קריסה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קריסה
הוספה למועדפים
4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

בתו של יגאל נהרגה ברחוב בצפון תל אביב, בתקרית ירי של אנשי העולם התחתון. כיצד נקלעה הדוקטורנטית הצעירה לביוכימיה מאוניברסיטת תל אביב לזירת האירוע? האם הייתה מעורבת בפעילות פלילית? האם היו לה חיים סודיים אפלים? המשטרה, הפרקליטות, התקשורת והממסד הפוליטי כולם מגלים אוזלת יד וחוסר עניין בפתרון התעלומה. יגאל, איש משפחה המנהל חיים צנועים ומומחה לאבטחת מערכות מידע, נעזר בכישוריו המקצועיים ויוצא למסע בחיפוש אחר האמת ולעשיית צדק.
בדרכו הוא מגלה שהעולם אותו הכיר כל חייו הוא רק מראית עין המסתירה מאחוריה יקום זר ומעורר אימה, הנעלם מעיני הציבור. הוא מעמיק בחדירתו לתוככי העולם החדש ופורם שכבה אחר שכבה, ובתוך כך מגלה שעליו להימלט על חייו, שכן מעשיו מאיימים להביא לקריסת מוסדות השלטון ולערעור הסדר הקיים.
"קריסה" הוא רומן מתח עכשווי המעורר הרהורים טורדי מנוחה על אודות מנגנונים נסתרים וכוחות זדוניים, השולטים מאחורי הקלעים בישות שנדמית למדינת חוק.

פרק ראשון

יגאל
 
1.
לא היה שום דבר מבשר רע בצלצול הטלפון שעל שולחנו של יגאל, סתם צלצול רגיל. זה היה באחד הימים האלה של חודש ספטמבר, שבהם הקיץ עדיין נלחם את מלחמת המאסף שלו, אבל אפשר כבר ממש לשמוע אנחת רווחה קולקטיבית כשמסתמן סופו של החום הלח, התל אביבי, המעיק, ומעבר לפינה כבר רואים את ימי החגים המתקרבים. גבו של יגאל היה נוקשה מרוב ישיבה, הוא קם ממקומו ומתח את זרועותיו, סקר במבטו את שורת התאים המשרדיים שבאולם והניח את סנטרו על מחיצת התא של אלכס. "נראה לי שהגעתי לנקודת משבר האפקטיביות היומית שלי," אמר.
 
אלכס סובב את כיסאו, נשען לאחור וחייך: "אני במשבר אפקטיביות מתחילת היום."
 
"נשתה קפה?" הציע יגאל. אלכס החליק בידו על קרקפתו המגולחת, העביר יד על הזקנקן שלו ונראה כשוקל את ההצעה. הוא הנהן וקם כדי ללכת למטבחון שבקצה האולם.
 
"אבל אתה לא הולך לחפור לי עוד פעם על הדני־דין שלך, זה רעיון הזוי, אין לך מושג מה אנשים באמת רוצים, אנשים רוצים שיראו אותם, אף אחד לא רוצה להיות כאילו רואה ואינו נראה."
 
השעה הייתה 15:24. הספרות האלה נתקעו בראשו כשראה אותן על צג הטלפון שצלצל על השולחן שלו. רגע לפני כן עוד אמר לאלכס שדווקא עלה על רעיון מעניין ולא הזוי בכלל, ואז הרים את השפופרת. על הקו הייתה נועה, ממשרד הקבלה של קומת המשרדים. "יגאל?"
 
"כן, נועה."
 
"אתה יכול לבוא רגע ללובי? יש פה אנשים שרוצים לדבר איתך?" כל משפט של נועה הסתיים בנימת שאלה.
 
"מי האנשים?"
 
"משטרה אני חושבת?"
 
הוא אמר לאלכס שיחכה לו כמה דקות והלך למשרד הקבלה. בדרך עבר ליד שורת דלתות הזכוכית האטומות של משרדי המנהלים, על כל אחת מהן שלט המציג שם ותואר. גם הוא ישב פעם מאחורי דלת עם שלט, ניהל צוות ואחר כך גם מדור שמנה שלושה צוותים. חמש שנים עסק ביעדי ביצוע, ביישוב סכסוכים קטנוניים, בהאזנה לצרות בחייהם של אחרים, במילוי טופסי הערכה שנתיים ובישיבות מנהלים ממושכות שבהן תהה איך בעצם הוא תורם לעולם ואז החליט שדי לו. עזב את משרת הניהול עם כל ההטבות הנלוות אליה וחזר לפתור חידות תיאורטיות. הוא והמחשב. השיפור המיידי באיכות השינה שלו העיד שבחר היטב. הוא חש הרבה יותר בנוח כחריג בחברתם של הצעירים שאכלסו את תאי הקוביות שמצדדיו, מאשר בסביבה רוויית המתח הקנייני של שוכני המשרדים עם דלת.
 
במשרד הקבלה המתינו לו בעמידה שוטר ושוטרת. לשוטר דרגת כתף, לשוטרת דרגת שרוול, שניהם אחזו את כובעם מתחת לזרוע ימין. מעולם לא היה לו קשר כלשהו עם המשטרה, או עם שוטרים. כל חייו עד כה התנהלו מבלי שהחליף ולו מילה אחת עם שוטר לובש מדים.
 
"אפשר פה להיכנס לאיזה חדר?" שאל השוטר, שער שיבה בצדעי ראשו, חולצתו התכולה מתוחה על כרס קטנה, עיניו החומות הבולטות נזהרות שלא לפגוש את עיניו של יגאל.
 
הוא הזמין אותם לאחד מחדרי הישיבות שליד משרד הקבלה. מקיר הזכוכית נשקפה אליו בבואתו, קצת גבוה, קצת כפוף, לחיים שקועות, שקיות מתחת לעיניים, רואים היטב שכבר עבר את שנתו החמישים. הוא הדליק את האור בחדר והורה על הכיסאות. "אפשר להציע לכם משהו לשתות?"
 
השוטרת בשיער בהיר, אסוף לפקעת ומהודק בסיכות, נדה בראשה לשלילה, והם התיישבו מולו מצדו השני של השולחן. היא השפילה את עיניה לשולחן.
 
הבכיר שאל: "אתה יגאל הקר?" הוא הנהן. "במה העניין?"
 
השוטר המשיך, "אני מפקח עוזי חממי וזו סמ"ר מורן אוסמן," הוא השתתק לרגע.
 
"נעים מאוד," אמר יגאל.
 
"אתה אבא של הדס הקר?"
 
פיו היה פתאום יבש, "כן, קרה משהו?"
 
"אני מצטער להודיע לך, בתך הדס נורתה הבוקר. אתה צריך לבוא איתנו."
 
יגאל הרגיש שחלל נפער ברום בטנו, כעין ריק ששאב אליו את הלב ואת הסרעפת. מצחו ובתי שחיו הוצפו זיעה. "לאיכילוב?" לחש. מפקח חממי נד בראשו, "לאבו כביר. אני מצטער."
 
"מה קרה?" בקושי מצא את קולו.
 
"האירוע עדיין בחקירה, אין לי עוד פרטים."
 
"איפה?"
 
"בתל אביב, בצפון, ליד הירקון."
 
בראשו ידע שהוא צריך לקום עכשיו ולהתלוות לשוטרים, אבל רגליו לא נשאו אותו. סמ"ר מורן, השוטרת הצעירה, קמה, ניגשה אליו והניחה יד על כתפו. "אפשר להביא לך כוס מים?"
 
הוא הנהן. באוזניו הלכו והתגברו קולות עמומים, מרוחקים, כמו קהל אנשים שצועקים בקול רם. סמ"ר מורן הניחה לפניו כוס מים. הוא שתה. "בוא, יגאל." היא אחזה בזרועו בשתי ידיה ועזרה לו להתרומם מהכיסא. הוא היה צריך להילחם בדחף פתאומי להניח את ראשו על כתפה של השוטרת ולאסוף כוח כדי לקום על רגליו.
 
מלווה בשני השוטרים הוא יצא מחדר הישיבות אל המבואה. מדלת הזכוכית המפרידה בין משרד הקבלה ובין אולם התאים המשרדיים ניבטו אליו פניהם המודאגות של כמה מחבריו לעבודה.
 
"יש משהו שתרצה לקחת איתך?" שאלה סמ"ר מורן. "את התיק," לחש. השוטרת ניגשה לדלפק ודיברה עם נועה. נועה קמה ונכנסה לאולם המשרדים. הוא נשען על הדלפק, קול המולת הצעקות באוזניו גבר. נועה חזרה והביאה את תיק העור שלו שבתוכו טלפון, ארנק, צרור מפתחות, משקפי שמש, משקפי קריאה, ממחטות נייר, חשבונות ששולמו, תלושי שכר ישנים, גלולות נגד התקפי קדחת השחת, כל הפריטים החיוניים שבלעדיהם אינו יוצא מהבית. סמ"ר מורן לקחה את התיק מידה של נועה. יגאל פנה אל נועה ואמר בקול סדוק, "תגידי לאלכס שכבר לא נשתה היום קפה." נועה הביטה בו, פניה עגולות, גומות לחיים, שלושה עגילים מסודרים לאורך אפרכסת אוזנה הימנית, צעירה, בת גילה של הדס, בתו. עיניה אדומות, כנראה היא כבר יודעת.
 
השוטרים, נושאי בשורת האסון, ליוו אותו אל המעלית, מכוניתם חנתה על המדרכה לפני הכניסה לבניין של חברת קיברנטיק לאבטחת מידע. סמ"ר מורן פתחה עבורו את הדלת ונכנסה אחריו למושב האחורי, בידה תיק העור שלו. הוא בהה בנוף העירוני המוכר, החולף על פניו, שאגת הצעקות באוזניו. מפקח עוזי חממי נהג ברכב ודיווח למוקד: "אנחנו עם האבא בדרך לאבו כביר." ממכשיר הקשר נשמע קול נשי, "אנחנו עם האמא, עוד עשר דקות שם."
 
2.
הנה שער הברזל ולידו השלט המוכסף המרכז הלאומי לרפואה משפטית בשלוש שפות, מעוטר בסמל המדינה וסמל המאזניים של משרד המשפטים בפינותיו העליונות. שער הברזל נפתח לאיטו והמכונית המשטרתית נכנסה. הבניין הרבוע, המיושן, ניצב לפניהם. השוטרים ליוו אותו אל החדר שבו ימתינו לקראת הזיהוי. ורד כבר חיכתה להם. היא קמה לקראתו, פניה חיוורות, רועדת כולה נאחזה בו, לא השמיעה קול. כשנפרדו בחיבוק קצר כמדי בוקר הייתה בה רעננות ריחנית של ראשית היום, לבושה כהרגלה בחולצה וחצאית המדגישות את גזרתה הצרה בצבעים מרוככים של כחול ואפור, אבל עכשיו נדמה כאילו נשאבו ממנה עליזותה וחיוניותה. בזוויות עיניה סימני איפור שנשטפו בדמעות. בין הקירות החשופים הצבועים בצבע ירקרק חיוור, על הכיסאות לצד שולחן העץ הפשוט, ישבו כמו כל אלפי האנשים שהמתינו אי פעם לזיהוי יקיריהם, כמו כל האנשים שאסון פקד אותם, כמו כל המתירים לשביב של תקווה להתקיים עמוק בלבם, לפני שמראה גופת יקירם יהפוך את מותו לוודאות מצמיתה. כמוהם, התבקשו גם הם למלא טופס, לרשום שמות, מספרים, תארים ומילות יחס והחלטות. החלטות שלא היו להם כוחות נפש להתמודד איתן. החוק מחייב נתיחה לאחר המוות במקרה של חשד לרצח, אבל נדרשת גם הסכמתם לנתיחה. רצח. מעולם לא הייתה המילה הזו כל כך משונה בעיניו כמו עכשיו. האם הם רוצים שנציג מטעמם יהיה נוכח בנתיחה שלאחר המוות?
 
הדלת נפתחה והם הוזמנו לחדר קטן. במרכזו עמדה אלונקה על גלגלים ועליה גופה מכוסה בסדין לבן. צעיר לבוש בחלוק ירוק הסיט את הסדין מפניה. הדס שלהם. פניה חיוורות, עיניה עצומות, שריטות קטנות ושפשופים בעור שעל עצם לחיה האחת, יפה במותה כפי שהייתה בחייה.
 
כל חייה עמד על משמר נפשה, כל חייה הציל אותה מסכנות אורבות ומפורענויות מתרגשות. מנדנדות מיטלטלות בגן המשחקים, ממדרגות שמזמנות נפילה, ממכוניות דורסניות, מחפצים נבלעים, מחיידקים אלימים, מבריכות שחייה טובעניות, משמש קופחת, ממדורות ל"ג בעומר לוהבות, מכלי מטבח משוננים, ממקומות מסתור מסוכנים, ממעקות מרפסת רופפים, מרוכבי אופניים אדישים, מכלבים משוטטים, מאוטובוסים מתפוצצים.
 
ואחר כך, כשחרגה מתחום השגחתם ויצאה לה אל החיים, לבילויים עם ידידיה, לצבא, לטיולים בעולם, המשיך בכוונה רבה לשמור את נפשה. על משכבו, בטרם יעצום את עיניו היה מדמיין את הסכנות העומדות לפתחה, ובכך היה מרחיק אותן ממנה, שהרי אסונות לא מתרגשים אם מצפים להם. רק לאחרונה התחיל להרפות מעט, כשהחליטה לבחור במסלול האקדמי המחקרי ולהמשיך בלימודי הביוכימיה לקראת התואר השלישי, הכירה את נדב, חברה ללימודים, ועברה לגור איתו בדירת שני חדרים בקומת קרקע ברחוב לואי מרשל. רק עכשיו הרשה לעצמו לנוח מעט, כאילו מילא את תפקידו ההורי החשוב ביותר והצליח להביא אותה בשלום אל תקופת החיים נטולת הסכנות. והנה היא שוכבת על אלונקה. ירויה. ורד פרצה בבכי חרישי, מאופק, הניחה את ראשה על מצחה של הדס, ליטפה את לחייה וטמנה פניה בתוך צווארה, ממלמלת מילים לא ברורות לתוך גופה הדומם.
 
הבחור הצעיר בחלוק הירוק שאל: "אתה מזהה אותה?"
 
יגאל הנהן, הניח את ידיו על כתפיה של ורד, והיא התרוממה וכבשה את ראשה בחזהו, כתפיה רוטטות תחת ידיו. האיש אחז בסדין כדי לכסות את פניה של הדס. יגאל עצר בעדו ורכן להצמיד את שפתיו למצח הלבן, הצונן. כל חייהם מכאן והלאה יעמדו בצל המעמד הזה, כל חייהם יזכרו את עצמם בחדר הקטן שקירותיו צבועים ירוק, מתבוננים באלונקה הנלקחת משם ועליה הדס שלהם מכוסה בסדין לבן.
 
נאחזים זה בזו יצאו מהחדר. ההליך הביורוקרטי של זיהוי הגופה הסתיים. האנשים במדים, מדי רופאים ירוקים או מדי שוטרים תכולים, פנו לעיסוקיהם. תפקידם תם. בחדר ההמתנה כבר שהו בני משפחתו של מת אחר, מדברים ביניהם בערבית. אסונם נדחק מפני אסונם של אחרים. המערכת המשיכה בפעולתה השגורה, שוות נפש לטרגדיות שהיא עדה להן, שום חיים שנהרסו לא יעכבוה ולא יסיטו אותה מדרכה.
 
בניידת שהחזירה אותם לביתם השתלטה עליו בעל כורחו חשיבה מעשית. יש כל כך הרבה דברים לעשות. המכונית שלו עדיין נמצאת בחניה ליד מקום עבודתו, צריך להודיע לבנם יובל, איך יספר לו על מותה של אחותו הנערצת? ולנדב, איפה הוא עכשיו? כנראה במעבדה באוניברסיטה. צריך לדאוג לסידורי ההלוויה, להדפיס ולתלות מודעות אבל, לפרסם הודעת אבל בעיתון, להודיע בעבודה שייעדר בימי האבל. לבטל את התור לרופא שקבע למחרתיים וגם את משחק הטניס עם יריב, כהרגלם, ביום שישי בשבע בבוקר. המחשבה על הפרטים העסיקה אותו, אבל הבור הפעור שבין לבו ובין הסרעפת העיד על התהום השחורה האורבת מאחורי הזוטות.
 
הוא הוציא מהתיק את הטלפון הנייד וחייג לעמי, גיסו. הם זקוקים לו כעת. האם הוא יכול לבוא אליהם? קרה אסון, הדס נהרגה. השתאה למשמע דיבורו הענייני, כשהקשיב לעצמו. עמי התגייס, עזב הכול ויצא אליהם, כמובן. כל אחד צריך שיהיה לו גיס מתגייס.
 
הנה עמי הגיע, שערו המתולתל זקוק לתספורת, חולצת טריקו בהירה מתנפנפת מעל בטנו הבולטת. הוא מחבק אותם בחוזקה, ריח קל של זיעה אופף אותו. הוא כבר התקשר לגילה, אחותו של יגאל. יובל בטח כבר חזר מבית הספר, אבל לא היה בבית, אולי הלך לחברים.
 
"אל תדאג למכונית שלך, אני אביא אותה." יגאל נכנס עם עמי למכוניתו והם נסעו להביא את יובל הביתה. ברדיו דיווחו על צעירה בת עשרים ושש שנהרגה הבוקר, כשנקלעה לחילופי יריות בצפון תל אביב, ככל הנראה על רקע פלילי. המשטרה פתחה בחקירה. "הגענו לחדשות," מלמל יגאל.
 
 
 
3.
הם ישבו שבעה. אנשים באו והלכו משתתפים בצערם, מדברים אליהם, מחבקים. יגאל הנהן בראשו לכולם, הודה ובעיקר שתק. חברותיה של ורד דאגו לאירוח. מדי פעם נכנסו בני נוער מכיתתו של יובל, לחצו את ידו ואת ידה של ורד בהרכנת ראש ומיהרו לחדרו של יובל, סוגרים אחריהם את הדלת.
 
יומיים חלפו מאז ההלוויה. בשעת צהריים חמה של שלהי הקיץ קיבלו את המנחמים בבית הקברות ירקון, דמעותיו של יגאל נמהלו בדמעותיהם, זיעתם בזיעתו. חברתה של הדס ספדה לה בקול בוכים כמה הייתה חכמה, אהובה וטובת לב. אחד ממוריה באוניברסיטה קונן על אובדן ההבטחה הגדולה לקריירה מזהירה ולתרומה רבת ערך למדע. נדב סיפר בקול חנוק על התוכניות שרקמו ביחד, על הימים המעטים של אושר שחלקו אותם ינצור כל חייו, ועל כך שאינו יודע כיצד ימשיך בחייו בלעדיה. והיה גם הפוליטיקאי מוועדת הפנים של הכנסת, שהבטיח להילחם בפשע המשתולל ברחובותינו והופך את חיינו לסיוט. הוא הזמין את עצמו ואת כלי התקשורת להלוויה. כל אחד צריך גיס כמו עמי, שיעמוד בשער וימנע מצלמים להפר את דומיית המתאבלים בעמלנות חרוצה, שתהפוך עוד רגע קט את צערם האישי לפומבי ולשיחה בפי כול.
 
ורד, בשמלה פשוטה ירוקה אפורה לגופה, שערה אסוף, כרוך בסרט שחור, מוטל על גבה, ישבה כעת בפינת הסלון, מוקפת בחברותיה לעבודה. מדי פעם פרצה בבכי חרישי, וחדלה כמעט מיד. כל התנהלותה הייתה מכאנית וחסרת רצון משל עצמה. מבקשים ממנה שתאכל, אוכלת. מבקשים שתשתה, שותה. מסתכלת על הבאים לנחמה אך לא רואה אותם. חברותיה הביאו סירים מלאים בהגיען, וסילקו מהבית אשפה מצטברת בלכתן. קיימו משמרות לידה וליוו אותה בכל רגע, אפילו לשירותים.
 
על הכוננית ניצבת תמונתה של הדס, עטורה בסרט שחור. התמונה לוכדת היטב את השילוב הנדיר של רוחה העולצת, הצעירה, עם יישוב הדעת הממושמע של המדענית לעתיד. שערה הערמוני הארוך מוטל על כתפה האחת, גבותיה ישרות, נושקות זו לזו מעל שורש אפה. "אולי את רוצה שאסדר לך את הגבות?" שאלה פעם ורד. "לא, אני רוצה שיצמחו עוד, כמו של פרידה קאלו." "לפרידה קאלו היה גם שפם," אמרה ורד. "שפם לא צריך," צחקקה הדס.
 
יגאל הרגיש שהוא מוכרח לצאת החוצה. הקירות סגרו עליו, האנשים צרו עליו, אוויר החדרים העיק עליו. ליד הבית התגודדה קבוצת שכנים מתלחשת. אחת מהם, רוחל'ה, הגרושה עם שני הילדים מהכניסה השנייה לבניין, ניתקה מהחבורה, ניגשה אליו, הושיטה יד רועדת ואמרה, "אני לא יודעת מה להגיד." "אין מה להגיד," אמר ושנה, "אין מה להגיד."
 
הוא הלך בפסיעות גדולות ובראש מורכן ברחוב בשכונה שמעבר לירקון, בין בתים לבנים ועצים ירוקים. כל חייו גר בעיר הזאת. את תחנות חייו עבר ברדיוס של קילומטרים ספורים מכאן. ילדות, יסודי, תיכון, אהבות ראשונות, צבא, לימודים גבוהים, נישואים, לידות, עבודה. לאט ובהתמדה סלל את המשעול שבחר, תמיד ראה עצמו בר מזל. סביבו התחוללו מלחמות, משברים כלכליים, פיגועי טרור, תאונות, מחלות, מריבות משפחתיות וגירושים מכוערים, צער גידול ילדים פוחזים, פשיטות רגל, סכסוכי שכנים. בין כל הסכנות הללו הצליח לנווט את חייו מבלי להיפגע. לא ביקש לעצמו יותר מאשר בת לוויה לחיים כמו ורד, ילדים אהובים כמו הדס ויובל, ביטחון כלכלי ויציבות רגשית, הנאות קטנות של יום־יום ושמחות צנועות מעת לעת. וכל אותו זמן ידע שהוא מהלך על פני קליפה דקיקה של חיים שלווים המכסה על מערבולות אפלות של צער, כאב וסבל, שאין שיעור לעומקן. כל הזמן ידע שנחוץ רגע אחד של מזל ביש, כדי שתתנפץ הקליפה הדקה והוא יוטח לתוך סופה של יגון. כל הזמן ידע.
 
בגן הילדים שבשכונה אספו הורים את ילדיהם במכונית, באופניים, ברגל, בעגלה. ילדים בוכים בכי תמרורים על גערה שגערו בהם, ילדים מתייפחים מעייפות, ילדים מפטפטים, שׂחים את קורות היום להוריהם, ילדים צוחקים בשמחה בפוגשם אח או אחות קטנים, ילדים תובעים את חפצם בקול, דבר מתיקה או שעה בגן המשחקים, ילדים הלומי שינה, עיניהם נסוכות קורים בלתי נראים. ילדים.
 
הוא עמד לפני ביתו. על הקיר תלויה מודעת אבל. השם המוכר כל כך, האהוב כל כך. הדס הקר, באותיות שחורות רבועות במרכז המודעה. במגרש החניה ניצבה ניידת שידור לבנה, אנטנות מזדקרות לה מהגג. הוא מיהר הביתה. בסלון מהומה, צלם וכתב עמדו במרכז החדר והתכוננו לראיין את ורד, על מסך המוניטור ראה את "המציץ לאסונות" משדר מהאולפן. כך כינה אותו בינו לבינו. תמיד התרעם על הדרך שבה הוא עט על אנשים שעדיין לא ירדו לסוף צערם, נטולי יכולת להתנגד. עדיין לא אספו עצמם ולא קמו מאבלם והנה הוא כאן, מציב מולם את המצלמה והופך את הציבור כולו למציץ. כמה מרגיעה המחשבה שהפעם, לפחות הפעם, פסח האסון עליך ופגע באחרים. והנה הוא, "המציץ לאסונות", מטה ראשו ולובש את הבעת ההשתתפות בצער שלו. בנימת ההזדהות המזויפת מבקש מהמרואיין לספר, בלשון הווה, מה קרה. כאילו לא די בחוויה הנוראה שעבר, הוא מתבקש לעבור אותה שוב לנוכח העולם כולו, חשוף, פגיע, נטול הגנות, קורבן של היותו קורבן, ועכשיו הוא עומד להציץ לאסונו שלו.
 
יגאל תפס את הצלם בזרועו, אחז במצלמה והשליך אותה מעבר לדלת הדירה. הכתב ההמום מחה: "אבל ביקשנו את הסכמתה. היא הסכימה לדבר." הוא משך בחולצתו של הכתב, מרוב כעסו לא יכול לדבר. אילו יכול היה מטיח בפניו כמה דברים על מצפון, על אתיקה, על רגישות לכבודם של בני אדם, אבל כל מה שיכול לעשות היה לטלטל את הכתב האומלל אל מחוץ לדירה ולטרוק אחריו את הדלת. הוא ניגש אל ורד וחיבק אותה ברוך, היא פרצה בבכי ונאחזה בו כמו טובעת. יגאל הקים אותה בעדינות והוליך אותה לחדר השינה, השכיב אותה על המיטה ונשכב לצדה. שעה ארוכה שכבו כך, לפותים זה בזה ובוכים.
 
4.
ורד ויגאל הוזמנו למשטרה "לדבר עם החוקר של אירוע הירי בצפון תל אביב," כך נאמר לו בטלפון. לא, לא החוקר מדבר איתו, הוא רק היומנאי שמזמן אותם לבוא. "האם השעה אחת מתאימה? כשתגיעו תשאלו איפה נוחי."
 
ורד לא רצתה להתלוות אליו. יגאל הכיר אותה כסטודנטית צעירה מקנדה, בת לאב ישראלי שהיגר מירושלים למונטריאול. הם התאהבו, והיא נשארה איתו בישראל ושינתה את שמה מרוזי לוורד. תמיד רחשה חוסר אמון בסיסי לרשויות בישראל והייתה ספקנית לגבי תפקודן.
 
"לך אתה," היא אמרה, "אני לא מאמינה למשטרה, וגם אם ימצאו מי ירה בה, לנו זה כבר לא יעזור."
 
בשעה אחת נכנס לתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף, חיכה עד שהיומנאי יתפנה משיחה טלפונית, הציג עצמו, ואמר שבא לפי הזמנתו של נוחי. היומנאי הסתכל עליו מאחורי הדלפק הגבוה וזיק של הבנה נדלק פתאום בעיניו: "אה, כן. נוחי ביקש שתחכה לו, הוא מתעכב כמה דקות. אתה יכול לשבת כאן על הספסל." יגאל התיישב לצד בחור צעיר שחור, אפריקאי ככל הנראה, שפוף, עיניו כבויות. לרגליו נעלי ספורט קרועות. לגופו, בולטת בצבעוניותה, חולצת טריקו אדומה בהירה, עליה כתובת עליזה וחבצלת צוהלת, מזכרת מהאירוויזיון בבאקו, 2012. הוא חיכה. כמה דקות הצטברו כמעט לחצי שעה. חיי היום־יום של התחנה התרחשו לנגד עיניו. שוטרים ושוטרות נכנסו ויצאו, אנשים המתינו לבירור עניינם, הטלפון צלצל ומכשיר הקשר התעורר מדי פעם ומסר דיווחים מהשטח. במקום כלשהו בעיר נערך חיפוש אחר חשוד הדרוש לחקירה.
 
אל התחנה נכנס שוטר במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו שחורה. "משהו חדש? מישהו חיפש אותי?" פנה ליומנאי. "מחכים לך," אמר היומנאי והחווה באצבעו כלפי יגאל. נוחי פנה אליו. איש גדול, גבוה, חזה עצום, בטנו לא בולטת אבל נוכחת מאוד, משקפי שמש על פדחתו, תחילתה של פימה מתחת לסנטרו, מקשקש בצרור מפתחות מרשים, קיסם בין שיניו. ככל הנראה התעכב כמה דקות בארוחת הצהריים שלו. "יגאל הקר?" הושיט יד חמה ללחיצה. "סליחה שחיכית, בוא, אני רוצה לשאול אותך כמה דברים."
 
נוחי הוליך את יגאל לחדר מרוהט בצמצום, שני שולחנות בשני צדי החדר ומספר כיסאות. הוא התיישב ליד אחד השולחנות והזמין אותו לשבת מולו. על השולחן היו מונחים כמה קלסרים, כוס חרסינה המשמשת כלי קיבול לכלי כתיבה, צג מחשב ומקלדת. הקירות חשופים, שום חותם אישי לא ניכר בחדר. יגאל נזכר בתאים המשרדיים שביניהם בילה את מרבית שעות היום שלו. לכל עובד כשני מטרים רבועים, אותם ניסה ככל יכולתו להפוך לביתו שמחוץ לבית, העמיס עליהם תמונות, מזכרות, עציצים, קריקטורות, שירים. גם בפינה שלו היו תמונות של יקיריו הדס, יובל וורד. נוחי הבחין במבטו ולרגע ראה את החדר בעיני מי שמביט בו לראשונה. "ככה זה אצלנו, רוב הזמן אנחנו בשטח בכל מקרה." פנים מדושנות, עיניים קטנות, משקפי השמש עדיין נחים על פדחתו, טבעת זהב דקה על קמיצת ידו השמאלית. על חלקה הפנימי, החלק, של ידו הימנית, קעקוע של פגיון שליָדיתו צורת רימון יד ומצדדיו שתי כנפיים. אולי סמל יחידה צבאית מעברו?
 
"תודה שבאת," אמר נוחי. "אני ממונה על חקירת אירוע הירי ורוצה לעדכן אותך לגבי כמה דברים ולשאול אותך כמה שאלות." יגאל המתין. "יש פה כמה דברים שעדיין לא ברורים," המשיך נוחי. "הכיוון הראשון שאנחנו בודקים הוא שהיה פה חיסול חשבונות בין עבריינים והיא הייתה שם במקרה, וככה נפגעה. אבל אנחנו צריכים לבדוק עוד כיווני חקירה, למשל, את האפשרות שהיא לא הייתה שם במקרה, ושהיא קשורה לאירוע באיזשהו אופן, ושבוצע בה רצח מסיבה שאנחנו עדיין לא יודעים."
 
"בוצע בה רצח". השפה הביטחונית העילגת, המגוחכת, הפריעה לו יותר מהמחשבה שהדס מעורבת בצורה כלשהי בעניינים הקשורים לעבריינים ולעולם התחתון. נוחי המשיך, "לכן הזמנתי אותך." יגאל הפסיק אותו, "אמרת שאתה רוצה גם לעדכן אותי בכמה דברים. יש חדש בחקירה? אתם יודעים מי ירה בה?"
 
"אנחנו בודקים כל מיני כיוונים."
 
"יש חשודים?"
 
"עדיין לא."
 
"היו מצלמות באזור הירי?"
 
"לצערנו המצלמות לא פעלו, אנחנו יודעים שהם באו על אופנוע וחבשו קסדות, ושהנוסע שישב מאחור ביצע את הירי."
 
"אז בעצם אתה מעדכן שאין התקדמות בחקירה?"
 
"אנחנו בודקים כיוונים, מחכים למֵידָעִים."
 
תחנת המשטרה הזאת עם קירותיה הצבועים בצבע דוחה לכלוך, עם הביטחון ללא כיסוי של החוקר בעל ההישגים הדלים, עם הנחקרים עגומי המבט והחולצות העליזות, נדמתה בעיניו לסצנה מבוימת בהפרזה מתוך דרמה משטרתית גרועה.
 
"אנחנו לא קיבלנו את דו"ח הנתיחה שלאחר המוות," אמר, "בקשר לזה יש לך מה לעדכן?" נוחי פתח את הקלסר השחור שבראש הערמה, דפדף בין המסמכים, הפריד אחד מהם ונתן אותו. מתוך המונחים הרפואיים הצליח יגאל לחלץ את הידיעה המחרידה לפיה "המנוחה" נפגעה מכדור אחד בכבד ומתה משטף דם מסיבי.
 
"כמה זמן עבר מהרגע שנפגעה ועד שהגיע האמבולנס?" שאל יגאל.
 
"אנחנו לא בטוחים, כשהצוות הרפואי הגיע היא כבר לא הייתה בחיים. אני מצטער," הוא הוסיף כאילו נזכר פתאום מי יושב מולו.
 
תחנת מגן דוד אדום הסמוכה למקום האירוע היא ברחוב בזל, קרובה כל כך, אמבולנס היה אמור להגיע תוך דקה או שתיים מרגע קבלת ההודעה. "מי הודיע על הירי?"
 
"לא הצלחנו לאתר את המודיע, אנשים לא רוצים לדבר. מפחדים."
 
"כמה זמן עבר מרגע קבלת ההודעה ועד שהגיע הצוות הרפואי?"
 
נוחי דפדף, "בערך שתי דקות."
 
ידו התרוממה כדי לחבוט בשולחן. התמונה של הדס שוכבת על המדרכה, שותתת דם למוות, כמעט גרמה לו להתיק את הכאב הפנימי לתוך יד חבולה, אבל הוא עצר בעצמו. רחוב תל אביבי, שעת צהריים, אנשים גרים שם, עובדים, מבלים, עוברים בדרכם ממקום למקום, עוסקים בענייניהם בעת שנורות פתאום יריות. אישה צעירה נפגעה, שוכבת על המדרכה, זקוקה לעזרה דחופה, ולא נמצא מי שיתקשר מיד להזעיק את הצוות הרפואי. מפחדים? אדישים? ומי בסופו של דבר הודיע?
 
"אנחנו עדיין לא יודעים מה היא עשתה שם בשעה הזאת," אמר נוחי, "אתה יכול ליידע אותי בקשר לזה?" שוב השפה הביטחונית העילגת.
 
"לא, היא אמנם הבת שלי, אבל היא גם אישה שמנהלת את חייה בעצמה." אין לה כבר חיים לנהל, הלמה בו פתאום ההכרה. "הייתה, זאת אומרת. אולי נדב, בן זוגה יודע יותר."
 
"אתה יכול לתת לי את הטלפון שלו?" ביקש נוחי. אוזלת היד של החוקר הבכיר, הזחוח, הבטוח בעצמו, מדהימה. שמונה ימים והוא לא יודע כלום על כלום.
 
"בעצם, איך ידעתם שאני אביה?"
 
"בתעודת הזהות הייתה הכתובת של הבית שלך. חשבתי שהיא גרה שם."
 
"לא, היא גרה עם נדב, בדירה שכורה ברחוב לואי מרשל."
 
נוחי הוציא ממגירת השולחן דפדפת צהובה והתחיל לרשום. "במה היא עבדה?"
 
"היא הייתה סטודנטית, למדה לדוקטורט. רוב הזמן הייתה במעבדה באוניברסיטה. גם נדב, שניהם לומדים לדוקטורט."
 
"איזה מעבדה?"
 
"המעבדה לביוכימיה שבה היא עושה את המחקר שלה." נוחי רשם.
 
"אתה מכיר את כל האנשים שהיא בקשר איתם?"
 
"אני מכיר חלק, לא את כולם."
 
"אתה יודע אם למישהו מהם יש רקע עברייני?"
 
"אני בטוח שאין מישהו כזה."
 
"תתפלא כמה לפעמים אנחנו לא יודעים," אמר נוחי. אין זו פליאה כלל, חשב יגאל, הנה, הראיה לכך היא אתה עצמך, אבל המקצוע שלך הוא לגלות ולדעת, ולא נראה שאתה מסור לכך במיוחד. הדברים עמדו לו על קצה הלשון, אבל הוא נמנע מלומר אותם.
 
"ידוע לך אם היא השתמשה פעם בסמים?"
 
"עד כמה שידוע לי, לא."
 
"כמה אתה יודע על החיים שלה?" השאלות של נוחי התחילו לערער את ביטחונו. כמה באמת הוא יודע?
 
"למה שאלת מה היא עשתה שם?" יגאל ענה בשאלה.
 
"יש לנו חשד לפעילות עבריינית באזור, אנחנו בודקים גם כיוון כזה."
 
ובכן, זה מה שהם עושים. בודקים כיוונים. בעבודה שלו, כפותר בעיות אבטחת מידע, היו אומרים, "מעלים השערות". ובכן, אילו השערות מעלה נוחי? שאולי הייתה שם במקרה, אבל אולי גם לא, שהיא קשורה באופן כלשהו לפעילות עבריינית שאולי התרחשה שם, ושהיא נרצחה בגלל משהו שעשתה, או מישהו שהכירה. ההשערות הללו נראו לו כמו עצלות מחשבתית וחדלות אונים מטרידה אבל הספק קיים. מה עשתה שם הדס בשעת צהריים של שלהי הקיץ? מה הייתה השתלשלות האירועים שבסופה קרה המקרה ההוא, ראשית אסונם? והספק הגדול ביותר הוא בכוחה של המשטרה להגיע לפתרון החידה. כך חשב כשהלך צפונה מתחנת המשטרה בדיזנגוף, לאחר שנפרד בלחיצת יד מהחוקר הבכיר, נוחי. "נשמור על קשר. נעדכן אותך בהתפתחויות. אם תדע משהו חדש תיידע אותי."
 
5.
יגאל הלך בדיזנגוף, פנה ימינה בבזל ואחר כך שמאלה בסוקולוב. בצעדיו הגמלוניים עבר על פני בתים תל אביביים אפורים, קירות קלופי טיח. בבית דומה לזה, ברחוב לואי מרשל, לא הרחק משם, גרה הדס בדירה שכורה עם נדב. פעמיים ביקר בדירתם הטחובה, שנראתה לו כמשכן ארעי שדייריו שוהים בו רק כתחנה לצורך מילוי צרכים בסיסיים, בפרקי הזמן הקצרים בין השהייה במקומות שבהם התנהלו עיקר חייהם. הוא העדיף לפגוש את הדס בשדרת הפיקוסים העבותים ברחוב דה־האז הסמוך. הם היו פוסעים על המדרכה המרובבת בשיירי פירות העצים ומשוחחים על מה שקרה ועל מה שלא קרה. כמה גאה היה ללכת לצד בתו התמירה, הנושאת את יופייה בשוויון נפש, לא מודעת למבטי העוברים והשבים.
 
"אל תדאג, יגאל," אמרה לו כשסקר את הדירה האפלולית שבה גרה, "לא נגדל ילדים בדירה הזאת." מגיל צעיר מאוד קראה לו בשמו, לא אבא, כמו כל הילדים. כזאת הייתה, ילדה קטנה עם רצון גדול ונחישות לעשות הכול בכוחות עצמה.
 
הוא המשיך ללכת צפונה ברחוב סוקולוב, חצה את שדרות נורדאו והתקרב לאזור שבו נורתה הדס. הרחוב התל אביבי המוצל בשפע של ירק, עצים ושיחים בחצרות, נמתח לכיוון הירקון. חלק מהבתים שהיו פעם קוביות אחידות, לבנות אפרפרות, שינו את צורתם, שופצו או נבנו מחדש. מרפסות תריסול ישנות לצד חלונות זכוכית חלבית, שפריץ עכור לצד צבע אוכרה צהבהב חום חדש, פתח כניסה אפל פעור לצד דלת מבהיקה ללובי השמור רק ליודעי קוד נסתר ומכוניות. המון מכוניות תופסות כל שטח חניה, דחוקות זו לזו, גלגליהן הקדמיים על המדרכה, חלקן חונה בחצרות. וקטנועים, אופנועים ואופניים קשורים בשלשלאות לתמרורי רחוב ולעמודי תאורה.
 
הוא התקרב אל האזור שהיה פעם מרחב המחיה של תחנת חייו הראשונה. שנות ילדותו ונעוריו עברו עליו כאן בין הבית הישן ברחוב זכריה, בית הספר היסודי אוסישקין ואחר כך תיכון עירוני ד', חוף הים, המחסנים הנטושים של נמל תל אביב, גלידה מונטנה, מגרש הכדורסל ובית הקולנוע. הרבה שנים עברו מאז, הקולנוע הגדול פינה מקומו מזמן, היום מאכסן הבניין מכון כושר, מרכול ומזנון. המזנון מרווח, מואר בצבעוניות מופרזת באדום, כחול וכתום, כל כך שונה מהמזנון הקטן שהיה בקולנוע, שדרך חלון קרוע בקיר החיצוני שירת גם את העוברים ברחוב. אל המזנון הזה היה גולש עם חבריו אחרי אימוני הכדורסל על גבי הסקייטבורדים, שנשאו אותם חיש קל מהמגרש אל האישה רחבת הגוף שעמדה בחלון ומכרה להם תירס חם וברד בפרוטות.
 
ממול, בגדת הרחוב הנגדית, נורתה הדס.
 
הוא חצה את הכביש ועמד לפני מסעדה, שנדמה כאילו נעקרה מאזור מוסכים שבשולי העיר והודבקה מעשה טלאי לרחוב הצפון תל אביבי. מין שיפודייה מצועצעת, שלט שחור גדול ועליו אותיות לבנות מובלטות, מתנשא בצעקנות מעל לפתח ניצה בצפון ומתחתיו, באותיות אדומות מובלטות גריל־בר, כמה שולחנות וכיסאות על המדרכה לפני המסעדה. כאן זה קרה.
 
אדם ישב לבדו ליד אחד השולחנות. עב גוף, חולצת טריקו אדומה דהויה לגופו, מטפחת תכולה תחובה בין צווארון החולצה ובין עורפו המיוזע. מדי פעם נטל את המטפחת ומחה את הזיעה ממצחו ומפדחתו המקריחה, והשיבה למקומה בין הצווארון לעורף. על השולחן לפניו היו מונחות מאפרה מלאה בדלי סיגריות וכוס זכוכית שבדלי סיגריות טבולים במשקע הקפה השחור שבתחתיתה. יגאל ניגש אליו. ריח רקבובית נבאש נישא אליו מתערובת בדלי הסיגריות והקפה.
 
"שלום אדוני," האיש לא הגיב. "אולי אתה יודע..." המשיך יגאל.
 
מלצר גבוה, לבוש שחורים, נעמד פתאום בינו ובין השתקן המיוזע, "אתה רוצה להזמין משהו? אפשר להציע לך קפה? בוא לבפנים יש מיזוג." יגאל פסע בעקבותיו לתוך המסעדה. לפני שחצה את הסף הביט שוב לכיוונו של האיש היושב לבדו בחוץ. להפתעתו הוא עקב אחריו במבטו, עיניו מצומצמות, כמו אומד אותו וחזר והסב ראשו באיטיות לכיוון הרחוב. בתוך הגריל־בר הייתה אפלולית צוננת, המלצר בשחורים התיישב ליד הפתח וצפה אל הרחוב, יגאל התיישב על כיסא עץ גבוה ליד הבר. המסעדה ריקה. על הקיר שלצדו טפט צבעוני, נחלי מים בינות לדשאים מוריקים, איל זוקף ראש עטור קרניים מסועפות, ופסגות מושלגות באופק. הברמן ניגב כוסות והניח אותן במהופך על מדף מוגבה. "אפשר לקבל קפה?"
 
הברמן המשיך בניגוב הכוסות ושאל בלי להסתכל לכיוונו, "שחור? נמס?"
 
"יש אספרסו?"
 
"עוד לא הדלקתי את המכונה. היא צריכה להתחמם." איזה מין מקום זה, שבשעת אחר צהריים מוקדמת עוד לא הפעילו את מכונת האספרסו, תהה. "אז אני אשתה קפה שחור, בבקשה." הוא סקר את המקום. שולחנות עץ מרובעים, קטנים ופשוטים, מופרדים על ידי מחיצות נמוכות, על כל שולחן מפה קטנה בצבע בורדו וצנצנת ובה פרח אדום מלאכותי מבד. הפרחים זהים בצורתם. ליד כל שולחן שני כיסאות הניצבים בצורה לא סטנדרטית נוכח פאות סמוכות ולא זה מול זה. הבר עשיר במשקאות, עשרות בקבוקים, בגדלים ובצבעים שונים, עומדים על מדפים כמעט עד לתקרת האולם.
 
הברמן הניח על הדלפק כוס זכוכית עם קפה שחור. קפה־בוץ, כמו שקוראת לו ורד, שפותחת כל בוקר עם כוס גדולה של קפה־בוץ, כדי 'להניע את העניינים'. הברמן נעלם, המלצר לבוש השחורים עדיין ישב בפתח ופניו לרחוב. האם ישב כאן גם כשהדס נורתה? האם היה עד לרגעיה האחרונים? האם היה זה הוא שטלפן להזעיק עזרה?
 
יגאל שתה את הקפה, השאיר מטבע של עשרה שקלים ליד הכוס וניגש למלצר היושב בפתח. "היית פה בזמן אירוע הירי?" המלצר העיף בו מבט חטוף, נד בראשו לשלילה וחזר להביט לעבר הרחוב. יגאל יצא החוצה, השתקן המיוזע עדיין ישב ליד השולחן בחוץ. השמש כבר שקעה והאור הקיצי הבוהק התרכך לאיטו. אד חמים והביל עלה מהירקון, כמו אז, במקום שבו הם היו מגירים את זיעתם ומתרוצצים בין הסלים. אותו אד הביל אופף היום את הפינה ההיא של נעוריו, שהפכה להיות מקום הפורענות שנחתה עליו ועל משפחתו.
 
הוא נעמד לפני הפארק שהיה פעם מגרש הכדורסל. רגע הפרישה שלו מהמשחק היה כביר, מרהיב עין, סל שקלע מחצי המגרש בשנייה האחרונה של המשחק. הקבוצה שלהם הפסידה בהפרש של שלושים נקודות, במשחק האחרון של העונה שכבר לא קבע כלום. זאת גם הסיבה שהיה על המגרש. יותר ויותר מצא עצמו נדחק לירכתי הספסל, משם נקרא לעתים רחוקות ורק כאשר לא הייתה להשתתפותו השפעה על תוצאת המשחק. באותו משחק אחרון הוא קם מקצה הספסל, כדי לשחק בשניות האחרונות, קיבל את הכדור על קו מחצית המגרש, ברוך המאמן צעק לו "זרוק" והוא זרק. הכדור התווה קשת מושלמת באוויר, צלל לתוך הטבעת וזהו. הסתיים המשחק, נגמרה העונה, וכפי שהתברר מאוחר יותר הסתיימה גם קריירת הכדורסל שלו. הוא נצר את הרגע הזה בזיכרון כתמונת סיום של תקופה.
 
כעת ידע שעוד יחזור לכאן. הספקות עינו אותו, השאלות טרדו את נפשו ועם זאת אחז בו גם פחד ממה שהוא עלול לגלות אם ימשיך לגשש סביב המוסד המפוקפק הזה בניסיון להבין מה הביא את הדס שלו לפתחו.
 
6.
כשנכנס הביתה היה הבית ריק. בכיור כמה כוסות מלוכלכות, העיתון היומי עדיין עטוף בגומייה, מונח מיותם ולא נדרש על השידה ליד דלת הכניסה. כל המבנה היציב של ההרגלים, שסביבם נארגו ימיהם, התמוטט וקרס. לא עוד ארוחת בוקר עם העיתון היומי וארוחת צהריים ליובל שחוזר מבית הספר. יובל לא חוזר הביתה, הוא הולך לחברים, אינו יכול לשאת את האווירה בבית, את המועקה השתוקה של שעות הערב, המקרר הריק, הטלוויזיה הדוממת, את הוריו השקועים באבלם מכדי להציק לו בשאלות על יומו ועל מעשיו.
 
ורד חזרה לעבודתה במוסד הממשלתי כמנהלת מעבדת מחקר לחקר פולימרים, מוצאת נחמה בשהות במחיצת חברותיה. יגאל עדיין לא שב לעבודה, ביקש וקיבל חופשה עד אחרי החגים. הוא מוכרח לדעת מה קרה, איך קרה ובעיקר למה. מה היא עשתה שם מול הגריל־בר המשונה הזה, הנטוע כגוף זר בצפונה של העיר. מה חיפשה שם על המדרכה מול כמה שולחנות וכיסאות נטושים וגבר עב בשר המוחה את זיעתו במטפחת תכולה? על מה חשבה ברגעים האחרונים של חייה? עם מי דיברה? מה ראתה? ולמה, מכל המקומות, דווקא שם? מחוץ לתחנות היום־יום של חייה, מחוץ לתחום שבין דירת הקרקע ברחוב לואי מרשל, מעבדת המחקר וכיתת הלימוד באוניברסיטה, בית הקפה במתחם באזל, הבר באבן גבירול, כיתת היוגה שבה הייתה מבקרת פעמיים בשבוע ובית הספר התיכון הישן שלה, בו הייתה מסייעת בהתנדבות לתלמידים ללמוד לקראת בחינות הבגרות. לעתים הייתה יוצאת לטיולים משותפים עם נדב באופניים הירוקים להשכרה, ליפו או לפארק הירקון. מדי פעם היו באים לארוחת ערב שבת אצלם, בשכונה שמעבר לירקון. האם היו לה עוד מעגלי חיים שעליהם אינו יודע? האם היו סודות שהסתירה?
 
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיו. זה נדב. הוא נרעש. כשהגיע לדירה אמרה לו השכנה שהיו פה מהמשטרה וחיפשו אותו, שאלו מתי יחזור. מאוחר יותר דפקו על הדלת והופיעו חוקר באזרחי ושני שוטרים במדים. החוקר הראה לו מסמך חתום על ידי שופט המאשר לו לערוך חיפוש בדירה ולקחת כל פריט שדרוש לחקירה. כששאל את החוקר מה הם מחפשים, התחיל הוא לשאול את נדב על עבודתו במעבדה לכימיה.
 
"מה הוא שאל?"
 
"מה אנחנו עושים שם, על מה אנחנו עובדים, מי יודע מה אנחנו עושים."
 
"מי החוקר?"
 
"גדול כזה עם קרחת, משקפי שמש וקיסם שיניים בפה." נוחי.
 
"מה אמרת לו?"
 
"לא הבנתי למה מעניין אותו מה אנחנו עושים במעבדה, אבל התחלתי להסביר לו על המנגנון שמזהה חלבונים פגומים ומפרק אותם וראיתי שהוא מגלגל עיניים, עוד רגע היה נוחר לי על הספה."
 
"מצאו משהו שעניין אותם?"
 
"לא מצאו כלום, לקחו את המחשב של הדס ואמרו שיחזירו כשיגמרו לבדוק אותו. יש לך מושג מה הם מחפשים?"
 
"אני לא בטוח, אבל יכול להיות שהחוקר המוכשר התבלבל. הוא שמע מעבדה וביוכימיה וחשב שיש לו עניין עם יצרני סמים."
 
"מה?" נדב נרעש. "הוא חושב שאנחנו מתעסקים עם סמים?"
 
"אם אני קורא אותו נכון אז זה הראש שלו, אבל אל תעשה עם זה כלום בינתיים, אולי עדיף שניתן לזה לגווע בשקט."
 
בעודו אומר את הדברים חש פתאום בהלה וכשהטלפון עדיין צמוד לאוזנו, פתח את המחשב הנייד, הקיש את הסיסמה וטעה מרוב בהילות, הקיש שוב ותמונה משפחתית מאושרת של מי שאינם משערים מה צופן להם העתיד, נפתחה בפניו. הוא נכנס לאתר של עיתון מקוון, בטור חדשות הפלילים הופיעה ידיעה: המשטרה ערכה חיפוש בביתה של הדס הקר, קורבן הירי שאירע בצפון תל אביב לפני תשעה ימים. לא נמסר אם יש חשדות כלפיה, אך לכתבנו נודע כי מחשבה האישי הוחרם. עוד נודע, כי המשטרה בודקת אם הירי היה במסגרת סכסוך בין עבריינים.
 
בהמשך הידיעה הופיעו קישורים לכתבות מהעבר על אודות מעשי רצח של עבריינים, שמכונים חיסולי חשבונות ומלחמות בין ארגוני פשיעה. עבור עורך הפלילים כבר קיבל הרצח של הדס את ההקשר המתאים לו.
 
הנה הם באים שוב הקולות המפטפטים, תחילה מרוחקים, אבל מתקרבים במהירות והופכים למקהלה שואגת, מלהגת, מחרישת אוזניים. הפה יבש, חלל נפער בחזה, כאילו קיבל את הידיעה הנוראה בשנית. נגד רצונו גלל את הסמן לתחתית הכתבה, ושם כבר נשרכות זו אחר זו, עילגות, המוניות, נבערות, מטומטמות, תגובות הקוראים. חלקן משתלחות במשטרה, חלקן מקוננות על המדינה ועל החברה שהפכנו להיות וחלקן, הנוראות מכולן, חובטות במי שאינה יכולה עוד להשיב, בהדס. בעיני המוציאים להורג את זכרה, האלימים בחסות האנונימיות, היא ילדת תפנוקים צפונבונית שסרחה והם מטיחים בה את כל הכינויים שהם לגנאי בעיניהם: אינטליגנטית, אקדמאית, אשכנזייה וגם מסוממת, דילרית, פושעת. כל מה שנחוץ כדי לחרוץ את דינה בעיני ציבור המגיבים הוא חשד מופרך של חוקר עצל, ורשלנות משטרתית המתירה לכתב לפרסם פרט מתוך חקירה פעילה. העיתונות המקוונת כבר תהדהד אותו במרחב הרשתי, ותניח את הדס בפני האספסוף הפרוע, המשולהב. האסון שלנו, חשב יגאל, הוא השעשוע של הקוראים והפרנסה של כלי התקשורת.
 
7.
הוא התעורר בבת אחת. היקיצות קשות לו. פרקי שינה טרופה המסתיימים בחטף ומטלטלים אותו בחזרה אל ההעדר שקשה לשאתו.
 
הוא נרדם על הספה בסלון מול הטלוויזיה, ורד ישנה במיטתם, יובל ישן בחדרו. הוא לא הרגיש שהם נכנסו הביתה והשתדלו שלא להעיר אותו. כמוהו ידעו להוקיר את רגעי השכחה שמביאה איתה השינה. הוא שתה כוס מים וצחצח שיניים להדיח את הטעם הרע שעמד בפיו. הוא היה ערני לגמרי וחסר מנוחה. בהחלטה של רגע לקח את הארנק, את הטלפון ואת מפתחות המכונית שהמתינה לו ברחבת החניה ליד הבית. הוא נהג לצפון העיר וחיפש מקום חניה באחד הרחובות הקטנים שבסביבה. השעה אחת ועשרה בלילה, בשעה כזאת ישנים גם פקחי העירייה. הוא מצא פיסת מדרכה פנויה, החנה עליה את המכונית וצעד דרך הרחובות המנומנמים למקום ההוא.
 
השלט ניצה בצפון היה מואר, המרכול והמזנון כבר היו סגורים. הוא נכנס לגריל־בר המסתורי. התאורה הייתה קלושה והאוויר אפוף עשן סיגריות כאילו לא נחקקו חוקי עזר נגד עישון במקומות ציבוריים. זמר ים־תיכוני התנגן ברקע, חלק מהשולחנות היו תפוסים על ידי זוגות שקועים בעצמם, כוסות משקה לפניהם. יגאל ניגש לדלפק והתיישב. בנעלי הריצה השחוקות שלו, שלובנן השחיר מאבק העיר ובמכנסי הג'ינס הישנים, הוא נראה כמי שנקלע בטעות אל בין באי המקום שלבושם מוקפד. הברמן פנה אליו: "מה בשבילך?"
 
"יין לבן," הזמין. הברמן הניח לפניו תחתית מנייר ועליה כוס יין וקערית טוגנים דקים. על המושב שלידו התיישבה אישה צעירה. שיער ארוך, בהיר וחלק, פנים נאות, שפתיה מודגשות באדום כהה. היא חייכה וחשפה שורת שיניים לא אחידה ובהחלט זקוקה ליישור. "בשבילי וודקה," אמרה. הברמן מזג כוסית. כתפיים חשופות, חולצת בטן הדוקה על חזה קטן, פטמותיה דוקרות את בד חולצתה. כל כך צעירה. כל חזותה כעין קריקטורה של פתיינות מאומצת, נלעגת. טיבו של המקום התחיל להתבהר.
 
"מה שמך?" שאל יגאל.
 
"מה זה?" היא התקשתה להבין.
 
"איך קוראים לך?"
 
"אני ולריה."
 
"מאיפה את?"
 
"מולדובה." לפניה צורת לב, פה קטן וסנטר מחודד. היא רוקנה את הכוסית שלה בלגימה אחת והניחה על הדלפק, הברמן הזדרז למלא אותה שנית. ולריה קירבה את פיה לאוזנו, "רוצה לבוא איתי?" הבל אלכוהולי נדף מפיה ואפף אותו. הוא נרתע, "לא היום, מצטער, אולי בפעם אחרת," הוסיף בלי להתכוון לכך. "בבקשה," התחננה, "אני עושה לך טוב." הבעה נואשת על פניה. ייתכן שסירובו יעלה לה ביוקר? בפינת דלפק הבר ישב גבר, שערו קצוץ, פניו רבועות וסימטריות, זרועותיו עבות ושעירות, בין אצבעות ידו סיגריה, פרקי אצבעותיו מקועקעים. הוא חלק עם הצעירה עוד רגע שקט אחד, קרא לברמן ושילם את החשבון, ירד מהכיסא ופנה לצאת ואז הבחין בו בפינת האולם האפלולית. לבדו ליד שולחן, מאפרה מלאה בדלים לפניו, וכוס זכוכית עם משקע קפה שחור. עב גוף, כרסו נחה על ירכיו, עוקב אחריו במבטו כמו אתמול, כשישב טובל בזיעה בחוץ.
 
על המדרכה לפני הגריל־בר עמד והרהר במידע החדש שזה עתה קלט. דלת המקום נפתחה ושניים יצאו ממנה, גבר מבוגר, נמוך, שער שיבה מסורק לאחור, על בטנו מתוחה חולצת טריקו לבנה בולטת מבעד לז'קט קל בצבע בז', ואיתו אישה גבוהה, צועדת בחוסר יציבות על עקבים גבוהים, ידה כרוכה סביב כתפיו. היא כשלה לרגע והוא אחז במותניה וייצב את עמידתה. היא השמיעה צהלת צחוק רמה והם פסעו לעבר חצר סמוכה. יגאל התחיל להרגיש כאורח לא קרוא בין דמויות נדושות בסרט דל תקציב. הוא הלך אחריהם. מבעד לפתח בגדר חיה, גזומה בקווים ישרים, נכנס לתוך החצר. בקצה השביל דלת כבדה עם מנעול חשמלי. הצעירה לחצה על כפתור ולחשה משהו לתוך האינטרקום הקבוע בקיר. נשמע זמזום, הדלת נפתחה והשניים פסעו פנימה. הדלת נטרקה בנקישה רכה.
 
עד לפני עשרה ימים היה פונה לאחור והולך לדרכו, אבל יגאל ההוא כבר לא קיים. עכשיו היה אחוז דיבוק. חייב לדעת. הוא ניגש לדלת ולחץ על הכפתור. להפתעתו נשמע זמזום והדלת נענתה ללחץ הקל ונפתחה. הוא נכנס לתוך מסדרון מואר באור אדום קלוש, בחור גבוה בחולצת טריקו שחורה על פלג גוף עליון שרירי, בחן אותו במבט אדיש והרים את סנטרו בתנועה אלכסונית כמחווה של אישור להעמיק את כניסתו לתוך העולם האפל שנפתח פתאום בפניו. המסדרון התרחב למעין מבואה, בחדר שתי ספות עטויות ריפוד אדום, כמובן, צבע הפיתוי. בקצה אחת הספות ערמה של נשים צעירות. התמונה הייתה מוכרת לו. פעמיים ביקר בסנט פטרסבורג לרגל עבודתו. מדי ערב, בתום העבודה על פתרון בעיות שהתעוררו במערכת מחשוב חדשה שהותקנה על ידי החברה שלו, היה חוזר למלון הקטן שבו עשה את לילותיו הספורים בעיר. באולם הכניסה למלון על ספה ישנה, הייתה תמיד ערמת נערות דחוקה בקצה האחד של הספה. מצחקקות, מתרפקות זו על זו, סורקות באצבעותיהן זו את שערה של זו, מצפות ללקוח שיזמין אותן לחדרו.
 
הוא הביט בצעירות, הן היו עסוקות בשלהן ולא הראו כל סימן שהבחינו בנוכחותו. על הספה השנייה נשענת על המסעד, רגליה מכונסות תחתיה וידיה רפויות לצדה, הייתה מוטלת ילדה. נראית שקועה בעולם משלה, זרה למקום ולאווירתו. מה היא עושה פה? לא ייתכן שגם היא מוכרת את שירותיה. הוא התקרב אליה. משהו מוזר, היעדר תואם טורד מנוחה. הגוף כשל ילדה, אבל פניה הכמושות מסגירות גיל מאוחר. זו אינה ילדה, זו אישה אנורקטית. מבטה חסר הבעה, פיה פתוח למחצה, עיניה שקועות, שיניה גדולות למידת פניה, נראית על סף הכרה, כאילו ניטלה ממנה כל חיוניות. ברור היה לו שללא טיפול רפואי מתאים היא לא תחיה עוד זמן רב.
 
אישה כבדת גוף ניגשה אליו, לבושה בבגד צמוד שחור מבהיק הנראה כשמלה חסרת כתפיות בחלקו העליון, אך בחלקו התחתון הופך פתאום למכנסיים קצרצרים החושפים ירכיים לבנות שופעות, זרועות נימים כחלחלים. היא הדיפה ריח זיעה מהול בבושם, חייכה אליו והחוותה בידה אל צרור העצמות המוטל על הספה, "רוצה?"
 
"היא צריכה רופא," אמר, "היא בסכנת חיים." החיוך נעלם באחת. "יש רופא. לא צריך לדאוג. אתה לוקח או לא?" "בבקשה, תני לי לקחת אותה לרופא," ביקש. האישה פלטה קריאה לעבר שומר הסף והפנתה אליו את גבה. האיש ניגש והורה לו את הדרך החוצה.
 
יגאל מיהר לעזוב את שאול התחתיות הזו של צפון תל אביב. בחוץ הרהר פתאום במחשבה המחרידה, שאולי לנערה אנורקטית יש ערך מיוחד בשוק השפחות המבעית הזה.
 
העיר עדיין שקועה בשינה, בתי העסק בקומות הקרקע דוממים, הדיירים בקומות המגורים יתעוררו בעוד כמה שעות לכוסות הקפה, לעיתון, לתוכניות הבוקר ברדיו ובטלוויזיה. מה הם יודעים על מה שמתרחש פה, ממש מתחת לאפם? במעלה הרחוב מצא בית קפה פתוח, נכנס והזמין קפה שהוגש לו סמיך וקטיפתי בלוויית כוס קטנה של סודה ועוגיית שוקולד. יש מקומות שנכנסים אליהם ומיד חשים שבדיוק לזה התכוונתם כשעצרתם למנוחת רגע ולגימת אספרסו. אווירה נינוחה, פנים מאירות, נדיבות ללא חשבון.
 
מאחורי הדלפק עמד צעיר ששערו השחור אסוף לפקעת קטנה על עורפו. "שמעת על תקרית הירי שהייתה למטה בהמשך הרחוב?" פנה אליו יגאל.
 
"שמעתי, ראיתי גם."
 
"מה ראית?"
 
"רצתי לשם כששמעתי את הירייה, ראיתי את הבחורה שוכבת על המדרכה ועשיתי טלפון למגן דוד אדום. חיכיתי עד שבאו לקחת אותה וחזרתי לקפה."
 
"אז זה אתה שהזעקת עזרה?"
 
"אני מצטער שזה לא עזר." יגאל הרגיש צורך לקום ולחבק אותו בהכרת תודה. "אני אבא שלה," אמר. הצעיר הסתכל עליו במבט רציני. "אני משתתף בצערך," אמר. "עשיתי מה שיכולתי. נהוג לומר שלא תדע עוד צער, אבל ברור לי שזאת אמירה ריקה למי שאיבד בת."
 
דמעות פרצו מעיניו בלי שליטה. בחור צעיר כל כך, והבנה עמוקה כל כך. צער יהיה, ככל הנראה, מנת חלקו לשארית חייו. "אני עדיין לא יודע מה קרה שם ולמה זה קרה," השתדל שלא יבחין בקולו הנשבר. הברמן החווה בידו על שולחן קטן לצד החלון הגדול של הקפה ואמר, "שב, אני מיד אצטרף." הוא דיבר עם צעיר נוסף, אולי שותף שלו, ניגש אל יגאל והתיישב על המושב שמולו.
 
"אני אורי," הושיט את ידו. יגאל הציג את עצמו.
 
"תשמע, העניין הוא שיש פה ניסיון השתלטות של העולם התחתון על החלק הזה של הרחוב. התחלנו לראות דברים מוזרים בערך לפני שנה. החשד הראשון התעורר, כשראינו בתי עסק שמקבלים רישיון עסק תוך כמה ימים, בזמן שלעסק רגיל זה סיפור שיכול להימשך חודשים ולפעמים אפילו יותר משנה."
 
"כמו ניצה בצפון?"
 
"למשל. אחר כך ראינו שעסקים ותיקים נסגרים ובמקומם נפתחים חדשים. הייתה פה חנות צעצועים, סגרו אותה ופתחו סוכנות להימורים, הייתה חנות לדברי צילום ותיקון מצלמות שנסגרה ונפתח צ'יינג' להחלפת מטבע זר. אני לא יודע איך שכנעו אותם למכור את העסק, אבל יש לי השערה. לפני כמה ימים באו לכאן שני חבר'ה גדולים כאלה, ביקשו לדבר עם הבָּלָ'בָּיִת. שאלתי מה הם רוצים, אמרו שהם מציעים לנו למכור את הקפה. למי? שאלנו, אמרו שיש להם משקיע כבד שקונה פה נכסים. אמרנו שאנחנו לא מעוניינים, אמרו שנחשוב על זה והם עוד יחזרו ושכדאי למכור עכשיו כי המחירים הולכים לרדת. שאלנו למה שירדו? אמרו, אתם כבר תראו. עכשיו אנחנו קצת בלחץ, הם יכולים להתחיל עם שיטות של מאפיה וכאלה, וזה לא מתאים לנו. עד שבנינו את העסק ואת קהל הלקוחות שלנו."
 
"פניתם למשטרה?"
 
"ומה נגיד? שנתנו לנו הצעה על המקום לפני שהמחירים ירדו?"
 
"ואיך אתה יודע על רישיון העסק שלהם?"
 
"ככה זה, במשך הזמן אתה בונה יחסים, מכיר אנשים, מדבר, חולב מידע."
 
"מי אמר לך?"
 
"אחד הפקחים העירוניים ששותה פה קפה מדי פעם אמר שהם קיבלו רישיון עסק במסלול המהיר."
 
אז ככה זה בתל אביב. בעיר שחשב שהוא מכיר טוב כל כך, כדי להקים אואזיס עירוני המספק קפה משובח ומאור פנים לאורחיו באופן חוקי יש לעבור מסכת ייסורים בירוקרטית אין־סופית, אבל כדי לפשוע נגד האנושות ולסרסר בנערות כלואות בעל כורחן, ללא טיפול רפואי חיוני, לזאת אפשר להשיג אישור כחוק תוך ימים.
 
בבית במטבח, הלילה עדיין שרר, ורד ישבה ליד השולחן, לפניה כוס קפה בוץ. היא נשאה אליו עיניים בשאלה. הוא הביט בפניה, חריצי ההבעה שלצדי שפתיה העמיקו, כיסי העור שמתחת לעיניה תפחו. היא אינה צובעת עוד את שערה הזרוע חוטי שיבה, מוטל על כתפיה העוטות חלוק שינה ישן. בת לווייתו, שותפה לגורלו, אשת שיחו, חולקת יצועו, ורד. הוא עמד לידה, קירב את ראשה לגופו והניח יד על כתפה. ורד השעינה את ראשה על בטנו ועצמה עיניה. הוא חש שהוא חייב לחצוץ בינה ובין המידע שאסף הלילה, לפחות עד שיידע לבטח מה הביא את הדס לאותו מקום מתועב.
 
"לא יכולתי לישון, הייתי מוכרח לצאת ולשוטט קצת בחוץ," ליטף את ראשה.
 
ורד נאנחה, "גם אני לא ישנתי."
 
יגאל הוציא לחמנייה מהמקפיא, כדי להכין ליובל כריך לבית הספר. זו הפעם הראשונה מאז אותו יום נורא, שמישהו מהם מצא כוח בנפשו להחזיר את שגרת היום־יום למסלולה. מחצית לחמנייה מרוחה בחמאה, פרוסת גבינה צהובה, כמה זיתים ירוקים מגולענים, עלה חסה ומחצית לחמנייה נוספת הסוגרת מלמעלה. לעטוף את הכריך בנייר אטום מרשרש, להכניס לשקית ניילון, להוסיף תפוח ירוק, לקשור את קצות השקית זה לזה, להניח על השולחן במטבח. כשיובל יקום ויאכל את צלוחית הדגנים בחלב, הוא יראה את השקית וישים בתיקו. לראשונה מאז.
 
 
 
 
 
8.
בשבת הלכו לבקר את אביו של יגאל המתקרב לעשור העשירי לחייו במעון לקשישים. הוא ישב על מיטתו בחדרו הצנוע ולידו אלפונס, המטפל הפיליפיני. אחרי שנפטרה אמו של יגאל, החלה תודעתו בשנים האחרונות לשקוע לתוך ערפל עכור. לעתים הייתה מגיחה צלולה כבעבר, ואז היו חריפותו ובדיחות דעתו שבים אליו, אך רגעים אלה הלכו ופחתו.
 
יובל ניגש אל סבו, גחן ונשק לו על שתי לחייו ופרש מיד לפינת החדר, תחב אוזניות לבנות לתוך אוזניו והשקיע את כל מעייניו במסך הצבעוני הקטן. הסב, דעתו פזורה ומחשבותיו מסוכסכות, לרגע עלתה בו מחשבה ומרגע שעלתה הרי הוא מביע אותה מניה וביה. מרגע שעלתה על דל שפתיו הרי היא נשכחת כלא הייתה, עוד רגע והנה היא הופיעה שוב כחדשה כאילו לא נהגתה מעולם. הוא שאל אם יש את נפשם לאכול או לשתות, כי מצוות אנשים היא לארח ברוחב לב, אף שאין עוד ביכולתו להחזיק צלוחית בידו מבלי שתישמט מבין אצבעותיו. הם סירבו בנימוס. חלפה דקה והנה הוא שואל שוב אם ירצו לאכול או לשתות משהו. שוב סירבו בנימוס.
 
אבל אז, דווקא אז, הביט בהם ובעיניו ניצת פתאום זיק של הבנה. "איפה היא?" את שמה לא הצליח לשלוף מזיכרונו, אבל בהעדרה הבחין. "הדס לא יכולה לבוא, עסוקה," אמר יגאל. האב שתק מעט אבל לא הניח. שוב ושוב שאל "איפה היא?"
 
"עסוקה." ביקש יגאל להגן עליו מפני הידיעה הכואבת. ורד התקשתה לבלוע את דמעותיה ויצאה למרפסת. "איפה היא?" ואז פתאום בסערת נפש, כמעט בצעקה, "אתם לא אומרים לי. מה קרה? איפה היא?" יגאל קם ממקומו והתיישב על המיטה לידו, חיבק את כתפיו ואמר, "היא נהרגה לנו, אבא, לא הצלחנו לשמור עליה. הרגו לנו אותה." הניח ראשו ובכה על כתפו של אביו. הסב השתתק, עיניו איבדו את הזיק שניצת בהן. ישב קפוא על מקומו, אך ידו ליטפה מוכנית את ראש בנו. כך ישבו ושתקו. כשקמו ללכת הוא אמר, "תמסרו נשיקה גם להדס." פתאום זכר את שמה, למרות שנשכחה ממנו בשורת מותה. שכחה מבורכת.
 
מחוץ למעון הקשישים הערב כבר ירד, על עץ סיסם הודי עבות התקבצה להקת תוכי דררה שפרצה בסערת ויכוחים קולנית ונרגשת בטרם נרגעה והתקינה עצמה לשנת הלילה. יגאל עקב בעיניו אחר הפעילות הרוחשת בין ענפי העץ. הבכי על כתפו של האב הזקן ניקז וסילק גל דלוח של תחושות עמומות ובהירות חדשה החלה להצטייר בו.
 
"העולם מקולקל," אמרה ורד במעין השלמה אמש, כשסיפר לה מה גילה בשיטוטיו.
 
"המשטרה אימפוטנטית, לאף אחד לא אכפת, אנחנו לא נוכל לתקן כלום."
 
"אני לא יכול לחיות בעולם הזה כשהוא ככה מקולקל. הדס נהרגה בגלל זה, אני לא יכול להמשיך בלי לנסות לתקן."
 
"יש לך עוד ילד, שכחת אותו," אמרה ומיד תיקנה את עצמה, "שכחנו אותו."
 
"גם בשבילו אני צריך לנסות לתקן את מה שאפשר, אחרת אין טעם, אין בשביל מה, אחרי הדס אין לי עוד מה להפסיד."
 
9.
צלצול טלפון. יגאל התעורר בבית ריק, ורד ויובל כבר יצאו. הצלצול נמשך ונמשך. הוא ענה, "בוקר טוב, יגאל מדבר."
 
"יגאל, זה נוחי."
 
"שלום נוחי, מה חדש?"
 
"רציתי להגיד לך לפני שתשמע מהתקשורת, שעצרנו שני חשודים ברצח, כנראה מחר נביא אותם לשופט להארכת מעצר."
 
"טוב," אמר יגאל, "אני רוצה להיות שם כשהם יובאו לפני השופט."
 
"אני אודיע לך מתי זה יהיה."
 
"ומה אתם יודעים לגבי מה שעשתה שם הבת שלי?"
 
"זה עדיין בבדיקה," אמר הבלש, "נראה מה נוציא מהחשודים."
 
הוא הכין לעצמו כוס קפה. המידע הציף אותו, רגשותיו מנעו ממנו לחשוב בבהירות. לרגע לא חשב שהדס מעורבת במעשי עבריינות, אבל השאלה למה נקלעה לאותו מקום ובאותו זמן נשארה ללא תשובה. ממה שלמד עד כה, לא יכול היה להישען על המשטרה או על התקשורת כמקורות מידע מהימנים. היה חייב לבנות לעצמו מקורות מידע משלו.
 
למחרת יצא מהבית בדרכו להיכל המשפט. העיר הייתה מצועפת אבק חום אדמדם, שעשה דרכו ממדבריות אפריקה וריחף מעליה כמו וילון מלמלה. בימים כאלה צריך לסגור את כל החלונות בבית, האבק מגרה את דרכי הנשימה ונגרס בין השיניים. הוא נסע באוטובוס, כדי לחסוך את טרדות החיפוש אחר מקום חניה בסביבת היכל המשפט. ורד לא רצתה להצטרף אליו, "לך אתה, עדיף שאני לא אראה אותם."
 
"למה?" שאל, למרות שידע את התשובה. "אני מפחדת לאבד שליטה. אתם בטח לא רוצים לראות אותי צורחת על המנוולים האלה בכל מהדורות החדשות של הערב," חיוך עצוב על שפתיה. באולם כבר המתינו צלמי עיתונות וטלוויזיה, כתבים של מדורי הפלילים וסתם סקרנים. הוא תפס מקום ישיבה. כל מעייניהם של הצלמים היו נתונים לרגע כניסת העצורים ולניסיון לחשוף את פניהם, לפני שיסתירו אותם כמנהג העבריינים בכניסה לאולם המשפט.
 
תכונה בקרב הצלמים והצטופפות ליד כניסת העצורים בישרה על כניסתם לאולם. הוא לא הצליח לראות כלום מבעד להמון הנדחק ולברקי ההבזקים. הצלמים יצאו, הנוכחים קמו לקריאת פקיד בית המשפט עם כניסת השופטת. יגאל לא הבחין בכל מה שהתרחש באולם, והתמקד בשני החשודים שישבו אזוקים לסוהריהם על הספסל וקמו לכבוד השופטת הנכנסת. אחד מהם נמוך ורזה, ראשו מכונס בין כתפיו, זיפי שיער בני כמה ימים מכסים את פניו, על ראשו כיפה שחורה גדולה. פניו חסרי תואם, סנטרו כאילו שייך לפנים אחרות, גדולות יותר. עיניו קטנות, מביטות על הרצפה שלפניו. בקומו, הוא נראה כמו נער ליד הסוהר הגבוה שאליו היה כבול.
 
השני, עורו כהה מעט, פניו עגולות, בשרניות, שפתיו תפוחות, צווארו עבה. לבוש סווטשירט כחול עם ברדס, שבחסותו הסתיר את פניו מפני הצלמים. מבטו קהה, מרוחק, כאילו המתרחש כאן אינו נוגע לו. כל חזותו מתריסה כלפי המעמד, מקרינה אדישות משועממת. אז אלה הרוצחים, אלה שלקחו ממנו את הדס.
 
העצור השני הפנה לאט את ראשו והסתכל אליו, יגאל החזיר לו מבט. העצור נד בראשו פעם אחת כמאשר בתנועה קלה, כמעט לא מורגשת. האם הוא מנסה ליצור איתו קשר? בשביל מה? הוא נד בראשו פעם נוספת. לא, הוא לא הסתכל אליו. הוא נד בראשו לאדם היושב ליד יגאל וסימן לו משהו באצבעותיו. הוא הפנה ראשו לאיש היושב לצדו, לבוש חולצת טריקו שחורה וכובע מצחייה ירוק לראשו. אולי הם חברים באותו ארגון פשיעה.
 
הקהל קם לקריאת הפקיד, העצורים יצאו מהכניסה המיועדת להם יחד עם הסוהרים, במסדרון כבר התייצבו הסנגורים לפני המצלמות. "מרשי הֶכחיש את המיוחס לו" ו"מרשי שלל כל קשר עם האירוע המצער," הם טענו בעורכדינית עילגת. בתום הדיון ניגש אליו בחור צעיר וחסם את דרכו. "שלום, אני אמיר, ממערכת חדשות ברשת, אפשר לדבר איתך?"
 
לא היה לו זמן, הוא מיהר בעקבות כובע המצחייה הירוק. "תן לי כרטיס, אני אתקשר אליך כשאהיה מוכן," אמר לכתב, עיניו על הכובע הירוק שעשה את דרכו לשירותים.
 
הוא מיהר בעקבותיו והספיק לראותו נכנס לאחד התאים. יגאל נכנס לתא אחר, התיישב על האסלה וחיכה. מנגינה עליזה ומוכרת של טלפון התנגנה מעבר לקיר, הכובע הירוק ענה "הלו."
 
"כן, באתי לפה, ראיתי את דדי."
 
"עכשיו לקחו אותו למטה."
 
"אמרתי לו. כן, יהיה בסדר."
 
"לא, לא דיברנו, עשיתי לו סימנים כזה."
 
"תקשיב, הוא רק נהג באופנוע. ההוא בא להוריד בן אדם ובמקום הוא הוריד בחורה."
 
"סתם בחורה, לא יודע."
 
"שיזדיין ההוא, מה 'כפת לי, אבל אם הוא נופל הוא מפיל גם את דדי."
 
רעש המים ממכל ההדחה לא אפשר לשמוע את המשך השיחה ורק את סיומה שמע, "אל תדאג אחי, יהיה בסדר."
 
"בסדר, הבנתי, יאללה ביי."
 
כובע המצחייה הירוק עשה את דרכו לעבר היציאה מהיכל המשפט ויגאל מאחוריו. אוטובוס עבר בכביש והאיש השליך דבר מה לכביש מתחת לגלגליו. הוא נפנה לעבר חניית האופנועים, ניגש לאחד מהם והתיר את השרשרת שנעלה אותו למתקן החניה. הוציא קסדה אדומה שחורה מתא המטען שמאחורי מושב האופנוע, הניח במקומה את כובע המצחייה הירוק, חבש אותה ויצא אל הכביש בנסיעה מהירה, משתחל בין המכוניות הנוסעות. בהרף העין בין הסרת הכובע ובין חבישת הקסדה אפשר היה להבחין בפנים צרות ובמפרצי קרחת עמוקים שנגסו בשערו החום. יגאל ניגש לשפת הכביש וראה כרטיס טלפון זעיר מוטל על משטח האספלט. הוא ירד אל הכביש והרים את הכרטיס שנמעך מתחת לגלגלי האוטובוס, אולי אפשר יהיה לחלץ ממנו מידע.
 
הוא השתאה על הצירוף של טיפשות ותחכום, לכאורה, של שימוש בכרטיס ששולם מראש והושמד לאחר השיחה, כנראה כדי להקשות על הציתות, וביחד עם זה גם הדיבור בקול בחסות אשליית המסתור שסיפק תא השירותים, והניסיון הרשלני כל כך להיפטר מהכרטיס לאחר השימוש. שיחת הטלפון שצותת לה אישרה את מעורבות העצורים בהריגתה של הדס. דדי, הוא דוד סלאח, כפי שקרא את שמו פקיד בית המשפט, נהג באופנוע ומאחוריו ישב אליהו אברהמי, שירה בהדס. שניהם היו אמורים לפגוע במישהו אחר ופגעו בטעות בהדס. איך זה קרה? עדיין לא ידוע. האם זה קשור לפעילות שמתקיימת במסעדה, שהיא מסווה לאספקת שירותי מין ולסחר בנשים צעירות? יש להניח. מי האיש שהיו אמורים 'להוריד'? גם זה עדיין לא ידוע. ייתכן שראה אותו בלילה כשביקר שם. האם זה הרוסי בעל הפנים הרבועות והאצבעות המקועקעות? האם זה אחד משומרי הראש המוסווים כמלצרים? האם זה עב הגוף המיוזע שביום יושב מחוץ למסעדה ומוחה את הזיעה ממצחו במטפחת תכולה, ובשעות הלילה סוקר את המתרחש ממקומו בירכתי האולם?
 
רגליו נשאו אותו כמו מאליהן את כל הדרך מהיכל המשפט עד לקצה ההוא של רחוב סוקולוב. הוא התיישב על כיסא מוגבה ליד דלפק המזנון הצופה לעברו השני של הרחוב, הזמין בקבוק סודה וכריך והסתכל לעבר ניצה בצפון. ליד אחד השולחנות שעל המדרכה ישבו שלושה אנשים. אחד מהם היה אותו בעל גוף שיושב שם תמיד, כך נראה. השניים האחרים ישבו מולו ונראו שקועים בשיחה ערה. קשה לקרוא לזה שיחה, השניים דיברו והוא הקשיב. מדי פעם קירב את הסיגריה לפיו ופלט ענן עשן, ולבסוף הטביע אותה בשיירי הקפה השחור שבכוס שלפניו. רוכב אופנוע התקרב בנסיעה נגד כיוון התנועה ברחוב החד סטרי החוצה את דיזנגוף. הוא החנה את האופנוע ליד הכניסה למסעדה, הסיר את הקסדה וחשף שני מפרצי קרחת עמוקים, כיסה אותם בכובע המצחייה הירוק ונכנס פנימה.
 
כדי להבין מה עשתה הדס ליד מאורת החטאים הזו, מדוע נקלעה לקרבת היעד לחיסול ומי הוא היה, יצטרך לאסוף עוד הרבה מידע. האם משפטם של הנאשמים בהריגתה יסייע בכך? אולי, אבל לא בטוח שיוכל להמתין. הצורך לדעת היה כעת הסיבה שלשמה קם כל בוקר ממיטתו.
 
יגאל היה זקוק לקפה טוב וידע איפה יוכל למצוא כזה. הוא קם ופנה מערבה לאורי, שהזעיק את האמבולנס, ולקפה הטוב שלו. בדרכו העיף מבט נוסף לעבר מועצת העבריינים שליד השולחן על המדרכה, השמן בחולצת הטריקו הדהויה ליווה אותו בעיניו גם הפעם.
 
10.
להפתעתו בית הקפה היה סגור. הרחבה שלפני הכניסה, המגודרת באדניות פורחות, הייתה ריקה מכיסאות ושולחנות ושוממה מלקוחות. לדלת הסגורה הוצמד דף נייר. ממקומו ברחוב התקשה לקרוא את הכתוב וכדי להתקרב לדלת היה עליו לעבור מעל מחסום השרשרת המונע את הכניסה לרחבה המגודרת. הוא הביט סביב, האנשים העוברים ברחוב אינם תוהים מדוע בית הקפה, שהיה שוקק חיים עד לא מכבר, התרוקן פתאום מאורחיו וסגר את שעריו, ואיך יוכל הוא לדעת מה קרה?
 
כל מה שהיה לו זה שם בית הקפה — אואזיס, ושמו של אחד מבעליו, אורי. למעשה, די לו בכך. כמי שעיסוקו בתיקון פרצות אבטחה במערכות מידע ממוחשבות, הוא יודע גם איך לחדור לתוכן.
 
הוא מיהר הביתה. מונית כעת התאימה לו מאוד. תוך דקות היה בדירתו ליד המחשב, חדירה למערכת המידע של האגף לרישוי עסקים של העירייה תיתן לו גישה לפרטים שהוא מחפש. שם בית העסק אואזיס, שם הבעלים אורי נחומי, מספר טלפון. הוא שמע את צלצול הטלפון בצד השני, אורי ענה. יגאל הזכיר לו מי הוא ואת פגישתם הלילית מלפני שלושה ימים, ושאל מדוע בית הקפה סגור.
 
"אתמול הגיע פקח של מחלקת התברואה. בחור חדש, לא מוכר. עשה ביקורת ומצא, לטענתו, ג'וקים ועקבות של חולדות. הוא נתן לנו צו סגירה לחמישה ימים לצורך ביעור מזיקים וחיטוי," הסביר אורי.
 
"ויש באמת בעיה של מזיקים?"
 
"אצלנו לא. ברור שאי אפשר להחזיק מקום סטרילי לחלוטין, כי כמה שלא תבער תמיד יכול להיכנס מבחוץ איזה ג'וק או עכבר. אנחנו מוודאים כל הזמן שאין קינים, כבר מכירים את המקומות המועדים ועושים ביקורות כל הזמן. הפרסום הכי שלילי זה ג'וק בסלט או חִרבון של חולדה בסוכר. על התברואה אנחנו מאוד מקפידים." נימת קולו של אורי הייתה עניינית ללא כעס, כפי שאפשר היה לצפות.
 
"אז מה קרה? אתה חושב שזו התנכלות?"
 
"אני לא חושב, אני יודע. אמרתי לך שאני מכיר את פקח התברואה שעבד באזור שלנו. שאלתי אותו, הוא אמר לי שקיבל הנחיה לשנות את יעדי הפיקוח שלו ושמישהו אחר נכנס לתחום שהיה באחריותו. שאלתי ממי קיבל את ההנחיה והוא אמר שמהבוס שלו, אבל הבוס לא ידע להסביר ואמר שזו הוראה מגבוה. ברור לי שזה קשור להצעה שקיבלנו למכור את המקום. אלה עבריינים שיש להם גם קשרים בעירייה והרבה כוח. הם פשוט יכולים לייבש לנו את העסק."
 
"מה אתם מתכוונים לעשות?"
 
"עדיין לא החלטנו, אבל ברור לי שלא נמכור להם. אני עוד לא יודע איך נוכל לעמוד בהפסדים שייגרמו לנו, מחר ראש השנה ודווקא בנינו על ההכנסות מהחג, אבל את התענוג לקבל את המקום הזה אני לא אתן להם." אורי כבר היה מעבר לשלב הכעס, בקולו נשמעו החלטיות ונחישות.
 
"תחזיקו מעמד," סיים יגאל את השיחה, "אם אני יכול לעזור במשהו, אל תהססו לפנות. בהצלחה."
 
אז ככה הם עובדים. מעניין איך שכנעו את בעלי החנויות האחרים לפנות את נכסיהם. אם חושבים על זה עוד, אז חלפנות כספים והימורים, העסקים החדשים שנפתחו במקום אלה שנסגרו, יכולים להיות כיסוי טוב לפעילויות כמו הלוואות בשוק האפור, ניכיון צ'קים והלבנת כספים. ברור שמי שסוחר בנשים צריך גם ערוץ שדרכו יוכל להלבין את הכסף שהוא מרוויח בעסקי הזנות ולהכניס אותו למחזור העסקים האחרים שלו, שטיבם עדיין לא ברור, וכל זה תחת עיני המשטרה ובחסות העירייה.
 
בערב הוזמנו לארוחת החג אצל עמי וגילה. יגאל לא רצה ללכת, ורד ויובל נסעו בלעדיו. הם ילונו שם אחרי הארוחה ויחזרו למחרת. ורד ויגאל ממעטים לדבר ביניהם, כל אחד מהם שקוע בבועת האבל הפרטית שלו, משקיע עצמו בפעילות קדחתנית, הוא בחקירה והיא בעבודה. ויובל, הוא נעזב לנפשו, ספון בחדרו, משוטט בעולמות משחקי הרשת המדומיינים עם חבריו.
 
מעיון באתרי החדשות בבוקר, למד שהמשטרה מתקשה באיסוף ראיות להוכחת אשמת העצורים, החוקרים השיגו הארכת מעצר להשלמת החקירה ומכך הסיק שהחקירה תקועה. אם אין להם כלי נשק, אין אופנוע, אין ממצאים מפלילים מזירת האירוע, אין תיעוד של הירי ואין עדויות של אחד נגד השני, לא יוגשו כתבי אישום והשניים פשוט לא יועמדו לדין.
 
הוא הכין לעצמו סלט וחביתה והתיישב מול הטלוויזיה, מחשבותיו נדדו והוא לא הצליח לעקוב אחר התמונות המרצדות מול עיניו. עבר מהכורסה לספה ונרדם.
 
הדס התבוננה בו ישן, יושבת לידו זקופה, אהובה. הוא פקח את עיניו, "את כאן?" "אני כאן." היא חייכה, יגאל אסף אותה בין זרועותיו, נושם את ריחה. הכרתו שבה אליו לאט, אבל הוא המשיך להיאחז בשינה. בחלום היא הייתה כל כך מוחשית, כל כך נוכחת. עדיין לא ער לגמרי נאחז בשיירי דמותה שבחלום וכבר ידע שהוא מאבד אותה שוב. לחייו היו רטובות.
 
השעה הייתה שתיים וחצי אחר חצות, הוא יצא מהבית, נכנס למכונית ונסע. הרחובות היו ריקים. לאורך הירקון אין איש בשעה כזו בערב חג. הוא החנה את המכונית והלך לכיוון המקום שבו נקבע כי חייו ישתנו לעד. חזרתו הכפייתית למקום, כמו ביקשה להשיב את הזמן לאחור, לרגע שלפני הירייה הגורלית ההיא, לעכב את הדס מעט ולהניח לדברים להתגלגל במסלול חלופי.
 
להפתעתו, מקום הבילוי המפוקפק היה פתוח, אפילו בערב חג יש מבקרים. השלט בשחור ואדום בחזית היה מואר, מלצר לבוש שחורים עמד בפתח. הוא נכנס, הכול כשהיה. התאורה הקלושה, השולחנות התפוסים בחלקם, הבריון הרוסי ישב בקצה הבר. יגאל התיישב וביקש יין לבן, בזווית עינו הבחין בבריון שקם ממקומו והלך לפינת האולם. הוא שתה לאט את היין וסקר מדי פעם את הגברים ואת הנערות שישבו ליד השולחנות. אצבעות עטורות כתובות קעקע תפסו פתאום את ירכו כמו צבת פלדה שננעלה עליה, "אתה יוצא בחוץ," הוא לחש לאוזנו. יגאל נרתע. אלימות תמיד הבהילה אותו, מעולם לא לקח חלק באירוע שכלל אלימות. פעם אחת, כשהיה חייל, ארגן מפקד המחלקה טורניר היאבקות. מי שניצח בקרב המשיך נגד המתמודד הבא עד שהפסיד ויצא מההתמודדות. הוא נאבק נגד רוכמן, מספר שתיים על המקלע, שהיה נמוך ממנו וקל בעשרה קילוגרם בערך. הוא ניצח והתחמק מהקרב הבא בתואנה שנחבל באפו, מה שלא היה נכון, אבל חסך את ההתחככות המיוזעת ואת הכורח להמשיך להשתתף בטקס הדוחה הזה של גבריות גולמית חסרת עידון. מעולם לא פגש מקרוב כל כך אלימות כה בוטה. הוא חש את הלמות הדופק ברקותיו. "אני יכול לשתות את היין שלי?" שאל. היד התהדקה. "מה לא מבין, יוצא בחוץ או אני זורק אותך מחולצה."
 
"תגיד," שאל, "אתה לא מפחד?" הבריון נראה מבולבל לרגע, "למה מפחד?" "אתה לא מפחד שיום אחד יבוא בריון חזק יותר וגס יותר ממך, עם יותר קעקועים על האצבעות ויזרוק אותך מחולצה?"
 
הוורידים בלטו על צווארו המאדים, צבת הפלדה התנתקה מירכו, ניתרה לפתע כהכשת נחש, לפתה את החלק הקדמי של מכנסיו ומעכה בכוח את תכולתם. הכאב הציף אותו, הוא ניסה לשאוף אוויר, אבל כל מה שהצליח להפיק היה כמה השתנקויות קולניות. ראייתו היטשטשה מהדמעות שעלו בעיניו מעוצמת הכאב וההשפלה. הבריון קירב את עיניו הלטושות לפניו. "מה לא מבין, סוּקָה, מה לא מבין?" יגאל הרים את ידו ונעץ אצבע לתוך עינו הלטושה של הבריון. ההרגל הזה שנשאר לו, לטפח את ציפורני ידו הימנית בתקווה שיחזור פעם לנגן בגיטרה, הוא שסייע לציפורן האצבע המורה לחדור לגלגל העין ולשקוע בתוך עיסת דם וג'לטין מחליאה. הבריון פרץ בזעקות שבר ונפל מכיסא הבר לרצפה, כל גופו מתכדר סביב ידיו המסוככות על עינו הפגועה. געיות כאב מעורבות בקללות עסיסיות החרידו את חלל האולם. כפוף מכאב עשה יגאל את דרכו לעבר הדלת, שני מלצרים בשחורים רצו לעבר הבריון הזועק ומשום מה אף אחד לא ניסה לעצור אותו. הוא צלע למקום שבו החנה את מכוניתו, נכנס לתוכה כמו חיה פצועה הנכנסת למקום המסתור שלה, והתיישב מאחורי ההגה. הכאב לא הרפה, כל פלג גופו התחתון דאב, הכליות, שלפוחית השתן, החלציים.
 
ברור שתשומת הלב והטיפול האישי שלהם זכה העידו על כך שהוא כבר מוכר במקום. מוכר ולא רצוי. הוא לא יכול עוד להיכנס לתומו ולהעמיד פני לקוח מזדמן. התקפת הנגד שלו הפתיעה אותם וגם אותו. מעולם לא חשב שיהיה לו אומץ למענה לשון מלגלג מול גילוי כזה של אלימות ושיוכל להגיב באלימות שכנגד. על אצבע ידו הימנית עדיין היו מרוחים שיירי גלגל העין של הבריון הרוסי, הוא הוציא מתא הכפפות חפיסת מגבונים, מחה את אצבעו בפיסת הנייר הלחה, גולל לכדור קטנטן והשליך מבעד לחלון המכונית ומעבר למדרכה.
 
בנסיעה איטית חזר הביתה, נכנס לדירה הריקה, הוציא שקית לקט ירקות קפואים מהמקפיא, עטף במגבת דקה, פשט את מכנסיו, התיישב על הכורסה והניח אותה בזהירות על חלציו. הרהורים שלאחר מעשה התגנבו להם. אולי יזכה לביקור של המשטרה? הפעם כחשוד? האם ייתכן שתוגש נגדו תביעה על חבלה חמורה בכוונה תחילה? אמנם הוא זה שהותקף ופעל להגנת עצמו, אבל מי יעיד שכך התרחשו הדברים? האם עבריינים מגישים תלונות למשטרה?
 
כנראה נמנם קצת. אור הבוקר הציף את הסלון, צמרמורת עברה בו כשעלה זיכרון הכאב שהסב לו הבריון ותחושת אצבעו הננעצת בגלגל עינו. הוא מיהר לזרוק לפח האשפה את שקית הירקות שהפשירה. עוד מעט יחזרו ורד ויובל ומוטב שלא יצטרך להמציא הסבר לשימוש שעשה בה. שני ימי חג וסוף שבוע שלאחריו ממתינים לו, ארבעה ימים שבהם יוכל לשתף את ורד בגילויים שהעלו חקירותיו, לקראת פתרון החידה שהפכה לתכלית השומרת על שפיותו.
 
11.
בכיס חולצתו מצא את כרטיס הביקור. תחילה התקשה להיזכר מתי קיבל אותו, אבל מיד עלו קלסתרו הבהיר וגישתו הנלהבת של אמיר, כתב הפלילים של העיתון המקוון המתפאר בהיותו אתר החדשות המוביל בישראל. בקוצר רוח חיכה למוצאי השבת, כדי להתקשר לכתב.
 
הרעיון לנצל את להיטותו כדי לחלץ מידע נוסף ליווה אותו בסוף השבוע הארוך. בשמונה בערב התקשר.
 
"שלום אמיר, מדבר יגאל הקר, נפגשנו בבית המשפט ונתת לי את כרטיס הביקור שלך."
 
"בטח, אני זוכר, מר הקר, אבא של הדס. מה שלומך?"
 
"אתה רוצה להיפגש?"
 
"ודאי, רק תגיד איפה ומתי. פנית לעוד מישהו חוץ ממני?"
 
"אתה מתכוון אם פניתי למישהו אחר מהתקשורת? לא, אתה הראשון."
 
"אני יכול לבקש שעד שלא נדבר לא תפנה לאף אחד אחר?"
 
"אני מבטיח, אתה יכול לפגוש אותי בבית קפה אצלי בשכונה?"
 
"אני אהיה שם."
 
למחרת בעשר בבוקר פגש את אמיר בבית הקפה. העיתונאי הקדים ותפס שולחן ברחבה שבחוץ. לגופו חולצה משובצת, שערו מעוצב בתסרוקת אופנתית, כל קווצת שיער פרועה בצורה מסודרת, מחוזקת בג'ל. על השולחן מולו כוס חרסינה לבנה ששיירי קצף קפה על שוליה ובתחתיתה, ובין כתפו לאוזנו אחוז מכשיר טלפון, אליו הוא ממשיך לדבר כשהוא מושיט את ידו ללחיצה.
 
"אני אחזור אליך, אחי, צריך לסגור, אני מתחיל עכשיו ריאיון." הוא סיים את השיחה ופנה אל יגאל, "מר הקר, תודה שהסכמת לפגוש אותי. אני רוצה לדבר איתך קודם כול על בלעדיות. אנחנו יכולים גם לשלם תמורת הסיפור שלך, אבל זה בתנאי שאתה או המשפחה שלך לא תפנו לאף גורם תקשורת אחר." יגאל התבונן בו רגע ארוך לפני שדיבר. "אני מבטיח לך בלעדיות על מה שתשמע עכשיו, אבל בתנאי שאתה תשתמש בדברים האלה כדי לעשות עבודת תחקיר רצינית. זה לא הסיפור שאתה כנראה מצפה לו, אבל תאמין לי שזה סיפור גדול. השאלה היא אם אתה מוכן להיכנס לזה."
 
הכתב הופתע קצת. זה אמנם לא היה מה שציפה לו, אבל הוא היה מסוקרן. "נשמע, אבל אני כמובן לא יכול להבטיח כלום מראש." יגאל גולל בפניו את מה שלמד בימים האחרונים, על סחר בנשים, בית בושת, השתלטות על נכסים, הקמת בסיס לפעילות כספים פלילית, ניסיון חיסול כנראה על רקע מאבקים של העולם התחתון וכל זה לעין כול ברחוב צפון תל אביבי, בחסות פקידים בעירייה, ולנוכח אוזלת יד מחפירה של המשטרה.
 
"אני, כמובן, לא יכול פשוט לפרסם את מה שסיפרת, אתה מבין. אני חייב להביא עדויות ממקור ראשון, לוודא ולהצליב נתונים. כל מה שאמרת אולי נכון ואולי לא." אמיר נזהר בדבריו. יגאל הרגיש שהוא יודע יותר ממה שהוא מגלה. "ברור, אני אתן לך שמות, מקומות, שעות פעילות, אבל אתה צריך לעשות עבודת שטח."
 
אמיר היסס, "זה משהו שאני צריך לסגור קודם עם העורך שלי, אתה מבין. אנחנו לא ממש עיתון של תחקירים מעמיקים. עם כל כמה שהייתי רוצה לעשות עבודה כזאת, העורך רוצה ממני סיפורים אנושיים. מה שאנשים אוהבים לקרוא."
 
"כן, אני מבין, עבריין שהורג אזרחית תמימה זה סיפור טוב, סיפור עצוב עם דמעות, סיפור שהקורא אותו ינענע בראש ויצקצק. טרגדיות אישיות מוכרות עיתונים, אבל למי יש סבלנות לקרוא עבודת תחקיר עיתונאית טובה?"
 
אמיר התקשה להישאר אדיש ויגאל הרגיש שיש פה הזדמנות לחדור מבעד למעטה הזהירות שלו.
 
"אני חושב שאתה יודע על חלק מהדברים שסיפרתי ואולי יודע יותר."
 
כתב הפלילים נשם נשימה עמוקה, "מה שאני אומר לך זה כמובן בינינו." יגאל הנהן.
 
"הדבר הראשון שרציתי לבדוק היה את מי רצו לחסל. כנראה מדובר באיש ידוע בעולם התחתון, שבעבר הוגשו נגדו כתבי אישום על ניהול רשת להברחת סמים, על בעילת קטינה ועבירות אלימות. האיש הזה הפך להיות עד מדינה, ותמורת סגירת כל התיקים נגדו הוא העיד נגד שותפיו לרשת, שקיבלו עונשי מאסר. בעקבות המשפט והפרסום שקיבל הוא שינה את שמו והוציא צו איסור פרסום על שמו החדש ועל פרטים מזהים נוספים. היום הוא יזם נדל"ן בתל אביב ובערים נוספות, ולפי מה שאתה אומר, מסתבר שהוא גם לא עזב את עולם הפשע. אני חשבתי שרצו להתנקש בו בגלל הסיפור מהעבר, אבל מדבריך יכול להיות שזה קשור לעיסוקים הנוכחיים שלו. הבעיה היא שבגלל צו איסור הפרסום אי אפשר לכתוב עליו בעיתון גם אם לכאורה הוא קורבן לניסיון חיסול. בקיצור, לא בטוח שאוכל לקבל אישור מהעורך ללכת על תחקיר כזה. זה המצב."
 
"מה שמו של האיש?"
 
אמיר היסס מעט, "זה כמובן אסור בפרסום, ואתה לא שמעת את זה ממני, שמו הקודם היה מומי אבשלום ושמו החדש תמיר נבו."
 
יגאל נפרד מאמיר בהבטחה לשמור על קשר אם יהיו לו דברים נוספים לספר. בעת לכתו הפך שוב ושוב במה ששמע. אז יש פה פושע, כנראה ראש ארגון פשיעה, שמקבל עזרה מגורמים בעירייה, וזוכה גם לגיבוי מהפרקליטות ועדיין ממשיך לעסוק באותם עיסוקים שהובילו לכתבי האישום נגדו. ויש גם דברים שלא מסתדרים עם מה שאמר הכתב, כמו איך קורה שאדם שחייו בסכנה יושב לו לבטח על המדרכה ופניו לרחוב, חשוף לכל ניסיון תקיפה מאופנוע או מכונית עוברת? ואיך זה שבעל כובע המצחייה הירוק, ששמע אותו קודם בבית המשפט מדבר עם אחד החשודים בניסיון ההתנקשות, נכנס כבקיא ורגיל למקום שהוא כנראה בסיס האם של הארגון, מאורת החטאים ניצה בצפון? זה לא הגיוני. ואיך זה שהוא רואה את מה שהמשטרה והכתב הפלילי לא רואים?
 
הוא פתח את דלת הדירה ומצא עצמו מול יובל, שעמד לצאת בדיוק כשנפתחה הדלת. מבלי שהתכוונו לכך עמדו זה מול זה מופתעים לרגע, ואז פשט את זרועותיו וחיבק את בנו. הבן הניח את ראשו על כתף אביו, כבר כמעט גבוה ממנו, ידיו רפויות לצדי גופו, יפחות כבושות מזעזעות את גבו. יגאל הצמיד בידו האחת את ראשו אל שקע צווארו וליטף את שערו, בידו השנייה ניסה לעטוף את הגוף הצנום הרוטט מבכי. כך עמדו חבוקים בפתח הדירה, מחדשים את קִרבתם מלפני האסון. לא רק את האבל שלו הזניח, גם לאבלם של יובל ושל ורד לא היה קשוב בימים האלה. הוא הוביל את יובל אל הספה בסלון והם התיישבו יחד, ראשו של יובל מונח על כתפו של יגאל וידו חובקת את כתפיו. "אני כל כך מתגעגע אליה," אמר יובל בקול חנוק. "אני יודע, חמוד שלי," אמר יגאל. "אני חולם עליה הרבה, אני חושב שלימדתי את עצמי לקרוא לה בחלום."
 
"המורים אמרו לי שאם קשה לי להיות בכיתה אני יכול לצאת ולחזור מתי שבא לי," הסביר יובל את נוכחותו בבית בשעה הזו של היום. "התכוונתי לחזור עכשיו לבית הספר."
 
"בוא נלך יחד," הציע יגאל.
 
אחרי שליווה את יובל, חזר והתיישב ליד המחשב. מצויד בשני שמותיו של העבריין שקיבל מהכתב, התכונן לעבודת מחקר קטנה. מתוך הרגל נכנס לתיבת הדואר, לצד ההודעות הרגילות מצא הודעה אחת שכללה קובץ וידאו שכותרתה "לעיניך בלבד". ההודעה נשלחה מכתובת לא מוכרת, כללה מספרים בלבד ושירות דואר חינמי ידוע. נראה שזו הייתה תיבת דואר שנפתחה רק לצורך שליחת ההודעה המסוימת הזאת. מי ששלח אותה אינו רוצה שיוכלו לעקוב אחריו וודאי שלח אותה מכתובת IP שתוביל את המתחקה אחריה למבוי סתום.
 
הוא סרק את קובץ הווידאו למציאת וירוסים או נוזקות. הקובץ היה נקי. כשפתח אותו הופיע ריבוע שחור במרכז המסך ועליו כיתוב בלבן ״Street shooting in Tel Aviv״. הסרטון התחיל לרוץ, התמונה המטושטשת ותנועותיהם המהירות והקופצניות של המכוניות והאנשים, כמו בסרטים של ראשית ימי הראינוע, העידו כי הסרט צולם ממצלמת אבטחה. אפשר היה לזהות את ניצה בצפון ואת כבד הגוף המיוזע, מומי אבשלום, הלוא הוא תמיר נבו בשמו החדש המוגן מפני פרסום, יושב במקומו הרגיל ומולו יושב אדם נוסף, גבו אל המצלמה ואל הכביש. עכשיו נכנסת הדס לתמונה, בהליכתה הזקופה, המוכרת כל כך. דמעותיו טשטשו את התמונה, הוא עצר את מהלך הסרטון ופרץ בבכי חרישי. נשם כמה נשימות עמוקות, ונגד רצונו נפלטה אנחת כאב שכמו קרעה את חזהו. הוא חזר לצפות בסרטון. הנה היא, הדס, הולכת כמחפשת דבר מה ולבסוף ניגשת לשניים היושבים ליד השולחן לצד המדרכה. היא רוכנת אליהם בשאלה, ואז מתרחשים הדברים במהירות. מצד ימין מופיע אופנוע שעליו רכובים שניים, הרוכב היושב מאחור יורה באקדח, הדס נופלת, גופה מחוץ לתמונה ורק רגליה נראות. האדם שיושב מול מומי אבשלום קם במהירות ובורח ימינה, הכיוון שממנו הופיע האופנוע. מומי אבשלום נותר לשבת ללא תנועה, האופנוע ממשיך בנסיעה לצד שמאל ונעלם. התמונה מתרוקנת מאנשים, רק ראש ארגון הפשע היושב ורגליה של הדס הירויה נראים בתמונה. הסרטון נגמר.
 
יגאל בהה בצג המחשב, ואחר חזר והריץ שוב ושוב את הרגע שבו הדס נכנסת לתמונה, לא שבע מלראות אותה הולכת פעם ועוד פעם מימין לשמאל, ולאחור ושוב מימין לשמאל, ושוב לאחור.
 
מסתבר שמצלמת אבטחה אחת בכל זאת עבדה ושמישהו העלים את הסרט לפני שהמשטרה ביקשה אותו או אולי לפני שהעבריינים דרשו אותו. מסתבר גם, שאותו מישהו בחר לשלוח את הסרט אליו, לא למשטרה, לא לתקשורת, אליו. המישהו הזה ניסה להסוות את זהותו בכתובת דואר זמנית ובלתי ניתנת לאיתור, אבל האם לא חשב שאפשר לזהות את מיקום המצלמה לפי זווית הצילום ודרכה להגיע אליו, אל בעל המצלמה? טיפשי מצדו.
 
יגאל הפעיל את תוכנת העריכה וייבא אליה את הסרטון. הוא העביר תמונה אחר תמונה, שוב ושוב, מסתכל ומנסה למצוא פרטים שהחמיץ בהתבוננות הראשונה ולהבין טוב יותר מה הוא רואה. התמונה מטושטשת וקשה להבחין בתנועות האנשים, ודאי לא בהבעות פניהם. את הדס זיהה לפי הליכתה ולפי השיער האסוף לזנב סוס. תיק יד תלוי על כתפה. היא מסתכלת כלפי מעלה כמחפשת משהו ואז פונה למומי אבשלום ונראה כאילו אומרת לו דבר מה. לאחר מכן היא צועדת צעד אחד שמאלה ונכנסת בדיוק לקו האש של היורה, כלל לא מבחינה באופנוע המתקרב מאחוריה וביורה שמכוון, כך זה נראה עכשיו, לא אל מומי אבשלום אלא אל זה שיושב מולו.
 
הדס נופלת, האיש קם במהירות, מפיל את הכיסא, פותח במנוסה מבוהלת ונעלם. גם האופנוע נעלם. מומי אבשלום ממשיך לשבת בשוויון נפש. בשתי השניות עד לסיום הסרטון הוא לא קם לסייע להדס, לא מזעיק עזרה, ולא נראה כמי שההתרחשות הזאת נוגעת לו.
 
חתיכה אחת נוספת נפלה למקומה בחידת התצרף המסובכת הזאת: לא מומי אבשלום היה המטרה להתנקשות, אלא האדם שישב מולו. התנהגותו של מומי בזמן האירוע מוזרה, הוא לא מנסה לברוח, הוא בטוח בעצמו ואדיש לפגיעה בהדס. מה אפשר ללמוד מכך? שגורלה של הדס אינו נוגע לו? הוא כנראה סוציופת, זה מתאים לראש ארגון פשע. הוא לא מנסה לברוח? אולי הוא יודע שהירי לא מיועד לו, ולכן הוא בטוח בעצמו? אולי בכלל הוא זה שהזמין את ההתנקשות ויצר את ההזדמנות לירי? ודאי לא תכנן שהמתנקשים יפשלו בשלומיאליות כזו ושפתאום תופיע אישה צעירה ותעצור בגופה את הקליע שהיה מיועד למישהו אחר. אבל זה מה שקרה, ומה שקטע את חייה של הדס. צעד אחד שמאלה בעיתוי אומלל הציב אותה מול האקדח היורה. פשוט כך.
 
הוא ישב הלום כאב מול המחשב. אם יש משהו נורא יותר מלראות אדם יקר לך כל כך מת, הרי זה לראות אדם יקר לך כל כך מת מוות כה מקרי, סתמי, אגבי, חסר משמעות. היה פה כאב נוסף של אי צדק מחריד, עוולה שלא תתוקן עוד, רֶשע שלא יבוא על עונשו. החיפוש שהתכוון לערוך על שמותיו של העבריין יחכה, כעת היה דחוף לו יותר למצוא מי שלח את הסרטון והרמז היחיד היה זווית הצילום. אין שום ביטחון ששולח הסרטון יסכים לדבר איתו, אבל אולי אפשר לראות בעצם שליחת הסרט נכונות למסור מידע, ואת זה אסור להחמיץ.
 
ושוב היה יגאל ברחוב ההוא בשעת אחר צהריים מאוחרת, מומי אבשלום לא ישב הפעם מחוץ לניצה בצפון. לפי זווית הצילום והעובדה שהמסעדה של מומי מופיעה באופן חלקי בלבד ורק בשוליו השמאליים של הסרטון, נראה כי מצלמת האבטחה הוצבה בגובה של שניים וחצי מטרים, מצדו השני של הרחוב, צופה על השטח שלפני אחת החנויות שמול המסעדה ולימינה. שני בתי עסק מתאימים לצילום מהזווית הזאת, האחד חנות לטלפונים סלולריים, והשני מספרה לכלבים. הוא סקר את הקירות שמעל לפתחי החנויות ותר אחר המצלמה. אין מצלמה וגם לא התקן למצלמה, כנראה הוסר. אפשר להבין את בעל החנות שוודאי לא רוצה להסתבך עם העבריינים. אם להמר על בעל חנות שיתקין מצלמת אבטחה, נראה שיהיה זה מי שיש לו סחורה בעלת ערך כמו טלפונים סלולריים ולא, למשל, מי שחופף שיער של כלבים למחייתו. הוא התכוון להיכנס לחנות, אבל משהו עצר בעדו. הביט מאחוריו אל המסעדה, מלצר בשחור הסתכל עליו. כמו שחשב, לא יהיה זה נכון לפנות לבעל החנות באופן גלוי, כי הרי ברור שהוא מפחד ומתאמץ להסתיר את מעורבותו, צריך לפנות אליו בדיסקרטיות במקום אחר.
 
שעתיים מאוחר יותר ישב בבית קפה בגן העיר מול יעקב, בעל חנות הטלפונים הסלולריים. הוא לא רצה לדבר בטלפון. "אתה מבין אותי שאני נזהר, נכון?" אמר בעל החנות, "יש לי משפחה וילדים, ואני מחכה גם לנכד ראשון." אדם רזה, קומה ממוצעת, שיער אפור מקליש, מרכיב משקפיים גדולים, גבותיו עבותות. את כתפו האחת הרעידו מדי פעם עוויתות עצבניות, ומבין שיניו נשמעו לעתים ציוצי מציצה. הוא פתח במונולוג וסיפר את אירועי היום ההוא, כפי שראה אותם מבעד לחלון הראווה של חנותו. "האיש השמן הזה יושב שם כל היום ומעשן, מסתכל על הרחוב ומדבר עם אנשים. על שתי חנויות הוא כבר השתלט, מולי הייתה חנות לצורכי צילום, הייתי ביחסים טובים עם בעל העסק. הוא נולד באוקראינה והתעסק בצילום כל החיים שלו, תיקן מצלמות, היה לו בפנים גם סטודיו לצילום. לפני חצי שנה התחילו העניינים עם העבריינים, בהתחלה באו והציעו לו למכור, הוא לא הסכים ואז התחילו לאיים. איימו עליו, על המשפחה, חתכו לו את הצמיגים של המכונית. הוא אמר לי שהם ידעו הכול עליו, איפה הוא גר, מה עושה כל אחד מבני המשפחה ומתי. איימו שאם יפנה למשטרה מישהו ימות, וזה לא יהיה הוא. בסוף מכר להם. בהפסד. פתחו שם חנות של צ'יינג'. כל הזמן נכנסים ויוצאים משם טיפוסים שלא היית רוצה להסתובב איתם. היה שבור לגמרי, לקחו לו את הפרנסה ואת הסיבה לקום בבוקר. אחר כך עברו לזאת מחנות הצעצועים, אצלה זה הלך מהר מאוד, כי היא ראתה בדיוק מה קרה לשכן שלה. אף אחד לא באמת מאמין שהמשטרה תעזור, הם חזקים יותר מהמשטרה. אנשים מפחדים על עצמם, על המשפחות שלהם, על הפרנסה שלהם. אני מפחד שהם גם מאזינים לטלפון שלי, חייבים להיות זהירים איתם. פעם היו לנו פה יחסים טובים מאוד בין בעלי העסקים ברחוב, היינו יוצאים החוצה כשלא היו לקוחות, מדברים, שותים קפה זה אצל זה בהפסקות צהריים, טועמים מהאוכל שכל אחד מביא, משתתפים בשמחות אחד של השני. היום כל אחד סגור בחנות שלו, מתעסק בעניינים שלו. מפחדים."
 
"ומה קרה כשנורו היריות?"
 
"הייתי עם לקוח ופתאום שמעתי ירייה וצעקות, הסתכלתי וראיתי איש בורח ימינה ואופנוע עם שני נוסעים נוסע במהירות שמאלה. ואז ראיתי על המדרכה אישה שוכבת בדם, הייתי משותק. פחדתי. הלקוח ברח מהחנות, סגרתי אותה והלכתי מאחורה. הורדתי את הצילומים מהמחשב שמקליט את מצלמת האבטחה לדיסק־און־קי, מחקתי אותם מהדיסק הקשיח ופרמטתי אותו כדי לא להשאיר עקבות. אחר כך היה פה בלגן, אמבולנס, משטרה. אחרי שעתיים בערך דפקו על הדלת, פתחתי, נכנסו שניים מהעבריינים ודרשו את הצילומים מהמצלמה. אמרתי להם שהיא לא פועלת והראיתי שהדיסק ריק. הלכו. למחרת בא השוטר, אתה מבין? השוטר הגיע לשאול אותי מה היה, מה ראיתי, רק למחרת. שאל גם על הצילומים, אמרתי לו מה ראיתי, רשם מה שרשם, וזהו. לא שמעתי ממנו יותר."
 
"ולמה שלחת אליי את הסרט?"
 
"חשבתי מה אני אעשה איתו? פחדתי שאם אני מעביר אותו למשטרה או לתקשורת, ישר הם מזהים מאיפה זה ועולים עליי, ואז אני מסובך איתם. אבל חשבתי שלכם, למשפחה, מגיע לדעת.
 
מה שתחליטו לעשות זה עניינכם, אני לא יכול, המצפון לא נותן לי להשאיר את זה אצלי."
 
"ולא פחדת שאפנה עם זה למשטרה?"
 
"אני עדיין מפחד, אבל האמת שאני לא יודע מה המשטרה תעשה עם הסרטון, הוא לא מוסיף להם משהו שלא ידעו. המספר של האופנוע היה מוסתר בכל מקרה."
 
"אפשר לגלות דברים מהסרטון," אמר יגאל, "למשל שהשמן בכלל לא היה המטרה לחיסול, אלא האיש שישב מולו. אתה יודע מי זה?"
 
"מאיפה שאני אדע, אני לא מכניס את האף שלי לדברים שהם לא ענייני, אבל לדעתי הוא לא נראה עבריין בכלל. ראיתי אותו כבר פעם במקום הזה מדבר עם השמן. אז נראה שהשמן מאוד כועס וכאילו מאיים עליו, אבל אני לא מכיר אותו. הוא לא מכאן."
 
"ואיך הגעת אליי? איך זיהית אותי כשנפגשנו?"
 
יעקב חייך. "אתה צוחק? השם שלך כבר היה בעיתונים כשדיווחו על האירוע. בפייסבוק יש לך דף עם תמונה וכתובת מייל, בלינקדאין אתה גם מופיע. אין בעיה היום לאתר את מי שרוצים. הכול פתוח."
 
כן, חשב יגאל, חוץ ממי שהפרקליטות מסדרת לו עסקת טיעון וצו חיסיון על שמו. "אתה יודע איך קוראים לשמן?"
 
"נדמה לי, אמרו שקוראים לו מומו או משהו כזה, אבל לא בטוח. אני לא הולך לשאול אותו איך קוראים לו, הוא לא נראה מישהו שמתיידדים איתו."
 
"אני מבטיח לך שאותו לא תמצא בפייסבוק ולא בלינקדאין," יגאל חייך.
 
"טוב, ברור," אמר יעקב. "הוא לא מהעולם שלנו, הוא מעולם אחר."
 
12.
ורד קיבלה את פניו בבית. "אני מכינה סלט לארוחת ערב, להכין גם לך?" הוא הנהן. שקל אם להראות לה את הסרטון והחליט לחכות למועד מאוחר יותר. ורד חתכה ירקות, "נדב התקשר, במשטרה נזכרו שהחפצים של הדס עדיין נמצאים אצלם, אמרו לו לבוא לקחת אותם. תיק יד עם כל הדברים בתוכו, גם הטבעות וסיכות שיער. הוא שאל אם אנחנו רוצים את התיק עם הדברים. אמרתי לו שיבוא, הזמנתי אותו גם לארוחת ערב."
 
יגאל בחן את פניו של נדב כשישב איתם ואכל בחוסר תיאבון. זקנו, שהיה מטופח ומוקפד, התארך והתעבה, הוא היה לבוש ברישול בבגדים שכמו הוצאו ישר מתוך מכונת הכביסה. ורד ליטפה את ידו שוב ושוב כשאמר בקול שעל סף בכי, שאינו מצליח להביא את עצמו לקום בבקרים וללכת למעבדה באוניברסיטה ושהוא שוקל להפסיק את לימודיו לתקופה מסוימת. הוא מקווה שמזכירות החוג תבוא לקראתו.
 
בתום הארוחה נפרדו בחיבוקים ממושכים ובעיניים לחות. יחד בדקו את תכולת התיק, ארנק עם כמה שטרות וכרטיסים מגנטיים לרוב, תעודת סטודנטית, אישורי כניסה למיניהם, שני עטים, תיק קטן לכלי איפור ובקבוקון בושם. ורד הזליפה על עצמה ורחרחה, דומעת. הם ליטפו כל פריט במעין טקס אבלות, כמו מנסים לשאוב מעט מרוחה של הדס מהחפצים שעברו מול עיניה, שבהם נגעה, שמשהו ממנה דבק בהם. חריט קטן לתרופות, עזרה ראשונה, טלפון כבוי, הסוללה בטח נגמרה מזמן, מצלמה קטנה, ישנה, לייקה רוסית. לפני שנים רבות קנתה אותה בשוק הפשפשים באמסטרדם, השיבה אותה לחיים והתמסרה לצילום פורטרטים במשך זמן מה, עד שחובות הלימודים תבעו יותר ויותר מזמנה. שני פורטרטים בשחור לבן ממוסגרים, תלויים גם אצלם, האחד של יובל בגיל אחת־עשרה, בחצי פרופיל, מחייך, כאילו הסב את ראשו ממשהו שהיה עסוק בו באותו רגע, תלוי בחדרו. השני, אישה קמבודית קשישה, סיגריה בפיה, מביטה בעיניים צרות בפנים חרושות קמטים, תלויה אצלם בסלון. למה לקחה איתה את המצלמה? ורד נטלה אותה לידיה וניסתה להפעילה, הצמצם לא פעל, המצלמה מקולקלת. היא ניסתה לסובב את הידית של סרט הצילום, שהסתובבה בחופשיות, כנראה אין סרט בפנים. ורד נזכרה שהדס חיפשה בעל מלאכה שיודע לתקן מצלמות לייקה. בסוף הגיעה לחנות צילום בצפון תל אביב, היה שם מישהו שהכיר את המצלמות האלה וידע להשיבן לפעולה.
 
כמובן, חשב יגאל, היא חיפשה את בעל חנות הצילום! אלא שההוא כבר נושל ממקור פרנסתו והורחק משם בעל כורחו. הוא דמיין לעצמו את הדס מחפשת את החנות ולא מוצאת אותה.
 
בתמימותה, באמון שלה באנשים, בביטחונה בכך שרק שוחרי טוב יש בעולם, היא פונה למומי, דווקא אליו מכולם, לשאול מה קרה לחנות ואיפה הבעלים, ונפגעת מהירי בלי להבין מה פגע בה ולמה. הוא סיפר לוורד את השערתו לגבי מה שקרה, ורד הקשיבה בראש מורכן. "ולמה המשטרה לא יודעת את מה שאתה יודע?"
 
"כי זו המשטרה שיש לנו." ובלבו הוסיף, וזאת העירייה שיש לנו, והפרקליטות שיש לנו. אז זהו, כנראה הגיעה החידה לפתרונה, סיבת נוכחותה של הדס במקום ההוא ובעיתוי האומלל התבהרה. היא הייתה קורבן תמים של סכסוך כלשהו שאינו נוגע לה ונפגעה במקרה מקליע שנועד למישהו אחר. ככה סתם. שום תעלומה ומסתורין, רק מזל ביש.
 
הוא נתן לוורד לצפות בסרטון ממצלמת האבטחה ואחז בכתפיה הרוטטות, כמבקש לרפא את שאינו ניתן לריפוי. מישהו צריך לשלם על הכאב שגרם להם, על המעשים שעשה, ואי אפשר לבטוח במוסדות שתפקידם לשמור על החוק והסדר שידאגו לכך.
 
אורי ושותפו חזרו ופתחו את קפה אואזיס, וקיבלו דוחות כעניין של יום־יום על הפרעות רעש ומטרדי ריח. מישהו, בעל כוח בעירייה, היה נחוש להמאיס עליהם את חייהם ולסלק אותם ממקומם.
 
אמיר, העיתונאי, התקשר לאחר שדיבר עם העורך שלו. כפי ששיער, העורך לא אישר לו לפתוח בתחקיר. בגלל האילוצים המשפטיים, הוא אמר, אבל אמיר משער שהיו שיקולי עריכה נוספים. הוא הוסיף שהמשטרה אינה מצליחה למצוא די ראיות להגשת כתב אישום נגד החשודים בירי והם כנראה ישוחררו למעצר בית לפני יום הכיפורים.
 
יגאל טלפן למשרדו של יושב ראש ועדת הפנים של הכנסת, שכיבד אותם בנוכחותו בהלוויה של הדס, לחץ את ידו והבטיח לעשות ככל שביכולתו. השתתף בצערם, אמר שדלתו פתוחה בפניהם, שיסייע בכל האמצעים שברשותו.
 
המזכירה ענתה, הכנסת בפגרה ויושב ראש הוועדה בחו"ל, הוא אמור לחזור יומיים לפני יום הכיפורים. אני אדבר עם העוזרת הפרלמנטרית ונקבע לך פגישה. זה דחוף? באיזה עניין? היו"ר מאוד עסוק. לאחר כמה שיחות טלפון נקבעה לו פגישה ליום שלפני ערב יום הכיפורים.
 
13.
האוטובוס לירושלים התמלא במהירות. חמסין כבד של סוף הקיץ שרר בחוץ וקרירות המזגן בתוך הרכב הקלה על הנשימה. בספסל מאחוריו דיברה נערה בטלפון בקול רם: "שומעת איזה קטע? זוכרת את נסים שראינו בקֶניון ואמרתי לך שהוא דלוק עליי? אז שומעת? אתמול הוא הציע לי לצאת." וכך המשיכה ופירטה באוזני הנוסעים מסכת שלמה של התרחשויות סתמיות.
 
בדרך כלל היה מתרגז ומבקש ממנה להתחשב בנוסעים האחרים, אבל עכשיו השתאה על הקלילות השאננה, על היכולת לעסוק בפכים הקטנים של החיים, חיים שלא נחבלו, חיים שעדיין שלמים. כמעט שכח שאנשים יכולים פשוט להתנהל להם בעולם כאילו הכול בסדר, כאילו כל דבר במקומו, כאילו לא השתבש כלום.
 
את החמסין בירושלים קשה לשאת יותר מאשר בתל אביב. הרוח החמה והיבשה חרכה את דרכי הנשימה, השמש קפחה. מונית לקחה אותו עד לשער שלפני רחבת הכנסת, השומר בשער הנחה אותו כיצד להגיע למשרדו של יו"ר ועדת הפנים. האוויר שמעל לרחבת הטקסים הגדולה ריצד מחמת החום שפלטו אבני הריצוף המבהיקות בלובן מסמא. היה זה ביקורו הראשון במשכן, אבל הוא התמצא בו בקלות. להפתעתו, גם לא נאלץ להמתין זמן רב עד הפגישה. המזכירה הזמינה אותו להיכנס, היו"ר קם לקראתו ולחץ את ידו. לפני שנים רבות למדו באותו בית ספר, היו"ר היה בשכבה שמעליו. ספק אם זכר אותו משם. אנו זוכרים היטב את אלה שהיו בכיתות הגבוהות, בהם היינו תולים עיניים מעריצות, אבל הקטנים מאיתנו לא היו ראויים לתשומת לבנו בשנים ההן. בבית הספר גם היה פעיל פוליטית, היה חבר במועצת התלמידים, בערבי זיכרון תמיד היה בין העומדים על הבמה. באוניברסיטה היה פעיל בתא הסטודנטים של המפלגה ונבחר למועצת הסטודנטים, אולי גם היה יו"ר המועצה. יגאל הצביע בעדו ואחר כך התחרט. בדיעבד התברר לו, שתפקידו במועצת הסטודנטים שימש לו מקפצה עסקית לשותפות בחנות הספרים ומכשירי הכתיבה שבשטח האוניברסיטה.
 
הוא התיישב מול היו"ר שנשען לאחור בכיסא המנהלים העצום שלו, הזמן צורב רישומו על פניהם של רוב האנשים, מעמיק חריצים, מכהה צללים, אבל תווי פניו של היו"ר כמו דהו עם חלוף השנים, התרככו, הפכו ספוגיים. קווצת שיער ארוכה מתאמצת להסוות את קרחתו המתרחבת. האקלים הממוזג במשרד מבודד אותו מהחום הלוהב שבחוץ וכך הוא יושב לו נינוח בחליפה תכולה, חולצה לבנה ועניבה בגווני כחול ושחור, מרים את שפופרת הטלפון ומבקש מהמזכירה שלא להעביר לו שיחות בשעה הקרובה. הוא פתח במילות ניחומים והזכיר את מחויבותו לפעול למיגור הפשע ברחובות, שמשתולל ואינו מבחין בין עבריינים ובין אזרחים תמימים, אבל יגאל לא בא לשמוע נאומים, הוא רצה פעולות. הוא גולל בפני היו"ר את מה שלמד בשבועות האחרונים, רצה לדעת מה ניתן לעשות לנוכח אוזלת ידה של המשטרה, לנוכח השחיתות שבעירייה, לנוכח מעשיה של הפרקליטות המוחלת לפושעים על פשעיהם ומסייעת להם להמשיך לפשוע, ובלבד שיעזרו לה להכניס פושעים אחרים לכלא. פרקליטות שנלחמת בפושעים, לא בפשע.
 
היו"ר הקשיב בעניין גובר והולך, שאל שאלות. לעתים היו שאלותיו פרטניות על מומי ועל עסקת הטיעון איתו. יגאל שאל האם ידוע לו על זה?
 
היו"ר השיב שאולי שמע משהו, אבל לא ידע שהמצב חמור עד כדי כך. יגאל לא גילה את המקורות מהם קיבל את המידע, הדף בעדינות את שאלותיו של היו"ר שביקש לדעת מי אמר מה ומתי, אבל בכל הנוגע לשיטות הפעולה של ארגון הפשע, המעורבות בסחר נשים ובזנות, לגבי הסיוע שהוא מקבל מידי ממלאי תפקיד בכירים בעירייה, אמר שיש לו עדויות מהימנות וכי היה עד לחלק מהן בעצמו. היו"ר הנהן. "ומה אתה מצפה שאעשה?" שאל.
 
"אני חושב שיש פה די כדי להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, בשביל זה יש ועדות בכנסת. הדס נהרגה. יש פה מעורבות של פושע שזוכה לחסות הרשויות, העבריינים מתחמקים מעונש, נכסי אזרחים עוברים לידי ארגון פשע, פעילויות עברייניות מתנהלות בגלוי לאור היום ואף אחד לא עושה כלום. אמרת שאתה נלחם בפשע, הנה ההזדמנות שלך לעשות מעשה, תקים ועדה שתחקור בצורה יסודית ואובייקטיבית את כל הנוגעים בדבר."
 
היו"ר חייך, הרצין, חייך שוב. "כדי להקים ועדת חקירה פרלמנטרית צריך עדויות מוצקות. אי אפשר לחקור רק על סמך דבריך, שייתכן שהם מבוססים וייתכן שלא."
 
יגאל לפת את מסעדי הכיסא בחוזקה, כמתכונן לזנק קדימה, קולו היה חנוק. "האם מותה של הדס חסר בסיס? מחדלי המשטרה חסרי בסיס? נשים כלואות המועסקות בזנות בדירה בצפון העיר זה חסר בסיס? אנשים סיכנו את עצמם כדי לדבר איתי, אני לא יכול לספק להם הגנה, אבל ועדה פרלמנטרית יכולה."
 
היו"ר ניסה להרגיע. "עברת זעזוע קשה וטבעי שאתה נסער, אבל יש לנו כללים לפיהם אנחנו עובדים, וגם אני צריך לפעול לפי הכללים."
 
פתאום הוא הבין. היו"ר לא יעשה כלום, כי הוא לא רוצה לעשות כלום. הרווח הפוליטי נמדד בדיבורים. במעשים עלולים להיכשל, בדיבורים עשויים להצליח והיו"ר עצמו הוא עדות לכך. מעולם לא נתפס ביוזמה מוצלחת, איש לא יעלה נגדו חשד שקידם נושא אזרחי חשוב כלשהו. הנה הוא כאן, יושב על הכיסא הגדול מול המכתבה המבהיקה, בחליפה האופנתית. "אתה מתכוון לעשות משהו עם הדברים ששמעת?" יגאל שמע את קולו רועד מזעם.
 
היו"ר השתהה, "אוכל לזמן ישיבה של ועדת הפנים בעניין ולהזמין אותך להשמיע את דבריך. אתה מוכן לזה?"
 
"אני מוכן, מתי תתקיים הישיבה?"
 
"זה יכול לקחת קצת זמן, אולי כמה חודשים, יש לנו הרבה דברים על הפרק."
 
"דברים חשובים יותר ממה ששמעת עכשיו?"
 
היו"ר חייך שוב. "הכול חשוב והכול דחוף במדינה שלנו. הבדואים, הגנת הסביבה, המסתננים, ועדות קרואות במגזר הערבי, העמותות במימון זר, שחיתות בשלטון המקומי. הכול דחוף והכול חשוב."
 
יגאל קם. "אני חושב שהבנתי את העניין, אני גם מבין טוב יותר איך המציאות יכולה להתקיים. גם המערכת השלטונית לא עושה את העבודה שלה."
 
היו"ר קם גם הוא כדי ללוות אותו לדלת, אבל הוא הזדרז ויצא בלי לחכות לו והותיר את ידו המושטת ללחיצה ללא מענה. היו"ר קרא אחריו, "אני אשלח לך זימון לוועדה."
 
יגאל לא טרח להשיב, הוא חלף על פני המזכירה והעוזרת הפרלמנטרית שנראו מופתעות לנוכח המחזה שאינן מורגלות אליו, אזרח יוצא ברוגז והיו"ר קורא אחריו כמנסה לרצותו. היו"ר נוכח פתאום בתדהמתן ושב להסתגר בחדרו.
 
 
 
14.
ערב יום הכיפורים, וצמוד אליו גם סוף שבוע. בימים שבהם היה שקוע בעבודה שמח יגאל על חופשות כאלה ועל ההזדמנות להיות עם המשפחה, לפגוש חברים, לצאת לצעדות ארוכות בפארק הירקון, לטייל עם ורד בנמל. הוא אהב את השקט, שמשתרר בשעות אחר הצהריים המאוחרות, את העיר שנעצרת ליממה, מתכנסת להרהוריה ולחשבון נפשה. בעבר נהגו לצאת לשכונה, להתבונן בילדים החוגגים על אופניהם במרחבי הכבישים שנפתחו והם שלהם בלבד ליום אחד בשנה. השנה הם יושבים בבית, יובל יצא עם אופניו לרכוב עם חבריו, אבל חזר לבדו לאחר זמן קצר. "לא בא לי," השיב לשאלותיהם והסתגר בחדרו.
 
מיד לאחר החג ציפתה לו עבודה רבה. את יכולותיו בתחום אבטחת מערכות מידע התעתד להקדיש למלאכת חיפוש והתחקות אחר הבסיסים העסקיים החוקיים של ארגון הפשע, ואחר הקשרים שלו עם גופי ממשל. התחקה אחר הליכים משפטיים קיימים ופסקי דין שניתנו בעבר, חיטט במאגרי המידע של רשות התאגידים, בתי המשפט ורשם החברות, נבר במאגרי המידע של העירייה. בעבודת נמלים טווה רשת של קשרים וזיקות עסקיות בין חברות, הצליב בין בעלויות, קשרי משפחה, זכויות בנייה ועמדות מפתח במוסדות השלטון.
 
במוצאי שבת שלאחר יום הכיפורים סקר את תרשים הרשת שיצר. המלאכה עדיין לא הושלמה, יש דברים נוספים שצריך לבדוק ונתונים שעליו להצליב, אבל התמונה הגדולה התחילה להתבהר. והגילוי החשוב ביותר, עסקי הסחר בנשים, עסקי הכספים המפוקפקים וההשתלטות על הנכסים הם רק צד אחד, ולאו דווקא הצד הנכבד, בעסקיו של מומי אבשלום. החלק הגדול והרווחי ביותר הוא עסקי הנדל"ן שלו ובעיקר פרויקטים של בניית מגדלי דירות, תמ"א 38 ומבני ציבור.
 
בראש המבוך המסובך הזה של בעלויות ושותפויות עומדים שלושה. האחד הוא מומי אבשלום או בשמו החדש, המגוהץ, תמיר נבו. הוא בעלים של חברה אחת בלבד בכל הרשת הזו, אבל נדמה שהחברה הזו קשורה בכל דרך שהיא לכל אחת מהחברות האחרות באמצעות קשרי משפחה, שותפויות עסקיות וחברויות בדירקטוריונים. השותף השני הוא ראש האגף לרישוי ופיקוח על הבנייה בעיריית תל אביב. הוא אינו בעלים של אף חברה, אבל קרובי משפחתו הענפה מכהנים כיושבי ראש של חברות, חברי דירקטוריונים, והם אף בעלי זכויות בנייה בבניינים המיועדים להרחבה או להריסה. השלישי, למרבה ההפתעה, הוא מיודעו ממשכן הכנסת. אכן, גם ליו"ר ועדת הפנים רגליים וידיים, ובעיקר זיקות משפחתיות, לאנשים המכהנים בתפקידי מפתח בחברות האלה. תחת שלושת הראשים הללו פועלים כבאי כוחם בנות זוג, אחים, בנים, אחיינים, גיסים, כלות, ואפילו חמות אחת בת שמונים וארבע, בעלת זכויות בנייה במבנה המיועד להריסה.
 
החברות הללו זוכות במכרזים של העירייה לפרויקטים הנושאים רווחים גדולים. עם רשת החברות נמנית גם חברה שהוקמה במטרה לשאת ולתת עם דיירים ובעלי זכויות בבניינים המיועדים להריסה או לחידוש, ומגרשים המיועדים לבנייה. נגד החברה הזו הוגשו תביעות משפטיות רבות, נגבו תצהירים המעידים על שיטות פעולה כוחניות ולעתים אף אלימות, אך למרבה הפלא, החברה יוצאת נקייה מכל התביעות והן לרוב מסתיימות בפשרה, בגישור או במשיכת התביעה מכול וכול.
 
אפשר להניח, חשב יגאל, שהמימון לפעילות הנדל"ן הנמרצת הזו מקורו בעסקי הזנות, ההלוואות בשוק האפור וניכיון השיקים שמנהל הארגון של מומי אבשלום. להפתעתו, גילה שגם קרוביהם של ראש האגף מהעירייה ויו"ר הוועדה מהכנסת קשורים לפעילויות הפליליות של מומי, כבעלי דירות שהושכרו לשימוש כבתי בושת, המספקים חזית מהוגנת לפעילות של הלבנת כספי פשע, וכלקוחות של החברה המציעה לדיירים סרבנים הצעות שלא יוכלו להתנגד להן. עם כל גילוי של קשר חדש במארג הנכלולי הזה, עלתה בו הרגשת ניצחון קטנה, הנה תפסתי אתכם, אבל ככל שהצטברו הראיות והסימנים, התיישבה לה בתחתית הגרון מעין פקעת חֵמָה כבושה, שהלכה ותפחה ככל שהבין את היקף רשת הפשע הזאת. חמה לנוכח עזות המצח, התאווה הבולמוסית לכוח, הדורסנות, האדישות לגורלן של משפחות שלמות, החמדנות.
 
הוא הראה לוורד את התרשים שיצר. "את צדקת," אמר לה, "ואפילו יותר מזה. לא רק שהם לא עושים את עבודתם, הם גם שותפים לפשע ונשכרים ממנו." ורד הביטה בו ללא תגובה.
 
"זה לא מרגיז אותך?" תבע.
 
"מרגיז?" היא גיחכה, "אני כבר מעבר לרוגז." קולה היה נמוך והייתה בו נימת תקיפות חדשה, "בזמן האחרון יש לי דמיונות מטורפים קצת. אני מדמיינת שאני לוקחת אקדח ומתחילה לירות באנשים."
 
"באיזה אנשים?"
 
"באנשים שלקחו ממני את הדס." היא נשמה נשימה עמוקה, "אני משתגעת מהמחשבה שהם יֵצאו בלי כלום, שלא יֵשבו אפילו יום אחד בכלא, שהעולם ימשיך להתנהל כרגיל כאילו לא קרה כלום."
 
עניין אחד דחוף רצה לבדוק מיד עם צאת השבת. את עיניו צד הסכם פשרה שנחתם לאחרונה עם בעל נכס סרבן, שעמד על מגרש המיועד לבניית מגדל דירות. שלוש וחצי שנים התנהלו דיונים משפטיים בעניינו עם תביעות ותביעות שכנגד, משני הצדדים. ההסכם נחתם חודשיים לפני תום זכויות הבנייה על המגרש, אבל מה שצד את עיניו של יגאל היה תאריך ההסכם, יומיים לאחר התאריך המוכר לו כל כך, המתנוסס על לוח העץ שנקבע כמצבה זמנית על קברה של הדס. סמיכות הזמנים הזו של ההסכם שנחתם יומיים לאחר מותה, ביום קבורתה, עוררה השערה ושאלה בצדה. בשעת ערב צלצל לבעל הנכס, סאמי חטאב.
 
"הלו, מי זה?" קולות ילדים נשמעים ברקע.
 
"אני מדבר עם מר חטאב?"
 
"כן, מי זה? שקט נזיה, אבא בטלפון."
 
"שלום לך, אני רוצה לשאול אותך בעניין הנכס שלך על המגרש ביפו."
 
הייתה שתיקה קצרה בצד השני ואחריה, "אין לי מה לדבר, מצטער אדוני." והשיחה נותקה. יגאל חייג שוב.
 
"מר חטאב, מדבר יגאל, אני אביה של הדס, הבחורה הצעירה שנהרגה מירי בצפון העיר לפני שלושה שבועות." הוא כבר למד שכאשר הוא מזדהה כאביה השכול של הדס, אנשים לא מעזים להשיב פניו ריקם. השקט שמעבר לקו העיד שהשומע הופתע.
 
"אני מצטער אדוני, אבל באמת, באלוהים, אני לא אשם בכלום."
 
"מה קרה?" הוא התקשה לשבת, קם ופסע בחדר הלוך וחזור.
 
"אני היה לי מוסך לאופָנועים על המגרש, שמה ביפו, והשמן הזה מומי רצה לבנות שמה בניין גבוה. אני אמרתי לו תיתן לי מקום אחר למוסך שלי או תיתן לי דירות בבניין אחרת אני לא מתפנה. היה בלגנים ועורכדינים והוציאו צו פינוי וִדרישות וִקנסות, אבל אני לא היה לי איפה ללכת ואמרתי, לא זז."
 
"איימו עליך?"
 
"איימו. אמרו יסגרו לי העסק, יבריחו הלקוחות, אמרו ישברו לי הרגליים. בסוף מומי אמר תבוא אליי לצפון יש לי הצעה בשבילך. חשבתי הוֹא ייתן לי מקום אחר או משהו כזה ונסגור עניין בטוב. אני הייתי יושב איתו ומדברים על כוס קפה, והוא פתאום נחמד כזה, ואיך שאני בא לשאול אותו מה בעניין המוסך, אני שומע את האופנוע מאחורה ופתאום יורים וצעקות. ישר לקחתי הרגליים אני וברחתי. אחר כך הבנתי שיצא במזל גדול שאם לא היא אני הייתי מקבל הכדור. אני באמת באמת מצטער, אבל מלמעלה שמרו עליי."
 
יגאל התיישב, "ואז התפשרת איתו?"
 
"ואז הבנתי שאם אני לא סוגר איתו אני מת. אם לא היום, מחר. ויש אישה וילדים, מי יביא פרנסה? אמרתי לו הבנתי אותך, בוא נסגור. העורכדינים סגרו הפשרה, קיבלתי מאה אלף, עשרים אלף לקח העורך דין, והיום אני יושב בבית בלי עבודה."
 
"ובזה זה נגמר?"
 
"נגמר. למחר באו עם טרקטורים, הרסו המוסך, שתָיִם־עשרה שנים היה לי אותו. נגמר. יצאתי בלי כלום. קצת כסף. זהו. באלוהים, הכול סיפרתי רק בגלל שאתה אבא של המנוחה זיכרונה לברכה, דיברתי איתך. את האמת מפחד להסתבך אני, אלה אין להם אלוהים."
 
"תודה שהסכמת לדבר איתי. שבוע טוב."
 
"שבוע טוב אדוני, שלא תדע צער אתה ומשפחה שלך, בעזרת השם."
 
אז גם החתיכה החסרה הזאת בחידת התצרף נפלה למקומה. מומי הזמין את החיסול ולכן הוא אחראי לירי. בסופו של דבר גם אם ימצאו מספיק ראיות להאשים את היורה ואת המסייע, האשם האמיתי יצא ללא פגע.
 
15.
בבית הקברות עמדו מול קברה של הדס, המשפחה התכנסה לטקס גילוי המצבה. דברים נאמרו, קולות בכי נשמעו, אפים נוטפים נגרפו. חברה של הדס ניגנה בחליל שיר שאהבה, מדי פעם נפנה יגאל מהחיבוקים ומלחיצות הידיים והביט בוורד. חלה בה תמורה לא צפויה, היא עמדה זקופה, עיניה יבשות, קיבלה את המנחמים בלחיצת יד, בחיבוק, בנשיקת לחי, דיברה בקול שקט וענייני, מאופקת.
 
שלשום בלילה גולל באוזניה את מחשבותיו ואת תוכניתו מה לעשות בדברים שגילה. אמר שהוא מאוד זקוק לעזרתה, שלא יוכל להוציא את התוכנית לפועל אם לא יקבל ממנה תמיכה. היא הקשיבה בשקט, ולבסוף הפטירה, "זה יהיה קשה."
 
"זה יהיה קשה יותר אם לא תצטרפי אליי," אמר. היא התבוננה ממושכות בעיניו, "אני איתך." היא חיבקה אותו בכוח, "נצטרך לדבר עם יובל, גם לו זה יהיה קשה," לחשה.
 
לאחר הטקס התכנסו בדירתם. גילה, אחותו, הגישה כיבוד קל ועמי הכין קפה במטבח. לפנות ערב נסע שוב לצפון העיר וחנה ליד הירקון, לא רחוק מהפארק שהיה פעם אולם כדורסל, שהיה פעם מגרש כדורסל פתוח, שהיה פעם מגרש המשחקים של ילד צפון תל אביבי חסר דאגה.
 
הוא נכנס לקפה אואזיס, התיישב ליד הדלפק והחליף חיוכים עם אורי. הבחין בקעקוע חדש שעיטר את אמת ידו הימנית, 'שרוול' של צורות צבעוניות מסתלסלות. אורי הבחין במבטו והציג לראווה את הקעקוע החדש. יגאל הנהן בראשו בהערכה, אספרסו וכוס סודה הוגשו לו מבלי שיבקש. "מה נשמע?" שאל. "אין חדש, אנחנו בשלנו והם בשלהם." הוא התלבט אם לספר לאורי מה שנודע לו על טיבם של המבקשים לנשלם, להזהיר אותו. אורי סירב לקבל תשלום על הקפה. "זה עלינו, שנה טובה שתהיה לך." הייתה לו בקשה נוספת, הוא רצה לראות את הדו"ח של הפקח המטריד את בעלי בית הקפה ורשם בזיכרונו את שמו המוטבע בחותמת בתחתית הנייר.
 
הוא חלף על פני חנות הטלפונים של יעקב. מבעד לדלת הזכוכית ראה אותו משוחח עם לקוח. הוא המשיך ועבר על פני ניצה בצפון, מומי ישב בחוץ, כהרגלו, כוסות קפה שחור ריקות לפניו ומאפרה גדושה בדלים. טיפות גשם גדולות התחילו לרדת, האוויר היה עדיין חם, אבל הגשם התחזק והפך למטר סוחף. יורה שהקדים את מועדו רחץ את הרחוב מאבק חודשי הקיץ הארוכים. המים נטפו מראשו כשצעד לעבר המכונית.

עוד על הספר

נושאים

קריסה אברהם אלטמן
יגאל
 
1.
לא היה שום דבר מבשר רע בצלצול הטלפון שעל שולחנו של יגאל, סתם צלצול רגיל. זה היה באחד הימים האלה של חודש ספטמבר, שבהם הקיץ עדיין נלחם את מלחמת המאסף שלו, אבל אפשר כבר ממש לשמוע אנחת רווחה קולקטיבית כשמסתמן סופו של החום הלח, התל אביבי, המעיק, ומעבר לפינה כבר רואים את ימי החגים המתקרבים. גבו של יגאל היה נוקשה מרוב ישיבה, הוא קם ממקומו ומתח את זרועותיו, סקר במבטו את שורת התאים המשרדיים שבאולם והניח את סנטרו על מחיצת התא של אלכס. "נראה לי שהגעתי לנקודת משבר האפקטיביות היומית שלי," אמר.
 
אלכס סובב את כיסאו, נשען לאחור וחייך: "אני במשבר אפקטיביות מתחילת היום."
 
"נשתה קפה?" הציע יגאל. אלכס החליק בידו על קרקפתו המגולחת, העביר יד על הזקנקן שלו ונראה כשוקל את ההצעה. הוא הנהן וקם כדי ללכת למטבחון שבקצה האולם.
 
"אבל אתה לא הולך לחפור לי עוד פעם על הדני־דין שלך, זה רעיון הזוי, אין לך מושג מה אנשים באמת רוצים, אנשים רוצים שיראו אותם, אף אחד לא רוצה להיות כאילו רואה ואינו נראה."
 
השעה הייתה 15:24. הספרות האלה נתקעו בראשו כשראה אותן על צג הטלפון שצלצל על השולחן שלו. רגע לפני כן עוד אמר לאלכס שדווקא עלה על רעיון מעניין ולא הזוי בכלל, ואז הרים את השפופרת. על הקו הייתה נועה, ממשרד הקבלה של קומת המשרדים. "יגאל?"
 
"כן, נועה."
 
"אתה יכול לבוא רגע ללובי? יש פה אנשים שרוצים לדבר איתך?" כל משפט של נועה הסתיים בנימת שאלה.
 
"מי האנשים?"
 
"משטרה אני חושבת?"
 
הוא אמר לאלכס שיחכה לו כמה דקות והלך למשרד הקבלה. בדרך עבר ליד שורת דלתות הזכוכית האטומות של משרדי המנהלים, על כל אחת מהן שלט המציג שם ותואר. גם הוא ישב פעם מאחורי דלת עם שלט, ניהל צוות ואחר כך גם מדור שמנה שלושה צוותים. חמש שנים עסק ביעדי ביצוע, ביישוב סכסוכים קטנוניים, בהאזנה לצרות בחייהם של אחרים, במילוי טופסי הערכה שנתיים ובישיבות מנהלים ממושכות שבהן תהה איך בעצם הוא תורם לעולם ואז החליט שדי לו. עזב את משרת הניהול עם כל ההטבות הנלוות אליה וחזר לפתור חידות תיאורטיות. הוא והמחשב. השיפור המיידי באיכות השינה שלו העיד שבחר היטב. הוא חש הרבה יותר בנוח כחריג בחברתם של הצעירים שאכלסו את תאי הקוביות שמצדדיו, מאשר בסביבה רוויית המתח הקנייני של שוכני המשרדים עם דלת.
 
במשרד הקבלה המתינו לו בעמידה שוטר ושוטרת. לשוטר דרגת כתף, לשוטרת דרגת שרוול, שניהם אחזו את כובעם מתחת לזרוע ימין. מעולם לא היה לו קשר כלשהו עם המשטרה, או עם שוטרים. כל חייו עד כה התנהלו מבלי שהחליף ולו מילה אחת עם שוטר לובש מדים.
 
"אפשר פה להיכנס לאיזה חדר?" שאל השוטר, שער שיבה בצדעי ראשו, חולצתו התכולה מתוחה על כרס קטנה, עיניו החומות הבולטות נזהרות שלא לפגוש את עיניו של יגאל.
 
הוא הזמין אותם לאחד מחדרי הישיבות שליד משרד הקבלה. מקיר הזכוכית נשקפה אליו בבואתו, קצת גבוה, קצת כפוף, לחיים שקועות, שקיות מתחת לעיניים, רואים היטב שכבר עבר את שנתו החמישים. הוא הדליק את האור בחדר והורה על הכיסאות. "אפשר להציע לכם משהו לשתות?"
 
השוטרת בשיער בהיר, אסוף לפקעת ומהודק בסיכות, נדה בראשה לשלילה, והם התיישבו מולו מצדו השני של השולחן. היא השפילה את עיניה לשולחן.
 
הבכיר שאל: "אתה יגאל הקר?" הוא הנהן. "במה העניין?"
 
השוטר המשיך, "אני מפקח עוזי חממי וזו סמ"ר מורן אוסמן," הוא השתתק לרגע.
 
"נעים מאוד," אמר יגאל.
 
"אתה אבא של הדס הקר?"
 
פיו היה פתאום יבש, "כן, קרה משהו?"
 
"אני מצטער להודיע לך, בתך הדס נורתה הבוקר. אתה צריך לבוא איתנו."
 
יגאל הרגיש שחלל נפער ברום בטנו, כעין ריק ששאב אליו את הלב ואת הסרעפת. מצחו ובתי שחיו הוצפו זיעה. "לאיכילוב?" לחש. מפקח חממי נד בראשו, "לאבו כביר. אני מצטער."
 
"מה קרה?" בקושי מצא את קולו.
 
"האירוע עדיין בחקירה, אין לי עוד פרטים."
 
"איפה?"
 
"בתל אביב, בצפון, ליד הירקון."
 
בראשו ידע שהוא צריך לקום עכשיו ולהתלוות לשוטרים, אבל רגליו לא נשאו אותו. סמ"ר מורן, השוטרת הצעירה, קמה, ניגשה אליו והניחה יד על כתפו. "אפשר להביא לך כוס מים?"
 
הוא הנהן. באוזניו הלכו והתגברו קולות עמומים, מרוחקים, כמו קהל אנשים שצועקים בקול רם. סמ"ר מורן הניחה לפניו כוס מים. הוא שתה. "בוא, יגאל." היא אחזה בזרועו בשתי ידיה ועזרה לו להתרומם מהכיסא. הוא היה צריך להילחם בדחף פתאומי להניח את ראשו על כתפה של השוטרת ולאסוף כוח כדי לקום על רגליו.
 
מלווה בשני השוטרים הוא יצא מחדר הישיבות אל המבואה. מדלת הזכוכית המפרידה בין משרד הקבלה ובין אולם התאים המשרדיים ניבטו אליו פניהם המודאגות של כמה מחבריו לעבודה.
 
"יש משהו שתרצה לקחת איתך?" שאלה סמ"ר מורן. "את התיק," לחש. השוטרת ניגשה לדלפק ודיברה עם נועה. נועה קמה ונכנסה לאולם המשרדים. הוא נשען על הדלפק, קול המולת הצעקות באוזניו גבר. נועה חזרה והביאה את תיק העור שלו שבתוכו טלפון, ארנק, צרור מפתחות, משקפי שמש, משקפי קריאה, ממחטות נייר, חשבונות ששולמו, תלושי שכר ישנים, גלולות נגד התקפי קדחת השחת, כל הפריטים החיוניים שבלעדיהם אינו יוצא מהבית. סמ"ר מורן לקחה את התיק מידה של נועה. יגאל פנה אל נועה ואמר בקול סדוק, "תגידי לאלכס שכבר לא נשתה היום קפה." נועה הביטה בו, פניה עגולות, גומות לחיים, שלושה עגילים מסודרים לאורך אפרכסת אוזנה הימנית, צעירה, בת גילה של הדס, בתו. עיניה אדומות, כנראה היא כבר יודעת.
 
השוטרים, נושאי בשורת האסון, ליוו אותו אל המעלית, מכוניתם חנתה על המדרכה לפני הכניסה לבניין של חברת קיברנטיק לאבטחת מידע. סמ"ר מורן פתחה עבורו את הדלת ונכנסה אחריו למושב האחורי, בידה תיק העור שלו. הוא בהה בנוף העירוני המוכר, החולף על פניו, שאגת הצעקות באוזניו. מפקח עוזי חממי נהג ברכב ודיווח למוקד: "אנחנו עם האבא בדרך לאבו כביר." ממכשיר הקשר נשמע קול נשי, "אנחנו עם האמא, עוד עשר דקות שם."
 
2.
הנה שער הברזל ולידו השלט המוכסף המרכז הלאומי לרפואה משפטית בשלוש שפות, מעוטר בסמל המדינה וסמל המאזניים של משרד המשפטים בפינותיו העליונות. שער הברזל נפתח לאיטו והמכונית המשטרתית נכנסה. הבניין הרבוע, המיושן, ניצב לפניהם. השוטרים ליוו אותו אל החדר שבו ימתינו לקראת הזיהוי. ורד כבר חיכתה להם. היא קמה לקראתו, פניה חיוורות, רועדת כולה נאחזה בו, לא השמיעה קול. כשנפרדו בחיבוק קצר כמדי בוקר הייתה בה רעננות ריחנית של ראשית היום, לבושה כהרגלה בחולצה וחצאית המדגישות את גזרתה הצרה בצבעים מרוככים של כחול ואפור, אבל עכשיו נדמה כאילו נשאבו ממנה עליזותה וחיוניותה. בזוויות עיניה סימני איפור שנשטפו בדמעות. בין הקירות החשופים הצבועים בצבע ירקרק חיוור, על הכיסאות לצד שולחן העץ הפשוט, ישבו כמו כל אלפי האנשים שהמתינו אי פעם לזיהוי יקיריהם, כמו כל האנשים שאסון פקד אותם, כמו כל המתירים לשביב של תקווה להתקיים עמוק בלבם, לפני שמראה גופת יקירם יהפוך את מותו לוודאות מצמיתה. כמוהם, התבקשו גם הם למלא טופס, לרשום שמות, מספרים, תארים ומילות יחס והחלטות. החלטות שלא היו להם כוחות נפש להתמודד איתן. החוק מחייב נתיחה לאחר המוות במקרה של חשד לרצח, אבל נדרשת גם הסכמתם לנתיחה. רצח. מעולם לא הייתה המילה הזו כל כך משונה בעיניו כמו עכשיו. האם הם רוצים שנציג מטעמם יהיה נוכח בנתיחה שלאחר המוות?
 
הדלת נפתחה והם הוזמנו לחדר קטן. במרכזו עמדה אלונקה על גלגלים ועליה גופה מכוסה בסדין לבן. צעיר לבוש בחלוק ירוק הסיט את הסדין מפניה. הדס שלהם. פניה חיוורות, עיניה עצומות, שריטות קטנות ושפשופים בעור שעל עצם לחיה האחת, יפה במותה כפי שהייתה בחייה.
 
כל חייה עמד על משמר נפשה, כל חייה הציל אותה מסכנות אורבות ומפורענויות מתרגשות. מנדנדות מיטלטלות בגן המשחקים, ממדרגות שמזמנות נפילה, ממכוניות דורסניות, מחפצים נבלעים, מחיידקים אלימים, מבריכות שחייה טובעניות, משמש קופחת, ממדורות ל"ג בעומר לוהבות, מכלי מטבח משוננים, ממקומות מסתור מסוכנים, ממעקות מרפסת רופפים, מרוכבי אופניים אדישים, מכלבים משוטטים, מאוטובוסים מתפוצצים.
 
ואחר כך, כשחרגה מתחום השגחתם ויצאה לה אל החיים, לבילויים עם ידידיה, לצבא, לטיולים בעולם, המשיך בכוונה רבה לשמור את נפשה. על משכבו, בטרם יעצום את עיניו היה מדמיין את הסכנות העומדות לפתחה, ובכך היה מרחיק אותן ממנה, שהרי אסונות לא מתרגשים אם מצפים להם. רק לאחרונה התחיל להרפות מעט, כשהחליטה לבחור במסלול האקדמי המחקרי ולהמשיך בלימודי הביוכימיה לקראת התואר השלישי, הכירה את נדב, חברה ללימודים, ועברה לגור איתו בדירת שני חדרים בקומת קרקע ברחוב לואי מרשל. רק עכשיו הרשה לעצמו לנוח מעט, כאילו מילא את תפקידו ההורי החשוב ביותר והצליח להביא אותה בשלום אל תקופת החיים נטולת הסכנות. והנה היא שוכבת על אלונקה. ירויה. ורד פרצה בבכי חרישי, מאופק, הניחה את ראשה על מצחה של הדס, ליטפה את לחייה וטמנה פניה בתוך צווארה, ממלמלת מילים לא ברורות לתוך גופה הדומם.
 
הבחור הצעיר בחלוק הירוק שאל: "אתה מזהה אותה?"
 
יגאל הנהן, הניח את ידיו על כתפיה של ורד, והיא התרוממה וכבשה את ראשה בחזהו, כתפיה רוטטות תחת ידיו. האיש אחז בסדין כדי לכסות את פניה של הדס. יגאל עצר בעדו ורכן להצמיד את שפתיו למצח הלבן, הצונן. כל חייהם מכאן והלאה יעמדו בצל המעמד הזה, כל חייהם יזכרו את עצמם בחדר הקטן שקירותיו צבועים ירוק, מתבוננים באלונקה הנלקחת משם ועליה הדס שלהם מכוסה בסדין לבן.
 
נאחזים זה בזו יצאו מהחדר. ההליך הביורוקרטי של זיהוי הגופה הסתיים. האנשים במדים, מדי רופאים ירוקים או מדי שוטרים תכולים, פנו לעיסוקיהם. תפקידם תם. בחדר ההמתנה כבר שהו בני משפחתו של מת אחר, מדברים ביניהם בערבית. אסונם נדחק מפני אסונם של אחרים. המערכת המשיכה בפעולתה השגורה, שוות נפש לטרגדיות שהיא עדה להן, שום חיים שנהרסו לא יעכבוה ולא יסיטו אותה מדרכה.
 
בניידת שהחזירה אותם לביתם השתלטה עליו בעל כורחו חשיבה מעשית. יש כל כך הרבה דברים לעשות. המכונית שלו עדיין נמצאת בחניה ליד מקום עבודתו, צריך להודיע לבנם יובל, איך יספר לו על מותה של אחותו הנערצת? ולנדב, איפה הוא עכשיו? כנראה במעבדה באוניברסיטה. צריך לדאוג לסידורי ההלוויה, להדפיס ולתלות מודעות אבל, לפרסם הודעת אבל בעיתון, להודיע בעבודה שייעדר בימי האבל. לבטל את התור לרופא שקבע למחרתיים וגם את משחק הטניס עם יריב, כהרגלם, ביום שישי בשבע בבוקר. המחשבה על הפרטים העסיקה אותו, אבל הבור הפעור שבין לבו ובין הסרעפת העיד על התהום השחורה האורבת מאחורי הזוטות.
 
הוא הוציא מהתיק את הטלפון הנייד וחייג לעמי, גיסו. הם זקוקים לו כעת. האם הוא יכול לבוא אליהם? קרה אסון, הדס נהרגה. השתאה למשמע דיבורו הענייני, כשהקשיב לעצמו. עמי התגייס, עזב הכול ויצא אליהם, כמובן. כל אחד צריך שיהיה לו גיס מתגייס.
 
הנה עמי הגיע, שערו המתולתל זקוק לתספורת, חולצת טריקו בהירה מתנפנפת מעל בטנו הבולטת. הוא מחבק אותם בחוזקה, ריח קל של זיעה אופף אותו. הוא כבר התקשר לגילה, אחותו של יגאל. יובל בטח כבר חזר מבית הספר, אבל לא היה בבית, אולי הלך לחברים.
 
"אל תדאג למכונית שלך, אני אביא אותה." יגאל נכנס עם עמי למכוניתו והם נסעו להביא את יובל הביתה. ברדיו דיווחו על צעירה בת עשרים ושש שנהרגה הבוקר, כשנקלעה לחילופי יריות בצפון תל אביב, ככל הנראה על רקע פלילי. המשטרה פתחה בחקירה. "הגענו לחדשות," מלמל יגאל.
 
 
 
3.
הם ישבו שבעה. אנשים באו והלכו משתתפים בצערם, מדברים אליהם, מחבקים. יגאל הנהן בראשו לכולם, הודה ובעיקר שתק. חברותיה של ורד דאגו לאירוח. מדי פעם נכנסו בני נוער מכיתתו של יובל, לחצו את ידו ואת ידה של ורד בהרכנת ראש ומיהרו לחדרו של יובל, סוגרים אחריהם את הדלת.
 
יומיים חלפו מאז ההלוויה. בשעת צהריים חמה של שלהי הקיץ קיבלו את המנחמים בבית הקברות ירקון, דמעותיו של יגאל נמהלו בדמעותיהם, זיעתם בזיעתו. חברתה של הדס ספדה לה בקול בוכים כמה הייתה חכמה, אהובה וטובת לב. אחד ממוריה באוניברסיטה קונן על אובדן ההבטחה הגדולה לקריירה מזהירה ולתרומה רבת ערך למדע. נדב סיפר בקול חנוק על התוכניות שרקמו ביחד, על הימים המעטים של אושר שחלקו אותם ינצור כל חייו, ועל כך שאינו יודע כיצד ימשיך בחייו בלעדיה. והיה גם הפוליטיקאי מוועדת הפנים של הכנסת, שהבטיח להילחם בפשע המשתולל ברחובותינו והופך את חיינו לסיוט. הוא הזמין את עצמו ואת כלי התקשורת להלוויה. כל אחד צריך גיס כמו עמי, שיעמוד בשער וימנע מצלמים להפר את דומיית המתאבלים בעמלנות חרוצה, שתהפוך עוד רגע קט את צערם האישי לפומבי ולשיחה בפי כול.
 
ורד, בשמלה פשוטה ירוקה אפורה לגופה, שערה אסוף, כרוך בסרט שחור, מוטל על גבה, ישבה כעת בפינת הסלון, מוקפת בחברותיה לעבודה. מדי פעם פרצה בבכי חרישי, וחדלה כמעט מיד. כל התנהלותה הייתה מכאנית וחסרת רצון משל עצמה. מבקשים ממנה שתאכל, אוכלת. מבקשים שתשתה, שותה. מסתכלת על הבאים לנחמה אך לא רואה אותם. חברותיה הביאו סירים מלאים בהגיען, וסילקו מהבית אשפה מצטברת בלכתן. קיימו משמרות לידה וליוו אותה בכל רגע, אפילו לשירותים.
 
על הכוננית ניצבת תמונתה של הדס, עטורה בסרט שחור. התמונה לוכדת היטב את השילוב הנדיר של רוחה העולצת, הצעירה, עם יישוב הדעת הממושמע של המדענית לעתיד. שערה הערמוני הארוך מוטל על כתפה האחת, גבותיה ישרות, נושקות זו לזו מעל שורש אפה. "אולי את רוצה שאסדר לך את הגבות?" שאלה פעם ורד. "לא, אני רוצה שיצמחו עוד, כמו של פרידה קאלו." "לפרידה קאלו היה גם שפם," אמרה ורד. "שפם לא צריך," צחקקה הדס.
 
יגאל הרגיש שהוא מוכרח לצאת החוצה. הקירות סגרו עליו, האנשים צרו עליו, אוויר החדרים העיק עליו. ליד הבית התגודדה קבוצת שכנים מתלחשת. אחת מהם, רוחל'ה, הגרושה עם שני הילדים מהכניסה השנייה לבניין, ניתקה מהחבורה, ניגשה אליו, הושיטה יד רועדת ואמרה, "אני לא יודעת מה להגיד." "אין מה להגיד," אמר ושנה, "אין מה להגיד."
 
הוא הלך בפסיעות גדולות ובראש מורכן ברחוב בשכונה שמעבר לירקון, בין בתים לבנים ועצים ירוקים. כל חייו גר בעיר הזאת. את תחנות חייו עבר ברדיוס של קילומטרים ספורים מכאן. ילדות, יסודי, תיכון, אהבות ראשונות, צבא, לימודים גבוהים, נישואים, לידות, עבודה. לאט ובהתמדה סלל את המשעול שבחר, תמיד ראה עצמו בר מזל. סביבו התחוללו מלחמות, משברים כלכליים, פיגועי טרור, תאונות, מחלות, מריבות משפחתיות וגירושים מכוערים, צער גידול ילדים פוחזים, פשיטות רגל, סכסוכי שכנים. בין כל הסכנות הללו הצליח לנווט את חייו מבלי להיפגע. לא ביקש לעצמו יותר מאשר בת לוויה לחיים כמו ורד, ילדים אהובים כמו הדס ויובל, ביטחון כלכלי ויציבות רגשית, הנאות קטנות של יום־יום ושמחות צנועות מעת לעת. וכל אותו זמן ידע שהוא מהלך על פני קליפה דקיקה של חיים שלווים המכסה על מערבולות אפלות של צער, כאב וסבל, שאין שיעור לעומקן. כל הזמן ידע שנחוץ רגע אחד של מזל ביש, כדי שתתנפץ הקליפה הדקה והוא יוטח לתוך סופה של יגון. כל הזמן ידע.
 
בגן הילדים שבשכונה אספו הורים את ילדיהם במכונית, באופניים, ברגל, בעגלה. ילדים בוכים בכי תמרורים על גערה שגערו בהם, ילדים מתייפחים מעייפות, ילדים מפטפטים, שׂחים את קורות היום להוריהם, ילדים צוחקים בשמחה בפוגשם אח או אחות קטנים, ילדים תובעים את חפצם בקול, דבר מתיקה או שעה בגן המשחקים, ילדים הלומי שינה, עיניהם נסוכות קורים בלתי נראים. ילדים.
 
הוא עמד לפני ביתו. על הקיר תלויה מודעת אבל. השם המוכר כל כך, האהוב כל כך. הדס הקר, באותיות שחורות רבועות במרכז המודעה. במגרש החניה ניצבה ניידת שידור לבנה, אנטנות מזדקרות לה מהגג. הוא מיהר הביתה. בסלון מהומה, צלם וכתב עמדו במרכז החדר והתכוננו לראיין את ורד, על מסך המוניטור ראה את "המציץ לאסונות" משדר מהאולפן. כך כינה אותו בינו לבינו. תמיד התרעם על הדרך שבה הוא עט על אנשים שעדיין לא ירדו לסוף צערם, נטולי יכולת להתנגד. עדיין לא אספו עצמם ולא קמו מאבלם והנה הוא כאן, מציב מולם את המצלמה והופך את הציבור כולו למציץ. כמה מרגיעה המחשבה שהפעם, לפחות הפעם, פסח האסון עליך ופגע באחרים. והנה הוא, "המציץ לאסונות", מטה ראשו ולובש את הבעת ההשתתפות בצער שלו. בנימת ההזדהות המזויפת מבקש מהמרואיין לספר, בלשון הווה, מה קרה. כאילו לא די בחוויה הנוראה שעבר, הוא מתבקש לעבור אותה שוב לנוכח העולם כולו, חשוף, פגיע, נטול הגנות, קורבן של היותו קורבן, ועכשיו הוא עומד להציץ לאסונו שלו.
 
יגאל תפס את הצלם בזרועו, אחז במצלמה והשליך אותה מעבר לדלת הדירה. הכתב ההמום מחה: "אבל ביקשנו את הסכמתה. היא הסכימה לדבר." הוא משך בחולצתו של הכתב, מרוב כעסו לא יכול לדבר. אילו יכול היה מטיח בפניו כמה דברים על מצפון, על אתיקה, על רגישות לכבודם של בני אדם, אבל כל מה שיכול לעשות היה לטלטל את הכתב האומלל אל מחוץ לדירה ולטרוק אחריו את הדלת. הוא ניגש אל ורד וחיבק אותה ברוך, היא פרצה בבכי ונאחזה בו כמו טובעת. יגאל הקים אותה בעדינות והוליך אותה לחדר השינה, השכיב אותה על המיטה ונשכב לצדה. שעה ארוכה שכבו כך, לפותים זה בזה ובוכים.
 
4.
ורד ויגאל הוזמנו למשטרה "לדבר עם החוקר של אירוע הירי בצפון תל אביב," כך נאמר לו בטלפון. לא, לא החוקר מדבר איתו, הוא רק היומנאי שמזמן אותם לבוא. "האם השעה אחת מתאימה? כשתגיעו תשאלו איפה נוחי."
 
ורד לא רצתה להתלוות אליו. יגאל הכיר אותה כסטודנטית צעירה מקנדה, בת לאב ישראלי שהיגר מירושלים למונטריאול. הם התאהבו, והיא נשארה איתו בישראל ושינתה את שמה מרוזי לוורד. תמיד רחשה חוסר אמון בסיסי לרשויות בישראל והייתה ספקנית לגבי תפקודן.
 
"לך אתה," היא אמרה, "אני לא מאמינה למשטרה, וגם אם ימצאו מי ירה בה, לנו זה כבר לא יעזור."
 
בשעה אחת נכנס לתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף, חיכה עד שהיומנאי יתפנה משיחה טלפונית, הציג עצמו, ואמר שבא לפי הזמנתו של נוחי. היומנאי הסתכל עליו מאחורי הדלפק הגבוה וזיק של הבנה נדלק פתאום בעיניו: "אה, כן. נוחי ביקש שתחכה לו, הוא מתעכב כמה דקות. אתה יכול לשבת כאן על הספסל." יגאל התיישב לצד בחור צעיר שחור, אפריקאי ככל הנראה, שפוף, עיניו כבויות. לרגליו נעלי ספורט קרועות. לגופו, בולטת בצבעוניותה, חולצת טריקו אדומה בהירה, עליה כתובת עליזה וחבצלת צוהלת, מזכרת מהאירוויזיון בבאקו, 2012. הוא חיכה. כמה דקות הצטברו כמעט לחצי שעה. חיי היום־יום של התחנה התרחשו לנגד עיניו. שוטרים ושוטרות נכנסו ויצאו, אנשים המתינו לבירור עניינם, הטלפון צלצל ומכשיר הקשר התעורר מדי פעם ומסר דיווחים מהשטח. במקום כלשהו בעיר נערך חיפוש אחר חשוד הדרוש לחקירה.
 
אל התחנה נכנס שוטר במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו שחורה. "משהו חדש? מישהו חיפש אותי?" פנה ליומנאי. "מחכים לך," אמר היומנאי והחווה באצבעו כלפי יגאל. נוחי פנה אליו. איש גדול, גבוה, חזה עצום, בטנו לא בולטת אבל נוכחת מאוד, משקפי שמש על פדחתו, תחילתה של פימה מתחת לסנטרו, מקשקש בצרור מפתחות מרשים, קיסם בין שיניו. ככל הנראה התעכב כמה דקות בארוחת הצהריים שלו. "יגאל הקר?" הושיט יד חמה ללחיצה. "סליחה שחיכית, בוא, אני רוצה לשאול אותך כמה דברים."
 
נוחי הוליך את יגאל לחדר מרוהט בצמצום, שני שולחנות בשני צדי החדר ומספר כיסאות. הוא התיישב ליד אחד השולחנות והזמין אותו לשבת מולו. על השולחן היו מונחים כמה קלסרים, כוס חרסינה המשמשת כלי קיבול לכלי כתיבה, צג מחשב ומקלדת. הקירות חשופים, שום חותם אישי לא ניכר בחדר. יגאל נזכר בתאים המשרדיים שביניהם בילה את מרבית שעות היום שלו. לכל עובד כשני מטרים רבועים, אותם ניסה ככל יכולתו להפוך לביתו שמחוץ לבית, העמיס עליהם תמונות, מזכרות, עציצים, קריקטורות, שירים. גם בפינה שלו היו תמונות של יקיריו הדס, יובל וורד. נוחי הבחין במבטו ולרגע ראה את החדר בעיני מי שמביט בו לראשונה. "ככה זה אצלנו, רוב הזמן אנחנו בשטח בכל מקרה." פנים מדושנות, עיניים קטנות, משקפי השמש עדיין נחים על פדחתו, טבעת זהב דקה על קמיצת ידו השמאלית. על חלקה הפנימי, החלק, של ידו הימנית, קעקוע של פגיון שליָדיתו צורת רימון יד ומצדדיו שתי כנפיים. אולי סמל יחידה צבאית מעברו?
 
"תודה שבאת," אמר נוחי. "אני ממונה על חקירת אירוע הירי ורוצה לעדכן אותך לגבי כמה דברים ולשאול אותך כמה שאלות." יגאל המתין. "יש פה כמה דברים שעדיין לא ברורים," המשיך נוחי. "הכיוון הראשון שאנחנו בודקים הוא שהיה פה חיסול חשבונות בין עבריינים והיא הייתה שם במקרה, וככה נפגעה. אבל אנחנו צריכים לבדוק עוד כיווני חקירה, למשל, את האפשרות שהיא לא הייתה שם במקרה, ושהיא קשורה לאירוע באיזשהו אופן, ושבוצע בה רצח מסיבה שאנחנו עדיין לא יודעים."
 
"בוצע בה רצח". השפה הביטחונית העילגת, המגוחכת, הפריעה לו יותר מהמחשבה שהדס מעורבת בצורה כלשהי בעניינים הקשורים לעבריינים ולעולם התחתון. נוחי המשיך, "לכן הזמנתי אותך." יגאל הפסיק אותו, "אמרת שאתה רוצה גם לעדכן אותי בכמה דברים. יש חדש בחקירה? אתם יודעים מי ירה בה?"
 
"אנחנו בודקים כל מיני כיוונים."
 
"יש חשודים?"
 
"עדיין לא."
 
"היו מצלמות באזור הירי?"
 
"לצערנו המצלמות לא פעלו, אנחנו יודעים שהם באו על אופנוע וחבשו קסדות, ושהנוסע שישב מאחור ביצע את הירי."
 
"אז בעצם אתה מעדכן שאין התקדמות בחקירה?"
 
"אנחנו בודקים כיוונים, מחכים למֵידָעִים."
 
תחנת המשטרה הזאת עם קירותיה הצבועים בצבע דוחה לכלוך, עם הביטחון ללא כיסוי של החוקר בעל ההישגים הדלים, עם הנחקרים עגומי המבט והחולצות העליזות, נדמתה בעיניו לסצנה מבוימת בהפרזה מתוך דרמה משטרתית גרועה.
 
"אנחנו לא קיבלנו את דו"ח הנתיחה שלאחר המוות," אמר, "בקשר לזה יש לך מה לעדכן?" נוחי פתח את הקלסר השחור שבראש הערמה, דפדף בין המסמכים, הפריד אחד מהם ונתן אותו. מתוך המונחים הרפואיים הצליח יגאל לחלץ את הידיעה המחרידה לפיה "המנוחה" נפגעה מכדור אחד בכבד ומתה משטף דם מסיבי.
 
"כמה זמן עבר מהרגע שנפגעה ועד שהגיע האמבולנס?" שאל יגאל.
 
"אנחנו לא בטוחים, כשהצוות הרפואי הגיע היא כבר לא הייתה בחיים. אני מצטער," הוא הוסיף כאילו נזכר פתאום מי יושב מולו.
 
תחנת מגן דוד אדום הסמוכה למקום האירוע היא ברחוב בזל, קרובה כל כך, אמבולנס היה אמור להגיע תוך דקה או שתיים מרגע קבלת ההודעה. "מי הודיע על הירי?"
 
"לא הצלחנו לאתר את המודיע, אנשים לא רוצים לדבר. מפחדים."
 
"כמה זמן עבר מרגע קבלת ההודעה ועד שהגיע הצוות הרפואי?"
 
נוחי דפדף, "בערך שתי דקות."
 
ידו התרוממה כדי לחבוט בשולחן. התמונה של הדס שוכבת על המדרכה, שותתת דם למוות, כמעט גרמה לו להתיק את הכאב הפנימי לתוך יד חבולה, אבל הוא עצר בעצמו. רחוב תל אביבי, שעת צהריים, אנשים גרים שם, עובדים, מבלים, עוברים בדרכם ממקום למקום, עוסקים בענייניהם בעת שנורות פתאום יריות. אישה צעירה נפגעה, שוכבת על המדרכה, זקוקה לעזרה דחופה, ולא נמצא מי שיתקשר מיד להזעיק את הצוות הרפואי. מפחדים? אדישים? ומי בסופו של דבר הודיע?
 
"אנחנו עדיין לא יודעים מה היא עשתה שם בשעה הזאת," אמר נוחי, "אתה יכול ליידע אותי בקשר לזה?" שוב השפה הביטחונית העילגת.
 
"לא, היא אמנם הבת שלי, אבל היא גם אישה שמנהלת את חייה בעצמה." אין לה כבר חיים לנהל, הלמה בו פתאום ההכרה. "הייתה, זאת אומרת. אולי נדב, בן זוגה יודע יותר."
 
"אתה יכול לתת לי את הטלפון שלו?" ביקש נוחי. אוזלת היד של החוקר הבכיר, הזחוח, הבטוח בעצמו, מדהימה. שמונה ימים והוא לא יודע כלום על כלום.
 
"בעצם, איך ידעתם שאני אביה?"
 
"בתעודת הזהות הייתה הכתובת של הבית שלך. חשבתי שהיא גרה שם."
 
"לא, היא גרה עם נדב, בדירה שכורה ברחוב לואי מרשל."
 
נוחי הוציא ממגירת השולחן דפדפת צהובה והתחיל לרשום. "במה היא עבדה?"
 
"היא הייתה סטודנטית, למדה לדוקטורט. רוב הזמן הייתה במעבדה באוניברסיטה. גם נדב, שניהם לומדים לדוקטורט."
 
"איזה מעבדה?"
 
"המעבדה לביוכימיה שבה היא עושה את המחקר שלה." נוחי רשם.
 
"אתה מכיר את כל האנשים שהיא בקשר איתם?"
 
"אני מכיר חלק, לא את כולם."
 
"אתה יודע אם למישהו מהם יש רקע עברייני?"
 
"אני בטוח שאין מישהו כזה."
 
"תתפלא כמה לפעמים אנחנו לא יודעים," אמר נוחי. אין זו פליאה כלל, חשב יגאל, הנה, הראיה לכך היא אתה עצמך, אבל המקצוע שלך הוא לגלות ולדעת, ולא נראה שאתה מסור לכך במיוחד. הדברים עמדו לו על קצה הלשון, אבל הוא נמנע מלומר אותם.
 
"ידוע לך אם היא השתמשה פעם בסמים?"
 
"עד כמה שידוע לי, לא."
 
"כמה אתה יודע על החיים שלה?" השאלות של נוחי התחילו לערער את ביטחונו. כמה באמת הוא יודע?
 
"למה שאלת מה היא עשתה שם?" יגאל ענה בשאלה.
 
"יש לנו חשד לפעילות עבריינית באזור, אנחנו בודקים גם כיוון כזה."
 
ובכן, זה מה שהם עושים. בודקים כיוונים. בעבודה שלו, כפותר בעיות אבטחת מידע, היו אומרים, "מעלים השערות". ובכן, אילו השערות מעלה נוחי? שאולי הייתה שם במקרה, אבל אולי גם לא, שהיא קשורה באופן כלשהו לפעילות עבריינית שאולי התרחשה שם, ושהיא נרצחה בגלל משהו שעשתה, או מישהו שהכירה. ההשערות הללו נראו לו כמו עצלות מחשבתית וחדלות אונים מטרידה אבל הספק קיים. מה עשתה שם הדס בשעת צהריים של שלהי הקיץ? מה הייתה השתלשלות האירועים שבסופה קרה המקרה ההוא, ראשית אסונם? והספק הגדול ביותר הוא בכוחה של המשטרה להגיע לפתרון החידה. כך חשב כשהלך צפונה מתחנת המשטרה בדיזנגוף, לאחר שנפרד בלחיצת יד מהחוקר הבכיר, נוחי. "נשמור על קשר. נעדכן אותך בהתפתחויות. אם תדע משהו חדש תיידע אותי."
 
5.
יגאל הלך בדיזנגוף, פנה ימינה בבזל ואחר כך שמאלה בסוקולוב. בצעדיו הגמלוניים עבר על פני בתים תל אביביים אפורים, קירות קלופי טיח. בבית דומה לזה, ברחוב לואי מרשל, לא הרחק משם, גרה הדס בדירה שכורה עם נדב. פעמיים ביקר בדירתם הטחובה, שנראתה לו כמשכן ארעי שדייריו שוהים בו רק כתחנה לצורך מילוי צרכים בסיסיים, בפרקי הזמן הקצרים בין השהייה במקומות שבהם התנהלו עיקר חייהם. הוא העדיף לפגוש את הדס בשדרת הפיקוסים העבותים ברחוב דה־האז הסמוך. הם היו פוסעים על המדרכה המרובבת בשיירי פירות העצים ומשוחחים על מה שקרה ועל מה שלא קרה. כמה גאה היה ללכת לצד בתו התמירה, הנושאת את יופייה בשוויון נפש, לא מודעת למבטי העוברים והשבים.
 
"אל תדאג, יגאל," אמרה לו כשסקר את הדירה האפלולית שבה גרה, "לא נגדל ילדים בדירה הזאת." מגיל צעיר מאוד קראה לו בשמו, לא אבא, כמו כל הילדים. כזאת הייתה, ילדה קטנה עם רצון גדול ונחישות לעשות הכול בכוחות עצמה.
 
הוא המשיך ללכת צפונה ברחוב סוקולוב, חצה את שדרות נורדאו והתקרב לאזור שבו נורתה הדס. הרחוב התל אביבי המוצל בשפע של ירק, עצים ושיחים בחצרות, נמתח לכיוון הירקון. חלק מהבתים שהיו פעם קוביות אחידות, לבנות אפרפרות, שינו את צורתם, שופצו או נבנו מחדש. מרפסות תריסול ישנות לצד חלונות זכוכית חלבית, שפריץ עכור לצד צבע אוכרה צהבהב חום חדש, פתח כניסה אפל פעור לצד דלת מבהיקה ללובי השמור רק ליודעי קוד נסתר ומכוניות. המון מכוניות תופסות כל שטח חניה, דחוקות זו לזו, גלגליהן הקדמיים על המדרכה, חלקן חונה בחצרות. וקטנועים, אופנועים ואופניים קשורים בשלשלאות לתמרורי רחוב ולעמודי תאורה.
 
הוא התקרב אל האזור שהיה פעם מרחב המחיה של תחנת חייו הראשונה. שנות ילדותו ונעוריו עברו עליו כאן בין הבית הישן ברחוב זכריה, בית הספר היסודי אוסישקין ואחר כך תיכון עירוני ד', חוף הים, המחסנים הנטושים של נמל תל אביב, גלידה מונטנה, מגרש הכדורסל ובית הקולנוע. הרבה שנים עברו מאז, הקולנוע הגדול פינה מקומו מזמן, היום מאכסן הבניין מכון כושר, מרכול ומזנון. המזנון מרווח, מואר בצבעוניות מופרזת באדום, כחול וכתום, כל כך שונה מהמזנון הקטן שהיה בקולנוע, שדרך חלון קרוע בקיר החיצוני שירת גם את העוברים ברחוב. אל המזנון הזה היה גולש עם חבריו אחרי אימוני הכדורסל על גבי הסקייטבורדים, שנשאו אותם חיש קל מהמגרש אל האישה רחבת הגוף שעמדה בחלון ומכרה להם תירס חם וברד בפרוטות.
 
ממול, בגדת הרחוב הנגדית, נורתה הדס.
 
הוא חצה את הכביש ועמד לפני מסעדה, שנדמה כאילו נעקרה מאזור מוסכים שבשולי העיר והודבקה מעשה טלאי לרחוב הצפון תל אביבי. מין שיפודייה מצועצעת, שלט שחור גדול ועליו אותיות לבנות מובלטות, מתנשא בצעקנות מעל לפתח ניצה בצפון ומתחתיו, באותיות אדומות מובלטות גריל־בר, כמה שולחנות וכיסאות על המדרכה לפני המסעדה. כאן זה קרה.
 
אדם ישב לבדו ליד אחד השולחנות. עב גוף, חולצת טריקו אדומה דהויה לגופו, מטפחת תכולה תחובה בין צווארון החולצה ובין עורפו המיוזע. מדי פעם נטל את המטפחת ומחה את הזיעה ממצחו ומפדחתו המקריחה, והשיבה למקומה בין הצווארון לעורף. על השולחן לפניו היו מונחות מאפרה מלאה בדלי סיגריות וכוס זכוכית שבדלי סיגריות טבולים במשקע הקפה השחור שבתחתיתה. יגאל ניגש אליו. ריח רקבובית נבאש נישא אליו מתערובת בדלי הסיגריות והקפה.
 
"שלום אדוני," האיש לא הגיב. "אולי אתה יודע..." המשיך יגאל.
 
מלצר גבוה, לבוש שחורים, נעמד פתאום בינו ובין השתקן המיוזע, "אתה רוצה להזמין משהו? אפשר להציע לך קפה? בוא לבפנים יש מיזוג." יגאל פסע בעקבותיו לתוך המסעדה. לפני שחצה את הסף הביט שוב לכיוונו של האיש היושב לבדו בחוץ. להפתעתו הוא עקב אחריו במבטו, עיניו מצומצמות, כמו אומד אותו וחזר והסב ראשו באיטיות לכיוון הרחוב. בתוך הגריל־בר הייתה אפלולית צוננת, המלצר בשחורים התיישב ליד הפתח וצפה אל הרחוב, יגאל התיישב על כיסא עץ גבוה ליד הבר. המסעדה ריקה. על הקיר שלצדו טפט צבעוני, נחלי מים בינות לדשאים מוריקים, איל זוקף ראש עטור קרניים מסועפות, ופסגות מושלגות באופק. הברמן ניגב כוסות והניח אותן במהופך על מדף מוגבה. "אפשר לקבל קפה?"
 
הברמן המשיך בניגוב הכוסות ושאל בלי להסתכל לכיוונו, "שחור? נמס?"
 
"יש אספרסו?"
 
"עוד לא הדלקתי את המכונה. היא צריכה להתחמם." איזה מין מקום זה, שבשעת אחר צהריים מוקדמת עוד לא הפעילו את מכונת האספרסו, תהה. "אז אני אשתה קפה שחור, בבקשה." הוא סקר את המקום. שולחנות עץ מרובעים, קטנים ופשוטים, מופרדים על ידי מחיצות נמוכות, על כל שולחן מפה קטנה בצבע בורדו וצנצנת ובה פרח אדום מלאכותי מבד. הפרחים זהים בצורתם. ליד כל שולחן שני כיסאות הניצבים בצורה לא סטנדרטית נוכח פאות סמוכות ולא זה מול זה. הבר עשיר במשקאות, עשרות בקבוקים, בגדלים ובצבעים שונים, עומדים על מדפים כמעט עד לתקרת האולם.
 
הברמן הניח על הדלפק כוס זכוכית עם קפה שחור. קפה־בוץ, כמו שקוראת לו ורד, שפותחת כל בוקר עם כוס גדולה של קפה־בוץ, כדי 'להניע את העניינים'. הברמן נעלם, המלצר לבוש השחורים עדיין ישב בפתח ופניו לרחוב. האם ישב כאן גם כשהדס נורתה? האם היה עד לרגעיה האחרונים? האם היה זה הוא שטלפן להזעיק עזרה?
 
יגאל שתה את הקפה, השאיר מטבע של עשרה שקלים ליד הכוס וניגש למלצר היושב בפתח. "היית פה בזמן אירוע הירי?" המלצר העיף בו מבט חטוף, נד בראשו לשלילה וחזר להביט לעבר הרחוב. יגאל יצא החוצה, השתקן המיוזע עדיין ישב ליד השולחן בחוץ. השמש כבר שקעה והאור הקיצי הבוהק התרכך לאיטו. אד חמים והביל עלה מהירקון, כמו אז, במקום שבו הם היו מגירים את זיעתם ומתרוצצים בין הסלים. אותו אד הביל אופף היום את הפינה ההיא של נעוריו, שהפכה להיות מקום הפורענות שנחתה עליו ועל משפחתו.
 
הוא נעמד לפני הפארק שהיה פעם מגרש הכדורסל. רגע הפרישה שלו מהמשחק היה כביר, מרהיב עין, סל שקלע מחצי המגרש בשנייה האחרונה של המשחק. הקבוצה שלהם הפסידה בהפרש של שלושים נקודות, במשחק האחרון של העונה שכבר לא קבע כלום. זאת גם הסיבה שהיה על המגרש. יותר ויותר מצא עצמו נדחק לירכתי הספסל, משם נקרא לעתים רחוקות ורק כאשר לא הייתה להשתתפותו השפעה על תוצאת המשחק. באותו משחק אחרון הוא קם מקצה הספסל, כדי לשחק בשניות האחרונות, קיבל את הכדור על קו מחצית המגרש, ברוך המאמן צעק לו "זרוק" והוא זרק. הכדור התווה קשת מושלמת באוויר, צלל לתוך הטבעת וזהו. הסתיים המשחק, נגמרה העונה, וכפי שהתברר מאוחר יותר הסתיימה גם קריירת הכדורסל שלו. הוא נצר את הרגע הזה בזיכרון כתמונת סיום של תקופה.
 
כעת ידע שעוד יחזור לכאן. הספקות עינו אותו, השאלות טרדו את נפשו ועם זאת אחז בו גם פחד ממה שהוא עלול לגלות אם ימשיך לגשש סביב המוסד המפוקפק הזה בניסיון להבין מה הביא את הדס שלו לפתחו.
 
6.
כשנכנס הביתה היה הבית ריק. בכיור כמה כוסות מלוכלכות, העיתון היומי עדיין עטוף בגומייה, מונח מיותם ולא נדרש על השידה ליד דלת הכניסה. כל המבנה היציב של ההרגלים, שסביבם נארגו ימיהם, התמוטט וקרס. לא עוד ארוחת בוקר עם העיתון היומי וארוחת צהריים ליובל שחוזר מבית הספר. יובל לא חוזר הביתה, הוא הולך לחברים, אינו יכול לשאת את האווירה בבית, את המועקה השתוקה של שעות הערב, המקרר הריק, הטלוויזיה הדוממת, את הוריו השקועים באבלם מכדי להציק לו בשאלות על יומו ועל מעשיו.
 
ורד חזרה לעבודתה במוסד הממשלתי כמנהלת מעבדת מחקר לחקר פולימרים, מוצאת נחמה בשהות במחיצת חברותיה. יגאל עדיין לא שב לעבודה, ביקש וקיבל חופשה עד אחרי החגים. הוא מוכרח לדעת מה קרה, איך קרה ובעיקר למה. מה היא עשתה שם מול הגריל־בר המשונה הזה, הנטוע כגוף זר בצפונה של העיר. מה חיפשה שם על המדרכה מול כמה שולחנות וכיסאות נטושים וגבר עב בשר המוחה את זיעתו במטפחת תכולה? על מה חשבה ברגעים האחרונים של חייה? עם מי דיברה? מה ראתה? ולמה, מכל המקומות, דווקא שם? מחוץ לתחנות היום־יום של חייה, מחוץ לתחום שבין דירת הקרקע ברחוב לואי מרשל, מעבדת המחקר וכיתת הלימוד באוניברסיטה, בית הקפה במתחם באזל, הבר באבן גבירול, כיתת היוגה שבה הייתה מבקרת פעמיים בשבוע ובית הספר התיכון הישן שלה, בו הייתה מסייעת בהתנדבות לתלמידים ללמוד לקראת בחינות הבגרות. לעתים הייתה יוצאת לטיולים משותפים עם נדב באופניים הירוקים להשכרה, ליפו או לפארק הירקון. מדי פעם היו באים לארוחת ערב שבת אצלם, בשכונה שמעבר לירקון. האם היו לה עוד מעגלי חיים שעליהם אינו יודע? האם היו סודות שהסתירה?
 
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיו. זה נדב. הוא נרעש. כשהגיע לדירה אמרה לו השכנה שהיו פה מהמשטרה וחיפשו אותו, שאלו מתי יחזור. מאוחר יותר דפקו על הדלת והופיעו חוקר באזרחי ושני שוטרים במדים. החוקר הראה לו מסמך חתום על ידי שופט המאשר לו לערוך חיפוש בדירה ולקחת כל פריט שדרוש לחקירה. כששאל את החוקר מה הם מחפשים, התחיל הוא לשאול את נדב על עבודתו במעבדה לכימיה.
 
"מה הוא שאל?"
 
"מה אנחנו עושים שם, על מה אנחנו עובדים, מי יודע מה אנחנו עושים."
 
"מי החוקר?"
 
"גדול כזה עם קרחת, משקפי שמש וקיסם שיניים בפה." נוחי.
 
"מה אמרת לו?"
 
"לא הבנתי למה מעניין אותו מה אנחנו עושים במעבדה, אבל התחלתי להסביר לו על המנגנון שמזהה חלבונים פגומים ומפרק אותם וראיתי שהוא מגלגל עיניים, עוד רגע היה נוחר לי על הספה."
 
"מצאו משהו שעניין אותם?"
 
"לא מצאו כלום, לקחו את המחשב של הדס ואמרו שיחזירו כשיגמרו לבדוק אותו. יש לך מושג מה הם מחפשים?"
 
"אני לא בטוח, אבל יכול להיות שהחוקר המוכשר התבלבל. הוא שמע מעבדה וביוכימיה וחשב שיש לו עניין עם יצרני סמים."
 
"מה?" נדב נרעש. "הוא חושב שאנחנו מתעסקים עם סמים?"
 
"אם אני קורא אותו נכון אז זה הראש שלו, אבל אל תעשה עם זה כלום בינתיים, אולי עדיף שניתן לזה לגווע בשקט."
 
בעודו אומר את הדברים חש פתאום בהלה וכשהטלפון עדיין צמוד לאוזנו, פתח את המחשב הנייד, הקיש את הסיסמה וטעה מרוב בהילות, הקיש שוב ותמונה משפחתית מאושרת של מי שאינם משערים מה צופן להם העתיד, נפתחה בפניו. הוא נכנס לאתר של עיתון מקוון, בטור חדשות הפלילים הופיעה ידיעה: המשטרה ערכה חיפוש בביתה של הדס הקר, קורבן הירי שאירע בצפון תל אביב לפני תשעה ימים. לא נמסר אם יש חשדות כלפיה, אך לכתבנו נודע כי מחשבה האישי הוחרם. עוד נודע, כי המשטרה בודקת אם הירי היה במסגרת סכסוך בין עבריינים.
 
בהמשך הידיעה הופיעו קישורים לכתבות מהעבר על אודות מעשי רצח של עבריינים, שמכונים חיסולי חשבונות ומלחמות בין ארגוני פשיעה. עבור עורך הפלילים כבר קיבל הרצח של הדס את ההקשר המתאים לו.
 
הנה הם באים שוב הקולות המפטפטים, תחילה מרוחקים, אבל מתקרבים במהירות והופכים למקהלה שואגת, מלהגת, מחרישת אוזניים. הפה יבש, חלל נפער בחזה, כאילו קיבל את הידיעה הנוראה בשנית. נגד רצונו גלל את הסמן לתחתית הכתבה, ושם כבר נשרכות זו אחר זו, עילגות, המוניות, נבערות, מטומטמות, תגובות הקוראים. חלקן משתלחות במשטרה, חלקן מקוננות על המדינה ועל החברה שהפכנו להיות וחלקן, הנוראות מכולן, חובטות במי שאינה יכולה עוד להשיב, בהדס. בעיני המוציאים להורג את זכרה, האלימים בחסות האנונימיות, היא ילדת תפנוקים צפונבונית שסרחה והם מטיחים בה את כל הכינויים שהם לגנאי בעיניהם: אינטליגנטית, אקדמאית, אשכנזייה וגם מסוממת, דילרית, פושעת. כל מה שנחוץ כדי לחרוץ את דינה בעיני ציבור המגיבים הוא חשד מופרך של חוקר עצל, ורשלנות משטרתית המתירה לכתב לפרסם פרט מתוך חקירה פעילה. העיתונות המקוונת כבר תהדהד אותו במרחב הרשתי, ותניח את הדס בפני האספסוף הפרוע, המשולהב. האסון שלנו, חשב יגאל, הוא השעשוע של הקוראים והפרנסה של כלי התקשורת.
 
7.
הוא התעורר בבת אחת. היקיצות קשות לו. פרקי שינה טרופה המסתיימים בחטף ומטלטלים אותו בחזרה אל ההעדר שקשה לשאתו.
 
הוא נרדם על הספה בסלון מול הטלוויזיה, ורד ישנה במיטתם, יובל ישן בחדרו. הוא לא הרגיש שהם נכנסו הביתה והשתדלו שלא להעיר אותו. כמוהו ידעו להוקיר את רגעי השכחה שמביאה איתה השינה. הוא שתה כוס מים וצחצח שיניים להדיח את הטעם הרע שעמד בפיו. הוא היה ערני לגמרי וחסר מנוחה. בהחלטה של רגע לקח את הארנק, את הטלפון ואת מפתחות המכונית שהמתינה לו ברחבת החניה ליד הבית. הוא נהג לצפון העיר וחיפש מקום חניה באחד הרחובות הקטנים שבסביבה. השעה אחת ועשרה בלילה, בשעה כזאת ישנים גם פקחי העירייה. הוא מצא פיסת מדרכה פנויה, החנה עליה את המכונית וצעד דרך הרחובות המנומנמים למקום ההוא.
 
השלט ניצה בצפון היה מואר, המרכול והמזנון כבר היו סגורים. הוא נכנס לגריל־בר המסתורי. התאורה הייתה קלושה והאוויר אפוף עשן סיגריות כאילו לא נחקקו חוקי עזר נגד עישון במקומות ציבוריים. זמר ים־תיכוני התנגן ברקע, חלק מהשולחנות היו תפוסים על ידי זוגות שקועים בעצמם, כוסות משקה לפניהם. יגאל ניגש לדלפק והתיישב. בנעלי הריצה השחוקות שלו, שלובנן השחיר מאבק העיר ובמכנסי הג'ינס הישנים, הוא נראה כמי שנקלע בטעות אל בין באי המקום שלבושם מוקפד. הברמן פנה אליו: "מה בשבילך?"
 
"יין לבן," הזמין. הברמן הניח לפניו תחתית מנייר ועליה כוס יין וקערית טוגנים דקים. על המושב שלידו התיישבה אישה צעירה. שיער ארוך, בהיר וחלק, פנים נאות, שפתיה מודגשות באדום כהה. היא חייכה וחשפה שורת שיניים לא אחידה ובהחלט זקוקה ליישור. "בשבילי וודקה," אמרה. הברמן מזג כוסית. כתפיים חשופות, חולצת בטן הדוקה על חזה קטן, פטמותיה דוקרות את בד חולצתה. כל כך צעירה. כל חזותה כעין קריקטורה של פתיינות מאומצת, נלעגת. טיבו של המקום התחיל להתבהר.
 
"מה שמך?" שאל יגאל.
 
"מה זה?" היא התקשתה להבין.
 
"איך קוראים לך?"
 
"אני ולריה."
 
"מאיפה את?"
 
"מולדובה." לפניה צורת לב, פה קטן וסנטר מחודד. היא רוקנה את הכוסית שלה בלגימה אחת והניחה על הדלפק, הברמן הזדרז למלא אותה שנית. ולריה קירבה את פיה לאוזנו, "רוצה לבוא איתי?" הבל אלכוהולי נדף מפיה ואפף אותו. הוא נרתע, "לא היום, מצטער, אולי בפעם אחרת," הוסיף בלי להתכוון לכך. "בבקשה," התחננה, "אני עושה לך טוב." הבעה נואשת על פניה. ייתכן שסירובו יעלה לה ביוקר? בפינת דלפק הבר ישב גבר, שערו קצוץ, פניו רבועות וסימטריות, זרועותיו עבות ושעירות, בין אצבעות ידו סיגריה, פרקי אצבעותיו מקועקעים. הוא חלק עם הצעירה עוד רגע שקט אחד, קרא לברמן ושילם את החשבון, ירד מהכיסא ופנה לצאת ואז הבחין בו בפינת האולם האפלולית. לבדו ליד שולחן, מאפרה מלאה בדלים לפניו, וכוס זכוכית עם משקע קפה שחור. עב גוף, כרסו נחה על ירכיו, עוקב אחריו במבטו כמו אתמול, כשישב טובל בזיעה בחוץ.
 
על המדרכה לפני הגריל־בר עמד והרהר במידע החדש שזה עתה קלט. דלת המקום נפתחה ושניים יצאו ממנה, גבר מבוגר, נמוך, שער שיבה מסורק לאחור, על בטנו מתוחה חולצת טריקו לבנה בולטת מבעד לז'קט קל בצבע בז', ואיתו אישה גבוהה, צועדת בחוסר יציבות על עקבים גבוהים, ידה כרוכה סביב כתפיו. היא כשלה לרגע והוא אחז במותניה וייצב את עמידתה. היא השמיעה צהלת צחוק רמה והם פסעו לעבר חצר סמוכה. יגאל התחיל להרגיש כאורח לא קרוא בין דמויות נדושות בסרט דל תקציב. הוא הלך אחריהם. מבעד לפתח בגדר חיה, גזומה בקווים ישרים, נכנס לתוך החצר. בקצה השביל דלת כבדה עם מנעול חשמלי. הצעירה לחצה על כפתור ולחשה משהו לתוך האינטרקום הקבוע בקיר. נשמע זמזום, הדלת נפתחה והשניים פסעו פנימה. הדלת נטרקה בנקישה רכה.
 
עד לפני עשרה ימים היה פונה לאחור והולך לדרכו, אבל יגאל ההוא כבר לא קיים. עכשיו היה אחוז דיבוק. חייב לדעת. הוא ניגש לדלת ולחץ על הכפתור. להפתעתו נשמע זמזום והדלת נענתה ללחץ הקל ונפתחה. הוא נכנס לתוך מסדרון מואר באור אדום קלוש, בחור גבוה בחולצת טריקו שחורה על פלג גוף עליון שרירי, בחן אותו במבט אדיש והרים את סנטרו בתנועה אלכסונית כמחווה של אישור להעמיק את כניסתו לתוך העולם האפל שנפתח פתאום בפניו. המסדרון התרחב למעין מבואה, בחדר שתי ספות עטויות ריפוד אדום, כמובן, צבע הפיתוי. בקצה אחת הספות ערמה של נשים צעירות. התמונה הייתה מוכרת לו. פעמיים ביקר בסנט פטרסבורג לרגל עבודתו. מדי ערב, בתום העבודה על פתרון בעיות שהתעוררו במערכת מחשוב חדשה שהותקנה על ידי החברה שלו, היה חוזר למלון הקטן שבו עשה את לילותיו הספורים בעיר. באולם הכניסה למלון על ספה ישנה, הייתה תמיד ערמת נערות דחוקה בקצה האחד של הספה. מצחקקות, מתרפקות זו על זו, סורקות באצבעותיהן זו את שערה של זו, מצפות ללקוח שיזמין אותן לחדרו.
 
הוא הביט בצעירות, הן היו עסוקות בשלהן ולא הראו כל סימן שהבחינו בנוכחותו. על הספה השנייה נשענת על המסעד, רגליה מכונסות תחתיה וידיה רפויות לצדה, הייתה מוטלת ילדה. נראית שקועה בעולם משלה, זרה למקום ולאווירתו. מה היא עושה פה? לא ייתכן שגם היא מוכרת את שירותיה. הוא התקרב אליה. משהו מוזר, היעדר תואם טורד מנוחה. הגוף כשל ילדה, אבל פניה הכמושות מסגירות גיל מאוחר. זו אינה ילדה, זו אישה אנורקטית. מבטה חסר הבעה, פיה פתוח למחצה, עיניה שקועות, שיניה גדולות למידת פניה, נראית על סף הכרה, כאילו ניטלה ממנה כל חיוניות. ברור היה לו שללא טיפול רפואי מתאים היא לא תחיה עוד זמן רב.
 
אישה כבדת גוף ניגשה אליו, לבושה בבגד צמוד שחור מבהיק הנראה כשמלה חסרת כתפיות בחלקו העליון, אך בחלקו התחתון הופך פתאום למכנסיים קצרצרים החושפים ירכיים לבנות שופעות, זרועות נימים כחלחלים. היא הדיפה ריח זיעה מהול בבושם, חייכה אליו והחוותה בידה אל צרור העצמות המוטל על הספה, "רוצה?"
 
"היא צריכה רופא," אמר, "היא בסכנת חיים." החיוך נעלם באחת. "יש רופא. לא צריך לדאוג. אתה לוקח או לא?" "בבקשה, תני לי לקחת אותה לרופא," ביקש. האישה פלטה קריאה לעבר שומר הסף והפנתה אליו את גבה. האיש ניגש והורה לו את הדרך החוצה.
 
יגאל מיהר לעזוב את שאול התחתיות הזו של צפון תל אביב. בחוץ הרהר פתאום במחשבה המחרידה, שאולי לנערה אנורקטית יש ערך מיוחד בשוק השפחות המבעית הזה.
 
העיר עדיין שקועה בשינה, בתי העסק בקומות הקרקע דוממים, הדיירים בקומות המגורים יתעוררו בעוד כמה שעות לכוסות הקפה, לעיתון, לתוכניות הבוקר ברדיו ובטלוויזיה. מה הם יודעים על מה שמתרחש פה, ממש מתחת לאפם? במעלה הרחוב מצא בית קפה פתוח, נכנס והזמין קפה שהוגש לו סמיך וקטיפתי בלוויית כוס קטנה של סודה ועוגיית שוקולד. יש מקומות שנכנסים אליהם ומיד חשים שבדיוק לזה התכוונתם כשעצרתם למנוחת רגע ולגימת אספרסו. אווירה נינוחה, פנים מאירות, נדיבות ללא חשבון.
 
מאחורי הדלפק עמד צעיר ששערו השחור אסוף לפקעת קטנה על עורפו. "שמעת על תקרית הירי שהייתה למטה בהמשך הרחוב?" פנה אליו יגאל.
 
"שמעתי, ראיתי גם."
 
"מה ראית?"
 
"רצתי לשם כששמעתי את הירייה, ראיתי את הבחורה שוכבת על המדרכה ועשיתי טלפון למגן דוד אדום. חיכיתי עד שבאו לקחת אותה וחזרתי לקפה."
 
"אז זה אתה שהזעקת עזרה?"
 
"אני מצטער שזה לא עזר." יגאל הרגיש צורך לקום ולחבק אותו בהכרת תודה. "אני אבא שלה," אמר. הצעיר הסתכל עליו במבט רציני. "אני משתתף בצערך," אמר. "עשיתי מה שיכולתי. נהוג לומר שלא תדע עוד צער, אבל ברור לי שזאת אמירה ריקה למי שאיבד בת."
 
דמעות פרצו מעיניו בלי שליטה. בחור צעיר כל כך, והבנה עמוקה כל כך. צער יהיה, ככל הנראה, מנת חלקו לשארית חייו. "אני עדיין לא יודע מה קרה שם ולמה זה קרה," השתדל שלא יבחין בקולו הנשבר. הברמן החווה בידו על שולחן קטן לצד החלון הגדול של הקפה ואמר, "שב, אני מיד אצטרף." הוא דיבר עם צעיר נוסף, אולי שותף שלו, ניגש אל יגאל והתיישב על המושב שמולו.
 
"אני אורי," הושיט את ידו. יגאל הציג את עצמו.
 
"תשמע, העניין הוא שיש פה ניסיון השתלטות של העולם התחתון על החלק הזה של הרחוב. התחלנו לראות דברים מוזרים בערך לפני שנה. החשד הראשון התעורר, כשראינו בתי עסק שמקבלים רישיון עסק תוך כמה ימים, בזמן שלעסק רגיל זה סיפור שיכול להימשך חודשים ולפעמים אפילו יותר משנה."
 
"כמו ניצה בצפון?"
 
"למשל. אחר כך ראינו שעסקים ותיקים נסגרים ובמקומם נפתחים חדשים. הייתה פה חנות צעצועים, סגרו אותה ופתחו סוכנות להימורים, הייתה חנות לדברי צילום ותיקון מצלמות שנסגרה ונפתח צ'יינג' להחלפת מטבע זר. אני לא יודע איך שכנעו אותם למכור את העסק, אבל יש לי השערה. לפני כמה ימים באו לכאן שני חבר'ה גדולים כאלה, ביקשו לדבר עם הבָּלָ'בָּיִת. שאלתי מה הם רוצים, אמרו שהם מציעים לנו למכור את הקפה. למי? שאלנו, אמרו שיש להם משקיע כבד שקונה פה נכסים. אמרנו שאנחנו לא מעוניינים, אמרו שנחשוב על זה והם עוד יחזרו ושכדאי למכור עכשיו כי המחירים הולכים לרדת. שאלנו למה שירדו? אמרו, אתם כבר תראו. עכשיו אנחנו קצת בלחץ, הם יכולים להתחיל עם שיטות של מאפיה וכאלה, וזה לא מתאים לנו. עד שבנינו את העסק ואת קהל הלקוחות שלנו."
 
"פניתם למשטרה?"
 
"ומה נגיד? שנתנו לנו הצעה על המקום לפני שהמחירים ירדו?"
 
"ואיך אתה יודע על רישיון העסק שלהם?"
 
"ככה זה, במשך הזמן אתה בונה יחסים, מכיר אנשים, מדבר, חולב מידע."
 
"מי אמר לך?"
 
"אחד הפקחים העירוניים ששותה פה קפה מדי פעם אמר שהם קיבלו רישיון עסק במסלול המהיר."
 
אז ככה זה בתל אביב. בעיר שחשב שהוא מכיר טוב כל כך, כדי להקים אואזיס עירוני המספק קפה משובח ומאור פנים לאורחיו באופן חוקי יש לעבור מסכת ייסורים בירוקרטית אין־סופית, אבל כדי לפשוע נגד האנושות ולסרסר בנערות כלואות בעל כורחן, ללא טיפול רפואי חיוני, לזאת אפשר להשיג אישור כחוק תוך ימים.
 
בבית במטבח, הלילה עדיין שרר, ורד ישבה ליד השולחן, לפניה כוס קפה בוץ. היא נשאה אליו עיניים בשאלה. הוא הביט בפניה, חריצי ההבעה שלצדי שפתיה העמיקו, כיסי העור שמתחת לעיניה תפחו. היא אינה צובעת עוד את שערה הזרוע חוטי שיבה, מוטל על כתפיה העוטות חלוק שינה ישן. בת לווייתו, שותפה לגורלו, אשת שיחו, חולקת יצועו, ורד. הוא עמד לידה, קירב את ראשה לגופו והניח יד על כתפה. ורד השעינה את ראשה על בטנו ועצמה עיניה. הוא חש שהוא חייב לחצוץ בינה ובין המידע שאסף הלילה, לפחות עד שיידע לבטח מה הביא את הדס לאותו מקום מתועב.
 
"לא יכולתי לישון, הייתי מוכרח לצאת ולשוטט קצת בחוץ," ליטף את ראשה.
 
ורד נאנחה, "גם אני לא ישנתי."
 
יגאל הוציא לחמנייה מהמקפיא, כדי להכין ליובל כריך לבית הספר. זו הפעם הראשונה מאז אותו יום נורא, שמישהו מהם מצא כוח בנפשו להחזיר את שגרת היום־יום למסלולה. מחצית לחמנייה מרוחה בחמאה, פרוסת גבינה צהובה, כמה זיתים ירוקים מגולענים, עלה חסה ומחצית לחמנייה נוספת הסוגרת מלמעלה. לעטוף את הכריך בנייר אטום מרשרש, להכניס לשקית ניילון, להוסיף תפוח ירוק, לקשור את קצות השקית זה לזה, להניח על השולחן במטבח. כשיובל יקום ויאכל את צלוחית הדגנים בחלב, הוא יראה את השקית וישים בתיקו. לראשונה מאז.
 
 
 
 
 
8.
בשבת הלכו לבקר את אביו של יגאל המתקרב לעשור העשירי לחייו במעון לקשישים. הוא ישב על מיטתו בחדרו הצנוע ולידו אלפונס, המטפל הפיליפיני. אחרי שנפטרה אמו של יגאל, החלה תודעתו בשנים האחרונות לשקוע לתוך ערפל עכור. לעתים הייתה מגיחה צלולה כבעבר, ואז היו חריפותו ובדיחות דעתו שבים אליו, אך רגעים אלה הלכו ופחתו.
 
יובל ניגש אל סבו, גחן ונשק לו על שתי לחייו ופרש מיד לפינת החדר, תחב אוזניות לבנות לתוך אוזניו והשקיע את כל מעייניו במסך הצבעוני הקטן. הסב, דעתו פזורה ומחשבותיו מסוכסכות, לרגע עלתה בו מחשבה ומרגע שעלתה הרי הוא מביע אותה מניה וביה. מרגע שעלתה על דל שפתיו הרי היא נשכחת כלא הייתה, עוד רגע והנה היא הופיעה שוב כחדשה כאילו לא נהגתה מעולם. הוא שאל אם יש את נפשם לאכול או לשתות, כי מצוות אנשים היא לארח ברוחב לב, אף שאין עוד ביכולתו להחזיק צלוחית בידו מבלי שתישמט מבין אצבעותיו. הם סירבו בנימוס. חלפה דקה והנה הוא שואל שוב אם ירצו לאכול או לשתות משהו. שוב סירבו בנימוס.
 
אבל אז, דווקא אז, הביט בהם ובעיניו ניצת פתאום זיק של הבנה. "איפה היא?" את שמה לא הצליח לשלוף מזיכרונו, אבל בהעדרה הבחין. "הדס לא יכולה לבוא, עסוקה," אמר יגאל. האב שתק מעט אבל לא הניח. שוב ושוב שאל "איפה היא?"
 
"עסוקה." ביקש יגאל להגן עליו מפני הידיעה הכואבת. ורד התקשתה לבלוע את דמעותיה ויצאה למרפסת. "איפה היא?" ואז פתאום בסערת נפש, כמעט בצעקה, "אתם לא אומרים לי. מה קרה? איפה היא?" יגאל קם ממקומו והתיישב על המיטה לידו, חיבק את כתפיו ואמר, "היא נהרגה לנו, אבא, לא הצלחנו לשמור עליה. הרגו לנו אותה." הניח ראשו ובכה על כתפו של אביו. הסב השתתק, עיניו איבדו את הזיק שניצת בהן. ישב קפוא על מקומו, אך ידו ליטפה מוכנית את ראש בנו. כך ישבו ושתקו. כשקמו ללכת הוא אמר, "תמסרו נשיקה גם להדס." פתאום זכר את שמה, למרות שנשכחה ממנו בשורת מותה. שכחה מבורכת.
 
מחוץ למעון הקשישים הערב כבר ירד, על עץ סיסם הודי עבות התקבצה להקת תוכי דררה שפרצה בסערת ויכוחים קולנית ונרגשת בטרם נרגעה והתקינה עצמה לשנת הלילה. יגאל עקב בעיניו אחר הפעילות הרוחשת בין ענפי העץ. הבכי על כתפו של האב הזקן ניקז וסילק גל דלוח של תחושות עמומות ובהירות חדשה החלה להצטייר בו.
 
"העולם מקולקל," אמרה ורד במעין השלמה אמש, כשסיפר לה מה גילה בשיטוטיו.
 
"המשטרה אימפוטנטית, לאף אחד לא אכפת, אנחנו לא נוכל לתקן כלום."
 
"אני לא יכול לחיות בעולם הזה כשהוא ככה מקולקל. הדס נהרגה בגלל זה, אני לא יכול להמשיך בלי לנסות לתקן."
 
"יש לך עוד ילד, שכחת אותו," אמרה ומיד תיקנה את עצמה, "שכחנו אותו."
 
"גם בשבילו אני צריך לנסות לתקן את מה שאפשר, אחרת אין טעם, אין בשביל מה, אחרי הדס אין לי עוד מה להפסיד."
 
9.
צלצול טלפון. יגאל התעורר בבית ריק, ורד ויובל כבר יצאו. הצלצול נמשך ונמשך. הוא ענה, "בוקר טוב, יגאל מדבר."
 
"יגאל, זה נוחי."
 
"שלום נוחי, מה חדש?"
 
"רציתי להגיד לך לפני שתשמע מהתקשורת, שעצרנו שני חשודים ברצח, כנראה מחר נביא אותם לשופט להארכת מעצר."
 
"טוב," אמר יגאל, "אני רוצה להיות שם כשהם יובאו לפני השופט."
 
"אני אודיע לך מתי זה יהיה."
 
"ומה אתם יודעים לגבי מה שעשתה שם הבת שלי?"
 
"זה עדיין בבדיקה," אמר הבלש, "נראה מה נוציא מהחשודים."
 
הוא הכין לעצמו כוס קפה. המידע הציף אותו, רגשותיו מנעו ממנו לחשוב בבהירות. לרגע לא חשב שהדס מעורבת במעשי עבריינות, אבל השאלה למה נקלעה לאותו מקום ובאותו זמן נשארה ללא תשובה. ממה שלמד עד כה, לא יכול היה להישען על המשטרה או על התקשורת כמקורות מידע מהימנים. היה חייב לבנות לעצמו מקורות מידע משלו.
 
למחרת יצא מהבית בדרכו להיכל המשפט. העיר הייתה מצועפת אבק חום אדמדם, שעשה דרכו ממדבריות אפריקה וריחף מעליה כמו וילון מלמלה. בימים כאלה צריך לסגור את כל החלונות בבית, האבק מגרה את דרכי הנשימה ונגרס בין השיניים. הוא נסע באוטובוס, כדי לחסוך את טרדות החיפוש אחר מקום חניה בסביבת היכל המשפט. ורד לא רצתה להצטרף אליו, "לך אתה, עדיף שאני לא אראה אותם."
 
"למה?" שאל, למרות שידע את התשובה. "אני מפחדת לאבד שליטה. אתם בטח לא רוצים לראות אותי צורחת על המנוולים האלה בכל מהדורות החדשות של הערב," חיוך עצוב על שפתיה. באולם כבר המתינו צלמי עיתונות וטלוויזיה, כתבים של מדורי הפלילים וסתם סקרנים. הוא תפס מקום ישיבה. כל מעייניהם של הצלמים היו נתונים לרגע כניסת העצורים ולניסיון לחשוף את פניהם, לפני שיסתירו אותם כמנהג העבריינים בכניסה לאולם המשפט.
 
תכונה בקרב הצלמים והצטופפות ליד כניסת העצורים בישרה על כניסתם לאולם. הוא לא הצליח לראות כלום מבעד להמון הנדחק ולברקי ההבזקים. הצלמים יצאו, הנוכחים קמו לקריאת פקיד בית המשפט עם כניסת השופטת. יגאל לא הבחין בכל מה שהתרחש באולם, והתמקד בשני החשודים שישבו אזוקים לסוהריהם על הספסל וקמו לכבוד השופטת הנכנסת. אחד מהם נמוך ורזה, ראשו מכונס בין כתפיו, זיפי שיער בני כמה ימים מכסים את פניו, על ראשו כיפה שחורה גדולה. פניו חסרי תואם, סנטרו כאילו שייך לפנים אחרות, גדולות יותר. עיניו קטנות, מביטות על הרצפה שלפניו. בקומו, הוא נראה כמו נער ליד הסוהר הגבוה שאליו היה כבול.
 
השני, עורו כהה מעט, פניו עגולות, בשרניות, שפתיו תפוחות, צווארו עבה. לבוש סווטשירט כחול עם ברדס, שבחסותו הסתיר את פניו מפני הצלמים. מבטו קהה, מרוחק, כאילו המתרחש כאן אינו נוגע לו. כל חזותו מתריסה כלפי המעמד, מקרינה אדישות משועממת. אז אלה הרוצחים, אלה שלקחו ממנו את הדס.
 
העצור השני הפנה לאט את ראשו והסתכל אליו, יגאל החזיר לו מבט. העצור נד בראשו פעם אחת כמאשר בתנועה קלה, כמעט לא מורגשת. האם הוא מנסה ליצור איתו קשר? בשביל מה? הוא נד בראשו פעם נוספת. לא, הוא לא הסתכל אליו. הוא נד בראשו לאדם היושב ליד יגאל וסימן לו משהו באצבעותיו. הוא הפנה ראשו לאיש היושב לצדו, לבוש חולצת טריקו שחורה וכובע מצחייה ירוק לראשו. אולי הם חברים באותו ארגון פשיעה.
 
הקהל קם לקריאת הפקיד, העצורים יצאו מהכניסה המיועדת להם יחד עם הסוהרים, במסדרון כבר התייצבו הסנגורים לפני המצלמות. "מרשי הֶכחיש את המיוחס לו" ו"מרשי שלל כל קשר עם האירוע המצער," הם טענו בעורכדינית עילגת. בתום הדיון ניגש אליו בחור צעיר וחסם את דרכו. "שלום, אני אמיר, ממערכת חדשות ברשת, אפשר לדבר איתך?"
 
לא היה לו זמן, הוא מיהר בעקבות כובע המצחייה הירוק. "תן לי כרטיס, אני אתקשר אליך כשאהיה מוכן," אמר לכתב, עיניו על הכובע הירוק שעשה את דרכו לשירותים.
 
הוא מיהר בעקבותיו והספיק לראותו נכנס לאחד התאים. יגאל נכנס לתא אחר, התיישב על האסלה וחיכה. מנגינה עליזה ומוכרת של טלפון התנגנה מעבר לקיר, הכובע הירוק ענה "הלו."
 
"כן, באתי לפה, ראיתי את דדי."
 
"עכשיו לקחו אותו למטה."
 
"אמרתי לו. כן, יהיה בסדר."
 
"לא, לא דיברנו, עשיתי לו סימנים כזה."
 
"תקשיב, הוא רק נהג באופנוע. ההוא בא להוריד בן אדם ובמקום הוא הוריד בחורה."
 
"סתם בחורה, לא יודע."
 
"שיזדיין ההוא, מה 'כפת לי, אבל אם הוא נופל הוא מפיל גם את דדי."
 
רעש המים ממכל ההדחה לא אפשר לשמוע את המשך השיחה ורק את סיומה שמע, "אל תדאג אחי, יהיה בסדר."
 
"בסדר, הבנתי, יאללה ביי."
 
כובע המצחייה הירוק עשה את דרכו לעבר היציאה מהיכל המשפט ויגאל מאחוריו. אוטובוס עבר בכביש והאיש השליך דבר מה לכביש מתחת לגלגליו. הוא נפנה לעבר חניית האופנועים, ניגש לאחד מהם והתיר את השרשרת שנעלה אותו למתקן החניה. הוציא קסדה אדומה שחורה מתא המטען שמאחורי מושב האופנוע, הניח במקומה את כובע המצחייה הירוק, חבש אותה ויצא אל הכביש בנסיעה מהירה, משתחל בין המכוניות הנוסעות. בהרף העין בין הסרת הכובע ובין חבישת הקסדה אפשר היה להבחין בפנים צרות ובמפרצי קרחת עמוקים שנגסו בשערו החום. יגאל ניגש לשפת הכביש וראה כרטיס טלפון זעיר מוטל על משטח האספלט. הוא ירד אל הכביש והרים את הכרטיס שנמעך מתחת לגלגלי האוטובוס, אולי אפשר יהיה לחלץ ממנו מידע.
 
הוא השתאה על הצירוף של טיפשות ותחכום, לכאורה, של שימוש בכרטיס ששולם מראש והושמד לאחר השיחה, כנראה כדי להקשות על הציתות, וביחד עם זה גם הדיבור בקול בחסות אשליית המסתור שסיפק תא השירותים, והניסיון הרשלני כל כך להיפטר מהכרטיס לאחר השימוש. שיחת הטלפון שצותת לה אישרה את מעורבות העצורים בהריגתה של הדס. דדי, הוא דוד סלאח, כפי שקרא את שמו פקיד בית המשפט, נהג באופנוע ומאחוריו ישב אליהו אברהמי, שירה בהדס. שניהם היו אמורים לפגוע במישהו אחר ופגעו בטעות בהדס. איך זה קרה? עדיין לא ידוע. האם זה קשור לפעילות שמתקיימת במסעדה, שהיא מסווה לאספקת שירותי מין ולסחר בנשים צעירות? יש להניח. מי האיש שהיו אמורים 'להוריד'? גם זה עדיין לא ידוע. ייתכן שראה אותו בלילה כשביקר שם. האם זה הרוסי בעל הפנים הרבועות והאצבעות המקועקעות? האם זה אחד משומרי הראש המוסווים כמלצרים? האם זה עב הגוף המיוזע שביום יושב מחוץ למסעדה ומוחה את הזיעה ממצחו במטפחת תכולה, ובשעות הלילה סוקר את המתרחש ממקומו בירכתי האולם?
 
רגליו נשאו אותו כמו מאליהן את כל הדרך מהיכל המשפט עד לקצה ההוא של רחוב סוקולוב. הוא התיישב על כיסא מוגבה ליד דלפק המזנון הצופה לעברו השני של הרחוב, הזמין בקבוק סודה וכריך והסתכל לעבר ניצה בצפון. ליד אחד השולחנות שעל המדרכה ישבו שלושה אנשים. אחד מהם היה אותו בעל גוף שיושב שם תמיד, כך נראה. השניים האחרים ישבו מולו ונראו שקועים בשיחה ערה. קשה לקרוא לזה שיחה, השניים דיברו והוא הקשיב. מדי פעם קירב את הסיגריה לפיו ופלט ענן עשן, ולבסוף הטביע אותה בשיירי הקפה השחור שבכוס שלפניו. רוכב אופנוע התקרב בנסיעה נגד כיוון התנועה ברחוב החד סטרי החוצה את דיזנגוף. הוא החנה את האופנוע ליד הכניסה למסעדה, הסיר את הקסדה וחשף שני מפרצי קרחת עמוקים, כיסה אותם בכובע המצחייה הירוק ונכנס פנימה.
 
כדי להבין מה עשתה הדס ליד מאורת החטאים הזו, מדוע נקלעה לקרבת היעד לחיסול ומי הוא היה, יצטרך לאסוף עוד הרבה מידע. האם משפטם של הנאשמים בהריגתה יסייע בכך? אולי, אבל לא בטוח שיוכל להמתין. הצורך לדעת היה כעת הסיבה שלשמה קם כל בוקר ממיטתו.
 
יגאל היה זקוק לקפה טוב וידע איפה יוכל למצוא כזה. הוא קם ופנה מערבה לאורי, שהזעיק את האמבולנס, ולקפה הטוב שלו. בדרכו העיף מבט נוסף לעבר מועצת העבריינים שליד השולחן על המדרכה, השמן בחולצת הטריקו הדהויה ליווה אותו בעיניו גם הפעם.
 
10.
להפתעתו בית הקפה היה סגור. הרחבה שלפני הכניסה, המגודרת באדניות פורחות, הייתה ריקה מכיסאות ושולחנות ושוממה מלקוחות. לדלת הסגורה הוצמד דף נייר. ממקומו ברחוב התקשה לקרוא את הכתוב וכדי להתקרב לדלת היה עליו לעבור מעל מחסום השרשרת המונע את הכניסה לרחבה המגודרת. הוא הביט סביב, האנשים העוברים ברחוב אינם תוהים מדוע בית הקפה, שהיה שוקק חיים עד לא מכבר, התרוקן פתאום מאורחיו וסגר את שעריו, ואיך יוכל הוא לדעת מה קרה?
 
כל מה שהיה לו זה שם בית הקפה — אואזיס, ושמו של אחד מבעליו, אורי. למעשה, די לו בכך. כמי שעיסוקו בתיקון פרצות אבטחה במערכות מידע ממוחשבות, הוא יודע גם איך לחדור לתוכן.
 
הוא מיהר הביתה. מונית כעת התאימה לו מאוד. תוך דקות היה בדירתו ליד המחשב, חדירה למערכת המידע של האגף לרישוי עסקים של העירייה תיתן לו גישה לפרטים שהוא מחפש. שם בית העסק אואזיס, שם הבעלים אורי נחומי, מספר טלפון. הוא שמע את צלצול הטלפון בצד השני, אורי ענה. יגאל הזכיר לו מי הוא ואת פגישתם הלילית מלפני שלושה ימים, ושאל מדוע בית הקפה סגור.
 
"אתמול הגיע פקח של מחלקת התברואה. בחור חדש, לא מוכר. עשה ביקורת ומצא, לטענתו, ג'וקים ועקבות של חולדות. הוא נתן לנו צו סגירה לחמישה ימים לצורך ביעור מזיקים וחיטוי," הסביר אורי.
 
"ויש באמת בעיה של מזיקים?"
 
"אצלנו לא. ברור שאי אפשר להחזיק מקום סטרילי לחלוטין, כי כמה שלא תבער תמיד יכול להיכנס מבחוץ איזה ג'וק או עכבר. אנחנו מוודאים כל הזמן שאין קינים, כבר מכירים את המקומות המועדים ועושים ביקורות כל הזמן. הפרסום הכי שלילי זה ג'וק בסלט או חִרבון של חולדה בסוכר. על התברואה אנחנו מאוד מקפידים." נימת קולו של אורי הייתה עניינית ללא כעס, כפי שאפשר היה לצפות.
 
"אז מה קרה? אתה חושב שזו התנכלות?"
 
"אני לא חושב, אני יודע. אמרתי לך שאני מכיר את פקח התברואה שעבד באזור שלנו. שאלתי אותו, הוא אמר לי שקיבל הנחיה לשנות את יעדי הפיקוח שלו ושמישהו אחר נכנס לתחום שהיה באחריותו. שאלתי ממי קיבל את ההנחיה והוא אמר שמהבוס שלו, אבל הבוס לא ידע להסביר ואמר שזו הוראה מגבוה. ברור לי שזה קשור להצעה שקיבלנו למכור את המקום. אלה עבריינים שיש להם גם קשרים בעירייה והרבה כוח. הם פשוט יכולים לייבש לנו את העסק."
 
"מה אתם מתכוונים לעשות?"
 
"עדיין לא החלטנו, אבל ברור לי שלא נמכור להם. אני עוד לא יודע איך נוכל לעמוד בהפסדים שייגרמו לנו, מחר ראש השנה ודווקא בנינו על ההכנסות מהחג, אבל את התענוג לקבל את המקום הזה אני לא אתן להם." אורי כבר היה מעבר לשלב הכעס, בקולו נשמעו החלטיות ונחישות.
 
"תחזיקו מעמד," סיים יגאל את השיחה, "אם אני יכול לעזור במשהו, אל תהססו לפנות. בהצלחה."
 
אז ככה הם עובדים. מעניין איך שכנעו את בעלי החנויות האחרים לפנות את נכסיהם. אם חושבים על זה עוד, אז חלפנות כספים והימורים, העסקים החדשים שנפתחו במקום אלה שנסגרו, יכולים להיות כיסוי טוב לפעילויות כמו הלוואות בשוק האפור, ניכיון צ'קים והלבנת כספים. ברור שמי שסוחר בנשים צריך גם ערוץ שדרכו יוכל להלבין את הכסף שהוא מרוויח בעסקי הזנות ולהכניס אותו למחזור העסקים האחרים שלו, שטיבם עדיין לא ברור, וכל זה תחת עיני המשטרה ובחסות העירייה.
 
בערב הוזמנו לארוחת החג אצל עמי וגילה. יגאל לא רצה ללכת, ורד ויובל נסעו בלעדיו. הם ילונו שם אחרי הארוחה ויחזרו למחרת. ורד ויגאל ממעטים לדבר ביניהם, כל אחד מהם שקוע בבועת האבל הפרטית שלו, משקיע עצמו בפעילות קדחתנית, הוא בחקירה והיא בעבודה. ויובל, הוא נעזב לנפשו, ספון בחדרו, משוטט בעולמות משחקי הרשת המדומיינים עם חבריו.
 
מעיון באתרי החדשות בבוקר, למד שהמשטרה מתקשה באיסוף ראיות להוכחת אשמת העצורים, החוקרים השיגו הארכת מעצר להשלמת החקירה ומכך הסיק שהחקירה תקועה. אם אין להם כלי נשק, אין אופנוע, אין ממצאים מפלילים מזירת האירוע, אין תיעוד של הירי ואין עדויות של אחד נגד השני, לא יוגשו כתבי אישום והשניים פשוט לא יועמדו לדין.
 
הוא הכין לעצמו סלט וחביתה והתיישב מול הטלוויזיה, מחשבותיו נדדו והוא לא הצליח לעקוב אחר התמונות המרצדות מול עיניו. עבר מהכורסה לספה ונרדם.
 
הדס התבוננה בו ישן, יושבת לידו זקופה, אהובה. הוא פקח את עיניו, "את כאן?" "אני כאן." היא חייכה, יגאל אסף אותה בין זרועותיו, נושם את ריחה. הכרתו שבה אליו לאט, אבל הוא המשיך להיאחז בשינה. בחלום היא הייתה כל כך מוחשית, כל כך נוכחת. עדיין לא ער לגמרי נאחז בשיירי דמותה שבחלום וכבר ידע שהוא מאבד אותה שוב. לחייו היו רטובות.
 
השעה הייתה שתיים וחצי אחר חצות, הוא יצא מהבית, נכנס למכונית ונסע. הרחובות היו ריקים. לאורך הירקון אין איש בשעה כזו בערב חג. הוא החנה את המכונית והלך לכיוון המקום שבו נקבע כי חייו ישתנו לעד. חזרתו הכפייתית למקום, כמו ביקשה להשיב את הזמן לאחור, לרגע שלפני הירייה הגורלית ההיא, לעכב את הדס מעט ולהניח לדברים להתגלגל במסלול חלופי.
 
להפתעתו, מקום הבילוי המפוקפק היה פתוח, אפילו בערב חג יש מבקרים. השלט בשחור ואדום בחזית היה מואר, מלצר לבוש שחורים עמד בפתח. הוא נכנס, הכול כשהיה. התאורה הקלושה, השולחנות התפוסים בחלקם, הבריון הרוסי ישב בקצה הבר. יגאל התיישב וביקש יין לבן, בזווית עינו הבחין בבריון שקם ממקומו והלך לפינת האולם. הוא שתה לאט את היין וסקר מדי פעם את הגברים ואת הנערות שישבו ליד השולחנות. אצבעות עטורות כתובות קעקע תפסו פתאום את ירכו כמו צבת פלדה שננעלה עליה, "אתה יוצא בחוץ," הוא לחש לאוזנו. יגאל נרתע. אלימות תמיד הבהילה אותו, מעולם לא לקח חלק באירוע שכלל אלימות. פעם אחת, כשהיה חייל, ארגן מפקד המחלקה טורניר היאבקות. מי שניצח בקרב המשיך נגד המתמודד הבא עד שהפסיד ויצא מההתמודדות. הוא נאבק נגד רוכמן, מספר שתיים על המקלע, שהיה נמוך ממנו וקל בעשרה קילוגרם בערך. הוא ניצח והתחמק מהקרב הבא בתואנה שנחבל באפו, מה שלא היה נכון, אבל חסך את ההתחככות המיוזעת ואת הכורח להמשיך להשתתף בטקס הדוחה הזה של גבריות גולמית חסרת עידון. מעולם לא פגש מקרוב כל כך אלימות כה בוטה. הוא חש את הלמות הדופק ברקותיו. "אני יכול לשתות את היין שלי?" שאל. היד התהדקה. "מה לא מבין, יוצא בחוץ או אני זורק אותך מחולצה."
 
"תגיד," שאל, "אתה לא מפחד?" הבריון נראה מבולבל לרגע, "למה מפחד?" "אתה לא מפחד שיום אחד יבוא בריון חזק יותר וגס יותר ממך, עם יותר קעקועים על האצבעות ויזרוק אותך מחולצה?"
 
הוורידים בלטו על צווארו המאדים, צבת הפלדה התנתקה מירכו, ניתרה לפתע כהכשת נחש, לפתה את החלק הקדמי של מכנסיו ומעכה בכוח את תכולתם. הכאב הציף אותו, הוא ניסה לשאוף אוויר, אבל כל מה שהצליח להפיק היה כמה השתנקויות קולניות. ראייתו היטשטשה מהדמעות שעלו בעיניו מעוצמת הכאב וההשפלה. הבריון קירב את עיניו הלטושות לפניו. "מה לא מבין, סוּקָה, מה לא מבין?" יגאל הרים את ידו ונעץ אצבע לתוך עינו הלטושה של הבריון. ההרגל הזה שנשאר לו, לטפח את ציפורני ידו הימנית בתקווה שיחזור פעם לנגן בגיטרה, הוא שסייע לציפורן האצבע המורה לחדור לגלגל העין ולשקוע בתוך עיסת דם וג'לטין מחליאה. הבריון פרץ בזעקות שבר ונפל מכיסא הבר לרצפה, כל גופו מתכדר סביב ידיו המסוככות על עינו הפגועה. געיות כאב מעורבות בקללות עסיסיות החרידו את חלל האולם. כפוף מכאב עשה יגאל את דרכו לעבר הדלת, שני מלצרים בשחורים רצו לעבר הבריון הזועק ומשום מה אף אחד לא ניסה לעצור אותו. הוא צלע למקום שבו החנה את מכוניתו, נכנס לתוכה כמו חיה פצועה הנכנסת למקום המסתור שלה, והתיישב מאחורי ההגה. הכאב לא הרפה, כל פלג גופו התחתון דאב, הכליות, שלפוחית השתן, החלציים.
 
ברור שתשומת הלב והטיפול האישי שלהם זכה העידו על כך שהוא כבר מוכר במקום. מוכר ולא רצוי. הוא לא יכול עוד להיכנס לתומו ולהעמיד פני לקוח מזדמן. התקפת הנגד שלו הפתיעה אותם וגם אותו. מעולם לא חשב שיהיה לו אומץ למענה לשון מלגלג מול גילוי כזה של אלימות ושיוכל להגיב באלימות שכנגד. על אצבע ידו הימנית עדיין היו מרוחים שיירי גלגל העין של הבריון הרוסי, הוא הוציא מתא הכפפות חפיסת מגבונים, מחה את אצבעו בפיסת הנייר הלחה, גולל לכדור קטנטן והשליך מבעד לחלון המכונית ומעבר למדרכה.
 
בנסיעה איטית חזר הביתה, נכנס לדירה הריקה, הוציא שקית לקט ירקות קפואים מהמקפיא, עטף במגבת דקה, פשט את מכנסיו, התיישב על הכורסה והניח אותה בזהירות על חלציו. הרהורים שלאחר מעשה התגנבו להם. אולי יזכה לביקור של המשטרה? הפעם כחשוד? האם ייתכן שתוגש נגדו תביעה על חבלה חמורה בכוונה תחילה? אמנם הוא זה שהותקף ופעל להגנת עצמו, אבל מי יעיד שכך התרחשו הדברים? האם עבריינים מגישים תלונות למשטרה?
 
כנראה נמנם קצת. אור הבוקר הציף את הסלון, צמרמורת עברה בו כשעלה זיכרון הכאב שהסב לו הבריון ותחושת אצבעו הננעצת בגלגל עינו. הוא מיהר לזרוק לפח האשפה את שקית הירקות שהפשירה. עוד מעט יחזרו ורד ויובל ומוטב שלא יצטרך להמציא הסבר לשימוש שעשה בה. שני ימי חג וסוף שבוע שלאחריו ממתינים לו, ארבעה ימים שבהם יוכל לשתף את ורד בגילויים שהעלו חקירותיו, לקראת פתרון החידה שהפכה לתכלית השומרת על שפיותו.
 
11.
בכיס חולצתו מצא את כרטיס הביקור. תחילה התקשה להיזכר מתי קיבל אותו, אבל מיד עלו קלסתרו הבהיר וגישתו הנלהבת של אמיר, כתב הפלילים של העיתון המקוון המתפאר בהיותו אתר החדשות המוביל בישראל. בקוצר רוח חיכה למוצאי השבת, כדי להתקשר לכתב.
 
הרעיון לנצל את להיטותו כדי לחלץ מידע נוסף ליווה אותו בסוף השבוע הארוך. בשמונה בערב התקשר.
 
"שלום אמיר, מדבר יגאל הקר, נפגשנו בבית המשפט ונתת לי את כרטיס הביקור שלך."
 
"בטח, אני זוכר, מר הקר, אבא של הדס. מה שלומך?"
 
"אתה רוצה להיפגש?"
 
"ודאי, רק תגיד איפה ומתי. פנית לעוד מישהו חוץ ממני?"
 
"אתה מתכוון אם פניתי למישהו אחר מהתקשורת? לא, אתה הראשון."
 
"אני יכול לבקש שעד שלא נדבר לא תפנה לאף אחד אחר?"
 
"אני מבטיח, אתה יכול לפגוש אותי בבית קפה אצלי בשכונה?"
 
"אני אהיה שם."
 
למחרת בעשר בבוקר פגש את אמיר בבית הקפה. העיתונאי הקדים ותפס שולחן ברחבה שבחוץ. לגופו חולצה משובצת, שערו מעוצב בתסרוקת אופנתית, כל קווצת שיער פרועה בצורה מסודרת, מחוזקת בג'ל. על השולחן מולו כוס חרסינה לבנה ששיירי קצף קפה על שוליה ובתחתיתה, ובין כתפו לאוזנו אחוז מכשיר טלפון, אליו הוא ממשיך לדבר כשהוא מושיט את ידו ללחיצה.
 
"אני אחזור אליך, אחי, צריך לסגור, אני מתחיל עכשיו ריאיון." הוא סיים את השיחה ופנה אל יגאל, "מר הקר, תודה שהסכמת לפגוש אותי. אני רוצה לדבר איתך קודם כול על בלעדיות. אנחנו יכולים גם לשלם תמורת הסיפור שלך, אבל זה בתנאי שאתה או המשפחה שלך לא תפנו לאף גורם תקשורת אחר." יגאל התבונן בו רגע ארוך לפני שדיבר. "אני מבטיח לך בלעדיות על מה שתשמע עכשיו, אבל בתנאי שאתה תשתמש בדברים האלה כדי לעשות עבודת תחקיר רצינית. זה לא הסיפור שאתה כנראה מצפה לו, אבל תאמין לי שזה סיפור גדול. השאלה היא אם אתה מוכן להיכנס לזה."
 
הכתב הופתע קצת. זה אמנם לא היה מה שציפה לו, אבל הוא היה מסוקרן. "נשמע, אבל אני כמובן לא יכול להבטיח כלום מראש." יגאל גולל בפניו את מה שלמד בימים האחרונים, על סחר בנשים, בית בושת, השתלטות על נכסים, הקמת בסיס לפעילות כספים פלילית, ניסיון חיסול כנראה על רקע מאבקים של העולם התחתון וכל זה לעין כול ברחוב צפון תל אביבי, בחסות פקידים בעירייה, ולנוכח אוזלת יד מחפירה של המשטרה.
 
"אני, כמובן, לא יכול פשוט לפרסם את מה שסיפרת, אתה מבין. אני חייב להביא עדויות ממקור ראשון, לוודא ולהצליב נתונים. כל מה שאמרת אולי נכון ואולי לא." אמיר נזהר בדבריו. יגאל הרגיש שהוא יודע יותר ממה שהוא מגלה. "ברור, אני אתן לך שמות, מקומות, שעות פעילות, אבל אתה צריך לעשות עבודת שטח."
 
אמיר היסס, "זה משהו שאני צריך לסגור קודם עם העורך שלי, אתה מבין. אנחנו לא ממש עיתון של תחקירים מעמיקים. עם כל כמה שהייתי רוצה לעשות עבודה כזאת, העורך רוצה ממני סיפורים אנושיים. מה שאנשים אוהבים לקרוא."
 
"כן, אני מבין, עבריין שהורג אזרחית תמימה זה סיפור טוב, סיפור עצוב עם דמעות, סיפור שהקורא אותו ינענע בראש ויצקצק. טרגדיות אישיות מוכרות עיתונים, אבל למי יש סבלנות לקרוא עבודת תחקיר עיתונאית טובה?"
 
אמיר התקשה להישאר אדיש ויגאל הרגיש שיש פה הזדמנות לחדור מבעד למעטה הזהירות שלו.
 
"אני חושב שאתה יודע על חלק מהדברים שסיפרתי ואולי יודע יותר."
 
כתב הפלילים נשם נשימה עמוקה, "מה שאני אומר לך זה כמובן בינינו." יגאל הנהן.
 
"הדבר הראשון שרציתי לבדוק היה את מי רצו לחסל. כנראה מדובר באיש ידוע בעולם התחתון, שבעבר הוגשו נגדו כתבי אישום על ניהול רשת להברחת סמים, על בעילת קטינה ועבירות אלימות. האיש הזה הפך להיות עד מדינה, ותמורת סגירת כל התיקים נגדו הוא העיד נגד שותפיו לרשת, שקיבלו עונשי מאסר. בעקבות המשפט והפרסום שקיבל הוא שינה את שמו והוציא צו איסור פרסום על שמו החדש ועל פרטים מזהים נוספים. היום הוא יזם נדל"ן בתל אביב ובערים נוספות, ולפי מה שאתה אומר, מסתבר שהוא גם לא עזב את עולם הפשע. אני חשבתי שרצו להתנקש בו בגלל הסיפור מהעבר, אבל מדבריך יכול להיות שזה קשור לעיסוקים הנוכחיים שלו. הבעיה היא שבגלל צו איסור הפרסום אי אפשר לכתוב עליו בעיתון גם אם לכאורה הוא קורבן לניסיון חיסול. בקיצור, לא בטוח שאוכל לקבל אישור מהעורך ללכת על תחקיר כזה. זה המצב."
 
"מה שמו של האיש?"
 
אמיר היסס מעט, "זה כמובן אסור בפרסום, ואתה לא שמעת את זה ממני, שמו הקודם היה מומי אבשלום ושמו החדש תמיר נבו."
 
יגאל נפרד מאמיר בהבטחה לשמור על קשר אם יהיו לו דברים נוספים לספר. בעת לכתו הפך שוב ושוב במה ששמע. אז יש פה פושע, כנראה ראש ארגון פשיעה, שמקבל עזרה מגורמים בעירייה, וזוכה גם לגיבוי מהפרקליטות ועדיין ממשיך לעסוק באותם עיסוקים שהובילו לכתבי האישום נגדו. ויש גם דברים שלא מסתדרים עם מה שאמר הכתב, כמו איך קורה שאדם שחייו בסכנה יושב לו לבטח על המדרכה ופניו לרחוב, חשוף לכל ניסיון תקיפה מאופנוע או מכונית עוברת? ואיך זה שבעל כובע המצחייה הירוק, ששמע אותו קודם בבית המשפט מדבר עם אחד החשודים בניסיון ההתנקשות, נכנס כבקיא ורגיל למקום שהוא כנראה בסיס האם של הארגון, מאורת החטאים ניצה בצפון? זה לא הגיוני. ואיך זה שהוא רואה את מה שהמשטרה והכתב הפלילי לא רואים?
 
הוא פתח את דלת הדירה ומצא עצמו מול יובל, שעמד לצאת בדיוק כשנפתחה הדלת. מבלי שהתכוונו לכך עמדו זה מול זה מופתעים לרגע, ואז פשט את זרועותיו וחיבק את בנו. הבן הניח את ראשו על כתף אביו, כבר כמעט גבוה ממנו, ידיו רפויות לצדי גופו, יפחות כבושות מזעזעות את גבו. יגאל הצמיד בידו האחת את ראשו אל שקע צווארו וליטף את שערו, בידו השנייה ניסה לעטוף את הגוף הצנום הרוטט מבכי. כך עמדו חבוקים בפתח הדירה, מחדשים את קִרבתם מלפני האסון. לא רק את האבל שלו הזניח, גם לאבלם של יובל ושל ורד לא היה קשוב בימים האלה. הוא הוביל את יובל אל הספה בסלון והם התיישבו יחד, ראשו של יובל מונח על כתפו של יגאל וידו חובקת את כתפיו. "אני כל כך מתגעגע אליה," אמר יובל בקול חנוק. "אני יודע, חמוד שלי," אמר יגאל. "אני חולם עליה הרבה, אני חושב שלימדתי את עצמי לקרוא לה בחלום."
 
"המורים אמרו לי שאם קשה לי להיות בכיתה אני יכול לצאת ולחזור מתי שבא לי," הסביר יובל את נוכחותו בבית בשעה הזו של היום. "התכוונתי לחזור עכשיו לבית הספר."
 
"בוא נלך יחד," הציע יגאל.
 
אחרי שליווה את יובל, חזר והתיישב ליד המחשב. מצויד בשני שמותיו של העבריין שקיבל מהכתב, התכונן לעבודת מחקר קטנה. מתוך הרגל נכנס לתיבת הדואר, לצד ההודעות הרגילות מצא הודעה אחת שכללה קובץ וידאו שכותרתה "לעיניך בלבד". ההודעה נשלחה מכתובת לא מוכרת, כללה מספרים בלבד ושירות דואר חינמי ידוע. נראה שזו הייתה תיבת דואר שנפתחה רק לצורך שליחת ההודעה המסוימת הזאת. מי ששלח אותה אינו רוצה שיוכלו לעקוב אחריו וודאי שלח אותה מכתובת IP שתוביל את המתחקה אחריה למבוי סתום.
 
הוא סרק את קובץ הווידאו למציאת וירוסים או נוזקות. הקובץ היה נקי. כשפתח אותו הופיע ריבוע שחור במרכז המסך ועליו כיתוב בלבן ״Street shooting in Tel Aviv״. הסרטון התחיל לרוץ, התמונה המטושטשת ותנועותיהם המהירות והקופצניות של המכוניות והאנשים, כמו בסרטים של ראשית ימי הראינוע, העידו כי הסרט צולם ממצלמת אבטחה. אפשר היה לזהות את ניצה בצפון ואת כבד הגוף המיוזע, מומי אבשלום, הלוא הוא תמיר נבו בשמו החדש המוגן מפני פרסום, יושב במקומו הרגיל ומולו יושב אדם נוסף, גבו אל המצלמה ואל הכביש. עכשיו נכנסת הדס לתמונה, בהליכתה הזקופה, המוכרת כל כך. דמעותיו טשטשו את התמונה, הוא עצר את מהלך הסרטון ופרץ בבכי חרישי. נשם כמה נשימות עמוקות, ונגד רצונו נפלטה אנחת כאב שכמו קרעה את חזהו. הוא חזר לצפות בסרטון. הנה היא, הדס, הולכת כמחפשת דבר מה ולבסוף ניגשת לשניים היושבים ליד השולחן לצד המדרכה. היא רוכנת אליהם בשאלה, ואז מתרחשים הדברים במהירות. מצד ימין מופיע אופנוע שעליו רכובים שניים, הרוכב היושב מאחור יורה באקדח, הדס נופלת, גופה מחוץ לתמונה ורק רגליה נראות. האדם שיושב מול מומי אבשלום קם במהירות ובורח ימינה, הכיוון שממנו הופיע האופנוע. מומי אבשלום נותר לשבת ללא תנועה, האופנוע ממשיך בנסיעה לצד שמאל ונעלם. התמונה מתרוקנת מאנשים, רק ראש ארגון הפשע היושב ורגליה של הדס הירויה נראים בתמונה. הסרטון נגמר.
 
יגאל בהה בצג המחשב, ואחר חזר והריץ שוב ושוב את הרגע שבו הדס נכנסת לתמונה, לא שבע מלראות אותה הולכת פעם ועוד פעם מימין לשמאל, ולאחור ושוב מימין לשמאל, ושוב לאחור.
 
מסתבר שמצלמת אבטחה אחת בכל זאת עבדה ושמישהו העלים את הסרט לפני שהמשטרה ביקשה אותו או אולי לפני שהעבריינים דרשו אותו. מסתבר גם, שאותו מישהו בחר לשלוח את הסרט אליו, לא למשטרה, לא לתקשורת, אליו. המישהו הזה ניסה להסוות את זהותו בכתובת דואר זמנית ובלתי ניתנת לאיתור, אבל האם לא חשב שאפשר לזהות את מיקום המצלמה לפי זווית הצילום ודרכה להגיע אליו, אל בעל המצלמה? טיפשי מצדו.
 
יגאל הפעיל את תוכנת העריכה וייבא אליה את הסרטון. הוא העביר תמונה אחר תמונה, שוב ושוב, מסתכל ומנסה למצוא פרטים שהחמיץ בהתבוננות הראשונה ולהבין טוב יותר מה הוא רואה. התמונה מטושטשת וקשה להבחין בתנועות האנשים, ודאי לא בהבעות פניהם. את הדס זיהה לפי הליכתה ולפי השיער האסוף לזנב סוס. תיק יד תלוי על כתפה. היא מסתכלת כלפי מעלה כמחפשת משהו ואז פונה למומי אבשלום ונראה כאילו אומרת לו דבר מה. לאחר מכן היא צועדת צעד אחד שמאלה ונכנסת בדיוק לקו האש של היורה, כלל לא מבחינה באופנוע המתקרב מאחוריה וביורה שמכוון, כך זה נראה עכשיו, לא אל מומי אבשלום אלא אל זה שיושב מולו.
 
הדס נופלת, האיש קם במהירות, מפיל את הכיסא, פותח במנוסה מבוהלת ונעלם. גם האופנוע נעלם. מומי אבשלום ממשיך לשבת בשוויון נפש. בשתי השניות עד לסיום הסרטון הוא לא קם לסייע להדס, לא מזעיק עזרה, ולא נראה כמי שההתרחשות הזאת נוגעת לו.
 
חתיכה אחת נוספת נפלה למקומה בחידת התצרף המסובכת הזאת: לא מומי אבשלום היה המטרה להתנקשות, אלא האדם שישב מולו. התנהגותו של מומי בזמן האירוע מוזרה, הוא לא מנסה לברוח, הוא בטוח בעצמו ואדיש לפגיעה בהדס. מה אפשר ללמוד מכך? שגורלה של הדס אינו נוגע לו? הוא כנראה סוציופת, זה מתאים לראש ארגון פשע. הוא לא מנסה לברוח? אולי הוא יודע שהירי לא מיועד לו, ולכן הוא בטוח בעצמו? אולי בכלל הוא זה שהזמין את ההתנקשות ויצר את ההזדמנות לירי? ודאי לא תכנן שהמתנקשים יפשלו בשלומיאליות כזו ושפתאום תופיע אישה צעירה ותעצור בגופה את הקליע שהיה מיועד למישהו אחר. אבל זה מה שקרה, ומה שקטע את חייה של הדס. צעד אחד שמאלה בעיתוי אומלל הציב אותה מול האקדח היורה. פשוט כך.
 
הוא ישב הלום כאב מול המחשב. אם יש משהו נורא יותר מלראות אדם יקר לך כל כך מת, הרי זה לראות אדם יקר לך כל כך מת מוות כה מקרי, סתמי, אגבי, חסר משמעות. היה פה כאב נוסף של אי צדק מחריד, עוולה שלא תתוקן עוד, רֶשע שלא יבוא על עונשו. החיפוש שהתכוון לערוך על שמותיו של העבריין יחכה, כעת היה דחוף לו יותר למצוא מי שלח את הסרטון והרמז היחיד היה זווית הצילום. אין שום ביטחון ששולח הסרטון יסכים לדבר איתו, אבל אולי אפשר לראות בעצם שליחת הסרט נכונות למסור מידע, ואת זה אסור להחמיץ.
 
ושוב היה יגאל ברחוב ההוא בשעת אחר צהריים מאוחרת, מומי אבשלום לא ישב הפעם מחוץ לניצה בצפון. לפי זווית הצילום והעובדה שהמסעדה של מומי מופיעה באופן חלקי בלבד ורק בשוליו השמאליים של הסרטון, נראה כי מצלמת האבטחה הוצבה בגובה של שניים וחצי מטרים, מצדו השני של הרחוב, צופה על השטח שלפני אחת החנויות שמול המסעדה ולימינה. שני בתי עסק מתאימים לצילום מהזווית הזאת, האחד חנות לטלפונים סלולריים, והשני מספרה לכלבים. הוא סקר את הקירות שמעל לפתחי החנויות ותר אחר המצלמה. אין מצלמה וגם לא התקן למצלמה, כנראה הוסר. אפשר להבין את בעל החנות שוודאי לא רוצה להסתבך עם העבריינים. אם להמר על בעל חנות שיתקין מצלמת אבטחה, נראה שיהיה זה מי שיש לו סחורה בעלת ערך כמו טלפונים סלולריים ולא, למשל, מי שחופף שיער של כלבים למחייתו. הוא התכוון להיכנס לחנות, אבל משהו עצר בעדו. הביט מאחוריו אל המסעדה, מלצר בשחור הסתכל עליו. כמו שחשב, לא יהיה זה נכון לפנות לבעל החנות באופן גלוי, כי הרי ברור שהוא מפחד ומתאמץ להסתיר את מעורבותו, צריך לפנות אליו בדיסקרטיות במקום אחר.
 
שעתיים מאוחר יותר ישב בבית קפה בגן העיר מול יעקב, בעל חנות הטלפונים הסלולריים. הוא לא רצה לדבר בטלפון. "אתה מבין אותי שאני נזהר, נכון?" אמר בעל החנות, "יש לי משפחה וילדים, ואני מחכה גם לנכד ראשון." אדם רזה, קומה ממוצעת, שיער אפור מקליש, מרכיב משקפיים גדולים, גבותיו עבותות. את כתפו האחת הרעידו מדי פעם עוויתות עצבניות, ומבין שיניו נשמעו לעתים ציוצי מציצה. הוא פתח במונולוג וסיפר את אירועי היום ההוא, כפי שראה אותם מבעד לחלון הראווה של חנותו. "האיש השמן הזה יושב שם כל היום ומעשן, מסתכל על הרחוב ומדבר עם אנשים. על שתי חנויות הוא כבר השתלט, מולי הייתה חנות לצורכי צילום, הייתי ביחסים טובים עם בעל העסק. הוא נולד באוקראינה והתעסק בצילום כל החיים שלו, תיקן מצלמות, היה לו בפנים גם סטודיו לצילום. לפני חצי שנה התחילו העניינים עם העבריינים, בהתחלה באו והציעו לו למכור, הוא לא הסכים ואז התחילו לאיים. איימו עליו, על המשפחה, חתכו לו את הצמיגים של המכונית. הוא אמר לי שהם ידעו הכול עליו, איפה הוא גר, מה עושה כל אחד מבני המשפחה ומתי. איימו שאם יפנה למשטרה מישהו ימות, וזה לא יהיה הוא. בסוף מכר להם. בהפסד. פתחו שם חנות של צ'יינג'. כל הזמן נכנסים ויוצאים משם טיפוסים שלא היית רוצה להסתובב איתם. היה שבור לגמרי, לקחו לו את הפרנסה ואת הסיבה לקום בבוקר. אחר כך עברו לזאת מחנות הצעצועים, אצלה זה הלך מהר מאוד, כי היא ראתה בדיוק מה קרה לשכן שלה. אף אחד לא באמת מאמין שהמשטרה תעזור, הם חזקים יותר מהמשטרה. אנשים מפחדים על עצמם, על המשפחות שלהם, על הפרנסה שלהם. אני מפחד שהם גם מאזינים לטלפון שלי, חייבים להיות זהירים איתם. פעם היו לנו פה יחסים טובים מאוד בין בעלי העסקים ברחוב, היינו יוצאים החוצה כשלא היו לקוחות, מדברים, שותים קפה זה אצל זה בהפסקות צהריים, טועמים מהאוכל שכל אחד מביא, משתתפים בשמחות אחד של השני. היום כל אחד סגור בחנות שלו, מתעסק בעניינים שלו. מפחדים."
 
"ומה קרה כשנורו היריות?"
 
"הייתי עם לקוח ופתאום שמעתי ירייה וצעקות, הסתכלתי וראיתי איש בורח ימינה ואופנוע עם שני נוסעים נוסע במהירות שמאלה. ואז ראיתי על המדרכה אישה שוכבת בדם, הייתי משותק. פחדתי. הלקוח ברח מהחנות, סגרתי אותה והלכתי מאחורה. הורדתי את הצילומים מהמחשב שמקליט את מצלמת האבטחה לדיסק־און־קי, מחקתי אותם מהדיסק הקשיח ופרמטתי אותו כדי לא להשאיר עקבות. אחר כך היה פה בלגן, אמבולנס, משטרה. אחרי שעתיים בערך דפקו על הדלת, פתחתי, נכנסו שניים מהעבריינים ודרשו את הצילומים מהמצלמה. אמרתי להם שהיא לא פועלת והראיתי שהדיסק ריק. הלכו. למחרת בא השוטר, אתה מבין? השוטר הגיע לשאול אותי מה היה, מה ראיתי, רק למחרת. שאל גם על הצילומים, אמרתי לו מה ראיתי, רשם מה שרשם, וזהו. לא שמעתי ממנו יותר."
 
"ולמה שלחת אליי את הסרט?"
 
"חשבתי מה אני אעשה איתו? פחדתי שאם אני מעביר אותו למשטרה או לתקשורת, ישר הם מזהים מאיפה זה ועולים עליי, ואז אני מסובך איתם. אבל חשבתי שלכם, למשפחה, מגיע לדעת.
 
מה שתחליטו לעשות זה עניינכם, אני לא יכול, המצפון לא נותן לי להשאיר את זה אצלי."
 
"ולא פחדת שאפנה עם זה למשטרה?"
 
"אני עדיין מפחד, אבל האמת שאני לא יודע מה המשטרה תעשה עם הסרטון, הוא לא מוסיף להם משהו שלא ידעו. המספר של האופנוע היה מוסתר בכל מקרה."
 
"אפשר לגלות דברים מהסרטון," אמר יגאל, "למשל שהשמן בכלל לא היה המטרה לחיסול, אלא האיש שישב מולו. אתה יודע מי זה?"
 
"מאיפה שאני אדע, אני לא מכניס את האף שלי לדברים שהם לא ענייני, אבל לדעתי הוא לא נראה עבריין בכלל. ראיתי אותו כבר פעם במקום הזה מדבר עם השמן. אז נראה שהשמן מאוד כועס וכאילו מאיים עליו, אבל אני לא מכיר אותו. הוא לא מכאן."
 
"ואיך הגעת אליי? איך זיהית אותי כשנפגשנו?"
 
יעקב חייך. "אתה צוחק? השם שלך כבר היה בעיתונים כשדיווחו על האירוע. בפייסבוק יש לך דף עם תמונה וכתובת מייל, בלינקדאין אתה גם מופיע. אין בעיה היום לאתר את מי שרוצים. הכול פתוח."
 
כן, חשב יגאל, חוץ ממי שהפרקליטות מסדרת לו עסקת טיעון וצו חיסיון על שמו. "אתה יודע איך קוראים לשמן?"
 
"נדמה לי, אמרו שקוראים לו מומו או משהו כזה, אבל לא בטוח. אני לא הולך לשאול אותו איך קוראים לו, הוא לא נראה מישהו שמתיידדים איתו."
 
"אני מבטיח לך שאותו לא תמצא בפייסבוק ולא בלינקדאין," יגאל חייך.
 
"טוב, ברור," אמר יעקב. "הוא לא מהעולם שלנו, הוא מעולם אחר."
 
12.
ורד קיבלה את פניו בבית. "אני מכינה סלט לארוחת ערב, להכין גם לך?" הוא הנהן. שקל אם להראות לה את הסרטון והחליט לחכות למועד מאוחר יותר. ורד חתכה ירקות, "נדב התקשר, במשטרה נזכרו שהחפצים של הדס עדיין נמצאים אצלם, אמרו לו לבוא לקחת אותם. תיק יד עם כל הדברים בתוכו, גם הטבעות וסיכות שיער. הוא שאל אם אנחנו רוצים את התיק עם הדברים. אמרתי לו שיבוא, הזמנתי אותו גם לארוחת ערב."
 
יגאל בחן את פניו של נדב כשישב איתם ואכל בחוסר תיאבון. זקנו, שהיה מטופח ומוקפד, התארך והתעבה, הוא היה לבוש ברישול בבגדים שכמו הוצאו ישר מתוך מכונת הכביסה. ורד ליטפה את ידו שוב ושוב כשאמר בקול שעל סף בכי, שאינו מצליח להביא את עצמו לקום בבקרים וללכת למעבדה באוניברסיטה ושהוא שוקל להפסיק את לימודיו לתקופה מסוימת. הוא מקווה שמזכירות החוג תבוא לקראתו.
 
בתום הארוחה נפרדו בחיבוקים ממושכים ובעיניים לחות. יחד בדקו את תכולת התיק, ארנק עם כמה שטרות וכרטיסים מגנטיים לרוב, תעודת סטודנטית, אישורי כניסה למיניהם, שני עטים, תיק קטן לכלי איפור ובקבוקון בושם. ורד הזליפה על עצמה ורחרחה, דומעת. הם ליטפו כל פריט במעין טקס אבלות, כמו מנסים לשאוב מעט מרוחה של הדס מהחפצים שעברו מול עיניה, שבהם נגעה, שמשהו ממנה דבק בהם. חריט קטן לתרופות, עזרה ראשונה, טלפון כבוי, הסוללה בטח נגמרה מזמן, מצלמה קטנה, ישנה, לייקה רוסית. לפני שנים רבות קנתה אותה בשוק הפשפשים באמסטרדם, השיבה אותה לחיים והתמסרה לצילום פורטרטים במשך זמן מה, עד שחובות הלימודים תבעו יותר ויותר מזמנה. שני פורטרטים בשחור לבן ממוסגרים, תלויים גם אצלם, האחד של יובל בגיל אחת־עשרה, בחצי פרופיל, מחייך, כאילו הסב את ראשו ממשהו שהיה עסוק בו באותו רגע, תלוי בחדרו. השני, אישה קמבודית קשישה, סיגריה בפיה, מביטה בעיניים צרות בפנים חרושות קמטים, תלויה אצלם בסלון. למה לקחה איתה את המצלמה? ורד נטלה אותה לידיה וניסתה להפעילה, הצמצם לא פעל, המצלמה מקולקלת. היא ניסתה לסובב את הידית של סרט הצילום, שהסתובבה בחופשיות, כנראה אין סרט בפנים. ורד נזכרה שהדס חיפשה בעל מלאכה שיודע לתקן מצלמות לייקה. בסוף הגיעה לחנות צילום בצפון תל אביב, היה שם מישהו שהכיר את המצלמות האלה וידע להשיבן לפעולה.
 
כמובן, חשב יגאל, היא חיפשה את בעל חנות הצילום! אלא שההוא כבר נושל ממקור פרנסתו והורחק משם בעל כורחו. הוא דמיין לעצמו את הדס מחפשת את החנות ולא מוצאת אותה.
 
בתמימותה, באמון שלה באנשים, בביטחונה בכך שרק שוחרי טוב יש בעולם, היא פונה למומי, דווקא אליו מכולם, לשאול מה קרה לחנות ואיפה הבעלים, ונפגעת מהירי בלי להבין מה פגע בה ולמה. הוא סיפר לוורד את השערתו לגבי מה שקרה, ורד הקשיבה בראש מורכן. "ולמה המשטרה לא יודעת את מה שאתה יודע?"
 
"כי זו המשטרה שיש לנו." ובלבו הוסיף, וזאת העירייה שיש לנו, והפרקליטות שיש לנו. אז זהו, כנראה הגיעה החידה לפתרונה, סיבת נוכחותה של הדס במקום ההוא ובעיתוי האומלל התבהרה. היא הייתה קורבן תמים של סכסוך כלשהו שאינו נוגע לה ונפגעה במקרה מקליע שנועד למישהו אחר. ככה סתם. שום תעלומה ומסתורין, רק מזל ביש.
 
הוא נתן לוורד לצפות בסרטון ממצלמת האבטחה ואחז בכתפיה הרוטטות, כמבקש לרפא את שאינו ניתן לריפוי. מישהו צריך לשלם על הכאב שגרם להם, על המעשים שעשה, ואי אפשר לבטוח במוסדות שתפקידם לשמור על החוק והסדר שידאגו לכך.
 
אורי ושותפו חזרו ופתחו את קפה אואזיס, וקיבלו דוחות כעניין של יום־יום על הפרעות רעש ומטרדי ריח. מישהו, בעל כוח בעירייה, היה נחוש להמאיס עליהם את חייהם ולסלק אותם ממקומם.
 
אמיר, העיתונאי, התקשר לאחר שדיבר עם העורך שלו. כפי ששיער, העורך לא אישר לו לפתוח בתחקיר. בגלל האילוצים המשפטיים, הוא אמר, אבל אמיר משער שהיו שיקולי עריכה נוספים. הוא הוסיף שהמשטרה אינה מצליחה למצוא די ראיות להגשת כתב אישום נגד החשודים בירי והם כנראה ישוחררו למעצר בית לפני יום הכיפורים.
 
יגאל טלפן למשרדו של יושב ראש ועדת הפנים של הכנסת, שכיבד אותם בנוכחותו בהלוויה של הדס, לחץ את ידו והבטיח לעשות ככל שביכולתו. השתתף בצערם, אמר שדלתו פתוחה בפניהם, שיסייע בכל האמצעים שברשותו.
 
המזכירה ענתה, הכנסת בפגרה ויושב ראש הוועדה בחו"ל, הוא אמור לחזור יומיים לפני יום הכיפורים. אני אדבר עם העוזרת הפרלמנטרית ונקבע לך פגישה. זה דחוף? באיזה עניין? היו"ר מאוד עסוק. לאחר כמה שיחות טלפון נקבעה לו פגישה ליום שלפני ערב יום הכיפורים.
 
13.
האוטובוס לירושלים התמלא במהירות. חמסין כבד של סוף הקיץ שרר בחוץ וקרירות המזגן בתוך הרכב הקלה על הנשימה. בספסל מאחוריו דיברה נערה בטלפון בקול רם: "שומעת איזה קטע? זוכרת את נסים שראינו בקֶניון ואמרתי לך שהוא דלוק עליי? אז שומעת? אתמול הוא הציע לי לצאת." וכך המשיכה ופירטה באוזני הנוסעים מסכת שלמה של התרחשויות סתמיות.
 
בדרך כלל היה מתרגז ומבקש ממנה להתחשב בנוסעים האחרים, אבל עכשיו השתאה על הקלילות השאננה, על היכולת לעסוק בפכים הקטנים של החיים, חיים שלא נחבלו, חיים שעדיין שלמים. כמעט שכח שאנשים יכולים פשוט להתנהל להם בעולם כאילו הכול בסדר, כאילו כל דבר במקומו, כאילו לא השתבש כלום.
 
את החמסין בירושלים קשה לשאת יותר מאשר בתל אביב. הרוח החמה והיבשה חרכה את דרכי הנשימה, השמש קפחה. מונית לקחה אותו עד לשער שלפני רחבת הכנסת, השומר בשער הנחה אותו כיצד להגיע למשרדו של יו"ר ועדת הפנים. האוויר שמעל לרחבת הטקסים הגדולה ריצד מחמת החום שפלטו אבני הריצוף המבהיקות בלובן מסמא. היה זה ביקורו הראשון במשכן, אבל הוא התמצא בו בקלות. להפתעתו, גם לא נאלץ להמתין זמן רב עד הפגישה. המזכירה הזמינה אותו להיכנס, היו"ר קם לקראתו ולחץ את ידו. לפני שנים רבות למדו באותו בית ספר, היו"ר היה בשכבה שמעליו. ספק אם זכר אותו משם. אנו זוכרים היטב את אלה שהיו בכיתות הגבוהות, בהם היינו תולים עיניים מעריצות, אבל הקטנים מאיתנו לא היו ראויים לתשומת לבנו בשנים ההן. בבית הספר גם היה פעיל פוליטית, היה חבר במועצת התלמידים, בערבי זיכרון תמיד היה בין העומדים על הבמה. באוניברסיטה היה פעיל בתא הסטודנטים של המפלגה ונבחר למועצת הסטודנטים, אולי גם היה יו"ר המועצה. יגאל הצביע בעדו ואחר כך התחרט. בדיעבד התברר לו, שתפקידו במועצת הסטודנטים שימש לו מקפצה עסקית לשותפות בחנות הספרים ומכשירי הכתיבה שבשטח האוניברסיטה.
 
הוא התיישב מול היו"ר שנשען לאחור בכיסא המנהלים העצום שלו, הזמן צורב רישומו על פניהם של רוב האנשים, מעמיק חריצים, מכהה צללים, אבל תווי פניו של היו"ר כמו דהו עם חלוף השנים, התרככו, הפכו ספוגיים. קווצת שיער ארוכה מתאמצת להסוות את קרחתו המתרחבת. האקלים הממוזג במשרד מבודד אותו מהחום הלוהב שבחוץ וכך הוא יושב לו נינוח בחליפה תכולה, חולצה לבנה ועניבה בגווני כחול ושחור, מרים את שפופרת הטלפון ומבקש מהמזכירה שלא להעביר לו שיחות בשעה הקרובה. הוא פתח במילות ניחומים והזכיר את מחויבותו לפעול למיגור הפשע ברחובות, שמשתולל ואינו מבחין בין עבריינים ובין אזרחים תמימים, אבל יגאל לא בא לשמוע נאומים, הוא רצה פעולות. הוא גולל בפני היו"ר את מה שלמד בשבועות האחרונים, רצה לדעת מה ניתן לעשות לנוכח אוזלת ידה של המשטרה, לנוכח השחיתות שבעירייה, לנוכח מעשיה של הפרקליטות המוחלת לפושעים על פשעיהם ומסייעת להם להמשיך לפשוע, ובלבד שיעזרו לה להכניס פושעים אחרים לכלא. פרקליטות שנלחמת בפושעים, לא בפשע.
 
היו"ר הקשיב בעניין גובר והולך, שאל שאלות. לעתים היו שאלותיו פרטניות על מומי ועל עסקת הטיעון איתו. יגאל שאל האם ידוע לו על זה?
 
היו"ר השיב שאולי שמע משהו, אבל לא ידע שהמצב חמור עד כדי כך. יגאל לא גילה את המקורות מהם קיבל את המידע, הדף בעדינות את שאלותיו של היו"ר שביקש לדעת מי אמר מה ומתי, אבל בכל הנוגע לשיטות הפעולה של ארגון הפשע, המעורבות בסחר נשים ובזנות, לגבי הסיוע שהוא מקבל מידי ממלאי תפקיד בכירים בעירייה, אמר שיש לו עדויות מהימנות וכי היה עד לחלק מהן בעצמו. היו"ר הנהן. "ומה אתה מצפה שאעשה?" שאל.
 
"אני חושב שיש פה די כדי להקים ועדת חקירה פרלמנטרית, בשביל זה יש ועדות בכנסת. הדס נהרגה. יש פה מעורבות של פושע שזוכה לחסות הרשויות, העבריינים מתחמקים מעונש, נכסי אזרחים עוברים לידי ארגון פשע, פעילויות עברייניות מתנהלות בגלוי לאור היום ואף אחד לא עושה כלום. אמרת שאתה נלחם בפשע, הנה ההזדמנות שלך לעשות מעשה, תקים ועדה שתחקור בצורה יסודית ואובייקטיבית את כל הנוגעים בדבר."
 
היו"ר חייך, הרצין, חייך שוב. "כדי להקים ועדת חקירה פרלמנטרית צריך עדויות מוצקות. אי אפשר לחקור רק על סמך דבריך, שייתכן שהם מבוססים וייתכן שלא."
 
יגאל לפת את מסעדי הכיסא בחוזקה, כמתכונן לזנק קדימה, קולו היה חנוק. "האם מותה של הדס חסר בסיס? מחדלי המשטרה חסרי בסיס? נשים כלואות המועסקות בזנות בדירה בצפון העיר זה חסר בסיס? אנשים סיכנו את עצמם כדי לדבר איתי, אני לא יכול לספק להם הגנה, אבל ועדה פרלמנטרית יכולה."
 
היו"ר ניסה להרגיע. "עברת זעזוע קשה וטבעי שאתה נסער, אבל יש לנו כללים לפיהם אנחנו עובדים, וגם אני צריך לפעול לפי הכללים."
 
פתאום הוא הבין. היו"ר לא יעשה כלום, כי הוא לא רוצה לעשות כלום. הרווח הפוליטי נמדד בדיבורים. במעשים עלולים להיכשל, בדיבורים עשויים להצליח והיו"ר עצמו הוא עדות לכך. מעולם לא נתפס ביוזמה מוצלחת, איש לא יעלה נגדו חשד שקידם נושא אזרחי חשוב כלשהו. הנה הוא כאן, יושב על הכיסא הגדול מול המכתבה המבהיקה, בחליפה האופנתית. "אתה מתכוון לעשות משהו עם הדברים ששמעת?" יגאל שמע את קולו רועד מזעם.
 
היו"ר השתהה, "אוכל לזמן ישיבה של ועדת הפנים בעניין ולהזמין אותך להשמיע את דבריך. אתה מוכן לזה?"
 
"אני מוכן, מתי תתקיים הישיבה?"
 
"זה יכול לקחת קצת זמן, אולי כמה חודשים, יש לנו הרבה דברים על הפרק."
 
"דברים חשובים יותר ממה ששמעת עכשיו?"
 
היו"ר חייך שוב. "הכול חשוב והכול דחוף במדינה שלנו. הבדואים, הגנת הסביבה, המסתננים, ועדות קרואות במגזר הערבי, העמותות במימון זר, שחיתות בשלטון המקומי. הכול דחוף והכול חשוב."
 
יגאל קם. "אני חושב שהבנתי את העניין, אני גם מבין טוב יותר איך המציאות יכולה להתקיים. גם המערכת השלטונית לא עושה את העבודה שלה."
 
היו"ר קם גם הוא כדי ללוות אותו לדלת, אבל הוא הזדרז ויצא בלי לחכות לו והותיר את ידו המושטת ללחיצה ללא מענה. היו"ר קרא אחריו, "אני אשלח לך זימון לוועדה."
 
יגאל לא טרח להשיב, הוא חלף על פני המזכירה והעוזרת הפרלמנטרית שנראו מופתעות לנוכח המחזה שאינן מורגלות אליו, אזרח יוצא ברוגז והיו"ר קורא אחריו כמנסה לרצותו. היו"ר נוכח פתאום בתדהמתן ושב להסתגר בחדרו.
 
 
 
14.
ערב יום הכיפורים, וצמוד אליו גם סוף שבוע. בימים שבהם היה שקוע בעבודה שמח יגאל על חופשות כאלה ועל ההזדמנות להיות עם המשפחה, לפגוש חברים, לצאת לצעדות ארוכות בפארק הירקון, לטייל עם ורד בנמל. הוא אהב את השקט, שמשתרר בשעות אחר הצהריים המאוחרות, את העיר שנעצרת ליממה, מתכנסת להרהוריה ולחשבון נפשה. בעבר נהגו לצאת לשכונה, להתבונן בילדים החוגגים על אופניהם במרחבי הכבישים שנפתחו והם שלהם בלבד ליום אחד בשנה. השנה הם יושבים בבית, יובל יצא עם אופניו לרכוב עם חבריו, אבל חזר לבדו לאחר זמן קצר. "לא בא לי," השיב לשאלותיהם והסתגר בחדרו.
 
מיד לאחר החג ציפתה לו עבודה רבה. את יכולותיו בתחום אבטחת מערכות מידע התעתד להקדיש למלאכת חיפוש והתחקות אחר הבסיסים העסקיים החוקיים של ארגון הפשע, ואחר הקשרים שלו עם גופי ממשל. התחקה אחר הליכים משפטיים קיימים ופסקי דין שניתנו בעבר, חיטט במאגרי המידע של רשות התאגידים, בתי המשפט ורשם החברות, נבר במאגרי המידע של העירייה. בעבודת נמלים טווה רשת של קשרים וזיקות עסקיות בין חברות, הצליב בין בעלויות, קשרי משפחה, זכויות בנייה ועמדות מפתח במוסדות השלטון.
 
במוצאי שבת שלאחר יום הכיפורים סקר את תרשים הרשת שיצר. המלאכה עדיין לא הושלמה, יש דברים נוספים שצריך לבדוק ונתונים שעליו להצליב, אבל התמונה הגדולה התחילה להתבהר. והגילוי החשוב ביותר, עסקי הסחר בנשים, עסקי הכספים המפוקפקים וההשתלטות על הנכסים הם רק צד אחד, ולאו דווקא הצד הנכבד, בעסקיו של מומי אבשלום. החלק הגדול והרווחי ביותר הוא עסקי הנדל"ן שלו ובעיקר פרויקטים של בניית מגדלי דירות, תמ"א 38 ומבני ציבור.
 
בראש המבוך המסובך הזה של בעלויות ושותפויות עומדים שלושה. האחד הוא מומי אבשלום או בשמו החדש, המגוהץ, תמיר נבו. הוא בעלים של חברה אחת בלבד בכל הרשת הזו, אבל נדמה שהחברה הזו קשורה בכל דרך שהיא לכל אחת מהחברות האחרות באמצעות קשרי משפחה, שותפויות עסקיות וחברויות בדירקטוריונים. השותף השני הוא ראש האגף לרישוי ופיקוח על הבנייה בעיריית תל אביב. הוא אינו בעלים של אף חברה, אבל קרובי משפחתו הענפה מכהנים כיושבי ראש של חברות, חברי דירקטוריונים, והם אף בעלי זכויות בנייה בבניינים המיועדים להרחבה או להריסה. השלישי, למרבה ההפתעה, הוא מיודעו ממשכן הכנסת. אכן, גם ליו"ר ועדת הפנים רגליים וידיים, ובעיקר זיקות משפחתיות, לאנשים המכהנים בתפקידי מפתח בחברות האלה. תחת שלושת הראשים הללו פועלים כבאי כוחם בנות זוג, אחים, בנים, אחיינים, גיסים, כלות, ואפילו חמות אחת בת שמונים וארבע, בעלת זכויות בנייה במבנה המיועד להריסה.
 
החברות הללו זוכות במכרזים של העירייה לפרויקטים הנושאים רווחים גדולים. עם רשת החברות נמנית גם חברה שהוקמה במטרה לשאת ולתת עם דיירים ובעלי זכויות בבניינים המיועדים להריסה או לחידוש, ומגרשים המיועדים לבנייה. נגד החברה הזו הוגשו תביעות משפטיות רבות, נגבו תצהירים המעידים על שיטות פעולה כוחניות ולעתים אף אלימות, אך למרבה הפלא, החברה יוצאת נקייה מכל התביעות והן לרוב מסתיימות בפשרה, בגישור או במשיכת התביעה מכול וכול.
 
אפשר להניח, חשב יגאל, שהמימון לפעילות הנדל"ן הנמרצת הזו מקורו בעסקי הזנות, ההלוואות בשוק האפור וניכיון השיקים שמנהל הארגון של מומי אבשלום. להפתעתו, גילה שגם קרוביהם של ראש האגף מהעירייה ויו"ר הוועדה מהכנסת קשורים לפעילויות הפליליות של מומי, כבעלי דירות שהושכרו לשימוש כבתי בושת, המספקים חזית מהוגנת לפעילות של הלבנת כספי פשע, וכלקוחות של החברה המציעה לדיירים סרבנים הצעות שלא יוכלו להתנגד להן. עם כל גילוי של קשר חדש במארג הנכלולי הזה, עלתה בו הרגשת ניצחון קטנה, הנה תפסתי אתכם, אבל ככל שהצטברו הראיות והסימנים, התיישבה לה בתחתית הגרון מעין פקעת חֵמָה כבושה, שהלכה ותפחה ככל שהבין את היקף רשת הפשע הזאת. חמה לנוכח עזות המצח, התאווה הבולמוסית לכוח, הדורסנות, האדישות לגורלן של משפחות שלמות, החמדנות.
 
הוא הראה לוורד את התרשים שיצר. "את צדקת," אמר לה, "ואפילו יותר מזה. לא רק שהם לא עושים את עבודתם, הם גם שותפים לפשע ונשכרים ממנו." ורד הביטה בו ללא תגובה.
 
"זה לא מרגיז אותך?" תבע.
 
"מרגיז?" היא גיחכה, "אני כבר מעבר לרוגז." קולה היה נמוך והייתה בו נימת תקיפות חדשה, "בזמן האחרון יש לי דמיונות מטורפים קצת. אני מדמיינת שאני לוקחת אקדח ומתחילה לירות באנשים."
 
"באיזה אנשים?"
 
"באנשים שלקחו ממני את הדס." היא נשמה נשימה עמוקה, "אני משתגעת מהמחשבה שהם יֵצאו בלי כלום, שלא יֵשבו אפילו יום אחד בכלא, שהעולם ימשיך להתנהל כרגיל כאילו לא קרה כלום."
 
עניין אחד דחוף רצה לבדוק מיד עם צאת השבת. את עיניו צד הסכם פשרה שנחתם לאחרונה עם בעל נכס סרבן, שעמד על מגרש המיועד לבניית מגדל דירות. שלוש וחצי שנים התנהלו דיונים משפטיים בעניינו עם תביעות ותביעות שכנגד, משני הצדדים. ההסכם נחתם חודשיים לפני תום זכויות הבנייה על המגרש, אבל מה שצד את עיניו של יגאל היה תאריך ההסכם, יומיים לאחר התאריך המוכר לו כל כך, המתנוסס על לוח העץ שנקבע כמצבה זמנית על קברה של הדס. סמיכות הזמנים הזו של ההסכם שנחתם יומיים לאחר מותה, ביום קבורתה, עוררה השערה ושאלה בצדה. בשעת ערב צלצל לבעל הנכס, סאמי חטאב.
 
"הלו, מי זה?" קולות ילדים נשמעים ברקע.
 
"אני מדבר עם מר חטאב?"
 
"כן, מי זה? שקט נזיה, אבא בטלפון."
 
"שלום לך, אני רוצה לשאול אותך בעניין הנכס שלך על המגרש ביפו."
 
הייתה שתיקה קצרה בצד השני ואחריה, "אין לי מה לדבר, מצטער אדוני." והשיחה נותקה. יגאל חייג שוב.
 
"מר חטאב, מדבר יגאל, אני אביה של הדס, הבחורה הצעירה שנהרגה מירי בצפון העיר לפני שלושה שבועות." הוא כבר למד שכאשר הוא מזדהה כאביה השכול של הדס, אנשים לא מעזים להשיב פניו ריקם. השקט שמעבר לקו העיד שהשומע הופתע.
 
"אני מצטער אדוני, אבל באמת, באלוהים, אני לא אשם בכלום."
 
"מה קרה?" הוא התקשה לשבת, קם ופסע בחדר הלוך וחזור.
 
"אני היה לי מוסך לאופָנועים על המגרש, שמה ביפו, והשמן הזה מומי רצה לבנות שמה בניין גבוה. אני אמרתי לו תיתן לי מקום אחר למוסך שלי או תיתן לי דירות בבניין אחרת אני לא מתפנה. היה בלגנים ועורכדינים והוציאו צו פינוי וִדרישות וִקנסות, אבל אני לא היה לי איפה ללכת ואמרתי, לא זז."
 
"איימו עליך?"
 
"איימו. אמרו יסגרו לי העסק, יבריחו הלקוחות, אמרו ישברו לי הרגליים. בסוף מומי אמר תבוא אליי לצפון יש לי הצעה בשבילך. חשבתי הוֹא ייתן לי מקום אחר או משהו כזה ונסגור עניין בטוב. אני הייתי יושב איתו ומדברים על כוס קפה, והוא פתאום נחמד כזה, ואיך שאני בא לשאול אותו מה בעניין המוסך, אני שומע את האופנוע מאחורה ופתאום יורים וצעקות. ישר לקחתי הרגליים אני וברחתי. אחר כך הבנתי שיצא במזל גדול שאם לא היא אני הייתי מקבל הכדור. אני באמת באמת מצטער, אבל מלמעלה שמרו עליי."
 
יגאל התיישב, "ואז התפשרת איתו?"
 
"ואז הבנתי שאם אני לא סוגר איתו אני מת. אם לא היום, מחר. ויש אישה וילדים, מי יביא פרנסה? אמרתי לו הבנתי אותך, בוא נסגור. העורכדינים סגרו הפשרה, קיבלתי מאה אלף, עשרים אלף לקח העורך דין, והיום אני יושב בבית בלי עבודה."
 
"ובזה זה נגמר?"
 
"נגמר. למחר באו עם טרקטורים, הרסו המוסך, שתָיִם־עשרה שנים היה לי אותו. נגמר. יצאתי בלי כלום. קצת כסף. זהו. באלוהים, הכול סיפרתי רק בגלל שאתה אבא של המנוחה זיכרונה לברכה, דיברתי איתך. את האמת מפחד להסתבך אני, אלה אין להם אלוהים."
 
"תודה שהסכמת לדבר איתי. שבוע טוב."
 
"שבוע טוב אדוני, שלא תדע צער אתה ומשפחה שלך, בעזרת השם."
 
אז גם החתיכה החסרה הזאת בחידת התצרף נפלה למקומה. מומי הזמין את החיסול ולכן הוא אחראי לירי. בסופו של דבר גם אם ימצאו מספיק ראיות להאשים את היורה ואת המסייע, האשם האמיתי יצא ללא פגע.
 
15.
בבית הקברות עמדו מול קברה של הדס, המשפחה התכנסה לטקס גילוי המצבה. דברים נאמרו, קולות בכי נשמעו, אפים נוטפים נגרפו. חברה של הדס ניגנה בחליל שיר שאהבה, מדי פעם נפנה יגאל מהחיבוקים ומלחיצות הידיים והביט בוורד. חלה בה תמורה לא צפויה, היא עמדה זקופה, עיניה יבשות, קיבלה את המנחמים בלחיצת יד, בחיבוק, בנשיקת לחי, דיברה בקול שקט וענייני, מאופקת.
 
שלשום בלילה גולל באוזניה את מחשבותיו ואת תוכניתו מה לעשות בדברים שגילה. אמר שהוא מאוד זקוק לעזרתה, שלא יוכל להוציא את התוכנית לפועל אם לא יקבל ממנה תמיכה. היא הקשיבה בשקט, ולבסוף הפטירה, "זה יהיה קשה."
 
"זה יהיה קשה יותר אם לא תצטרפי אליי," אמר. היא התבוננה ממושכות בעיניו, "אני איתך." היא חיבקה אותו בכוח, "נצטרך לדבר עם יובל, גם לו זה יהיה קשה," לחשה.
 
לאחר הטקס התכנסו בדירתם. גילה, אחותו, הגישה כיבוד קל ועמי הכין קפה במטבח. לפנות ערב נסע שוב לצפון העיר וחנה ליד הירקון, לא רחוק מהפארק שהיה פעם אולם כדורסל, שהיה פעם מגרש כדורסל פתוח, שהיה פעם מגרש המשחקים של ילד צפון תל אביבי חסר דאגה.
 
הוא נכנס לקפה אואזיס, התיישב ליד הדלפק והחליף חיוכים עם אורי. הבחין בקעקוע חדש שעיטר את אמת ידו הימנית, 'שרוול' של צורות צבעוניות מסתלסלות. אורי הבחין במבטו והציג לראווה את הקעקוע החדש. יגאל הנהן בראשו בהערכה, אספרסו וכוס סודה הוגשו לו מבלי שיבקש. "מה נשמע?" שאל. "אין חדש, אנחנו בשלנו והם בשלהם." הוא התלבט אם לספר לאורי מה שנודע לו על טיבם של המבקשים לנשלם, להזהיר אותו. אורי סירב לקבל תשלום על הקפה. "זה עלינו, שנה טובה שתהיה לך." הייתה לו בקשה נוספת, הוא רצה לראות את הדו"ח של הפקח המטריד את בעלי בית הקפה ורשם בזיכרונו את שמו המוטבע בחותמת בתחתית הנייר.
 
הוא חלף על פני חנות הטלפונים של יעקב. מבעד לדלת הזכוכית ראה אותו משוחח עם לקוח. הוא המשיך ועבר על פני ניצה בצפון, מומי ישב בחוץ, כהרגלו, כוסות קפה שחור ריקות לפניו ומאפרה גדושה בדלים. טיפות גשם גדולות התחילו לרדת, האוויר היה עדיין חם, אבל הגשם התחזק והפך למטר סוחף. יורה שהקדים את מועדו רחץ את הרחוב מאבק חודשי הקיץ הארוכים. המים נטפו מראשו כשצעד לעבר המכונית.