כמעט נגיעה

1 

ג'ובילי

 

 

פעם ילד נישק אותי וכמעט מַתִּי.

 

אני יודעת שמתבקש לפטור את זה כהגזמה מלודרמטית של גיל ההתבגרות, שנאמרת בקול גבוה בינות לצווחות חדווה. אבל אני לא נערה מתבגרת. ואני מתכוונת לזה פשוטו כמשמעו. השתלשלות האירועים הלכה פחות או יותר ככה:

 

ילד נישק אותי.

 

התחילו לעקצץ לי השפתיים.

 

הלשון שלי התנפחה וחסמה את הפה.

 

הגרון שלי נחנק, לא יכולתי לנשום.

 

הכול החשיך.

 

מספיק משפיל לאבד הכרה מייד אחרי שחווית את הנשיקה הראשונה שלך, אבל זה הרבה יותר נורא כשמתברר לך שהילד שנישק אותך עשה את זה בגלל התערבות. התערבות. כי השפתיים שלך כל כך בלתי־נשיקות במהותן, שיש צורך בחמישים דולר כדי לשכנע אותו לקרב את פיו אל פיך.

 

והטוויסט בעלילה: ידעתי שזה יכול להרוג אותי. לפחות תיאורטית.

 

כשהייתי בת שש אובחנתי עם דרמטיטיס ממגע סוג 4 לתאי עור אנושי זרים. מינוח רפואי שמשמעו: אני אלרגית לאנשים אחרים. כן, לאנשים. וכן, זה נדיר, במובן ש: אני נמנית על קומץ אנשים זעום שלקו בזה אי פעם. מה שקורה זה שאני מפתחת שלפוחיות וגרד כשהעור שלי נוגע בעור של אדם אחר. הרופא שאבחן אותי לבסוף העלה גם את התיאוריה שהתגובות החמורות — התקפי ההלם האנפילקטי שחוויתי — נגרמו או מכך שהגוף שלי הגיב בצורה מוגזמת למגע עורי ממושך, או ממגע אוראלי, כמו לשתות אחרי מישהו כך שהרוק שלו חדר לפה שלי. בלי לאכול או לשתות מפה לפה. בלי חיבוקים. בלי מגע. בלי נשיקות. זה יכול להרוג אותך, אמר. אבל הייתי בת שבע־עשרה מיוזעת בכפות הידיים ואחוזת פיק ברכיים, מרוחקת סנטימטרים ספורים משפתיו של דונובן קינגסלי, וההשלכות לא היו בראש מעייניי — גם לא השלכות קטלניות. באותו רגע — באותה שנייה עצורת נשימה ששפתיו נגעו בשלי — אני מעיזה לומר שזה כמעט נראה שווה את זה.

 

עד שנודע לי על ההתערבות.

 

כשחזרתי הביתה מבית החולים הלכתי ישר לחדר. ולא יצאתי, על אף שנותרו לי עוד שבועיים לסיום כיתה י"ב. קיבלתי את תעודת הגמר בדואר בהמשך הקיץ.

 

שלושה חודשים אחר־כך אימא שלי נישאה ללֶני, בעל רשת תחנות דלק מלונג איילנד. היא ארזה מזוודה אחת בדיוק ועזבה.

 

זה היה לפני תשע שנים. ומאז לא יצאתי מפתח ביתי.

 

 

 

***

 

 

 

לא התעוררתי בוקר אחד וחשבתי: "אסתגר בד' אמותיי." אני בכלל לא אוהבת את המילה "אמות". זה מזכיר לי עכביש קטלני שאורב וממתין להכיש בארסו את היצור הבא שייקלע לדרכו.

 

פשוט אחרי שכמעט מתִּי מהנשיקה הראשונה שלי, חששתי — באופן מובן בהחלט, לדעתי — לצאת מהבית מפחד שאתקל במישהו מבית הספר. לכן לא יצאתי. ביליתי את הקיץ בחדר, בהקשבה לקולדפליי בלא הפסקה ובקריאה. אני קוראת הרבה.

 

אימא נהגה לצחוק עליי על זה. "האף שלך תמיד תקוע בספר," נהגה לומר בגלגול עיניים. אבל לא קראתי רק ספרים. קראתי מגזינים, עיתונים, עלונים, כל מה שהיה בסביבה. ורוב המידע הזה נאגר לו בראשי בלי שממש התאמצתי.

 

את זה אימא דווקא אהבה. היא הייתה מורה לי לדקלם — בפני חברות (שלא היו לה הרבה) וחברים (שהיו לה יותר מדי) — פרטי מידע מוזרים שליקטתי עם הזמן. כמו העובדה שגדרונֵי הפיה הן זן הציפורים הכי פחות נאמן בעולם, או שאת שמו המקורי של דוקטור סוס יש לבטא סוֹיְס, או שלאונרדו דה וינצ'י המציא את המקלע הראשון (מה שלא אמור כל כך להפתיע, מאחר שהמציא אלפי דברים).

 

ואז היא הייתה קורנת מאושר ומושכת בכתפיה ומחייכת ואומרת, "אין לי מושג מאיפה היא הגיעה." ואני תמיד תהיתי שמא יש בזה שמץ של אמת, כי בכל פעם שאזרתי אומץ לשאול על אבא שלי — איך קראו לו, לדוגמה — היא הייתה מתעצבנת ואומרת משהו כמו, "מה זה משנה? הוא לא פה, נכון?"

 

בעיקרון, הייתי חריגה מאוד בילדותי. ולא רק משום שלא ידעתי מיהו אבא שלי וידעתי לדקלם עובדות אקראיות. אני די בטוחה ששני הדברים האלה אינם ייחודיים כל כך. זה היה בגלל המצב שלי, כמו שכולם כינו את זה: מצב. המצב שלי, שבגללו שולחני בבית הספר היסודי היה צריך להיות מרוחק לפחות שניים וחצי מטרים מאלה של האחרים. ושבגללו נאלצתי לשבת על ספסל לבד בהפסקה ולהסתכל בזמן שילדים אחרים התגלשו ברכבת על המגלשה ושיחקו תופסת וטיפסו בהנאה על מִתקנים. ושבגללו עטיתי שרוולים ארוכים ומכנסיים ארוכים וכפפות — כל סנטימטר של עור בגופי כוסה בבגדים בשל הסיכוי הקלוש שהילדים מהם נשמרתי במרחק כה רב יפרצו בטעות את גבולות הבועה שלי. ושבגללו נהגתי לבהות בפה פעור באימהות המוחצות בהתלהבות את גופיהם הזעירים של ילדיהן בעת האיסוף מבית הספר, והייתי מנסה להיזכר בתחושה.

 

בכל מקרה, שלבו את כל העובדות — המצב שלי, תקרית הבן־שנישק־אותי־וכמעט־מתּי, העזיבה של אימא שלי — וטה־דה! קיבלתם את המתכון המושלם להסתגרות בבית.

 

או שאולי זה בכלל לא קשור. אולי אני פשוט אוהבת להיות לבד.

 

כך או כך, זה המצב.

 

ועכשיו אני חוששת שהפכתי להיות בּוּ רֵדלי2 של השכונה שלי. אני לא נראית חיוורת או חולנית, אבל חוששני שהילדים ברחוב החלו תוהים לגביי. אולי אני משקיפה החוצה מהחלון יותר מדי כשהם עוברים על הקורקינטים שלהם. לפני חודשים אחדים הזמנתי וילונות פלנל כחולים ותליתי אותם על כל החלונות, ועכשיו אני משתדלת לעמוד מאחוריהם כשאני מציצה החוצה, אבל אני חוששת שזה ייראה עוד יותר מטריד כשיקלטו אותי. אני לא שולטת בזה. אני אוהבת לצפות בהם כשהם משחקים, מה שאולי באמת נשמע מטריד כשאני מנסחת את זה ככה. אבל נחמד לי לראות אותם נהנים, לצפות בילדות נורמלית.

 

פעם אחד הילדים הסתכל לי ישר בעיניים ואז אמר משהו לחבר שלו. שניהם צחקו. לא שמעתי אותם, לכן העמדתי פנים שהוא אמר משהו בסגנון, "תראה, ג'ימי, הנה האישה היפה והנחמדה הזאת שוב." אבל אני משערת שזה היה יותר בסגנון, "תראה, ג'ימי, זאת המשוגעת שאוכלת חתולים." למען הפרוטוקול, אני לא. אוכלת חתולים. אבל גם בו רדלי היה אדם נחמד, וזה מה שכולם אמרו עליו.

 

 

 

***

 

הטלפון מצלצל. אני נושאת מבט מהספר ומעמידה פנים שאני שוקלת לא לענות. אבל ברור לי שאענה. אף־על־פי שזה אומר לקום מהשקע השחוק בכורסת הקטיפה שלי וללכת שבעה־עשר צעדים (כן, ספרתי) אל המטבח כדי להרים את השפופרת בצהוב־חרדל של הטלפון הביתי, מאחר שאין לי נייד. אף־על־פי שבטח מדובר באחד מנציגי המכירות שמתקשרים דרך קבע או באימא שלי, שמתקשרת רק שלוש או ארבע פעמים בשנה. אף־על־פי שהגעתי בספר לַקטע שבו הבלש והרוצח נמצאים יחד בכנסייה סוף סוף, אחרי ששיחקו בחתול ועכבר לאורך 274 העמודים האחרונים. אני אענה מאותה סיבה שאני תמיד עונה לטלפון: נחמד לי לשמוע קול זר. או אולי את הקול שלי.

 

צליללללללל!

 

לקום.

 

להניח ספר.

 

שבעה־עשר צעדים.

 

"הלו?"

 

"ג'ובילי?"

 

אני לא מזהה את הקול הגברי ותוהה מה הוא מוכר. דירת נופש? חיבור אינטרנט חדש עם מהירות הורדה גבוהה פי שמונה? או שאולי הוא עורך סקר. פעם דיברתי עם מישהו במשך ארבעים וחמש דקות על טעמי הגלידה האהובים עליי.

 

"כן?"

 

"זה לני."

 

לני. בעלה של אימא שלי. פגשתי אותו רק פעם אחת — לפני שנים, במהלך חמשת החודשים שבהם הוא ואימא שלי יצאו יחד, לפני שעברה ללונג איילנד. מה שאני הכי זוכרת לגביו: היה לו שפם והוא ליטף אותו תכופות, כמו היה כלב נאמן המחובר לפרצופו. הוא גם נקט רשמיות עד לרמה מביכה. אני זוכרת שהרגשתי שאני אמורה לקוד בפניו, על אף שהיה נמוך. כאילו הוא בן אצולה או משהו.

 

"טוב."

 

הוא מכחכח בגרונו. "מה שלומך?"

 

אני לא יודעת מה לחשוב. די ברור לי שלא מדובר בשיחת נימוסין, מאחר שלני מעולם לא התקשר אליי בעבר.

 

"אני בסדר."

 

הוא מכחכח בגרונו שוב. "טוב, אני פשוט אומַר את זה. ויקטוריה — ויקי —" קולו נשבר והוא מנסה להסוות זאת בשיעול קל, שהופך להתקף רציני. אני מחזיקה את השפופרת ליד האוזן בשתי ידיים, מקשיבה לו בעודו מחרחר. מעניין אם עדיין יש לו שפם.

 

בתום התקף השיעול לני שואף את השתיקה. ואז: "אימא שלך מתה."

 

אני מניחה למשפט לזחול לתוך האוזן שלי ולהיתקע שם, כמו קליע שקוסם תפס בשיניו. אני לא רוצה שיחדור עמוק יותר.

 

עדיין עם השפופרת ביד, אני משעינה גב על הטפט המעוטר בצמדי דובדבנים עליזים ומחליקה ישבן לאט למטה עד שאני ישובה על הלינוליאום הסדוק והבלוי, ונזכרת בפעם האחרונה שראיתי את אימא שלי.

 

היא לבשה מערכת תואמת של חולצה וסוודר סגלגלים־אפרפרים, קטנים עליה בשתי מידות, ושרשרת פנינים. זה היה שלושה חודשים אחרי הנשיקה־שכמעט־הרגה־אותי, וכפי שציינתי, העברתי את רוב הקיץ בחדרי. אבל גם העברתי פרק זמן לא מבוטל בהטחת עקיצות באימא שלי בכל פעם שנתקלתי בה במסדרון, מאחר שכל התקרית הזאת לא הייתה מתרחשת אלמלא העבירה אותנו מפאונטן סיטי, טנסי, ללינקולן, ניו ג'רזי, שלוש שנים קודם לכן.

 

אבל בחיי שזה היה הקטן שבחטאיה כאם. זה פשוט היה האחרון שבהם והמוחשי ביותר לכעוס עליה בגינו.

 

"זאת התדמית החדשה שלי," אמרה וחגה סביב עצמה למרגלות המדרגות. הסחרור שיגר לאוויר משב מחניק מתרסיס הגוף בריח וניל שלה.

 

ישבתי בכורסת הקטיפה וקראתי שוב את 'נורת'נגר אבּי,' ואכלתי עוגיות מנתה מאריזת פלסטיק.

 

"נכון שזה לגמרי משדר אשת מיליונר?"

 

זה לא. זה לגמרי שידר ג'וּן קְליבר3 זנותית. כבשתי מבט בחזרה בספר.

 

שמעתי את רשרוש הצלופן המוכר כששלפה את חפיסת הסיגריות שלה מהכיס האחורי, ונקישת מצית.

 

"אני נוסעת בעוד כמה שעות, את יודעת." היא נשפה והתיישבה על כרית הספה ממול.

 

נשאתי מבט, והיא הצביעה לעבר הדלת, אל המזוודה היחידה שארזה. ("זה כל מה שאת לוקחת?" שאלתי באותו בוקר. "מה עוד אני צריכה?" שאלה. "ללני יש הכול." ואז היא צחקקה, וזה היה מוזר לא פחות מהפנינים והמערכת התואמת והסחרור.)

 

"אני יודעת," אמרתי. מבטינו נפגשו ואני נזכרתי איך בלילה שעבר שכבתי במיטה ושמעתי את דלת החדר שלי נפתחת לאיטה. ידעתי שזאת היא אבל לא זזתי והעמדתי פני ישנה. היא עמדה בפתח שעה ארוכה — ארוכה כל כך, שנדמה לי שנרדמתי לפני שהלכה. ולא הייתי בטוחה אם דמיינתי את זה או שבאמת שמעתי אותה מושכת באף. בוכה. עכשיו תהיתי אם ניסתה לאזור אומץ ולומר לי משהו, איזו תובנה עמוקה של אם לבתה. או לפחות הודאה בכישוריה העלובים כאם, כך שנוכל לצחוק ולומר איזו קלישאה בסגנון, "טוב, לפחות אף אחד לא מת, הא?"

 

אבל כשישבה על הספה היא רק שאפה שוב מהסיגריה ואמרה, "אז אני רק אומרת, את לא חייבת להיות כזאת פרצוף תחת."

 

אה.

 

לא הייתי בטוחה איך להגיב לזה, אז הוצאתי עוד עוגייה מהחפיסה והכנסתי לפה וניסיתי לא לחשוב כמה אני שונאת את אימא שלי. ואיך השנאה שלי כלפיה מעוררת בי כזאת אשמה, שאני שונאת את עצמי.

 

היא נאנחה ונשפה תמרת עשן. "בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתי?" שאלה, על אף שידעה את התשובה. לזכותה ייאמר ששאלה את זה הרבה בשבועות האחרונים, בכל מיני דרכים. ללני יש מלא מקום. בטח תוכלי לקבל ביתן אורחים פרטי משלך. לא תרגישי בודדה פה לבד? השאלה הזו הצחיקה אותי — אולי זה אינהרנטי ביולוגית לגיל ההתבגרות, אבל ממש השתוקקתי להתנתק מאימא שלי.

 

"אני בטוחה," אמרתי והפכתי דף.

 

את השעה האחרונה שאי פעם נבלה יחד העברנו בשתיקה — היא מעשנת בשרשרת, אני מעמידה פני שקועה בספר. ואז כשצלצל הפעמון ובישר על בואו של הנהג שלה, היא קפצה ממקומה, העבירה יד על השיער והעיפה בי מבט אחרון. "אני זזה," אמרה.

 

הנהנתי. רציתי להגיד לה שהיא נראית נחמד, אבל המילים נתקעו לי בגרון.

 

היא לקחה את המזוודה שלה והלכה, והדלת נסגרה אחריה בעצלתיים.

 

ואני ישבתי שם, ספר בחיקי וחפיסת פלסטיק ריקה של עוגיות לצידי. חצי סיגריה עדיין העלתה עשן במאפרה על שולחן הקפה, ונתקפתי חשק מוזר להרים אותה. לקרב אותה לשפתיי — אף־על־פי שידעתי שזה עלול להרוג אותי. לשאוף את אימא שלי פעם אחת ואחרונה.

 

אבל לא עשיתי את זה. רק הסתכלתי עליה עד שכבתה.

 

ועכשיו, תשע שנים אחר־כך, אימא שלי מתה.

 

הבשורה לא נחתה עליי מהשמיים, מאחר שבערך לפני עשרה חודשים היא הזכירה שגלד חשוד על קרקפתה, שסירב להירפא, אובחן כמלנומה. היא צחקה־השתעלה ואמרה, "תמיד חשבתי שדווקא הריאות יהרגו אותי."

 

אלא שאימא נטתה לדרמטיות מוגזמת — כמו בפעם שעקץ אותה יתוש והיא החליטה שחטפה קדחת הנילוס המערבי ורבצה אפרקדן על הספה שלושה ימים — ולא יכולתי לדעת לבטח אם טענה באוזניי שוב ושוב בחודשים הבאים שהיא גוססת בעקבות אבחנה רפואית רשמית או מתוך עוד מזימה מתוחכמת לסחוט תשומת לב.

 

מתברר שזו הייתה האפשרות הראשונה.

 

"הלוויה בחמישי," אומר לני. "תרצי שאני אשלח נהג?"

 

הלוויה. בלונג איילנד. נדמה כאילו אגרוף ענקי נשלח לתוך חזי והתחיל למעוך. חזק יותר ויותר עד שלא נותר אוויר כלל. ככה מרגישים כשמתחילים להתאבל? אני כבר מתאבלת עליה? או שאולי המחשבה על יציאה מהבית היא שמוחצת את איבריי הפנימיים? אני לא יודעת.

 

אבל אני כן יודעת שאני לא רוצה ללכת — שלא רציתי ללכת לשום מקום כבר תשע שנים — אבל יהיה נוראי מצידי לומר את זה בקול. מי לא רוצה ללכת ללוויה של אימא שלו?

 

אני גם יודעת שיכול להיות שהפונטיאק של אימא, שיושבת בחניה כבר תשע שנים, לא תעמוד בנסיעה.

 

אני משוועת לאוויר, מקווה שלני לא שומע כמה אני צריכה להתאמץ כדי לנשום.

 

בסופו של דבר אני עונה. "אתה לא צריך לשלוח נהג," אני אומרת. "אני אחשוב על משהו."

 

לרגע משתררת דממה.

 

"הטקס מתחיל בעשר בבוקר. אשלח לך את הכתובת במייל," אומר לני. ואז אני מרגישה שמשהו באווירה בינינו משתנה — הרצנה של קולו, כאילו הוא מנהל ישיבת מנהלים ולא דן באשתו המתה עם הבת החורגת שמעולם לא ביקש לאמץ. "אני מבין שזה אולי לא הזמן המתאים לדבר על זה, אבל רציתי שתדעי שאימא שלך הורישה לך את הבית, נקי מחובות — שילמתי את יתרת המשכנתא ואעביר לך את החוזה — וגם את הרכב שלה, אם הוא עדיין ברשותך. אבל, טוב, ההמחאות שהיא שלחה לך... חשבתי שמוטב שאומר לך בהקדם האפשרי שלא אמשיך במסורת, כך שתצטרכי לדאוג ל... אה ... סידור אחר."

 

לחיי מאדימות לשמע האזכור לטַפילותי, ומתחשק לי לנתק את הטלפון. אני מרגישה לוזרית. כמו הגברים האלה בני השלושים שעדיין מתגוררים במרתף של ההורים, ואימותיהם עדיין מכבסות להם את התחתונים ומגישות להם טוסט עם גבינה צהובה בלי הקשה של הלחם. ובמובן מסוים זה באמת מה שאני.

 

ההמחאה הראשונה הגיעה שבוע אחרי שעזבה.

 

הנחתי אותה על השולחן במטבח ובמשך שלושה ימים נעצתי בה מבט בכל פעם שעברתי על פניה, בכוונה מלאה לזרוק אותה לפח. אולי אימא רוצה לחיות על חשבונו של לני עד סוף ימיה, אבל אני לא מעוניינת.

 

ואז הגיע חשבון החשמל. ואחר־כך המים. ואז המשכנתא.

 

הפקדתי את הצ'ק.

 

הייתי בת שמונה־עשרה ומובטלת ועדיין התלבטתי מה אעשה בחיים. בטח משהו שקשור בתעסוקה כלשהי ובלימודים בקולג'. אז נשבעתי לעצמי שזה יהיה חד־פעמי. שלא אקח יותר כסף.

 

כשהגיע הצ'ק הבא, שלושה שבועות לאחר מכן, עדיין לא הייתה לי עבודה, אבל לא התחשק לי לצאת מהבית כדי להפקיד אותו, ולכן חשבתי שבזאת זה ייגמר. אך בהפסקה ממשחק ביג'ולד אינטנסיבי במחשב, ערכתי חיפוש קצר באינטרנט וגיליתי שאני יכולה פשוט לשלוח את הצ'ק לבנק בדואר, והכסף יופיע בחשבוני באורח פלא.

 

ואז, כששבתי להקליק על אבני חן צבעוניות ולראותן נעלמות בנעימים, תהיתי מה עוד אוכל לעשות בלי לצאת מהבית.

 

מסתבר שהרבה.

 

זה הפך למין משחק — אתגר לראות מה אוכל לבצע מהבית בפיג'מה.

 

מצרכים? פְרֶש דיירֶקט עושים משלוחים.

 

קולג'? הוצאתי תואר בספרות בתוך שמונה־עשר חודשים באחת השלוחות המקוונות האלה. אני לא יודעת אם הוא לגמרי רשמי, אבל חתיכת הנייר שהם שלחו לי בהחלט אמיתית. רציתי להמשיך, להוציא תואר שני, אולי דוקטורט, אבל ה-400 דולר לשעה אקדמית דלדלו את תקציבי המצומצם גם כך, לכן עברתי ללמוד בקורסים שהרווארד מציעים חינם ברשת בכל סמסטר. חינם. גורם לך לתהות למה כל הגאונים האלה משלמים מאות אלפי דולרים על השכלה גבוהה יוקרתית.

 

רופא שיניים? משתמשת בחוט דנטלי בקביעות ומצחצחת אחרי כל ארוחה. אפילו כאב שיניים לא היה לי, ואני זוקפת את זה לזכות היגיינת פה טובה. התחלתי לחשוב שסתם עושים עניין מרפואת שיניים.

 

כששכן השאיר לי פתק על הדלת והתריע שהדשא שלי צמח לגבהים מופרזים והוא יודה לי אם אתחזק את החצר למען "מהוגנות" השכונה? הזמנתי שירותי גינון פעם בחודש והשארתי צ'ק מתחת לשטיח הכניסה.

 

הזבל היווה בעיה מאתגרת יותר. לא הצלחתי למצוא דרך להוציא את הפח למדרכה בלי לצאת מהבית. זה לא שלא הייתי מסוגלת, כמובן, אבל הייתי נחושה בדעתי לא להיאלץ. למצוא פתרון לחתיכה האחרונה בפאזל. אני לא גאה בזה, אבל התקשרתי לשירותי הזבל העירוניים ואמרתי להם שאני נכה. הם אמרו שאם אוכל לשים את הזבל בפח ליד הדלת האחורית, הפועלים יבואו לאסוף אותו משם בכל יום חמישי בבוקר. הייתי די גאה בהונאה המחוכמת שלי.

 

חלפו שישה חודשים. ואז שנה. והיו רגעים שעצרתי לתהות אם זהו זה. אם כך אחיה את חיי, בלי לראות פנים אל פנים אף אחד יותר לעולם. אבל בדרך כלל פשוט התעוררתי בבוקר וחייתי כמו שכולם חיים — בלי לחשוב על התמונה הכוללת, רק לבצע את המשימות לשיעור, להכין אוכל, לראות חדשות, ואז לקום למחרת ולעשות הכול מהתחלה. במובן הזה לא נראה לי שהייתי שונה במיוחד מכל אחד אחר.

 

על אף שאימא שלי דווקא התקשרה מדי פעם במרוצת השנים, להתלונן על מזג האוויר, על מלצר חצוף, על סיום גרוע של סדרת טלוויזיה, כדי להשוויץ באחד מהטיולים הרבים שלה ושל לני או כדי להזמין אותי לבקר — אם כי ידעה שלא אבוא — אף פעם לא דיברנו על הכסף ששלחה לי. התביישתי לקבל אותו, אבל גם שכנעתי את עצמי שאיכשהו זה מגיע לי. שהיא חייבת לי מפני שהייתה אימא די אנוכית ודפוקה.

 

אבל מעולם לא התכוונתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן.

 

"אני מודע למצב שלך," אמר לני, "אבל זה משהו שמעולם לא ראינו עין בעין לג—"

 

"אני מבינה," אני אומרת, ותחושת ההשפלה בוערת בי ביתר שאת מרגע לרגע. אבל מעורב בה גם ניצוץ של כעס — כעס על כך שאימא לא השאירה לי כסף מעבר לבית ולמכונית (כשבמקביל ברור לי שאני כפוית טובה), אם כי כנראה מבחינה טכנית זה כסף של לני. או שאולי אני כועסת על עצמי שהפכתי לתלויה כל כך בהמחאות החודשיות האלה. או שאולי זה בכלל לא קשור לכסף. אולי אני כועסת שלא נעניתי להזמנה שלה לבקר אפילו פעם אחת. או על כך שלא הזמנתי אותה לבקר אצלי. מוזר איך כשמישהו מת שוכחים לרגע את כל חסרונותיו, כמו זה שאפילו שיחה איתה בטלפון סחטה אותי רגשית עד כדי כך שלא רציתי לראות אותה בכלל. אבל עכשיו... עכשיו מאוחר מדי.

 

"אז בסדר," אומר לני.

 

לא נותר לנו עוד מה לומר, ואני מחכה שייפרד לשלום. אבל הדממה מתארכת כל כך, שאני תוהה אולי הוא ניתק ואיכשהו פספסתי.

 

"לני?" אני שואלת בדיוק כשהוא מדבר.

 

"ג'ובילי, אימא שלך ממש..." הוא אומר. קולו נחנק שוב. "טוב, את יודעת."

 

אני לא יודעת. אימא שלי ממש מה? אהבה חולצות צמודות? עישנה הרבה יותר מדי? היה בלתי אפשרי לגור איתה? אני ממשיכה להחזיק את הטלפון הרבה אחרי שהוא ניתק, בתקווה לשמוע מה עמד לומר. אולי זה נתקע איכשהו בגלי האתר בינינו ותכף יופיע. כשאני משלימה עם זה שלא, אני מניחה לשפופרת לצנוח לרצפה לידי.

 

חולפות דקות. אולי שעות. אבל אני לא זזה — גם לא כשמטח צפצופים מרעים מהאפרכסת והטלפון מתעקש שאניח את השפופרת במקומה.

 

אימא שלי מתה.

 

אני מסתכלת מסביב על המטבח, מחפשת הבדלים דקים — משווה בין לפני ואחרי. אם אמצא הבדל, זה יוכיח שאולי עברתי ליקום מקביל. שאולי אימא עדיין בחיים ביקום השני, האמיתי. או שאולי קראתי את 1Q84 יותר מדי פעמים.

 

אני נושמת עמוק ודמעות גואות בעיניי. אני לא נוטה להחצין רגשות, אבל היום אני יושבת ופשוט נותנת להן לזלוג.

 

 

 

***

 

 

 

יש יתרונות בהסתגרות. כמו למשל שלוקח לי רק שש דקות לשטוף את הצלחת, הספל והמזלג שמשמשים אותי מדי יום. (כן, מדדתי.) ושאני אף פעם לא צריכה לנהל שיחות חולין. אני לא צריכה להנהן ולחייך כשמישהו אומר "שמעתי שאמור לרדת גשם," או למלמל תגובה תפלה בסגנון "זה לא יזיק לדשא, הא?" האמת היא שמזג האוויר לא צריך להדאיג אותי בכלל. יורד גשם? למי אכפת? אני לא יוצאת כשיורד גשם.

 

אבל יש גם חסרונות. כמו למשל מאוחר בלילה, כשאני שוכבת במיטה ומקשיבה לדממת הרחוב ותוהה אולי, רק אולי, אני האדם היחיד שנשאר בעולם. או שאולי הייתה מלחמת אזרחים או מגפת שפעת או אפוקליפסת זומבים ואף אחד לא זכר לספר לי, כי אף אחד לא זוכר שאני פה. בלילות כאלה הייתי חושבת על אימא שלי. היא תתקשר אליי. היא תספר לי. היא תזכור. וגל של נחמה היה מציף אותי.

 

אבל עכשיו היא איננה. ואני שוכבת במיטה, מקשיבה ללילה ותוהה: מי יזכור אותי עכשיו?

 

 

 

***

 

 

 

יום חמישי מתחיל כמו יום רגיל: אני יורדת למטה ומכינה שתי ביצי עין עם טוסט (חתוך לפיסות קטנטנות בעקבות תקרית חנק לפני ארבע שנים) ואוכלת תוך כדי קריאת חדשות באינטרנט. אבל אז, במקום להיכנס להרצאה הבאה בקורס באתר של הרווארד (השבוע: "שייקספיר ככלות הכול: המחזות המאוחרים"), אני צריכה להתמודד עם העובדה שזה לא יום רגיל.

 

אני עומדת לצאת מהבית.

 

המחשבה מאיצה את הדופק שלי, לכן אני מנסה להסיח את דעתי לבעיה דוחקת יותר: אין לי מה ללבוש ללוויה של אימא שלי. הבגדים השחורים היחידים שבבעלותי הם מכנסי טרנינג וקפוצ'ון תואם. לא בדיוק תלבושת הולמת ללוויה.

 

אני עולה, הולכת במסדרון אל חדרה של אימי ונעמדת בפתח. במשך תשע שנים השארתי את החדר שלה בדיוק כשהיה כשיצאה מהדלת. לא בקטע כזה מטריד של מיס הווישאם4. אין עוגת חתונה לא אכולה על השולחן וכאלה. אמרתי לעצמי שזה מפני שלא ידעתי מה לעשות בחפצים שלה, אבל גם קצת היה לי נחמד שהדברים שלה נמצאים היכן שהיו תמיד. כאילו אולי תחזור בשבילם ביום מן הימים.

 

אלא שעכשיו זה כנראה כבר לא יקרה.

 

ליד ארונה של אימי אני עומדת ובוהה באוסף חליפות החצאית שלה משנות התשעים, מימיה כמוכרת בחנות כולבו. אני זוכרת את עצמי כילדה מודדת דברים שלה כשהייתה בעבודה, טובעת בבגדים ושואפת את ריחה המתקתק. אפילו הייתי נכנסת למיטה שלה, מתכרבלת בשמיכות ומעמידה פנים שמדובר בזרועותיה. זה היה אסור — הרופאים הזהירו אותי כי על אף שנראה שאני מגיבה רק למגע עור בעור, בכל זאת עליי להיזהר במחיצת חפצים שהיו במגע ממושך עם אחרים, כמו מצעים ומגבות. אלרגיות הן עניין מורכב, הם אמרו. אבל לקחתי את הסיכון, ולמרבה המזל לא הייתה לי תגובה. זה היה המרד הקטן שלי, אבל גם משהו מעבר לכך — זו הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי להרגיש קרובה אליה. אני מורידה מקטורן חליפה שחור מקולב מתכת ועוטה אותו מעל הגופייה הלבנה בה ישנתי.

 

אני מסתובבת להביט במראה המעוטרת שתלויה מעל השידה של אימא, ובוחנת את בבואתי לראשונה זה שנים. ההבנה שאנשים אחרים עתידים להסתכל עליי — לראות מה שאני רואה בהשתקפות — הופכת את קיבתי. כבר שנים לא הסתפרתי כמו שצריך, רק קצצתי פה ושם עם מספרי ציפורניים, וזה ניכר לעין. השיער שלי מעולם לא היה צייתן, אך צימח פרא בצורה משולחת רסן במיוחד. התלתלים החומים מזדקרים מפדחתי עד מרפקיי לכל עבר. אני מנסה להחליק אותם עם היד אך ללא הועיל.

 

ואז אני נזכרת בחליפה שלגופי ומבטי נתקל בכתפיים המרופדות. זה נראה כאילו נשאלתי שאלה ואני מושכת בכתפיים לאות שאינני יודעת את התשובה. שאר החליפה לא יושבת טוב. אימא שלי הייתה קטנטונת, מלבד שדיה הגדולים. אני אמנם לא גדולה ממנה בהרבה, אבל השרוולים מעט קצרים והחצאית הדוקה מדי במותניים. ניאלץ להסתפק בזה.

 

כשאני מתכופפת לחפש נעליים בתחתית הארון, אני מוכנה להישבע שמשב של תרסיס גוף בניחוח וניל מכה בי, וקיבתי מתהפכת. אני מתיישבת על הישבן, מקרבת את דש המקטורן לאף ושואפת.

 

אבל מריחה רק בד מעופש.

 

 

 

***

 

 

 

למטה אני לוקחת את התיק שלי מהשולחן הקטן שליד הדלת. אני מפשפשת בו, בוחנת שני מזרקי אפיפן צהובים הזרוקים בתחתיתו. תוקפם פג לפני שנים, אבל אני משכנעת את עצמי שעדיין יעבדו במקרה חירום. אחר־כך אני לוקחת את הכפפות שלי, תוהה אם לעטות אותן. בתור ילדה זה תמיד נראה לי קצת מוגזם — הכפפות הסרוגות הצהובות שעטיתי ביסודי הוחלפו בתיכון לבוגרות יותר, אך מוזרות לא פחות, מעור. זה לא שיצאתי מגדרי לגעת באנשים — או הם בי. לא כל כך מסובך לשמור את הידיים שלך לעצמך, במיוחד כשמתייחסים אלייך כאל מצורעת. אבל אז אני נזכרת בכל הדרכים שבהן אנשים יכולים ליצור מגע בלי להתכוון בכלל: כשכסף מחליף ידיים בקופה, לחיצות יד, כשמישהו ממהר ונדחף על פנייך והזרוע שלו מתחככת בשלך.

 

אני עוטה את הכפפות.

 

ואז, לפני שאספיק לשנות את דעתי, אני לוקחת את המפתחות מהשולחן ליד הדלת, מסובבת את הידית ויוצאת מהפתח.

 

שמיים כחולים של חודש ספטמבר מכים בעיניי ואני מצמצמת אותן, מרימה יד לחסום את הסנוור. השעה 7:34 בבוקר ואני בחוץ. במרפסת הקדמית. יצא לי לפתוח בחיפזון את הדלת בחשכת הלילה, להכניס חבילות שהשאיר הדוור ואת משלוח המצרכים השבועי, אבל אני לא זוכרת מתי לאחרונה עמדתי כאן. באור יום.

 

הדם עולה לי לראש ואני תופסת במשקוף, מסוחררת. אני מרגישה חשופה. כאילו אלף עיניים ננעצות בי. האוויר סביבי חופשי מדי, חמקמק. כאילו משב רוח חולף יכול לשאת אותי מפה ולהטיל אותי לעולם כנגד רצוני.

 

אני מאלצת את רגליי לזוז. לצעוד קדימה.

 

אבל הן מסרבות. כאילו אני ניצבת על שפת צוק ממש וצעד יחיד יטיל אותי לתהום הפעורה. העולם יבלע אותי על כרעיי ועל קרביי.

 

ואז אני שומעת משהו.

 

שקשוק וחריקת מתכת של משאית האשפה הפונה לתוך הרחוב.

 

אני קופאת.

 

היום יום חמישי. יום איסוף האשפה.

 

ליבי הולם בפראות בחזי כאילו ניסה לפרוץ החוצה מגופי.

 

אני מחפשת את הידית מאחוריי, מסובבת אותה, חוזרת פנימה וסוגרת את הדלת היטב.

 

ואז אני נשענת עליה ומתרכזת בהסדרת הנשימה כדי שהדופק שלי יוכל לחזור לקצב נורמלי.

 

נורמלי.

 

נורמלי.

 

אני מביטה בידיי עטויות הכפפות ומגחכת. ואז פורץ מפי צחוק עז ואני נושאת אל שפתיי יד עטוית כפפה, כדי להחניק את הקול.

 

מה חשבתי לעצמי? שאוכל פשוט לצאת מהבית וללכת ללוויה של אימא שלי כמו אדם נורמלי?

 

אם הייתי נורמלית, הייתי מנופפת אל פועלי האשפה. או אומרת שלום. או סתם מתעלמת מהם לחלוטין ונכנסת לרכב, כמו שאני בטוחה שאנשים אחרים עושים מאות פעמים בשנה בלי לחשוב על זה בכלל.

 

כתפיי מתחילות לרעוד כשהצחוק מתחלף בבכי.

 

אני לא הולכת ללוויה של אימא שלי. לני יתהה איפה אני. כל מה שאימא שלי אמרה לו במרוצת השנים לגבי היותי בת גרועה יוכח כנכון.

 

ובמקביל לכל הדברים המציקים האלה, מחשבה נוספת מרחפת לה סביב, ממתינה לשקוע. מחשבה מבעיתה. מחשבה שאני קולטת שאולי ידעתי עמוק בתוכי אבל לא רציתי להודות בה בפני עצמי. אלא שקשה להתכחש לזה כשאני נשענת על דלת הכניסה לביתי, לא מסוגלת להרגיע את הדופק או לכבוש את הדמעות או לעצור את גופי מלרעוד.

 

והמחשבה הזאת אומרת: אולי יש סיבה נוספת לכך שלא יצאתי מפתח הבית כבר תשע שנים.

 

אולי זה כי אני לא יכולה.