מעורב ירושלמי

פרק ראשון

"אני אהרוג אותו!" כרוח סערה חלפה שרית מחדר לחדר, כשהיא הופכת את המגירות ושופכת את תכולת הארונות לרצפה. "אני אהרוג אותו, אהרוג אותו, אהרוג אותו!"
"את מי?" הגיחה אמה מהמסדרון.
"אני פשוט אהרוג אותו!" חזרה שרית. "אני אתפוס אותו, אחתוך אותו לחתיכות קטנטנות ואבשל אותו בסיר!"
"את מי?" קראה אמה שוב, בעצבנות מסוימת.
"ואז," שרית ניערה את התיקים הפתוחים על המיטה אך פרט למטבע ולשתי סוכריות לא נפל מהם שום דבר, "אפעיל את המכבש, ארסק אותו לעיסה מעוכה ואזרוק אותו מהחלון!"
"אולי תגידי לי..."
"ואחרי שהוא ייזרק מהחלון, אצא החוצה ואבעיר מדורה גדולה, ושם אשרוף את מה ש..."
"שרית," תפסה אותה אמה בזרועה, "די! את מי?"
שרית עצרה והביטה בה, כאילו רק עכשיו הבחינה בנוכחותה. "מה? אה, לא. סתם. בכלליות."
"אהה."
שרית המשיכה להפוך את החדר. "אבל אם את דווקא חייבת לדעת, זה איתַי. אלא מי? את מי עוד אני יכולה לרצות להרוג ככה באמצע היום?"
אמה נאנחה. "למה, מה קרה?"
"הוא לקח לי את האם־פי־ארבע!"
"נו, לא נורא."
"הוא יודע שיש שם את כל השירים שאני אוהבת!"
"ושכנראה גם הוא אוהב. למה אינכם יכולים להסתדר ביניכם עם המכשיר הזה?"
"שיקנה לעצמו מכשיר!" זעפה שרית והתיישבה על המיטה. "למה תמיד אני צריכה לוותר?"
אמה לא ענתה, ולשרית גם לא היה אכפת. אוף, למה זה תמיד קורה? למה מתייחסים אליה כמו אל ילדה בת שלוש בכל פעם שהיא מתעקשת על מה ששייך לה? למה הורים פועלים תמיד בקיצוניות — או שהם מתייחסים אליה כאל תינוקת שלא מבינה כלום מהחיים, או שהם מצפים ממנה שתתנהג כמבוגרת שמנהלת בעצמה את חייה. שיחליטו!
בעצם, אולי כדאי שלא יחליטו, חשבה שוב, מבוהלת מעט. רק זה חסר לה. שיגיעו למסקנה שכן, שהיא אכן תינוקת, ויאסרו עליה להישאר בערבי שישי מחוץ לבית עד אחת בלילה... כמו ההורים של חמוטל, שאם היא לא בבית בעשר בלילה הם מקרקעים אותה לשבוע. בררר! רק לחשוב על זה. שרית מעולם לא היתה מקורקעת, אבל גם לא היה אכפת לה. גם אם יאסרו עליה לצאת מהבית אפילו חודש, יש לה מחשב והיא יכולה להתכתב עם כל הכיתה יום ולילה.
"יש מישהו בבית?" בקע קולו של מוריס מדלת הכניסה.
"אבא! אבא!" קפצה שרית על רגליה ורצה אליו כילדה קטנה התובעת את הסוכרייה המגיעה לה. "איתי לקח לי את האם־פי!"
האב הרים מבט אל האם שעמדה במסדרון ופלבלה בעיניה.
"לוקח לך דברים בלי רשות?" קרא בקול דרמתי, "לא בסדר. אחרי גיל שמונה־עשרה מכניסים לכלא על כזה דבר!"
"אצלך מכניסים לכלא על כל דבר..." הפטירה האם.
מוריס הניע לעברה את ידו בביטול ומיקד את מבטו בבתו הקטנה והנרגשת. "אני אמצא לך את זה," אמר בעידוד, "ואם לא אמצא, אני אתפוס את אחיך לשיחת גברים. לקחת ככה בלי רשות... ככה לא עושים!"
שרית חייכה בניצחון.
"בואי, שריתי," אמר, "תעזרי לי להכין מלאווח, יש עגבניות במקרר?"
מוריס ושרית נכנסו למטבח, ומלכה התעכבה במסדרון. היא עיינה בערימת המכתבים שהיו רובם ככולם חשבונות ודו"חות. לפתע צדה את עינה מעטפה שונה, מוארכת, בצבע שמנת.
זרם של התרגשות עבר בגופה של מלכה. היא הרימה אותה לנגד עיניה. על גבה נכתב באותיות מסולסלות: למלכה ביטון האהובה ומשפחתה.
היא תמהה, ממי המכתב? שום קרוב משפחה או מכר שלה לא עמד לחגוג חתונה או כניסה לעול מצוות, וגם אם כן, ודאי היתה מתבשרת על כך טלפונית. היא לקחה את המעטפה ופנתה אל המסדרון, לא לפני שהבחינה בין המכתבים במעטפה ורודה, מוכרת, שלא היה ספק לגבי שולחה.
"שרית, שוב יואב," הפטירה.
במטבח, מוריס קילל את השמן הרותח שניתז על גב כף ידו. שרית הרימה את עיניה מהשיש, שם היתה עסוקה במעיכת עגבניות, והבחינה במכתב. גם היא זיהתה את המעטפה הוורודה וחשה פרץ של ייאוש, ואפילו טיפת כעס.
היא לא שנאה את יואב. אבל די, זה עובר כל גבול, חשבה. "לא" זה לא. בשלב כלשהו, אפילו איתי התחיל לצחוק על הבחור וללגלג עליה, שאולי היא בעצם רוצה את יואב ורק משחקת אותה "קשה להשגה" (שזה, אגב, גם מה שיואב עצמו חשב), והיא, כמו טיפשה, עוד ניסתה להסביר לאחיה שהתעלמות היא הדרך הטובה ביותר. אילו היה מדובר בדודי, הספורטאי הפופולרי מכיתה י"ב, היא היתה נענית בשמחה. אבל בקשר ליואב, כך הסבירה לאיתי, היא לא מתלהבת. וכן, היא גם לא רוצה לקחת אותו מליה, שכבר הכתירה אותו באוזני החברות כבן הזוג הפוטנציאלי הבא שלה — אף שידעה שליה מכתירה בתואר הזה כמעט כל בחור בסביבה...
אז נכון שיואב נחמד, כמו שאומרות לה רוב הבנות. נכון שהוא נראה לא רע. אבל היא לא רוצה להסתובב עם בחור שמחזר אחריה כמו מעריץ מאוהב. משום מה, זה מפחית מערכו בעיניה. איכשהו נראה לה שההערצה שלו כלפיה מעידה שיש לו דימוי עצמי נמוך, ומי רוצה לצאת עם בחור בעל דימוי עצמי נמוך?
היא נאנחה בקול, כי ידעה שעוד תשמע מיואב, ועכשיו גמלה בליבה ההחלטה לשים סוף לקטע עם יואב, גם אם זה ישבור לו את הלב ויגרום לה להרגיש מרושעת ואשמה עד יומה האחרון. הוא חייב להתפכח מהאשליה הזאת, וככל שתמהר כך ייטב. רעיון נצנץ במוחה: היא תבקש מאיתי, כשיבוא הביתה לחג מחר או מחרתיים, שיעשה זאת בשבילה. איתי יוכל להסביר זאת ליואב באופן שגבר מבין. הוא ישמח בוודאי להטיל עליה את האשמה ולהביע אמפתיה ורוך כלפי תסכולו של יואב.
כן, אדבר עם איתי, אמרה לעצמה בסיפוק, ופתאום שמעה קריאה מהמסדרון: "יוהו!"
היא הביטה בתימהון באמה שפיזזה אל הסלון כשהיא רוקדת עם מעטפה בידה האחת ושפופרת הטלפון ביד השנייה.
"תרצה מהצד של גפנית מתחתנת!" בישרה לשרית.
מוריס, שהיה עסוק במאבק עם המחבת המתיזה לכל עבר, לא שם לב למתרחש בסלון. הוא שלח את ידו לקחת עוד בצק מלאווח, בלי להתיק עיניו מהמחבת, וידו מצאה את דרכה לקערת העגבניות המרוסקות של שרית.
"מוריס! מוריס!" קראה מלכה.
סמוק, עם יד אחת נוטפת מיץ עגבניות ומחבת לוהטת ביד השנייה, הופיע בעלה בפתח המטבח.
"מה?" נהם.
"תרצה מתחתנת!"
"מה?" תמה.
"תרצה מתחתנת. אתה יודע מי זאת תרצה."
"מה?" נאנק.
"אתה לא..."
"אני יודע מי זאת תרצה!" קטע אותה ברוגזה. "אבל מה פתאום אנחנו... מה היא... חתונה? כבר?"
"היא בת עשרים ושתיים!"
"אהמ..." גירד בפדחתו. "מוזר. חשבתי שהיא עוד קטנה, בגיל של אפרת, הבת של מוטי."
"נכון," הביטה בו מלכה בתוכחה. "גם אפרת בת עשרים ושתיים."
"אה. אופס."
הם המשיכו לדבר על כך ובינתיים שרית אצה אל חדרה, סגרה את הדלת ושלפה את הטלפון הסלולרי מכבל ההטענה.
"הלו?" שאגה אל תוך המכשיר.
"אה... זאת את..." ענה לה קולו המנומנם של אחיה התאום, "מה השעה? כן. היי, מה קורה?"
"אני צריכה ממך טובה," אמרה.
"לא עכשיו..." אמר בקול מנומנם, "כשאהיה בבית... כשאהיה ער!" החרישה צעקתו הפתאומית של אוזנה של שרית בטרם ניתק את השיחה.
שרית צחקה לעצמה, הניחה את הטלפון והשתטחה על המיטה.
ההנאה ששאבה משני החדרים הריקים שעמדו לרשותה, כאשר איתי היה בפנימייה, הרחק מהבית, היתה כעת מוחשית מתמיד. שרית ידעה לנצל עד תום את הכיף הזה, וכאשר הוא היה נוסע ל"מאור", היתה חוגגת עם חברות וחברים שבאו לישון אצלה בכל עת שחשקה בכך. כשאיתי בפנימייה — היא כאן בת יחידה, שנהנית מכל ההטבות.
כעת תצטרך לוותר שוב על ההנאה הזאת כי הוא חוזר לחג, אלא שהפעם לא היה לה אכפת. לראשונה לא היה אכפת לה כלל לבלות איתו חג שלם. השבח לאל — משפחתה המצומצמת גרה בבית גדול, ואין היא חייבת לסבול אנשים נוספים בחייה מתוך אילן היוחסין שלה.

* * *

נעמי עמדה ובהתה באמה.
"את צוחקת עלי," מלמלה.
חגית העבירה את משקלה מרגל אל רגל ועצבנותה ניכרה באופן שבו הידקו אצבעותיה את אחיזתן במגש. "לא, מותק."
נעמי שלחה את ידה אל מצחה. היא רצתה להביע את הזעזוע בדרמתיות, ובאותה הזדמנות גם לוודא שהיא לא חולמת.
"אבל... זה לא צודק! זה ממש לא צודק!"
בצעד מהוסס ניסתה אמה להתקרב אליה. אבל נעמי, שהיתה שקועה בזעמה, מיאנה להתנחם בזרועותיה.
"אתם נוסעים אחרי החתונה לנופש בלעדינו?!" זעקה. "זה לא פֵיר! גם אני רוצה מלון חמישה כוכבים בירושלים!"
"אתם תבואו איתנו ל'שבת חתן' במלון 'גד'," ניסתה חגית הנואשת לפייסה. "אחר כך, תעברו לבית של סבתא ו..."
"אבל למה אנחנו לא יכולים לישון בבית במשך שבוע החתונה הזה? למה אצל סבתא במודיעין, ששם אני לא מכירה אף אחד, או במלון זר עם בני משפחה שגם שם אני כמעט לא מכירה אף אחד?"
"זאת הזדמנות מצוינת להתוודע לצד הזה של המשפחה," אמרה חגית בחומרה. "אני לא מוכנה לשמוע אותך מדברת ככה..."
נעמי הרוגזת סירבה לשמוע את סוף המשפט. היא הסתגרה בכעסה וחדלה להקשיב. ובעוד פניה מכווצות, שלחה יד למגש ודחפה חופן של עוגיות אל פיה.
לעזאזל! הרי רק עכשיו עברו דירה לכאן, לירושלים. רק עכשיו. היא עוד לא גמרה לסדר את החדר, עוד לא גמרה לתלות את התמונות על הקיר, אפילו עוד לא הוציאה את הספרים והתקליטים מהארגז אל המדף... וזה לא התאים לה; היא תמיד התאפיינה בזריזות, כמעט באובססיביות, לסיים בהקדם האפשרי דברים שהיתה צריכה לבצע. היא לא אהבה להשאיר דברים פתוחים. ההיטלטלות הזאת למודיעין היתה הדבר האחרון שהתחשק לה לעשות, והיא הרי כל כך קיוותה שאת השבת הם יעבירו בבית החדש...
"אנחנו לא מתלהבים," כך אמר לה אביה, בעייפות מה, כשנדנדה לו שבכל זאת יסבו לשלוש הסעודות בין הארגזים מתחת למנורה הפשוטה. "את יודעת עד כמה אמא אוהבת לארח או להתארח בערב שבת... ואיזה אורח לדעתך נוכל לדחוס בתוך הבלגן פה, לפני שהרכבתי מחדש את שולחן העץ?"
"את דודה שרה והתינוק?" ניסתה להציע. אך אפילו היא לא הצליחה לראות בעיני רוחה את דודה שרה המגושמת מצטופפת בחדווה בסלון הבלתי מרוהט, בין הקירות העירומים.
אך פאר ונוחות הסלון היה עניין של זמן, עד שיסדרו אותו, והמשפחה היתה מוטרדת דווקא מעניין אחר: המרפסת. מכל החדרים המרווחים בבית הנהדר הזה, דווקא המרפסת היתה קטנטונת, ובחג הסוכות יהיה קשה למדי לבנות שם סוכה שתשביע את רצונה של משפחה דתית לאומית המצפה לאושפיזין.
היה רק יתרון אחד במרפסת העלובה: הסוד של נעמי. היא לא סיפרה על כך לאיש, אך המרפסת השקיפה בצורה נפלאה על הרחוב, ובמיוחד על הבניין שממול, שם הבחינה לראשונה בדמותו של בחור נאה אחד שלמראהו כמעט שכחה את שמה. זה — והניתוק משאר חלקי הבית — גרמו לה לשבת במרפסת שעות רבות, כאשר שאר בני משפחתה לא שמו ליבם לכך. שם יכלה להרהר בבית הקודם, בתל אביב, איך הכול היה פשוט שם, כשעוד לא היה עליה להתמודד לבדה במקום הזר. לא קל להיות בת יחידה בין שני אחים, כשאל הבכור מתייחסים ברצינות הראויה ואל הקטן ביד רכה ומגוננת. גם היא רצתה לומר לפעמים את המילה האחרונה או לפחות שאמה תתייצב לצידה בוויכוחים, ולא תנסה תמיד לגונן על אלעד או להצדיק את יונתן, אחיה הגדול. אבל לא. עליה מוטל היה תמיד לוותר. כמו עכשיו...
היא לעסה את העוגיות חזק יותר.
חגית ניצלה את שתיקתה ופלטה במהירות: "וייתכן שנשתמש בבית הריק כדי להלין חלק מהאורחים," אמרה ויצאה מהחדר.
"מה? אמא! הי, לאן את הולכת?!"
היא היתה רודפת אחריה אלמלא צלצל הטלפון והושיע את אמה. אלעד הביא לאמה את השפופרת שממנה בקע קולה של סבתא, אחר נכנס בסקרנות לחדר ותלה בנעמי את עיניו התמהות. כמעט תמיד היה לו מבט כזה, שהתלווה לחולמנות המוזרה שאפיינה אותו. בעל כורחה היה עליה להיות נחמדה אליו, בשיא זעפה, למרות הכול. היא חשקה את שיניה ובעטה במיטה. בובת החתולה שעליה, קיטי, הזדעזעה ונפלה למצב שכיבה.
"אוף!" קראה. "אני לא סובלת את השינויים הפתאומיים האלה!"
"איזה שינויים?" שאל אלעד בתמימות.
"תתכונן, אלעד! בני דודים מדרגה עשירית שאתה ואני בכלל לא מכירים יבואו ויתנחלו לך בחדר בחנוכה!"
הילד לא נראה נרעש כפי שקיוותה, אלא כתמיד, מבולבל. "חשבתי שהולכים לסבתא."
"למה אנחנו צריכים לתת להם את החדרים שלנו?!" התעלמה ממנו. היה עליה לפרוק את תסכולה, ואלעד, אף שלא הבין בדברים כאלה, ואולי דווקא מפני שלא הבין, היה אוזן קשבת מצוינת. "אם הם יעשו לי בלגן בחדר, או יעשנו, או לא יודעת מה, אני... אני..." היא חיפשה אחר דרך הולמת לסיים את המשפט, בעיקר כי אלעד תלה בה עיניים פעורות שציפו למשהו מזעזע. אבל אז היא שמעה את אמה עולה לטונים גבוהים בשיחת הטלפון:
"עכשיו את אומרת לי?"
נעמי השתתקה. אלעד עדיין הביט בה בעיניים הירוקות שלו ונראה מהורהר, כחושב על אלף ואחד דברים, והיא תהתה אם הוא באמת לא מבין דבר. בתור אחותו הגדולה היתה אמורה להיות אחראית לו, אף שברוב המקרים יצא שהיא זו שנזקקה לו. לפחות הוא הסכים איתה בכל דבר ולא התמרד, כמו אחים קטנים אחרים.
שניהם לא ידעו מה מתחולל באותה שעה בסלון. אמם הניחה את השפופרת בחזרה על כנה ונשמה נשימה עמוקה. היא התרעמה על שסבתם נוהגת לעדכן אותה בדבר תוכניותיה ברגע האחרון, ואולי, חשבה חגית, אולי היא מנסה בדרך זו לגרום לה להתקשר אליה לעיתים תכופות יותר.
הולך להיות שמח במלון "גד" בחג הזה.

* * *

"מגירת החיוכים החמוצים" של אורנה היתה מוכנה ומזומנה לשימוש. בכל פעם שהתקרב אירוע רשמי או תוכננה התכנסות חברתית והיא ידעה שתיאלץ לפגוש שם אנשים שהיא לא ממש רוצה לפגוש, היתה שולפת מה"מגירה" את אחד מחיוכיה המלאכותיים, כדי שתוכל להעמיד פנים ולשכוח עד כמה היא בעצם רוצה להיות במקום אחר באותו רגע.
היא מיששה באצבעותיה את ההזמנה, ועדיין היתה במצב רוח רע. השמלה היקרה שהזמינה אצל המעצבת לחתונה של תרצה'לה היתה תלויה על הקולב, ולצידה, על ראש עשוי קלקר, הפאה החדשה שלה. מאה אחוז שיער אמיתי בהזמנה מראש. כשחבשה אותה לראשה נראתה צעירה ורעננה מנשים רבות בגילה, שהסתובבו בשערן המקורי המאפיר ללא כיסוי ראש. בחתונה, בין קהל הנשים החבושות כובעים ופאות זולות, ודאי תיראה כמלכה.
כל זאת, בתנאי שלא יגיעו לחתונה אורחים בלתי רצויים, חשבה בשפתיים קפוצות והתכוונה לאורחים מסוימים מאוד.
"אמא," שמעה את קולו של בנה. הוא עמד מחוץ לחדר והחזיק בידו בקבוק.
"כן?" שאלה בחום. בשנים האחרונות מצאה את עצמה משתדלת שבעתיים להגיע לליבו של מתן, בנה האמצעי, שהיה השקט, המסתגר והמרוחק משלושת ילדיה. היא מצאה את עצמה מתווכחת איתו הכי פחות, אבל גם מכירה אותו הכי פחות, אף שכבר היה כמעט בגיל גיוס.
"אני חושב שצריך לקנות עוד 'מטרנה' לפני שבת. הקטנה הזאת זוללת כמויות היסטריות."
"כבר?" התרעמה אורנה. "טוב, בסדר. אבל תמסור לתמי שבִּתָּהּ, שתהיה בריאה, תגדל להיות אשת חיל עוד לפני הבת־מצווה."
מתן השפיל את עיניו הירוקות והלך בלי לומר דבר. היא הביטה אחריו, בקומתו הזקופה ובפסיעותיו העדינות. היתה גאה בו בשל אישיותו, ובמיוחד בשל מראהו. אמהות היו פונות אליה בניסיון לשכנע אותה להפגיש אותו עם בנותיהן. היא הבינה היטב מדוע, אבל לא יכלה שלא לתהות מה הוא באמת רוצה. לא רק שלא היה לה מושג איזו כלה מתאימה לבנה, לא היה לה מושג אם הוא בכלל מחפש לו כלה.
הוא היה עצמאי ומופנם. ואולי היה כזה רק בבית? אבל דבר אחד היא כן ידעה: למרות חזותו הקרירה, יש בו חום והתלהבות בעוצמות אדירות, אולי אף יותר מאשר לאחיו המוחצן והרועש, ברק. מתן פשוט בחר לכבוש ולהסתיר אותם. אורנה קיוותה שהיא צודקת לגביו, ושישוב וייפתח כבעבר.
היא נגעה בענק הפנינים שלצווארה ועדיין היתה במצב רוח רע.