חורף 1977
החדר ריק וכל כך גבוה, ואני אבודה בין קירות בוהקים בלובן אטום. גלילי ניאון ארוכים קבועים בתקרה מעליי ואורם הלבן מסמא. אני עוצמת עיניים, מתמסרת לכאב ומתערסלת למקצב הגלים שאתה מחולל בתוכי. כמו מִשברים, הצירים מתגבהים מעבר לאופק, שבים ומידפקים על דלתות הבטן, מתנפצים באדווה חריפה של כאב, מפלחים חלציים.
כבר מהבוקר אני שוכבת כך על הגב בפישוק ענקי וגבוה, רגליי רתוקות לשני דרגשים, ממתינה לך שתגיח. אבל אתה אינך ממהר, יש לך כל הזמן שבעולם. בין גל כאב למשנהו אני שולחת מבט אל מעֵבר לגבעת הבטן, ולשבריר שנייה מהבהב בעיניי אישון זעיר מבין הסדינים. זה בטח אתה, שמציץ ובודק את טיבו של עולם, ואני מנסה לדמיין אותך בתוכי, ילד חדש ובלתי מעובד שאני יולדת בליבי כל כך הרבה שנים.
הכאב הוא איום, מגיח כל כמה דקות, ואני נלפתת וזועקת בקול כשהוא מתגלגל אל שיפולי הבטן כמו רעם. גם כשילדתי את דִידִי כאב לי, אבל לא זכרתי שהכאב יכול להיות כל כך נורא. ללחוץ עוד! סווטלנה מתבוננת בתשומת לב במוניטור ירקרק מרצד. כאילו יש לה עיניים בגב, היא מבחינה באתנחתא שאני עושה במאמצי הלידה. אני מעצבנת אותה — זה היה לי ברור מהרגע שרוּתָה הדהירה אותי, נכפֵּית־צירים, מהפולקסווגן דאבל־קבינה של הקיבוץ היישר אל חדר הלידה. להגיע ברגע האחרון - חוסר אחריות, היא רטנה כשעיינה בתיק הרפואי. היא תכף ללדת, הכתיב דוקטור סרגיי תוך שהוא מש את בשרי מתחת לחלוק בית החולים ותקע בי מבט מאשים. אני גרה רחוק, מלמלתי מענה מתנצל - כאילו יכולתי לחזות מראש את פקקי הבוקר בכניסה אל העיר. אבל חיש התברר כי מה שנראה בתחילה כלידה מהירה הפך לצירים עֲקָרים וחסרי תוחלת, לקְרב בין כוחות טיטניים המתנגשים בקרבי. אתה, שחותר לך דרך, מבקש להבקיע ממני ואני, שאיני בטוחה שהגיע הזמן, מנסה להשהות ולמשוך עד אין קץ את העונג הכואב הזה — כמו תמיד כשהייתי עם יוּדָה, עוד לפני שחרב עולמנו.
צללים מתכהים בחלון שמול המיטה. אני מותשת, רטובה מזיעה, מקשיבה לרעידות העזות שנובעות מתוכי ומתפשטות לכל עבר, ובפחד וחדווה ממתינה לבואן. ואז, כמו רוכבת על ראשו של גל, מכווצת את הבטן ואת האגן ולוחצת בכל הכוח. אַת לא מתאמצת מספיק, סווטלנה מתריסה בפנים חמוצים. תחשבי שאת רוצה לחרבן, שיש לך עצירות, היא מנסה להיות מעשית. רק לא להפסיק, וללחוץ כל הזמן.
דוקטור סרגיי מגיע, קצר רוח. העסק נמשך יותר מדי זמן, הוא רוטן, ויש המון יולדות שממתינות לחדר הזה. הוא רוכן מעליי ומציע זירוז בחיוך מפתה. ובדיוק כשאני מנידה ראש בסירוב, מתעגל מהבטן נֵד גבוה ואני זועקת. את רואה? בואי נגמור עם זה ודי, העניין מתחיל להיות מסוכן — לֵידה שנמשכת כמעט יום שלם. דוקטור סרגיי נשמע משכנע, וכשהציר הבא נרמז בקרבי אני כמעט מהנהנת אליו. ופתאום, מתוך הכאב שקורע אותי מבפנים, אני נזכרת ביודה, מתנשף מעליי בדמדומי השחר הארור ההוא, ואותי מנסה לשמֵר את העונג עוד כמה שניות, לדחות את צעדֵי המבשרים שכבר מְחַרקים על שביל החצץ. עוד לא, אני ננערת מידו המושטת - בבקשה, אני רוצה להיות איתו עוד כמה רגעים. הוא מניד ראש בייאוש כאומר, אישה משוגעת, מאותת בעיניו לסווטלנה והיא לופתת את זרועי בכוח. אני נאבקת, אבל יש לה ידיים חזקות, לסווטלנה, והיא מכניעה בקלות את ההתנגדות המותשת שלי. הרופא גוהר מעליי עם מזרק שקוף שמסתיים במחט ארוכה. אנחנו מוכרחים, אחרת התינוק תכף למות. אני חשה דקירה מכאיבה בקיבורת הזרוע. דוקטור סרגיי מתערפל לי בעיניים והתקרה מסתחררת. ורגע לפני שאני שוקעת לתוך חידלון, דידי מטפס אל צמרת הצאלון העבות שבדשא. תלתלי שיער בהירים מציצים מתוך העלווה ועיניו צוחקות אליי במבט ממזרי.
*
אני מתעוררת אל כאב קהה בשיפולי הבטן. ידיי כעופרת ואני באפס כוחות, בקושי מסוגלת לפקוח עיניים. אני מנסה להתהפך במיטה והגוף מכווץ וכאוב, כמעט שאיננו נשמע לי. משני הצדדים מוּסָטים וילונות ירקרקים ומאחוריהם אני מבחינה במיטות ריקות. אין איש בחדר. מה קורה פה? אני פורמת קורי תרדמה. מבעד לחלון שממול למיטה ניבט גזעו המצולק של עץ איקליפטוס וצמות גשם דומעות על הזגוגית. גם את דידי ילדתי בגשם — פתאום אני נזכרת בסוּפה שקידמה את פנינו בכניסה אל העיר, זו שבגללה התעכבנו כל כך, ושוב מהדהד הכאב בגופי. אך הפעם הוא אינו כה חריף כמקודם, כמעט רך. אני שולחת מבט ומגלה שגבעת הבטן נעלמה כלא היתה. איפה התינוק? אני מתבהלת. גלגלי אזהרה חורקים בראשי והכול מסביבי מתערפל.
בוקר טוב, חשבנו שאף פעם לא תתעוררי! סווטלנה עומדת בפתח, מערסלת גוף מוארך חנוט בלבן. מה עשיתם לי? אני מצביעה על הבטן. היה לך מזל גדול, היא נוזפת. אם לא היינו מתערבים, התינוק היה מת. אני מתבוננת באימה בגוף הזעיר הדומם בידה, ולמראה פניי המבוהלים סווטלנה מחייכת וקולה מתרכך. תראי, היא מושיטה לי אותו, מפשילה את קצה החיתול ומניחה בחיקי. מזמן לא ראיתי תינוק כל כך ארוך, היא מתפעלת. מתוך החיתול מבצבץ ראש עגול, שחרחר. הוא בסדר גמור — היא מניחה לי יד חמה על המצח. רק אל תשכחי להיניק אותו, בחיים לא ראיתי זללן כזה, היא אומרת ויוצאת מהחדר.
אני מתבוננת בך, תינוק זר שעדיין איננו שלי, שכל כך התייסרתי בלידתך אך לא ראיתי אותך בצאתך. אתה פוער פה עגלגל, פועה ביבבה ארוכה ומכווץ את עיניך בכוח. אני מאמצת אותך אל החזה. כעטלף באפלת מערה אתה מגשש אל שדיי הנפוחים וכבר נצמד בפה רעבתן ויונק בתאווה שנוקה. איזה כוח יש לך, אני מתפעלת, מרחיקה אותך מעט, מנסה להרגיע. אבל אתה עקשן, מוחה בקול ומפלס לך דרך חזרה. אני נכנעת ומניחה לך לעשות בי כרצונך, עד שאתה מתפייס ונרדם, פטמתי בפיך ועיניך עצומות. אני מלטפת את קרקפת ראשך, את אניצי השיער השחור המקורזל. תינוק שעיר, אני חושבת למגע הפלומה הרכה, הכהה על העורף.
אני אוחזת בך בזהירות, כמו בחפץ שביר, ומסובבת אליי. אתה ישן שנת ישרים, אך פיך קפוץ והחלטי, כמו היית כועס. עורך כהה ומתוח. גבותיך שחורות מצוירות במכחול - אישון קטן. במרכז הסנטר אני מבחינה בגומה עמוקה, עגולה, וגשר אפך המעוקל מתקער במקום החיבור אל המצח, כמו היכה שם מישהו בגב יד שטוחה. לשבריר שנייה אתה פוקח עין מנומנמת, עצלה, ואני משתאה מצבעה הכחול הכהה. אני מלטפת את אפרכסת האוזן הגדולה, המחודדת, הדבוקה לגולגולת ומשוכה בחדות כלפי מעלה, ומצטמררת למראה הכל כך מוכר. רוכנת אליה ונושקת אותה בשפתי בזהירות. אט אט אתה עוצם עיניים ונרדם.
אני מאמצת אותך אל החזה, וחום גופך מפשיר את הבהלה שחשתי קודם למראך המחותל. ושוב, מבלי שתפקח עין, אתה מעגל את הפה ופועה חלושות. ידיך מגששות את הדרך אליי ושוב פטמתי בפיך. הפעם אתה רגוע יותר ומתחשב, ואני מתמכרת לכאב שמסיבות לי שפתיך החזקות.
אט אט מתפוגג המתח ורפיון פושט בגופי. וכך, ראשך על חזי ופיך יונק, אני שוקעת בתרדמה עמוקה — נלקחַת אל דידי ואליך.
