הפואטיקה של יואל הופמן

מבוא

 

 

הַסְבִּירִי לִי אֶת הַאֲוִיר. אֶת הַגֶּשֶם. אֶת תְּנוּעַת

הַפֶּה שֶלִּי כְּשֶאֲנִי מְדַבֵּר וְאֶת הַמַּרְאֶה הַתָּמוּהַּ

שֶל אֲנָשִים אֲחֵרִים שֶעוֹמְדִים אֲגוּדוֹת אֲגוּדוֹת

כְּמוֹ בַּאֲסֵפָה שֶל קְוֵיקֶרִים לְאָרְכָּה וּלְרָחְבָּה שֶל

הָעֲרָבָה הַשְּטוּחָה הַזֹאת וְהוֹגִים מִלּוֹת מְסֻבָּכוֹת

כְּמוֹ אִם אוֹ אוֹ אַף שֶאֵין מַה לּוֹמַר

נֹכַח הַמַּרְאוֹת הָאֵלֶּה: שָמַיִם וְשָמַיִם אֲחֵרִים

שֶעֲטוּפִים בָּהֶם וְהַכּוֹכָבִים נִקְוִים כֻּלָּם אֶל

הַפְּנִימִי.

 

(יואל הופמן, השונרא והשמטרלינג, 2001, 4 ב)

 

 

 

יואל הופמן הוא אחד היוצרים הפוריים והמקוריים ביותר הפועלים כיום בשדה הספרות העברית בארץ. מאז צאתו לאור של ספרו הראשון ספר יוסף בשנת 1988 ועד עתה, ראו אור תשעה ספרים נוספים פרי עטו. ההתפעמות מיצירתו חורגת הרבה מעבר לגבולות השיח הספרותי ועל כך מעידה העובדה שספריו תורגמו לשפות רבות, ביניהן אנגלית, צרפתית, ספרדית, גרמנית ואיטלקית. הסגנון יוצא הדופן, האופן שבו מעוצב הטקסט על גבי הדף, התכנים המגוונים וריבוי הרמיזות והמשמעויות ביצירתו הקנו לו מעמד מיוחד של סופר שיצירתו צופנת סוד ואינה נעתרת לפרשנות חד־ממדית, ולעיתים אף נדמית כקוראת תיגר על האפשרות להעניק לה משמעות יציבה כלשהי. מבחינות רבות, נתפס הטקסט ההופמני כבעל "מעמד על", הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה אסתטית. לתפיסה זו תורמת בוודאי העובדה שהטקסט חורג הן מנורמות ז'אנריות מוכרות (קשה להכריע אם מדובר בשירה או בפרוזה) והן מגבולות מוכרים של שפה ומשמעות (הטקסט מתובל במילים ומשפטים ביידיש, גרמנית, רומנית, הונגרית, ערבית וכו'). לכך יש להוסיף כמובן גם את הרמיזות התוכניות והצורניות לכתבי הקודש, לזן בודהיזם ולשירה יפנית. כך מספק הופמן לקורא טקסט שנתפס כאליטיסטי, אולי אף מרוחק, עד שלפרקים נדמה שהוא מבקש להדמות לטקסט דתי.

 

חמקמקותו של הטקסט ההופמני הן מהגדרה יציבה והן מפרשנות זמינה אמנם מקשה על קריאתו, אולם באותה שעה היא גם מספקת מימד דיאלוגי לתהליך הקריאה. למעשה, אחד המאפיינים הבולטים ביצירה הוא היכולת שלה לעורר שיח בין הקורא והטקסט, הקורא והמספר ולעיתים מזומנות בין הקורא והמחבר עצמו. הספר הנוכחי מציע דרכים שונות לפיענוח השיח הזה בניסיון לבחון כיצד מייצר הופמן דיאלוג עם קוראיו ועל אודות מה. העובדה שדיאלוג בין הדמויות עצמן על פי רוב נעדר ביצירות הופכת את שאלת השיח והאמצעים ליצירתו למהותית. בעמודים הבאים אבקש לעמוד אפוא על ההיבטים האסתטיים, התמטיים והסגנוניים ביצירתו של הופמן, מתוך כוונה לאפשר לקורא להתוודע אל מורכבותה ואיכותה ולמקמה בהקשר התרבותי, הפילוסופי והספרותי הרחב של שדה הספרות העברית.

 

טענה שכיחה כלפי הופמן היא שיצירותיו "ממחזרות" זו את זו, כלומר, שאין הבדל משמעותי בין היצירה האחת לאחרת ושהחידתיות המעט סתומה, הסגנון השירי ומבנה הדף המיוחד שהקסימו את הקוראים והמבקרים בשלהי שנות ה-90 של המאה הקודמת, הפכו למוכרים מדי עד כדי קלישאתיות בראשית המאה ה-21.1 בעמודים הבאים אבקש לערער על טענות אלה ולהציג למולן טענה הפוכה לפיה דווקא המאפיינים המובהקים המשותפים לכלל יצירותיו של הופמן הם שמעידים בסופו של דבר גם על הייחוד של כל יצירה ויצירה. היצירה ההופמנית מבחינה זו יכולה להיקרא כפרויקט אמנותי שיש להבינו כשלם המעיד על סך כל חלקיו. ראוי אולי להזכיר בהקשר זה שגם כלפי המחזאי והמשורר חנוך לוין הועלו טענות דומות שביקרו את הדמיון שבין מחזותיו השונים. אצל הופמן, כמו אצל לוין, כל יצירה בוראת עולם משלה, על אף שהיא נבנית באמצעים דומים ומתוך מגמה ספרותית ואמנותית משלימה ליצירות שקדמו לה ואף לאלה שיבואו אחריה. תובנה זו חשובה הן להבנת מכלול היצירה שלו והן להבנת כל יצירה ויצירה בהקשר של המכלול אותו אני מכנה כאן "הפרויקט ההופמני".

 

חוקרות הספרות נילי גולד, חנה הרציג ורחל אלבק־גדרון מציעות להבין את יצירתו של הופמן כקורפוס המחבר, לעיתים אף מעמת, בין תרבויות המזרח והמערב. כל אחת מן החוקרות הללו מתמקדת בהיבט אחר של השילוב הבין־תרבותי הזה ושלושתן מאירות באמצעותו את הכוחות הפועלים ביצירות.2 במאמר שראה אור לאחרונה, חוקר הספרות יגאל שוורץ, שערך כמעט את כל ספריו של הופמן, גורס שיש להמעיט בחשיבות השפעתה של תרבות יפן על הסופר, למרות שהופמן חקר תרבות זו ואף חי ביפן לצורך מחקרו. במקום זאת מציע שוורץ לקרוא את היצירות ״כפואמות פוסט־אפוקליפטיות הניסמכות על חומרים אוטוביוגרפיים״.3

 

מחקרי זה יבקש להתמקד דווקא בצד אחר, אולי משלים, של הטקסט ההופמני. אבקש להראות כי אחת המגמות העומדות במרכזו של הפרויקט הינה החיפוש אחר דרכי הייצוג כחלק מהותי מן הטקסט. אין מדובר בתהייה ריקה כי אם במעין אובססיה שבאה לידי ביטוי כמעט בכל מימד של היצירה: באסתטיקה, בסגנון, בתמטיקה, בהקשר המדיומאלי והז'אנרי ובהקשר המטאפיזי. פרקי הספר יעקבו אפוא אחר התהייה המהותית והרב־שכבתית הזו מתוך ניסיון לעמוד על טיבה. בהקשר זה אבקש לבחון את שאלת השתלשלות העלילה כרצף של סיבה ותוצאה בפואטיקה ההופמנית. הרושם הראשוני שמותירה הקריאה ביצירות אלו הוא של אוסף סיפורים ואירועים בלתי מקושרים הנדמים כמתרחשים בו־זמנית בקווי עלילה עצמאיים. העלילות מתפרקות ומותכות זו בזו חליפות והרצף הטקסטואלי עמום. הקונוונציה הקלאסית של הסיפור תובעת שהעלילה תנוע באופן ליניארי תוך קישורים סיבתיים בין האירועים. זוהי מוסכמה שרוב יצירותיו של הופמן לא מקבלות כמובנת מאליה אלא בוחנות ומאתגרות אותה שוב ושוב.

 

הקושי למשמע את הטקסט מתקשר לשני עניינים מרכזיים אחרים בטקסט ההופמני. הראשון נוגע בשאלת הקשר בין אופיו הנרטיבי והצורני של הטקסט, ואילו השני היא הווייתו של "האחר". אותו "אחר" מופיע ביצירתו של הופמן בדמותו של העולה החדש, היתום, האישה, ההורה החד־הורי, הזקן, האלמן והאלמנה ועוד. אולם הופמן לא רק מייצג את האחרות של דמויותיו, אלא הוא גם מבקש לאפשר לקורא לחוות אותה באמצעות תהליך הקריאה עצמו. אין זה רק התוכן של סיפוריו על ה"אחרים" הללו שגורם לנו לזהות את אחרותם, אלא היבטיו הצורניים של הטקסט שמייצרים הזרה וזרות והופכים את הטקסט עצמו ל"אחר". דרך ייחודית זו לייצג אחרות מהווה ניסיון להבין את הווייתו של האחר ובאותה שעה גם לעמת את הקורא עם גבולות האפשרות של הבנת החוויה הזו במלואה.

 

מרכיב תמטי מרכזי נוסף ביצירותיו של הופמן הוא הזיכרון. רבות מן היצירות בנויות לכאורה על שברי זיכרונות אישיים, ושאלת ייצוג הזיכרון שזורה כמעט בכל אחת ואחת מהן. עניין זה חוזר כחוט השני לאורך פרקי הספר, אולם בפרק החמישי והאחרון אבקש לטעון שמעבר לעיצוב הזיכרון והייצוג הספרותי של העיצוב הזה בהקשר של דמות כזו או אחרת, או אירוע כזה או אחר, הפרויקט ההופמני מבקש להגיע לכלל ניסוח פואטי־ספרותי של הישות האנושית. הפרק הסוגר את הספר יהווה גם כעין סיכום ויציג את הטענה שהופמן בונה ביצירותיו את מה שאכנה כאן בהשאלה "אנתרופולוגיה ספרותית". אשתמש במושג "אנתרופולוגיה" לא במובן השגור של חקר חברות קדומות, אלא דווקא במובן המילולי שלו ואדגים כיצד הפרויקט ההופמני מעמיד במרכזו את חקירת טבע האדם. מבחינה זו, זהו פרויקט בעל אופי מטאפיזי, שבו הדמויות הספציפיות (ולפרקים האוטוביוגרפיות) משמשות בעצם כחומרים המעצבים את דמות האדם הכללית שהופמן שואף לרדת לפישרה. יש כמובן מקום לתהות כיצד יצירות בעלות אופי דו־משמעי, טנטטיבי וחמקמק מונעות מתוך מה שנדמה כשאלת מחקר מדעית ומתוך מוטיבציה להגיע לתשובה שיטתית וחד־משמעית. אכן, כאן לדעתי טמון אחד הפרדוקסים המרכזיים שמציב הטקסט ההופמני, שהמוטיבציה שלו היא בעלת אופי הכללתי ופרטיקולרי בעת ובעונה אחת. המתח בין ההכללתי לפרטיקולרי לובש ופושט צורה בהקשרים שונים לאורך היצירות, אולם הוא בולט במיוחד במסגרת המהלך שמוביל המחבר בספרו האחרון והמסכם. מהותו החמקמקה של האדם באשר הוא אדם (והטקסט אף מטיל ספק בעצם קיומה של מהות כזו), נבחנת תחת זכוכית מגדלת ובדרכים שונות ומשונות. הרומן האחרון של הופמן, מצבי רוח, עומד כך כמעין סיכום של הניסיון לחשוף ולעצב באופן ספרותי את סוד המהות האנושית.

 

הופמן רומז הן במחקריו והן ביצירותיו הבדיוניות לכך שהוא מסתייג ממשקל היתר שעשוי להינתן לניתוח שכלתני של יצירותיו. עניין זה עמד לנגד עיני לאורך כתיבת הספר והיווה כעין כתובת אזהרה שיש בה כדי לסייג, אולי אף לרפות את ידיי, כחוקרת ספרות המבקשת "לתת סימנים" במה שנדמה שמבקש להתחמק מכל סימון וקיטלוג. אכן, הופמן נוטה לעיתים להיות ביקורתי למדי, אפילו ללגלג על אותם "מבקרים" כפי שהוא מכנה אותם (אותנו) המבקשים אחר פרשנות מלומדת למה שהוא לעיתים מציג כגחמה ותו לא. כך הוא יכול להצהיר למשל בביטול בספרו מצבי רוח (2010): "שמענו על חוקרי הספרות אבל לא שמענו שמישהו חקר את החיים" (מצבי רוח, 106). אלא שמצד שני, דומה שקריאות התיגר החוזרות ונישנות שלו כלפי הממסד הספרותי והאקדמי אומרות דרשני. הופמן, בעצמו חוקר ומתרגם שבית גידולו הוא בין השאר האקדמיה, כמו קורא לנו "הפרשנים" להתפלמס איתו, לבחון את רצינות אמירותיו ולשאול בעצמנו מה הוא שואל ועל מה הוא מבקש להשיב (או שלא להשיב). הספר הנוכחי מבקש להיעתר לאתגר ולנסות להציב בכל זאת מספר עקרונות מנחים לפרשנותה של יצירה שעניינה הוא הפרשנות והיעדרה, או אם להסתמך על דבריו של הופמן: יצירה שעניינה החיים שבתוכם "מתהלכים" חוקרי הספרות.4 הופמן עצמו משמש לעיתים קרובות כ"חוקר", כפי שהוא מצהיר בפסקה המופיעה בראש פרק המבוא הזה, המבקש להבין ולתת הסבר לעולם התופעות, לזיכרונות הילדות (הדמות אליה פונה הדובר היא אימו), לשאלות קיומיות בכלל ולקיום האנושי בפרט. אלא שפעם אחר פעם הוא גם מבטל לא רק את האפשרות לספק תשובה לשאלות אלו אלא גם את עצם הצורך בתשובה שכזו, שהרי "אין מה לומר נוכח המראות". הטקסט ההופמני משמר כך מתח קבוע בין הנחות יסוד בדבר חשיבותן של הידיעה, ההבנה והפרשנות, לצד ההנחה שעולם המראות, האסתטיקה של הטקסט, עומד בפני עצמו ואינו נזקק לפרשנות מילולית. דומה לעיתים שהופמן בוחר במודע, או שמא ניכנע מרצון, לתכתיב אי־האמירה שהוא עצמו מציב. אני נוטלת לעצמי את הרשות ללכת בדרכו ולא להיעתר לתכתיב השתיקה, אלא לומר בדפים הבאים דבר מה על האופן שבו "נקווים" דבריו של הופמן "אל הפנימי", יהא זה פנימו של העולם, של הופמן עצמו, של גיבוריו, של קוראיו ושלי עצמי.