שלוש שעות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלוש שעות
מכר
מאות
עותקים
שלוש שעות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שלוש שעות

4.4 כוכבים (35 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ירון פריד
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים

אנדרס רוסלנד

אנדרס רוסלנד, נולד בשנת 1961 בשבדיה, הוא עיתונאי ומחבר ספרי מתח. 

בעשר השנים האחרונות, רוסלנד עבד ככתב חדשות, תרבות ועורך חדשות עבור חדשות רפורט (Rapport News).

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

בוקר שקט בשטוקהולם. הבלש הבכיר אוורט גרנס מוזעק לחדר מתים שמתגלה בו מת אחד יותר מדי, בין גופות אחרות במקרר הנעול. איך זה ייתכן? ומי הכניס אותו לשם בניסיון להעלים אותו? ולמה? והאם זו אחת הגופות מבין העשרות שנמצאו בתוך מכולה בנמל ורטה?
זמן קצר לאחר מכן מוצא עצמו גרנס בעיר זרה ורחוקה מאוד במערב אפריקה, עיר שאפילו לא ידע על קיומה. הוא מחפש שם אדם שחשב שלא יפגוש שוב לעולם - המודיע המשטרתי הטוב בעולם פייט הופמן, שעזב את עולם הפשע ומצא עבודה הגונה באבטחת משלוחי מזון של האו"ם לפליטים.
במשימה אחת מסוכנת ואחרונה, לפני שיפרוש לתמיד, פייט הופמן נודד בין מדבר יבש ולוהט לבין ים סוער, בעולם שבו לחיי אדם אין שום ערך. אשתו וילדיו מחכים לו בשוודיה. אשליית הביטחון שלהם מתעתעת, ומתערערת מרגע לרגע. הופמן חושב שיש לו שבועיים להיחלץ מהרשת הסבוכה שאליה נקלע, אבל אז מגלה שהכל תלוי בפעולות שיעשה בשלוש שעות נואשות. שלוש שעות שפירושן הבדל בין חיים ומוות. החיים והמוות שלו, של הנפשות היקרות לו ביותר ושל מאות בני אדם חפים מפשע שמבקשים לעצמם חיים טובים יותר ביבשת אחרת.
אחרי שהסתנן לשורות המאפיה הפולנית ב"שלוש שניות", ולצמרת קרטל הסמים הקולומביאני בספר "שלוש דקות", פייט הופמן מוצא את עצמו הפעם בלבו האפל ביותר של הפשע המודרני המחריד – בתוך רשת אפריקאית של הברחת פליטים, שם רק לכסף יש ערך.
כמו בספרים האחרים בסדרה, גם הפעם אנדרס רוסלנד מכניס את הקוראים לעולם שאינם מכירים – והתוצאה היא מותחן מסחרר, מתוחכם ומפתיע שפשוט אסור להחמיץ.

פרק ראשון

 
האיש ששוכב לשמאלי מת לפני יומיים.
 
אם אני מותח את היד שלי הכי רחוק שאפשר ונוגע בלחי שלו, היא קרה ודוממת כמו איך שאני מדמיין את המוות מבפנים.
 
האיש ששוכב לימיני מת אפילו עוד יותר זמן, כמעט מתחילת המסע שלנו. הוא מהראשונים, מהמבוגרים ביותר, ואלה הם תמיד החלשים ביותר.
 
האיש שמתחתיי, ממש מתחתיי, בשכבה השנייה בגובהה, נשם לאט ועמוק עד לפני כמה שעות, ואז המקצב הזה, שהזכיר לי את טלטלות האוקיינוס, נפסק.
 
כמה שקט פה.
 
הקול היחיד שנשמע הוא קול שריטה על הקיר הרחוק, כאילו מעבירים משהו חד על משטח מתכתי.
 
אני רוצה לצעוק, להתחנן, אבל לא יכול לבזבז חמצן.
 
עדיין יש לי תקווה.
 
אולי אני לא היחיד שעדיין לא ויתר.
 
 
 
 
 
 
כל־כך יפה פה.
 
סירה לבנה, אופיינית לקבוצת האיים הזו, מחליקה על פני המים העדינים של הים הבלטי ופולטת עשן. להקת שחפים מזדנבת מאחוריה, וחבריה צוללים מדי פעם אל שובל המים המקציף ואז ממריאים מתוכו כשהם נושאים טרף מפרפר. אוורט גרנס חשב כמה החיים יכולים להיות טובים ברגעים כאלה, של בוקר בחודש יוני, כשהשמש מחממת את פניו המקומטים קמעה.
 
אוורט גרנס ישב על אותה אבן שעליה ישב בכל שבת בבוקר. אבן גבוהה ושטוחה שהזמן גילף ועיצב בדיוק במידה הנכונה, ושהתאימה באופן מושלם לאיש גבוה שנעשה קצת יותר מבוגר.
 
המכונית שלו חנתה קרוב לבית האבות ולמה שהיה החלון של אנני. החלון שממנו בהתה יום אחר יום במשך שלושים שנה כמעט, בחיים שלא הייתה יכולה לקחת בהם חלק. החיים המשותפים שלהם. מישהו אחר גר בחדר הזה עכשיו, ואוורט אפילו לא יודע מי.
 
"המפקח גרנס."
 
הוא זינק קלות. הקול הזה היה מן העבר.
 
"חכה רגע, המפקח. אני אבוא אליך."
 
שמה היה סוזן, ופעם, מזמן, היא הייתה המטפלת של אנני. מאז היא הפכה להיות רופאה ומומחית לגריאטריה. היא יצאה מהכניסה החדשה של בית החולים, התקרבה אליו בצעדים ארוכים ונמרצים, עד שעצרה לפניו והסתירה לו את הנוף.
 
"בפעם האחרונה שדיברנו, ישבת מחוץ לחלון שלה במשך שתים־עשרה שבתות ברציפות. החלטתי להניח לך, אבל מאז עברו כבר... ארבע שנים? יכול להיות? ואתה עדיין יושב פה."
 
"יושב וגם קם, פה ושם."
 
"אתה זוכר מה אמרתי לך בפעם האחרונה? שאתה פוגע בעצמך. אתה מקדיש זמן לאבל שלך, חי בשבילו במקום לחיות איתו. הדבר שאתה פוחד מפניו כבר קרה."
 
"אני זוכר כל מילה."
 
"אבל זה נראה כאילו לא אכפת לך בכלל."
 
אוורט גרנס עשה את מה שעשה תמיד — הציץ לעבר חלון החדר שהאורות דלקו בו. אנני מעולם לא התעוררה בשעה כל־כך מוקדמת. היא אהבה לישון עד מאוחר.
 
"אני יודע שהיא כבר לא פה."
 
"מה שאני אומרת, המפקח גרנס, זה שאני לא רוצה לראות אותך כאן שוב. אין לך סיבה להיות כאן."
 
הוא קם מכיסא האבן שלו.
 
"ואני יודע שאת אומרת את זה מתוך כוונה טובה." הוא חייך. "אבל אני אמשיך לשבת כאן, בכל שבת עם הזריחה, גם בארבע השנים הבאות."
 
הוא עזב את האישה הצעירה, שהייתה חכמה בהרבה ממה שהוא היה או יהיה אי פעם, וצעד לעבר מכוניתו, שעמדה לבדה במגרש החנייה הקטן של המבקרים. הוא נפנה אליה בדיוק כשעמד לפתוח את הדלת.
 
"אני עושה את זה, כי זה הדבר היחיד ששומר על השפיות שלי." הוא צעק. "את מבינה?"
 
היא הביטה בו ונשענה ביד אחת על מעקה המדרגות שהובילו אל הכניסה הראשית של בית החולים, חוככת בדעתה מה לומר. היא הנהנה בראשה בתנועה חטופה אבל ברורה, ונכנסה פנימה.
 
 
 
* * *
 
 
 
אוורט גרנס חלף על פני האי לידינגו הסמוך לשטוקהולם, שהיה מנומנם עדיין, והגיע אל הגשר שבו תמיד עצר לתצפית אחרונה וארוכה על המים הנוצצים. הוא פתח את החלון ונתקל במשב רוח עצל, ואז מכשיר הקשר האלחוטי שלו התחיל לרחשש.
 
"אוורט?"
 
זה היה אריק וילסון, מפקד משטרת הסיטי בקרונוברג, שאמור לדעת שאסור להטריד את אוורט בשעה הזאת ביום הזה.
 
"אוורט? אתה שם?"
 
הוא נתן לו להמשיך לצעוק. זה היה הרגע הפרטי שלו.
 
"אוורט, ניסיתי להתקשר אליך אבל הטלפון שלך כבוי. אם אתה שומע אותי, תתקשר אליי בדחיפות. קיבלנו הרגע שיחת חירום שנראה לי שאתה צריך לבדוק."
 
לימינו של מכשיר הקשר היה טייפ שלקח לאוורט שבועות שלמים למצוא אחרי שקודמו שבק חיים. לא רק שהשוק בימינו לא ממש מוצף במכשיר הזה, היו אפילו כמה מוכרים שלא ידעו מה זה בדיוק טייפ. סוחר גרוטאות הציל אותו לבסוף ומצא לו אחד כזה. עכשיו הוא רצה להאזין לשני שירים, כמו שעשה תמיד במקום הזה. חירום או לא חירום.
 
הדמעות שבכיתי עליך יכולות למלא אוקיינוס.
 
סיב מאלמקוויסט. קלטת של מיטב להיטיה. קודם הגרסה השוודית לשיר האהוב עליו ביותר מאז ומתמיד, "כל אחד הוא שוטה של מישהו", ואז היהלום הנשכח, "הדמעות של היום".
 
מחי את דמעותייך, ילדה קטנה, מחי אותן ונראה שמים כחולים.
 
קולה היפהפה, שבקע משנות השישים, הרגיע אותו, כמו גם המילים שרוב האנשים שהכיר בימי חייו לעגו להן מבלי להקשיב להן באמת. החרוזים המטופשים שהוא נאחז בהם.
 
"אוורט? תענה לי..."
 
שוב וילסון בקשר האלחוטי.
 
סיב מאלמקוויסט סיימה לשיר. העצירה הזאת בגשר, והביקור במה שהיה פעם עולמה של אנני, נתנו לו את הכוח להתמודד עם עוד יום, עוד שבוע. לכן הוא ענה.
 
"גרנס."
 
"אוורט, איפה היית לעזאזל? אני..."
 
"כמו שאמרתי, גרנס מדבר."
 
אריק וילסון השתתק, וגרנס שמע אותו מכחכח בגרונו, כאילו הוא מנסה לאסוף את עצמו ולשנות את הטון שלו.
 
"אוורט, אני רוצה שתיסע מיד לבית החולים סודר. אין צורך לעבור בתחנה לפני כן. פשוט סע ישר אל חדר המתים שם."
 
גרנס ירד מגשר לידינגו אל הכביש המחבר הצפוני. יהיה הרבה יותר קל להקיף את הפרברים מאשר לנסוע דרכם.
 
"חדר מתים?"
 
"אחת העובדות גילתה שם גופה לפני כשעה. גבר מת."
 
"נשמע הגיוני. בגלל זה הם שם, בגלל שהם מתים אני מתכוון. זה הכל?"
 
"יש שם גבר מת מיותר."
 
"בלי חידות, וילסון."
 
"גופה אחת יותר מדי."
 
"אני עדיין לא מבין."
 
"כשהעובדת הגיעה הבוקר, זמן קצר אחרי השעה שש, ובדקה את מקרר האחסון, הייתה לה הרגשה שמשהו לא בסדר. בביקור השני שלה במקרר ההרגשה הזאת התגברה, אז היא ספרה את הגופות. כשהיא הלכה הביתה ביום שלפני כן היו שבע־עשרה גופות במקרר. חמישה אנשים נוספים מתו בינתיים בבית החולים. בסך הכל היו צריכות להיות שם עשרים ושתיים גופות."
 
"ו...?"
 
"ויש עשרים ושלוש. עשרים ושלוש גופות, ולא משנה כמה פעמים היא ספרה אותן."
 
מפקח הבילוש גרנס האיץ את מהירות הנהיגה שלו.
 
"אחת הגופות לא אמורה להיות שם, אוורט. יש גופה אחת בלי מסמכים, שלא רשומה בשום מקום. גבר מת לא מזוהה, בלי שום היסטוריה. גבר מת שלא קיים."
 
 

אנדרס רוסלנד

אנדרס רוסלנד, נולד בשנת 1961 בשבדיה, הוא עיתונאי ומחבר ספרי מתח. 

בעשר השנים האחרונות, רוסלנד עבד ככתב חדשות, תרבות ועורך חדשות עבור חדשות רפורט (Rapport News).

עוד על הספר

  • תרגום: ירון פריד
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 368 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

שלוש שעות אנדרס רוסלנד
 
האיש ששוכב לשמאלי מת לפני יומיים.
 
אם אני מותח את היד שלי הכי רחוק שאפשר ונוגע בלחי שלו, היא קרה ודוממת כמו איך שאני מדמיין את המוות מבפנים.
 
האיש ששוכב לימיני מת אפילו עוד יותר זמן, כמעט מתחילת המסע שלנו. הוא מהראשונים, מהמבוגרים ביותר, ואלה הם תמיד החלשים ביותר.
 
האיש שמתחתיי, ממש מתחתיי, בשכבה השנייה בגובהה, נשם לאט ועמוק עד לפני כמה שעות, ואז המקצב הזה, שהזכיר לי את טלטלות האוקיינוס, נפסק.
 
כמה שקט פה.
 
הקול היחיד שנשמע הוא קול שריטה על הקיר הרחוק, כאילו מעבירים משהו חד על משטח מתכתי.
 
אני רוצה לצעוק, להתחנן, אבל לא יכול לבזבז חמצן.
 
עדיין יש לי תקווה.
 
אולי אני לא היחיד שעדיין לא ויתר.
 
 
 
 
 
 
כל־כך יפה פה.
 
סירה לבנה, אופיינית לקבוצת האיים הזו, מחליקה על פני המים העדינים של הים הבלטי ופולטת עשן. להקת שחפים מזדנבת מאחוריה, וחבריה צוללים מדי פעם אל שובל המים המקציף ואז ממריאים מתוכו כשהם נושאים טרף מפרפר. אוורט גרנס חשב כמה החיים יכולים להיות טובים ברגעים כאלה, של בוקר בחודש יוני, כשהשמש מחממת את פניו המקומטים קמעה.
 
אוורט גרנס ישב על אותה אבן שעליה ישב בכל שבת בבוקר. אבן גבוהה ושטוחה שהזמן גילף ועיצב בדיוק במידה הנכונה, ושהתאימה באופן מושלם לאיש גבוה שנעשה קצת יותר מבוגר.
 
המכונית שלו חנתה קרוב לבית האבות ולמה שהיה החלון של אנני. החלון שממנו בהתה יום אחר יום במשך שלושים שנה כמעט, בחיים שלא הייתה יכולה לקחת בהם חלק. החיים המשותפים שלהם. מישהו אחר גר בחדר הזה עכשיו, ואוורט אפילו לא יודע מי.
 
"המפקח גרנס."
 
הוא זינק קלות. הקול הזה היה מן העבר.
 
"חכה רגע, המפקח. אני אבוא אליך."
 
שמה היה סוזן, ופעם, מזמן, היא הייתה המטפלת של אנני. מאז היא הפכה להיות רופאה ומומחית לגריאטריה. היא יצאה מהכניסה החדשה של בית החולים, התקרבה אליו בצעדים ארוכים ונמרצים, עד שעצרה לפניו והסתירה לו את הנוף.
 
"בפעם האחרונה שדיברנו, ישבת מחוץ לחלון שלה במשך שתים־עשרה שבתות ברציפות. החלטתי להניח לך, אבל מאז עברו כבר... ארבע שנים? יכול להיות? ואתה עדיין יושב פה."
 
"יושב וגם קם, פה ושם."
 
"אתה זוכר מה אמרתי לך בפעם האחרונה? שאתה פוגע בעצמך. אתה מקדיש זמן לאבל שלך, חי בשבילו במקום לחיות איתו. הדבר שאתה פוחד מפניו כבר קרה."
 
"אני זוכר כל מילה."
 
"אבל זה נראה כאילו לא אכפת לך בכלל."
 
אוורט גרנס עשה את מה שעשה תמיד — הציץ לעבר חלון החדר שהאורות דלקו בו. אנני מעולם לא התעוררה בשעה כל־כך מוקדמת. היא אהבה לישון עד מאוחר.
 
"אני יודע שהיא כבר לא פה."
 
"מה שאני אומרת, המפקח גרנס, זה שאני לא רוצה לראות אותך כאן שוב. אין לך סיבה להיות כאן."
 
הוא קם מכיסא האבן שלו.
 
"ואני יודע שאת אומרת את זה מתוך כוונה טובה." הוא חייך. "אבל אני אמשיך לשבת כאן, בכל שבת עם הזריחה, גם בארבע השנים הבאות."
 
הוא עזב את האישה הצעירה, שהייתה חכמה בהרבה ממה שהוא היה או יהיה אי פעם, וצעד לעבר מכוניתו, שעמדה לבדה במגרש החנייה הקטן של המבקרים. הוא נפנה אליה בדיוק כשעמד לפתוח את הדלת.
 
"אני עושה את זה, כי זה הדבר היחיד ששומר על השפיות שלי." הוא צעק. "את מבינה?"
 
היא הביטה בו ונשענה ביד אחת על מעקה המדרגות שהובילו אל הכניסה הראשית של בית החולים, חוככת בדעתה מה לומר. היא הנהנה בראשה בתנועה חטופה אבל ברורה, ונכנסה פנימה.
 
 
 
* * *
 
 
 
אוורט גרנס חלף על פני האי לידינגו הסמוך לשטוקהולם, שהיה מנומנם עדיין, והגיע אל הגשר שבו תמיד עצר לתצפית אחרונה וארוכה על המים הנוצצים. הוא פתח את החלון ונתקל במשב רוח עצל, ואז מכשיר הקשר האלחוטי שלו התחיל לרחשש.
 
"אוורט?"
 
זה היה אריק וילסון, מפקד משטרת הסיטי בקרונוברג, שאמור לדעת שאסור להטריד את אוורט בשעה הזאת ביום הזה.
 
"אוורט? אתה שם?"
 
הוא נתן לו להמשיך לצעוק. זה היה הרגע הפרטי שלו.
 
"אוורט, ניסיתי להתקשר אליך אבל הטלפון שלך כבוי. אם אתה שומע אותי, תתקשר אליי בדחיפות. קיבלנו הרגע שיחת חירום שנראה לי שאתה צריך לבדוק."
 
לימינו של מכשיר הקשר היה טייפ שלקח לאוורט שבועות שלמים למצוא אחרי שקודמו שבק חיים. לא רק שהשוק בימינו לא ממש מוצף במכשיר הזה, היו אפילו כמה מוכרים שלא ידעו מה זה בדיוק טייפ. סוחר גרוטאות הציל אותו לבסוף ומצא לו אחד כזה. עכשיו הוא רצה להאזין לשני שירים, כמו שעשה תמיד במקום הזה. חירום או לא חירום.
 
הדמעות שבכיתי עליך יכולות למלא אוקיינוס.
 
סיב מאלמקוויסט. קלטת של מיטב להיטיה. קודם הגרסה השוודית לשיר האהוב עליו ביותר מאז ומתמיד, "כל אחד הוא שוטה של מישהו", ואז היהלום הנשכח, "הדמעות של היום".
 
מחי את דמעותייך, ילדה קטנה, מחי אותן ונראה שמים כחולים.
 
קולה היפהפה, שבקע משנות השישים, הרגיע אותו, כמו גם המילים שרוב האנשים שהכיר בימי חייו לעגו להן מבלי להקשיב להן באמת. החרוזים המטופשים שהוא נאחז בהם.
 
"אוורט? תענה לי..."
 
שוב וילסון בקשר האלחוטי.
 
סיב מאלמקוויסט סיימה לשיר. העצירה הזאת בגשר, והביקור במה שהיה פעם עולמה של אנני, נתנו לו את הכוח להתמודד עם עוד יום, עוד שבוע. לכן הוא ענה.
 
"גרנס."
 
"אוורט, איפה היית לעזאזל? אני..."
 
"כמו שאמרתי, גרנס מדבר."
 
אריק וילסון השתתק, וגרנס שמע אותו מכחכח בגרונו, כאילו הוא מנסה לאסוף את עצמו ולשנות את הטון שלו.
 
"אוורט, אני רוצה שתיסע מיד לבית החולים סודר. אין צורך לעבור בתחנה לפני כן. פשוט סע ישר אל חדר המתים שם."
 
גרנס ירד מגשר לידינגו אל הכביש המחבר הצפוני. יהיה הרבה יותר קל להקיף את הפרברים מאשר לנסוע דרכם.
 
"חדר מתים?"
 
"אחת העובדות גילתה שם גופה לפני כשעה. גבר מת."
 
"נשמע הגיוני. בגלל זה הם שם, בגלל שהם מתים אני מתכוון. זה הכל?"
 
"יש שם גבר מת מיותר."
 
"בלי חידות, וילסון."
 
"גופה אחת יותר מדי."
 
"אני עדיין לא מבין."
 
"כשהעובדת הגיעה הבוקר, זמן קצר אחרי השעה שש, ובדקה את מקרר האחסון, הייתה לה הרגשה שמשהו לא בסדר. בביקור השני שלה במקרר ההרגשה הזאת התגברה, אז היא ספרה את הגופות. כשהיא הלכה הביתה ביום שלפני כן היו שבע־עשרה גופות במקרר. חמישה אנשים נוספים מתו בינתיים בבית החולים. בסך הכל היו צריכות להיות שם עשרים ושתיים גופות."
 
"ו...?"
 
"ויש עשרים ושלוש. עשרים ושלוש גופות, ולא משנה כמה פעמים היא ספרה אותן."
 
מפקח הבילוש גרנס האיץ את מהירות הנהיגה שלו.
 
"אחת הגופות לא אמורה להיות שם, אוורט. יש גופה אחת בלי מסמכים, שלא רשומה בשום מקום. גבר מת לא מזוהה, בלי שום היסטוריה. גבר מת שלא קיים."