חלק ב
הכאב ואנחנו
"הפצע הוא המקום בו האור נכנס לתוכך" אמר הפילוסוף ג'לאל א-דין רומי וצדק. הפצע, הכאב, הקושי עוצרים את מרוץ החיים כדי להתבונן ולהסתכל על דרך התנהלותנו בהם. זהו פתח לאור, לתבונה, להתעוררות הרוחניות שבכל אחד מאיתנו כדי לשנות את הדורש שינוי, לצמוח ולהתפתח.
כשאנו פועלים שלא בהתאם לערכים האמיתיים שלנו, לכישורים שלנו, לאמונות שהן רק שלנו, ולא של סביבתנו, כשאנו לא מחוברים לעצמנו ופועלים כפי שאנו מבינים שהסביבה מצפה מאיתנו, כשאנו מרצים את סביבתנו ושוכחים את עצמנו - כואב לנו, רגשית קודם כול וכשהרגשות גואים כואב לנו גם פיזית.
כשכואב לנו אנו רוצים להיפטר מהכאב שמטריד ולעיתים משבית אותנו - יש שנוטלים תרופות כדי "להרוג את הכאב" ויש שעוברים ניתוחים כדי לפתור את הבעיה המקומית שנוצרה, ואשר תוצאתה הכאב. אנשים אלה תוקפים רק את הסימפטום-התסמין. הם מכבים את הנורה האדומה שנדלקת ברכב בעת תקלה, ולא מחפשים את מקור הכאב - את הסיבה שבגינה הגיע.
לכל האנשים האלה יש מטרה אחת: להיפטר מהכאב - לסלק/למגר אותו.
נשאלת השאלה למה להיפטר ממנו? למה לסלק אותו?
התשובה: כי הוא לא נעים, הוא שולט בנו, הוא עוצר את מרוץ החיים שלנו ומשבית אותנו מעשייה, ואנו מפחדים ממנו ושונאים אותו כל כך!
התשובה יכולה להיות גם כי קשה לנו לקבל את מגבלותינו וליטול אחריות על מצבנו ועל התנהגותנו.
לא זאת השאלה שעלינו לשאול את עצמנו!
עלינו לשאול מניין נובע הכאב? הכאב נובע מהמוח שלנו. כשהמוח מרגיש סכנה הוא שולח לנו את הכאב כדי להגן עלינו מפני הצפת רגשות כתוצאה ממתחים. כשהמוח מזהה שאנו פועלים בהרגלים שמזיקים לנו ושגורמים לנו למתחים ולרגשות עזים - הוא שולח את הכאב כדי להגן עלינו מהתפרצות רגשות אלה.
מכאן נובעת השאלה: מהו הכאב הזה? למה הגיע? מה הוא מנסה להגיד לנו? מה המסר שבפיו? מה אנו עושים לא נכון לנו ולגופנו שמזמין את הכאב? מה עלינו לשנות?
עלינו לשנות קודם כול את תפיסת העולם שלנו ולהבין ש:
• כאב הוא חלק בלתי נפרד מההוויה האנושית, מחיינו.
• כאב אינו דבר חיצוני לנו או יישות נפרדת - הוא כמו כל איבר אחר בגופנו, חלק ממי שהננו. כשאנו חווים את הכאב - הכאב הוא אנחנו. אי אפשר לסלק את עצמנו מאיתנו.
• כאב אינו רע ולא צריך להיפטר ממנו, הוא דבר טוב! למרות שהוא גורם לנו אי-נוחות ומשבש את חיינו.
• כאב הוא קשר עם גופנו, נפשנו, רוחנו ונשמתנו כי הרי אנו גרים בתוך גופנו: הגוף הוא משכן הנפש, הרוח והנשמה, שמנסים לדבר איתנו דרך הגוף באמצעות הכאב.
• כאב הוא השפה של הנפש לדבר איתנו באמצעות הגוף ולהתריע שאנו פוגעים בעצמנו כי הנפש יודעת הכי טוב מה טוב לנו.
• כאב הוא שליח הנפש - חבר טוב שמאיר את עינינו, שבא להגן עלינו ורוצה לעזור לנו לשפר את חיינו, ולא אויב.
• כאב הוא מנגנון הגנה מובנה שקיים בנו מבטן ולידה ומטרתו להגן עלינו ולהרחיק אותנו מדברים שעלולים להזיק לנו.
• כאב הוא מנגנון התרעה של הגוף ושל הנפש - אור אדום שנדלק ומעורר את תשומת ליבנו לכך שאנו פועלים בדרך שאינה מתאימה לנו.
• נורות האזהרה מופיעות לפני שמופיע הכאב - הגוף רוצה לדבר איתנו ועלינו להקשיב לו.
• כשהכאב כבר מופיע הגוף רוצה שנדבר איתו - נתחבר ל"אני" שלנו, נדבר איתו כשלם ועם האיברים השונים כל אחד בתורו.
• הכאב מודיע לנו שהופר האיזון ויש מאבק בתוכנו על כוח השליטה בין המחשבות הטובות – החולמות, השואפות והיוצרות לבין המחשבות הרעות: החששות, הספקות, הפחדים והחרדות. הוא קורא לנו לזהות את המחשבות האלה ולהשכין שלום בתוכנו, כדי לחזור להרמוניה ולהתקרב אל השמחה שבנו.
• מאחורי הכאב מסתתרים דאגות ורגשות חבויים. עלינו להתמודד עם הרגשות שקברנו, עם העלבון וההשפלה.
• הכאב הוא שיעור שמלמד אותנו מה טוב לנו - זהו מבחן שעלינו לעבור בהצלחה כדי שלא יכאב.
• הכאב משרת אותנו - הוא עוזר לנו להתמודד עם דברים שאנו לא רוצים לעשות ואין לנו אומץ לסרב.
• כאב מביע את רצון הגוף להתעורר. מטרתו לעורר אותנו לראות שאנו פועלים בהרגלים מזיקים, לזהות אותם ולשנותם כדי להירפא.
• כאב לא מופיע בחיינו בלי סיבה, הוא סימן שמשהו צריך להשתנות.
• הכאב הוא קריאה, הזמנה והזדמנות לשינוי!
• הכאב קורא לנו ליטול אחריות על חיינו ועל הקורות בהם ולצאת ממצב של קורבן.
• הכאב מלמד אותנו שעלינו להכיר את עצמנו האמיתי - להתקרב, להתחבר ולאהוב את עצמנו כדי לחיות טוב עם עצמנו.
מכאן שמודעות היא תנאי הכרחי בדרך לשינוי.
מודעות מהי?
תשומת לב וערנות שמאפשרות לנו להתבונן במצב גופנו ונפשנו: במחשבות, דעות, התניות, פעולות ורגשות, כביכול מנקודת מבט חיצונית לנו. התבוננות אובייקטיבית שמאפשרת שינוי עצמי.
• כאב הוא המניע להתחיל תהליך של שינוי - מנוע אנושי לשינוי.
• איננו צריכים להיפטר מהכאב, אלא להקשיב למסר שהוא מעביר לנו.
- להקשיב למתחולל בתוכנו מבחינה רגשית.
- לפגוש את המחשבה ואת הרגש שמנסים לומר לנו משהו על עצמנו: מה עשינו נכון, מה פספסנו ומה אנו יכולים לשפר.
ביום שנלמד להקשיב לגופנו באמצעות הכאב ולהבין מה שהוא מנסה לומר לנו, נגלה את חירותנו ולאט לאט את החופש גם מהכאב.
לסיכום:
כאב עשוי להיות מנוף לגילוי עצמי, לצמיחה, להתפתחות אישית, לשינוי ובסופו של דבר להצלחה.
הבחירה בידינו!
כשאנו מתנגדים לכאב:
• מנסים להתעלם ממנו, לשכך או לגרש אותו - אנו מפספסים את המסר שלו.
• מפחדים ממנו ושונאים אותו - אנו מייצרים כיווץ ומתח במקום שצריך הרפיה ורגיעה ופוגעים בתהליך הריפוי הטבעי.
מה עושים?
ניעזר בגישת ה"דרך אל השינוי" - נלמד את שיטת אלכסנדר . בעזרתה נירגע, נלמד להניח וניפתח להתבונן לתוכנו, לזהות, להתמודד ולשנות את הראוי שינוי. נוסיף את האימון האישי כדי להעמיק ולחקור כשהמאמן משקף לנו את תגליותינו ותומך בנו.
כך נחזיר לעצמנו את האיזון, ההרמוניה, הצמיחה וההתחדשות, ואז ייחלש הכאב עד שייעלם והמציאות שלנו תשתנה לטובה.
בתהליך שינוי זה:
• נבדוק אילו רגשות מעורר אצלנו הכאב?
- האם הוא מלחיץ אותנו?
- האם אנו מפחדים ממנו?
- האם הוא מדכא אותנו ומשבית אותנו מכל עשייה?
• נתמודד עם הרגשות שהוא מעורר בנו ועם הלחץ שאליו מכניס אותנו הכאב, ואז נתחזק.
• לא נפחד מהכאב ולא נשנא אותו כי כשאנו מפחדים או שונאים - אנו סובלים כי הרגשות השליליים הם אסון בעינינו, אנו מרגישים שלא נוכל לשרוד אותם, ולכן חייבים לברוח מהם.
• נקבל את הכאב, נכיל אותו, נשהה בו ונתמודד איתו כדי לחזק את השליטה, המסוגלות והביטחון ביכולתנו להתמודד עם מצבים קשים.
• נ"נרמל" את הכאב - נבין שזה בסדר שכואב, ואז עוצמת הכאב תפחת - זה עובד כמו משכך כאבים.
• נסתכל פנימה לתוכנו:
- נבין מה רוצה הכאב לומר לנו, היכן אנו טועים ועלינו לשנות
- נראה שיש בנו תעצומות להתמודדות
- נאמין שאנו יכולים להתמודד
- נקבל החלטה שאנו יוצאים מהכאב
- נתמלא אמון בעצמנו ותקווה
ונפעל...
מתי יעזוב אותנו הכאב?
כשהמוח יראה שהסכנה חלפה, המתחים פחתו ואין יותר צורך בכאב שיגן עלינו.
הכאב שומר עלינו. הוא אומר לנו שעלינו לשנות דרכינו. רק כאשר יראה שעברנו תהליך של שינוי והוא יוכל לסמוך עלינו שלא נזיק יותר לעצמנו הוא יעזוב אותנו.
כך לי זה קרה! זה לקח יותר מעשר שנים – היה לי הרבה מה לשנות...
לחץ-סטרס (עקה/דחק) נמצא בבסיסו של כל כאב
התנאים שבהם אנו חיים בעולם המודרני רוויים לחץ ודחק. אנו נדרשים לעמוד בשינויים מהירים ובקריטריונים נוקשים שמוכתבים לנו להשיג כמה שיותר בתחרות ובהישגיות.
הלחצים נוצרים בפיזי - מישיבה ומעמידה ארוכת שעות ומהאתגרים שאנו מציבים לגופנו בדרך להשגת מטרותינו.
בנפשי - כשאנו מרגישים חסרי ביטחון כשאיננו יכולים לעמוד במשימות שהטילו עלינו.
לחצים אלה הם הגורם לשימוש הלקוי בגופנו הפיזי והנפשי.
לחץ הוא:
• תגובה פיזית של הגוף לגורם חיצוני או פנימי-רגשי שנתפס כאיום וסכנה.
• תגובה של הגוף לכל מה שגורם לנו לחץ, דאגה, תסכולים, פחדים, דאגות.
• תחושת מצוקה פיזית שנובעת מאיום על שלוותנו הנפשית - קשר של גוף-נפש.
• ביטוי לקונפליקט פנימי בין רצונות סותרים או בין צורך והמגבלות להשגתו.
• ביטוי להפרה באיזון הפנימי ובהרמוניה שלנו.
• הצורך בהסתגלות מחודשת נפשית ופיזית למצב חדש.
כשאנו לחוצים נפשית/רגשית מתעוררות מערכות ההגנה של גופנו:
• קצב פעילות הלב גובר.
• השרירים מתכווצים.
• הפרשת הסוכר לדם עולה.
• הפרשת נוירוטרנסמיטרים גוברת ליצירת ערנות, דריכות וחידוד החושים.
• חומרי הלחימה בגוף עולים: הורמוני הסטרס - האדרנלין והקורטיזול.
כתוצאה מעוררות זאת אנו מתעייפים וחשים תשישות, חוסר אנרגיה וכוחות לפעול.
קשר גוף-נפש
• קשר בעל ממשק עדין בין נתונים גופניים למצבים רגשיים שעלול ליצור כאב כשהאיזון ביניהם מופר.
• התגובה שלנו באירוע שאנו חווים קשורה למה שהרגשנו, למרות שכואב לנו פיזית.
• כשאנו לחוצים נפשית - חווים אירוע שאיננו יכולים להכיל, אנו עוצרים/ סוגרים את הרגש בעזרת מחשבה לא מודעת, מכווצים את הגוף הפיזי ומחזיקים אותו במצב של עצירה/תקיעה, ואז כואב לנו.
הסיסמה היא: מה שמכווץ אותנו – לא מתאים לנו!
מהם הגורמים ללחץ?
• ריצוי הסביבה – כשאנו מתאימים את עצמנו למה שאנו חושבים שנראה טוב בעיני הסביבה, שמקובל, שמכובד, שיאה.
• בגידה בעצמנו – פעילות בניגוד לרצונותינו, ערכינו, אמונותינו, שאיפותינו וכישורינו שיוצרת מתח רב בנפשנו, והתגובה הפיזית למתח זה הוא כאב.
למה אנו עושים זאת לעצמנו? כי אנו פועלים בהרגלים שאימצנו שלא במודע, שלא מתאימים לנו. אנו לא מרגישים שהם לא מתאימים לנו כי הערכת התחושה שלנו אינה אמינה בשל הרגלים לוחצים ומכאיבים אלה. זהו מעגל סגור שעלינו לפרוץ.
גורמים לכאב
הרגלים שגויים בהתנהלות שלנו
הרגלים מהם?
• הם כלל הפעולות היומיומיות שלנו. כל חיינו הם מצבור של הרגלים בכל הרבדים. הם הבסיס להתנהגותנו, ומשפיעים עליה בלי ידיעתנו.
• הם הבחירות שאנו עושים בזמן מסוים מתוך כוונה, ולאחר מכן מפסיקים לחשוב עליהן, אבל ממשיכים לעשותן באופן אוטומטי כתוצאה ממבנה המוח שלנו. מוחנו מארגן את העולם בדפוסים מוכרים, שחזרנו עליהם שוב ושוב במצבים שונים, כדי שלא יידרש להשקיע מאמץ כשהוא נתקל במצבים דומים.
• הרגל הוא התניה, פעולה נלמדת/נרכשת שהמוח משגר באופן אוטומטי לאחר שחזרנו עליה פעמים רבות.
• זהו דפוס אישי נוירולוגי שסיגלנו לעצמנו בעבר, שלא במודע ובלי משים, ואנו ממשיכים לעשותו גם כשהוא כבר לא משרת אותנו.
• הרגלים מתבטאים ברגש, במחשבה, בהתנהגות ובגוף הפיזי שלנו, ולכן יש להם השפעה עצומה על הבריאות, פריון העבודה, הביטחון הכלכלי ועל האושר שלנו.
• הרגלים מסייעים לנו בכל פעולותינו במידה שהם מתאימים לנו.
• הרגלים שלא מתאימים לנו מפריעים לנו ומונעים מאיתנו מימוש מלוא הפוטנציאל.
הרגל הוא נלמד, לכן אפשר לשנות אותו אם נרצה
ובחזרה לכאב:
לדבריו של פרידריך מתיאס אלכסנדר, מפתח שיטת אלכסנדר, "כאב נובע קודם כול מהעמדה המנטלית אשר גורמת להידרדרות פיזית בגלל הרגל מקובע ולא מודע". מכאן שהנפש היא:
• המקור
• מרגישה מה שקולטים החושים
• מזהה את התחושות, מסווגת ומגדירה אותן ומגיבה על פי המטענים הטבועים בה.
כשכואב בגוף זהו סימן שהנפש לא יכולה יותר. הכאב הוא בגוף ובנפש בו זמנית, אבל את הכאב בנפש אנו מדחיקים ולא מבחינים בו. כשהגוף כואב פיזית איננו יכולים להתעלם יותר.
את הנפש אני רואה בדמיוני ככלי קיבול-ספל. הספל הזה מתמלא באכזבות, רגשות מודחקים, כישלונות, דעות קדומות, אמונות מוטעות שניטעו בנו ואינן שלנו, פרדיגמות, טראומות ילדות או טראומות בכלל. מה קורה כשהספל מלא? הוא גולש. לאן? לגוף הפיזי, ואז אנו מרגישים את הכאב – כשכואב בגוף הפיזי זהו סימן שהגדשנו את הסאה.
הסבר מחקרי משמעותי לתחושתי זאת ממחקרים של חקר המוח מצאתי בספרו של ד"ר ניר ברוש: הספל הוא התת-מודע שלנו. כשהתת-מודע מלא-גדוש מגייס המוח את מנגנון יצירת הכאבים ויוצר תסמיני כאב כדי להגן על התת-מודע מתכנים רגשיים שמאיימים להציף אותו. הכאב הפיזי מסיח את דעתנו מהרגשות שמציפים אותנו .
האדם מורכב מגוף ומנפש. כל אחד דורש הזנה וטיפוח שונים: הגוף דורש אוכל, מחסה, פעילות - הצרכים הבסיסיים, הנפש זקוקה ללימוד עיוני ומעשי והרבה אהבה: חברות, נאמנות ושייכות. תזונה לקויה של כל אחד מהם יוצרת כאב וסבל .
מודעות לגורם הכאב – לשורש הבעיה
קודם כול נפתח מודעות לגורם הכאב. נרד לרובד הרגשי, נתחבר ללב ונברר מהו הרגש שגרם להתנהגות שהפכה להרגל. לדוגמה כשפורץ הדיסק בגבנו עלינו לשאול את עצמנו מה פרץ? האם רק הדיסק שבין החוליות או שגם כוחנות, שאפתנות ועשיית יתר, רצון להיות הכי טובים, ריצוי הסביבה, שאיפה להערכה, תסכולים, רגשות מודחקים ומפחידים, אכזבות, מתחים רגשיים-נפשיים, אי-שקט נפשי, דאגנות יתר, שליטת יתר, כעס פנימי, תחושת דחייה, חיפוש בלתי נלאה אחר אהבה, חוסר ביטחון במי שהננו או תחושת אי-שייכות – הרגלים איתם אנו מתנהלים שמזיקים לנו?
מכאן שהתכופפות "לא נכונה" או נשיאת תיק כבד הם לא תמיד הגורמים הישירים לפריצת דיסק, אלא הם עלולים להיות רק ה"קש ששבר את גב הגמל" .
יכולים כמובן להיות במקביל גם גורמים פיזיים לפריצת דיסק או לכל כאב אחר, כגון חולשה פיזית של שרירים, ניוון שרירים הקשור לגיל, פציעה או פגיעה במערכת השלד הנובעים מחוסר תנועה או פעילות גופנית לאורך שנים ואחרים.
בספר זה בחרתי לשים דגש יותר על המצבים הנפשיים-פסיכולוגיים שמשפיעים על בריאותנו הפיזית. אני מנסה לקשור בין תהליכים נפשיים יומיומיים שנובעים מאופן ההתנהלות המורגלת שלנו, שלעיתים גורמת לנו למתחים תמידיים ומתמשכים, לא תמיד במודע, ולרגשות פנימיים שמתורגמים לתסמינים גופניים ולכאב. כשמצטברים מתחים אלה עלולה המערכת הנפשית שלנו לקרוס, ואז יופיעו הסימפטומים הגופניים וזה הקשר בין הגוף והנפש כי אנו כבני אנוש פועלים בצורה הוליסטית – כשלם. אני פונה לגורמים הפנימיים בחיפושיי אחר מענה לכאב.
מה כן עלול לגרום לכאב בפריצת דיסק?
פריצת דיסק אינה הגורם לכאב. מה שגרם לפריצת הדיסק הוא הגורם לכאב - ההרגלים בהתנהלות שלנו שלא מתאימים לנו. גם אם נעבור ניתוח ונשלוף את הדיסק הלוחץ על העצב, ובמקרה הטוב יוקל הלחץ והכאב יפחת, הרי שהגורם לפריצה מלכתחילה לא טופל - ההרגל השגוי לא השתנה, ויש סיכוי שדיסק נוסף יפרוץ או שיסתבך המצב (כפי שקרה לי).
הדברים דומים בכל כאב כי הרי כשאנו טועים בהתנהלות שלנו אצל כל אחד נפגע המקום החלש שלו. אצלי היה זה הגב ואצלכם יכול להיפגע הראש, הצוואר, הברכיים או חלילה הלב.
מי שלו בעיה אחרת הגורמת לכאב עליו לשאול את עצמו מה רוצה הכאב לומר לי? מה עליי לשנות כדי שהוא יעזוב אותי?
מהם ההרגלים שגורמים לכאב?
ההרגלים שגורמים לכאב מקורם בראיית המציאות שלנו, מקומנו בחברה ופעילותנו בהתאם לה - ההתנהגות שלנו כלפי עצמנו וכלפי הסביבה, נוסף להרגלי תנועה פיזיים שאינם מתאימים לנו.
בהתפתחות האישית שלנו אנו עוברים שני שלבים:
הראשון - "שלב האגואיזם" כפי שאני קוראת לו. בשלב זה אנו לומדים לחיות עם עצמנו, להכיר את עצמנו על החוזקות והאתגרים ולרתום את החזק שבנו כדי לחזק את הפחות חזק או לשנותו.
השני - "שלב הזולתנות-האלטרואיזם" בו אנו לומדים לחיות עם הזולת.
רק כשנחיה טוב עם עצמנו, נתקרב אל עצמנו ונקבל את עצמנו כפי שהננו נוכל להתקרב ולהתחבר לזולת ולסייע לו. רק כשנעבור תהליך של התפתחות אישית מעמיקה עם עצמנו, נשנה את הדורש שינוי, נתחבר לאנרגיה האוטנטית הפנימית שלנו ונמצא את המקום הנכון לנו בהתאם לכישורינו ולשאיפותינו נהיה חופשיים ובשלים להיות מטפלים, מורים או מאמנים. רק אז ניפתח לאנרגיות של אחרים כי כשנקבל את עצמנו יהיה לנו הרבה יותר קל גם לתת לאחרים. לראייה אנו המורים לשיטת אלכסנדר עוברים תהליך של שינוי לאורך שלוש שנות הכשרתנו. רק לאחר שאנו מתחברים לעצמנו האוטנטי אנו רוכשים את הזכות לעבוד עם אנשים.
שני השלבים מגולמים בביטוי "ואהבת לרעך כמוך": קודם עלינו לאהוב ולקבל את עצמנו גם כשאנו טועים, לסלוח לעצמנו על טעויות העבר ולדעת לעודד ולחזק את עצמנו במילים טובות ובהעצמה פנימית. לא לחכות שהסביבה תעריך אותנו כי לא היא קובעת מי הננו ומה טוב לנו, אלא רק אנו לעצמנו (שלב האגואיזם). רק כשנאהב את עצמנו נוכל לאהוב את רענו בדיוק כפי שאנו אוהבים את עצמנו (שלב הזולתנות). רק כשנכיר בערך עצמנו נוכל להסתכל סביבנו ולהכיר בערכם של אחרים, זהו השלב השני.
לאורך חיינו אנו עוטים מסכות על פנינו. אנו מגלמים את התפקיד שאנו צריכים להיות: רציניים, חשובים, משמעותיים בחיוך, בנימוס ו"כמו שצריך", ולא שואלים את עצמנו האם ה"צריך" הזה הוא שלנו - מה שאנו רוצים.
כשמנהלים אותנו ה"כך צריך", "לא נעים" ו"מה יגידו" איננו מכירים את עצמנו, את רצונותינו, ערכינו, צרכינו ואמונותינו ואיננו מחוברים לעצמנו. אנו מתנהלים כפי שאנו חושבים שהזולת רוצה שנתנהל כדי לזכות בהערכתו או באהבתו - איננו חושבים כלל על מה שאנו רוצים.
כשאנו פועלים בדרך זאת אנו מדלגים על שלב האגואיזם ועוברים מייד לשלב ריצוי הסביבה והזולת - שלב הזולתנות. אנו לא זוכים להכיר את עצמנו, ולכן איננו פועלים כפי שטוב ומתאים לנו, ואז נפגעת הנפש שלנו ובסופו של דבר מגיע גם הכאב למקום החלש שלנו. אנו פועלים כך עד שאנו נתקעים - במקרה הטוב.
למה במקרה הטוב? מה טוב בזה? תשאלו בוודאי, והרי זה כואב! זה משבית!
התשובה היא שהנפש לא יכולה יותר לפעול בניגוד למי שהננו והיא שולחת לנו מסרים באמצעות כאב בגוף הפיזי, שעוצר אותנו מלהמשיך להזיק לעצמנו. זוהי הדרך של הנפש לומר לנו שאנו
טועים. זה הקשר הבלתי ניתק בין הנפש והגוף.
וכשאנו עוצרים, מחוסר ברירה, כשאנו מושבתים מה נעשה?
יש לנו שתי אפשרויות:
האחת - לעצור, להתבונן, להבין שחטאנו לעצמנו ולשנות דרכינו - לצמוח.
השנייה - לצנוח לביצת הרחמים העצמיים ולהאשים את הסביבה במר גורלנו.
הבחירה היא כמובן בידינו אם לצמוח או לצנוח!
אני מציעה דרך לצמיחה...
מכאן מצאתי שהגורם הראשוני לכאב נמצא ברגש. התסמינים הגופניים הם תוצאה ישירה של רגשות חזקים שהודחקו מן המודע אל התת-מודע והם מקור הכאב. את הכאב אנו מרגישים בגוף הפיזי, אבל הגורמים לו הם לא רק פיזיים. הכאב יכול להיגרם מאופן ההתנהלות וההתנהגות היומיומית השגויה שלנו שנובעת מסוגיות מהות החיים השונות: חוסר ביטחון עצמי, הערכה עצמית נמוכה, דימוי עצמי ירוד, חוסר מחויבות לעצמנו, אי נטילת אחריות על חיינו, אי הצבת גבולות ואי עמידה על עקרונותינו וערכינו, תלות בסביבה, דחיינות וסוגיות אחרות של החיים.
התנהלות שגויה זאת יוצרת לחץ בנפשנו ובגופנו אשר תוצאתו כאבים ובמיוחד כאבים ב"מערכת האורתופדית": עצמות, מפרקים, שרירים וגידים שמכילה קשת נרחבת של אפיונים נפשיים, כגון קורבנות והטלת אשמה על אחרים, אי נטילת אחריות על עצמנו, פחדים למיניהם, חוסר יכולת לתקשר, חוסר רצון להרגיש, סגירת הלב, פגיעות, מריבות, כניעה למול סמכות, טינה וכעס, תקיעות וניסיונות לא לעשות מה שאיננו רוצים או חוששים לעשות.
כל עוד לא נכיר שלהיבט הרגשי יש קשר ישיר לכאב, לא נעצור ונברר עם עצמנו מהם הרגשות שמובילים אותנו לכאב או מהם ההרגלים לפיהם אנו פועלים אשר גורמים לנו למתחים ולרגשות קשים, ימשיך ההיבט הרגשי לחולל את תסמיני הכאב ונמשיך לכאוב.
הריפוי מתחיל בהכרה שמקור הכאב עשוי להיות רגשי, וכי הוא יכול לנבוע מרגשות לא מודעים אשר מומרים לתסמינים גופניים – כאב רגשי הופך לכאב גופני. כאשר נשים לב באופן מודע להיבט הרגשי לא יהיה צורך בהמרת הרגשות והמתחים לתסמיני כאב גופניים כי "כאשר אנו מוכנים לפגוש ישירות את הסיבה שהיא הרגש, אין עוד צורך במנגנון ההסחה או הסטת תשומת הלב שהוא-הוא הכאב" – אז מפנה הכאב את מקומו ועוזב אותנו.
כאשר נזהה את הסוגיות שעלינו לחזק ונפעל לשפרן, גם הכאב ילך ויפחת עד שייעלם
כך אנו מטפלים בכאב שלא דרך הכאב עצמו.
מה מאפיין את רוב הסובלים מכאבים כרוניים?
הם נוטים ליסודיות, לפרפקציוניזם, למצפוניות, לאחריות יתרה ולעודף ביקורת עצמית. הם בעלי צורך כפייתי לעשות דברים כהלכה, להצליח ולהגיע להישגים. הם נוטים להיות "טובים", "נחמדים", "נעימים" ואוהבים לעזור לזולת. החשוב ביותר: הם מתקשים לזהות את כעסם ולבטא אותו. הם לא תמיד מודעים לאופן ההתנהגות שלהם ולעיתים פועלים כ"אוטומט" כי כך חונכו וכך הם רגילים.
זיהוי המניעים לפעילותם שגורמים לכאב זהו תחילתו של תהליך השינוי. כשיזהו מניעים אלה יוכלו לבחור לשנות את הדברים שמעכבים בעדם, ואז לאט לאט גם הכאב יתרצה ויעזוב. זהו השיעור שהכאב רוצה ללמד אותם, וכשהם לומדים ומשנים את הדורש שינוי, אין לכאב תפקיד יותר!
בהמשך תיאור הגורמים הנפשיים-פסיכולוגיים לכאב בראייתי שנובעים מדרך התנהלותנו בחיים.
עלינו לזהות גורמים אלה בתוכנו ולשנות. השינוי עליו להתחיל בתוך עצמנו בזיהוי השגוי ומניעתו. רק לאחר מכן נוכל לפעול לשינוי התנהגותנו בעולם החיצוני.
אחלק את הגורמים לכאב לשלושה פרקים: אנחנו לעצמנו, הסביבה ואנחנו ואנחנו לעצמנו ולסביבתנו.