מבוא
בתרבות של ימינו משמש המפץ הגדול מיתוס הבריאה המדעי. מה הקשר בין מיתוס זה לבין אלוהים? האם הוא יכול להעשיר את חיינו באופן כלשהו?
פיזיקאים ואנשי דת טוענים, לעיתים קרובות, שדת ומדע הם שני תחומי דעת נבדלים, וכל אחד מהם תקף בתחומו שלו ופועל לפי מערכת חוקים משלו. מטרת המדע היא לחקור את הטבע, ומטרת הדת היא לטפח רוחניות ואתיקה. אבל לאור היותה כה ראשונית, השאלה "איך נוצר העולם?" - שאלה שבני האדם הוגים בה מאז התפתחה התודעה שלנו עד כדי יכולת להגות בעצמה וביקום - חיונית לשני התחומים.
ספר זה מתחיל בסיפור הבריאה על פי תיאוריית המפץ הגדול. רובם הגדול של הקוסמולוגים רואים בתיאוריה זו את ההסבר ההגיוני ביותר בדבר האבולוציה של היקום, "האומדן המוצלח ביותר של האמת המצוי כרגע בידינו".2 ואולם שמה, המפץ הגדול, אינו מצליח להעביר את טבעו עוצר הנשימה של מקור היקום שלנו. זאת ועוד, השם מטעה, כי יש בו כדי לרמוז שאנרגיה וחומר התנפצו בתוך מרחב ריק, כמו חזיז ענק או פיצוץ גרעיני רב־עוצמה. אבל על פי תיאוריה זו המרחב עצמו הוא חלק מהתפשטותו של היקום; החומר רק "תופס טרמפ" על התפשטות זו של המרחב ונישא על גבה. כך שהשימוש בהיקש הפיצוץ קורס. לא נשמעו כל קולות נפץ בתחילתו של היקום, כי ההתפשטות הזו הייתה חלקה מאוד,3 והיא ממשיכה עד עצם היום הזה.
המפץ הגדול הוא השם שנתן לתיאוריה אחד ממתנגדיה הגדולים: האסטרונום הבריטי פרד הויל (Fred Hoyle). בשנת 1949 שוחח הויל בתכנית רדיו של הבי־בי־סי על הקוסמולוגיה של המאה ה-20. 4 הוא תיעב את הרעיון שליקום הייתה התחלה, והעדיף לדבוק בתיאוריה שגרסה שהיקום נצחי.5 בתכנית הרדיו קרא הויל תיגר על "ההנחה שכל החומר ביקום נוצר במפץ אחד גדול בנקודת זמן מוגדרת לפני שנים רבות. [...] המפץ הגדול הזה [...] הוא תהליך לא רציונלי שלא ניתן לתארו במונחים מדעיים". אף שפעמים רבות נשמעה הטענה שכינויו שיקף זלזול, הכחיש זאת הויל, וטען שהוא רק חיפש דימוי מרשים שיתאר את התיאוריה שהתנגד אליה. כך או כך דבק השם בהדרגה. ראשיתו של היקום קשורה בדמיוננו לְרוב הדר וגדולה, כך שמידה מסוימת של הדר וגדולה היא גם מנת חלקו של המונח "המפץ הגדול", גם אם זה קרה בדיעבד.6
עם זאת ייחלו מספר מדענים ואנשים העוסקים בכתיבה מדעית לשם אחר, מתאים יותר. בשנת 1993 יזם כתב העת הפופולרי לאסטרונומיה Sky and Telescope תחרות למציאת שם חלופי. אף לא אחד מ-13,000 השמות שהוצעו הרשים את חבר השופטים כמועמד מתאים להחליף את השם שטבע הויל.
אבל מעבר לשם, איך משפיע סיפור הבריאה העכשווי הזה על תפיסתנו את אלוהים או קורא עליה תיגר? האם יש בכוחו לסייע לנו למצוא בחיינו ממד רוחני ולחזור ולגלות תחושה של פליאה והשתאות? הספר שבידיכם מתמודד עם שאלות אלה. כדי להגות בתשובות ולנסחן, נסמכתי על תובנות מתורות יהודיות מסורתיות, במיוחד על המסורות המיסטיות של הקבלה והחסידות, כמו גם על התובנות העכשוויות של הפיזיקה והקוסמולוגיה. אינני מבקש להתיכן, כי לכל אחת מהן השקפה ייחודית שחשוב לשמר. לחלופין, באמצעות ספר זה אני מבקש לזמן את שתי הגישות לשיחה.
נאמר לא אחת שהמדע שלל מהטבע את המיסתורין, אבל המדענים המובילים משתאים לנוכח האלגנטיות וההרמוניה שבבריאה. כשהמדע מגלה את סודות היקום ומפענח את הקוד הקוסמי, הוא משרה פליאה. מה שהמדע מגלה לנו על התפתחות היקום ועל התפתחותנו שלנו מעורר השתאות לא פחות מאשר תיאור הבריאה בספר בראשית או בספר הזוהר. הרשו לי להציג לפניכם שתי דוגמאות: צבע השמים וכוח הכבידה.
למה השמים כחולים? בין כל אורכי הגל השונים של האור הנראה המגיע מהשמש, האור הכחול מתנודד בתדירות הגבוהה ביותר. לכן מולקולות האוויר באטמוספירה מפזרות את האור הכחול ביעילות מרבית. ומכיוון שמולקולות האוויר מחזירות את האור הכחול לכל הכיוונים, השמים נראים כחולים. כל זה נשמע לי מופלא לאין ערוך מהאמונות של אנשי הסהר הפורה העתיק ושל המקרא בכך שהשמים כחולים בשל המים המצויים למעלה.
מכל הכוחות הבסיסיים בטבע, כוח הכבידה הוא זה שאת השפעתו עלינו אנחנו חווים באופן בלתי אמצעי בחיי היומיום. אייזיק ניוטון תיאר את הכבידה ככוח המופעל בתוך המרחב, אבל אלברט איינשטיין הראה שהיא תכונה של המרחב: העקמומיות או ה"עיוות" של המרחב־זמן. דמיינו שאתם עומדים על קַפֶּצֶת (טרמפולינה). המסה שלכם גורמת לשקע ביריעה הגמישה, וזה מה שקורה במרחב. אם כדור עובר בסמוך לעיקום שליד כף הרגל, מסלולו מתעקל והוא פונה לעברה. ככל שנהיה כבדים יותר, נגרום למרחב להתעקל יותר. הפיזיקאי ג'ון ארצ'יבלד וילר (John Archibald Wheeler) ניסח זאת כך: "המרחב־זמן מכתיב לחומר איך לנוע; החומר מכתיב למרחב־זמן איך להתעקם."7
כוח הכבידה מנסה ללא הרף לבלום את התפשטות היקום. כפי שאנחנו יודעים זה קרוב למאה שנים, מאז המפץ הגדול היקום מתרחב ומתפשט ללא הפסק. עד לשנים האחרונות של המאה ה-20 הניחו הקוסמולוגים שעקב כוח הכבידה הכולל של כל החומר המצוי קצב ההתפשטות של היקום יורד בהדרגה.
אלא שב-1997 וב-1998 דיווחו שני צוותי מדענים שונים על תגלית מדהימה: על בסיס מדידות של סופרנובות (כוכבים מתנפצים) הם הראו שזה מספר מיליארדי שנים קצב התפשטות היקום מואץ ולא ההפך. כהכרה בחשיבות התגלית זכו שני הצוותים בפרס נובל לפיזיקה לשנת 2011.
מה גורם להאצה לא צפויה זו של התפשטות היקום? על פי ההשערה המקובלת ביותר, זהו סוג מסתורי של אנרגיה - כוח דחייה נוגד־כבידה שהקוסמולוגים מכנים אותו "אנרגיה אפלה". לפני מספר מיליארדי שנים, כשפחתו די הצורך צפיפות החומר והקרינה, הפכה אנרגיה אפלה זו לחלק הארי בצפיפות היקום. המונח "אנרגיה אפלה" מזכיר את המונח הקבלי המתייחס לדחף הראשוני לבריאה: "בוצינא דקרדינותא", ניצוץ של חושך.
הביטוי "אנרגיה אפלה" אינו תיאור פיזיקלי של ממש, אלא הודאה בגבולות יכולת הידיעה, ביטוי של כניעה. איש לא צפה באנרגיה זו מעולם - הסיקו בנוגע לקיומה מתוך תצפיות אסטרונומיות. מ-2001 שוגרו לחלל שני לוויינים חשובים: WMAP (Wilkinson Microwave Anisotropy Probe), בידי סוכנות החלל האמריקנית, ו-Planck, בידי סוכנות החלל האירופית. לוויינים אלה אפשרו למדענים לקבוע שכ-68% מכלל המסה והאנרגיה של היקום הם אנרגיה אפלה. רק 5% מורכבים מחומר אטומי רגיל, והוא זה שמרכיב את הגלקסיות, את הכוכבים, את כוכבי הלכת ואת כל שאר הדברים שניתן לראותם ולגעת בהם. היתר (כ-27%) מורכב ברובו ממשהו אחר, גם הוא בגדר השערה: מעין חומר אקזוטי שאינו מגיב לאור ולכן אינו נראה, "החומר האפל". כמו האנרגיה האפלה, גם חומר אפל זה מעולם לא נצפה ישירות, והסיקו שהוא קיים, בין היתר, בשל השפעת הכבידה שיש לו על חומר רגיל, זה הנראה לעין. אבל אף שאיננו יכולים לצפות בחומר אפל זה, מיליארדים מחלקיקיו עוברים מדי שנייה דרכנו, דרך כל אחד מאיתנו ממש.8
במילים אחרות, לפי המדע העכשווי, 95% מכל המצוי ביקום אינם נראים וטבעם אינו ידוע. כלומר: אנחנו יודעים כמעט לא־כלום על החומר האפל ועוד פחות מכך על האנרגיה האפלה. נראה שככל שאנחנו למדים על היקום יותר, הוא הופך מסתורי יותר.
נשוב לכוח הכבידה. בקנה מידה קוסמי, האנרגיה האפלה גוברת על כוח הכבידה וגורמת ליקום להתרחב בקצב הולך וגובר. עם זאת, הגלקסיה שלנו אינה מתרחבת - היא פשוט נישאת על גב ההתרחבות הכללית הזו. לכן בתוכה ובתוך מערכת השמש שלנו ידו של כוח הכבידה על העליונה, ואין מה שיבלום אותו.
כוח הכבידה בין שני גופים בעלי מסה נמוכה חלש יחסית, אבל הוא מתחזק, ככל שמסת הגופים גדלה. לכן לגוף בגודל כדור הארץ יש כוח כבידה רב־עוצמה. אם נזרוק כדור כלפי מעלה, יפיל אותו כוח הכבידה חזרה ארצה במהירות רבה, אלא אם כן אנחנו סופרמן שיכול לזרוק את הכדור במהירות של 40,000 קמ"ש ויותר, המהירות הדרושה כדי להיחלץ מהמשיכה העיקשת של כוכב הלכת שלנו.
כדור הארץ עצמו נמשך בכוח הכבידה כלפי השמש המסיבית. למרבה המזל, תנועתו קדימה וההֶתמד שלו מספקים כוח הנוגד את משיכתה של השמש ומבטיחים בכך שנישאר במסלול המקיף אותה ולא ניפול לעבר להבותיה.
השמש מצידה - כמו גם מערכת השמש כולה - נעה במסלול היקפי בתוך שביל החלב, כשבמרכזו של המסלול, במרכז הגלקסיה, מצוי חור שחור מסיבי. שביל החלב כולו מצטרף למסלול ההיקפי של גלקסיות אחרות ויוצר את צביר הגלקסיות הקרוי הקבוצה המקומית.9 קבוצה זו חשה את משיכת כוח הכבידה של צביר־על הבתולה (Virgo Supercluster of galaxies).
על פי חוק הכבידה, כל חלקיק ביקום מושך לעברו כל חלקיק אחר. מכאן שכל עצם ביקום חש את משיכת כוח הכבידה של כל שאר העצמים (אף שככל שהעצם רחוק יותר, כך קטֵנה עוצמת המשיכה שלו). כוח הכבידה מנסה, ללא הרף, לחבר זה לזה את כל העצמים, לקרב את כל הגופים הנפרדים לאחדות המקורית של הזרע הקוסמי, טרם נביטתו במפץ הגדול. הכבידה מבטאת כמיהה לאחדות.
"אלוהים" הוא השם שנתַנו לאחדות של כל הדברים. הרעיון של אלוהים כאחדות מופיע בספר זה שוב ושוב. בשער השני, אלוהים, האני והיקום, אני בוחן את המתח שבין התפיסה הרחבה הזו של אלוהים לבין האלוהים המסורתי והאישי. אני דן גם בזיקה שבין הרעיון של אלוהים אישי למושג האני. לפי תורת הקבלה, העולם והתודעה האישית שלנו קיימים, רק משום שהאלוהים האינסופי פינה את עצמו מנקודה אחת ויחידה בתוך אינסופיותו, ופתח בכך מרחב להוויה מוגבלת. לכל אחד ואחת מאיתנו יש קיום נפרד, כי איבדנו את האחדות בתהליך שנקרא "שבירת הכלים". הפיזיקה העכשווית מדברת באופן דומה על "שבירת הסימטריה", שבעקבותיה התנפץ מצב האחדות ההתחלתי, והחל תהליך ההתהוות של המגוון העצום של הגלקסיות, הכוכבים, כוכבי הלכת והחיים. פיזיקאים מחפשים את הסימטריה החבויה בסבך המורכב של המציאות היומיומית. הם חולמים על גילוי משוואות המקשרות את כוחות הטבע השונים לכאורה. גם החיפוש הרוחני, בדרכו, מתווה מסלול מהריבוי לאחדות.
אבל האם ניתן לחיות אחדות? בשער השלישי, תורה וחכמה, אני מתווה דרך רוחנית המבוססת על המסורת היהודית, אבל פתוחה גם לחכמה המגיעה ממסורות אחרות ומתובנות המדע. אני נוגע גם בבעיית הרוע ומציג טכניקה להתמרת טבעו של היצר הרע.
הספר נחתם בדיון קצר על גורלו של היקום ובמחשבות בדבר העתיד המידי שלנו.
איפה אנחנו משתלבים במערך הקוסמי? כדור הארץ, הסלע היקר שלנו בן 4.5 מיליארד השנים, סובב סביב השמש, ומשלים את סיבובו במהלך שנה אחת. מערכת השמש כולה סובבת סביב החור השחור במרכז שביל החלב, ומשלימה את סיבובה במהלך 250 מיליון שנים. השמש שלנו היא כוכב אפרורי למדי, אחד מ-100 מיליארד הכוכבים (לכל הפחות) בגלקסיה הספירלית שלנו. הגלקסיה שלנו היא אחת מ-100 מיליארד הגלקסיות (לכל הפחות) בחלק היקום הנגיש לצפייה. אנדרומדה, הגלקסיה הסמוכה אלינו, מרוחקת מאיתנו כשני מיליון שנות אור. השתיים - אנדרומדה ושביל החלב - הן חלק מהקבוצה המקומית, השוכנת באחד הקצוות המרוחקים של צביר־על הבתולה. מעבר להם מצויים צבירים וצבירי־על כה מרובים, שנדרשים כרכים רבים רק כדי למנות את כולם. נראה שהם מסודרים כביכול במתחמי ענק שמזכירים תאים של ספוג.
אנחנו זעירים אמנם, אבל חלק ממשהו עצום במידותיו. מהרגע שנוכחנו בכך, אנחנו חותרים להבין את המכלול כולו. במסע החיפוש הזה, רוחניות ומדע הם שני כלים להבנה. גישותיהם לשאלת המקור שונות זו מזו, ואין לערבב ביניהן; כל אחת תקֵפה בתחומה שלה. עם זאת, מפעם לפעם תובנותיהן מהדהדות זו את זו. כשאנו מבחינים בתהודה הזו, הבנתנו מעמיקה בתמיכת המחשבה והלב.
