בלתי נשכח

בניית האימפריה

היה זה מאוד לא פשוט לבנות מחדש אימפריה מתוך המדינה המובסת והקורסת אחרי מלחמת העולם הראשונה. ידעתי אז שהסיבה היחידה שמפלגתי הנאציונל-סוציאליסטית או הנאצית הגיעה לשלטון הייתה עקב מצבה הנואש של גרמניה. פעם מדינה גאה, שירדה כה נמוך, ממשלתה וכלכלתה הרוסות לחלוטין. אף אחד לא היה מעלה בדעתו שממשלה כה קיצונית ומעוותת תעלה בנסיבות רגילות.
אנו חשנו, באותם זמנים, שתנאים נואשים אלו הוצעו לנו כהזדמנות מופלאה, הזדמנות של פעם בחיים. ואנו ניצלנו אותה. אני אומר אנו כי הצטרפתי למפלגה הנאצית בשנת 1932 כשהייתי בגיל עשרים ושתיים. האמנתי אז שהמפלגה היא הדרך היחידה להצלת גרמניה. כבחור צעיר ושאפתן רציתי לתרום לארצי. הייתי גאה בארצי. כל מה שחונכתי עליו כילד היה לתרום למולדתי.
רציתי להיות חייל טוב, רציתי לעזור לחלשים, להגן על מדינתנו, להיות הצד הטוב. רעיונות המפלגה הנאצית היו להציל את ארצנו, להוביל אותה לתהילה ואני נפלתי שולל אחרי רעיונות אלו. נשביתי בקסם התהילה, הוקסמתי מהרעיון של הצלת ארצנו. ראיתי בדמיוני כיצד לאט אך בבטחה אנו סוללים את הדרך למדינה בטוחה ויציבה יותר. מדינת דוגמה לסובבים אותה. בגאווה ענדתי את סמל המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית. בגאון התנדבתי לצבא הנאצי.
ניצלנו את הזדמנות הפז הזו עד תומה. לא בחלנו בשום אמצעי ובשום תחבולה בכדי להוביל את ארצנו אל ההצלחה והתהילה. נעזרנו בכל האמצעים בכדי להשיג שליטה על האומה. שילמנו שוחד, נקטנו באיומים ואפילו ברציחות. המטרה בהחלט קידשה את האמצעים. הכול הפך "כשר" בכדי לנצח במלחמה הפוליטית שלנו. אהבתי להשתמש במילה "כשר" בסרקזם כמובן. לא סיפרתי על כך לאף אחד מעולם.
מוקדם מאוד הבנו שאנו זקוקים להסבר משכנע למצבה הפוליטי הכאוטי ולדכאונה הקטסטרופלי של מדינתנו. היינו חייבים למצוא משהו או מישהו להאשים. היינו חייבים למצוא פורקן לפחד ולשנאה, רגשות לא ממוקדים שהיו באנשים באותה תקופה. תכננו את גישתנו בזהירות. בחנו כל היבט שלה. התשובה נמצאה במשהו שהיה מוטמע בלב גרמנים רבים ממילא – אנטישמיות. ואז הטלנו את האשמה על היהודים.
האשמנו את היהודים במצבה הקשה של המולדת. הפכנו אותם לאויבים לאומיים. האנשים היו מוכנים לכך. הם היו מובטלים, מרירים ומלאים בכעס שהיה צריך להתפרק על משהו או מישהו. דמיינו לעצמכם, מיליוני בני אדם ללא עבודה, ללא כסף ואשר בקושי מצליחים לחסוך לקיומם. הבנקים היו מטרידים אותם בגלל תשלומי המשכנתאות שלהם. כל מי שהיה מלווה כספים גבה ריביות מופרזות. לאנשים לא הייתה יכולת לשלם את חובותיהם ובתיהם ורכושם נלקחו מהם. אנשים הסתובבו ברחובות ללא מטרה וללא תקווה.
הם התחילו לתעב את הממשלות הכושלות שהיו באות והולכות מבלי יכולת לפתור את בעיותיה הקשות של האומה. ההמון האשים את הממשלה והיה צורך דחוף להסיט את זעמו לכיוון אחר. כיוון פחות הרסני למולדת, כיוון שיהיה יותר יצירתי ובריא עבור גרמניה, גם אם יהיו תוצאות הרות אסון עבור אנשים אחרים. היה זה מחיר אותו היינו מוכנים לשלם.
אני בעיקר נזכר בזמנים בהם הממשלה הביאה להמונים תקווה לעתיד וגאווה בהיותם אומה גרמנית. הבטחנו להחזיר עטרה ליושנה. הבטחנו להאדיר ולהעצים את המולדת. הבטחנו להחזיר את גדולתה ואת עוצמתה הכלכלית, התרבותית וכמובן הצבאית. גרמנים היו תאבים לשמוע את הבשורה שלנו – ולהאמין בה בכל לבם באותה מידה.
היהודים היו עשירים ומשכילים. כולם ידעו על כשרונם בתחום הכלכלי ועל השפעתם על חיי התרבות והחברה באירופה. זה נעשה על גבם של גרמנים הגונים. אותם בנקאים ומלווים שניצלו את האנשים היו יהודים, כמובן. שאר היהודים היו רופאים, עורכי דין, מנהלי חשבונות ומהנדסים. הם חיו היטב בעוד הגרמנים נאבקו על קיומם. היהודים האמינו במקצועות החופשיים והצטיינו בהם.
בתוכם כולם כבר היו חסרי אמון ביהודים, תיעבו או שנאו אותם. לתופעה היו גם שורשים עמוקים בימי המגיפה השחורה וכמובן היו גם אלו שהטילו על היהודים את האחריות למותו של ישו. חלק גדול מתופעה זו הפך רדום בזמנים המודרניים. כל מה שהיינו צריכים לעשות היה לעורר זאת מחדש. ועם עלייתנו לשלטון היינו יכולים לעשות בדיוק את מה שרצינו: תיעול הזעם. בזמנים כמו אז הייתה זו משימה קלה וכמעט טבעית.
המסע המתוזמר היטב האשים את היהודים בבעיות של שנות השלושים והוביל לחקיקת חוקים שכוונו בדיוק נגדם. ההמונים קיבלו זאת באופן מיידי – אפילו בשמחה גלויה. היה קל להפנות אצבע מאשימה כלפי האנשים שהשתכרו היטב למחייתם. נכון, השתכרו בכבוד. אז מה? לנו זה לא הפריע. האספסוף היה חסר כול. אנשים נאבקו על קיומם. העם זעם. הם רצו להכות, הם רצו לשבור והם רצו להרגיש הקלה מעשור של פחד. המפלגה הנאצית נתנה להם את מה שהם רצו.
אנו הפכנו את היהודים למטרה. מטרה לשנאה, להתעללות, לביזה ולרציחות. "אויבי המדינה", קראנו להם, "קללת המולדת", "תתי-אדם מעוררי שאט נפש", "גנבים", "שקרנים" ועוד כינויים דומים. הכול בכדי להכפיש את שמם ולהפכם לאויב מבפנים. יצרנו תעמולת נאצה נגד היהודים ופרסמנו אותה בבתי ספר, במוסדות ציבוריים ובכל מקום. היינו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחנו. גזלנו מהיהודים את עצם מחייתם, את כספם, את זכויותיהם כאזרחים, ולבסוף גם את זכויותיהם כיצורי אנוש.
זה הצליח מעל ומעבר לציפיותינו האופטימיות ביותר. ההזדמנות החדשה היטיבה את חלקם של גרמנים רבים, תופעה שעודדה את התמיכה במפלגה שלנו. הפכנו למושיעים. הפכנו למצילי האומה. סיפקנו עבודה שנלקחה מיהודים. סיפקנו כסף שגם הוא נלקח מיהודים. הפכנו כמעט לאלילים נערצים ואנחנו אהבנו את זה. שלטון החוק? שכחו מזה.
השתמשנו בכספם ובכספי אחרים כדי לחמש מחדש את הצבא אשר עוצמתו קוצצה, באופן לא צודק, על ידי חוזה ורסאי בעקבות מלחמת העולם הראשונה. אי אפשר שגרמניה תהיה ללא עוצמתה הצבאית. שני הדברים האלו הלכו יד ביד מאז ימי פרידריך הגדול. החולשה הצבאית הדגישה את תחושות החולשה והריקנות של האנשים. שיקום העוצמה הצבאית חידש את תחושת הגדולה. עבור הגרמנים היה זה טעם החיים. העצמתה מחדש של המולדת והפיכתה לאימפריה אירופית נטעו הרגשת ביטחון וגאווה באזרחיה, ויהי המחיר אשר יהי.
החזרנו למדינתנו את גדולתה.
נקמה נגד צרפת הפכה למשימה שהכול שאפו אליה. מצאנו כי רבים מהגנרלים המבוגרים היו יותר מדי מבוישים ממטרות המפלגה וגם התנגדו להן ולכן מצאנו להם ממלאי מקום. חיפשנו אנשים שהשתוקקו בכל מאודם לשיקום האימפריה הגרמנית המהוללת. אנשים אשר לא יהססו לנקוט צעדים אמיצים שיאושרו על ידי הסמכות העליונה של המפלגה. אנשים אשר לא יבחלו באמצעים קיצוניים להגשמת המטרה. נתנו להם עמדות כוח ומטרה והם העניקו לנו ניצחון ואימפריה. כך הסבירה תעמולת המפלגה ואנחנו אהבנו את זה.
התחלנו עם צ'כוסלובקיה, פולין וצרפת ואז בלענו את רוב אירופה – הרבה יותר מאשר הגשימו אי פעם קרל הגדול, לואי הארבעה-עשר או נפוליון. בכל מדינה שכבשנו חיפשנו את היהודים. בכל עיר, עיירה או כפר סימנו ותיעדנו את היהודים ומאוחר יותר הובלנו אותם למחנות ריכוז. פלשנו לרוסיה וביצענו שם את אותו הדבר. הבעיה היהודית הייתה קיימת בכל מקום ונדרש פתרון כוללני אשר יפתור את הבעיה אחת ולתמיד.
נכון, כליאתם ושילוחם של היהודים למחנות הריכוז היו יקרים וצרכו סכום משמעותי מהתקציב, אך פתרון, אפילו באופן חלקי, וטיפול בבעיה שהיקפה עצום, הפכו את ההוצאה לכדאית. בנוסף לזה, היהודים נוצלו בעבודות כפייה לצורך הייצור המלחמתי. התעשייה שגשגה וכך גם מאמצי המלחמה. השרים המסורים ובעלי החזון שלנו סחטו מהם כל גרם של עבודה עד אשר היו חסרי ערך.
אמת. לא היה זה תמיד מחזה מרהיב. אני מודה בזה היום. אך היה זה צדק אירוני שמי שהרוויח מעמלנו הפכו כעת לעובדינו ללא תמורה. עם ההצלחה באופן טבעי הגיעו הונאות ומעשי תרמית. גיליתי שכמה פקידי ממשלה גבו כסף ממפעלים עבור אספקה קבועה של יהודים כעובדי כפייה. היו עסקנים ובעלי מפעלים שהיו קרובים לצלחת השלטון והצליחו להבריח משאיות מלאות בעובדים יהודים ישירות למפעליהם. הכול היה בהתאמה לספרי החשבונות שלהם. הם היו מרוצים, המפעלים שלהם סיפקו תוצרת עבור הצבא, כולם היו מרוצים. גניבות של כמה אלפי יהודים למטרות עבודה לא היו בראש סדר העדיפות שלנו. אלא אם כן הדבר גרם למחסור היכן שהוא בתעשיות הנשק שלנו.
המנגנון עבד ביעילות מופלאה. הכלכלה הלאומית פרחה, צבאנו ניצח וחיסול היהודים התקדם בעזרת מנגנון משומן היטב. אבל כמו עם כל הצלחה, ההתנגדות צצה חיש מהר. זהו טבע הדברים. האס-אס, פעם יחידת העילית של המשמר האישי של הפיהרר, נטל לעצמו סמכויות נרחבות יותר. קציני האס-אס נבחרו בקפידה על מנת לבצע תפקידים רגישים וחיוניים למען קיום הביטחון של העם הגרמני. מאוחר יותר האס-אס גויס להוצאתו לפועל של "הפתרון הסופי". כוחם גדל באופן משמעותי ומשימותיהם בוצעו במקצועיות. אני שחונכתי מגיל צעיר לשאוף לטוב ביותר, להצטיין בכול, ראיתי בכך הזדמנות גדולה לשרת את מולדתי. רציתי להצטרף ליחידת העילית של צבאנו החזק. רציתי להיות החייל הטוב שמשרת את מולדתו.
הצטרפתי בגאווה לשורות האס-אס. כנגד כל התחזיות, גרמניה הפכה שוב לאימפריה.