הסוף
זה סיפור על אישה ושמה אֶנני, והוא מתחיל בסוף, כשאנני נופלת מהשמים. אנני היתה צעירה, ולכן לא חשבה מעולם על סופים. היא לא חשבה מעולם על גן עדן. אבל כל הסופים הם גם התחלות.
וגן העדן תמיד חושב עלינו.
כשאנני מתה היא היתה גבוהה ורזה. תלתליה הארוכים היו זהובים כקרמל, מרפקיה וכתפיה בלטו, ועורה הסמיק סביב צווארה כשהיתה נבוכה. היו לה עיניים בורקות בגון זית בהיר ופנים רכות ומוארכות שחבריה לעבודה תיארו כ"יפות אחרי שמכירים אותה".
אנני היתה אחות בבית החולים הסמוך למקום מגוריה, ולעבודתה לבשה מדי אחות כחולים ונעלה נעלי ריצה אפורות. ובאותו בית חולים היא עברה מהעולם — אחרי תאונה דרמטית וטרגית — חודש לפני יום הולדתה השלושים ואחד.
אולי תאמרו שהיתה "צעירה מדי" למות. אבל מה זה צעיר מדי כשמדובר בחיים? בילדותה אנני כבר ניצלה פעם אחת ממוות, בתאונה אחרת, במקום המכונה רציף רוּבִּי, לונה־פארק לחופו של אוקיינוס אפור ועצום. היו שאמרו שהצלתה היתה "נס".
כך שאולי היתה מבוגרת מכפי שהיתה אמורה להיות.
"נאספנו כאן היום..."
אילו ידעתם שאתם עומדים למות, איך הייתם מבלים את השעות האחרונות של חייכם? אנני, שלא ידעה, בילתה אותן בחתונתה.
שמו של הארוס שלה היה פאולו. היו לו עיניים כחולות חיוורות, כצבעם של מימי בריכה רדודה, ורעמה סבוכה של שיער שחור. היא פגשה אותו בבית הספר היסודי, כששיחקו קפיצות חמור על משטח האספלט במגרש המשחקים. אנני היתה תלמידה חדשה, ביישנית ומופנמת. היא הרכינה את ראשה בתנוחת החמור וחזרה ואמרה לעצמה, "הלוואי שיכולתי פשוט להיעלם."
ואז ידיו של ילד לחצו על כתפיה והוא נחת מולה כמו חבילה שנמסרת לנמען.
"היי, אני פאולו," אמר וחייך, ותלתל צנח על מצחו.
ולפתע אנני לא רצתה ללכת לשום מקום.
"אנני, האם תיקחי את האיש הזה..."
אנני, שנותרו לה עוד ארבע־עשרה שעות לחיות, אמרה את נדרי הנישואים שלה. היא ופאולו עמדו מתחת לחופה ליד אגם שצבעו כצבע אוכמניות. הקשר ביניהם אבד בגיל ההתבגרות, ורק לאחרונה התאחדו מחדש. השנים האלה היו קשות לאנני. היו לה כמה מערכות יחסים רעות. היא ידעה אובדן. היא התחילה להאמין שלעולם לא תאהב שוב גבר, וודאי שלא תינשא.
אבל הנה הם כאן. אנני ופאולו. הם הנהנו אל הכומר. הם אחזו ידיים. אנני לבשה לבן ופאולו לבש שחור, שניהם שזופים לאחר שבילו שעות בשמש. כשפנתה להביט בבעלה לעתיד הבחינה אנני בכדור פורח שריחף מעל לשמש השוקעת. "מקסים," חשבה לעצמה.
אחר כך התמקדה בחיוכו של פאולו, רחב כמו האופק. הוא צחק בעצבנות כשניסה לענוד את הטבעת על אצבעה. כשאנני זקרה את האצבע צעקו כולם, "מזל טוב!"
נותרו לה שלוש־עשרה שעות לחיות. הם פסעו במעבר בזרועות שלובות, זוג שזה עתה נישא וברשותו כל הזמן שבעולם. כשאנני ניגבה את דמעותיה היא הבחינה שבשורה האחרונה יושב איש זקן חבוש כובע בד ומחייך בסנטר זקור. אנני הרגישה שהיא מכירה אותו.
"פאולו", לחשה, "מי האיש הזה —"
אבל מישהו התפרץ לדבריה ואמר, "את נראית כל כך יפה!" — בת דודה מתבגרת עם גשר על שיניה — ואנני חייכה וענתה ללא קול, "תודה."
כשהסתכלה שוב, האיש נעלם.
נותרו שתים־עשרה שעות. אנני ופאולו ניגשו אל רחבת הריקודים תחת שורות של נורות לבנות. פאולו הרים את ידו ואמר: "מוכנה?" ואנני נזכרה בלילה אחד באולם הספורט של חטיבת הביניים, כשניגשה אל פאולו ואמרה לו: "אתה הבן היחיד שמדבר איתי, אז תגיד לי עכשיו אם תרקוד איתי, כן או לא, כי אחרת אלך הביתה לראות טלוויזיה."
הוא חייך אליה אז כמו שחייך אליה עכשיו, ושוב התחברו כמו שתי פיסות פאזל. אחד הצלמים זינק אליהם וצעק: "מבטים לכאן, זוג מאושר!" ואנני הסתירה מתוך הֶרְגֵל את ידה השמאלית מאחורי גבו של פאולו, היד שנשאה עדיין את הצלקות מהתאונה שאירעה לפני יותר מעשרים שנה והיתה קטנה מעט יותר מידה הימנית.
"נהדר," אמר הצלם.
נותרו אחת־עשרה שעות. אנני נשענה על זרועו של פאולו וסקרה במבטה את האולם. המסיבה החלה לדעוך. פרוסות עוגה אכולות למחצה, נעלי עקב זרוקות מתחת לשולחנות. האירוע היה צנוע — משפחתה של אנני היתה קטנה — והיא שוחחה כמעט עם כל האורחים, שרבים מהם אמרו בחום, "אנחנו צריכים להתראות יותר!"
פאולו פנה אל אנני ואמר: "הֵיי, הכנתי לך משהו." אנני חייכה. הוא תמיד הכין לה מתנות קטנות. פסלונים קטנים. תכשיטים. הוא למד לגלף ולצבוע באיטליה, לשם עברה משפחתו כשהיה בגיל העשרה. באותם ימים האמינה אנני שלא תראה את פאולו לעולם. אבל כעבור שנים, בעבודתה כאחות, עברה באגף של בית החולים שהיה בשיפוצים ופתאום נתקלה בו, עובד כנגר.
"הֵיי, אני מכיר אותך," אמר. "את אנני!"
כעבור עשרה חודשים התארסו.
אנני היתה מאושרת בתחילה. אבל ככל שהחתונה התקרבה היא התחילה לדאוג. היא התקשתה לישון. "התוכניות שלי אף פעם לא מסתדרות," אמרה לפאולו. הוא כרך את זרועו על כתפיה והזכיר לה שלא היתה לה "תוכנית" להיתקל בו באותו היום בבית החולים, נכון?
אנני הרימה גבה. "אתה בטוח?"
פאולו צחק. "זאת האנני שאני עומד להתחתן איתה!"
אבל דאגותיה לא שככו.
"הנה," אמר פאולו והושיט לה חפץ קטן וצהוב, עשוי מחוטי ברזל מכוסים פלומה רכה שהתעקלו ויצרו אוזניים מעוגלות למעלה ורגליים מעוגלות למטה.
"ארנב," אמרה אנני.
"אהה."
"ממנקי מקטרות?"
"כן."
"איפה השגת אותו?"
"הכנתי אותו. למה?"
אנני העבירה את משקלה מרגל לרגל. לפתע חשה אי־נוחות. היא הסתכלה לעברו האחר של החדר וראתה שוב את הזקן. סנטרו היה מכוסה זיפים לבנים והחליפה שלבש היתה בת שלושים שנה. אבל מה שמשך את תשומת לבה היה עורו: הוא היה מוזר, כמעט זוהר.
מאיפה אני מכירה את האיש הזה?
"הוא לא מוצא חן בעינייך?"
אנני מצמצה. "מה?"
"הארנב שלך."
"אה, אני אוהבת אותו. כן."
"כן," חזר אחריה פאולו, כאילו מהרהר במילה. "אנחנו אומרים הרבה 'כן' היום."
אנני חייכה ושפשפה את היצור הקטן. אבל גל קור חלף בגופה.
ארנב ממנקי מקטרות — כמו זה שפאולו נתן לה — היה בידיה של אנני ביום של התאונה הרת האסון, מתנה מהאיש הזקן עם הזיפים שראתה עכשיו בחתונתה, האיש שלא זכרה מנין היא מכירה אותו.
איש שמת לפני יותר מעשרים שנה.
שמו היה אדי. הוא עבד ברציף רוּבִּי. תפקידו היה לתקן את המתקנים. מדי יום הוא שימן את המסילות וחיזק את הברגים והקשיב והסתכל והסתובב ללא הרף כדי לאתר בעיות. הוא החזיק מנקי מקטרות בכיס חולצתו ופיתל אותם לדמויות משעשעות למען הלקוחות הקטנים של הפארק.
ביום התאונה אמה של אנני השאירה אותה לבדה והלכה לבלות עם החבר החדש שלה. אדי הביט באוקיינוס כשאנני התקרבה אליו, לבושה מכנסיים גזורים וחולצת טריקו ירוקה בהירה עם הדפס של ברווז מצויר.
"סליייחה, אתה אדי תחזוקה?" שאלה כשקראה את התג על חולצתו.
"פשוט אדי," נאנח.
"אדי?"
"אהה?"
"אתה יכול לעשות לי...?"
היא הצמידה את ידיה כמו בתפילה.
"נו, באמת, ילדה, אין לי עודף זמן."
"אתה יכול לעשות לי חיה? אתה יכול?"
אדי הרים את מבטו למעלה במשובה, כאילו הוא צריך לחשוב על זה. ואז הוציא שלושה מנקי מקטרות צהובים ועשה לה ארנב — בדיוק כמו זה שפאולו נתן לה זה עתה.
"תודהההה," אמרה והתרחקה בצעדי ריקוד.
שתים־עשרה דקות אחר כך, אדי מת.
התאונה הקטלנית התרחשה כשקרונית השתחררה ממגדל של המתקן המכונה "הצניחה החופשית של פרדי", בגובה שישים מטרים מעל הקרקע. הקרונית התנדנדה כמו עלה נידף ברוח בעת שהנוסעים הוצאו ממנה בזריזות למקום בטוח. אדי, שצפה במתרחש מלמטה, הבין שאחד הכבלים נשחק. אם הוא יתנתק, הקרונית תצנח למטה.
"חזרי!" צעק.
הקהל שהיה למרגלות המתקן התפזר.
אבל אנני, בתוך כל המהומה, רצה בכיוון ההפוך. היא כרעה ליד בסיס המתקן, מבוהלת מכדי לזוז. הכבל נקרע. הקרונית צנחה. היא היתה מוחצת את אנני אלמלא אדי, שצלל בשנייה האחרונה אל מעבר למשטח המוגבה והדף אותה מדרכה של הקרונית. במקומה, הקרונית נחתה עליו.
היא גדעה את חייו.
אבל היא גדעה גם חלק מאנני. את כף ידה השמאלית. פיסת מתכת השתחררה מההתנגשות וקטעה את כף ידה. עובדים זריזי מחשבה הניחו את האיבר המדמם על קרח, והפרמדיקים הבהילו את אנני לבית החולים, שם עמלו הרופאים במשך שעות לחבר את הגידים, העצבים וכלי הדם, תפרו מחדש את העור והשתמשו בדיסקיות ובברגים כדי לחבר את כף היד אל שורש כף היד.
סיפור התאונה התפרסם ברחבי המדינה. עיתונאים כינו את אנני "הנס הקטן של רציף רוּבִּי". זרים התפללו למענה. היו אף שביקשו לפגוש אותה, כאילו העובדה שניצלה העניקה לה את הסוד לחיי נצח.
אבל אנני, שהיתה בסך הכול בת שמונה, לא זכרה דבר. הלם האירועים מחק את זיכרונה לחלוטין, כמו להבה שכבתה ברוח חזקה. היא זוכרת רק תמונות והבזקים ותחושה מעורפלת שהיתה חסרת דאגות ביום שהלכה לרציף רוּבִּי אבל כשחזרה הביתה היתה אדם אחר לגמרי. הרופאים השתמשו במילים כמו הדחקה מוּדַעַת והפרעה טראומטית, ולא ידעו שזיכרונות מסוימים שייכים לעולם הזה ואילו אחרים מתגלים רק בעולם הבא.
אבל חיים הוחלפו בחיים אחרים.
וגן העדן צופה תמיד.
"מזל טוב!... ברכות!"
אנני ופאולו רצו ללימוזינה שהמתינה להם וחמקו מהאורז שהושלך עליהם מכוסות נייר. פאולו פתח את הדלת ואנני התיישבה מאחור ואספה את שולי שמלתה שנגררו אחריה.
"וו־או!" צחק פאולו והחליק לצִדה.
הנהג הסתובב אליהם. גבר משופם בעל עיניים חומות ושיניים מוכתמות בטבק.
"מזל טוב, אנשים!"
"תודה!" השיבו פה אחד.
אנני שמעה נקישה על החלון. דּוֹדָהּ דניס הביט בהם ובפיו סיגר.
"טוב, חבר'ה," אמר כשאנני פתחה את החלון. "תהיו טובים. תהיו זהירים. תהיו מאושרים."
"אי־אפשר לעשות את כל השלושה," אמר פאולו.
דניס צחק. "אז רק תהיו מאושרים."
הוא תפס את אצבעותיה של אנני והיא חשה כיצד עיניה מתלחלחות. דניס היה אחיה של אִמה ומנתח בעל שם בבית החולים שבו אנני עבדה. אחרי פאולו, הוא היה הגבר האהוב עליה ביותר בעולם. דניס, קירח ושמנמן ונוח לצחוק, תמיד היה עבורה דמות אב יותר מאביה האמיתי, ששמו היה ג'רי ("ג'רי החמור" היתה אמה מכנה אותו) ושעזב כשאנני היתה קטנה.
"תודה, דוד דניס."
"על מה?"
"על הכול."
"אמא שלך היתה אוהבת את זה."
"אני יודעת."
"היא מסתכלת."
"אתה חושב?"
"כן." הוא חייך. "אנני, את נשואה."
"אני נשואה."
הוא טפח קלות על ראשה.
"חיים חדשים, ילדה."
נותרו עשר שעות.
שום סיפור אינו עומד בפני עצמו. חיינו קשורים אלה לאלה כמו חוטים בנול אריגה, כרוכים זה בזה בדרכים שלעולם לא נדע מהן.
בזמן שאנני ופאולו רקדו בחתונתם, שישים קילומטרים משם הלך איש ושמו טולברט לקחת את המפתחות שלו. הוא זכר שבמשאית שלו אין מספיק דלק, וכיוון שידע שבשעה זו יהיה קשה למצוא תחנת דלק פתוחה, לקח את מפתחות המכונית של אשתו, מכונית קטנה וקופסתית שבאחד מהגלגלים שלה היה חסר אוויר. הוא יצא מהבית בלי לנעול את הדלת והביט בעננים שעיטרו את הירח בפיסות אפורות.
אילו לקח את המשאית שלו, הסיפור היה שונה. אלמלא עצרו אנני ופאולו לסיבוב אחרון של צילומים, הסיפור היה שונה. אילו נהג הלימוזינה היה זוכר להביא תיק שעמד ליד דלת הדירה שלו, הסיפור היה שונה. סיפור חיינו נכתב שנייה אחר שנייה, משתנה באותה קלות שבה העיפרון מתהפך והופך למחק.
"אבל אנחנו מתחתנייייים!" שר פאולו, ואנני צחקה כי הוא שכח את המילים. היא הפנתה אליו את גבה והוא אחז בכתפיה בחוזקה. יש בחיים סוגי מגע שאנחנו מסוגלים לזהות את האחראי להם גם בעיניים עצומות. במקרה של אנני היו אלה ידיו של פאולו על כתפיה, כמו שהיו לפני שנים בקפיצות החמור.
כמו עכשיו.
אנני ראתה את טבעת הנישואים המוזהבת שלו. היא נאנחה אנחה עמוקה של שביעות רצון. הם עשו את זה. הם נשואים. היא יכולה להפסיק לדאוג שמא משהו בלתי צפוי ישבש את התוכניות.
"אני ממש מאושרת," אמרה.
"גם אני," השיב לה פאולו.
הלימוזינה יצאה לדרכה. אנני נופפה מהחלון והאורחים מחאו כפיים ובירכו אותם לשלום. האדם האחרון שראתה היה האיש הזקן בכובע הבד שנופף בחזרה, כמעט באופן מכני.
אתם ודאי מכירים את הביטוי "גן עדן עלי אדמות". הוא מרמז על משהו נפלא, כמו הפרידה השמחה מהאורחים לאחר חתונה. אבל "גן עדן עלי אדמות" יכול להיות משהו אחר, משהו שקרה לאנני עכשיו, כשהזקן — אדי מרציף רוּבִּי — נופף לה לשלום מהקהל.
ברגעים מסוימים, כשהמוות קרוב, מוסטים הצעיפים המפרידים בין העולם הזה לעולם הבא. גן העדן והאדמה נפגשים. ברגעים כאלה אפשר להציץ על כמה נשמות שעזבו כבר.
אתם יכולים לראות אותן ממתינות לבואכם.
והן רואות אתכם מגיעים.
נותרו תשע שעות. היה ליל ערפל וגשם החל לרדת. הנהג הפעיל את המגבים ובשעה שהם נעו להם מצד לצד, אנני חשבה על העתיד לבוא. ראשית, ירח הדבש — טיול שתוכנן לפני זמן רב, לראות את הזוהר הצפוני באלסקה. זה היה השיגעון של פאולו. הוא הראה לאנני מאות תצלומים של הזוהר הצפוני ונהג להקניט אותה בשאלות על מקורו.
"אני יודעת, אני יודעת," ציטטה אנני מהזיכרון. "חלקיקים עפים מהשמש ומגיעים לכדור הארץ. לוקח להם יומיים להגיע אלינו. הם פורצים לאטמוספרה במקום הפגיע ביותר ב —"
"פסגת העולם," פאולו היה מסיים.
"פסגת העולם."
"טוב מאוד," היה מכריז. "עברת."
אחרי אלסקה המתינו להם חיים שלמים. פאולו ואנני הצטרפו לארגון שסיפק מים לכפרים נזקקים. הם חתמו לשנה. זה היה שינוי גדול עבור אנני, שמעולם לא יצאה מהמדינה. אבל היא תוכל לנצל את כישוריה כאחות, ופאולו האמין בצדקה ופעמים רבות בנה דברים ללא תמורה (חבריו התבדחו שהוא "מנסה לזכות באות הצטיינות בכל יום מימי חייו"). זה העלה חיוך על פניה. עד אז בחירותיה בגברים היו גרועות. אבל פאולו. סוף־סוף. שותף שיכלה להיות גאה בו.
"אני כבר לא יכולה להתאפק עד שנגיע," אמרה אנני.
הלימוזינה סטתה מהמסלול והחמיצה את היציאה.
"שיט," אמר הנהג והביט במראה האחורית. "הוא לא נתן לי להיכנס."
"זה בסדר," אמר פאולו.
"אני אצא ביציאה הבאה —"
"זה בסדר —"
"בדרך כלל יש לי ג'י־פי־אס —"
"לא —"
"אבל השארתי אותו בבית —"
"אל תדאג —"
"הבחור הזה הגיע כל כך מהר —"
"הכול בסדר," אמר פאולו ולחץ את אצבעותיה של אנני. "אנחנו נהנים מהנסיעה."
הוא חייך אל הכלה שלו והיא חייכה בחזרה, ולא היה לה מושג כמה השתנה העולם ממש ברגע זה.
כשהלימוזינה הסתובבה כדי לחזור אל הכביש המהיר, הבחינה אנני דרך מסך הגשם באורות אחוריים מהבהבים לפניהם. מכונית קטנה וקופסתית עמדה בשולי הדרך, ואיש רכן לצדה, רטוב כולו. כשהלימוזינה התקרבה, הזר התרומם ונופף בידיו.
"אנחנו צריכים לעצור," אמרה אנני.
"באמת?" אמר פאולו.
"הוא ספוג מים. הוא זקוק לעזרה."
"הוא יהיה בסדר —"
"אדוני, אתה מוכן בבקשה לעצור?"
הנהג האט ועצר לפני המכונית העומדת. אנני הביטה בפאולו. "אנחנו יכולים להתחיל את הנישואים שלנו במעשה של נדיבות," אמרה.
"למזל טוב," אמר פאולו.
"בדיוק," אמרה אנני, אם כי כמעט התפתתה לומר שעצם הנישואים שלהם הם מזל טוב.
פאולו פתח את הדלת. הגשם הלם במדרכה. "הֵיי, חבר!" קרא פאולו. "יש בעיה?"
האיש הנהן כשפאולו התקרב. "המכונית של אשתי," צעק. "יש פנצ'ר. וכמובן שאין לה ג'ק בתא המטען. יש לך?"
"אישה?"
"ג'ק."
"אני צוחק."
"אה."
הגשם שטף את פניהם.
"אני בטוח שיש בלימוזינה."
"זה יהיה מצוין."
"אני כבר חוזר."
פאולו מיהר אל תא המטען של הלימוזינה, חייך אל אנני ונופף בידיו בתנועות מופרזות, כמו שחקן קולנוע בתנועה אטית. הנהג לחץ על כפתור, תא המטען נפתח. פאולו מצא את הג'ק ורץ בחזרה אל הנהג התקוע.
"תודה רבה," אמר האיש. "ככה זה עם נשים, לא?"
"טוב, אני לא מומחה," אמר פאולו.
נותרו שמונה שעות. אנני צפתה מבעד לחלון האחורי בפאולו ובטולברט שניגבו את כפות ידיהם בסמרטוט. הצמיג הוחלף. הם פטפטו בגשם.
אנני מיששה את טבעת הנישואים שלה. היא ראתה את הגברים צוחקים. פאולו, שעמד קרוב יותר לכביש, הסתובב אל אנני והניף את ידו של הזר במחוות ניצחון. לרגע חשה פליאה על מזלה הטוב: בעל חדש בטוקסידו רטוב, נאה כל כך, ממש זוהר.
ואז הבינה שהזוהר בא מפנסיה הקדמיים של מכונית שהגיחה במהירות מאחורי פאולו והאירה את צלליתו. אנני נשטפה בגל של חרדה. היא צרחה את שמו. אבל טולברט אחז בזרועו של פאולו ומשך אותו הצדה.
המכונית חלפה ביעף.
אנני צנחה במושבה.
"תראי מה זה," אמר פאולו. הוא צנח לצדה רטוב כולו ובידו כרטיס ביקור. "הבחור מנהל עסק של כדורים פורחים —"
אנני חיבקה אותו. "אלוהים!" התפרצה ונישקה את לחייו הרטובות ואת שְערו ומצחו הרטובים. "חשבתי שהמכונית הזאת תפגע בך."
"כן, הוא נסע כל כך מהר. מזל שהבחור הזה —" פאולו ראה את ההקלה פושטת בגופה ועטף את פניה בידיו. "הֵיי, אנני. הֵיי." הוא צמצם את עיניו, כאילו הוא מביט עמוק לתוכה. "הכול בסדר. לא יקרה לי כלום. הרגע התחתנו."
דמעות מילאו את עיניה של אנני.
"בוא ניסע למלון," לחשה.
"למלון!" הכריז פאולו.
הנהג יצא לדרך.
אתם יודעים איך נוצרת רוח? לחץ גבוה פוגש בלחץ נמוך. חום פוגש בקור. שינוי. שינוי יוצר רוח. וככל שהשינוי גדול יותר כך הרוח נושבת חזק יותר.
גם החיים כאלה. שינוי אחד נושב לתוך שינוי אחר. אחרי תקרית הנקר בגלגל, טולברט, איש הכדורים הפורחים, היה מודאג מהעובדה שהוא נוסע על הצמיג הרזרבי, ולכן שינה את תוכניותיו וחזר הביתה במקום לנסוע לעבודה, כפי שנהג לעשות מדי סוף שבוע השכם בבוקר. הוא טלפן אל העוזר שלו ואמר לו: "טפל בעניינים עד הצהריים, בסדר?"
העוזר הזה, צעיר מזוקן ושמו טדי, שינה את תוכניותיו והשיב בקול עייף, "אין בעיה." הוא הכין קפה והתלבש.
אנני ופאולו, שהסירו את בגדי החתונה שלהם וחלקו מיטה בפעם הראשונה כזוג נשוי, שינו את תוכניותיהם כשהשמש התחילה לעלות ואורה חדר דרך הווילונות בחדרם במלון. אנני ליטפה את שערו של פאולו כשהוא העמיק להתחפר בכרית.
"אני גמור!"
אבל אנני לא רצתה שהדברים יסתיימו.
"אם לא נלך לישון, טכנית זה עדיין ליל החתונה שלנו, נכון?"
"כנראה."
"אז..."
היא רכנה אליו ולקחה את כרטיס הביקור מארונית הלילה.
"טיסה בכדור פורח!"
"לאאאא —"
"כןןןן —"
"לא־לא־לא —"
"כן־כן־כן —"
"אנני — איזו התלהבות!"
"אני יודעת, זה לא מתאים לי. אבל ראיתי כדור פורח כשהחלפנו את הנדרים שלנו. אולי זה היה סימן. על הכרטיס כתוב 'לראות את הזריחה מכדור פורח'."
"כן, אבל —"
"בבקשההה..."
"בסססדר." פאולו עצם את עיניו בחוזקה ופקח אותן לרווחה. "כן!"
אנני לקחה את הטלפון. השיחה האחרונה שלה לפני שמתה התחילה במילים, "היי, אתם טסים היום?"
נותרו חמש שעות. אנני ופאולו, לבושים מעילים קלים נגד קרירות הבוקר, אחזו ידיים ליד סל נוסעים גדול באמצע שדה ירוק. הכול נראה כמו עניין של מזל: כרטיס ביקור, טלפון, טייס ושמו טדי, נקודת המראה לא הרחק מהמלון שלהם. איזה סיפור נפלא נוכל לספר בעתיד, חשבה אנני. ליל חתונה שהסתיים בעננים.
צוות קטן הדליק מבערי פרופן לחימום האוויר בכדור. בתוך דקות הוא התחיל להתרומם, כמו ענק מפהק המתעורר משנתו. כשהמעטפת התמלאה אוויר וקיבלה צורת אגס ענקי, אנני ופאולו נשענו ברוך זה על זה והביטו בהשתאות על ספינת האוויר השקטה שתעלה אותם למרומים.
באותו רגע הם לא ידעו כמה דברים: שטדי היה טייס חדש שהשתוקק להוכיח את עצמו; שהוא הסכים להטיס אותם למרות תחזית מזג אוויר לא מבטיחה, רק מפני שהיו זוג טרי; שזוגות טריים הם לקוחות יוקרתיים בעולם הכדורים הפורחים; שטדי חשב שאם הזוג הטרי הזה יספר לזוגות טריים אחרים על החוויה, זה יהיה טוב לעסקים.
"מוכנים לצאת לדרך?" שאל טדי.
הוא ליווה את אנני ופאולו אל הסל. הוא סגר את הדלת אחריהם, ולאחר שניתק את הכבלים, שחרר זרם אש מהמבער.
הכדור התרומם מהקרקע.
"אלוהים," התלהבה אנני כעבור ארבעים דקות, כשדאו מעל שדות רחבים וריקים. "זה לא ייאמן."
פאולו אחז במעקה של הסל. "למה אנשים אומרים 'לא ייאמן' על דברים שקורים? זה לא הופך אותם למשהו שכן ייאמן?"
אנני חייכה. "בסדר, גאון."
"רק אמרתי..."
משב רוח פתאומי פגע בבלון והדף אותו בחדות לכיוון מערב.
"וואו," אמר טדי.
"וואו?" אמר פאולו.
"זה שום דבר," השיב טדי והביט בעננים. "הרוחות מתגברות. אני אנמיך קצת."
הוא משך שסתום, ניתק את האוויר החם, וגרם להם לרדת. כמה רגעים לאחר מכן התקדרו השמים ורוח חזקה הדפה אותם הרחק מערבה. אנני הבחינה שהם מתקרבים לסבך עצים.
"אפשר בכלל לכוון כדור פורח?" שאל פאולו. "אני לא מותח ביקורת או משהו —"
"רק למעלה או למטה," אמר טדי בלי להסיר את ידו ממבער הפרופן. "אנחנו בסדר, אל תדאג."
הם המשיכו לעוף מערבה. הרוחות התגברו. העננים התעבו. טדי פתח צוהר ואפשר לאוויר חם להימלט ולכדור לרדת עוד, וקיווה שכך יחמוק ממשבי הרוח העזים. טייס מנוסה יותר היה יודע שהדבר רק מגביר את הסכנה להתנגש בצמרות העצים, ושבטוח יותר להישאר למעלה, למרות הטלטלות הצפויות. אבל הטייס המנוסה יותר היה טולברט, שנמצא באותו זמן במוסך וקנה צמיג חדש למכונית.
פתאום העצים היו קרובים מאוד. "הכול בסדר, זה לא עניין גדול," אמר טדי. "אבל כדאי שתתכופפו, למקרה שנפגע בענף."
ואז, כשהעצים היו ממש קרובים, קולו התחדד, "להתכופף!"
אנני ופאולו שכבו על קרקעית הסל. חלקו התחתון של הבלון התנגש בענפים הגבוהים והנוסעים הוטחו הצִדה.
"תישארו למטה!" צעק טדי שוב. "אני מנחית אותנו!" הוא משך עוד את השסתום, ונשמעה נשיפה חזקה. אנני הביטה למעלה מהמקום שבו רכנה והבחינה במשהו כהה ואופקי שבצבץ מבעד למסך העלים הצפוף.
חוטי חשמל.
הבלון פגע בחוטים ודחף אותם זה אל זה. אנני שמעה קול תסיסה. היא ראתה הבזק מסנוור. ניצוצות התפוצצו וברכיו של טדי קרסו. הוא צעק, "ישו!" והכדור צנח במהירות. אנני צרחה ופאולו צרח ואז הכול התהפך ואנני לא הצליחה להבין מה היא רואה, עצים, שמים, רצפה, זרוע, חבל, שמים, נעליים, אש.
הם עפו הצדה ולמטה. הסל נחבט בקרקע ושלושת הנוסעים נזרקו מצד לצד לרוחב תחתיתו. אנני ראתה להבות, שמים, חבלים, פאולו, המרפק שלה, מכנסי ג'ינס כחולים, שמים, ואז טדי נעלם מעבר למעקה והכדור התחיל להתרומם שוב. אוויר חם ממבער הפרופן גרם לו להתרומם.
לפתע הרגישה את זרועו של פאולו אוחזת בחוזקה בצלעותיה. "קפצי, אנני!" היא ראתה את פניו לרגע קצר אבל לפני שהספיקה לומר את שמו הוא השליך אותה מהסל והיא נפלה באוויר, צנחה ואז — בום! — נחתה בגבה על הקרקע.
היא ראתה כוכבים, מיליון אורות קטנטנים שהסתירו את השמש. כשהצליחה סוף־סוף למקד את מבטה צפתה באימה בבלון. הוא התפוצץ ועלה בלהבות ומתוכו צנחה דמות שנופפה בזרועותיה בפראות, והלכה וגדלה ככל שהתקרבה.
ואז פאולו, בעלה הטרי, נחבט באדמה.
אנני צרחה.
בשעה המסחררת הבאה, משפט אחד אחז בה כמו עוגן ולא הרפה: הכול באשמתי. במהומת האמבולנס, הצופרים, האלונקה, החובשים, בית החולים, חדר המיון, הדלתות שנפתחו לרווחה בטריקה מתכתית, המשפט הזה לא הרפה ממנה.
הכול באשמתי.
בגללי הלכנו לשם.
אני עשיתי את זה.
הרסתי הכול.
הנפילה הותירה את אנני חבולה וכואבת, אבל פאולו, שנפל מגובה ארבעה־עשר מטרים, סבל מעצמות מרוסקות, מגידים קטועים ומפגיעה באיברים חיוניים. רגליו, אגן הירכיים, הלסת והכתף הימנית נשברו מעוצמת החבטה, אבל הנזק הגדול ביותר נגרם לריאותיו. הן נקרעו ודיממו מקריסת בית החזה שלו. צינור נשימה הוחדר לגופו כדי להמשיך ולקיים אותו, אבל ההדמיות הראו שאף אחת מריאותיו לא תחזור לתפקד. הוא יזדקק לריאה חדשה כדי לחיות. הרופאים התלחשו על מסד נתונים לאומי ועל רשימות המתנה להשתלות ותהו את מי אפשר להזעיק בהתראה קצרה כל כך. ואז אנני, שפיה נפער למשמע הדברים, אמרה לפתע:
"קחו את שלי."
"מה?"
"הריאה שלי. אתם חייבים לקחת אותה."
"אנני, זאת בכלל לא אפשרות —"
"זאת אפשרות שיכולה להציל אותו!"
מיד התעורר ויכוח ובו הדוד של אנני ורופאים אחרים ניסו לשכנע אותה שזו טעות. אבל היא צעקה בנחישות, ומאחר שהיתה אחות ידעה היטב מהן הדרישות המינימליות להשתלה, כמו סוג הדם (לה ולפאולו היה אותו סוג דם) וממדי גוף דומים (שניהם היו באותו גובה). היא התבוננה ללא הרף בפאולו דרך דלתות חדר הניתוח, מוקף אחיות ומכשירים. פאולו, שהציל אותה. פאולו, שגוסס בגללה.
"אנני, יש סיכון —"
"לא אכפת לי —"
"הדברים עלולים להשתבש."
"לא אכפת לי!"
"הוא במצב גרוע. גם אם נצליח, ייתכן שהוא לא..."
"מה?"
"יחיה."
אנני בלעה את רוקה. "אם הוא לא יחיה, גם אני לא רוצה לחיות."
"אל תגידי את זה —"
"אני מתכוונת לזה! בבקשה, דוד דניס!"
היא בכתה כל כך הרבה, שחשבה שלא נותרו לה עוד דמעות. אבל היא נזכרה כמה מאושרים היא ופאולו היו רק שעתיים קודם לכן. שעתיים? איך החיים יכולים להשתנות כל כך בשעתיים? היא חזרה על מה שפאולו אמר במושב האחורי של הלימוזינה, המילים שהשתמש בהן כדי להרגיע אותה.
"הרגע התחתנו..."
כל גופה רעד, ודניס נשף כאילו חטף אגרוף בבטן. הוא פנה אל המנתח הבכיר, שפיו היה מכוסה מסכה. הוא נקב בשם ששניהם הכירו, מומחה ההשתלות מספר אחת בבית החולים.
"אני אטלפן," אמר המנתח הבכיר.
שאר הפרטים חלפו על פניה כמו גשם סוחף. המוניטורים המתגלגלים, גלגלי האלונקה, הניגוב באלכוהול, המחטים, הצינורות. אנני התעלמה מכל אלה, כאילו קרו למעטפת חיצונית שהקיפה אותה. בעיצומו של משבר גדול, אמונה קטנה עשויה להושיע אתכם. וזאת היתה הישועה של אנני: היא האמינה שתצליח להציל את בעלה. היא תוכל לכפר על הטעות שעשתה. ריאה אחת לכל אחד. נחלוק אותן. היא התמקדה בכך באותו להט שבו כורה לכוד מתמקד בקרן אור.
כששכבה על שולחן הניתוחים נשאה אנני תפילה. תן לו לחיות, אלוהים. בבקשה תן לו לחיות. היא הרגישה את ההרדמה משתלטת עליה, גופה התרפה, עיניה נעצמו. הזיכרון המוּדָע האחרון שלה היה של שתי ידיים על כתפיה, משכיבות אותה בעדינות, וקול גברי שאומר, "נתראה עוד מעט."
ואז העולם הסתחרר והחשיך, כאילו אנני נלקחה למעמקי מערה. מתוך האפלה ראתה משהו מוזר. היא ראתה את האיש הזקן מהחתונה רץ אליה בזרועות פרושות.
ואז הכול הלבין.
.png)
