מקרינים כוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מקרינים כוח
הוספה למועדפים

מקרינים כוח

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הספר "מקרינים כוח" הוא ניסיון ראשון לבחון את מקומו של הקולנוע בחברה הישראלית. במרכז הספר עומדים הממסדים הפוליטיים, בעלי אולמות הקולנוע וקהל הצופים – לא הסרטים עצמם. בכתיבה מפוכחת ונטולת נוסטלגיה חושף דוד שליט את השתלטות הברונים הראשונים על אולם הקולנוע היחיד בתל אביב, את יחסם הפטרוני של בן גוריון והאליטות ל"סינמה" ואת תהליך הפקעת האולמות על ידי הגופים הפוליטיים.
 
מקרינים כוח מביא בצורה בהירה וקולחת את סיפור עלייתו ונפילתו של בית הקולנוע בישראל. ממבנה ארכיטקטוני רב-הוד – מעין היכל קודש-חילוני-מודרני – למבנה כבד ובזבזני שהכיל בתוכו פרצי אלימות וניכור חברתי. פרקים בספר מוקדשים גם לצנזורה על סרטים, למלחמות השבת שניהלו הדתיים נגד הצופים החילונים, לפלישתו של הטרור אל תוך בית החלומות של ההמונים, כמו גם לעדויות של צופים דוגמת יצחק בן נר, מוחמד בכרי, יעל הדיה, שמוליק דובדבני, אמנון ז'קונט, אמנון לורד ואחרים על חוויית הקולנוע הראשונית שלהם, במרכז ובפריפריה, כחוויה מכוננת.
 
מקרינים כוח מנתח את ההתפתחויות הטכנולוגיות ששינו את דרכי הצריכה של המדיום, מהופעת הטלוויזיה ועד להורדת סרטים למחשב הביתי. מרגע שהסרט הפך למוצר הנתון לשליטת הפרט, הסתיים למעשה תפקידו החברתי של בית הקולנוע. ספר זה נכתב, בין השאר, על מנת להשיב את בית הקולנוע לתודעה ולהעניק לו את מקומו הראוי בהיסטוריה הישראלית.
 
דוד שליט הוא עיתונאי, מבקר וחוקר קולנוע; פרסם בין היתר ב"הארץ", "מעריב" ו"חדשות". כיום כותב בנושאי קולנוע ותרבות בעיתון "גלובס".

פרק ראשון

מבוא 
גנבי האש
 
 
הייתי בן שבע או שמונה כשראיתי את הסרט ארץ הפרעונים. זאת הייתה כנראה הפעם הראשונה בחיי שהייתי מודע לחוויית הצפייה בְּסרט. ישבתי באולם הקולנוע האפל, מוקף פנים זרות, ועולם חדש השתלט על חושיי. לא היו אז דיבובים לעברית וילדים הלכו לסרטים עם הוריהם, גם ובעיקר לסרטים שטרם גילם. ארץ הפרעונים היה סרט כזה. בסצנת הסיום נכנסת השפחה שהייתה לאשת פרעה, לתוך הפירמידה שבה ייקבר בעלה כשהוא מוקף בכל הכסף והזהב שצבר בחייו. בתחבולות ובנכלולים הביאה למותו של פרעה, וכעת היא ממתינה לתום טקס הקבורה ולרגע שתצא משם לחיים של עושר ואושר. לפתע מכים הסריסים באבני מנוף בפינות חדר הקבורה שבפירמידה, וכל הקירות מתחילים לנוע פנימה. האלמנה מנסה לרוץ החוצה. מאוחר מדיי. בהבזק אחרון של חייה מתחוור לה שהתוכנית המלכותית כוללת את קבורתה־חיים, עם הכסף והזהב, עם גופת בעלה ועם הסריסים כרותי הלשון.
 
ואני ילד, יושב בחושך, סגור בתוך בית קולנוע, וצופה בסצנת החנק המדהימה הזאת. לי, בניגוד לשפחה, ניתן לצאת בסיום הסרט, חוסה בחום גופה של אמי, לחזור הביתה, להתחבא תחת השמיכה ולא לרצות להיסגר יותר בשום בית קולנוע בשביל אף סרט שבעולם.
 
כמובן ששבתי אל בתי הקולנוע. פעם ועוד פעם נכנסתי בשערי מקדשה של החוויה הפלאית הזאת, האירוע המעצב של חיי. חוויית קולנוע נוספת, אחרת לגמרי, תתרגש עליי כעבור שנים רבות, בשלהי המאה הקודמת. מיהרתי להקרנה של סרט ישראלי, צומת וולקן, סיפור על חבורת רוקיסטים, אנשים קרובים לי בגילם, בחלומותיהם ובאכזבותיהם, ערב מלחמת יום כיפור. היה ליל חמישי, והדרך מביתי הסמוך לכיכר דיזנגוף, אל בית הקולנוע שעל חוף ימה של תל אביב, עברה ליד קולנוע תל אביב הכבוי, ונמשכה לאורך הרחוב שהסתיים בכיכר מוגרבי. חציתי את הרחבה הנטושה והעקורה שבה התנוססו פעם קולנוע מוגרבי וקולנוע סטודיו. ידעתי שאני הולך לקראת פגישה עם עברי, אבל לא שיערתי כי הדרך לשם תעבור בהריסות בתי הקולנוע שלו. בפתח אחד ממועדוני הדיסקו שלאורך רחוב אלנבי עמדו שני שומרי סף. הם דיברו ביניהם רוסית, שני מהגרים בארץ חדשה, מחכים לקהל שיגיע, כמו לא היו בעיר הזאת מעולם עשרות אולמות קולנוע ענקיים והמונים שגדשו אותם.
 
הפער בין שתי חוויות הקולנוע הללו, החניכה והחורבן, היה בלתי נתפס בעיניי. מובן שהיו סימנים מוקדמים, חברתיים וטכנולוגיים, שהעידו על סופה הקרב של תרבות הקולנוע כפי שהכרתי אותה, אבל, כמה לא מדעי מצדי, ביקשתי להתעלם מהם. אני נוטה להאמין כי באותו ערב, בדרך חזרה מהסרט המכביד שראיתי והעיר הזרה שחציתי, התחילה כתיבת הספר הזה. אי־אפשר היה להתעלם עוד מהעדויות, חלקן נעוצות כפיסות מידע בזיכרוני, חלקן מפורטות במסמכים ובקטעי עיתונות שאספתי בבלי דעת לאורך שנים. הגיעה שעת סיפורם.
 
אני אוהב סיפורים על בתי קולנוע ועל האנשים שבאו בשעריהם. הם לא פחות מרתקים בעיניי מסיפורי הסרטים עצמם. כמו אגדות עם שמתקיימות בחשכה. וכדרכן של אגדות עם, הן שייכות לעבר הרחוק. למשל, הסיפור המלמד על מקומו של הקולנוע בחברה האמריקאית. בליל ה-22 ביולי 1934 הקיפו סוכני FBI את פתחי בית הקולנוע ביוגראף בעיר שיקגו. באולם פנימה, בתוך הקהל, ישב שודד הבנקים ג'ון דילינג'ר, אויב הציבור מספר 1, וצפה בסרט מלודרמת מנהטן, סיפור על פשע וחברות. לצדו של דילינג'ר ישבו שתי נשים. אחת מהן, אנה סייג' שמה, לבשה שמלה אדומה. זה היה הסימן המוסכם שלפיו יזהו הסוכנים הפדרליים אותה ואת האיש שלצדה בצאתם מאולם הקולנוע. סייג', מהגרת רומנייה ששהתה בארצות הברית שלא כחוק, הסכימה לסייע בלכידתו של דילינג'ר בתמורה להבטחת המשך שהייתה באמריקה.
 
אין לדעת מה עבר על דילינג'ר באפלת הקולנוע, כיצד זה ישב במשך שעתיים לצד האישה שתביא לנפילתו, וצפה בסרט בלא חשד. אם סייג' החלה להזיע מפחד, דילינג'ר לא הריח את הסכנה. הוא גם לא הבחין בסוכני ה-FBI שחלפו לאורך המעברים, מוודאים שהטרף שלהם מונח בכיסאו. נראה שדילינג'ר, ברגעי חייו האחרונים, עבר את החוויה המשותפת לצופי הקולנוע באשר הם — כוח השיפוט והדריכות החייתית אבדו לו והוא נשאב אל תוך המתרחש על המסך. נגמר הסרט, דילינג'ר יצא עם שתי הנשים, ונורה למוות בפתחו של בית הקולנוע.
 
הנה עוד סיפור, מאולם אחר, עדיין באמריקה. לי הארווי אוסוואלד, שזה עתה התנקש בחייו של הנשיא ג'ון קנדי ובמנוסתו גם ירה למוות באיש משטרה, מוצא מסתור בבית קולנוע. האין זו סצנה בנאלית מהסרטים, כשהנרדף מבקש להיטמע בתוך הקהל שבאולם הקולנוע? אבל בשעת צהריים של שלהי נובמבר 1963, בקולנוע טקסס שבעיר דאלאס, חלל ענקי ובו 1,730 מושבים, נמצאו רק שבעה אנשים באולם ומספר דומה של צופים ביציע. לחמישה עשר השוטרים שסגרו על בית הקולנוע, לא הייתה כל בעיה לאתר את החשוד, יושב לבדו בשורה אחורית באולם, כשעל המסך מוקרן סרט מלחמה. אוסוואלד שלף אקדח מול השוטר שהתקרב אליו, אך הוכנע ונעצר.
 
בקולנוע ביוגראף בשיקגו הפכו את אירוע התפיסה של דילינג'ר לטקס שנתי קבוע, שבו חוזרים ללילה אחד ומקרינים את מלודרמת מנהטן במחירי כרטיס של שנות ה-30 והקהל מצוּוה לבוא לבוש בבגדי התקופה. קולנוע טקסס לעומת זאת, כלא בתוכו את האשמה שחשו תושבי דאלאס על רצח הנשיא שהתרחש בעירם, והפך למקום לא־קיים. במשך שנים רבות לאחר הרצח חלקים באולם נחסמו בלוחות עץ, וקירות נאטמו בשכבות גבס. הפשע טויח.
 
דילינג'ר ואוסוואלד, שני גיבורים מקוללים בהיסטוריה האמריקאית של המאה ה-20, ביקשו נחמה ומסתור בבית הקולנוע. אף שהיה מדיום פופולרי גם בישראל וסוקר בהרחבה בעיתונות, בית הקולנוע המקומי מעולם לא קודש בעוצמות כאלה של חיים ומוות. נהפוך הוא, בשנותיה הראשונות של המדינה, ולמעשה עד שהטלוויזיה החלה לשדר בשלהי שנות ה-60, זוהה הקולנוע כמקור הרוע, כחלל אפל מלא במזימות סיפורי הסרטים ובצלולואיד דליק, שכמו היה חומר הגלם של אש הגיהינום.
 
אני יודע זאת כי הייתי שם. בבית שבו גדלתי היה ארון ספרים גדול שאליו הפנה אותי אבי כאשר ביקשתי שוב ושוב להשביע את תשוקתי לקולנוע. כשחדל לתת לי דמי כיס, גנבתי מכיסיו פרוטה ועוד פרוטה, עד שהספיק לי הכסף לרוץ לראות עוד סרט. אבי היה שיקוף של רוח התקופה וקולות מנהיגיה, מי שחשכת האולם התחרזה להם עם שכחת העולם.
 
בעת חיפוש בעיזבונה של אשת הקולנוע מרגוט קלאוזנר, כעבור שנים ולכאורה בעניין אחר, היה נדמה לי שהנה פגשתי בסיפור בית הקולנוע הישראלי שביקשתי לי. בתוך אוסף מסמכים גיליתי פיסת נייר קטנה ועליה רשום בכתב יד: "14 בפברואר 1953, מותה של הילדה רחל לוין בדרך לקולנוע". מחוברים אליה במהדק היו שני גזרי עיתון ישנים. אחד סיפר על שאגותיו של השחקן לקס ברקר שגילם בעבר את טרזן וחזר כעת להטריד את שנתה של אלמנתו, ושני סיפר על התגלות היבשת האבודה אטלנטיס. לצד ענייני הקולנוע עסקה קלאוזנר גם באסטרולוגיה ובתורת הנסתר, ולרגע חשבתי שאולי רשמה מה שרשמה בעקבות תשדורת ששלחה לה רחל לוין מעולם המתים.
 
הכותרת הכמו־עיתונאית הזאת — "מותה של הילדה רחל לוין בדרך לקולנוע" — נראתה כתחילתה של פרשה מסתורית או לחלופין כסיכומה — גזר דין של החברה הישראלית על חטא ההליכה לקולנוע. ואפשר שאת קלאוזנר הטריד משהו אחר. היא הייתה בעלת אולפנים ויצרנית סרטים, והאינטרס שלה היה לפתות ילדים קטנים להגיע לבתי הקולנוע. האם הייתה זו תחושת האשמה שמשכה אותה לסיפור? ואולי, שנים ארוכות אחרי הכניסה לאולם הקולנוע, ניצבתי אני מול תחושות האשמה שלי.
 
פרשת הילדה רחל לוין, כך מצאתי, העסיקה את כל עיתוני התקופה.1 ילדה בת ארבע וחצי נעלמה מביתה במוצאי שבת ה-14 בפברואר 1953, וגופתה נמצאה כעבור שלושה ימים בשדה פתוח, עירומה, מגואלת בדם. חבטות בראשה במכשיר קהה גרמו למותה. הפתולוג קבע כי נאנסה לפני הרצח. באף אחד מהדיווחים לא נרמז שהילדה הייתה בדרך לקולנוע.
 
העיתונים סיפרו כמו לתומם סיפור כיפה אדומה של ימי העליות ההמוניות. בשעת ערב מוקדמת, מוצאי שבת, הלבישה אודט לוין את בתה רוחל'ה זהובת השיער בשמלתה האדומה, ושלחה אותה לאחד הבתים בשכונה שבשולי רמת גן. אביה התארח אצל ידידו השוטר, והאם הורתה לילדתה להביאו הביתה.
 
כאן בא אזכור שולי משהו של בית קולנוע. על פי העיתונים, נחמן בן השמונה, אחיה של רחל, הלך לקולנוע. מדובר במוצאי שבת, הערב העמוס ביותר בבתי הקולנוע, וכאשר הילד חזר מהצגה ראשונה, ואחותו עדיין איננה, יצא במצוות האם לבדוק מדוע בוששה לבוא.
 
כמה מרכיבים בסיפור הפרשה ראויים לתשומת לב. ילד בן שמונה שהולך להצגת מוצאי שבת בקולנוע, ללא הוריו, היא ללא ספק תופעה חריגה. עוד עובדה זרה לסדר הבורגני הטוב: ילדה בת ארבע נשלחת לקרוא לאביה לשוב הביתה. האם כך ארע במציאות, או שזה מה ששרד ברישומי העיתונות? העדות האחרונה בסיפור נמסרה מפי בעלת הקיוסק השכונתי. הילדה הגיעה אליה וביקשה לקנות מסטיק. כאן נאלם סיפורה.
 
"מבצע שטן", כך כונה מסע החיפושים שניהלו מאות שוטרים, חיילים וכלבי גישוש, מלוּוים במטוס סיור של חיל האוויר. פשעים לא מפוענחים רבים היו אז, ביניהם גם היעלמויות של ילדים. הימים ימי הצנע והמחסור הגדול. עברה שמועה שהילדים נחטפים וגופותיהם מבותרות ומשמשות לתעשיית הנקניקיות של השוק השחור. הורים אסרו על ילדיהם לצאת את פתח הבית.
 
והנה שב וחוזר בית הקולנוע לסיפור המעשה. נמצא עֵד, הילד יאיר בורשטין בן השש מרמת אפעל. זמן קצר לפני שנעלמה רוחל'ה הקטנה, ניגש אלמוני ליאיר וניסה לפתותו, כך סיפר הילד לחוקרי המשטרה, שיבוא עמו לקולנוע, ואף הציע לו ממתקים. הנה מסלול הרשע: ממתקים, פיתוי לילד שיוביל אל הפיתוי הגדול יותר — הקולנוע. הוריו של יאיר הבחינו באלמוני וקראו לבנם, והאיש נמלט.
 
מאות גברים בעלי שיער שחור נעצרו בעקבות התיאור שמסר הילד. הוא לא זיהה איש מהם. אבל תיאור סצנת הפיתוי — סוכריות בדרך לקולנוע — הצית היסטריה המונית. ילדים בשכונה שבה גרה רחל לוין סיפרו כי בכל שבת מגיע למקום צעיר המציע להם ממתקים. עשרות רוכבי אופניים הובאו לתחנת המשטרה בעקבות תלונות אזרחים שטענו כי ראו אותם ניגשים לילד קטן. אליעזר פרנקל תיאר במעריב כיצד מופיעות במשטרת רמת גן חמש אימהות עם ילדותיהן, כולן בנות חמש־שש, ומתלוננות על מעשים מגונים שנעשו בילדות עוד לפני שבועות, ורק עתה, עם גלי המעצרים, מצאו לנכון לדווח עליהם.
 
פרנקל כותב: "ראיתי ילדה בת שבע לערך. לפני שבוע ליטף גבר אלמוני את רגלה בקולנוע. עתה עמדה הילדה הנבוכה לפני עשרים גברים מגודלים ובעיניים נפחדות בדקה את כפות ידיהם. הילדה זכרה רק את ידו של האיש שנטפל אליה. היה זה מחזה זוועה: הילדה, בשמלה אדומה ולחיים ורודות, מול עשרים זוגות ידיים גרמיות המושטות מולה, כזכר מחריד לאותה חיה איומה בקולנוע".
 
הסכנה הרוחשת סביב בית הקולנוע הלכה והתבררה, לפחות בעיתונות. אף שלא היה כל מידע מוצק על זהותו של מבצע הפשע, הזהיר הארץ כי "נמצאים היום בתוכנו אלפי אנשים שיציבותם הנפשית נפלה קורבן לשואה באירופה של היטלר או שבאו הנה מארצות מוסלמיות שבהן חיו חלקים ניכרים של הקיבוצים היהודים במשך מאות שנים חיי ניוון ובערות".
 
המשטרה מיהרה לעצור חשוד ברצח שכמו ענה לסימנים שנתנה בו העיתונות. אדם לא יציב בנפשו, יליד עיראק, שחור עור ושיער, לבוש מרופט. אלא שהילד יאיר לא זיהה אותו, לא זה האיש שפיתה אותו ללכת לקולנוע. כעבור חודשיים נמצא חשוד נוסף. גם הוא עולה חדש, גם הוא מעורער בנפשו. הראיות נגדו היו מפוקפקות, אך בית המשפט מצא אותו אשם. הארץ שקטה. רק חיית האדם שארבה באפלת הקולנוע לא התגלתה, כאילו רק משל הייתה.
 
סיפורה של רחל לוין לא הבשיל לכדי אגדת עם, אולי כי מראש נועד להיות סיפור מוסר. כך זרעו הורים, מחנכים, ראשי ציבור, אישי דת וגם עיתונאים, את זרעי החשד והאיום סביב בית הקולנוע. והם הצליחו בכך. בוודאי אִתי, בן גילה של רחל לוין. האם לא חשתי את תחושת החנק באולם הקולנוע? האם לא הסתרתי מאבי שנים רבות את פשע תאוותי לסרטים?
 
בשיאה של תרבות הקולנוע הרבו לערוך השוואות בין מדינות — כמה שעות עבודה צריך להשקיע כדי לרכוש כרטיס קולנוע. הטבלאות ההן כמו הזהירו מפני הקושי וייסורי הממון שצפויים להולכים לקולנוע. היום, בעידן הגלובליזציה, הבסיס להשוואה הוא אחר — כמה שעות יארך להוריד סרט בעזרת תוכנה מתאימה למחשב הביתי. מקהל מאמינים שהתקבץ ובא לאולמות בחרדת קודש, הפכו הצופים לאדוני הסרט, גנבי האש של המאה ה-21.
 
אנשים שהלכו לבתי הקולנוע הגדולים של פעם הם בנים לקהילה אבודה. עדיין רואים סרטים אבל חרב מקדשם. ואחרים יתמהו: על מה הבכי והנהי, דווקא עכשיו, כשחוזרים לבנות את מקדשי הקולנוע? כשבעלי הקומפלקסים של שנות ה-80 וה-90 מדברים על הדור החדש של אולמות הקולנוע — המגה־פלקסים, מרכזי הבידור שבהם כעשרים אולמות קולנוע מפוארים, מוקפים בסביבת אוכל ומשחקים, כולם תחת קורת גג אחת?
 
אלא שלמרכזי הסרטים הללו יש מעט מהמשותף עם חוויית הקולנוע של העבר. יותר מאשר מרכז לאולמות קולנוע, המבקר בהם נקלע לתחנת ממסר של סרטים, בית נתיבות קולנועי. לאחר שרכש את הכרטיס הוא תועה בסבך של מסדרונות מהודרים, ובסופם נהדף אל תוך אחד האולמות שבו תזומן לו, אכן בנוחות, חוויית הסרט.
 
ממדי הגודל ואפשרויות המבחר הם חלק מתחושת בהלה ובהילות שמאפיינת את המקום ואת התעשייה כולה. מרכזי הסרטים והכוח להקרין נתונים כיום בידי מעטים, אך הם אינם הגורם היחיד במשחק. גנבי האש החדשים הנעזרים בטכנולוגיה המתחלפת במהירות, מצווים לעצמם סרט בפרטיות ביתם, או במחשב זעיר נישא ברחוב, ובקרוב גם על מסך הטלפון הסלולרי יוכל כל צופה לאמץ את הסרט האהוב עליו קרוב לחזהו.
 
בתעשיית הקולנוע העולמית יש מי שעוקבים אחר התהליך בדאגה ויש מי שמנסים לקדם אותו. אם בעבר יכלו הרשויות בישראל לעכב את הגעת הטלוויזיה במשך עשרים שנה, שבמהלכן פרחה פה תרבות הקולנוע, בעידן הנוכחי אין חומות הפרדה. כל פעולה שתביא לסיומו של אירוע הקולנוע הפומבי תורגש בישראל כמעט בו־זמנית.
 
מה מכל אלה עומד להתרחש? אין זה מעניינו של הכתוב. הספר שלפניכם מתמקד באירועים ובכוחות שהביאו את האירוע הקולנועי בישראל אל ספו של העתיד. הוא בא למפות את המרכיבים הפוליטיים, החברתיים והטכנולוגיים שהכתיבו את סיפורה של תרבות הקולנוע במדינה החדשה. לברר כיצד זה נעלמו בתי הקולנוע הגדולים, למה בכלל הקימו אותם, מי ומי היו בקהל הצופים ומי עשו סדר באולמות, אילו סרטים הקרינו ומה הכילו הסרטים שמנעו מאתנו לראות, וכיצד השתלבה תנועת ההולכים לקולנוע בסיפורה של החברה הישראלית.

עוד על הספר

מקרינים כוח דוד שליט
מבוא 
גנבי האש
 
 
הייתי בן שבע או שמונה כשראיתי את הסרט ארץ הפרעונים. זאת הייתה כנראה הפעם הראשונה בחיי שהייתי מודע לחוויית הצפייה בְּסרט. ישבתי באולם הקולנוע האפל, מוקף פנים זרות, ועולם חדש השתלט על חושיי. לא היו אז דיבובים לעברית וילדים הלכו לסרטים עם הוריהם, גם ובעיקר לסרטים שטרם גילם. ארץ הפרעונים היה סרט כזה. בסצנת הסיום נכנסת השפחה שהייתה לאשת פרעה, לתוך הפירמידה שבה ייקבר בעלה כשהוא מוקף בכל הכסף והזהב שצבר בחייו. בתחבולות ובנכלולים הביאה למותו של פרעה, וכעת היא ממתינה לתום טקס הקבורה ולרגע שתצא משם לחיים של עושר ואושר. לפתע מכים הסריסים באבני מנוף בפינות חדר הקבורה שבפירמידה, וכל הקירות מתחילים לנוע פנימה. האלמנה מנסה לרוץ החוצה. מאוחר מדיי. בהבזק אחרון של חייה מתחוור לה שהתוכנית המלכותית כוללת את קבורתה־חיים, עם הכסף והזהב, עם גופת בעלה ועם הסריסים כרותי הלשון.
 
ואני ילד, יושב בחושך, סגור בתוך בית קולנוע, וצופה בסצנת החנק המדהימה הזאת. לי, בניגוד לשפחה, ניתן לצאת בסיום הסרט, חוסה בחום גופה של אמי, לחזור הביתה, להתחבא תחת השמיכה ולא לרצות להיסגר יותר בשום בית קולנוע בשביל אף סרט שבעולם.
 
כמובן ששבתי אל בתי הקולנוע. פעם ועוד פעם נכנסתי בשערי מקדשה של החוויה הפלאית הזאת, האירוע המעצב של חיי. חוויית קולנוע נוספת, אחרת לגמרי, תתרגש עליי כעבור שנים רבות, בשלהי המאה הקודמת. מיהרתי להקרנה של סרט ישראלי, צומת וולקן, סיפור על חבורת רוקיסטים, אנשים קרובים לי בגילם, בחלומותיהם ובאכזבותיהם, ערב מלחמת יום כיפור. היה ליל חמישי, והדרך מביתי הסמוך לכיכר דיזנגוף, אל בית הקולנוע שעל חוף ימה של תל אביב, עברה ליד קולנוע תל אביב הכבוי, ונמשכה לאורך הרחוב שהסתיים בכיכר מוגרבי. חציתי את הרחבה הנטושה והעקורה שבה התנוססו פעם קולנוע מוגרבי וקולנוע סטודיו. ידעתי שאני הולך לקראת פגישה עם עברי, אבל לא שיערתי כי הדרך לשם תעבור בהריסות בתי הקולנוע שלו. בפתח אחד ממועדוני הדיסקו שלאורך רחוב אלנבי עמדו שני שומרי סף. הם דיברו ביניהם רוסית, שני מהגרים בארץ חדשה, מחכים לקהל שיגיע, כמו לא היו בעיר הזאת מעולם עשרות אולמות קולנוע ענקיים והמונים שגדשו אותם.
 
הפער בין שתי חוויות הקולנוע הללו, החניכה והחורבן, היה בלתי נתפס בעיניי. מובן שהיו סימנים מוקדמים, חברתיים וטכנולוגיים, שהעידו על סופה הקרב של תרבות הקולנוע כפי שהכרתי אותה, אבל, כמה לא מדעי מצדי, ביקשתי להתעלם מהם. אני נוטה להאמין כי באותו ערב, בדרך חזרה מהסרט המכביד שראיתי והעיר הזרה שחציתי, התחילה כתיבת הספר הזה. אי־אפשר היה להתעלם עוד מהעדויות, חלקן נעוצות כפיסות מידע בזיכרוני, חלקן מפורטות במסמכים ובקטעי עיתונות שאספתי בבלי דעת לאורך שנים. הגיעה שעת סיפורם.
 
אני אוהב סיפורים על בתי קולנוע ועל האנשים שבאו בשעריהם. הם לא פחות מרתקים בעיניי מסיפורי הסרטים עצמם. כמו אגדות עם שמתקיימות בחשכה. וכדרכן של אגדות עם, הן שייכות לעבר הרחוק. למשל, הסיפור המלמד על מקומו של הקולנוע בחברה האמריקאית. בליל ה-22 ביולי 1934 הקיפו סוכני FBI את פתחי בית הקולנוע ביוגראף בעיר שיקגו. באולם פנימה, בתוך הקהל, ישב שודד הבנקים ג'ון דילינג'ר, אויב הציבור מספר 1, וצפה בסרט מלודרמת מנהטן, סיפור על פשע וחברות. לצדו של דילינג'ר ישבו שתי נשים. אחת מהן, אנה סייג' שמה, לבשה שמלה אדומה. זה היה הסימן המוסכם שלפיו יזהו הסוכנים הפדרליים אותה ואת האיש שלצדה בצאתם מאולם הקולנוע. סייג', מהגרת רומנייה ששהתה בארצות הברית שלא כחוק, הסכימה לסייע בלכידתו של דילינג'ר בתמורה להבטחת המשך שהייתה באמריקה.
 
אין לדעת מה עבר על דילינג'ר באפלת הקולנוע, כיצד זה ישב במשך שעתיים לצד האישה שתביא לנפילתו, וצפה בסרט בלא חשד. אם סייג' החלה להזיע מפחד, דילינג'ר לא הריח את הסכנה. הוא גם לא הבחין בסוכני ה-FBI שחלפו לאורך המעברים, מוודאים שהטרף שלהם מונח בכיסאו. נראה שדילינג'ר, ברגעי חייו האחרונים, עבר את החוויה המשותפת לצופי הקולנוע באשר הם — כוח השיפוט והדריכות החייתית אבדו לו והוא נשאב אל תוך המתרחש על המסך. נגמר הסרט, דילינג'ר יצא עם שתי הנשים, ונורה למוות בפתחו של בית הקולנוע.
 
הנה עוד סיפור, מאולם אחר, עדיין באמריקה. לי הארווי אוסוואלד, שזה עתה התנקש בחייו של הנשיא ג'ון קנדי ובמנוסתו גם ירה למוות באיש משטרה, מוצא מסתור בבית קולנוע. האין זו סצנה בנאלית מהסרטים, כשהנרדף מבקש להיטמע בתוך הקהל שבאולם הקולנוע? אבל בשעת צהריים של שלהי נובמבר 1963, בקולנוע טקסס שבעיר דאלאס, חלל ענקי ובו 1,730 מושבים, נמצאו רק שבעה אנשים באולם ומספר דומה של צופים ביציע. לחמישה עשר השוטרים שסגרו על בית הקולנוע, לא הייתה כל בעיה לאתר את החשוד, יושב לבדו בשורה אחורית באולם, כשעל המסך מוקרן סרט מלחמה. אוסוואלד שלף אקדח מול השוטר שהתקרב אליו, אך הוכנע ונעצר.
 
בקולנוע ביוגראף בשיקגו הפכו את אירוע התפיסה של דילינג'ר לטקס שנתי קבוע, שבו חוזרים ללילה אחד ומקרינים את מלודרמת מנהטן במחירי כרטיס של שנות ה-30 והקהל מצוּוה לבוא לבוש בבגדי התקופה. קולנוע טקסס לעומת זאת, כלא בתוכו את האשמה שחשו תושבי דאלאס על רצח הנשיא שהתרחש בעירם, והפך למקום לא־קיים. במשך שנים רבות לאחר הרצח חלקים באולם נחסמו בלוחות עץ, וקירות נאטמו בשכבות גבס. הפשע טויח.
 
דילינג'ר ואוסוואלד, שני גיבורים מקוללים בהיסטוריה האמריקאית של המאה ה-20, ביקשו נחמה ומסתור בבית הקולנוע. אף שהיה מדיום פופולרי גם בישראל וסוקר בהרחבה בעיתונות, בית הקולנוע המקומי מעולם לא קודש בעוצמות כאלה של חיים ומוות. נהפוך הוא, בשנותיה הראשונות של המדינה, ולמעשה עד שהטלוויזיה החלה לשדר בשלהי שנות ה-60, זוהה הקולנוע כמקור הרוע, כחלל אפל מלא במזימות סיפורי הסרטים ובצלולואיד דליק, שכמו היה חומר הגלם של אש הגיהינום.
 
אני יודע זאת כי הייתי שם. בבית שבו גדלתי היה ארון ספרים גדול שאליו הפנה אותי אבי כאשר ביקשתי שוב ושוב להשביע את תשוקתי לקולנוע. כשחדל לתת לי דמי כיס, גנבתי מכיסיו פרוטה ועוד פרוטה, עד שהספיק לי הכסף לרוץ לראות עוד סרט. אבי היה שיקוף של רוח התקופה וקולות מנהיגיה, מי שחשכת האולם התחרזה להם עם שכחת העולם.
 
בעת חיפוש בעיזבונה של אשת הקולנוע מרגוט קלאוזנר, כעבור שנים ולכאורה בעניין אחר, היה נדמה לי שהנה פגשתי בסיפור בית הקולנוע הישראלי שביקשתי לי. בתוך אוסף מסמכים גיליתי פיסת נייר קטנה ועליה רשום בכתב יד: "14 בפברואר 1953, מותה של הילדה רחל לוין בדרך לקולנוע". מחוברים אליה במהדק היו שני גזרי עיתון ישנים. אחד סיפר על שאגותיו של השחקן לקס ברקר שגילם בעבר את טרזן וחזר כעת להטריד את שנתה של אלמנתו, ושני סיפר על התגלות היבשת האבודה אטלנטיס. לצד ענייני הקולנוע עסקה קלאוזנר גם באסטרולוגיה ובתורת הנסתר, ולרגע חשבתי שאולי רשמה מה שרשמה בעקבות תשדורת ששלחה לה רחל לוין מעולם המתים.
 
הכותרת הכמו־עיתונאית הזאת — "מותה של הילדה רחל לוין בדרך לקולנוע" — נראתה כתחילתה של פרשה מסתורית או לחלופין כסיכומה — גזר דין של החברה הישראלית על חטא ההליכה לקולנוע. ואפשר שאת קלאוזנר הטריד משהו אחר. היא הייתה בעלת אולפנים ויצרנית סרטים, והאינטרס שלה היה לפתות ילדים קטנים להגיע לבתי הקולנוע. האם הייתה זו תחושת האשמה שמשכה אותה לסיפור? ואולי, שנים ארוכות אחרי הכניסה לאולם הקולנוע, ניצבתי אני מול תחושות האשמה שלי.
 
פרשת הילדה רחל לוין, כך מצאתי, העסיקה את כל עיתוני התקופה.1 ילדה בת ארבע וחצי נעלמה מביתה במוצאי שבת ה-14 בפברואר 1953, וגופתה נמצאה כעבור שלושה ימים בשדה פתוח, עירומה, מגואלת בדם. חבטות בראשה במכשיר קהה גרמו למותה. הפתולוג קבע כי נאנסה לפני הרצח. באף אחד מהדיווחים לא נרמז שהילדה הייתה בדרך לקולנוע.
 
העיתונים סיפרו כמו לתומם סיפור כיפה אדומה של ימי העליות ההמוניות. בשעת ערב מוקדמת, מוצאי שבת, הלבישה אודט לוין את בתה רוחל'ה זהובת השיער בשמלתה האדומה, ושלחה אותה לאחד הבתים בשכונה שבשולי רמת גן. אביה התארח אצל ידידו השוטר, והאם הורתה לילדתה להביאו הביתה.
 
כאן בא אזכור שולי משהו של בית קולנוע. על פי העיתונים, נחמן בן השמונה, אחיה של רחל, הלך לקולנוע. מדובר במוצאי שבת, הערב העמוס ביותר בבתי הקולנוע, וכאשר הילד חזר מהצגה ראשונה, ואחותו עדיין איננה, יצא במצוות האם לבדוק מדוע בוששה לבוא.
 
כמה מרכיבים בסיפור הפרשה ראויים לתשומת לב. ילד בן שמונה שהולך להצגת מוצאי שבת בקולנוע, ללא הוריו, היא ללא ספק תופעה חריגה. עוד עובדה זרה לסדר הבורגני הטוב: ילדה בת ארבע נשלחת לקרוא לאביה לשוב הביתה. האם כך ארע במציאות, או שזה מה ששרד ברישומי העיתונות? העדות האחרונה בסיפור נמסרה מפי בעלת הקיוסק השכונתי. הילדה הגיעה אליה וביקשה לקנות מסטיק. כאן נאלם סיפורה.
 
"מבצע שטן", כך כונה מסע החיפושים שניהלו מאות שוטרים, חיילים וכלבי גישוש, מלוּוים במטוס סיור של חיל האוויר. פשעים לא מפוענחים רבים היו אז, ביניהם גם היעלמויות של ילדים. הימים ימי הצנע והמחסור הגדול. עברה שמועה שהילדים נחטפים וגופותיהם מבותרות ומשמשות לתעשיית הנקניקיות של השוק השחור. הורים אסרו על ילדיהם לצאת את פתח הבית.
 
והנה שב וחוזר בית הקולנוע לסיפור המעשה. נמצא עֵד, הילד יאיר בורשטין בן השש מרמת אפעל. זמן קצר לפני שנעלמה רוחל'ה הקטנה, ניגש אלמוני ליאיר וניסה לפתותו, כך סיפר הילד לחוקרי המשטרה, שיבוא עמו לקולנוע, ואף הציע לו ממתקים. הנה מסלול הרשע: ממתקים, פיתוי לילד שיוביל אל הפיתוי הגדול יותר — הקולנוע. הוריו של יאיר הבחינו באלמוני וקראו לבנם, והאיש נמלט.
 
מאות גברים בעלי שיער שחור נעצרו בעקבות התיאור שמסר הילד. הוא לא זיהה איש מהם. אבל תיאור סצנת הפיתוי — סוכריות בדרך לקולנוע — הצית היסטריה המונית. ילדים בשכונה שבה גרה רחל לוין סיפרו כי בכל שבת מגיע למקום צעיר המציע להם ממתקים. עשרות רוכבי אופניים הובאו לתחנת המשטרה בעקבות תלונות אזרחים שטענו כי ראו אותם ניגשים לילד קטן. אליעזר פרנקל תיאר במעריב כיצד מופיעות במשטרת רמת גן חמש אימהות עם ילדותיהן, כולן בנות חמש־שש, ומתלוננות על מעשים מגונים שנעשו בילדות עוד לפני שבועות, ורק עתה, עם גלי המעצרים, מצאו לנכון לדווח עליהם.
 
פרנקל כותב: "ראיתי ילדה בת שבע לערך. לפני שבוע ליטף גבר אלמוני את רגלה בקולנוע. עתה עמדה הילדה הנבוכה לפני עשרים גברים מגודלים ובעיניים נפחדות בדקה את כפות ידיהם. הילדה זכרה רק את ידו של האיש שנטפל אליה. היה זה מחזה זוועה: הילדה, בשמלה אדומה ולחיים ורודות, מול עשרים זוגות ידיים גרמיות המושטות מולה, כזכר מחריד לאותה חיה איומה בקולנוע".
 
הסכנה הרוחשת סביב בית הקולנוע הלכה והתבררה, לפחות בעיתונות. אף שלא היה כל מידע מוצק על זהותו של מבצע הפשע, הזהיר הארץ כי "נמצאים היום בתוכנו אלפי אנשים שיציבותם הנפשית נפלה קורבן לשואה באירופה של היטלר או שבאו הנה מארצות מוסלמיות שבהן חיו חלקים ניכרים של הקיבוצים היהודים במשך מאות שנים חיי ניוון ובערות".
 
המשטרה מיהרה לעצור חשוד ברצח שכמו ענה לסימנים שנתנה בו העיתונות. אדם לא יציב בנפשו, יליד עיראק, שחור עור ושיער, לבוש מרופט. אלא שהילד יאיר לא זיהה אותו, לא זה האיש שפיתה אותו ללכת לקולנוע. כעבור חודשיים נמצא חשוד נוסף. גם הוא עולה חדש, גם הוא מעורער בנפשו. הראיות נגדו היו מפוקפקות, אך בית המשפט מצא אותו אשם. הארץ שקטה. רק חיית האדם שארבה באפלת הקולנוע לא התגלתה, כאילו רק משל הייתה.
 
סיפורה של רחל לוין לא הבשיל לכדי אגדת עם, אולי כי מראש נועד להיות סיפור מוסר. כך זרעו הורים, מחנכים, ראשי ציבור, אישי דת וגם עיתונאים, את זרעי החשד והאיום סביב בית הקולנוע. והם הצליחו בכך. בוודאי אִתי, בן גילה של רחל לוין. האם לא חשתי את תחושת החנק באולם הקולנוע? האם לא הסתרתי מאבי שנים רבות את פשע תאוותי לסרטים?
 
בשיאה של תרבות הקולנוע הרבו לערוך השוואות בין מדינות — כמה שעות עבודה צריך להשקיע כדי לרכוש כרטיס קולנוע. הטבלאות ההן כמו הזהירו מפני הקושי וייסורי הממון שצפויים להולכים לקולנוע. היום, בעידן הגלובליזציה, הבסיס להשוואה הוא אחר — כמה שעות יארך להוריד סרט בעזרת תוכנה מתאימה למחשב הביתי. מקהל מאמינים שהתקבץ ובא לאולמות בחרדת קודש, הפכו הצופים לאדוני הסרט, גנבי האש של המאה ה-21.
 
אנשים שהלכו לבתי הקולנוע הגדולים של פעם הם בנים לקהילה אבודה. עדיין רואים סרטים אבל חרב מקדשם. ואחרים יתמהו: על מה הבכי והנהי, דווקא עכשיו, כשחוזרים לבנות את מקדשי הקולנוע? כשבעלי הקומפלקסים של שנות ה-80 וה-90 מדברים על הדור החדש של אולמות הקולנוע — המגה־פלקסים, מרכזי הבידור שבהם כעשרים אולמות קולנוע מפוארים, מוקפים בסביבת אוכל ומשחקים, כולם תחת קורת גג אחת?
 
אלא שלמרכזי הסרטים הללו יש מעט מהמשותף עם חוויית הקולנוע של העבר. יותר מאשר מרכז לאולמות קולנוע, המבקר בהם נקלע לתחנת ממסר של סרטים, בית נתיבות קולנועי. לאחר שרכש את הכרטיס הוא תועה בסבך של מסדרונות מהודרים, ובסופם נהדף אל תוך אחד האולמות שבו תזומן לו, אכן בנוחות, חוויית הסרט.
 
ממדי הגודל ואפשרויות המבחר הם חלק מתחושת בהלה ובהילות שמאפיינת את המקום ואת התעשייה כולה. מרכזי הסרטים והכוח להקרין נתונים כיום בידי מעטים, אך הם אינם הגורם היחיד במשחק. גנבי האש החדשים הנעזרים בטכנולוגיה המתחלפת במהירות, מצווים לעצמם סרט בפרטיות ביתם, או במחשב זעיר נישא ברחוב, ובקרוב גם על מסך הטלפון הסלולרי יוכל כל צופה לאמץ את הסרט האהוב עליו קרוב לחזהו.
 
בתעשיית הקולנוע העולמית יש מי שעוקבים אחר התהליך בדאגה ויש מי שמנסים לקדם אותו. אם בעבר יכלו הרשויות בישראל לעכב את הגעת הטלוויזיה במשך עשרים שנה, שבמהלכן פרחה פה תרבות הקולנוע, בעידן הנוכחי אין חומות הפרדה. כל פעולה שתביא לסיומו של אירוע הקולנוע הפומבי תורגש בישראל כמעט בו־זמנית.
 
מה מכל אלה עומד להתרחש? אין זה מעניינו של הכתוב. הספר שלפניכם מתמקד באירועים ובכוחות שהביאו את האירוע הקולנועי בישראל אל ספו של העתיד. הוא בא למפות את המרכיבים הפוליטיים, החברתיים והטכנולוגיים שהכתיבו את סיפורה של תרבות הקולנוע במדינה החדשה. לברר כיצד זה נעלמו בתי הקולנוע הגדולים, למה בכלל הקימו אותם, מי ומי היו בקהל הצופים ומי עשו סדר באולמות, אילו סרטים הקרינו ומה הכילו הסרטים שמנעו מאתנו לראות, וכיצד השתלבה תנועת ההולכים לקולנוע בסיפורה של החברה הישראלית.