האם הסיפור אמיתי? ובכן סבא הוא סבא אמיתי, המלמד באוניברסיטה, ומספר לתלמידיו מה היה פעם בארץ ישראל. גם מולי וליאם הם נכדים אמיתיים. ליאם היתה בת שבע כאשר שמעה את הסיפורים, ובינתיים היא גדלה כמובן. מולי היה בן חמש, והוא לא גדל יותר. מולי היה חולה במחלת סרטן קשה, ממנה נפטר. המגבלות רק הציתו את דמיונו יותר ויותר, בשל חולשתו נמנע מהרבה משחקים רגילים, וסיפור היה דרך הבילוי המועדפת עליו (גם על ליאם), וסיפורים מסבא על אחת כמה וכמה.
האם הסיפורים אמת? גם מולי וליאם שאלו, וסבא תמיד ענה בחיוך, הם יכולים היו להיות באמת.
פרק א'
משפחת חשמונאי - ותכירו גם את עכסה
הסיפור שלנו מתחיל במשפחה אחת בכפר מודיעין, לא רחוק ממודיעין של היום. העיר מודיעין של היום עוד לא הוקמה אז, והיו באזור הזה הרבה כפרים קטנים ובכל אחד מהם כמה עשרות משפחות. אחת מהן היתה משפחת חשמונאי. אבא מתתיהו, כוהן מכובד, גבוה, פניו היו ללא קמטים, כתפיו היו רחבות ועיניו קטנות. הוא הקפיד על המצוות, ואנשי הכפר ראו בו מנהיג שלהם. אשתו יהודית היתה אישה נמוכה ונמרצת מאין כמוה. היא גידלה בהצלחה את חמשת הבנים שנולדו זה אחר זה, כל שנתיים בערך.
הבן הגדול היה יהודה, בן חמש־עשרה (בתחילת הסיפור, כמובן שבהמשך הסיפור הוא יגדל). הצעיר היה אלעזר, בן שנה וחצי - לכולם עיניים שחורות ושיער שחור כמו לאימא יהודית, וכתפיים רחבות כמו אבא. והיתה כמובן גם עכסה - ג'ינגית נמרצת, שערה תמיד אסוף בקוקו, ועיניה ירוקות גדולות.
עכסה היתה אחות? כן ולא, ולא כל כך. את עכסה הם מצאו. לא פחות ולא יותר. היה זה כשמתתיהו יצא עם שני בניו הגדולים שמעון ויהודה ועם הבן הקטן יותר, יונתן אלעזר שהיה תינוק נשאר עם אמא בבית (אז הם היו רק ארבעה אחים, ויוחנן החמישי נולד אחר־כך). הם הובילו את הצאן לאחד ההרים הרחוקים, ובדרך ראו עשן מיתמר מרחוק. שמעון היה הראשון שהבחין בעשן, והוא צעק: "אבא! אבא! אני רואה עשן!". מתתיהו הסתכל תחילה בסקרנות ואחרי זה בקצת חשש, ואמר "אוי! אוי! העשן מגיע מהכיוון של הבית עם שני החלונות". זה היה בית ובו התגוררה משפחה אחרת ששכחתי את שמה. מתתיהו התחיל לרוץ לכיוון הבית וצעק ליהודה: "תישאר עם הצאן!". יהודה רצה כמובן לרוץ עם אבא. ריח ההרפתקה עמד באוויר, אבל אבא ציווה, ויהודה לא העז לזוז. שמעון לקח מהר את יונתן קל הרגליים, ורץ אחרי אבא.
הם עלו לראש הגבעה וראו מרחוק מראה, שלא ישכחו כל חייהם. הבית בער, וקבוצת פרשים לבושי בגדים שחורים דהרה מהבית והלאה. מתתיהו התקרב אל הבית, בחשש. ואכן היה ממה לפחד. הבית היה שרוף כולו. בני חשמונאי התקרבו אל הבית. הבית היה ריק, כנראה שהשודדים לקחו את הבעל ואת אשתו כשבויים או שהרגו אותם, איננו יודעים. מתתיהו הסתובב סביב הבית, וכשלא ראה אף אחד, אמר: "נחזור". שמעון היה די מבוהל, הוא עמד מרחוק ולא העז להתקרב, אבל יונתן בכלל לא הבין - מה הבעיה? דווקא האש יפה ומעניינת. סכנה? הוא היה קטן מכדי לקחת דברים קטנים כאלה בחשבון. הוא התקרב אל הבית ואמר לאבא: "היתה להם ילדה קטנה, שמה עכסה, איפה היא?" אבא לא כל כך הבין. "איפה היא? בטח נהרגה או נלקחה בשבי". אבל יונתן אמר: "לא! היא נורא נחמדה ונורא חכמה, אולי אותה לא תפשו".
בלי לשאול אף אחד, יונתן נכנס בין חלקי הבית שעוד בערו, והתחיל להזיז קרשים וחפצים. מתתיהו ושמעון עזרו לו, אבל שניהם חשבו שזו סתם שטות. אבל פתאום שמעון הסתכל לתוך אחד הבורות והבחין בזוג עיניים בוהקות. הוא לא האמין. הסתכל עוד פעם ועוד פעם, ואחר־כך צעק: "אבא! היא כאן". מתתיהו מיהר ושלח את ידו לבור ואסף משם ילדה מכוסה באבק שחור של פיח, שעיניה מביעות פחד ותדהמה. אבא ניסה להרגיע אותה ואמר: "אל תפחדי, עכשיו את איתנו נשמור עלייך". הילדה, בת השלוש, לא בכתה, הסתכלה במבט מבין והמום. יונתן שאל אותה: "את עכסה?" הילדה הנהנה בראשה ועדיין לא דיברה. אבא לקח אותה בידיו, ונשא אותה בחזרה אל הצאן.
כאשר הם חזרו, הם כבר פגשו את יהודה עם הצאן ליד בור המים הגדול. כשהוא ראה את הילדה המלוכלכת מפיח, ניגש, בלי מילה, אל בור המים, ושאב משם דלי ועוד דלי של מים. הם רחצו קצת את הילדה, שנתנה להם לשטוף אותה בלי מילה. והחלו לחזור הביתה.
הילדה הלכה ברגל. היא היתה קטנה, אבל היא הלכה באומץ ובמרץ ולא אמרה כלום. אבא ויהודה ניסו לדובב אותה: "מה שמך?", "מה קרה?", "תראי איזה עץ יפה!" או "הכבשה עיקמה רגל". אבל העיניים של עכסה היו כהות ואטומות, היא הלכה באופן אוטומטי כאילו לא שמעה כלום.
כשהגיעו הביתה אבא נשאר לחלוב את הצאן, ויהודה, שמעון ויונתן הביאו את הילדה הביתה. אימא הסתכלה בילדה במבט קצר, ומיד הבינה. היא ניגשה אל הילדה שעדיין היתה מאד מלוכלכת חיבקה אותה חזק, ולחשה לה: "אל תפחדי, עכשיו את איתי, בשבילי את הבת שלי". חיבוק ועוד חיבוק, רחצה בגיגית המשפחתית הגדולה במים שיהודית כבר הספיקה לחמם, עוד חיבוק עוד ליטוף, שתי נשיקות. ועכסה פרצה בבכי אדיר ומשחרר. על המשפחה עברו עוד הרבה הרפתקאות, אבל רק עוד פעמיים ראו בני חשמונאי את עכסה בוכה, אבל זה יהיה רק בפרקים הבאים. עכשיו כשהילדה היתה רחוצה ראו שהיא ג'ינג'ית גזר, עיניים ירוקות ושיער מבהיק.
בלילה הלכה עכסה לישון בין אבא ואימא. למען האמת האחים הקטנים קינאו בה (גם הגדולים, אבל הם לא העזו לחשוב על זה), אבל אף אחד לא אמר מילה. שבוע שלם עכסה לא דיברה, לאט לאט התחילה לדבר. ההורים שלה לא הופיעו מעולם, איננו יודעים מה קרה להם. זו היתה תקופה פרועה, ולא רחוק ממודיעין היו כפרים של גויים. חלק מהם נחמדים וחלק התקיפו את הכפרים היהודיים.
אחרי חצי שנה כבר אי אפשר היה להבחין שעכסה לא נולדה חשמונאית. אבא היה קצת מוטרד, כי הוא היה כוהן ועכסה לא. תשאלו, למה זה חשוב? הוא רצה לדעת אם עכסה יכולה לאכול עם בני המשפחה תרומה.
טוב שאתם שואלים, מה זה תרומה? לפי החוק היהודי כל אדם צריך לתת לכוהן קצת מהפירות והחיטים שגדלו אצלו, לזה קוראים תרומה. הכוהן אמור לאכול את התרומה לאחר שטבל את עצמו במים, וכך הוא נהיה טהור. גם היום אנחנו נותנים תרומה, אבל אי אפשר להיטהר (למה? זה כבר מסובך מדי). על כל פנים מתתיהו היה כוהן וכל ערב לפני הסעודה היו כולם טובלים במקווה, הוא בור מים שהוכן במיוחד לצורך טבילה (עם מדרגות וכניסה נוחה). מתתיהו חשש שעכסה שאיננה כוהנת (אבא שלה לא היה כוהן), אסור לה לאכול תרומה. הוא התייעץ עם החכמים וכוהנים אחרים, ומהם הבין שאם הילדה גדלה אצלו, היא כמו בת כוהן ומותר לה לאכול תרומה.
החיים בבית חשמונאי זרמו לאיטם. אימא יהודית ילדה עוד ילד (יוחנן), והילדים גדלו ועכסה איתם. ביום מתתיהו היה עובד בשדה, והילדים יצאו עם עדר הצאן הקטן למרעה. גם הילדים הקטנים התרגלו לצאת עם הצאן, והכירו היטב את הסביבה. לצאת עם הצאן זה ממש תענוג. הולכים בנחת, מפטפטים (יהודה ועכסה היו הפטפטנים הכי גדולים), טועמים צמחים, מלקטים פירות מן העצים. למרעה הם היו יוצאים בזוגות. יהודה ועכסה, שמעון ויוחנן, יונתן ואלעזר. כולם היו נבונים, ועכסה עלתה על כולם. היא התרוצצה כל היום, טעמה כל עשב, אם היה פצע או מחלה לאחד הכבשים או לבני המשפחה היא היתה מחפשת צמחי מרפא. היתה מביאה הביתה צמחים ריחניים או עשבי תיבול. אימא יהודית היתה מכינה מהחלב גבינה לבנה וצהובה. לפעמים היו הילדים נשארים לעזור לה. עכסה שיכללה את מלאכת הכנת הגבינה ושיפרה את הגבינות, חיפשה עשבים שיעשו את הגבינות טעימות יותר ומצאה כל מיני שיטות חדשות.
בערב מתתיהו היה חוזר ומלמד את הבנים תורה, קודם לקרוא ולכתוב, ואחר־כך לקרוא בתורה. בעצם עכסה לא השתתפה, כי אבא אמר שלימוד זה לא בשביל בנות. ואכן גם כל החברות שלה לא למדו. למען האמת גם רוב החברים לא למדו, רוב האבות לא ידעו בעצמם לקרוא, ולא הבינו עד כמה זה חשוב. אנשי הכפר הסתפקו בכך שבשבת מתתיהו היה קורא מן התורה, או, מה שהם יותר אהבו, מספר להם מה כתוב בתורה. אבל את הבנים שלו מתתיהו לימד, הוא גם סיפר סיפורי תורה וגם סיפורים אחרים, אבל בעיקר לימד. הבנים לא כל כך אהבו ללמוד. הם העדיפו לשחק בחוץ או לשמוע סיפור מאימא. אבל אבא לא ויתר להם. עד יומם האחרון לא חדלו האחים להודות לאבא על התמדתו ועקשנותו.
את עכסה לא הכריחו ללמוד, אבל היא הקשיבה. היא ישבה בצד, ושמעה. תפרה גרבים והקשיבה. כשאחד האחים התקשה, היא עזרה לו ברצון.
בסך הכל משפחת חשמונאי חייתה די בדוחק, הם התגוררו בחדר אחד גדול, ישנו על הרצפה על מחצלאות, ואכלו אוכל פשוט. הם לא היו עניים, ובעיקר הם לא הרגישו עניים. הם לא היו עשירים, אבל, היה להם בסדר עם זה.
את המפנה הראשון חולל דווקא יונתן.
זה היה ערב אחד, מתתיהו הקריא מספר 'במדבר', הבנים הגדולים הקשיבו מרותקים ואפילו עכסה ויהודית ישבו בשקט ולא הכינו גבינה או תיקנו גרבים. יונתן שאל את אימא: "למה את לא עושה עוד גבינה, הרי נשאר עוד חלב?" בעצם אני לא בטוח בזה, יכול להיות שהוא שאל "אימא אפשר לקבל כוס חלב, או שאת צריכה אותו בשביל גבינה?"
על כל פנים עכסה ענתה במקומה: "יש כבר מספיק גבינה, אין לנו מה לעשות בעודף החלב". ויונתן שאל בתמימות: "אז למה לא מוכרים אותו?" עכסה לגלגה קצת ואמרה: "למי? לשכנים? הרי גם להם יש חלב". ויונתן אמר: "אולי ליוונים בגזר?" אתם יודעים הסביר סבא, 'גזר' לא היה רק צבע השיער של עכסה, אלא היתה עיר קטנה שבה ישבו היוונים ששלטו אז בארץ. רוב היוונים היו עשירים. הם לא רעו צאן, ולא עיבדו את השדות. הם חיו מהכסף של המיסים שקיבלו מהיהודים, והציקו לתושבים היהודים. היוונים לא שמרו על הכפריים, למרות שגם זה היה התפקיד שלהם. עכסה הקשיבה ופתאום נצצו עיניה, היא רצה לאימא יהודית ואמרה לה: "נכין גבינה מתובלת בעשבים שליקטתי היום, וניקח את החמור, ונלך לגזר. אני אמכור את הגבינה ליוונים. תראו שאני אצליח לשכנע אותם לקנות!"
אבא שמע וחייך, ואמר: "לא אתן שתלכי לגזר לבד, רק יחד עם יהודה או עם אימא. מה דעתך אימא?". יהודית חשבה ואמרה: "טוב. ננסה, אבל רק אחרי שתגמור ללמד". בערב כולם עוד עזרו בהכנת הגבינה ולמחרת יהודית ועכסה הלכו לגזר.
בוקר אפרורי. גשם ירד בטיפות גדולות ונקיות. יהודית הלכה בעייפות ואילו עכסה, שהלכה לישון מאוחר קיפצה ודילגה בהתרגשות לקראת ההרפתקה. קודם כל זו היתה דרך חדשה שטרם הלכה בה, רוב הדרך מישורית עם גבעות מעניינות, בדרך מלקטים קצת עשבים, נכנסים למערה כדי לנוח, פה ושם פוגשים איכר ההולך לעשב את השדה או לבדוק את מצב הגדר. והנה הן מתקרבות לגזר. גזר שכנה על גבעה נמוכה, אבל היתה בולטת למדי בנוף השטוח. מאחוריהם התרוממו הרי יהודה, וגבעות מודיעין, והם העמיקו יותר ויותר בשפלה, וחוו את השדות הנרחבים. עכסה אמרה: "יהודית, אימא (היא לעתים קראה לה כך ולעתים כך), תראי איזה שדות נרחבים, אדמה עמוקה והרבה יותר יפה מאשר אצלנו", ויהודית ענתה לה קצת מתוחה: "כן, אבל ההרים הם שלנו, וכאן יושבים בעיקר הנוכרים והיוונים, אני בעצם לא אוהבת יוונים". ועכסה שתקה קצת במבוכה ושאלה את עצמה למה בעצם יהודית מפחדת מהיוונים, הם טובים או רעים?
הן הגיעו לשערי גזר, ויהודית קשרה את החמור ופרשה שמיכה על הרצפה ועליה הציגה את הגבינות השונות. עכסה ניגשה בלי בושה לאיש אחד שהלך, ושאלה אותו בארמית: "איך קוראים לגבינה ביוונית?" בכפר דיברו ארמית וגם עברית. את העברית היא הכירה מהתורה והתפילה, וארמית דיברו בבית. אבל יוונית היא לא ידעה. האיש חייך במבוכה, והראה בכתפיים שהוא לא מבין, ועכסה לא התבלבלה וצעקה: "מישהו יודע כאן ארמית ויוונית?" סביב הילדה הנחמדה והנמרצת התקהלו כמה אנשים ולאט לאט ביחד ובעזרת שפת ידיים, היא הבינה איך קוראים ביוונית לגבינה צהובה ולגבינה מלוחה־לבנה, ולגבינה קשה, וכן הלאה. ועכסה עכשיו התחילה להכריז בקול ביוונית: "מי רוצה גבינות? כל מיני גבינות, גבינות ממודיעין לכל דכפין". זה חרוז קצת צולע. ו'דכפין' זה רוצה או צריך ביוונית. היוונית של עכסה היתה, איך נאמר זאת בעדינות, קצת מצחיקה (אל תגלו לעכסה שכך כתבתי), אבל זה עבד, אנשים ונשים באו לקנות ותוך שעה נגמר כל המלאי.
יהודית שכל זמן המכירה היתה די נבוכה, החזיקה עכשיו בידה שקית מטבעות, והן הלכו לתוך השוק, שם קנתה יהודית לעכסה נעליים חדשות (בעצם סנדלים שחורים), ומטפחת ראש יפה, עוד שני זוגות סנדלים לְבנים גדולים לַבנים, שקית מלח, ועוד כמה חפצים. ועכסה? אוהו! היא חגגה. יהודית נתנה לה חופש והיא התרוצצה בעיר, התפעלה מהבית בן שלוש הקומות (במודיעין כל הבתים היו של קומה אחת או שתיים), למדה עוד כמה מילים ביוונית, שתתה מים ממתקן מים עירוני שקראו לו נימפון (בעצם נימפיאון, אבל היא לא הצליחה לבטא את זה נכון), למדה לקרוא קצת שלטים ביוונית, ובערב הן חזרו צוהלות למודיעין.
מאז חילקה עכסה את ימיה, לעתים יצאה עם הצאן, לעתים יצאה עם אחד האחים או עם יהודית לגזר. ייתכן שבבית משפחתה דיברו יוונית (כן, היו יהודים שדיברו בעיקר יוונית), על כל פנים היא קלטה מהר מאוד את השפה היוונית, ואחרי כמה חודשים כבר ידעה לפטפט למכור ולקנות, זכרה את המידות של המשקולות והמטבעות. יום חמישי אחד אמרה לה יהודית: "מחר את מוכרת גבינה, וכשתגמרי תקני לאבא בבקשה אריג לבן, אני צריכה להכין לו טלית חדשה, בשבוע הבא הוא עולה לעבוד בירושלים במקדש".
עכסה כבר הכירה את הדבר. כל חצי שנה כל הגברים ממשפחת מתתיהו (המשפחה המורחבת נקראה יהויריב) עלו לעבוד בירושלים למשך שבוע. עכסה אהבה כשמתתיהו היה חוזר משם. בדרך־כלל הוא היה מביא הביתה עור, פירות, לעתים איזה חפץ שקנה או קיבל במתנה בעיר. וכל שנה הוא הבטיח לעכסה שפעם הוא ייקח אותה עימו. בשנה האחרונה עלה איתו גם יהודה הבן הבכור. בשבת ישבו כל בני המשפחה ושמעון שאל: "אבא, השנה תיקח אותי איתך? זה תורי". אבל מתתיהו לא ענה. ובכלל כל השבת הוא היה עצוב ומתוח, בניגוד לפעמים הקודמות שהיה עולה לירושלים והיה שמח לקראת המצוות שיקיים, ורצה כבר להגיע לעיר ולמקדש. אבל הפעם שמחה לא היתה בבית מתתיהו.
למה? הלוא זה יסופר בפרק הבא.
.jpg)
