דברי מבוא
לאומיות יהודית בין קודש לחול
מיום שעמדתי על דעתי ביקשתי לכתוב בספר את מעשי המדינה אבל כל אימת שקרבתי אל המלאכה נרתעתי לאחורי, שהרי המדינה אינה כשאר כל דבר... המדינה היא מושג רוחני שהפך לגשמיות וחוזר ועושה עצמו רוחני, ואם אתה בא לדון בו כדבר רוחני עושה הוא את עצמו גשמי, אתה דן בו כדבר גשמי חוזר ונעשה רוחני... אבל הרעיון הזה לספר את מעשה המדינה בספר לא נתן לי מנוח, וכשנתייאשתי מכתיבת הספר, לא נתייאש הספר מלהכתב.
(ש"י עגנון, פתיחה לספר המדינה, בתוך: סמוך ונראה, שוקן, ירושלים ותל אביב תשל"ט, עמ' 250)
בקיץ 2015 נכנסתי לתפקידי כיו"ר ועדת המקצוע ללימודי אזרחות. מדובר בוועדה של כחמישה־עשר אנשי אקדמיה ואנשי חינוך, המתכנסת כמה פעמים בשנה ומתווה את המדיניות של לימודי האזרחות. בתמימות מסוימת הנחתי שבצד עיסוקיי האחרים במכללה למדינאות, בהוראה אקדמית ובמחקר, אבצע גם את התפקיד הזה כחלק משגרה נינוחה. עד מהרה התברר לי שהתפקיד מזמן לתוכו סערות פוליטיות ותקשורתיות, על כל הכרוך בהן מבחינת תשומת הלב ומשאבי הזמן.
את תשומת הלב הציבורית משכו בפרט הוויכוחים על הלאומיות היהודית ועל הממד היהודי של המדינה ומקומם הראוי לעומת ערכי היסוד הדמוקרטיים במסגרת תכנית הלימודים. הפולמוסים שהתעוררו סביב מסמך מושגים שפורסם בשלהי 2015 וסביב ספר אזרחות במהדורה מחודשת שפורסם בראשית 2016 הציפו את השאלות האלו בעוצמה רבה.
כדרכם של פולמוסים, רעשי הרקע הפכו ברמה הציבורית ללב ההתרחשות. טענות מופרכות על הרכב ועדת המקצוע, דקדוקים מפוקפקים ומגמתיים בתקנונים ישנים, טענות אד־הומינום ומחאות כנגד צורת הכתיבה או העריכה של הספר, גויסו על ידי קבוצה של מתנגדים נחושים שעוררו באמצעותם סערות זוטא בעיתונות של השמאל האידאולוגי, ובישלו מהם עתירות מתחכמות לבג"ץ, שאף הובילו להשהיית פעילות הוועדה לתקופה מסוימת.
מעניינות יותר היו הטענות המהותיות. ממכוני מחקר ומעמותות חברה אזרחית עלו טענות כנגד הדגשת יתר של הממד הלאומי־יהודי בהוראות האזרחות. טענות אלו השתלבו היטב בסוגיות ציבוריות אחרות שהיו על סדר היום הציבורי בשנים האחרונות. בראשן, הוויכוח הציבורי על חוק היסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי ("חוק הלאום") שאושר בכנסת ישראל בשנת 2018, ובמקביל אליו, הוויכוח המתמשך על המהפכה החוקתית שחולל נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, על בסיס שני חוקי היסוד של זכויות האדם שנחקקו בראשית שנות התשעים.
הקשר בין שתי הסוגיות האחרונות הוא קשר ישיר וברור בשני מובנים. מבחינה כרונולוגית, המהפכה החוקתית עיגנה בחוקי יסוד את זכויות האדם, בין היתר במטרה למנוע זליגה לכיוון הדגשת יתר של הלאומיות היהודית בחקיקה. מצב זה הפר את האיזון המשפטי שבין ההיבט היהודי וההיבט הדמוקרטי של המדינה. "חוק הלאום" נועד להוות משקל נגד למהפכה הזו בדיוק, בכך שהוא מעגן בחוק יסוד גם את ההיבט הלאומי של המדינה. גם לגופם של דברים, הלגיטימיות של ישראל כמדינת לאום המזדהה ברמה הציבורית עם הסיפור הלאומי היהודי היא הסוגיה שעמדה לדיון בפולמוס על "חוק הלאום", והיא שעומדת ברקע לא מעט דיונים על השאלה האם יש צורך והאם יש תועלת בבית משפט אקטיביסטי כמגן זכויות המיעוטים מפני חקיקה לאומית של קבוצת הרוב.
השותפות שלי בדיון הציבורי על הנושאים הללו הייתה מבחינתי המשך למחשבות על אודות הלאומיות היהודית שהעסיקו אותי לא מעט בשנים האחרונות: עבודת דוקטורט שכתבתי על הלגיטימיות של מדינת הלאום והוגשה לאוניברסיטת בר־אילן בשנת 2008; כתיבה אקדמית בנושא לאומיות כללית ויהודית; הוראת פילוסופיה פוליטית במסגרות אקדמיות שונות, כמו גם מעורבותי בהיגוי והפעלת תכניות שונות במכללה למדינאות.
מכל אלו למדתי עד כמה, מעבר לוויכוחים על איזונים ועל מידתיות שבין הלאומי והאוניברסלי, רוחשת גם התנגדות עקרונית עמוקה ללאומיות היהודית ולריבונות היהודית. התנגדות זו קיימת בעוצמה רבה בתוך חלקים בציבור היהודי, לא רק בתפוצות, אלא גם במדינת ישראל בת זמננו. היא חותרת ללא הרף תחת הלגיטימיות של הלאומיות היהודית באשר היא, והיא מבהירה עד כמה ההכרעה בעד העמדה הציונית ובעד התפיסה הציונית איננה הכרעה טריוויאלית, לא בראשית ימיה של הציונות, ואף לא בעיצומה של המאה העשרים ואחת.
▪▪▪
למען האמת, אין בכך חידוש. זרמי עומק עזים בתוך העם היהודי מזינים את ההתנגדות ללאומיות, לריבונות לאומית ולמימוש זיקת העם היהודי לארץ ישראל מזה דורות רבים ואף בדורנו שלנו, מכיוונים מגוונים.
ראשית, התמסרותו של העם היהודי לממד הרוחני, הדתי והמוסרי של הקיום האנושי נתפרש בדורות שונים ועל ידי קבוצות שונות כתחליף לקיום הלאומי־מדיני ה"נורמלי", כהתעלות של היהדות על הצורך בטריטוריה ובניהול פוליטיקה "ארצית", וכהתגברות על הרצון הרווח של עמים בריבונות לאומית. קולות כאלה משתקפים למשל באותם חכמים לאורך הדורות שחזון הגאולה נתפרש להם בצורה רוחנית גרידא, והמשיח נדמה להם כמורה רוחני אוניברסלי הרבה יותר מאשר כמלך ישראל; הם מצויים גם בקרב אנשי "תורת התעודה" הליברליים בתקופה המודרנית, שהתנגדו לציונות מכיוון שלדידם, ייעודה ההיסטורי של היהדות הוא להשמיע קול רוחני ומוסרי בקרב העמים דווקא.
כך למשל כתב הרב שמואל דוד לוצאטו (שד"ל), ראש בית המדרש לרבנים בפדובה, במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה:
תקוות בני ישראל אינן תקוות מדיניות אלא דתיות, כי הגאולה שהם מצפים לה אינה רק קיבוצם החומרי בארץ ישראל אלא גם חידוש רוח הגזע האנושי, כיתות החרבות, ביטול כל המלחמות, כי הקמת ממלכה יהודית בארץ ישראל תחת חסות המעצמות לא תהווה קיום הנבואות ומילוי התקוות של היהודים... (שד"ל, כתבים, מוסד ביאליק, ירושלים 1976, עמ' 65-67)
בדומה לכך פירש בראשית המאה העשרים הפילוסוף היהודי־גרמני הדגול הרמן כהן את המשיחיות היהודית כגאולה אוניברסלית, ואת החידוש המונותיאיסטי ככרוך בהתעלות מעל הלאומיות המדינית:
עד כמה לא היתה חשובה המדינה לגבי העם הזה מתגלה עכשיו בהמשך הקיום של העם ובפריחתו החדשה אחרי חורבן המדינה... בלי המדינה, וגדולה מזו, אחרי חורבן המדינה, הבשיל העם לכלל אחדות פנימית... לא בעבר דל ימים זה, ובכלל לא בשום מציאות מדינית גנוזה שליחותו ההיסטורית של ישראל. (דת התבונה ממקורות היהדות, מוסד ביאליק, ירושלים 1996, עמ' 286-287)
שנית, החשש מפני מימוש חלקי של חזון הגאולה הנבואי, ומפני הפער שבין האידאה לבין אופני מימושה במציאות, הוביל כבר במהלך ימי הביניים לאימה ולחרדה מפני ארץ ישראל הממשית, שנלוותה אל התשוקה לשיבה אליה. בשמן הזהירו חלק מן החכמים לאורך הדורות מעלייה לארץ ישראל, שמא לא יצליחו העולים לעמוד ברף הרוחני הגבוה הנדרש משוכני הארץ. ידועים בהקשר זה דבריו של רבנו חיים מפריז, מתלמידיו של רבנו תם במאה השתים־עשרה, שכתב:
דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולים להזהר בהם ולעמוד עליהם. (תוספות, כתובות, קי ע"ב)
דברים בעלי אופי עקרוני יותר כתב רבי ישעיהו הלוי הורוביץ ("השל"ה הקדוש"), במאה השבע־עשרה. הוא אמנם עלה בעצמו לארץ ישראל אך התריע מפני השואפים להתקיים בה קיום נורמלי מתוך תודעת כוח וריבונות:
וצריך האדם הדר בארץ ישראל לזכור תמיד בשם [ארץ] כנען המורה על עבדות והכנעה... הכלל העולה, יושבי הארץ צריכין להיות בהכנע, וכמו גרים, ולא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו... וסימנך 'ארץ אוכלת יושביה', מכלה הרוצים לישב בה בשלוה ובתוקף, לאכול פירותיה ולהנות בה לבד... (שני לוחות הברית, ב, יא, א)
קולות דומים נשמעו בדורות האחרונים מפי חוגים חרדים רדיקליים שהפכו את ההתנגדות ללאומיות היהודית לעיקרון יסודי ומהותי, והתריעו מפני חילול קדושתה של הארץ בכך שהופכים אותה לארץ של חיי שגרה רגילים.
ושלישית, הדאגה למעמדם של המיעוטים תחת הריבונות היהודית. מחמת מצבם הייחודי בארצות אירופה ובארצות האיסלאם, מעמדם של מיעוטים בתוך מדינת לאום הטריד יהודים לאורך כל העת החדשה. כך למשל, את "חוזי המיעוטים" שנלוו לחוזה ורסאי בסיומה של מלחמת העולם הראשונה והסדירו את מעמד המיעוטים באופן חוקי, קידם דווקא "ועד המשלחות היהודיות" ביוזמת ההסתדרות הציונית. מדינות הלאום החדשות, שנוסדו על חורבות האימפריה האוסטרו־הונגרית, הולידו דאגה עמוקה בקרב הקהילות היהודיות שמעתה הוגדרו כקהילות מיעוטים. על רקע מצבם של היהודים לכל אורך העת החדשה, החלום שמדינת ישראל תהווה סמל ומופת להכלה ראויה של קבוצות המיעוט שבתוכה מילא מקום מרכזי באוטופיה הציונית. יפה לעניין זה חלומו של רבי יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות המדינית, שחלם במאה התשע־עשרה על מדינה שתהיה מופת אוניברסלי ביחסה לקבוצות המיעוטים:
ויקראו דרור בארץ לכל יושביה מבלי הבדל דת העם, כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו לעולם ועד. והיא לא תתנהג בדרך הפוליטיק כשאר המדינות... יבואו ללמוד ממנו את דרכי החירות כי מי כמונו יודע את נפש הגר הניגש והנענה תחת יד זרים אכזרים... וכבר ניסו אצילים רבים ונכבדים אוהבי השלום לתקן עולם בשלום אמת וקיים, להעביר את רעת המלחמה מן הארץ, ולא עלה בידם. ומציון תצא התורה הזאת. (כתבי רבי יהודה אלקלעי, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ה, עמ' 669)
התגובה הערבית האלימה לעלייה הציונית, ויותר ממאה שנות מלחמה אכזרית בתנועה הציונית ובמדינת ישראל, שעדיין לא תמו, הפכו חלק מן החזונות הללו לרחוקים ממציאות חיינו. עם זאת, אצל חלקים בחברה הישראלית הובילו התהליכים ההיסטוריים הללו לעמעום זוהרו של הפרויקט הלאומי כולו, ואפילו למאיסה בו.
▪▪▪
על רקע אלו אולי אין להתפלא, שאף לאחר הצלחתה המסחררת של התנועה הציונית לבסס בדורנו מחדש את מרכזו הדמוגרפי והתרבותי של עם ישראל בארץ ישראל, ולהקים את מדינת ישראל כמדינה משגשגת, חזקה, תוססת ומתקדמת, ההתנגדות ללאומיות היהודית נמשכת בעוז אף מצדם של יהודים, הגם שהיא לובשת פנים וצורות תואמות.
כך, שורה של חיבורים מן העשורים האחרונים מייצגת התרפקות נוסטלגית של ישראלים על מצב הגלות, המצטרפת לאידיאליזציה של חיי הגולה על ידי בניה. כך למשל כותב אריק ס' גרואן בספרו גולה (תל אביב 2004, עמ' 10):
קיום גלותי יכול להיתפס כחיובי, ואפילו כעדיף על לאומיות סטטית המתרכזת בטריטוריה אחת ומפחיתה מערכו של כל מי שאינו נמצא בה... חווית החיים בה מרחיבה את המסורת התרבותית, לא מצמצמת אותה... העדפתה של ציון על פני הגולה מעוותת את תפיסת ההיסטוריה היהודית. פשוט אי אפשר לקבל את הרעיון שיהודים אשר התגוררו במשך דורות רבים בקהילות מחוץ לארץ ישראל, ערגו ללא הרף לשוב לציון, והרגישו פגומים כל עוד לא התחולל 'קיבוץ הגלויות'.
באופן דומה כתבו דניאל ויונתן בויארין ("אין מולדת לישראל: על המקום של היהודים", תיאוריה וביקורת 5, 1994):
הפתרון של הציונות הפוליטית - הגמוניה יהודית במדינה יהודית - היה אמנם בשלבים מסוימים של התגשמותו מבצע הצלה בשעת חירום, אבל הוא נראה לנו כמהלך המקעקע את התרבות היהודית, לא כזה המוביל לשיאה. הציונות מייצגת את הצבתה של צורה תרבותית־פוליטית, אירופית, מערבית במקום הצורה היהודית המסורתית שהתבססה - במיטבה - על שותפות בכוח הפוליטי עם אחרים, ועתה, כאשר מצטרפת אליה הגמוניה פוליטית, מקבלת הצורה הזאת משמעויות שונות בתכלית. (עמ' 96)
אנו טוענים שהגלות ולא המונותאיזם היא התרומה החשובה שהיהדות תרמה לעולם. (עמ' 100)
בספרו לקראת חינוך לגלותיות (רסלינג, תל אביב 2004) קבע אילן גור זאב המנוח, פרופסור לחינוך באוניברסיטת חיפה, את הדברים הבאים:
לגביי, ישראל היא השלילה האולטימטיבית למהות היהדות ולייעודה הגלותי, הדיאספורי... (עמ' 8)
מהחשובות שבמשימות החינוך־שכנגד כיום בישראל, היא להכין את הציבור היהודי להינערות ולהתנערות מחורבות הסטיה הציונית מהייעוד היהודי. (עמ' 8)
חינוך לגלותיות אינו מתמצה בחינוך המכשיר להתנהלות יעילה וראויה של אדם קוסמופוליטי, אלא מכוון בראש ובראשונה לאורח חיים אתי־יצירתי, היונק מהפילוסופיה הדיאספורית ומהאידאה של הגלותיות ביהדות, ומוביל להולדתו של האדם המאלתר. (עמ' 193)
ניתן להמשיך ולמנות עוד שורה ארוכה של הוגים וחוקרים שהעלו בצורות שונות את העמדה הגלותית לדרגת אידיאל, ובהינתן קיומה של מדינת ישראל הריבונית - אידיאל מוחמץ... מדוד ביאל ועד ג'ורג' סטיינר, מיורי סלזקין ועד אמנון רז־קרקוצקין. אצל כולם עולה בחומרתו צו הגלות על צו הריבונות.
▪▪▪
אל הטענות העקרוניות הללו נלווה מזה שנות דור מאמץ מחקרי רב־רושם להכחשת המרכזיות של היסוד הלאומי בתולדות ישראל, ולעתים להכחשת קיומו כלל ועיקר. לעתים שולב המאמץ באסכולה המחקרית המכחישה את קיומו של הממד הלאומי גם באומות העולם בתקופה הקדם־מודרנית. לעתים הוא מוקדש במיוחד לתולדות עם ישראל.
מחשבת המקרא, תולדות ישראל בימי בית שני, הגות ימי הביניים - זו הרציונליסטית וזו המיסטית־קבלית, אופי המשיחיות היהודית ותנועות העלייה לארץ בימי הביניים ובעת החדשה - ביחס לכל אחד מאלו התפתחו במחקר אסכולות דומיננטיות שטענו ל"נטרול" של הממד הלאומי, והתמקדו בגאולת הנפש הפרטית ובממדים הדתיים בלבד. ממילא, הודגש במקביל הפן החדשני וה"המצאתי" בתנועה הציונית. יתירה מזו, מחקרים אחדים אף חותרים להוכיח שהתנועה הציונית עצמה לא חפצה בהקמת מדינה ריבונית ליהודים אלא רק במסגרת תת־מדינתית! לא למותר לציין שגם חלק מן החוקרים הציוניים, המזדהים בלב שלם עם הציונות כתנועה לאומית אך באו להדגיש את החידוש שבה דווקא באופי החילוני והמודרני שלה, שמו דגש מיוחד על השבר מן העבר. חיבורים העוסקים במרכיב ה"המצאתי" בתולדות היישוב והציונות עוקבים אחר ההיבטים השונים של יצירת הלאומיות היהודית במאה העשרים כאילו מדובר בתופעה חסרת תקדים בתולדות ישראל.
כאמור, אם מקורה של הלאומיות היהודית איננו במסורת הפנימית של העם היהודי, הרי שאת היסוד הלאומי שאב העם היהודי מן החוץ, ולמעשה הוא נטע זר במבנה היסודי־מקורי של קיומו. מחקרים רבים הרואים בלאומיות תופעה מודרנית מסיקים ממילא שהציונות אינה אלא העתקה של תנועות לאומיות בנות הזמן באירופה. הגדילו לעשות חוקרים שהציגו את תודעת הגלות הלאומית, ולפיה עם ישראל שואף לחזור לארצו ולקומם בה את ממלכתו, כהפנמה של תפיסת הזמן הנוצרית (!). לדידם, הנוצרים פירשו את גלות ישראל מן הארץ ואובדן הריבונות כחטא על הסירוב לבשורה הנוצרית בעוד שהיהודים עצמם פירשו את הגולה כשיקוף של מצב קוסמי הכרוך בגלות השכינה ולא כעניין לאומי־מדיני. מבחינה פוליטית דווקא נוח היה להם במצב הגולה, שאפשר את העיסוק בתיקונם הרוחני.
המקורות והטענות שהובאו לעיל אינם דברים בעלמא שניתן לדחותם בקנה. חלקם אכן חושפים ממדים חשובים של הקיום היהודי ושל חכמים שונים בתקופות שונות. לטעמי, אלו צריכים לעמוד תדיר כאופקים של מחשבה וכתמרורי אזהרה גם עבור בעלי תפיסה ציונית. הם מצביעים על חולשה עמוקה של הציונות החילונית בגרסאותיה הרדיקליות, המתנערות מתחושת הייעוד היהודי (התנערות שלא הייתה נחלתם של רוב הזרמים בציונות). החילון המוחלט, לא רק מן הדת אלא גם מכל תודעת ייעוד וייחוד מכל סוג שהוא, אכן מעמיקה את השבר שבין התנועה הציונית לעבר היהודי. מסיבה זו טרחתי בפרק 10 להדגיש את הממד המשיחי, הייעודי והמסורתי הבולט שהתקיימו במרכזה של ההגות הציונית החילונית. ממדים אלו מבהירים את רכיב הרצף הברור המצוי במחשבה הלאומית גם של הרצל ובן־גוריון, ולא רק של אבות הציונות הדתית, כמו הרב צבי קלישר או הרב יהודה אלקלעי. מאידך גיסא, הם התרעה בפני סכנת הסתגרותה של הציונות הדתית בתוך גרסה קרתנית וצרה של הלאומיות היהודית שעלולה לגרום לה להתנתק מן הקוטב האוניברסאלי של הציונות שמעניק לה את אופקי החזון הגדולים הכרוכים בה.
יחד עם זאת, האופנות המחקריות בנות זמננו העבירו לכיוונם של המקורות האנטי־מדינייים הנזכרים לעיל את כלל הזרקורים המחקריים. כך נותר מוכחש ומודחק האלמנט הרציף של הממד הלאומי ביהדות. התמונה הלא־מאוזנת נהפכה לכתב האשמה כנגד הציונות שזייפה כביכול את הזהות היהודית.
על רקע השתרשותם של הלכי חשיבה אנטי־לאומיים מן הסוג הנזכר באקדמיה הישראלית ובמחקר היהדות בכלל, נועד ספר זה להציף מחדש את היסוד הלאומי שנכח גם נכח בעוצמה רבה בתולדות ישראל. הוא חוזר בכך על מפעלים קודמים שנעשו בעשורים הראשונים של הציונות ושל המדינה, לעתים בסגנון אחר ולעתים ביתר פירוט, אלא שהוא עושה זאת מחדש, לאחר שכבר התבססה באקדמיה החלופה ל"סיפור ההגמוני" של הציונות. החידוש שבספר זה שהוא מכיל התמודדות עדכנית עם הכחשת הלאומיות היהודית בשלושה היבטים המצטרפים יחד:
א. הספר מתמודד באופן יסודי עם התזה הרואה בלאומיות בכלל תופעה מודרנית. הצגתי את הבעייתיות הפנימית בתזה זו, ואת העמדה המחקרית החלופית, שמעמדה הלך והתחזק ככל שניסו להחיל בצורה גורפת ושטחית יותר את התיאוריה המודרניסטית. בנוסף לכך, הוא עומד על ההקשר היהודי המובהק של תיאוריות מרכזיות בחקר הלאומיות, שנוצרו על ידי חוקרים יהודים שהיו שקועים בדילמת הזהות היהודית האישית שלהם, אך הציגו אותן כתיאוריות "ניטרליות" העוסקות בתופעת הלאומיות הכללית.
ב. הספר עוקב בצורה צמודה אחר כמה מן המחקרים המשפיעים ביותר על השיח האנטי־לאומי בישראל, מחקרים שבחנו את המקרה הישראלי מתוך הפרספקטיבה של אסכולת המצאת הלאומיות המודרנית. מאורי רם ועד שלמה זנד, קל להיווכח במקום המרכזי שבו אידיאולוגיה אנטי־לאומית מכוונת את הניתוח שלהם, ועד כמה מסקנתם היא בדרך כלל מסקנה מהותנית שבה היהדות ההיסטורית מתוארת כ"דת ולא לאום", כתמונת מראה לתפיסת הציונות החילונית של "לאום ולא דת" שאותה הם מאשימים במהותנות.
ג. הוא בוחן מחדש תקופות שונות בתולדות ישראל מבחינת יחסן אל העניין הלאומי. הצורך בבחינה מחודשת שכזו על רקע ההתחדשות הנרחבת והבלתי־פוסקת במחקרי ההיסטוריה של עם ישראל ומחשבת ישראל מיום ליום ומחודש לחודש, התחדשות המספקת לנו ללא הרף זוויות הסתכלות חדשות - הוא צורך חיוני. בחינה זו מחדדת את הלבושים המתחלפים שלבשו בתקופות השונות העמדות המגוונות בישראל על יחסי הדת, הלאום והמדינה.
אמנם, משימה אחרונה זו דורשת בקיאות בכל התקופות והחיבורים של תולדות ישראל, וממילא היא בוודאי גדולה בהרבה ממידותיי. הסקירות ממעוף הציפור, בפרט אלו שבחלק השלישי שבפרק זה, הן מלאכה שלא התיימרתי למצותה ואף על פי כן, לא הרגשתי בן חורין להיבטל ממנה. המיפוי החלקי הזה, דיו כדי לסמן קווים משמעותיים בתחום זה ולעמוד על אופיים של כמה היבטים לאומיים חשובים בתקופות השונות.
▪▪▪
מסגור נכון של החיבור שלפניכם מחייב הבהרה נוספת, הנוגעת לעומק המושג ולקוצר המשיג.
ההגדרה הרווחת במדע המדינה למושג 'לאומיות' מצמידה אותו להיבטים הפוליטיים ולחתירה לריבונות לאומית. היבטים רבים שבשפה המקובלת נחשבים להיבטים של לאומיות - כמו זיקה מקודשת לטריטוריה, שפה אחידה, סולידריות לאומית, תודעת מוצא משותף, היסטוריה משותפת, תרבות ודת - כל אלו מכונים בדרך כלל על ידי אנשי מדע המדינה כהיבטים של תודעה או סולידריות אתנית בלבד. להגדרה זו בעיות רבות, ולחלקן התייחסתי בדיון הקצר שלי בנושא ההגדרות בפרק השלישי, אך בציר המרכזי של הספר קיבלתי אותה כהנחת יסוד, כדי שדבריי יתכתבו עם השיח הרווח בתחום מדע המדינה. לאומיות בספר זה היא אפוא בעיקרה לאומיות ממוסדת־פוליטית.
הערה זו חשובה משתי סיבות. ראשית, משום שהשימוש במושג לאומיות על הטיותיו השונות, על ידי חוקרי היסטוריה וחוקרי מחשבת ישראל, וגם על ידי חוקרים במדעי החברה מן הדור שלפני השתרשות האסכולה המודרניסטית, רחב הרבה יותר מן המשמעות הפוליטית, וכולל גם היבטים שמכונים כיום 'אתניות' ולא 'לאומיות'. זו נקודה קריטית להבנת מהלכו של הספר, להבנת ערכו, וגם ליכולת לבקר אותו בצורה מדויקת.
שנית, משום שהקשר המיוחד שבין דת ולאומיות ביהדות ההיסטורית הופך את הלאומיות היהודית לאבטיפוס ולמקרה חריג של ההגדרה הזו בעת ובעונה אחת. מחד גיסא, התנ"ך הוא במידה רבה ספר הממוקד באלמנטים רבים של לאומיות, ממלכה ומדינה, עד כדי כך שרבים ראו בו מקור השראה חשוב של הלאומיות המודרנית. לכך הקדשתי פרקים נרחבים בספר זה. מאידך גיסא, כבר מן העת העתיקה, יש שהגדירו את הייחודיות של הלאומיות היהודית דווקא בכך שהיא מתמקדת בחוק הדתי ולא בחוק הממלכה, ובכך היא מתעלה על המסגרת הפוליטית ומצליחה להתקיים גם בתקופות של גלות ופזורה. מוקד שלישי של הלאומיות היהודית הוא זה העוסק בהשראת השכינה בעם ישראל באמצעות המקדש או באמצעות קדושתה של ארץ ישראל. גם מוקד זה איננו זהה לחתירה לשלטון פוליטי ולממלכה ארצית. אדרבה, בגרסאות מסוימות הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית שבהר הבית ומגלמת חיבור ישיר לאל בבחינת מעמד הר סיני מתמשך, היא תחליף לצורך במלך ארצי ובמסגרות פוליטיות רגילות.
ספר זה איננו מתיימר למפות את היחסים המורכבים שבין המוקדים הללו כמוקדים שונים של זיקת השייכות־ההדדית היהודית או הלאומיות היהודית. הוא ממוקד באתגר הפולמוסי הנוגע לעצם קיומה של לאומיות כזו, ולשם כך הוא נענה לאתגר של הגדרת הלאומיות בגרסתה הפוליטית כבסיס הדיון.
▪▪▪
ולעניין קוצר המשיג.
כאמור לעיל, את הדיון על קיומה של לאומיות יהודית מתמשכת לאורך הדורות העמדתי במבחן אל מול גופי ידע מגוונים מבחינת תחום העניין ומבחינת התקופה. שרטטתי את התמונה לאור מיטב המחקרים המעודכנים שהשיגה ידי אך אינני שוגה באשליה שהגעתי למכלול הספרות הנדרש כדי למצות את הדיון. עם זאת, תקוותי שהדברים שבספר זה יתרמו להמשך הדיון בנושא מנקודת פתיחה טובה יותר.
אתגר נוסף ניצב בדרכי במהלך הכתיבה. חלקים מן החיבור מבוססים על מאמרים אקדמיים שפרסמתי בעבר ועל חלקים מעבודת הדוקטורט שלי. חלקים אחרים מבוססים על כתיבה לא־אקדמית שפרסמתי בבמות שונות בשנים האחרונות, וכמה חלקים נכתבו במיוחד לקראת פרסום ספר זה. קורא רגיש יחוש לעיתים שלא כל הפרקים נאמרו במקורם בדיבור אחד. השתדלתי שפערים אלו יצומצו ככל הניתן בגוף הטקסט וינותבו בעיקר להערות השוליים.
▪▪▪
אציין בתודה מרובה את כל הקוראים והעורכים הגלויים והאנונימיים שסייעו לי במהלך השנים להיטיב ולדייק את המאמרים השונים שיצאו תחת ידי, והיוו את הבסיס לספר זה. אי אפשר לפורטם כי רבים הם. אסתפק באזכור כתבי העת שבהם נתפרסמו גרסאות אחרות של הפרקים או חלקם, ובתודה למערכות כתבי העת שאישרו לי להדפיסם בשינויים קלים או רבים במסגרת ספר זה. פרק 2 של ספר זה מבוסס על המאמר "ישראל החדש: גלגולו של הרעיון ושל הדימוי בעמים הנוצריים" שהתפרסם בכתב העת היסטוריה, 41, 2018. פרק 3 ופרק 5 של ספר זה מבוססים על המאמר "חקר הלאומיות והמקרה היהודי־ישראלי" שפורסם בכתב העת עיונים בתקומת ישראל, 26, 2016. עיקרו של פרק 4 התפרסם במאמר "התסביך [היהודי] של חקר הלאומיות" בכתב העת השילוח, 11, ספטמבר 2018. חלק מן הפרקים הנ"ל, וגם חלקים מפרקים 7-8-9 בספר זה, מבוססים על פרקים מתוך הדוקטורט שלי, "בסיסי הלגיטימיות של מדינת לאום יהודית בעידן הפוסט מודרני", שהוגש לסנאט של אוניברסיטת בר־אילן בשנת 2008, ונכתב בהנחייתו של פרופ' ברוך זיסר מן המחלקה למדעי המדינה. כאן המקום להודות לו על חלקו הטוב ביצירת העבודה. חלק מפרק 10 בספר זה (סעיף ב') מבוסס על המאמר "מחשבה מחודשת על מבשרי הציונות בעקבות חקר הלאומיות העכשווי", בתוך: אסף ידידיה (עורך), עת לחננה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים 2015.
▪▪▪
תודתי העמוקה לכל מי שתמך בשלבים שונים של החיבור, והפכו אותו לאפשרי.
לפורום קהלת ולעומדים בראשו, פרופ' משה קופל ועו"ד מאיר רובין, על תמיכתם הנדיבה בקיום המחקר; למרכז האקדמי שלם, ובפרט לד"ר דניאל פוליסר, על מלגת מחקר שהעניקו לי ואפשרה לי לקדם חלקים של חיבור זה. אחרונה חביבה, למכללה למדינאות שהייתה לי לבית שני בשנות הכתיבה של הספר ונרתמה כשותפה להוצאתו לאור. לידידי ושותפי בראשות המכללה עמית הלוי, ולכל צוות המכללה לדורותיו על שותפות ותמיכה רבת־שנים.
אני מודה מקרב לב לשורה ארוכה של חברים ומלומדים שנהגו בי במשך שנות הכתיבה עין טובה וידידות, העמידו אותי על טעויות והאירו את עיני בעצתם ובתבונתם, מי בתורה שבעל פה ומי בחילופי דברים שבכתב. תרומתם המצטברת לספר זה רבה מאוד מאוד.
תודה לכל העוסקים במלאכה מטעם הוצאת ידיעות ספרים. לידידי עמיחי ברהולץ, על עבודתו המקצועית והמיומנת ועל עידודו בתהליך העריכה. לאריאל הורוביץ על עריכת הספר, לדיקלה יובל על העיצוב הנאה של הכריכה, ולצוותו של קותי טפר על עימוד הספר והתקנתו.
תודה מיוחדת לגיסי היקר והחכם מתנאל בראלי, שסייע לי רבות בהשלמת מספר סעיפים של הספר.
לבסוף, תודתי נתונה למשפחתי היקרה שנשאה בעול יצירתו של החיבור, עת עשיתי ימים ולילות בכתיבתו. אין במקלדתי מילים להודות לאהובתי ואשת־בריתי שירת, שותפת אמת למסע חיי. ולילדינו, אוריה, טוביה, מבשרת, רננה, לביא, הדס ואבינעם, מקורות ההשראה ומקורות האורה שלי.
שפע אור וטוב השפיע עלי ה' ועתה אף זכיתי לברך על המוגמר. "מה אשיב לה', כל תגמולוהי עלי".
את הספר אני מקדיש לאבי מורי ולאמי מורתי, ד"ר דניאל ורות מלאך. יבורכו מפי עליון בכל מילי דמיטב. בתודה גדולה ובאהבה רבה.
ערב חג האסיף, תש"ף אסף מלאך
