חמש נובלות אקזמפלריות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חמש נובלות אקזמפלריות

חמש נובלות אקזמפלריות

עוד על הספר

  • שם במקור: Cinco Novelas Ejemplares
  • תרגום: מנחם ארגוב, אסף אשכנזי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 4 דק'

מיגל דה סֶרוואנטס

מיגֶל דה סֶרוואנטס סַאבֶדְרָה (בספרדית: Miguel de Cervantes Saavedra, ‏29 בספטמבר 1547 – 23 באפריל 1616), היה סופר ומחזאי ספרדי, הידוע בעיקר בשל הספר "דון קיחוטה דה לה מאנשה". נחשב לאחד מגדולי היוצרים בשפה הספרדית.

תקציר

"הייתי רוצה, לו ניתן הדבר, קורא אהוב ביותר, לפטור עצמי מכתיבת אקדמה זו, כיוון שזו שכתבתי לדון קיחוטה שלי לא עלתה יפה דיה עד כי תותיר בי חשק כלשהו לכתוב נוספת."
כך כותב מיגל דה סרוונטס באקדמה לספרו נובלות אקזמפלריות (1613), שלא תורגמה עד היום לעברית.
חמש הנובלות שבספר שלפנינו, בתרגום העדכני של מנחם ארגוב ואסף אשכנזי, לא ראו אור לפני כן בעברית. אך לא רק בכך מתהדר הקובץ שלפנינו: כפי שמציינת פרופ' רות פיין באחרית הדבר, "בתרגום זה לחמש הנובלות של סרוונטס זוכה הקורא הישראלי לגלות טפח פחות מוכר ממכלול יצירותיו, המבטא את כישרונו הספרותי הרב ועשיר הדמיון, ולא פחות מכך את חדשנותו, תעוזתו הספרותית, ואת הסימנים המובהקים של הסיפורת המודרנית."

פרק ראשון

על התרגום
מאת
מנחם ארגוב ואסף אשכנזי
 
מתוך שתים־עשרה הנובלות הקרויות נובלות אקזמפלריות תורגמו עד עתה שבע בלבד – "הפרקליט זכוכית", "איש אקסטרמדורה הקנאי", "נישואי רמִייה", "שיח הכלבים", "כוח הדם", "רינקונטה וקורטדיליו" ו"הגברת קורנליה". "איש הזכוכית" ("הפרקליט זכוכית"), שתורגמה בשנת 1941 על־ידי אפרים שמואלי (הוצאת גזית, תל אביב), הנה, למיטב ידיעתנו, הנובלה הראשונה של סרוונטס שהובאה בלבוש עברי. ב־1956 יצאה לאור הנובלה "כוח הדם" בתרגום יוסף רובין בתוך מבחר הספור הספרדי (עורך: יוסף רובין, הדר, תל אביב). הקובץ סיפורים (1982) בהוצאת הקיבוץ המאוחד איגד בתוכו חמש נובלות של סרוונטס: "הפרקליט זכוכית" ו"נישואי רמייה" (בתרגום יורם ברונובסקי) ו"רינקונטה וקורטדיליו", "איש אסטרמאדורה הקנאי" ו"שיח הכלבים" (בתרגום לואיס לנדאו). בשנת 2000 הופיעה בכרך הראשון של האנתולוגיה החדשה (עורך: מנחם פרי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב) הנובלה "הקנאי מאסטרמדורה" בתרגום טל ניצן.
 
תרגומים מאוחרים יותר לאחדות מן הנובלות הללו הופיעו בתרגום פביאנה חפץ תחת שני כותרים: חתונת הכזב (הוצאת בבל, תל אביב 2002), שבו ניתן למצוא את "כוחו של הדם", "הגברת קורנליה" ו"חתונת הכזב" ("נישואי רמִייה"); והפרקליט זכוכית (בבל, תל אביב 2003), שם מצויות הנובלות "הפרקליט זכוכית" ו"שיח כלבים" ("שיח הכלבים").
 
בספר שלפנינו מצויות חמש נובלות של סרוונטס שלא תורגמו מעולם לעברית: "הצוענייה הקטנה" ("La gitanilla"), "המאהב הנדיב" ("El amante liberal"), "הספרדייה האנגלייה" ("La española inglesa"), "עוזרת הבית המהוללה" ("La ilustre fregona") ו"שתי העלמות" ("Las dos doncellas"). כמו כן מצאנו לנכון לצרף את ה"אקדמה לקורא", המצויה בקובץ המלא של שתים־עשרה הנובלות, שעל אף חשיבותה הרבה להבנת המסגרת המאחדת את כל הנובלות, לא זכתה להתפרסם בעברית.
 
לצורך התרגום הנוכחי נסתייענו בכמה מהדורות מוערות בספרדית: נובלות אקזמפלריות I, יII בעריכת הארי סיבר (Harry Sieber, Madrid: Cátedra, 2000, 2001); הנובלות האקזמפלריות בעריכת פלורנסיו סביליה ארויו ואנטוניו ריי האזאס (Miguel de Cervantes. Obra completa, vol. II, Florencio Sevilla Arroyo y Antonio Rey Hazas, Alcala de Henares: Centro de Estudios Cervantinos, 1994); ונובלות אקזמפלריות (Novelas ejemplares) בעריכת פרנס לוטיקהויזן (Frances Luttikhuizen, Barcelona: Planeta, 2005). כמו כן נעזרנו בשני תרגומים אנגליים: The Spanish Ladie and Other Stories בתרגום משנת 1640 של James Mabbe (London: Oxford University Press, 1928) אשר סייע לנו בתרגום "הספרדייה האנגלייה" ו"המאהב הנדיב". ב־The Deceitful Marriage and Other Exemplary Novels בתרגום וולטר סטרקי (Walter Starkie, New York: New American Library, 1963) הסתייענו לצורך תרגום "הצוענייה הקטנה" ו"עוזרת הבית המהוללה".
 
ביצירות טבועים פתגמים ואמרות כנף רבים. השתדלנו לשמור על משמעותם ועל מבנם המקורי, פרט למקרים ספורים שבהם העדפנו לשאוב את הביטויים ממקורות לשוניים עבריים. חשוב לציין, שהתחביר ביצירות סרוונטס מורכב, ובמקרים רבים איננו תואם את כללי השפה הספרדית התקינה של אותה תקופה, ועל כן לא אחת נאלץ קורא יצירותיו להתמודד עם משפטים מסורבלים ושבורים, המקשים על הבנת הטקסט. נוסף לכך, שפתו של סרוונטס נוטה לפתוח את היצירה לרב־משמעות, ולכן אין תימה שלעתים נתקלנו בפרשנויות שונות לטקסט זהה. ניסינו ככל יכולתנו לשמור על אותה עמימות, במקרים שבהם סברנו שהיא תואמת את רוח היצירה.
 
השירה השזורה, בייחוד בשתיים מהנובלות ("הצוענייה הקטנה" ו"עוזרת הבית המהוללה"), אינה בנויה על־פי מתכונת אחידה ומובהקת. כתוצאה מן הרצון לשמור על נאמנות למקור ישנן חריגות לגבי משמעותו המילולית של הטקסט הלירי, שנבעו מן הצורך להתאים את המצלול של השירה הספרדית לשפה העברית.
 
שלוש נובלות, "הספרדייה האנגלייה", "המאהב הנדיב" ו"שתי העלמות", תורגמו בידי אסף אשכנזי. הנובלות "הצוענייה הקטנה" ו"עוזרת הבית המהוללה", כמו גם כל קטעי השירה המופיעים בקובץ זה, תורגמו בידי מנחם ארגוב.
 
תרגום הנובלות הוא פרי שהניבו לימודינו בשיעוריה של פרופ' רות פיין, ראש החוג ללימודים רומאניים ולטינו־אמריקניים באוניברסיטה העברית בירושלים. הודות לה עמדנו על איכותן, ייחודן ומורכבותן של יצירות מיגל דה סרוונטס. פרופ' פיין ליוותה את עבודתנו לכל אורכה והאירה מקורות עלומים, ועל כך נתונה לה תודתנו מקרב לב.
 
מרגע מסירת הקובץ להוצאת כרמל בשנת 2005 סייעו לנו מספר אנשים נוספים, שהודות למסירותם רואה כעת הקובץ אור: ינון קחטן, שנרתם לעזרה בהוצאת הספר לאור, וכל צוות עובדי "הוצאת כרמל", שתרמו מנסיונם וממרצם.
 
 
אקדמה לקורא
 
הייתי רוצה, לו ניתן הדבר, קורא אהוב ביותר, לפטור עצמי מכתיבת אקדמה זו, כיוון שזו שכתבתי לדון קיחוטה שלי לא עלתה יפה דיה עד כי תותיר בי חשק כלשהו לכתוב נוספת. בכך יש להאשים חבר אחד, מבין רבים אחרים שרכשתי במהלך חיי בזכות אופיי יותר מאשר בזכות כישרוני. אותו חבר יכול היה בנקל, כמקובל וכנהוג, לחקוק ולחרוט את דמותי בדף הראשון של ספר זה – שכן דון חואן חַאוּרִיגִי בעל המוניטין היה מעניק לו את דיוקני – ובכך היתה שאיפתי באה על סיפוקה. ועמה רצונם של רבים, שהיו מבקשים לדעת אילו תווי פנים וממדים נושא זה, אשר מעז לחשוף יצירות כה רבות לחללו של עולם, לעיני כול, ומציין מתחת לדיוקן:
 
"האיש אשר אתם רואים עתה – בעל פנים נשריות, שיער ערמוני, מצח חלק ונטול קמטים, עיניים מחייכות, אף מעוקל, אף כי ממדיו נאים, זקן מכסיף, ולא חלפו עשרים שנה מאז היה זהוב, שפם גדול, פה קטן, שיניים לא קטנות ולא רבות, כי ברשותו שש בלבד שמצבן בכי רע ומיקומן גרוע, כיוון שאין אחת המקבילה לרעותה; הגוף מצוי בין שני קטבים – לא גדול ולא קטן, גון פניו רענן, יותר לבן מחום, כתפיים שחות במקצת ואינו קל רגליים במיוחד – ובכן זהו, אם כן, דיוקנו של מחבר לה גאלתיאה ודון קיחוטה איש לה מנצ'ה, וזה שיצר את המסע לפרנסוס מתוך חיקוי ליצירתו של סֶזאר קַאפּוֹרַל איש פֶּרוּסָה, ויצירות אחרות שמשוטטות אנה ואנה, ואולי אף אינן נושאות את שם בעליהן. הוא קרוי בדרך־כלל מיגֶל דה סֶרוונטס סַאַבֶדְרָה. שנים רבות היה חייל ובמשך חמש שנים ומחצית השנה שבוי, שם למד לשמור על אורך רוח בעתות מצוקה. הוא איבד בקרב הימי של לֶפַּנְטוֹ את ידו השמאלית מכדור רובה, פציעה שאף כי מראֶהָ דוחה, בעיניו היא נאה, כיוון שקיבל אותה במאורע המהולל והמרומם ביותר שהיו עדים לו הדורות הקודמים, ואף לא מצפים לראות כמותו בעתיד, בשעה שלחם תחת נסי המנצחים של בנו של ברק המלחמה, קרל החמישי, הזכור לטוב."
 
אולם לו אותו חבר, שאני בא בטרוניה עמו, לא היה נזכר במאורעות אחרים לספר עלי פרט לאלה, הייתי אוסף לעצמי שני תריסרים של עדויות, ומספר לו עליהן בסתר, כדי שיעצים בהן את שמי וישבח את כישרוני. אך לחשוב שאותם דברי שבח מבטאים את האמת לפרטיה זו שטות, שהרי לא בשבחים ולא בהשמצות יש מן הדיוק.
 
בקיצור, כיוון שהזדמנות זו חלפה ועברה, ואני נותרתי אובד עצות ונטול דיוקן, איאלץ להציל עצמי באמצעות פי. על אף שאני כבד פה, לא אהיה כבד פה בבואי לומר אמתות, אשר גם אם הן נאמרות באמצעות סימנים, הן ניתנות להבנה. וכך אני אומר לך שוב, קורא יקר, כי מן הנובלות האלה שאני מציג לפניך אי אפשר לבשל תבשיל קדירה, כיוון שאין למצוא בהן לא רגליים, לא ראש ולא קרביים, ולא כל דבר הדומה להם. רצוני להדגיש, שאותן מחמאות אוהבים שתמצא באחדות מהן הנן כה מהוגנות ושקולות בהתאם לתבונה ולשיח הנוצרי, שאין בהן כדי לנטוע בקורא המרושל והזהיר שיקרא אותן מחשבת זדון.
 
כיניתי אותן אקזמפלריות, ואם תבחן אותן בקפידה, אין בהן אחת שאי־אפשר להפיק ממנה שיעור מועיל. לולא הייתי מבקש לקצר בדברים, אולי הייתי מראה לך את הפרי הטעים והמהוגן שניתן להפיק מכולן ביחד או מכל אחת בפני עצמה.
 
כוונתי להציג בפני כול שולחן ביליארד, שכל אחד יוכל להתבדר אצלו, מבלי שייגרם נזק לאיש. וכוונתי ללא כל נזק, לא לנפש ולא לגוף, כי מגמתם של מעשים מהוגנים ונעימים לגרום הנאה ולא נזק.
 
ואכן אין האדם נמצא תדיר בבתי התפילה, והכנסיות אינן מלאות על דרך השגרה, ואנשים אינם עסוקים תמיד בענייני מסחר, עד כמה שחשיבותם רבה. ישנן עתות למרגוע, שעל הנפש הדאובה לנוח בהן. כדי למלא צורך זה נוטעים שדרות, תרים אחר מעיינות, מיישרים מורדות ומטפחים בקפידה את הגנים.
 
דבר אחד ארהיב עוז לומר לך: אם יתברר לי באופן כלשהו, שקריאת הנובלות האלה עלולה לעורר כוונת זדון ומחשבת אוון כלשהי במי שיקרא אותן, אעדיף לגדוע את היד שבה כתבתי אותן מאשר לפרסמן בציבור. גילי אינו מתיר לי להקל ראש בחיי העולם הבא, כי על חמישים וחמש השנים הרווחתי תשע נוספות כשידי על העליונה.[1]
 
על זאת שקד כישרוני, ולכאן הביאתני נטייתי. ויותר מכול הגעתי למסקנה (ואכן כך הוא), כי הנני הראשון שכתב נובלות בלשון הספרדית, כי הנובלות הרבות המודפסות בשפה זו – כולן מעשה תרגום מלשונות זרות, ואילו אלו שלי, לא חיקויים ולא גניבות. כישרוני חוללן ונוצתי ילדה אותן, והן גדלות בזרועותיה של מכונת הדפוס.
 
אחריהן, אם לא יבוא קץ לחיי, אני מציע לך את התלאות של פֶּרסילֵס, ספר המתיימר להתחרות בהֶליוֹדוֹרוֹס,[2] שמא בשל העזתו לא יצא וידיו על ראשו. תחילה תראה, אם כי באיחור מה, את עלילותיו של דון קיחוטה ושנינויותיו של סנצ'ו פַּנסה, ולאחר מכן את שבועות הגן.
 
אני מבטיח רבות, כשכוחותי כה דלים. אולם מי יוכל לרסן את השאיפות? אני חפץ רק שתיתן את דעתך על כך, שאם העזתי להקדיש את הנובלות האלו לרוזן מלֶמוֹס,[3] כנראה שמסתורין כלשהו טמון בהן.
 
איני מבקש עוד אלא שאלוהים ישמרך, וייתן לי אורך רוח כדי לשאת בכבוד את הדברים הרעים, שכמה מתחכמים ומשמיצים עלולים להלעיז עלי. היה שלום!
 
 
הצוענייה הקטנה
 
נראה שהצוענים והצועניות באו לעולם רק כדי להיות גנבים. הם נולדים להורים גנבים, הם גדלים עם גנבים, הם מתחנכים להיות גנבים, ולבסוף הם הופכים להיות גנבים מיומנים ובקיאים בכל אשר יפנו. ההנאה מן הגנבה והגנבה עצמה טבועות בהם בקשר בל יינתק, ורק המוות מפריד ביניהם.
 
והנה אחת מבנות העם הזה, צוענייה זקנה שיכלה להיות בוגרת בית מדרשו של הנוכל קאקוֹ,[4] גידלה ילדה כאילו היתה נכדתה, וקראה לה פּרֶסיוֹסה.[5] היא לימדה אותה את כל מלאכות הצועניות, דרכי הרמייה ושיטות הגנבה. אותה פרסיוסה היתה לרקדנית יחידה במינה, שלא נמצאה כמותה בין כל הצוענים, וליפה ולנבונה ביותר, לא רק בין הצוענים אלא בין כל היפות והנבונות שנודעו לתהילה. לא השמש, לא הרוחות ולא כל פגעי השמים, שהצוענים חשופים להם יותר משאר האנשים, לא יכלו להעיב את זיו פניה או להכהות את ידיה הצחות. ויתרה מזו, אותה גסות וחוסר נימוס שגודלה בהם לא דבקו בה, אלא רק רמזו שנולדה ליקירי ארץ נעלים ולא לצוענייה, כיוון שהיתה אדיבה ושקולה ביותר. ונוסף על כל אלה היתה פתוחה ומשוחררת. אולם לא פתיחות במובן שיש בה שמץ של חוסר מהוגנות, אלא להפך, עם היותה מלאת חריפות היתה כה צנועה, עד ששום צוענייה, מבוגרת או צעירה, לא העזה לשיר בנוכחותה שירי זימה או להשתמש במלים לא יפות. הסבתא הזקנה הכירה באוצר הגלום בנכדתה, וציפור הטרף הזקנה החליטה לקחת את גוזלה למעוף וללמדו לפרנס את עצמו בזכות טפריו.
 
גדלה פרסיוסה עתירת מזמורים, קוֹפְּלוֹת, סֶגִידִיליוֹת, סַרַבַּנְדוֹת ושאר סוגי שירה, ובמיוחד רומנסות,[6] שאותן שרה בחן מיוחד. סבתהּ הערמומית השכילה לראות, שזמרה שכזו וחן שכזה בגילה הצעיר של נכדתה, יחד עם יופיה הרב, יהיו מקורות בלתי נדלים ומרתקים ביותר להגדלת הונה. על כן היא חיפשה ומצאה עוד שירים בכל דרך שיכלה, ולא היה משורר שלא נתן לה מיצירותיו; שכן יש משוררים שמגיעים להסכמים עם צוענים ומוכרים להם את יצירותיהם, ממש כפי שישנם כאלה שעושים לעיוורים נסים מזויפים ומתחלקים עמם אחר־כך בהכנסות. הכול מצוי בעולמנו, ואולי הצורך הוא שמעורר ומניע את הכישרון לפעולות מפתיעות.
 
פרסיוסה גדלה במקומות שונים בקסטיליה, ובהיותה בת חמש־עשרה הביאה אותה סבתה־לכאורה למחנה במדריד, למקום הקבע הישן בשדות ברברה הקדושה, שהצוענים נוהגים לשהות בו. היא סברה שתציע את מרכולתה בבירה, במקום שיש סחר־מֶכֶר של כל הבא ליד. את הופעת הבכורה שלה במדריד עשתה פרסיוסה ביום חגה של הקדושה אנה, הפטרונית והמגינה של העיר, בריקוד שהשתתפו בו שמונה צועניות, ארבע זקנות וארבע נערות, וצועני אחד, רקדן מעולה, שהיה המוביל. ועל אף שכולן היו נקיות ולבושות כהלכה, בלטו ניקיונה וזַכּוּתה של פרסיוסה עד כדי כך שהיא ריתקה אליה אט־אט את עיני כלל הצופים. ובין נקישת הטמבורין והקסטנייטות לתנועת הריקוד בקע רחש הלל ליופיה וחִנָּה של הצוענייה, ונדחקו הצעירים כדי לראותה והגברים כדי לחזות בה. אולם כאשר האזינו לשירתה – שכן הריקוד לוּוה בשירה – גברה ההתלהבות והרקיעה תהילתה. מתוך הסכמה כללית של הממונים על החגיגות העניקו לה פה אחד את המקום הראשון – פרס – על הריקוד הטוב ביותר. כאשר הופיעו הרקדנים בכנסייה של מריה הקדושה,[7] מול דיוקנה של אנה הקדושה, לאחר תום הריקודים, נטלה פרסיוסה טמבורין, ולצליליו, בשעה שנעה במעגלים רחבים ובסיבובים מהירים, שרה את הרומנסה הזאת:
 
אִילָן יָקָר עַד מְאֹד
 
פִּרְיוֹ לְהַבְשִׁיל אֵחַר
 
חָלְפוּ שָׁנִים עוֹד וְעוֹד
 
אֶת אֶבְלוֹ עוֹד זָכַר
 
לְיִחוּלָיו, רְצוֹנוֹתָיו
 
בֶּן זוּגוֹ וְהַחֲבֵרִים
 
בְּנִגּוּד לְצִפִּיּוֹתָיו
 
מְהֻסָּסִים נוֹתָרִים.
 
וּבַזְּמַן שֶׁחָלַף,
 
נִצְבַּר צַעַר גָּדוֹל
 
וּמִן הַמִּקְדָּשׁ נִשְׁלַף
 
הַצַּדִּיק מִכֹּל.
 
אַדְמַת קֹדֶשׁ עֲקָרָה
 
הַמַּעֲנִיקָה ליוֹצְרָהּ
 
שֶׁפַע רַב לְכֻלָּם
 
מְזִינָה אֶת הָעוֹלָם.
 
הַבַּיִת – מִטְבָּעָה
 
שָׁם תַּבְנִית מְעֻצָּבָה
 
מְקוֹם הָאֵל לְחוֹתָמוֹ
 
לְעַצֵּב אָדָם בְּצַלְמוֹ.
 
זוֹ אֵם הַבַּת – הָאוֹת
 
בָּהּ הָאֵל גַם יֵאוֹת
 
לְהַרְאוֹת הַנִּפְלָאוֹת
 
לָאָדָם, לַבְּרִיּוֹת.
 
לְמַעַנְכֶם וּלְמַעֲנָהּ
 
הִנָּךְ מַחֲסֶה, אָנָה
 
תִּתֵּן מָזוֹר לָנוּ
 
מַרְפֵּא לְכָל חֳלָיֵינוּ.
 
בִּמְתִינוּת וּבְמִדָּה
 
לְלֹא הִסּוּס בְּיַד אָמָּן
 
שׁוֹלֶטֶת עַל נֶכְדָּהּ
 
הַצַּדִּיק וְגַם רַחֲמָן.
 
הֱיוֹתֵךְ מְמֻנָּה נַעֲלָה
 
עַל אַרְמוֹן רָם מַעֲלָה
 
אֶלֶף מִן הַשְּׁאֵרִים
 
יָד בְּיָד עִמָּךְ נוֹהֲרִים.
 
אֵילוּ בַּת וָנֶכֶד
 
אֵין חָתָן כְּדֻגְמָתוֹ
 
לְמַטָּרָה צוֹדֶקֶת
 
שִׁירִי לִתְהִלָּתוֹ.
 
אוּלָם אַתְּ, הַצְּנוּעָה
 
בָּאת לִמְקוֹם לִמּוּדָהּ
 
שֶׁל בִּתֵּךְ הַכְּבוּדָה
 
עֲנָוָה וְתַרְבּוּת נָאָה.
 
וְעַתָּה סָמוּךְ לָאֵל
 
לְצִדּוֹ חוֹסוֹת בַּצֵּל
 
וְנֶהֱנוֹת מֵעֶלְיוֹנוּת
 
רְחוֹקָה אֲנִי לְמַסְקָנוֹת.
 
שירתה של פרסיוסה הכתה את שומעיה בתדהמה. אחדים אמרו: "אלוהים יברך אותך, נערה." אחרים הוסיפו: "מה חבל שהנערה צוענייה. לאמתו של דבר, היא ראויה להיות בתו של אדון רם מעלה." אחרים היו המוניים, ובנימה גסה העירו: "הניחו לנערה לגדול והיא, באמונה, תראה את טבעה, ותטווה רשת מלאת חן כדי לצוד לבבות." אחר, טוב לב מאוד אך בלתי מחונך ורפה שכל, בראותו אותה נעה במהירות רבה במחול, אמר לה: "יופי, ילדה, יופי, צעדי, חמודה, ורמסי את האבק עד דקדקות!" והיא השיבה, תוך ריקוד:
 
"ארמוס אותו אני עד דק!"
 
תמו ערבי החג וחגיגות הקדושה אנה, ופרסיוסה היתה עייפה במקצת, אך אפופת תהילה על יופיה, על פיקחותה, על תבונתה ועל ריקודיה. שמה נישא בפי כול במרחבי הבירה. כעבור שבועיים שבה למדריד עם ריקוד חדש ועם עוד שלוש נערות נושאות טמבורינים, כשבאמתחתן רומנסות ומזמורים עליזים, אך כולם מהוגנים, שכן פרסיוסה לא הסכימה מעולם שהיא עצמה וחברות להקתה תשרנה שירים גסים. רבים הבחינו בדבר, והעריכו אותה עוד יותר על כך. הצוענייה הזקנה לעולם לא נפרדה ממנה. היא היתה ארגוס[8] שלה. היא חששה פן יחטפו אותה ויסתירוה. היא כינתה אותה נכדה, ופרסיוסה התייחסה אליה כאל סבתה. הן התכוננו להופיע בריקוד ברחוב טולדו המוצל, והקהל שעקב אחריהן יצר מיד מעגל גדול. בשעה שהנערות רקדו, קיבצה הזקנה נדבות מן הנוכחים, והוטל לעברה מטר מטבעות של שמיניות ורביעיות שנערמו כאבנים על לוח משחק, כי גם ליופי יש כוח לעורר את הנדבנות מתרדמתה.
 
בתום הריקוד אמרה פרסיוסה:
 
"אם תיתנו לי ארבע רביעיות, אשיר לכם רומנסה, אני לבדי, יפה עד אין קץ, שדנה ביציאתה של מלכתנו, גבירתנו מרגריטה,[9] למיסה שלאחר לידה בכנסייה בווַיאדוליד, בדרכה לסן יוֹרֶנטֶה. אני אומרת לכם שהרומנסה מפורסמת, ואת היצירה חיבר משורר מן הנודעים, שיכול להיחשב מפקד האוגדה."
 
אך ביטאה את המלים הללו, וכמעט כל העומדים במעגל קראו פה אחד: "שירי, פרסיוסה, הא לך ארבע הרביעיות שלי."
 
ומיד נפל לרגליה שטף של מטבעות, שהזקנה לא הצליחה לקבץ את כולן. לאחר שקצרה את היבול שלה והבציר נאסף, נטלה פרסיוסה את הטמבורין ובטון עליז וקליל שרה את הרומנסה הבאה:
 
בָּאָה לְמִיסָה לְאַחַר לֵדָה[10]
 
מַלְכַּת אֵירוֹפָּה הַכְּבוּדָה
 
בְּיָפְיָהּ וּבַשֵּם שֶׁעָטְרָה
 
אֶבֶן חֵן יְקָרָה וַעֲשִׁירָה.
 
נָשְׂאָה רוּם עֵינֶיהָ בְּתִקְוָה
 
לֵב כָּל רוֹאֶיהָ הִרְחִיבָה
 
נֶאֶסְפוּ לְהַלְּלָהּ וְלִרְאוֹתָהּ
 
עַל מְסִירוּתָהּ וּרְצִינוּתָהּ.
 
כְּדֵי לְהַדְגִּישׁ מֻטּוֹת הַשְּׁלִיטָה
 
בְּשָׁמַיִם וְאֶרֶץ אֵין בִּלְתָהּ
 
שֶׁמֶשׁ אוֹסְטְרִיָּה בַּמִּזְרָח
 
בְּצִדָּהּ הָאַחֵר שַׁחַר זַךְ.
 
מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפֶיהָ עוֹקֵב
 
כּוֹכָב זוֹהֵר שֶׁנִּתְעַכֵּב
 
לַיְלָה מִיּוֹם נָבַע וְגָבְהוּ
 
שָׁמַיִם וְאֶרֶץ בִּכּוּהוּ.
 
בַּשָׁמַיִם כּוֹכָבִים זוֹהֲרִים
 
מֵאוֹרָם מֶרְכָּבוֹת יוֹצְרִים
 
מִתַּחְתָּם יֶשְׁנָן מֶרְכָּבוֹת
 
בְּכוֹכָבִים נוֹצְצִים הֵן מְלֻוּוֹת.
 
כָּאן נִמְצָא שַׁבְּתַאי הָעַתִּיק
 
זְקָנוֹ מְסֹרָק לְמִשְׁעִי מַבְרִיק
 
וְעַל אַף הַזִּקְנָה קַל דִּלּוּג
 
וְגוֹבֵר עַל כָּל חֹלִי בְּעִנּוּג.
 
וְכוֹכָב הַלַּהֲגָן בְּרֹב שָׂפוֹת
 
בַּחֲלַקּוֹת אוֹהֲבִים וַאֲמָרוֹת
 
וְקוֹפִּידוֹן בְּמוֹפְתִים וּבְאוֹתוֹת
 
בְּאֹדֶם וּבִפְנִינִים יְקָרוֹת.
 
מוֹפִיעַ מַאֲדִים הַנִּזְעָם
 
בִּדְמוּת מְשֻׁנָּה וּמוּזָרָה
 
חִנָּנִית, אַמִּיצָה, צְעִירָה
 
מִן הַצֵּל שֶׁל עַצְמוֹ נִפְעָם.
 
לְיַד אַרְמוֹן הַשֶּׁמֶש נִצָּב
 
צֶדֶק לְלֹא מֵנִיעַ מְחֻשָּׁב
 
בְּנָקֵל רַב זוֹכֶה לְהַצְלָחוֹת
 
עַל פְּעֻלּוֹת עֲתִידוֹת וּבְרוּכוֹת.
 
יָרֵחַ לוֹטֵף בְּאוֹר יְקָרוֹת
 
לְחָיֵי אֱלִילוֹת אֲדִיבוֹת אֲחֵרוֹת
 
נֹגַהּ בְּיָפְיָהּ וּבְכִתָּתָהּ
 
עִצֵּב הָרָקִיעַ כְּמוֹתָהּ.
 
גָּנִימֶדֶס קְטַנִּים חוֹלְפִים
 
חוֹצִים, בָּאִים, שָׁבִים וְסוֹבְבִים
 
כְּכוֹכָב עָטוּר בְּמַעְגַּל הִלָּה
 
בַּמֶּרְחָב הַזֶּה הַנִּפְלָא.
 
וְכֻלָּם מְלֵאֵי תְּחוּשַׁת תְּהִלָּה
 
בְּרֹב הִשְׁתָּאוּת לְלֹא קֵץ וְתִכְלָה
 
שֶׁבְּיָד פְּתוּחָה וְחָפְשִׁית לְלֹא גְּבוּל
 
בְּפַזְרָנוּת חֲרִיגָה קָצְרָה יְבוּל.
 
מִילָנוֹ בְּעשֶׁר בַּדֶּיהָ
 
מַרְאֶה מְסַקְרֵן בָּא עָדֶיהָ
 
אִיֵּי הוֹדוּ בְּרֹב יַהֲלוֹמִים
 
וַעֲרַבְּיָה בְּנִיחוֹחַ בְּשָׂמִים.
 
מִתּוֹךְ כַּוָּנוֹת הַזָּדוֹן
 
שֶׁל קִנְאָה מְלֵאַת הַמָּדוֹן
 
אַךְ הַטּוּב בַּלְּבָבוֹת נִטְמַן
 
בְּלֵב הַסְּפָרָדִי הַנֶּאֱמָן.
 
בַּכֹּל שׂוֹרֶרֶת הַשִּׂמְחָה
 
נָסוּ כָּל יָגוֹן וַאֲנָחָה
 
רְחוֹבוֹת וְכִכָּרוֹת שׁוֹטֶפֶת
 
פּוֹרֶצֶת בְּחֶדְוָה מְטָרֶפֶת.
 
אֶלֶף הַחְלָפוֹת שֶׁל בְּרָכָה
 
הַדְּמָמָה אֶת פִּיהָ פָּתְחָה
 
חָזְרוּ וְהִרְחִיבוּ בַּחוּרִים
 
אֶת אֲשֶׁר גְּבָרִים שָׁרִים מְזַמְּרִים.
 
"גֶּפֶן פּוֹרִיָּה" בְּקוֹל נִשְׁמְעָה
 
גִּדְלִי, עֲלִי, חַבְּקִי בַּהֲנָאָה
 
בּוּקִיצָה מְאֻשֶּׁרֶת שֶׁלָּךְ
 
מֵאוֹת רַבּוֹת צֵל לָךְ יִשְׁלַח.
 
לִתְהִלַּת עַצְמֵךְ כָּל אֶחָד
 
מִתּוֹךְ כָּבוֹד וְטוֹבַת סְפָרַד
 
לַכְּנֵסִיָּה תִּהְיֶה תְּמִיכָה
 
לְמֻחָמָד נָכוֹנָה מְבוּכָה.
 
וְלָשׁוֹן אַחֶרֶת בְּקוֹל אָמְרָה:
 
"חֲיִי לָנֶצַח, יוֹנָה צְחוֹרָה
 
לָנוּ תַּעֲנִיק בָּנִים נְשָׁרִים
 
עֲטוּרִים בִּשְׁנֵי כְּתָרִים זוֹהֲרִים.
 
כְּדֵי לְהַרְחִיק מִמֶּרְחַב הָאֲוִיר
 
רַפִּיּוֹת נִזְעָמוֹת תַּעֲבִיר
 
תַּחַת כְּנָפֵךְ יֶחֱסוּ אֲחָדִים
 
בְּנֵי הַמַּעֲלָה הַמְפֻחָדִים."
 
קוֹל אַחֵר נָבוֹן וּרְצִינִי
 
מְעֻדָּן יוֹתֵר, מְאֹד תִּמְהוֹנִי
 
קוֹרֵא כַּאֲשֶׁר נְסוּכָה שְׁפוּכָה
 
בְּעֵינָיו, בְּפִיו קוֹרֶנֶת שִׂמְחָה:
 
"פְּנִינָה זֹאת בְּיָדֵינוּ הָפְקְדָה
 
דַּר אוֹסְטְרִיָּה הַמְּיֻחָדָה
 
אֵלּוּ תַּחְבּוּלוֹת הֵזֵמָּה
 
וּבְאֵלּוּ תָּכְנִיּוֹת פָּגְמָה.
 
אֵלּוּ תִּקְווֹת אֲשֶר הֵנֵצּוּ
 
וְאֵלּוּ שְׁאִיפוֹת רַכּוֹת נֻפְּצוּ
 
כַּמָּה רֹב פְּחָדִים הִגְדִּילָה
 
וְכַמָּה עֻבָּרִים הִפִּילָה."
 
בְּאוֹתוֹ זְמַן לַהֵיכָל נִגְּשָׁה
 
כְּצִפּוֹר הַחוֹל בְּרוֹמָא קְדוֹשָׁה
 
הַמּוֹקֵד אוֹתוֹ לֹא כִּלָּה
 
זָכָה לְכָבוֹד, לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה.
 
וְעַל כָּל דְּמוּתָם שֶׁל הַחַיִּים
 
וְעַל הֱיוֹת גְּבֶרֶת הַשָּׁמַיִם
 
עַל צְנִיעוּת רַבָּה מַקְפֶּדֶת
 
וְעַל רוֹכְבִים עַתָּה צוֹעֶדֶת.
 
הִתְלַכְּדוּ הָאֵם וְהַבְּתוּלָה
 
הַבַּת יַחַד עִם הַכַּלָּה
 
שֶׁל הָאֱלֹהִים בֶּרֶךְ כָּרְעָה
 
וּמַרְגָּרִיטָה כָּךְ אָמְרָה:
 
"כִּגְמוּל אָשִׁיב לָךְ בִּרְוָחָה
 
עַל אֲשֶׁר הֶעֱנַקְתְּ לִי בְּיָד פְּתוּחָה
 
כְּשֶׁמִּטוּבֵךְ אֵין הֵעָנוּת
 
שְׁרוּיִים אָנוּ תָּמִיד בְּמִסְכְּנוּת.
 
בִּכּוּרֵי פְּרִי אַהֲבָתִי לָהּ
 
אַקְרִיב לַנָּאָה, לַבְּתוּלָה
 
נָא קַבְּלִים כְּפִי שֶׁהֵם נִרְאִים
 
נִצְרִי, שִׁמְרִי אוֹתָם וְשַׁפְּרִים.
 
עַל אֲבִיהֶם אֶשְׁמֹר בְּכָל נַפְשִׁי
 
מֶלֶךְ אַטְלָס הָיָה אֱנוֹשִׁי
 
נָטָה שִׁכְמוֹ לְסֵבֶל מְלָכִים
 
בְּמֶרְחָבִים רְחוֹקִים וְנִדָּחִים.
 
זֹאת אֵדַע, לֵב מֶלֶךְ בּוֹחֵן
 
בְּיַד הָאֵל בִּמְקוֹמוֹ שׁוֹכֵן
 
וְאֵדַע שֶׁהָאֵל יִתְעַלֶּה
 
אֲשֶׁר תֹּאבֶה הַבְּתוּלָה יְמַלֵּא."
 
בָּאָה לְקִצָּהּ זוֹ הַתְּפִלָּה
 
גַּם זוֹ הַדּוֹמָה לָהּ חָדְלָה
 
הִימְנוֹנוֹת מְבַשְּׂרִים בְּקוֹל צָהֳלָה
 
מְצוּיִים בָּאָרֶץ בְּרֹב תְּהִלָּה.
 
הַפֻּלְחָן כֻּלּוֹ נִשְׁלַם וְתַם
 
וְכֵן כָּל טִקְסֵי הוֹד מַלְכוּתָם
 
שָׁבוּ שָׁמַיִם לְרוּם מַעֲלָה
 
לְמֶרְחַב הַסְּפֵירָה הַמֻּפְלָא.[11]
 
אך סיימה פרסיוסה את הרומנסה, ומתוך קהל השומעים הדגול והיושבים המכובדים שהקשיבו לה נשמע קול אחד שבקע מגרונות רבים:
 
"שירי שוב, פרסיוסיקה, לא תחסרנה רביעיות, כחול לרוב!"
 
מעל למאתיים אנשים צפו בריקוד והאזינו לשירה של הצועניות. ובשיאו של המופע עבר במקום קצין המשטרה של השכונה, ובראותו התקהלות של המון רב שאל מה אירע. השיבו לו שהם מאזינים לצוענייה היפה ששרה. התעוררה סקרנותו, והוא התקרב והאזין מעט, אך כיוון שלא רצה לנהוג בניגוד למעמדו, לא שמע את הרומנסה עד תומה. אך בסברו ששירת הצוענייה טובה במיוחד, הורה לנערו לומר לצוענייה הזקנה להביא את הנערות לביתו לעת ערב, כי הוא רוצה שאשתו, דוֹניה קלרה, תאזין להן. המשרת מילא את ההוראה, והזקנה אמרה שתבוא.
 
נסתיימו הריקוד והשירה, והם החליפו מקום. אז ניגש נער משרת לבוש בהידור רב אל פרסיוסה, הושיט לה גליון נייר מקופל, ואמר לה:
 
"פרסיוסיקה, שירי את הרומנסה הכתובה כאן, כיוון שהיא טובה מאוד, ואני אמציא לך עוד מעת לעת, עד אשר תהיי נודעת כזמרת הרומנסות המעולה בעולם."
 
"אלמד זאת בעונג רב," השיבה פרסיוסה, "ושים לב, אדוני, אל תמנע ממני את הרומנסות שהבטחת לי, אך בתנאי שתהיינה מהוגנות. ואם אתה מצפה לתשלום עבורן, הבה נסכם על תריסרים. אחרי שאשיר תריסר, אשלם עבור תריסר. אם סבור אתה שעלי לשלם מראש, דע שאי אפשר."
 
"גם אם תשלם הגברת פרסיוסה רק בעד הנייר, אבוא על סיפוקי," אמר הנער. "יתרה מזאת, כל רומנסה שלא תעלה יפה או לא תהיה מהוגנת, לא תילקח בחשבון."
 
"אני שומרת לי את הזכות לברור מתוכן," השיבה פרסיוסה.
 
הם המשיכו ללכת ברחוב, ומבין סורגי אחד החלונות קראו כמה קבליירים[12] לצועניות. תחבה פרסיוסה את ראשה אל בין הסורגים, שכן החלון היה נמוך, וראתה אולם הדור, בהיר ומרוהט בטוב טעם, ואצילים רבים מבלים שם, חלקם מסתובבים והאחרים משחקים בישיבה.
 
"הֲתִרְסוּ לחלוק אתי את הרווחים, סניורים?" אמרה פרסיוסה (שסינסנה כדרך הצועניות, אופן ביטוי שהוא מלאכותי אצלן ולא טבעי).
 
בשמעם את קולה ובראותם את פניה, הפסיקו המשחקים את משחקם, והמשוטטים בחדר את תנועתם, וכולם התקהלו ליד הסורג כדי לראותה – כי שִמעה נודע כבר – וקראו:
 
"היכנסנה, היכנסנה, צועניות צעירות, כי כאן ניתן לכן חלק מן הרווחים."
 
"התשלום יהיה יקר," השיבה פרסיוסה, "אם תשלחו אלינו ידיים."
 
"לא, על דברת הקבליירים," השיב אחד, "את יכולה להיכנס, ילדה, ללא חשש שייגעו ולוּ בשרוך נעלך, בהן צדקו של אות המסדר שאני עונד על חזי."
 
והוא הצביע על אות מסדר אבירי קַלַטְרַבָה.[13]
 
"אם את בוחרת להיכנס, פרסיוסה," אמרה אחת משלוש הנערות שהיו אתה. "היכבדי והיכנסי, אין בדעתי להיכנס למקום שיש בו כה הרבה גברים."
 
"ראי, כריסטינה," השיבה פרסיוסה, "עליך להיזהר כאשר את נמצאת לבדך עם גבר בודד, ולא כאשר סובבים אותך רבים. כי במקום שנמצאים רבים, סר הפחד והחשד שמא יפגעו בכבודך. היזהרי, כריסטיניקה, והיי בטוחה בדבר אחד: אישה הנחושה לשמור על כבודה, יכולה לעשות כן גם בהיותה בין צבא שלם של חיילים. נכון הדבר, שישנם מצבים שעדיף להימנע מהם, אך זה נוגע לאירועים שבצנעה ולא לאלה שבפומבי."
 
"הבה ניכנס, פרסיוסה," אמרה כריסטינה, "את יודעת טוב מכל חכם."
 
הצוענייה הזקנה עודדה אותן, והן נכנסו. מיד בהיכנס פרסיוסה ראה אביר המסדר את הגיליון שנשאה על חזֶהָ, ניגש אליה ונטל אותו ממנה. אמרה פרסיוסה:
 
"אל תיקח זאת ממני, אדוני, זו רומנסה שאך זה ניתנה לי, ועדיין לא קראתיה."
 
"ואת יודעת לקרוא, בתי?" אמר אחד.
 
"וגם לכתוב," השיבה הזקנה. "חינכתי את נכדתי כאילו היתה בתו של מלומד."
 
הקבליירו פרש את הגיליון, ראה מטבע זהב מונח בתוכו ואמר:
 
"לאמתו של דבר, פרסיוסה, המכתב הזה נושא עמו את דמי המשלוח. קחי את המטבע שהגיע עם הרומנסה."
 
"די," אמרה פרסיוסה. "המשורר התייחס אלי כאל דלפונית. אך ודאי מפליא יותר שמשורר נותן לי מטבע, מאשר שאני מקבלת אותו. אם הרומנסות שלו תגענה אלי עם התוספת הזאת, הוא יכול להעתיק את הספר 'כל הרומנסרות'[14] ולשלוח לי אותן אחת אחת. אבדוק את טיבן, ואם תהיינה בעלות משקל, אהיה אני קלה ואקבלן."
 
כל מי שהאזין לצוענייה הקטנה השתאה לתבונתה, שלא נפלה מחן דיבורה.
 
"קרא, אדוני," אמרה, "וקרא בקול רם. נראה אם המשורר הזה פיקח כמו שהוא נדיב."
 
והקבליירו קרא כדלהלן:[15]
 
צוֹעֲנִית כֹּה נָאָה וּבָרָה
 
רְאוּיָה לִבְרָכוֹת וְהִדּוּרִים
 
אַבְנֵי הַחֵן אוֹתָךְ עוֹטְרִים
 
לָךְ פְּרֶסְיוֹסָה הַכֹּל קָרָא.
 
זֹאת אַבְטִיחַ כִּי הִיא הָאֱמֶת
 
בָּךְ אַךְ מַהוּת אַחַת לְעוֹלָם
 
גּוּף לֹא נִפְרָד מוֹפֵת לְכֻלָּם
 
יֹפִי וּצְנִיעוּת מֻשְׁלֶמֶת.
 
עֶרְכֵּךְ רַב מִיּוֹם לְיוֹם גּוֹבֵר
 
עִמּוֹ מִתְנַשֵּׂאת הַיָּהֳרָה
 
לֹא יִדְמֶה וְלֹא יִשְׁוֶה מְחִירָהּ
 
מִלֵּדָה אַךְ עוֹלֶה וְעוֹבֵר.
 
כְּצֶפַע גָּדֵל בְּתוֹכֵך פְּנִימָה
 
אֲשֶׁר בְּמַבָּטוֹ בִּלְבַד קוֹטֵל
 
בִּגְבוּלֵךְ בְּרַכּוּת מִתְפַּתֵּל
 
וְלָנוּ נִרְאֶה מָלֵא אֵימָה.
 
בֵּין עֲנִיִּים בְּתוֹךְ בִּקְתָּה דַּלָּה
 
כֹּה יָפָה עוֹלָה כְּפוֹרַחַת
 
כֵּיצַד כָּאן יִפְעָה צוֹמַחַת
 
בְּעִיר מַנְסָנָרֵס הַשְּׁפָלָה.
 
בְּמוֹנִיטִין זָכִית בַּמֶּרְחָב
 
כְּשָׁוָה לַטָּחוּ הַמָּזְהָב
 
פְּרֶסְיוֹסָה מָקוֹר לֹא אַכְזָב
 
מִגַּנְגֵּס שׁוֹפֵעַ מֵימָיו.
 
מַגֶּדֶת עֲתִידוֹת וְנִסְתָּרוֹת
 
אַךְ דַּרְכֵּךְ שְׁלִילִית, בָּהּ טָעוּת
 
כִּי אֵין מִתְאָם עִם הַמְּצִיאוּת
 
וְנִגּוּד בֵּין יָפְיֵךְ לַאֲמָרוֹת.
 
סַכָּנָה רַבָּה נִצֶּבֶת
 
בְּמַבָּט בִּלְבַד בָּךְ לִשְׁלֹחַ
 
וְעַל כַּוָּנָה יֵשׁ לִסְלֹחַ
 
אַךְ בְּיָפְיֵךְ יָבוֹא גַּם מָוֶת.
 
אוֹמְרִים שֶׁכֻּלָּן מַעֲלוֹת בְּאוֹב
 
כָּל הַנָּשִׁים וּבְנוֹת שִׁבְטֵךְ
 
אַךְ כְּשָׁפַיִךְ וֵאמוּנָתֵךְ
 
חֲזָקִים הֵם וַאֲמִינִים לָרֹב.
 
אַךְ לְמַעַן מַלְקוֹחַ וְשָׁלָל
 
כַּאֲשֶׁר כֻּלָּם רַק בָּךְ צוֹפִים
 
אַתְּ עוֹשָׂה הוֹ! בַּת! רֹב כְּשָׁפִים
 
בְּעֵינַיִךְ לִפְנֵי הַקָּהָל.
 
נִצֶּבֶת אַתְּ בְּכָל עָצְמָתֵךְ
 
לְרִקּוּדַיִךְ בְּכָל לֵב נַעֲרֹג
 
מַבָּטֵךְ אוֹתָנוּ יַהֲרֹג
 
אֲנוּ מֻקְסָמִים מִשִּׁירָתֵךְ.
 
מֵאָה אֶלֶף כְּשָׁפִים מַרְבָּה
 
אוֹמְרָה, שָׁרָה וְאַף מִתְרַחֶקֶת
 
הִיא מִתְקָרֶבֶת וְאַף שׁוֹתֶקֶת
 
וְאֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה הִיא מְלַבָּה.
 
עַל נֶעֶדְרֵי חוֹבוֹת לֵבָב
 
הִנָּךְ שַׁלִּיטָה וְגַם רוֹדָה
 
וְעֵדוּתִי כָּאן הִיא לִתְעוּדָה
 
לְמָרוּתֵךְ אֲנִי נָתוּן נִלְהָב.
 
הוֹ פְּנִינָה יְקָרָה שֶׁל אַהֲבָה
 
בְּצִנְעָה אֶכְתֹּב אַךְ בִּשְׁלֵמוּת.
 
לְמַעֲנֵךְ בִּלְבַד אֶחְיֶה וְאָמוּת
 
דַּל אַךְ מְאַהֵב מָלֵא עֲנָוָה.
 
"השיר מסתיים עם המלה 'דל' בשורה האחרונה," אמרה באותו מעמד פרסיוסה. "זה אות מבשר רע! האוהבים אינם צריכים לעולם לומר שהם דלים, כי לדעתי, הדלות היא אויבת גדולה של האהבה."
 
"מי לימד אותך זאת, נערה?" אמר אחד.
 
"מי צריך ללמד אותי זאת?" השיבה פרסיוסה. "האין נפש בגופי? האם איני בת חמש־עשרה כבר? איני גידמת ולא צולעת, ואיני רפת שכל והבנה. במבנה הדעת של הצועניות מקומו של הצפון שונה מאשר בתפיסתם של שאר האנשים. הן מקדימות תמיד את גילן. אין צועני שוטה ולא צוענייה אטית. כדי לפרנס את עצמם עליהם להיות שנונים, ערמומיים ורמאים, ולכן הם משחיזים את חריפותם בכל צעד, ובשום אופן אינם מעלים עובש. האם רואים אתם את חברותי, הנערות הללו השקטות, הנראות כשוטות? תחבו אצבע לפיהן ובחנו את שיני הבינה שלהן, והיווכחו בעצמכם. אין שום נערה צוענייה בת שתים־עשרה שידיעותיה אינן שוות לאלה של בנות עשרים וחמש. המורים והמנחים שלהן הם השטן והניסיון, שמקנים להן בשעה אחת מה שאחרים לומדים בשנה."
 
דברי הצוענייה הפליאו את כל שומעיהם, והמשחקים הפרישו לה חלק מרווחיהם, וגם אלה שלא שיחקו. קיבצה בקופתה הזקנה שלושים ריאלים, והיתה שמחה יותר ועשירה יותר מאשר בחג פסחא מוצלח. היא כינסה את טַלְיוֹתֶיהָ והלכה לביתו של האדון קצין המשטרה, בהבטיחה שתשוב למחרת עם העדר שלה כדי להנעים את זמנם של אדונים כה נדיבים.
 
לדוניה קלרה, אשתו של האדון קצין המשטרה, נודע שהנערות הצועניות תבואנה לביתה, והיא המתינה להן בקוצר רוח, כפי שמצפים לגשם בחודש מאי. היא, משרתותיה, חברותיה ושכנתה התכנסו כדי לראות את פרסיוסה. וכשרק הגיעו הנערות זהרה פרסיוסה כאורו של לפיד בין גצי אש. כולן רצו לקראתה, אחדות חיבקו אותה, אחרות התבוננו בה, חלקן בירכו אותה והיו שהיללוּהָ. אמרה דוניה קלרה:
 
"על זה נאמר 'תלתלי זהב!' אלו הן 'עיני איזמרגד!'"
 
הגברת השכנה בחנה את כולה לפרטי פרטים, את כל האיברים וכל הפרקים. בסופו של דבר בחרה להלל גומת חן בסנטרה של פרסיוסה, ואמרה:
 
"אה, איזו גומת חן! גומת חן זו תפיל בפח כל עין שתחזה בה."
 
שמע הערה זו אחד מנושאי כליה של הגברת דוניה קלרה, שנכח שם, אדם מבוגר בעל זקן ארוך, והעיר:
 
"האם לזה תקראי גומת חן, גברתי? אף כי ידיעותי דלות בתחום זה, אין זו גומת חן אלא קבר לתשוקות חיות. הו אלוהים! כה מתוקה היא הצוענייה הקטנה, גם אילו היתה עשויה כסף או גבישי סוכר לא יכלה להיות מתוקה יותר. בתי, האם יודעת את להגיד עתידות?"
 
"בשלושה או ארבעה אופנים," השיבה פרסיוסה.
 
"גם זאת את יודעת לעשות?" שאלה דוניה קלרה. "בחיי בעלי, האדון קצין המשטרה, עליך לומר לי את עתידי. נערת זהב, נערת כסף, נערת פנינים, נערת אבני אודם, בת השמים, זה המרב שיכולה אני לומר."
 
"תני לה, תני לה, לילדה, את כף ידך ומשהו כדי לסמן בו צורת צלב," קראה הזקנה, "ותראי אילו דברים תאמר לך. היא בקיאה יותר מאשר דוקטור לרפואה."
 
הכניסה אשת קצין המשטרה את ידה לתוך ארנקה וגילתה, שאין שם אף בְּלַנקה.[16] היא ביקשה מטבע של רבע ממשרתותיה, אולם לא היה בידיהן, ואף לא לגברת השכנה. כשראתה זאת פרסיוסה אמרה:
 
"כל הצלבים ללא יוצא מן הכלל טובים, אולם אלה העשויים כסף וזהב עדיפים. וסימון הצלב בכף היד במטבע נחושת, גְּבִירוֹתַי, מפחית את המזל, לפחות כך זה לגבי. לכן אני מעדיפה להצליב לראשונה באמצעות אסקודו של זהב, או במטבע ריאל של שמונה, או לפחות בזה של ארבע. אני דומה בכך לשמשים בכנסייה, השמחים כאשר הנדבה ניתנת ברוחב יד."
 
"כמה תבונה יש בך, ילדה, בחייך," אמרה הגברת השכנה.
 
היא פנתה לנושא הכלים ואמרה לו:
 
"האם יש לך בהישג יד, אדון קוֹנְטְרֶראס, ריאל של ארבע? תן נא לי. בשובו של הדוקטור, בעלי, אשיב לך."
 
"כן, יש לי," השיב קונטרראס, "אלא שמשכנתי אותו תמורת עשרים ושניים מַרַבֶדִיס, שהוצאתי אמש על ארוחה. תנו לי אותם, ואלך ביעף להביא את המטבע."
 
"אין לאף אחת מאתנו אפילו רבע," אמרה דוניה קלרה, "ואתה מבקש עשרים ושניים מרבידיס? לך לך, קונטרראס, תמיד היית חוצפן."
 
בראות עלמה אחת מבין הנוכחות את אזלת היד השוררת בבית, אמרה לפרסיוסה:
 
"ילדתי, האם יש איזה פגם בדבר, אם מתווים צלב באצבעון מכסף?"
 
"להפך," השיבה פרסיוסה. "ההצלבות הטובות ביותר בעולם נעשות באצבעוני כסף, בתנאי שהם רבים."
 
"יש לי אחד," השיבה הנערה, "אם די בכך, הא לך, בתנאי שגם לי תגידי את עתידי."
 
"תמורת אצבעון אחד כה הרבה עתידות?" אמרה הצוענייה הזקנה. "נכדתי, סיימי מהר, הלילה יורד."
 
לקחה פרסיוסה את האצבעון ואת ידה של אשת קצין המשטרה, ואמרה:
 
יָפְיָפִית מִכָּל הַיָּפוֹת
 
אַתְּ שֶׁיָּדַיִךְ מְכֻסָּפוֹת
 
רֹב אַהֲבַת בַּעֲלֵךְ הַנִּבְחָר
 
נִפְלְאָה מִמֶּלֶךְ אַלְפּוֹכָר.
 
אַתְּ יוֹנָה עֲדִינָה וּנְעִימָה
 
לְעִתִּים גַּם עַזָּה וְנִזְעָמָה
 
כְּמוֹ לְבִיאָה מִן הָעִיר אוֹרָן
 
אוֹ כְּמוֹ הַנְּמֵרָה מֵהִירְקָן.[17]
 
בָּא פִּתְאוֹם בְּחֶתֶף חַת שְׁתַּיִם
 
וְהַזַּעַם חוֹלֵף בֵּינְתַיִם
 
אַתְּ כָּל כֻּלָּךְ כֹּה חֲלַקְלַקָּה
 
מַמָּשׁ כְּמוֹ טַלְיָה מְאֹד רַכָּה.
 
רָבָה הַרְבֵּה מְעַט אוֹכֶלֶת
 
וְאַף מִתּוֹךְ קִנְאָה מְהַלֶּכֶת
 
כַּאֲשֶׁר קָצִין עַלִּיז וְטוֹב לוֹ
 
נֵעוֹר רְצוֹנוֹ לְהָנִיף מַקְלוֹ.
 
כְּעַלְמָה חָשַׁק בָּךְ מְאֹד עַד כְּלוֹת
 
גֶּבֶר בַּעַל פָּנִים נָאוֹת
 
אַךְ עָוֶל גָּרְמָה הַשְּׁלִישִׁית
 
פָּגְמָה בְּכָל עֹנֶג מִבְּרֵאשִׁית.
 
וְאִם בְּמִקְרֶה לִנְזִירָה נִבְחֲרֵךְ
 
הָיִית שַׁלֶּטֶת בְּמִנְזָרֵךְ
 
וּלְאֵם מִנְזָר הָיוּ מְמַנִּים
 
וְאַרְבַּע מֵאוֹת אוֹתוֹת נוֹתְנִים.
 
לֹא אֶרְצֶה כְּלָל זֹאת לָךְ לוֹמַר
 
אַל תֻּטְרְדִי אַךְ זֶה כְּבָר מֻגְמָר.
 
מִבַּעֲלֵךְ שׁוּב וְשׁוּב תִּתְאַלְמְנִי
 
וְעוֹד פַּעֲמַיִם שׁוּב תִּנָּשְׂאִי.
 
גְּבִרְתִּי, לְלֹא אֲנָחוֹת וּבְכִיּוֹת
 
כִּי לֹא תָּמִיד הַצּוֹעֲנִיּוֹת
 
כְּמוֹ הַשְּׁלִיחִים הֵן מִתְנַבְּאוֹת
 
עַל כֵּן חִדְלִי גְּבִרְתִּי לִבְכּוֹת.
 
גַּם אִם תָּמוּתִי בִּזְמַנֵּךְ
 
עוֹד לִפְנֵי הַקָּצִין בַּעֲלֵךְ
 
תִּמָּנְעִי מִכְּאֵב כֹּה מַבְעִית
 
מִן הָאַלְמְנוּת הָאֵימְתָנִית.
 
אֲזַי תִּירְשִׁי תֵּכֶף וּמִיָּד
 
נַחֲלָה מְשֻׁפַּעַת מְלוֹא הַיָּד
 
בְּנֵךְ יְמֻנֶּה לְחַשְׁמַן הָעֵדָה
 
מְקוֹם הַכְּנֵסִיָּה לֹא אֵדַע.
 
אַךְ לֹא בְּטוֹלֵדוֹ הַבְּחִירָה.
 
לָךְ בַּת נָאָה, בְּהִירָה צְחוֹרָה
 
וְאִם תִּבְחַר לִחְיוֹת לְפִי הַדָּת
 
לְהֶגְמוֹנוּת מֻבְטָח לָהּ מַנְדָּט.
 
וְאִם בַּעֲלֵךְ לָמוּת לֹא יֵאוֹת
 
בְּתֹם אַרְבַּעַת הַשָּׁבוּעוֹת
 
מוֹשֵׁל יִהְיֶה עַל פִּי חֻקָּה
 
אִם בְּבּוּרְגוֹס אוֹ בְּסָלָמַנְקָה.
 
שׁוּמָה לָךְ – מַה יָּפָה וְיָאָה
 
חֵי יֵשׁוּ, בְּהִירָה הִיא וְנָאָה
 
וְאֵיזוֹ חַמָּה לְדָרֵי מַטָּה
 
יַבְהִיר גַּם אֹפֶל וַעֲלָטָה.
 
יוֹתֵר מִשְּׁנֵי עִוְרִים לִרְאוֹת
 
יִתְּנוּ מֵעַל אַרְבַּע פְּרוּטוֹת
 
וְעַתָּה אִם לְחִיּוּכֵךְ נִשְׁפֹּט
 
חִנֵּךְ יַעֲנִיק לָךְ רֹב טוֹבוֹת.
 
הִזָּהֲרִי מְאֹד מִכָּל מְעִידָה
 
שִׁמְרִי הֵיטֵב וּבִקְפִידָה
 
כִּי מִטִּבְעָן הֵן מְסֻכָּנוֹת
 
בְּעִקָּר לִגְבָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת.
 
עוֹד הַרְבֵּה לָךְ יֵשׁ לִי לוֹמַר
 
וְאִם עַד יוֹם שִׁשִׁי תַּמְתִּינִי
 
דִּבְרֵי נֹעַם תִּשְׁמְעִי וְתֶהֱנִי
 
וּבְתוֹכָם חֶלְקָם רַע וָמָר.
 
סיימה פרסיוסה לקרוא בכף היד, ונתעוררה שאיפת כל הנוכחות לדעת את גורלן, וכולן הפצירו בה לעשות כן. אך היא דחתה אותן ליום שישי הבא, לאחר שהבטיחו לה שיהיו להן ריאלים של כסף כדי להתוות צלב.
 
באותו זמן הגיע האדון קצין המשטרה, והן סיפרו לו על נפלאות הצוענייה. הוא הורה להן לרקוד מעט, ואישר כי התשבחות שהעניקו לפרסיוסה על ביצועיה אכן מוצדקות. הוא תחב את ידיו לכיסו ורמז שהוא מתכון להעניק לה משהו. הוא פשפש, ניער וגירד אותו פעמים רבות, אך לבסוף משך ממנו יד ריקה, ואמר:
 
"בשם אלוהים, אין לי פרוטה שחוקה. תני את, דוניה קלרה, ריאל לפרסיוסה, ואני אשיב לך אחר־כך."
 
"טוב הדבר, אדוני, בוודאי! כן, הנה הריאל המובטח! לא היה בין כולנו אפילו מטבע אחד של רבע כדי לעשות את סימן הצלב, ואתה רוצה שיהיה לנו ריאל!?"
 
"אם כן, תני משהו פעוט משלך או חפץ כלשהו. ביום אחר נשוב לראות את פרסיוסה, ונפצה אותה."
 
על כך השיבה דוניה קלרה:
 
"כדי שתגיע פעם נוספת, איני רוצה לתת עכשיו דבר לפרסיוסה."
 
"להפך, אם אין נותנים לי דבר," אמרה פרסיוסה, "לא אחזור לכאן לעולם. אולם כן אשוב כדי לשרת אדונים רמי מעלה שכאלה, אך ידוע אדע שהם אינם מתכוונים לתת לי דבר, ואחסוך לעצמי את מאמץ הציפייה. קבל שוחד, מכובדי, אדוני קצין המשטרה, קבל שוחד ויהיה לך כסף, ואל תחפש דרכים מקוריות, פן תמות ברעב. ראי, גברתי, שמעתי שאומרים – ואף כי אני צעירה לימים, אני מבינה שאין אלה דברים טובים – שבעלי התפקידים מחויבים לשלם מכיסם על העוולות שעשו במשך שירותם, וגם כדי להתמנות למשרות אחרות."[18]
 
"כך אומרים, וכך עושים חסרי המצפון," השיב קצין המשטרה. "אולם השופט שעושה את מלאכתו נאמנה אינו מחויב לשלם שום קנס, ומי שממלא את תפקידו כהלכה, נמצא ראוי להתמנות למשרה אחרת."
 
"מכובדי, אתה מדבר כקדוש, אדוני הקצין," השיבה פרסיוסה. "לך בדרך זו, ועוד נגזור פיסות מבגדיך כדי לעשות מהן מזכרות קדושות."
 
"ידיעותיך רבות, פרסיוסה," אמר הקצין. "שתקי, ואני אסדיר שאנשי בית המלוכה ייפגשו אתך, כי את ראויה לשולחנו של מלך."[19]
 
"הם ירצו אותי כליצנית," השיבה פרסיוסה, "אך כיוון שזאת לא אוכל להיות, הרי שאלו דיבורים בעלמא. אילו היו רוצים אותי בגלל כישרונותי, היו כבר מביאים אותי. אולם יש ארמונות, שבהם הליצנים משתכרים יותר מבעלי הכישרונות. אני מרוצה להיות צוענייה וענייה, ולשים את יהבי על חסדי שמים."
 
"איי, ילדה," אמרה הצוענייה הזקנה. "אל תוסיפי לדבר, הרבית להג, ידיעותיך עולות על מה שלימדתי אותך. אל תפריזי בחידודים, פן תתקהי. דברי על דברים שמתאימים לגילך, ואל תרקיעי לפסגות, כי אין פסגה שאין בה סכנת נפילה."
 
"השטן שוכן בגופן של הצועניות האלה," אמר אז הקצין.
 
הצועניות נפרדו לשלום, ובצאתן אמרה הנערה בעלת האצבעון:
 
"פרסיוסה, הגידי לי את עתידי או השיבי לי את האצבעון, כי אין לי אחר לעבודתי."
 
"גברתי הצעירה," השיבה פרסיוסה, "הניחי שכביכול כבר אמרתי לך, ורכשי לך אצבעון אחר, או שלא תתפרי גדילים עד יום שישי, כי אז אשוב ואגיד לך גדולות ונצורות, יותר ממה שתמצאי בספרי הרפתקאות האבירים."
 
הן הלכו משם, ובדרכן חברו אל האיכרות הרבות שבשעת תפילת ערבית נהגו לצאת את מדריד כדי לשוב לכפריהן. רבות שבות עמן, והצועניות תמיד חוברות להן מטעמי ביטחון. כי הצוענייה הזקנה חייתה תמיד בחרדה מתמדת פן יחטפו את פרסיוסה שלה.
 
בוקר אחד, בשובן ממדריד, כשהתכוננו לאסוף שלל עם שאר הצועניות בעמק קטן, במרחק כחמש מאות צעד ממבואות העיר, פגשו צעיר מרשים לבוש בהידור הולך בדרך. החרב והפגיון שנשא היו, כפי שנהוג לומר, "נוצצים כזהב". בכובעו היה סרט רקום חרוזים, מקושט בנוצות צבעוניות. בראותן אותו נעצרו הצועניות, ונעצו בו את עיניהן זמן רב. הן השתאו לראות צעיר כה יפה צועד ברגל, לבדו, בשעה כה מוקדמת במקום כזה.
 
הוא ניגש אליהן, פנה לצוענייה המבוגרת ביותר ואמר לה:
 
"ברשותך, ידידתי, לעונג יהיה לי אם תקשבנה, רק את ופרסיוסה, לשתי מלים שאומר, לתועלתכן."
 
"ברצון רב, בתנאי שלא נסטה הרבה מדרכנו ולא נשתהה הרבה," השיבה הזקנה.
 
היא קראה לפרסיוסה, והם התרחקו מן האחרות כעשרים צעד. וכך בעמדם במקומם אמר להן הצעיר:
 
"אני בא בהכנעה, שכן אני מוקסם מתבונתה ומיופיה של פרסיוסה. ולמרות כל מאמצי להימנע מלהגיע למצב הזה, בסופו של דבר נותרתי כנוע יותר ומתקשה יותר לעשות כן. הנני, גבירותי – וכך אכנה אתכן תמיד, אם ייענו השמים לציפיותי – קבליירו, כפי שיעיד הבגד הזה." הוא הסיר את הגלימה הקצרה, ועל חזהו נתגלה עיטור, אחד האותות המצוינים ביותר שקיימים בספרד. "הנני בנו של פלוני (שמטעמים מובנים לא נציין כאן את שמו). הנני מצוי תחת סמכותו וחסותו. בן יחיד אני, ומי שמובטחים לו נכסים בתוקף בכורתו. אבי נמצא כאן בחצר המלוכה בציפייה למשרה. בקשתו כבר נדונה, ויש לו תקוות מבוססות לקבלה. וכיוון שאני משתייך למעמד ולאצולה – כפי שכבר ציינתי בפניכן, ושבוודאי הדבר כבר נתבהר לכן – אני מקווה בעזרת כל אלה להגיע למעמד של אדון נעלה, כדי שממרום מעלתי אעלה אף את פרסיוסה ממקומה הצנוע, ובכך תשווה לי ותהיה גברתי. אינני מחזר אחריה כדי לשים אותה ללעג, ובאהבה שיש לי אליה אין מקום לכל סוג של לעג. כל כוונתי היא לשרתה בדרך שתהיה רצויה לה ביותר. רצונה הוא רצוני. למענה נפשי רכה כדונג, והיא יכולה להטביע בה כל חותם שתרצה. אך כדי לשמר את החותם, לא יהא כדונג אלא כחקוק בשיש, שֶשינֵי הזמן אינן מכלות אותו. אם אתן מאמינות בכנות דברי, לא אתיר לשום דבר לשים לאַל את ציפייתי. אולם אם אינכן נותנות בי אמון, לא ייטשני לעולם הספק שהטלתן בי. שמי הוא כך וכך," והוא ציין אותו, "את שם אבי כבר אמרתי לכן, הבית שהוא מתגורר בו נמצא ברחוב מסוים, ויש בו סימנים אלו ואלו. יש שכנים שיכולים לספק לכן מידע, וכן כאלה שאינם דווקא שכנים, שכן המעמד והשם של אבי ושלי אינם לוטים בערפל בשום מקום, וגם במבואות הארמון ובכל החצר מכירים אותם. אני נושא עמי כאן מאה אסקודים מזהב, כדי לתת לכן כהבטחת נישואין וכאות למה שאני מתכוון להעניק, שכן מי שנכון לפתוח את לבו ונפשו, אינו חס על רכושו."
 
פרסיוסה עקבה בתשומת לב רבה אחר דבריו של הקבליירו, וללא ספק לא התרשמה באופן שלילי, לא מהופעתו, לא מנימוקיו ולא ממראהו. היא פנתה אל הזקנה ואמרה לה:
 
"סלחי לי, סבתא, אם אבקש את רשותך להשיב לאדון הזה המאוהב כל־כך."
 
"השיבי לו כרצונך, נכדתי," השיבה לה הזקנה, "אני יודעת שתבונתך עומדת לך בכול."
 
ופרסיוסה אמרה:
 
"קבליירו, אף כי אני צוענייה ענייה, ומוצאי נחות, מפעמת בקרבי רוח מופלאה, שמניעה אותי לגדולות ונצורות. הבטחות אינן משפיעות עלי, מתנות אינן מערערות את דעתי, דברי הכנעה אינם מטים אותי מדעתי והצהרות אוהבים מעודנות אינן מפילות עלי אימה. ואף כי אני בת חמש־עשרה – על־פי חישוביה של סבתי כך אהיה בחג מיגל הקדוש – בדרך חשיבתי הנני זקנה ובתפיסתי הנני מעבר למצופה מגילי, וזה יותר מתוך טבעי הטוב ולאו דווקא מתוך ניסיון חיי. כך או כך אני יודעת, שתשוקות האהבה הן למאוהבים טריים כמו דחפים נמהרים, שמוציאים את רצונם מדעתו. הוא רומס כל מכשול, מסתער אל עבר תשוקתו בחוסר מחשבה, וכאשר נדמה לו שהוא רואה את האושר העילאי לנגד עיניו, הוא נתקל בגיהנום מלא צער ומכאוב. אם המאוהב משיג את תשוקתו, התשוקה פוחתת עם השיגו את מושאה, ואולי, כשנפקחות עיני התבונה, ניתן לראות שמה שקודם היה מושא הערצה, עכשיו הוא מושא של שנאה. חשש זה גורם לי להיזהר – איני מאמינה כלל לדיבורים, ומפקפקת ברבים מהמעשים.[20] יש לי אך תכשיט אחד, שאני מעריכה יותר מחיי, והוא תומתי ובתולי, והוא אינו עומד למכירה, לא תמורת הבטחות ולא תמורת תשורות, כיוון שבסופו של דבר יימכר; ואם הוא ניתן לקנייה, הרי שערכו נמוך. הוא לא יילקח ממני בתחבולות ובתרמיות. אני מעדיפה לקחתו עמי לקבר או אולי לשמים, ולא לחשוף אותו לסכנה שאשליות ודמיונות יתקפו אותו וישלחו בו יד. אין להניח לפגוע בפרח הבתולים – אפילו בדמיון, אם ניתן הדבר. הוורד הקטוף מן השיח במהירות ובנקל ייבול. האחד נוגע בו, ההוא מריח אותו, האחר תולש את עליו, ובין הידיים המגושמות הוא נהרס. אם מגמת פניך, אדוני, לזכות בתכשיט הזה בלבד, לא תוכל לקחת אותו אלא קשור בכבלים ובקשרי הנישואים. שכן אם מדובר בבתולים, כרוך הדבר בקבלת העול המקודש הזה. במקרה זה לא מדובר באובדנם אלא בשימושם בהזדמנויות חגיגיות המבטיחות רווחים טובים. אם ברצונך להיות בעלי, אהיה כלתך. אך עליך לעמוד תחילה בתנאים רבים ובבירורים. תחילה עלי לוודא שאכן אתה הוא האיש שאתה מצהיר שהנך. לאחר האימות הזה עליך לנטוש את בית הוריך ולהמירו במחנותינו, ללבוש בגד של צוענים ולקחת שיעורים במשך שנתיים בבתי־הספר שלנו, ובאותו הזמן אבדוק את מידת שביעות רצוני מתכונותיך ואתה משלי. ובתום כל זאת אם עדיין תהיה שבע רצון ממני ואני ממך, אתמסר לך כאשתך. אולם עד אז עלי להיות כאחותך ביחסים שבינינו וכמשרתת הנאמנה שלך בשירותך. עליך לקחת בחשבון, שבתקופת ההתנסות הזאת אתה עלול להרהר על הכול מנקודת מבט חדשה שחסרה לך עתה, או שהיתה לפחות לקויה, ותרצה להסתלק מן ההסכם, שעתה אתה נכסף אליו בכל מאודך. השבת החירות האבודה תוך חרטת אמת מכפרת על כל אשמה. אם בתנאים אלה אתה רוצה להימנות כחייל בשורותינו, זה בידך. אולם בהעדר אחד התנאים שפרטתי, אל תהין לנגוע אף באצבעי."
 
הצעיר נדהם מן הדברים של פרסיוסה, והדיבר ניטל ממנו. הוא נעץ עיניו בקרקע ונראה כמהרהר מה עליו להשיב לה. כאשר ראתה זאת פרסיוסה, פנתה ואמרה לו:
 
"אין זה עניין של מה בכך, שניתן או צריך לפותרו בו במקום. שובה העירה, אדוני, ושקול נא זמן מה את מה שיתאים לך ביותר, ובמקום הזה תוכל לשוחח אתי בכל אחד מהחגים שתבחר, בלכתנו או בשובנו ממדריד."
 
על כך השיב האציל:
 
"כאשר קבעו השמים שאוהב אותך, פרסיוסה שלי, גמרתי אומר בלבי לעשות למענך כל מה שרצונך יעלה לפני, אף כי מעולם לא העליתי בדעתי שתבקשי את אשר את מבקשת. אולם כיוון שרצונך שאבטל רצוני מפני רצונך, ואתאים עצמי אליך, ראי אותי מרגע זה כצועני, והעמידי אותי בכל הניסיונות שתבחרי, שכן תמיד תמצאי בי אותו אדם שמופיע לפנייך היום. הביטי, מתי תרצי שאחליף את בגדי? הייתי מעדיף שיהיה זה מיד. באמתלת נסיעה לפְלַנְדריה[21] אערים על הורי, ואוציא סכום כסף כדי לקיים את עצמי ימים מספר, ובסך הכול אשתהה לא יותר משבוע ימים, עד אשר אסדיר את עזיבתי. גם על אלה שיצאו אתי לדרך אדע להערים, כך שאצליח להשיג את מטרתי. כל אשר אני מבקש ממך – אם בכלל אני יכול להעז לבקש ממך משהו או להפציר בך – שפרט להיום (שתוכלי לקבל מידע על מעמדי ועל מעמד הורי) לא תוסיפי עוד ללכת למדריד. לא הייתי רוצה שבהזדמנויות הרבות שתקרינה לפניך, יוכל להתחמק ממני המזל הטוב היקר לי כל־כך."
 
"זאת לא, אדוני המחזר," השיבה פרסיוסה. "דע לך שלצדי חייבת החירות לצעוד תמיד, מבלי שיטביעו או יטלטלו משקל הקנאה. והבן, שלא אצטער במיוחד על שמרחוק נראה כאילו הגינותי לא מגיעה למידת החופש שבהתנהגותי. והמשימה הראשונה שאני מטילה עליך היא לתת בי את אמונך. שים לב שהאוהבים המתחילים ברגשות קנאה הנם שוטים או יהירים."
 
"השטן שוכן בקרבך, ילדה," אמרה אז הצוענייה הזקנה. "הביטי, את אומרת דברים שתלמיד בסלמנקה לא היה אומר. את בקיאה באהבה, את מבינה בקנאה, באמון, הכיצד? את משגעת אותי, אני מקשיבה לך ואת כאדם אחוז דיבוק, שמדבר לטינית ללא ידיעתו."
 
"שתקי, סבתא," השיבה פרסיוסה, "דעי, שכל הדברים ששמעת ממני הם שטויות, הם כאין וכאפס ביחס לדברים האמיתיים שנותרו בחיקי."
 
כל אשר אמרה פרסיוסה וכל התבונה שהפגינה אך הוסיפו שמן למדורה שיָקדה בחזהו של הקבליירו המאוהב. לבסוף סיכמו שתוך שבוע יתראו באותו מקום, לשם יבוא הוא כדי לדווח היכן עומדים הדברים בעניינו, ולהן יהיה זמן לאמת את המידע שמסר. הוציא הצעיר ארנק רקום וציין שיש בו מאה אסקודים מזהב, ונתן אותם לזקנה. אולם פרסיוסה לא רצתה שתיקח אותם בשום אופן. והצוענייה הגיבה על כך:
 
"שתקי, ילדה, הדבר הטוב ביותר שעשה אדון זה כאות לכניעתו הוא שמסר את הנשק כביטוי לכריעת ברך. ונתינה, ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה, העידה תמיד על לב נדיב. וזכרי את הפתגם האומר: 'תושיע לך ידך, ואלוהים יעזרך.' ויתרה מזו, אינני רוצה שבגללי תאבדנה הצועניות את המוניטין שרכשו במשך מאות בשנים שהן חמדניות ונצלניות. את מבקשת אותי לוותר על מאה אסקודים, פרסיוסה, זהב טהור, שניתן לתפור אותם במכפלות של מעיל קצר, שערכו אינו עולה על שני ריאלים, ולהשאירם שם כמו חזקה על פיסת אחו באדמות אֶקְסְטרֵמָדוּרָה. ואם אחד מבנינו, מנכדינו או מקרובינו ייפול כתוצאה מביש מזל כלשהו לידי המשטרה? הלא תצמח מכך תועלת אם יצטלצלו האסקודים האלה באוזניהם של שופט או נוטריון ויגיעו לכיסיהם? שלוש פעמים על שלוש עבירות שונות כמעט הורכבתי על חמור, כדי שיצליפו בי. מאחת שחרר אותי כד כסף, מאחרת מחרוזת פנינים, ומנוספת ארבעים ריאלים של שמונה, שהמרתי אותם בשל ארבע, ושילמתי על ההמרה עשרים ריאלים נוספים.[22] ראי, ילדה, יש לנו עיסוק שהוא הרה סכנות ומלא מהמורות ואילוצים, ואין לנו מגננות שמעניקות לנו במהירות מחסה ומצילות אותנו, כמו כלי הנשק הבלתי נראים של פֶליפּה הגדול. אין מַעֲבָר ל'גבולו של עולם'.[23] הודות למטבע הדוּבְּלוֹן[24] בעל שתי הפנים אפשר לראות שמחה בפניהם העצובות של התובע ושל כל סוכני המוות, שהנם הַהַרְפִּיּוֹת שלנו, של הצועניות העניות. הם מורטים את נוצותינו ופושטים את עורנו כשודדי דרכים. כמה שֶׁנֵּרָאֶה קרועות ובלויות לא יחשיבו אותנו לעולם לעניות. יאמרו עלינו שאנו כמו מקטורני הכפריים מבֶּלְמוֹנְטֶה[25] – קרועים ומזוהמים ומלאים בדוֹבּלוֹנים."
 
"בחייך, סבתא, אל תוסיפי לדבר, את מביאה לטיעונך חוקים כה רבים כדי לתמוך בהשארת הכסף ברשותך ולרושש את הקיסרים. הישארי עמם, ותיהני מהם, ועתרי אל האלוהים שיקבור אותם בקבר, שלא ישובו לחזות באור השמש, ושאף לא יהיה להם צורך בכך. יהיה עלינו לתת משהו לחברות שלנו, שכן הן ממתינות לנו זמן רב והן ודאי כועסות."
 
"הן תראינה אותן," השיבה הזקנה, "את המטבעות, כפי שהן רואות עתה את התורכי! האדון הטוב הזה יבדוק אם נותר לו מטבע כלשהו של כסף או מטבעות של רביעיות, והוא יחלק אותן ביניהן. הן תסתפקנה במעט."
 
"כן, יש עמי," אמר הצעיר הנאה. הוא הוציא מכיסו שלושה ריאלים של שמונה, וחילקם בין שלוש הנערות הצועניות, ששמחו מאוד והיו כה מרוצות, כפי שחש מחזאי כאשר בתחרות עם האחר נשמעות לעברו קריאות מקצווי האולם: "המנצח! המנצח!"
 
הם סיכמו לבסוף, כפי שנאמר, להתראות שבוע מאוחר יותר, ושהוא יכונה, כאשר יהיה לצועני, אַנְדְרֵס קַבַּלְיֶירוֹ, שכן היו ביניהם עוד צוענים בשם המשפחה הזה.
 
אנדרס (וכך נכנה אותו מכאן ולהבא) לא העז לחבק את פרסיוסה, אך שלח לה את נפשו במבט, ובלעדיה, אם ניתן לומר כך, עזב אותן ונכנס למדריד. והן ברוממות רוח רבה נהגו כמותו.
 
פרסיוסה, שעניינה באנדרס ניעור מעט (יותר מאהדה מאשר מאהבה) בשל הופעתו הנאה, חפצה כבר לדעת אם הוא אכן מי שאמר. היא נכנסה למדריד ולאחר שהילכה ברחובות אחדים פגשה בנער המשורר של הקופלות והאסקודו. כאשר ראה אותה, ניגש אליה ואמר:
 
"ברוכה הבאה, פרסיוסה, האם קראת כבר במקרה את הקופלות שנתתי לך באותו יום?"
 
וזה מה שהשיבה לו פרסיוסה:
 
"לפני שאשיב לך תשובה עליך לענות לי בכנות, בחיי היקר לך ביותר."
 
"לשבועה כזו," השיב הנער, "למרות שהיא עלולה לעלות לי בחיי, לא אסרב בשום פנים."
 
"האמת היא שברצוני שתאמר לי," אמרה פרסיוסה, "אם במקרה אתה משורר."
 
"אילו הייתי," השיב הנער, "היה זה בזכות המקרה. אולם עליך לדעת, פרסיוסה, שרק מעטים זכאים לתואר משורר, מכאן שאיני משורר אלא חובב שירה. לצרכי איני מבקש או מחפש שירים של אחרים. אלה שנתתי לך הם שלי, וכן אלה שאתן לך כעת. אולם זה לא עושה אותי משורר, וזהו גם אינו רצון האלוהים."
 
"האם זה כה גרוע להיות משורר?" אמרה פרסיוסה.
 
"אין זה גרוע כלל," אמר הנער," אולם אינני טוב עד כדי להיות משורר בלבד. יש להתייחס לשירה כמו אל יהלום יקר ביותר, שבעליו אינו עונד אותו בכל יום ואינו מציגו בפני כל אחד, ולא בכל מקרה, אלא כאשר הנסיבות מתאימות. השירה היא עלמה יפהפייה, זכה, צנועה, נבונה, חריפה, מאופקת ומתינותה מצויה ברמה הגבוהה ביותר. היא רֵעָה לבדידות, המעיינות מענגים אותה, האחו מרגיע אותה, העצים נוסכים בה שלווה, הפרחים משמחים אותה; ולבסוף, היא מקסימה ומלמדת כל מי שבא אתה במגע."
 
"בגלל כל זה," השיבה פרסיוסה, "שמעתי שאומרים שהיא ענייה מאוד ויש בה מן הקבצנות."
 
"בדיוק להפך," אמר הנער. "אין משורר שאינו עשיר, כי כולם שמחים בחלקם. זו חוכמה שרק מעטים משיגים. אולם מה הניע אותך להציג שאלה זו, פרסיוסה?"
 
"נגעת ללבי," השיבה פרסיוסה, "כי אף שאני מתייחסת לכל המשוררים או לרובם כאל עניים, אותו אסקודו מזהב שנתת לי עטוף בדפי השירה שלך הותיר אותי נפעמת. אולם עתה, ביודעי שאינך משורר אלא רק חובב שירה, ייתכן שאתה עשיר, אף כי אני מסופקת בדבר, בשל נטייתך לחבר קופלות אתה עלול לרדת מנכסיך, שכן אין משורר, כפי שאומרים, שיודע לשמר את הנכס שיש לו או להרוויח את מה שאין לו."
 
"אין חלקי עמהם," השיב הנער. "אני חורז חרוזים, ואיני לא עשיר ולא עני, ללא חשיבות וללא התחשבנות, כפי שנוהגים אנשי גֵנוּאָה באירועים שלהם. אני יכול להרשות לעצמי לתת אסקודו אחד או שניים למי שמתחשק לי. קחי, פנינה יקרה שלי, את הגיליון השני ואת האסקודו השני הנמצא בתוכו, ואל תעסיקי את מחשבתך אם אני משורר או לא. כל מה שאני מבקש זה שתחשבי ותאמיני, שמי שנותן לך זאת היה מעוניין להעניק לך את עושרו של מידָאס."
 
ובכך נתן לה גיליון נייר. פרסיוסה בחנה אותו, גילתה שבתוכו מצוי אסקודו, ואמרה לו:
 
"גיליון זה יאריך ימים שנים רבות, כי הוא נושא בחובו שתי נפשות: האחת – זו של האסקודו, ואילו השנייה – זו של החרוזים, שבאים תמיד אפופים בנבכי לב ונפש. אולם עליך לדעת, אדוני הנער, כי איני מעוניינת לשאת עמי נפשות כה רבות; ואם לא אטול אחת מהן, לא אחשוש מליטול את האחרת, כי כמשורר חיבתי אליך ולא כמעתיר מתנות. באופן זה נשמור על ידידות לאורך ימים. אני יכולה בנקל לוותר על אסקודו אחד, שכן ככל שיהיה בעל ערך, אין ערכו שווה לחיבורה של רומנסה אחת."
 
"אז כך הם פני הדברים," השיב הנער, "מה רוצה את, פרסיוסה, שאהיה עני בעל כורחי? אל תדחי את הנפש המצויה בגיליון שאני שולח לך, והשיבי לי את האסקודו, וכיוון שנגעת בו בידך אנצור אותו כסגולה כל עוד יאריכו ימי."
 
הוציאה פרסיוסה את האסקודו מן הגיליון, והשאירה בידיה את הגיליון, ולא רצתה לקרוא בו ברחוב. הנער נפרד לשלום, והלך שמח וטוב לב, בהאמינו שנגע עד לבה של פרסיוסה, שכן דיברה אליו באופן מלא חיבה.
 
מכיוון שתרה בעיניה וחיפשה את בית אביו של אנדרס, מבלי שרצתה להתעכב ולרקוד בשום מקום, מצאה את עצמה כעבור זמן קצר ברחוב שבו הוא נמצא, רחוב שהכירה היטב. היא צעדה עד לאמצעו, נשאה את עיניה אל מרפסות אחדות העשויות סורגי מתכת מוזהבים, שניתנו לה כסימנים, וראתה על אחת מהן קבליירו בעל חזות מכובדת והדרת פנים, בן חמישים בקירוב, לבוש בגד עטור בצלב אדום בחזהו.[26] ברגע שראה את הצוענייה, אמר לה:
 
"עלינה, בנות, ניתן לכן כאן נדבה."
 
לקולו נאספו על המרפסת עוד שלושה קבליירים, וביניהם בא אנדרס המאוהב. כאשר ראה את פרסיוסה החוויר, ועמד כמעט לאבד את הכרתו – כה חזק היה ההלם לְמַרְאֶהָ. כל הצועניות הצעירות עלו, פרט למבוגרת, שנשארה למטה כדי לקבל מידע מן המשרתים ולאמת את דברי אנדרס.
 
כאשר נכנסו הצועניות לחדר, אמר הקבליירו המבוגר לאחרים:
 
"זו צריכה להיות ללא ספק הצוענייה היפה, ששמה יצא בחוצות מדריד."
 
"זו היא," השיב אנדרס, "וללא ספק היצור היפה ביותר שראית מאודך."
 
"כך אומרים," אמרה פרסיוסה ששמעה את הכול עם כניסתה. "אולם לאמתו של דבר הם מטעים את עצמם בפחות ממחצית ערכי האמיתי. נָאָה, אני משערת שאכן אני כזאת, אך כה יפה כפי שאומרים, בשום פנים ואופן."
 
"בחיי דון חואניקו, בני," אמר המבוגר. "הנך יפה יותר אפילו ממה שאומרים, צוענייה יפה!"
 
"ומי הוא בנך דון חואניקו?" שאלה פרסיוסה.
 
"האדון הצעיר העומד לצדך," השיב הקבליירו.
 
"האמת שחשבתי," אמרה פרסיוסה, "כי כבודו נשבע בשם ילד בן שנתיים. הסתכלו על דון חואניקו, ראו איזה תכשיט הוא! באמונה, הוא הגיע כבר לפרקו. ולפי הקמטים החרושים על מצחו לא תחלופנה שלוש שנים והוא יינשא לשביעות רצונו, כל עוד מכאן ואילך לא יסטה מדרכו ולא ישנה את דעתו."
 
"מספיק," אמר אחד הנוכחים. "מה מבינה הצוענייה הקטנה בקמטים?"
 
בתוך כל זאת התכנסו יחדיו שלוש הצועניות הצעירות שבאו עם פרסיוסה באחת מפינות החדר והתלחשו. הן הצטופפו, כדי שלא יישמעו. כריסטינה אמרה:
 
"בנות, זהו הקבליירו שנתן לנו הבוקר את שלושת הריאלים של שמונה."
 
"נכון הדבר," אמרו השאר, "אך לא נזכיר זאת, ולא נאמר לו דבר אם הוא עצמו לא יציין זאת בפנינו. מניין לנו לדעת אם הוא רוצה להסתיר זאת?"
 
כאשר כל זה אירע בין השלוש, השיבה פרסיוסה לזה שהתייחס לקמטים:
 
"מה שאני רואה בעיני, אני מנחשת באצבעי. אני יודעת על האדון דון חואניקו, גם ללא הקמטים, שהוא נוטה להתאהב בנקל, פזיז ונמהר ומפריז בהבטחות של דברים שעל פניהם נראים בלתי אפשריים. עִתרו לאלוהים, שלא יתמכר קצת לשקרים, שהם הדבר הגרוע מכול. עליו לערוך עכשיו מסע למקום רחוק מאוד. האחד חושב על האדמוני, והאחר מאכף אותו. רבות מחשבות בלב איש, ועצת האל היא תקום. אולי יהיה בדעתו להגיע לְאוֹנְיֶס, ויעשה בְּגַמְבּוֹאָה."[27]
 
לכך השיב דון חואן:
 
"האמת, צוענייה קטנה, שניחשת נכונה דברים רבים מתכונותי, אך בנוגע להיותי שקרן הרחקת לכת מן האמת, כיוון שאני מתגאה באמירת אמת תמיד. לגבי הנסיעה הארוכה אכן ניחשת נכונה, כי ללא ספק, ברצון האל, תוך ארבעה או חמישה ימים אפרד לשלום בדרכי לפלנדריה, אף כי העלית חשש שדרכי תשתבש, לא הייתי רוצה שתארע תקלה כלשהי שתשים זאת לאַל."
 
"שתוק, אדון צעיר," השיבה פרסיוסה, "ושים יהבך באלוהים, כי בעזרת האל הכול יהיה לטובה. ודע כי אין אני מבינה דבר ממה שאמרתי, ולכן אין זה פלא כלל אם מגודש הדיבורים ורוב להג, אני קולעת במשהו. הייתי רוצה להצליח לשכנע אותך להירגע ולהישאר עם הוריך, כדי שתהדר אותם בשיבתם הטובה, שכן איני רואה בעין יפה את ה'לך ושוב' הזה לפלנדריה, במיוחד של צעירים שגילם רך כשלך. הנח לעצמך להתבגר עוד קצת כדי שתוכל לעמוד כהלכה בתלאות המלחמה, כי יש לך בביתך מספיק מסממני המלחמה. נכון לך גודש של מאבקים בתחום האהבה, שגם הם מזעזעים את נפשך. מתן, מתן נא את סערת הנפש, ושקול מה עליך לעשות תחילה לפני שתינשא, ותן לנו נדבונת בשם האל ובשם מי שאתה. לאמתו של דבר אני סבורה שמוצאך מכובד. ואם לכך אוכל להוסיף כי אתה איש אמת, אשיר שיר הלל להצלחתי בניחושי."
 
"אני חוזר ואומר לך, ילדה," השיב דון חואן, שהיה אנדרס קבליירו, "שבכל הניחושים קלעת, פרט לחשש שיש לך שאיני דובר אמת. בכך שגית ללא כל ספק. המלה שנתתי בשדה, אקיים אותה בעיר או בכל מקום שתבחרי, מבלי שתבקשי ממני. כי לא יכול אדם להיות מוערך כקבליירו, אם דבק בו דופי כשקרן. אבי ייתן לך נדבה בשם אלוהים ובשמי. לאמתו של דבר, נתתי את כל אשר היה לי לכמה גברות שהיו חנפניות כפי שהיו יפות, ובמיוחד אחת מהן, ואיני יכול לערוב לתוצאות."
 
כאשר שמעה זאת כריסטינה, אמרה לשאר הצועניות באותה זהירות שגילתה קודם לכן:
 
"איי, בנות, שאמות אם הוא לא מתכוון לשלושת הריאלים של שמונה שנתן לנו הבוקר."
 
"לא כן הדבר," השיבה אחת מן השתיים. "הוא אמר שהן היו גברות, ואנו איננו כאלו. ומי שהוא דובר אמת, כפי שהצהיר על עצמו, אינו משקר בעניין כזה."
 
"אין זה שקר מכל בחינה שהיא," השיבה כריסטינה. "זה דבר שאינו מטיל דופי באיש, ומעיד רק על טובתו ויתרונו של האומר. אולם עם כל זה אני רואה שלא ייתנו לנו דבר, ולא יבקשו אותנו לרקוד."
 
בתוך כך עלתה הצוענייה הזקנה ואמרה:
 
"נכדתי, סיימי, כבר מאוחר, עוד רבה המלאכה ועלינו עוד לשוחח."
 
"מה יש, סבתא?" שאלה פרסיוסה. "זה בן או בת?"
 
"בן, ויפה מאוד," השיבה הזקנה. "בואי, פרסיוסה, ותשמעי דברי אמת מופלאים."
 
"התפללי לאלוהים, שלא ימות לאחר הלידה," אמרה פרסיוסה.
 
"הכול יסתדר טוב מאוד," השיבה הזקנה. "ובעיקר שהלידה היתה חלקה, והתינוק ממש זהב."
 
"האם גברת כלשהי ילדה?" שאל אביו של האדון אנדרס.
 
"כן, אדוני," השיבה הצוענייה. "אולם הלידה היתה כה סודית שאיש אינו יודע עליה פרט לפרסיוסה, לי ולעוד אדם. ועל כן איננו יכולות לגלות מי היא."
 
"אנו כאן איננו רוצים לדעת," אמר אחד הנוכחים, "אך מסכנה היא זו אשר מפקידה בידי לשונותיכן את סודה, ומניחה את כבודה בעזרתכן."
 
"לא כולנו רעות," השיבה פרסיוסה. "ייתכן שיש בינינו מישהי, שתכונותיה במה שנוגע לסודיות ולאמת שוות לאלו של האיש היהיר כל־כך הנמצא בחדר זה. הבה ונלך, סבתא, כי כאן אין מעריכים אותנו. לאמתו של דבר איננו גנבות, ואיננו מבקשות דבר מאיש."
 
"אל תתרגזי, פרסיוסה," אמר האב. "לפחות לגביך אני משער שאי אפשר לומר עליך מלה רעה. פניך הטובות עונות בך ומעוררות אמון בפעולותיך הברוכות. בחייך, פרסיוסונת, רקדי מעט עם חברותיך. יש עמי דובלון אחד מזהב בעל שתי פנים, שאף אחת מהן אינה דומה לשלך, אף כי הן של שני מלכים."
 
אך שמעה זאת הזקנה ומיד אמרה:
 
"אה, בנות, שנסנה מותניים, והשבענה את רצונם של האדונים האלה."
 
נטלה פרסיוסה את הטמבורין, והן חגו במעגלים, טופפו, התלכדו והתפזרו בחן ובקלילות, ורגליהן ריתקו את עיני כול, ובעיקר את אלה של אנדרס, שדילגו אנה ואנה מרגלה האחת של פרסיוסה לשנייה, כאילו היו מרכז אושרו. אולם הגורל תעתע בו באופן שהטילו לגיהנום. קרה שבמערבולת הריקוד נשמט מפרסיוסה הגיליון שנתן לה הנער. וברגע שנפל, הרימו האדם שלא היתה לו דעה חיובית על הצועניות, פרשׂ אותו ואמר מיד:
 
"ובכן, יש לנו כאן סונטה קטנה! הפסיקו את הריקוד והאזינו לה. אין ספק שעל־פי השורה הראשונה אין היא אווילית כלל."
 
פרסיוסה חשה מועקה שכן לא ידעה מה תוכנה, ופיללה שלא יקראו אותה, ושישיבוה לה. כל המאמץ שהשקיעה בכך היה כדרבונות שהאיצו באנדרס לשמוע אותה. לבסוף קרא אותה הקבליירו בקול רם, וזה היה תוכנה:
 
כְּשֶׁפְּרֶסְיוֹסָה נוֹגְנָה בְּטַנְבּוּר נִגּוּנִים
 
אֶל תּוֹךְ חֲלַל הָאֲוִיר צְלִילִים מְתוּקִים בּוֹקְעִים
 
נוֹשְׁרִים מִפִּיהָ זֵרֵי פְּרָחִים נָאִים
 
מִתְפַּזְּרוֹת מִזְּרוֹעוֹתֶיהָ שְׁלַל פְּנִינִים.
 
נִסְעֶרֶת כָּל נֶפֶשׁ מִתְפָּרְצִים עֲדִינִים
 
פְּעֻלּוֹת נְצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת עֲנָוִים מְבַצְּעִים
 
זַכִּים, צָחִים, יְשָׁרִים, הוֹגְנִים וּבְרִיאִים
 
תְּהִלַּת שְׁמָהּ לִמְרוֹם הַשָּׁמַיִם נוֹגְנִים.
 
תְּלוּיִים בְּנִימִים דַּקִּים מְאֹד בִּקְצוֹת שְׂעָרָהּ
 
אַלְפֵי נְפָשׁוֹת כְּמֵהוֹת לְרַגְלֶיהָ נוֹפְלוֹת
 
חִצִּים בְּכָל עֵבֶר פּוֹלְחִים לִבְבוֹת אֲהוּבִים.[28]
 
לְעִוֵּר לְפִקֵּחַ בְּשִמְשׁוֹתֶיהָ אוֹרָה
 
מְחַזֶּקֶת אוֹתָהּ מְאֹד אַהֲבָתָם עַד כְּלוֹת
 
לִגְדוּלוֹת נוֹעֲדָה, גַּם סְפֵקוֹת נִלְוִים.
 
"בשם אלוהים," אמר קורא הסונטה, "למשורר שכתב זאת יש כישרון."
 
"אין הוא משורר, אדוני, אלא נער חינני מאוד ואדם מכובד," אמרה פרסיוסה.
 
(שימי לב, פרסיוסה, למה שאמרת ולמה שאת עומדת לומר. אין אלה דברי שבח לנער אלא מדקרות חרב ללבו של אנדרס, שמקשיב להם. את רוצה להתבונן בו, ילדה? שאי עיניך וראי אותו מעולף במושבו ומכוסה באגלי זיעת מוות. אל תעלי בדעתך, עלמה, שאהבת אנדרס אליך קלילה, ושהוא לא נפגע ונבהל מן דבריך חסרי הזהירות. גשי אליו, ברוח טובה, ולחשי כמה מלים על אוזנו שיחדרו ישירות ללב, ויעוררו אותו מעלפונו. לא! אולי תוסיפי להביא לפניו עוד סונטות כל יום שמהללות אותך, ותראי מה הן גורמות לו!)
 
ואכן כל זאת קרה, בדיוק כפי שנאמר. כאשר שמע אנדרס את הסונטה, אלף הרהורי קנאה הבהילו אותו. הוא לא התעלף, אולם החוויר, עד שאביו הבחין בדבר ואמר לו:
 
"מה קרה לך, דון חואן, אתה נראה כמי שעומד להתעלף, מדוע שונה גון פניך?"
 
"המתינו נא," אמרה אז פרסיוסה. "הרשו לי ללחוש לו כמה מלים על אוזנו, ותראו שלא יתעלף."
 
היא ניגשה אליו, ואמרה לו כמעט ללא ניע שפתיים:
 
"אכן צועני ראוי לשמו אתה עשוי להיות! כיצד תוכל לעמוד, אנדרס, בעינוי הטורבן,[29] אם אינך יכול להתגבר על גליון נייר?"
 
היא התוותה תריסר צלבים לפני לבו, ופנתה ממנו. אנדרס נשם מעט, והראה שדברי פרסיוסה היטיבו עמו.
 
לבסוף נתנו לפרסיוסה את הדובלון בעל שתי הפנים, והיא אמרה לחברותיה שתפרוט אותו, ותתחלק עמן באופן מכובד. אביו של אנדרס ביקש שתשאיר בידיו בכתב את הדברים שאמרה לדון חואן, שכן הוא רוצה לדעת אותם בכל מקרה. היא השיבה שתעשה זאת בעונג רב, ושעליהם להבין שאף כי הם נראים כהבלים, יש בהם מידה של חן מיוחד כדי לגבור על עקת לב ומחושי ראש. ואלו היו המלים:
 
רֹאשׁ קְטַנְטַנִּית, רֹאשׁ קְטַנְטַנִּית,
 
פֶּן תַּחֲלִיקִי, נָא הִתְעַכְּבִי,
 
שְׁנֵי תַּמְרוּרִים מוּל הַצִּיבִי
 
וְסַבְלָנוּת בְּרוּכָה מְאֹד קָנִית.
 
הַשַּׁקְדָּנִית
 
הַחִנָּנִית
 
הַנֶּאֱמָנִית
 
אַל נָא תִּפְנִי
 
פֶּן מַחְשֶבֶת הֶרֶס תִּקְנִי
 
בַּחֲנִי דְּבָרִים
 
אֶל נִסִּים מֻפְלָאִים קְשׁוּרִים
 
אֱלֹהִים יֻזְנַק
 
וּקְרִיסְטוֹבָּל הַקָּדוֹשׁ עֲנָק.
 
"באמירת מחצית המלים האלו, ובשישה סימני צלב על לב האיש שלקה בסחרחורת," אמרה פרסיוסה, "יהיה בריא כשור."
 
כאשר שמעה הצוענייה הזקנה את הלחש ואת הולכת השולל, הוכתה בתדהמה, ויותר מכך הוכה אנדרס, שהבין כי כל זה המצאה של חריפותה ופיקחותה. הסונטה נותרה בידיהם, כיוון שפרסיוסה לא רצתה לבקש אותה מהם כדי לא לגרום עוד ייסורים לאנדרס. היא ידעה, מבלי שלמדה זאת, למה גורמות החרדות, המהלומות וההלם כשמדובר בקנאת אוהבים.
 
הצועניות נפרדו לשלום, ובצאתן אמרה פרסיוסה לדון חואן:
 
"ראה, אדוני, כל יום מימי השבוע הזה מוצלח ליציאה לדרך, ושום יום איננו מנבא רעות. הזדרז לצאת בהקדם ככל שתוכל. נכונו לך חיים ארוכים וחופשיים ומלאי הנאה, אם רק תדע להסתגל להם."
 
"חיי החייל אינם כה משופעים בחירות, לדעתי," השיב דון חואן, "אין בהם יותר חירות מאשר קבלת עול, אולם עם כל זאת אראה מה עלי לעשות."
 
"תראה הרבה יותר ממה שאתה מעלה על דעתך," השיבה פרסיוסה, "והאלוהים ינחה אותך ויצליח את דרכך, כפי שאתה זכאי לכך על פי חזותך הנאה."
 
המלים האחרונות האלה גרמו נחת רוח רבה לאנדרס, והצועניות הלכו שמחות וטובות לב.
 
הן פרטו את הדובלון וחילקו אותו ביניהן שווה בשווה, אף כי השומרת הזקנה נטלה תמיד חלק וחצי בגלל היותה המבוגרת וכיוון שהיתה מחט המצפן שקבעה את הנתיב במרחבי ים הריקודים שלהן, בהופעתן החיננית, כמו גם בתחבולות ובנכלולים.
 
הגיע לבסוף היום שבו הופיע בוקר אחד אנדרס קבליירו רכוב על גבי פרדה שכורה ללא ליווי משרת, במקום שבו נפגשו לראשונה. הוא מצא שם את פרסיוסה וסבתָהּ, וכאשר הבחינו בו, קיבלוהו בלבביות רבה. הוא ביקש שיוליכוהו למחנה בטרם יאיר היום, עוד לפני שיתגלו הסימנים שהותיר, למקרה שיחפשוהו. והן, שכפי שסוכם מראש באו לבדן, הסתובבו ושבו, ולאחר זמן קצר הגיעו אל הבקתות.
 
אנדרס נכנס לאחת מהן שהיתה הגדולה במחנה, ומיד באו לראותו עשרה או שנים־עשר צוענים, כולם צעירים, כולם נאים, בנויים כהלכה, שנודע להם כבר מפי הזקנה שעתיד לבוא חבר חדש, מבלי שהיו צריכים להבטיח לשמור זאת בסוד – שכן כפי שכבר נאמר, הם שומרי סוד בפיקחות ובדיוק שאין כמותם. נפל מבטם על הפרדה, ואחד מהם אמר:
 
"אנו יכולים למכור אותה ביום חמישי הקרוב בטולדו."
 
"זאת לא," אמר אנדרס, "כי אין פרדה מושכרת שאינה מוכרת לכל נהגי הפרדות הנעים בדרכי ספרד."
 
"בשם אלוהים, אדון אנדרס," אמר אחד הצוענים, "גם אילו היו לפרדה יותר סימני היכר מאשר אלה המבשרים את יום הדין, היינו מחוללים בה שינויים באופן שלא היתה מכירה אותה אמה יולדתה או הבעלים שגידלו אותה."
 
"למרות כל זאת," אמר אנדרס, "בפעם הזאת עליכם לקבל את דעתי. את הפרדה הזאת יש להמית ולקבור, כך שאפילו עצמותיה לא ייחשפו."
 
"חטא כבד!" אמר אחר. "האם יש לקפד את חייו של חף מפשע? אל תאמר זאת, אנדרס הטוב, אלא עשה אך דבר אחד: התבונן בה היטב עכשיו, באופן שכל הסימנים המוטבעים בה ייחרתו בזיכרונך, ואחר השאר אותה ברשותי. אם כעבור שעתיים תכיר אותה, תִּצְלוּ אותי כאילו הייתי עבד שחור נמלט."
 
"לא אסכים בשום אופן," אמר אנדרס, "שהפרדה לא תומת, גם אם תבטיחו לי לשנות אותה. אני חושש שיגלו אותי אם האדמה לא תכסה אותה. ואם מדובר בטובת ההנאה שמכירתה יכולה להעניק, לא הגעתי לכאן כה עירום ועריה עד שאיני מסוגל לשלם על הצטרפותי לחבורה הזאת אף יותר מערכן של ארבע פרדות."
 
"אם זה מה שהאדון אנדרס קבליירו רוצה," אמר צועני אחר, "היא תומת ללא עוון, אך אלוהים יודע אם לא אתחרט על כך, בגלל צעירותה, שכן עוד לא צמחו כל שיניה (דבר לא שכיח בקרב הפרדות להשכרה), ועדיין אצה לה הדרך, מותניה צרות ואין בה כלל טביעות דרבונות בצלעותיה."
 
הם דחו את המתתה ללילה, ובשארית היום ערכו את טקס כניסתו של אנדרס לחיי הצוענים, שכלל: פינו מיד בשבילו בקתה בין המעולות שבמחנה, קישטוה בענפים ובשיחי בשמים, הושיבו את אנדרס על עץ שעם, הניחו בידיו פטיש וכמה צבתות[30] ולצלילי שתי גיטרות, שעליהן ניגנו שני צוענים, הטילו עליו לפזז פעמיים. לאחר מכן חשפו אחת מזרועותיו, ובעזרת סרט משי חדש ומקל סובבו אותו פעמיים בעדינות.
 
בכל זה נכחה פרסיוסה וצועניות רבות נוספות, זקנות וצעירות. חלקן צפו בו בהתפעלות והאחרות באהבה. כה מלא חן היה אנדרס שאף הגברים הצוענים התייחסו אליו בהתלהבות יתרה.
 
לאחר תום הטקסים המדוברים נטל צועני זקן את ידה של פרסיוסה, ניצב לפני אנדרס ואמר:
 
"נערה זו היא סולתה ושמנה של כל הצועניות היפות שאנו יודעים שחיות בספרד. אנו מוסרים לך אותה כאישה או כחברה, אתה יכול לנהוג בה כראות עיניך, שכן חיינו החופשיים במובנם הרחב אין בהם לא הצטעצעות ולא טקסים רבים. בחן אותה היטב, אם היא מוצאת חן בעיניך או אם אתה רואה בה משהו שאינו לטעמך, ואם אכן זה מה שאתה רואה, בחר לך בין העלמות שמצויות כאן את המושכת אותך ביותר, ואת זאת שתבחר ניתן לך. אולם זכור, ברגע שבחרת אסור לך להמירה באחרת, לא להביך את עצמך ולא להתחבר לא לנשואות ולא לעלמות. אנו מקפידים לא לחלל את ברית הידידות. איש מאתנו אינו חומד את מה שנפל בחלקו של זולתו. אנו חיים משוחררים מן הַמְּאֵרָה המרה של הקנאה. אף כי יש בינינו גילויי עריות רבים, אין נואפים כלל. כאשר נמצאת האישה נואפת או הַחֲבֵרָה מרמה, איננו פונים לערכאות כדי לתבוע עונש. אנו עצמנו הננו השופטים והתליינים של נשותינו וחברותינו. אנו ממיתים וקוברים אותן בהרים ובמדבריות באותה קלות, כאילו היו חיות מזיקות. אין שום קרוב משפחה שנוקם את נקמתן ולא אבות המבקשים אותנו להמיתן. בפחד ובאימה האלה הן נזהרות להיות צנועות, ואנחנו, כפי שאמרתי, חיים בביטחון. רק מעטים מחפצינו אינם משותפים לכלל, מלבד האישה או החברה, שאנו רוצים שכל אחת מהן תשתייך למי שהגורל בחר לה. אצלנו הַזִּקְנָה היא מניע לגירושים ולפרידה כמוות עצמו. מי שבוחר בכך יכול לעזוב את האישה הזקנה, אם הוא צעיר, ולבחור באחרת התואמת את נטייתו על־פי שנותיו. חוקים וכללים אלה ואחרים משמרים אותנו וחיינו מאושרים. אנו אדוני השדות, היבולים, היערות, ההרים, המעיינות והנהרות. ההרים מעניקים לנו עצי הסקה בחינם, העצים פירות, הגפנים ענבים, הגינות ירקות, המעיינות מים, הנהרות דגים, האחוזות הפרטיות ציד, הצל מהסלעים, האוויר הצח מהנקיקים והבתים במערות. עבורנו פגעי מזג האוויר הנם לֶטֶף הרוחות, השלג מרענן, הגשם הוא מקלחת, הרעמים הם מוסיקה והברקים – לפידים. בשבילנו רגבי אדמה קשים הם מזרנים מנוצות רכות, העור הקשוח של גופנו מהווה שריון בלתי חדיר המגן עלינו. אזיקים אינם מונעים את קלילות התנועה שלנו, וגם ערוצי הרים אינם מעכבים אותנו ואף חומות לא מהוות לנו מכשול. רוחנו לא שחה מֵחֲבָלִים, ואף גלגלי העינויים אינם משפילים אותה,[31] רצועות בד אינן חונקות אותה, וסד עינויים אינו מכניע אותה. אין אנו מבחינים בין 'כן' ו'לא', אלא כאשר זה מתאים לנו. לעולם אנו מעדיפים להיות קדושים מעונים מאשר מכים על חטא. למעננו מגדלים בהמות משא בשדות ומרוקנים את הכיסים בעיר. אין שום עיט או עוף דורס אחר שעט במהירות כזו על הטרף הנקרה בדרכו, כפי שאנו עטים על ההזדמנויות המבטיחות לנו רווח כלשהו. ולבסוף, יש לנו כישרונות רבים שמבטיחים לנו סוף טוב, כי בכלא אנו מזמרים, בעינויים אנו שותקים, ביום אנו עובדים ובלילה גונבים, או עדיף לומר שאנו מסיבים את תשומת לבם של האנשים שלא יתרשלו לבדוק היכן הניחו את חפציהם. הפחד מאיבוד כבודנו אינו מעייף אותנו, והשאיפה להאדירו אינה מדידה שינה מעינינו. איננו תומכים בכנופיות ואיננו משכימים קום כדי להגיש תזכורות, איננו מתחברים לשועי ארץ ואיננו מבקשים טובות. במקום גגות מוזהבים וארמונות פאר אנו מעריכים את הבקתות האלה והמחנות הניידים. במקום נופי פלנדריה ומראותיה הטבע מעניק לנו את הטרשים הגבוהים והצוקים המושלגים, כרי דשא נרחבים ויערות עבותים, שהוא מראה לנו מכל מקום. אנחנו האיצטגנינים הכפריים, שכן אנו ישנים תמיד תחת כיפת השמים. אנו מודעים בכל רגע לזמן הן ביום והן בלילה. אנו רואים כיצד מסלקת הצפירה לקרן זווית את כוכבי השמים, וכיצד בוקע עִמה בן לווייתה אור השחר, מרנינה את האוויר, מצננת את המים, מלחלחת את הקרקע, ומיד אחריהם השמש, מזהיבת הפסגות – כפי שהתבטא אותו משורר – ומסלסלת הרים. אין אנו חוששים שנקפא בהיעדרה או שניפגע כאשר קרניה נופלות באלכסון, ואף לא שניכווה כאשר קרניה ניצבות לנו. אנו מגלים אותן הפנים לשמש ולשלג, לחוסר פוריות ולשפע. לסיכום, אנו אנשים החיים על חריצותנו ועל כישרונותינו, מבלי שנהיה מעורבים באמרה העתיקה: 'שלושה דברים את הרעב מאריכים: כנסייה, ים או בית מלכים'.[32] יש לנו די מחסורנו, ואנו שמחים בחלקנו. כל זאת אני אומר לך, צעיר נדיב, כדי שתהיה מודע לדרך החיים שאתה חובר אליה ולמנהגים שאתה עומד לקבל על עצמך, כפי שהתוויתי כאן לפניך בקצרה. דברים רבים נוספים ללא גבול אתה עתיד לגלות ברבות הזמן, והם בעלי חשיבות לא פחות מאלה ששמעת."
 
לאחר שאמר כל זאת נשתתק הצועני הזקן והרהוט, והטירון אמר שהוא שמח מאוד ללמוד כה הרבה חוקים מועילים, וכי יש בדעתו להתמקצע במסדר הזה המבוסס על היגיון כה רב ועל יסודות פוליטיים כה איתנים, והוא רק מצטער שלא נתוודע קודם לחיים כה עליזים. ומעתה והלאה יתכחש למעמד הקבליירו ולתהילה התפלה של היוחסין המפוארים שלו, ויקבל עליו את העול, או נכון יותר לומר, יעמיד עצמו תחת החוקים שעל־פיהם הם חיים, שכן התמורה על שאיפתו לשרתם היא נעלה ורבה. הם מעניקים לו את פרסיוסה האלוהית, שלמענה הוא נכון לוותר על כתרים ואימפריות, וישאף להם אך ורק כדי לשרתה.
 
על כל זאת השיבה פרסיוסה:
 
"על אף שהאדונים המחוקקים האלה קבעו על־פי חוקיהם שהנני שלך, ונתנו אותי בידיך, גיליתי שהחוק המבוסס על רצוני הנו בעל התוקף הרב ביותר מכולם, ולא ארצה להיות שלך אלא על־פי התנאים שהסכמנו עליהם מראש לפני בואך לכאן. עליך לחיות שנתיים בחברתנו בטרם תפיק את הנאתך מחברתי, בתנאי שלא תתחרט כי היית קל דעת, ולא איוותר נבגדת על כי הייתי נמהרת. התנאים מבטלים חוקים, ואתה מודע לתנאים שקבעתי אתך. אם בדעתך לקיימם, מתקבל על הדעת שאהיה שלך, ואתה תהיה שלי. אך אם לא, פּרדתך עדיין לא מתה, בגדיך שלמים ומכספך לא חסרה פרוטה. היעדרותך לא ארכה עדיין יום אחד. כל אשר החסרת, בידך עדיין למלא ולהחליט מה עדיף בעיניך. האדונים האלה יכולים להעניק לך בנקל את גופי, אך לא את נפשי, שהנה חופשית, ונולדה חופשית, ותישאר חופשית כל עוד ארצה בזאת. אם תישאר, אעריך אותך מאוד. אך אם תחזור בך לא אעריך אותך פחות, שכן אני סבורה שחולי האהבה רצים משולחי רסן עד אשר הם מתפכחים מתוך היגיון או מפח נפש. לא הייתי רוצה שתנהג בי כמו הצייד הרודף אחר הארנבת, וכאשר הוא תופסה, הוא מניח אותה וממשיך לרדוף אחר אחרת, הבורחת מפניו. יש והעיניים מוליכות שולל – במבט ראשון נראה הפח נוצץ כפז. אולם לאחר זמן מה מבחינים היטב בהבדל בין הטהור למזויף. היופי שלי, זה שאתה טוען שמצוי בי, ושאתה מעריכו יותר מהשמש ומוקירו מפז, מנין לי לדעת שביום מן הימים לא ייראה לך כצל עובר, חסר ברק, ומקורו באלכימיה? אני נותנת לך שנתיים זמן כדי לשקול ולבחון במה לבחור או מה נכון יהיה לדחות. כי המתנה, לאחר שנקנתה, איש אינו יכול להעלימה אלא המוות. טוב הדבר שיהיה זמן והרבה כדי להתבונן בה ולחזור ולהתבונן בה כדי לגלות את הפגמים או את התכונות שיש בה. כי אני איני תמימת דעים עם הרְשות הברברית והחצופה שקרובי אלה קבעו, המאפשרת לנטוש את הנשים או להענישן מתוך גחמה שלהם. וכפי שאין בדעתי לעשות כל דבר שמחייב עונש, לא אתחבר אל מישהו שיסלק אותי כשמתחשק לו."
 
"הצדק אתך, הו פרסיוסה," אמר אז אנדרס. "ואם את רוצה שארגיע את חששותיך ואסלק את חשדך, אשבע לך שלא אסטה כמלוא הנימה מן ההוראות שהטלת עלי. חשבי איזו שבועה את רוצה שאשא, או אילו בטחונות אחרים אוכל לתת לך, כי לכול אהיה מוכן."
 
"השבועות וההבטחות שנותן השבוי כדי להשתחרר מתמלאות לעתים רחוקות," אמרה פרסיוסה, "וכך הדבר, לדעתי, גם במקרה של המאוהב. כדי להגשים את מאוויו הוא יבטיח את כנפי מרקורי ואת הקרניים של יופיטר, כפי שהבטיח לי משורר מסוים שנשבע לי באגם אסטיכיה. איני מעוניינת בשבועה, אדון אנדרס, ואף איני רוצה הבטחות, אני רוצה רק להעמיד הכול על ניסיון החניכות הזה, ולי תישאר החובה לשמור על עצמי, אם יעלה הרצון מלפניך לפגוע בי."
 
"יהי כן," השיב אנדרס, "אך דבר אחד אני מבקש מן האדונים אלה ומן החברים שלי – שלא יאלצו אותי לגנוב דבר לתקופה של חודש אחד לפחות. כי איני סבור שאוכל להבטיח להיות גנב, אלא אם אעבור תחילה הכשרה ארוכה."
 
"שתוק, בן," אמר הצועני הזקן. "כאן נכשיר אותך באופן כזה, שתגיע למיומנותו של עיט. וכאשר תדע את המקצוע כה תיהנה ממנו, עד שתלקק את האצבעות לאחר מכן. זה תענוג לצאת בבוקר בידיים ריקות ולחזור עם ערב למחנה מלא וגדוש."
 
"ראיתי אחדים ששבו ריקם אך גדושים במלקות," אמר אנדרס.
 
"את דג השמך אין צדים, וגו',"[33] השיב הזקן. "כל הדברים הקשורים לחיים האלה נושאים בחובם סכנות שונות, והפעולות של הגנב עלולות להביאו כאסיר לגַלֵיאוֹת, למלקות או לגרדום. אולם כיוון שספינה אחת נקלעת לסופה או טובעת, אין האחרות מפסיקות להפליג. דבר טוב יהיה אם במלחמה, האוכלת את לוחמיה וסוסיה, לא יהיו עוד חיילים. יתרה מזה, אם המשטרה מלקה מישהו מבין אנשינו, כאילו היה זה עוטה גלימה על כתפו, שהוא מחשיבה יותר מאשר עיטור על חזהו, גם אם הוא מן הגבוהים ביותר. העיקר הוא למנוע את תלייתך בראשית פריחת הנעורים, ובעבירות הראשונות שלנו. את המלקות שפרקו על כתפינו ואת הדיפת המים בגליאות אנו מחשיבים כקליפת השום. בני, אנדרס, הינפש תחילה בקן, תחת כנפינו. בבוא הזמן נצא לעוּף, למקום שממנו לא תשוב ללא שלל, ואשר כבר נאמר: תלקק את האצבעות אחרי כל גנבה."
 
"אך כדי לפצות," אמר אנדרס, "על מה שהייתי גונב בזמן הזה שהענקת לי פטור, הייתי רוצה לחלק מאתיים אסקודים מזהב לכל אנשי המחנה."
 
הוא רק סיים את דבריו וצוענים רבים הסתערו עליו, הרימוהו בזרועותיהם ונשאוהו על כתפיהם, ושרו לו "המנצח! המנצח!" ו"אנדרס הגדול!" והוסיפו: "תחי, תחי פרסיוסה, התכשיט האהוב שלו!"
 
הצועניות נהגו באופן דומה עם פרסיוסה, ולא מבלי לעורר את קנאתה של כריסטינה ושל אחדות מן הצועניות הצעירות האחרות שם, שכן הקנאה מקננת במידה שווה במחנות הברברים, בבקתות הרועים ובארמונות הנסיכים.[34] זה אמור גם ביחס לרפיון שאוחז בי למראה השכן המשגשג בעודי סבור שמעלותיו אינן עולות על שלי.
 
לאחר כל זה סעדו בפאר רב, חילקו ביניהם את הכסף המובטח באופן שווה ובצדק, הרעיפו מחדש שבחים על אנדרס והיללו עד השמים את יופיה של פרסיוסה.
 
ירד הלילה, הם שברו במהלומה את מפרקת הפרדה וקברו אותה, באופן שיבטיח שאנדרס לא יוכל להתגלות באמצעותה. הם קברו אתה גם את עדייה שהיו אוכף, אפסר וחבקים, כנהוג אצל האינדיאנים שקוברים את הבהמה עם העדיים העשירים ביותר שלה.
 
אנדרס נותר משתאה על כל מה שראה ושמע על אודות הכישרונות של הצוענים, ונחוש היה להוציא לפועל את תוכניתו מבלי להיות מעורב כלל במנהגיהם, או לפחות להימנע מכך בכל הדרכים האפשריות. הוא חשב להתחמק מן ההתחייבויות לציית להם בדברים בלתי חוקיים שיצוו עליו באמצעות כספו.
 
ביום המחרת הפציר בהם אנדרס שיעתיקו את מקום המחנה ויתרחקו ממדריד, כיוון שחשש שיכירו אותו אם יישאר שם. הם אמרו לו שכבר החליטו לעבור להרי טולדו, ומשם לסרוק ולבזוז את כל הארץ וסביבותיה.
 
הם פרקו את המחנה, ונתנו לאנדרס אתון כדי לרכוב עליה במסע. אולם הוא סירב והעדיף ללכת ברגל כדי לשרת כבן לוויה את פרסיוסה, שרכבה על אתון אחרת. היא היתה מרוצה ביותר להיווכח בניצחונה על נושא הכלים החינני שלה, והוא היה לא פחות מרוצה לראות את עצמו צמוד אל מי שהפכה לגברת מאווייו.
 
הו, הכוח הבלתי מוגבל הקרוי האל המתוק של המרירות – תואר שנתנו לו העצלות והאדישות שלנו – אתה חושף את כניעותינו, וכמה בוז אתה רוחש לנו! אנדרס הוא קבליירו, צעיר ובעל תבונה רבה, גדל כמעט כל חייו בחצר המלוכה ופונק על־ידי הוריו העשירים, ומיום אתמול חלה בו תמורה כה גדולה, עד שהונה את משרתיו וחבריו, שָׂם לְאַל את התקוות ששמו בו הוריו, ונטש את הדרך לפלנדריה, מקום שהיה מוצא בו כר נרחב למיצוי תכונות אישיותו ולהאדרת כבודה של שושלת היוחסין שלו. הוא הביא את עצמו לכרוע לרגלי נערה ולהפוך לבן לווייתה, נערה שלמרות יופיה הרב היתה בסופו של דבר צוענייה – זה כוחו של היופי המסוגל לגרום לרצון החופשי ליפול על ברכיו.
 
כעבור ארבעה ימים הגיעו לכפר השוכן שתי פרסאות מטולדו, שם הקימו את המחנה שלהם. הם נתנו תחילה תכשיטי כסף אחדים כערובה לראש הכפר שלא יגנבו דבר, לא מהכפר הזה ולא מכל אזור שיפוטו. לאחר שעשו זאת, נתפזרו הצועניות הזקנות, ואחדות מהצעירות, וכן גם הצוענים, בכל מקום, או לפחות התרחקו ארבע או חמש פרסאות מן המקום שהקימו בו את מחנם. אנדרס הלך עמם כדי לקבל את שיעורו הראשון במלאכת הגנבה. ואף כי נתנו לו שיעורים רבים בגיחה זו, אף אחד מהם לא קנה בו אחיזה. להפך, עקב הדם הטוב הזורם בעורקיו פקע מיתר בנפשו בכל גנבה שביצעו מוריו. לא פעם שילם בכספו על הגניבות של חבריו, שכן כה זעזעו אותו דמעותיהם של בעלי הרכוש. הצוענים נואשו ממנו ואמרו לו שהדבר מפר את הכללים והתקנות, האוסרים להחדיר ללבותיהם את רעיון הצדקה, כי אם יקבלוהו, יהיה עליהם להפסיק להיות גנבים, דבר שהוא פסול לדעתם מכול וכול.
 
בראותו זאת אמר אנדרס שהוא רוצה לגנוב ביחידות מבלי להתחבר לאיש, כיוון שהוא מהיר מספיק כדי לברוח בעת סכנה, ולא חסרה לו תעוזה כדי לבצע זאת, כך שהפרס או העונש על הגנבה יהיו שלו בלבד.
 
הצוענים ניסו להניאו מכוונתו ואמרו לו כי ייתכנו מקרים שבהם יש צורך בקבוצה, הן בתקיפה והן בהתגוננות, וכי אדם יחיד אינו מסוגל להגיע לשלל גדול. אולם על אף כל הדיבורים עמד אנדרס על דעתו להיות גנב יחיד ובודד מתוך כוונה להיפרד מן החבורה ולקנות בכספו כל דבר שיוכל לטעון שבא לו מן הגנבה, ובדרך זו להקל על ייסורי מצפונו.
 
הוא המשיך בדרך זו, ותוך פחות מחודש הביא לחבורה יותר רווחים ממה שהביאו ארבעה מן הגנבים המוכשרים ביותר שלה. כתוצאה מכך שמחה פרסיוסה לא מעט לראות את אהובה המעודן הופך לגנב כה פיקח וכה יעיל. אולם למרות כל זאת חששה מביש מזל, ולא היתה רוצה שיתבזה גם עבור כל אוצרותיה של ונציה – עד כדי כך חשה מחויבת לו ורחשה לו אך טוב כתמורה על השירותים הרבים והמתנות שאנדרס שלה הרעיף עליה.
 
הם שהו מעל לחודש במרחבי טולדו, שם קצרו את השלל, אף כי היה זה חודש ספטמבר.[35] ואחר עברו לאקסטרמדורה, כי זו כברת ארץ עשירה וחמה. אנדרס שוחח עם פרסיוסה מתוך כבוד, והחליף עמה דברי אהבים וחוכמה. והיא אט אט החלה להתאהב בו על תבונתו ונימוסיו הטובים של אוהבה, ובאותו אופן אהבתו, אם יכלה כלל לגדול עוד, הלכה וגדלה, וכל זאת בגלל הגינותה, תבונתה ויופיה של פרסיוסה שלו. לכל מקום שהגיעו אליו הוא זכה בתחרויות ובהימורים על ריצות וקפיצות יותר מכל אדם אחר, הוא שיחק והצטיין בתשע יתדות ובמשחקי הכדור והטיל את המוט בכוח רב ובכישרון מיוחד. בקיצור, בתוך זמן קצר יצא שמעו בכל אקסטרמדורה, ולא נותר מקום שלא נישאו בפי כול סגולותיו המצוינות של הצועני אנדרס קבליירו, חנו וכישוריו. ובמקביל למוניטין שלו הלך לפניה יופיה של הצוענייה פרסיוסה, ולא היו עיר, מקום וכפר שלא הזמינו אותם כדי לעורר את לבות החוגגים לקדושים או לשם שמחות פרטיות אחרות. כך התעשר המחנה, שגשג והיה שבע רצון. והאוהבים התענגו זה על זה במבט בלבד.
 
והנה אירע המקרה, כשחנו בין אלונים מרוחקים מעט מדרך המלך, ששמעו לילה אחד, קרוב לחצות, את כלביהם נובחים בעוז רב באופן חריג מן הרגיל. יצאו כמה צוענים, וביניהם אנדרס, כדי לראות על מי הם נובחים, וראו איש לבוש לבן מתגונן מפני שני כלבים, שתפסו אותו ברגלו. הם התקרבו ושחררו אותו, ואחד הצוענים אמר לו:
 
"מי לכל הרוחות הביא אותך לכאן, בן אדם, בשעות כאלה וכה רחוק מדרך המלך? האם באת לגנוב במקרה? אם כן, הגעת לנמל מבטחים."
 
"לא באתי לגנוב," השיב הנשוך, "וגם איני יודע אם סטיתי מן הדרך, אם כי נהיר לי כי איבדתי את דרכי. אולם אִמרו לי, אדונים, היש כאן בנמצא איזה פונדק או מקום כלשהו שאוכל לבלות בו את הלילה ולרפא את הפצעים שכלביכם גרמו לי?"
 
"אין מקום ואין פונדק שנוכל לקחתך אליו," השיב אנדרס, "אך כדי לחבוש את פצעיך ולהלין אותך הלילה לא יחסר לנו מקום בבקתותינו. בוא עמנו, ואף שאנחנו צוענים, אין אנו כאלה כשזה נוגע לחמלה."
 
"אלוהים ישיב לכם כגמולכם," השיב האיש. "קחוני לאן שתאבו, כי הכאב ברגל קשה מנשוא."
 
אנדרס ניגש אליו עם צועני נדיב אחר, כי אפילו בין השדים ישנם כאלה הגרועים יותר מן האחרים, ובין אנשים רעים רבים יכול להימצא מישהו טוב, והם נשאו אותו משם.
 
היה ליל ירח בהיר, כך שניתן להבחין שהיה זה צעיר בעל פנים יפים וגוף נאה. הוא היה לבוש בבגד שכולו לבן ועל כתפיו וחזהו היתה הדוקה מין חולצה או שק מבד. הם הגיעו לבקתה או לאוהל של אנדרס, ובחיפזון הציתו אש, האירו את המקום והביאו מיד את סבתה של פרסיוסה שהזדרזה לטפל בפצוע, שכבר נודע לה עליו. היא נטלה כמה שערות מן הכלבים, טיגנה אותם בשמן, נסכה תחילה ביין את שתי הנשיכות שהיו לו ברגל השמאלית, הניחה עליהן את השערות בשמן עם מעט עלים לעוסים של רוזמרין ירוק, קשרה אותם היטב במטפחות נקיות, התוותה סימן צלב על הפצעים ואמרה:
 
"יְשַׁן, חבר, בעזרת האל הכול יעבור."
 
בשעה שטיפלו באיש הפצוע, עמדה שם ממול פרסיוסה, התבוננה בו בשימת לב, ובאותו האופן הוא התבונן בה. אנדרס הבחין במבטו החודר של הצעיר בה אך סבר שיופיה הרב של פרסיוסה ריתק את מבטו אליה. בסופו של דבר, לאחר שנחבש הצעיר, עזבוהו לבדו במיטת שחת יבשה. באותו זמן לא רצו לשאול אותו דבר על מסעו, ולא על כל דבר אחר.
 
הם רק נפרדו ממנו, ומיד קראה פרסיוסה לאנדרס הצדה, ואמרה לו:
 
"האם אתה זוכר, אנדרס, את הגיליון שנפל לי בביתך, כאשר רקדתי עם חברותי, שאני מאמינה שגרם לך עוגמת נפש?"
 
"כן, אני זוכר," השיב אנדרס. "זו היתה סונטה שהיללה אותך, ולא רעה כלל."
 
"ובכן עליך לדעת, אנדרס," השיבה פרסיוסה, "מי שחיבר אותה סונטה הוא הצעיר שנוּשַׁךְ, שזה עתה השארנוהו בבקתה. ואיני טועה בשום פנים ואופן, כיוון שהוא דיבר אתי פעמיים או שלוש במדריד, ואף נתן לי רומנסה כתובה היטב. באותו זמן היה לבוש כזכור לי כמשרת, אך לא מן הפשוטים שבהם, אלא כמי שמקורב לנסיך מסוים. ואני מבטיחה לך, אנדרס, שהנער נבון, רהוט בדיבורו ומעל לכול הגון, ואיני יודעת מה לחשוב על בואו ועל בגדיו אלה."
 
"מהו שאינך יכולה להעלות על דעתך, פרסיוסה?" אמר אנדרס. "אין זה אלא אותו הדחף שעשני צועני, ושהניעו להיראות כטוחן כדי לבוא ולחפש אותך. אה, פרסיוסה, פרסיוסה, עכשיו נתברר שאת רוצה להתרברב, שיש לך יותר מכנוּעַ אחד. ואם כך הדבר חסלי אותי תחילה, ואחר תהרגי את האחר, אך אל תקריבי את שנינו יחדיו על מזבח תרמיתך, שלא לומר יופייך."
 
"אלוהים ישמרני," אמרה פרסיוסה. "אנדרס, כמה אתה רגיש, ובאיזה נים דקיק רקמת את מסכת ציפיותיך ואת האמון בי, כאשר על נקלה חודרת חרב הקנאה הקשיחה לתוך נפשך! אמור לי, אנדרס, אם בעניין זה היתה כאן העמדת פנים או תרמית, האם לא הייתי יודעת לנצור את פי ולהסתיר ממך מיהו צעיר זה? האם אני במקרה כה טיפשה שאתן לך הזדמנות להטיל ספק בתומתי וביחסי הטוב? שתוק, אנדרס, בחייך, ומחר השתדל להסיר מלבך את חששך, מנין הוא בא ולאן פניו מועדות. ואולי חששותיך מטעים אותך, כי אני איני טועה במה שסיפרתי לך עליו. ועתה כדי שתשבע רצון, כיוון שאני רוצה לרצות אותך בכל מקרה, תהא כוונת בואו של צעיר זה אשר תהא. היפרד ממנו מיד ודאג שילך. וכיוון שכל החבורה שלנו מצייתת לך, שום איש לא ייתן לו בניגוד לרצונך מחסה בבקתתו. ועד שכל זה יקרה, אני נותנת לך את דברתי שלא אצא מבקתתי ולא אניח לו לנעוץ בי את עיניו, וגם לא לאלה שאינך חפץ שיראוני. ראה, אנדרס, לא כואב לי לראות אותך מקנא, אך מצער אותי לראותך חסר תבונה."
 
"כל עוד לא ראית אותי בשגעוני, פרסיוסה," השיב אנדרס, "כל הפגנת רגשות אחרת מצדי לא תביא אותך להבין אלא במידה מזערית או אפסית לאן מגיעה וכמה מַלאה, מרה, קשה והרסנית היא הקנאה. אך עם כל זאת אעשה את אשר את מורה לי ואברר, אם הדבר ניתן, מה מבקש האדון המשרת המשורר הזה, מה מגמת פניו ומה הוא מחפש. יכול להיות שלא במתכוון הוא ייתן לי קצה חוט כלשהו שיצביע כיצד להתיר את הפקעת שאני חושש שהוא רוקם סביבי."
 
"אני סבורה שהקנאה," אמרה פרסיוסה, "לעולם אינה נותנת חירות להבנה, ומאפשרת לה לבחון את הדברים לאשורם. לעולם מתבוננים הקנאים בזכוכית מגדלת, והופכים פכים קטנים למהויות גדולות; עושים מגמדים ענקים, ומחשדות אמִתוֹת. למען חייך ולמען חיי, אנדרס, טפל בעניין הזה ובכל מה שנוגע לנו מתוך רגישות ובשׂוֹם שכל. כי אם תעשה כן, אני יודעת שתצטרך להעניק לי את אות ההגינות, הצניעות והכנות בדרגה הגבוהה ביותר."
 
במלים אלה נפרדה מאנדרס, והוא נותר ממתין לבוקר שיפציע כדי לשמוע את וידויו של הפצוע, כשהוא נסער ומלא באלף דמיונות סותרים. הוא לא יכול אלא להאמין שהנער נמשך לכאן בגלל יופיה של פרסיוסה שהפעימו, שכן הגנב סבור שכל האנשים עוסקים במקצועו. מצד שני, האהדה שגילתה כלפיו פרסיוסה היתה כה עזה, עד שחייבה אותו לחיות חופשי מדאגה ולהפקיד בידיה הנאמנות את כל גורלו.
 
עלה היום, הוא ביקר את הנשוך ושאל אותו לשמו ולאן התכוון ללכת, ומדוע שוטט בשעה מאוחרת הרחק מדרך המלך; אמנם תחילה ביקש לדעת מה מצבו ואם כאב הנשיכות עבר לו. לכך השיב הצעיר שמצבו הוטב, אין לו כאבים כלל, והוא כשיר לחזור לדרכו. ביחס לשמו ולמגמת פניו לא אמר דבר אלא ששמו אַלוֹנסוֹ אוּרטַדוֹ, והוא הולך אל גבירתנו מלָה פֶּנְיָה דֶה פְרַנְסְיָה בעסקה מסוימת, וכדי להגיע לשם במהירות הלך גם בלילה. בליל אמש איבד את דרכו, ונתקל במקרה במחנה שהכלבים ששמרו עליו הותירו אותו במצב שאנדרס מְצָאוֹ.
 
הצהרה זו לא נראתה לאנדרס אמינה, אלא מפוקפקת מאוד. ואותם ספקות עוררו מחדש את החשדות בנפשו, והוא אמר לו כך:
 
"חבר, אילו הייתי שופט, ואתה היית עומד לפני למשפט על עבירה כלשהי שהיתה מחייבת את השאלות שהפניתי אליך, על־פי התשובה שקיבלתי ממך הייתי מחויב לייסר אותך במלקות. איני מעוניין לדעת מי אתה, כיצד קוראים לך או לאן אתה הולך, אלא להביא לידיעתך שאם יש לך מניע לשקר בעניין מסעך, שַׁקֵּר באופן שהדברים ייראו אמיתיים יותר. אתה טוען שאתה הולך בדרך אל לה פניה דה פרנסיה, אך אתה משאיר אותה הרחק מימינך, מעל לשלושים פרסאות ממקום הימצאנו. אתה הולך בלילה כדי להגיע מהר, ואתה נוטש את הדרך, נכנס ליערות ולחורשות אלונים שבהם כמעט אין שבילים, שלא לדבר על דרכים! חבר, התעורר, למד לשקר ולך לשלום. אולם תמורת העצה הטובה הזאת שאני נותן לך, האם לא תספר לי דבר אמת? אתה ודאי תעשה זאת, כי אינך יודע לשקר טוב במיוחד. אמור לי, האינך במקרה מישהו שראיתי פעמים רבות בחצר המלוכה, מישהו בין משרת לקבליירו, שהיה לו מוניטין של משורר גדול, שכתב רומנסות וסונטה אחת על אודות צוענייה, שבאותם ימים שהתה במדריד וזכתה להכרה על יופיה הנדיר? ספר לי, ואני מבטיח לך על דברתו של קבליירו צועני לנצור את כל הסודות שתמצא לנכון. שים לב, להתכחש לאמת ולומר לי שאינך מי שאני טוען לא יועיל לך, שכן הפנים שאני רואה עתה הם אלו אשר ראיתי במדריד. ללא ספק המוניטין של כישרונותיך הביאו אותי פעמים רבות לראות בך אדם יוצא דופן ומרשים, כך שדמותך נחרתה בזיכרוני עד שהכרתיך מיד. אם כי החליפה שאתה לובש עתה שונה מזו שהייתי נוהג לראותך בה. אל תהיה נבוך, התעודד, ואל תחשוב שנפלת לעם של גנבים, אלא למקלט שישמור ויגן עליך מכל העולם. ראה, אני מתאר לעצמי מצב מסוים, ואם אכן כך הם פני הדברים, הרי שהאיר מזלך הטוב שפגשת בי. אני מתאר לעצמי שבהיותך מאוהב בפרסיוסה, אותה צוענייה יפה שלה חיברת את החרוזים, באת כדי לחפשה. על כך איני מפחית מערכך, אלא מרומם אותו יותר. ואף כי אני צועני, לימדני הניסיון כמה נרחב כוחה העז של האהבה, ומהן התמורות שהיא מחוללת באלה שהיא אוחזת בהם בתחום שיפוטה וסמכותה. ואם אכן כך הם פני הדברים, ובכך איני מטיל ספק כלל, הצוענייה נמצאת כאן."
 
"אכן כאן היא, ראיתיה בליל אמש," אמר הנשוך. היתה זו כעין מהלומת מוות לאנדרס. נראה לו כי זו היתה ההוכחה לחשדותיו. "ראיתיה בליל אמש," חזר הצעיר על דבריו, "אך לא העזתי לומר לה מי אני, כי הדבר לא עלה בידי."
 
"אם כך," אמר אנדרס, "הנך המשורר שדיברתי עליו."
 
"כן, אני הוא," השיב הנער, "איני יכול ואיני רוצה להכחיש זאת. יכול להיות, שבמקום שחשבתי שאבדתי, בסופו של דבר הרווחתי. אין זה אלא שקיים אמון ביערות והכנסת אורחים לבבית בהרים."
 
"זה קיים ללא ספק," השיב אנדרס, "ובידינו הצוענים אפשר להפקיד את הסוד הגדול ביותר בעולם. מתוך אמון זה אתה יכול, אדוני, לפתוח בפני את סגור לבך, כי לא תמצא בי אלא את מה שתראה בלי שניוּת. הצוענייה הקטנה היא קרובה שלי, והיא נתונה למרותי. אם אתה משתוקק לשאתה, אני וכל קרוביה נקדם זאת בברכה. ואם תרצה בה כחברה לא נהיה בררנים, בתנאי שיש לך כסף. חמדנות לא נעדרה מעולם ממחננו."
 
"אני נושא עמי כסף," השיב הצעיר, "בשרוולים של החולצה הזאת הצמודה לגופי יש ארבע מאות אסקודים מזהב."
 
זו היתה מכת מוות נוספת שקיבל אנדרס, בהיווכחו שההוא נושא עמו כסף רב שלא נועד אלא כדי לכבוש או לקנות את תכשיטו. בלשון מהוססת אמר:
 
"זה סכום נאה, לא נותר אלא להצהיר על כך ואחר־כך לשנס מותניים ולעבודה, כי הנערה, שאינה פתיה כלל וכלל, תבין כמה טוב יהיה להיות שלך."
 
"איי, חבר," אמר אז האיש הצעיר, "עליך לדעת שהמניע שגרם לי להחליף את בגדי אינו כוחה של האהבה, כפי שאמרת, ולא תשוקתי לפרסיוסה, כי במדריד ישנן נשים יפות המסוגלות ויודעות כיצד לגנוב לבבות ולכבוש נפשות כה טוב ואף יותר מכפי שיודעות הנאות שבצועניות, אף כי אני מודה שיופיה של קרובתך עולה על כל מה שראיתי עד כה. מי שנתן לי את הבגד הזה ושלח אותי לדרך ולעבר שיני הכלבים, אינה האהבה, אלא מזלי הביש."
 
במלים אלו של הצעיר החל אנדרס לחזור לעשתונותיו שאבדו, וחש שעלה על דרך אחרת מששיער תחילה. בהיותו להוט לצאת ממבוכה זו, חזר לחזק את ביטחונו של הצעיר כדי שיוכל לגלות עוד, ואכן הלה המשיך:
 
"חייתי במדריד בביתו של אדם בעל תואר אצולה רם. שֵרַתּי שם לא כמשרת אלא כקרוב משפחה. היה לו בן, יורשו היחיד, ובגלל הקִרבה וכיוון שהיינו בני אותו גיל ובמצב דומה, הוא התייחס אלי כבן משפחה ובידידות עמוקה. קרה המקרה והקבליירו הזה התאהב בעלמה רמת מעמד, שהיה נושא אותה לאישה בשמחה אילולא החובה כבן מסור להישמע להוריו, אשר קיוו למצוא לו שידוך מן המעלה הגבוהה ביותר. אולם עם כל זאת הוא המשיך לקיים אתה קשרים בגנבה, מסתתר מעיניהם של כל אלה שיכלו להלעיז ולפרסם בראש חוצות את מאוויו, רק עיני שלי היו עדות לכוונותיו. לילה אחד, שמזל הביש בחר לו לשם הדבר שאספר לך עכשיו, בעוברנו ברחוב שבו גרה אותה הגברת, ליד דלתהּ, ראינו קרבים שני גברים שחזותם נאה. קרובי רצה להתוודע אליהם, וכשאך החל לצעוד לקראתם, שלפו ביד מהירה את החרבות ואת שני המגינים וצעדו לעברנו. נהגנו כמותם, ובאותם כלי נשק קידמנו את פניהם. ההתמודדות היתה קצרה כי חייהם של שני יריבינו לא ארכו זמן רב, כיוון ששתי מדקרות חרב, מתוך דחף הקנאה של קרובי וההגנה שהענקתי לו, הביאו לאובדנם, באופן מוזר שלא נראה כמותו אלא לעתים רחוקות. לאחר ניצחוננו שלא רצינו בו שבנו הביתה, לקחנו בסתר את כל הכסף שיכולנו והלכנו לכנסיית סן חֶרוֹנִימוֹ[36] בציפייה לעליית היום כדי לדעת מה אירע ומה מתכוונים לעשות להורגים.
 
ידענו שלא הותרנו סימן כלשהו, ואנשי הדת הנבונים יעצו לנו לשוב לבתינו כדי שלא נעורר חשד בהעדרנו. אולם כאשר היינו כבר נחושים לנהוג לפי עצתם, הזהירו אותנו שקציני משטרה אסרו בביתם את הוריה העלמה ואותה עצמה, ובין המשרתים שנחקרו היתה משרתת אחת של הגברת, שאמרה כי קרובִי נהג להיפגש עם הגברת בלילה וביום. על־פי ממצא זה הם החלו לחפש אותנו במרץ. אותנו הם לא מצאו, אך סימנים רבים העידו על בריחתנו. החצר כולה השתכנעה שאנו הרגנו את שני הקבליירים, שאכן היו כאלה, וממעמד רם ביותר. לבסוף, על־פי עצתו של קרובִי הרוזן ושל אנשי הדת, לאחר שהסתתרנו חמישה־עשר יום במנזר, יצא חברי מחופש בבגדי נזיר עם עוד נזיר אחד לכיוון אַרַגוֹן, מתוך כוונה לעבור לאיטליה ומשם לפלנדריה, עד שיראה כיצד ייפול דבר. רציתי להיפרד ולהפריד בין גורלנו, ולא לשים את יהבנו על אותה דרך חתחתים. בחרתי בנתיב שונה משלו, לבוש בבגדי משרתו של נזיר יצאתי ברגל עם איש דת שהשאיר אותי בּטַלַבֶרָה. משם באתי לכאן לבדי ומחוץ לדרך המלך, עד שהגעתי בלילה לחורשת האלונים, שם קרה לי מה שראית. ואם שאלתי היכן הדרך לפֶּניה דה פרנסיה, היה זה רק כדי להשיב דבר כלשהו לשאלות שהציבו בפני. לאמתו של דבר אינני יודע במדויק את מקומה של פניה דה פרנסיה, אני רק יודע שהיא שוכנת הרבה יותר גבוה מסלמנקה."
 
"זה נכון," השיב אנדרס, "והותרת אותה מימינך, במרחק עשרים פרסאות בקירוב, אתה רואה איזו דרך ישירה היית צריך לקחת, אילו אכן היית הולך לשם."
 
"הדרך שהתכוונתי ללכת בה," השיב הצעיר, "אינה אלא זו המוליכה לסביליה. שם חי קבליירו מגנואה, חבר קרוב של הרוזן קרובי, שנוהג לשלוח לגנואה כמות גדולה של כסף. תוכניתי היא להסדיר עם מעבירי המטען שיעסיקו אותי כאחד מהם, ובתחבולה זו אצליח להגיע בביטחון עד לקַרְטַחֶנָה, ומשם לאיטליה, כי עומדות להגיע מאוד בקרוב שתי גליאות כדי להעמיס את הכסף. זהו סיפורי, חברי הטוב. ראה, הוא אינו נובע מאהבה שנתבדתה אלא דווקא מביש מזל. ועתה, אם האדונים הצוענים האלה ייאותו לקחתני בחבורתם לסביליה, אם אכן זו מגמת פניהם, אשלם להם ביד רחבה, כי אני מאמין שאִתם תהיה נסיעתי בטוחה יותר וללא הפחד שאינו מרפה ממני."
 
"כן, הם ייקחוך," השיב אנדרס, "ואם לא תצטרף לחבורה שלנו – שכן עד עתה איני בטוח אם פנינו לאנדלוסיה – תוכל להצטרף לחבורה אחרת שאנו עומדים לפגוש בעוד יומיים. ואם תיתן להם משהו ממה שאתה נושא עמך, תגבר על מכשולים רבים וגדולים מאלה פי כמה."
 
אנדרס עזב את הצעיר והלך לדווח ליתר הצוענים מה שסיפר לו הצעיר ומהן כוונותיו, כולל ההצעה על התשלום ביד רחבה והתמורה. כולם היו תמימי דעים שיישאר במחנה, רק פרסיוסה התנגדה לכך, וסבתה אמרה שאינה יכולה ללכת לסביליה ולא לסביבותיה, כיוון שלפני שנים היתה מעורבת במעשה קונדס כנגד כובען בשם טְרִיגִיוֹס, איש ידוע מאוד שם. היא גרמה לו שייכנס לכד מלא מים עד לצווארו עירום ועריה, כשלראשו עטרת ענפי ברוש. שם היה עליו לשהות עד קרוב לחצות הלילה, עת היה עליו לצאת מן הכד, לחפור ולחשוף מטמון שהיא שכנעה אותו להאמין שנמצא במקום מסוים בביתו. היא סיפרה שכאשר שמע הכובען הטוב את הפעמונים מכריזים על תפילת השחרית, כדי לא להחמיץ את שעת הכושר, הוא כה הזדרז לצאת מן הכד עד שהפיל את הכד יחד אתו לארץ, ומן המכה והשברים נחבט בשרו, המים נשפכו, והוא נותר שוחה בהם בעודו זועק שהוא טובע. מיהרו אליו אשתו ושכניו ומנורות בידיהם, ומצאוהו עושה תנועות כשוחה, מתנשם, גורר את כרסו על הארץ, מניע את זרועותיו ורגליו במהירות וזועק בקול גדול: "הצילו, רבותי, אני טובע!" הוא היה כה מפוחד, עד כי סבר שהוא באמת טובע. הם אחזו בו וחילצוהו מאותה סכנה. הוא התאושש, וסיפר על מעשה הקונדס של הצוענייה. ולמרות הכול הוא חפר במקום המצוין מעל לגובה אדם לעומק, גם כשאמרו לו כולם שהכול מעשה תרמית שלי. ואילו לא היה עוצר בעדו שכנו – שכן כבר הגיע ליסודות ביתו – והיו מתירים לו לחפור על־פי רצונו, היה מביא חורבן על שניהם. סיפור זה פשט בכל העיר, ואפילו הילדים היו מצביעים עליו כפתי המאמין לכל דבר ועלי כבעלת התרמית.
 
זאת סיפרה הצוענייה הזקנה, ובזה השתמשה כתירוץ כדי לא ללכת לסביליה. הצוענים ידעו כבר מאנדרס קבליירו, שהצעיר נושא עמו סכום נכבד של כסף, וצרפוהו בנקל לחבורתם. הם הציעו לשמור עליו ולהסתירו כל זמן שירצה, והבטיחו לשנות את מסלולם שמאלה ולהיכנס ללה מַנְצָ'ה ולממלכת מוּרְסְיָה.
 
הם קראו לצעיר, ודיווחו לו על כוונותיהם ביחס אליו. הוא הודה להם, ונתן מאה אסקודים מזהב, כדי שיחלקום בין כולם. בקבלם את המתנה נעשו רכים יותר מסמורים. רק פרסיוסה לא היתה מרוצה ביותר מהישארותו של דון סנצ'ו – שכן זה היה שמו של הצעיר לדבריו – אולם הצוענים שינו את שמו לקלֶמֶנטֶה, וכך הוא נקרא מכאן ואילך. אף אנדרס נותר מוטרד מעט ולא היה שבע רצון במיוחד מהישארותו של קלמנטה, כי הוא חשש שהצעיר נטש את תוכניותיו המקוריות בנימוקים קלי ערך. אולם קלמנטה כאילו קרא את מחשבותיו, ובין השאר אמר לו שהוא, קלמנטה, יהיה מאושר לעבור לממלכת מורסיה, כיוון שהיא קרובה לקרטחנה. ואם הספינות תעגונה שם, כפי שהוא סבור שיהיה, הוא יוכל לעבור משם בנקל לאיטליה. לבסוף, כדי שיוכל לפקוח עליו עין, לעקוב אחר פעולותיו ולפקח על כוונותיו, ביקש אנדרס שקלמנטה יהיה בן לווייתו. קלמנטה קיבל ידידות זו בהוקרת תודה על הטובה שעשה לו. הם התהלכו תמיד בצוותא, נהנו מאוד, פיזרו כסף רב, רצו, קפצו, רקדו, יידו והטילו את המוט טוב יותר מכל אחד מן הצוענים. אהבת הצועניות כלפיהם היתה מעבר למקובל, והוקרת הצוענים היתה רבה במיוחד.
 
הם עזבו, אם כן, את אקסטרמדורה ונכנסו ללה מנצ'ה, ונעו לאט לאט לכיוון ממלכת מורסיה. בכל הכפרים והמקומות שעברו בהם נערכו תחרויות בכדור, בסיף, בריצה, בקפיצה, בהטלת מוט, בתרגילים אחרים של כוח, זריזות ומהירות. אנדרס וקלמנטה יצאו מנצחים בכול, כפי שנאמר בעבר על אנדרס בלבד. בכל אותו זמן, שנמשך מעל לחודש ומחצה, לא היתה לקלמנטה שום הזדמנות, והוא אף לא ניסה למצוא הזדמנות כזו, לשוחח עם פרסיוסה. עד אשר יום אחד, כשהיא ואנדרס היו יחד, הצטרף אליהם והשתתף בשיחה, שכן הם קראו לו. ופרסיוסה אמרה לו:
 
"מאז שהגעת למחננו לראשונה הכרתי אותך, קלמנטה, ועלו בזיכרוני החרוזים שנתת לי במדריד. אולם לא רציתי לומר דבר, כי לא ידעתי מה המניע שהביאך למחננו. אולם כאשר התוודעתי למצוקותיך חשתי צער בנפשי, ולבי שהיה נרגש נרגע, כאשר חשבתי שבעולם שדון חואנים הופכים בו לאנדרסים, כך יכולים דון סנצ'ואים לשנות את שמותיהם. אני מדברת אתך באופן זה, כיוון שאנדרס סיפר לי שהוא גילה לך מי הוא ומאילו מניעים הפך לצועני." – וזו היתה האמת, שכן אנדרס גילה לו את כל סיפורו כדי שיבין ללבו וירד לסוף כוונותיו – "ואל תחשוב שלא היה לך יתרון כלשהו בכך שהכרתי אותך, כי רק מתוך כבוד אלי, וכתוצאה מכל מה שאני אמרתי על אודותיך, נתקבלת בקלות ובסבר פנים יפות, כפי שהיתה קליטתך בחבורה שלנו. ומכאן ואילך התפלל לאלוהים שירדפך אך טוב, ושתתמלאנה כל משאלות לבך לטובה. ברצוני שתשיב לי כגמולי על רצוני הטוב, בכך שלא תבייש את אנדרס ולא תטיל בו דופי ותצביע על טעותו בבחירתו לחיות בדרך הזאת. ואף כי אני סבורה שמתחת למנעולי רצוני מצוי רצונו, יצער אותי מאוד לראותו מגלה שמץ של חרטה על מעשהו."
 
לכך השיב קלמנטה:
 
"אל תחשבי, פרסיוסה האחת והיחידה, שדון חואן גילה לי את מוצאו מתוך זחיחות הדעת. תחילה אני הכרתי אותו, ותחילה גילו לי עיניו את כוונותיו. תחילה סיפרתי לו מי אני, ותחילה ניחשתי את רצונו הכבול, שאותו ציינת. והוא נתן בי את אמונו, דבר שהיה בו מן ההיגיון, והפך את סודו לסודי. הוא יכול להעיד אם שיבחתי את החלטתו ואת המעשה שעשה ובחר. איני כה קצר דעת, הו פרסיוסה, שאיני משיג עד היכן מגיעה עוצמתו של היופי בכללותו ושלך בפרט, שחרג מכל מרחביו וגבולותיו של היופי, מהווה תירוץ משכנע למשגים הגדולים ביותר – אם ניתן כלל לכנותם משגים – כיוון שהם נעשים מתוך סיבה שלא ניתן לעמוד בפניה. אני מודה לך, גבירתי, שדיברת בזכותי, ובדעתי לשלם לך בעבור זה באיחולי. יהי רצון שקשרי האהבה יוליכו לסוף טוב, ושתיהני מאנדרס ואנדרס מפרסיוסה שלו ובאישורם וברצונם של הוריו, וכי מזוג כה יפה יבואו לעולם הצאצאים היפים ביותר שהטבע יוכל ליצור מתוך כוונה ויוזמה ברוכה. זאת אני מאחל, פרסיוסה, וזאת אומַר תמיד לאנדרס שלך, ולא שום דבר אחר שיכול להסיח את דעתו המיושבת והשקולה."
 
ברגשות חמים כאלה ביטא קלמנטה את המלים האחרונות, עד שאנדרס התלבט אם דיבר כמאהב או מתוך נימוס, כי המחלה השטנית – הקנאה – היא כה פולשנית ובעלת אופי כזה שהיא חודרת גם לחלקיקי השמש, וכל דבר שנוגע בַּדמות האהובה מעורר דאגה וייאוש בלב האוהב. אולם על אף כל זאת לא מצא סימוכין לקנאתו, והוא נתן אמון יותר בטוב לבה של פרסיוסה מאשר במזלו, שכן האוהבים רואים את עצמם תמיד אומללים, כל עוד שאיפתם אינה מתמלאת. בסופו של דבר היו אנדרס וקלמנטה חברים וידידים טובים, והקשרים נתהדקו בזכות הכוונות הטובות של קלמנטה ותבונתה וצניעותה של פרסיוסה, שמעולם לא נתנה לאנדרס הזדמנות לקנא בה.
 
לקלמנטה היה ניצוץ של משורר, כפי שהראה בחרוזים שנתן לפרסיוסה, ואף באנדרס נגע במידת מה הכישרון לשירה, ושניהם היו חובבי מוסיקה. וכך קרה, כאשר המחנה נתיישב בעמק, ארבע פרסאות ממורסיה, שישבו שניהם לילה אחד כדי להעביר את הזמן בנעימים, אנדרס לרגלי עץ שעם וקלמנטה לרגלי עץ אלון וכל אחד עם גיטרה. שניהם אפופים בדממת הלילה. החל אנדרס בשירה, וקלמנטה השיב לו. ושניהם שרו חרוזים אלה:
 
אַנְדְּרֵס
 
רְאֵה, קְלֵמֶנְטֶה, אֶת הִנּוּמַת הַכּוֹכָבִים
 
בְּלַיְלָה כָּזֶה כֹּה קַר וְצוֹנֵן
 
בְּהִתְמוֹדְדוּת עִם יוֹם מִתְגּוֹנֵן
 
בְּיִפְעַת אוֹרוֹת הָרָקִיעַ בַּנְּתִיבִים.
 
וּבְהֶקֵּש זֵהֶה בְּאוֹתָהּ הַנְמָקָה
 
הַאִם תְּבוּנָתְךָ הָעִילָאִית תֵּרֵד לְעֻמְקָהּ
 
אֶל הַדְּיוּקָן הַזֶּה וְהַגּוּף
 
שָׁם מָצוּי הַיֹּפִי הַצָּרוּף.
 
קְלֵמֶנְטֶה
 
שָׁם מָצוּי הַיּפִי הַצָּרוּף
 
וּלְאָן פְּרֶסְיוֹסָה הַיָּפָה
 
בַּהֲגִינוּת וּבְיִפְעָה?
 
נֶחְפֶּזֶת לְהָפִיץ אֶת הַטּוֹב הָרָצוּף.
 
מָנוּי וְגָמוּר הַנּוֹשֵׂא
 
אֵין אִישׁ אֲשֶׁר אוֹתָהּ לְהַלֵּל יְנַסֶּה
 
אִם לֹא נָגַע בַּקְּדֻשָּׁה תְּחִלָּה
 
בְּזִיקָה לַמָּרוֹם, בֶּאֱמוּנָה חֲרִיגָה אוֹ לָרֶגֶל עָלָה.
 
אַנְדְּרֵס
 
בְּזִיקָה לַמָּרוֹם, בֵּאמוּנָה חֲרִיגָה אוֹ לָרֶגֶל עָלָה
 
סִגְנוֹן זֶה לֹא נִנְקַט מֵעוֹלָם
 
הַשָּׁמַיִם נְשָׂאוּהוּ מֵעַל לְכֻלָּם
 
אֶל יְקוּם מָתוֹק, כֹּה נְדִירָה הַמְּסִלָּה.
 
שְׁמֵךְ! הוֹ צוֹעֲנִית
 
מַה מַּפְעִימָה, מַפְתִּיעָה הוֹ דֻּבְשָׁנִית
 
הָיִיתִי מְיַחֵל שֶׁשְּׁמָהּ אֶל עַל יַגִּיעַ
 
עַד לַסְּפִירָה הַשְּמִינִית בָּרָקִיעַ.[37]
 
קְלֵמֶנְטֶה
 
עַד לַסְּפִירָה הַשְּׁמִינִית בָּרָקִיעַ
 
יִהְיֶה זֶה צוֹדֵק וְהוֹגֵן
 
אֶת הַשְּׁחָקִים בְּעֹנֶג לְעַדֵּן
 
כְּשֶצְּלִיל שְׁמָהּ נִשְׁמַע מַבְקִיעַ.
 
וְגַם לְמֶרְחֲבֵי אֶרֶץ הִגִּיעַ
 
שְׁמָהּ הַמָּתוֹק הִדְהֵד וְהִרְגִּיעַ
 
מוּסִיקָה הָאָזְנַיִם מְבַקְּשׁוֹת
 
תְּהִלָּה לַחוּשִׁים שָׁלוֹם לַנְּפָשוֹת.
 
אַנְדְּרֵס
 
תְּהִלָּה לַחוּשִׁים שָׁלוֹם לַנְּפָשׁוֹת
 
מְלֵאַת רְגָשׁוֹת שִׁירָתָהּ הַיָּפָה
 
הַסִּירוֹנִית הַמְכֻשָּׁפָה
 
מַפִּילָה תְּנוּמָה עַל עֵינַיִם נִרְגָּשׁוֹת.
 
כָּזוֹ הִיא פְּרֶסְיוֹסָה שֶׁלִּי
 
אֵין שׁוּם יִתְרוֹן לְיֹפִי מַפְלִיא
 
מַתְּנָתִי הַמְּתוּקָה הַנֶּחְמָדָה
 
עֲטֶרֶת חֵן נֶפֶשׁ מְכֻבָּדָה.
 
קְלֵמֶנְטֶה
 
עֲטֶרֶת חֵן נֶפֶשׁ מְכֻבָּדָה
 
הִנָּךְ יָפָה – הַצּוֹעֲנִית
 
רַעֲנַנּוּת הַשַּׁחֲרִית הַזִּיוָנִית
 
צַפְרִיר קַלִּיל בְּלַהַט הַקַּיִץ רָדָה.
 
קֶרֶן אוֹר בַּאֲפֵלָה הָאַהֲבָה עִוֶּרֶת
 
כָּאֵשׁ לַשֶּׁלֶג – סְעָרָה בַּנֶּפֶשׁ עוֹבֶרֶת
 
תַּעֲצוּמוֹת הַנֶּפֶש, מְלוֹא הַמַּאֲמַצִּים
 
נִתְרַכְּכוּ, דָּמְמוּ וְנוֹתְרוּ מְרֻצִּים.
 
האיש החופשי וכן השבוי לא הראו שום סימנים שבדעתם להפסיק כה מהר, אילולא נשמע מאחוריהם קולה של פרסיוסה, שעד כה הקשיבה לקולותיהם. הם הפסיקו כדי לשמוע אותה, וללא ניע הקשיבו לה בתשומת לב מופלאה. היא שרה את הבתים (איני יודע אם אִלתרה, או שאי פעם נתחברו החרוזים עבורה), בחן עילאי, כאילו חוברו כדי להשיב להם, כדלקמן:
 
מְאֹהָבָה אֵין קֵץ הַחֲבוּרָה
 
שָׁם הָאַהֲבָה הַשַּׁלִּיטָה
 
אַךְ מַזָּלִי הַטּוֹב נָטָה
 
לְהַעֲדִיף עַל הֱיוֹת יָפָה יְשָׁרָה.
 
בָּהּ צְנִיעוּת רַבָּה הִטְמִיעָה
 
וְלַמָּרוֹם יִישְׁרָה מַבָּטָהּ
 
בְּחֵן וּבִסְגֻלּוֹת תְּכוּנָתָהּ
 
לְגָבְהֵי שָׁמַיִם הִגִּיעָה.
 
כִּנְחשֶׁת דַּלָּה מַעֲמָדִי
 
מְצֻפֶּה בִּלְבַד בְּמַעֲטֶה הֲגִינוּת
 
נֶעֱדֶרֶת שְׁאִיפוֹת לְחַמְדָּנוּת
 
אֵין בְּעשֶׁר יִתְרוֹן יִחוּדִי.
 
צַעַר אוֹתִי אֵינוֹ מַטְרִיד
 
בִּי מָאַס אוֹ אֵינוֹ מַעֲרִיךְ
 
לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר אֲנִי צָרִיךְ
 
יִשְׁכֹּן מַזָּלִי בְּאֵין מַחֲרִיד.
 
אֶנְהַג לְפִי מַה שֶּבִּי מֻפְנָם
 
לְהֵיטִיב, לְשַׁפֵּר, דְּרָכַי יַתְווּ
 
יִקְבְּעוּ שָׁמַיִם וִיצַוּוּ
 
כָּל מַה שֶּׁיַּעֲלֶה בִּרְצוֹנָם.
 
עַל הַיֹּפִי אֶרְצֶה לַהֲגוֹת
 
וְאִם זְכוּתוֹ רַבָּה וּגְדוֹלָה
 
אוֹתִי לִמְרוֹם שִׂיאִים הֶעֱלָה
 
נָשַׁמְתִּי בְּגִינוֹ אֲוִיר פְּסָגוֹת.
 
וְאִם הַנְּפָשׁוֹת שָׁווֹת בְּאֵיכוּת
 
אֲזַי יָכוֹל כָּל פּוֹעֵל וְאִכָּר
 
לִבְחֹן עֶרְכּוֹ לְהַשְׁווֹת בְּעִקָּר
 
עִם כָּל הַקְּרוֹבִים לַמַּלְכוּת.
 
בְּנוֹגֵעַ לִי – זֶה הַמַּרְגָּשׁ
 
הִגַּעְתִּי לְרָמָה עֶלְיוֹנָה
 
כִּי מַלְכוּת עִם אַהֲבָה וְעֶדְנָה
 
אֵינָם יְשׁוּבִים בְּאוֹתוֹ דַּרְגָּשׁ.
 
כאן סיימה פרסיוסה את שירתה, ואנדרס וקלמנטה קמו להקביל את פניה. השלושה החליפו ביניהם דברי טעם, ופרסיוסה בדבריה גילתה את תבונתה, צניעותה וחריפותה, וכתוצאה מכך חש קלמנטה צורך לבקש מחילה מאנדרס, שכן עד אז לא מצא צידוק לתוכניותיו של אנדרס, וסבר שנחישותו הנועזת נבעה מחטאות נעורים ולאו דווקא מכובד ראש והחלטיות.
 
באותו בוקר פורק המחנה, הם עברו להתגורר במקום הנמצא בשטח השיפוט של מורסיה, במרחק שלוש פרסאות מן העיר, שם אירע לאנדרס מקרה ביש שכמעט עלה לו בחייו. לאחר שנתנו באותו מקום כלי זכוכית ותכשיטי כסף כבטחונות, כרגיל, עברו פרסיוסה, סבתהּ וכריסטינה, יחד עם עוד שתי נערות צועניות ועם השניים, אנדרס וקלמנטה, להשתכן בפונדק שהיה בבעלות אלמנה עשירה. היתה לה בת שגילה שבע־עשרה או שמונה־עשרה, קלת דעת יותר מאשר נאה. בין שאר סימני ההיכר שלה נקראה חוּאַנָה קַרְדוּצָ'ה. בראותה את הצועניות והצוענים רוקדים נכנס בה שד, והתאהבה בכל מאודה באנדרס, עד שעמדה לגלות לו את לבה ולהציע לו להיות בעלה – אם ייאות לכך – גם אם יתנגדו לזאת כל קרוביה. היא חיפשה הזדמנות לשוחח עמו, שאכן נקרתה לה באחת המכלאות, כאשר בא אנדרס לקחת שני חמורים. היא התקרבה אליו במהירות, מחשש פן תיראה, ואמרה לו:
 
"אנדרס," שכן שמו כבר היה ידוע לה, "אני עלמה צעירה ועשירה, אין לאמי ילדים אחרים חוץ ממני, הפונדק הזה שייך לה ופרט לו יש לה הרבה כרמים צעירים ושני בתים נוספים. אתה מוצא חן בעיני. אם תבחר בי לאישה, אהיה שלך. השב לי במהירות, ואם אתה נבון הישאר, ותיווכח מה טובים יהיו חיינו."
 
אנדרס נותר מופתע לנוכח העזתה של הקרדוצ'ה, ומיד עם סיום דבריה השיב לה:
 
"גברתי העלמה, נתתי כבר את דברתי להתחתן. אנו, הצוענים, מתחתנים רק בינינו לבין עצמנו. אלוהים יגמול לך על הזכות שעמדת להעניק לי, שאיני ראוי לה."
 
לא חסר הרבה שתפרח בו במקום נשמתה של הקרדוצ'ה לנוכח תשובתו הנחרצת של אנדרס, שאף היתה מגיבה עליה, אילולא ראתה שנכנסו באותה עת למכלאה עוד צועניות. היא יצאה משם במרוצה, פגועה ונחושה בדעתה להתנקם בו, אם תוכל. אנדרס כאיש נבון גמר אומר בלבו להיעלם במהירות ולהתחמק מן ההזדמנות שהשטן הקרה לפניו. הוא קרא היטב את מבע עיניה של הקרדוצ'ה, שגם ללא קשר נישואין תיאות להעניק לו מחסדיה, ולא רצה לראותה פנים אל פנים ולבד באותה מכלאה. לכן ביקש את כל הצוענים לעזוב באותו לילה את המקום. הם, שצייתו לו תמיד, ניגשו מיד לעבודה, השיבו את הביטחונות, ועזבו את המקום באותו ערב.
 
הקרדוצ'ה, שראתה שאנדרס עוזב, חשה כאילו ניטלת ממנה מחצית נפשה מבלי שנותר לה זמן כדי להגשים את מאוויה. היא זממה לאלץ את אנדרס להישאר בכוח, שכן בדרכי נועם לא עלה הדבר בידה. בחריצות רבה, בפיקחות ובהסתר, שאותם הזינו כוונותיה הזדוניות, החדירה בין חפצי הערך של אנדרס, שידעה בבירור שהם שלו, כמה אלמוגים יקרים, שני רדידים של כסף ועוד תכשיטים שלה. כשעמדו לצאת את הפונדק הרימה קולה, שאותם צוענים נטלו עמם את תכשיטיה. קולות אלה הזעיקו את המשטרה ואת כל אנשי הכפר.
 
הצוענים עמדו מלכת וכולם נשבעו, שאיש לא לקח דבר בגנבה, והם נכונים לפתוח את כל השקים והמיטלטלים של החבורה. באותו זמן אחז בצוענייה הזקנה חוסר מנוחה, כיוון שחששה שבאותה בדיקה יתגלו חפציה של פרסיוסה ובגדיו של אנדרס, שעליהם שמרה בקפידה מרובה. אולם תוכניתה של הקרדוצ'ה שמה קץ לדבר במהירות. כבר כשבדקו את הצרור השני ביקשה אותם לשאול היכן הצרור של אותו צועני שהוא רקדן מעולה, שכן ראתה אותו נכנס לחדרה פעמיים, וייתכן שהוא זה שנטל את התכשיטים. אנדרס הבין כי היא מתכוונת אליו, צחק ואמר:
 
"גברתי העלמה, הנה הצרור שלי וזה חמורי, אם תמצאי ברשותי דבר ממה שחסר לך, אשלם שבעתיים, פרט לכך שאהיה נתון לעונש המיועד לגנבים."
 
סוכני החוק הזדרזו לפרוק את משא החמור, ותוך חיפוש מהיר גילו את הגנבה. אנדרס נותר מבועת והמום וניצב שותק כפסל אבן.
 
"האם לא צדקתי בחשדי?" אמרה אז הקרדוצ'ה, "ראו מאחורי אילו פנים נאות מסתתר גנב כה גדול."
 
ראש העיר, שהיה נוכח במקום, החל להטיח באנדרס אלף עלבונות, וכינה את כל הצוענים גנבי הציבור ושודדי דרכים. על כל זאת שתק אנדרס, הוא נותר מתוח ומהורהר, והתקשה לעכל את בגידתה של הקרדוצ'ה. בתוך כל זאת הגיע חייל יהיר אחד, אחיינו של ראש העיר, ואמר:
 
"האינכם רואים עד כמה ממוטט הצועני הזה מן הגנבה? אתערב אתכם שבמתק שפתיים יתכחש לגנבה שנתגלתה בידיו. עדיף היה שנזרוק את כולם לגליאות. ראו, לא היה טוב יותר אילו הנוכל הזה היה משרת בהן את מלכוּתו במקום להיות חופשי ולרקוד ממקום למקום ולגנוב מן הפונדק בהרים? על דברתו של חייל, יש לי חשק לסטור לו, עד שישתטח לרגלי." תוך כדי דבריו וללא שהות הניף את ידו וסטר לו, עד שעורר אותו מהרהוריו והזכיר לו שאין הוא אנדרס קבליירו, אלא דון חואן וקבליירו. הוא תקף את החייל במהירות רבה ובזעם רב, שלף את חרבו של החייל עצמו מן הנדן, תקעהּ בגופו והותיר אותו מת על הארץ.
 
הקהל פתח בצעקות, והדוד ראש העיר התמלא זעם. פרסיוסה התעלפה, ואנדרס נסער בראותו אותה מעולפת. כולם מיהרו לשלוף את נשקם והתנפלו על הרוצח. המהומה גברה, רבו הצעקות, ואנדרס מתוך דאגה לפרסיוסה מחוסרת ההכרה לא נתן את דעתו על הגנתו. רצה המזל, שקלמנטה לא היה נוכח כשהאסון אירע, שכן הוא עזב עוד קודם לכן את הכפר עם כל המטען. לבסוף התנפלו על אנדרס אנשים רבים, לקחו אותו וכבלו אותו בשתי שלשלאות עבות. ראש העיר רצה מאוד לתלות אותו כבר אז, אילו היה הדבר בידו. אולם היה עליו להביאו למורסיה כדי לקיים שם את משפטו. הם לא הביאוהו לשם אלא ביום המחרת, ובמשך היום ששהה שם היה עליו לסבול עינויים ועלבונות מידי ראש עיר זועם, מפקידיו ומכל שאר אנשי הכפר. ראש העיר תפס את כל הצוענים והצועניות שיכול, כי רובם ברחו, וביניהם קלמנטה, שחשש פן ייתפס ויתגלה.
 
לבסוף, עם דין וחשבון של המקרה ועם טור ארוך של צוענים, נכנסו ראש העיר ופקידיו, כולל אנשים מזוינים רבים, למורסיה. ביניהם הלכו פרסיוסה ואנדרס המסכן רכוב על פרד, אסור בשלשלאות, כבול באזיקים בידיו ורגליו נתונות בסד. כל מורסיה יצאה כדי לראות את האסירים, שכן הידיעה על הריגת החייל פשטה וכבר הגיעה אליהם. אולם יופיה של פרסיוסה באותו יום היה כה רב, עד שלא היה אחד שראה אותה ולא היללהּ. החדשות על יופיה הגיעו לאוזני אשתו של המושל, שמתוך סקרנות לראותה השפיעה על בעלה להורות שאותה צוענייה לא תיכנס לכלא וכל השאר כן. את אנדרס הכניסו לצינוק, שהחושך והעדר אורה של פרסיוסה בו גרמו לו לחשוב שלא יצא משם אלא לקברו. נטלו את פרסיוסה וסבתה, כדי שאשת המושל תראה אותה. וכאשר ראתה אותה אמרה:
 
"ואכן בצדק מהללים את יופיה."
 
היא התקרבה אליה, חיבקה אותה בעדינות, ולא שבעה מלראות אותה. היא שאלה את סבתה בת כמה הילדה.
 
"חמש־עשרה," השיבה הצוענייה, "וחודשיים פחות או יותר."
 
"זה צריך היה להיות גילה של קוסטנסה האומללה שלי. איי, חברות, ילדה זו מזכירה לי את מר גורלי," אמרה אשת המושל.
 
נטלה אז פרסיוסה את ידיה של אשת המושל, נישקה אותן פעמים רבות, והציפה אותן בדמעות ואמרה לה:
 
"גברתי, הצועני הנתון במאסר אין בו אשמה, כי התגרו בו. קראו לו גנב, ואין הוא כזה, סטרו לו בפניו שהן כאלו שמשקפות את טוּב נפשו. בשם האלוהים, ובשם מה שאת ובשמך, גברתי, נא עשי שינהגו בו משפט צדק, וכי האדון המושל לא ימהר לגזור את עונשו על־פי החוקים המאיימים עליו. אם יופיי העניק לך קורת רוח כלשהי, נא נצריהו כדי לנצור את חייו של האסיר, שכן במותו אמות גם אני. הוא מיועד להיות בעלי ורק עיכובים מוצדקים ומהוגנים מנעו את נישואינו עד כה. אם יש בכסף כדי למחול, כל המחנה שלנו יעמיד עצמו למכירה פומבית וייתן אף יותר ממה שיבקשו. גברתי, אם את יודעת אהבה מהי, ובזמן כלשהו חשת בה, והיום את רוחשת רגש זה כלפי בעלך, רחמי עלי, כי אני אוהבת את שלי בעדנה ובכבוד."
 
כל זמן שדיברה הוסיפה להחזיק בידיה, ולא הסירה את מבטה העורג ממנה, והזילה שפע של דמעות מרות ומלאות תחינה. ואף אשת המושל התבוננה בה באותו האופן ולא בפחות תשומת לב ולא בדמעות מעטות יותר. בהיותן במצב זה נכנס המושל ומצא את אשתו ופרסיוסה כה בוכיות וכה שלובות זו בזו. הוא נותר משתאה, הן מן הבכי והן מן היופי. הוא שאל לסיבת הרגשנות, והתשובה שנתנה פרסיוסה היתה לחלץ את ידיה מאשת המושל, לתפוס ברגליו של המושל ולומר לו:
 
"אדוני, רחמים, רחמים! אם בעלי ימות, אמות גם אני. אין בו אשמה, אך אם תימצא בו – הטל עלי את העונש. ואם הדבר לא ייתכן, דחה לפחות את הדיון המשפטי, עד אשר נמצא את האמצעים האפשריים כדי לשחררו. ייתכן כי מי שלא חטא בזדון, ישלחו לו השמים בחסדם ישועה."
 
המושל נותר שוב משתאה לשמע הדברים הנבונים של הצוענייה, ואם לא היה חושש להראות סימני חולשה, היה מצרף את דמעותיו לשלה. כאשר כל זה קרה, נותרה הצוענייה הזקנה שקועה בהרהורים בעניינים גדולים, רבים ומגוונים. ובסופה של אותה הפוגה חשיבה ואמרה:
 
"המתינו לי מעט, רבותי המכובדים, אהפוך את הבכי לחיוך, אפילו אם עלול הדבר לעלות לי בחיי."
 
ובצעד קל ומהיר יצאה ממקום הימצאה, והותירה את הנוכחים נבוכים למשמע דבריה. כל אותו זמן עד לשובה לא פסקו דמעותיה של פרסיוסה ובקשותיה שידחו את הדיון בעניין בעלה, כדי שיהיה סיפק בידה להביא זאת לידיעת אביו שיבוא ויהיה מעורב בדבר. הצוענייה שבה ותיבה קטנה תחת זרועה, ואמרה למושל שייכנסו הוא ואשתו עמה לחדר אחר, כי יש לה דברים חשובים לספר להם בסתר. המושל סבר שברצונה לגלות לו דברים על גניבות אחדות שביצעו הצוענים, כדי לזכות בתמורה באהדה במשפט האסיר. הוא פרש מיד עמה ועם אשתו לחדרו הצדדי, ושם כרעה הצוענייה על ברכיה לפני שניהם ואמרה:
 
"אם החדשות הטובות שאני עומדת לבשר לכם, רבותי, אין בהם כדי לזכותני במחילה בתמורה על חטא כבד שלי, אני נכונה לקבל כל עונש שתשיתו עלי. אולם לפני שאתוודה, ברצוני שתאמרו לי, רבותי, אם אתם מכירים את התכשיטים האלה."
 
והיא חשפה תיבה קטנה, שהיתה שייכת לפרסיוסה, והניחה אותה בידיו של המושל. הוא פתח אותה וראה תליונים של פעוטות, אולם לא עלה בדעתו מה המשמעות שיכולה להיות להם. התבוננה בהם גם אשת המושל, אך גם היא לא ירדה לחשיבותם ורק אמרה:
 
"אלה הם קישוטים של תינוקת כלשהי."
 
"נכון," אמרה הצוענייה, "הם שייכים לתינוקת ששמה מופיע בגיליון המקופל הזה."
 
פרש המושל במהירות את הגיליון וקרא את הכתוב:
 
שם הילדה דוֹנְיָה קוֹנְסְטַנְסָה דֶה אַסֶבֶדוֹ דֶה מֶנֶסֶס. אמה דוֹנָה גִיוֹמאר דֶה מֶנֶסֶס ואביה דוֹן פֶרְנַנְדוֹ דה אַסֶבֶדוֹ, אביר המסדר של קַלַטְרַבָה. העלמתי אותה ביום עליית ישו השמימה, בשעה שמונה בבוקר, בשנת אלף חמש מאות תשעים וחמש. התינוקת ענדה את התכשיטים הקטנים השמורים בתיבה זו.
 
אך שמעה אשת המושל את הכתוב בגיליון וזיהתה את התכשיטים, קירבה אותם לפיה, נישקה אותם אינספור נשיקות, ונפלה מעולפת. המושל מיהר לעברה עוד לפני שחקר את הצוענייה על בתו, וכאשר שבה לאיתנה, אמרה:
 
"אישה טובה, את מלאך יותר מאשר צוענייה, היכן נמצאים הבעלים, אני מתכוונת התינוקת, שלה שייכים התכשיטים האלה?"
 
"היכן, גברתי?" השיבה הצוענייה, "היא נמצאת בביתך. אותה הצוענייה שהזילה דמעות מעיניך. לה שייכים התכשיטים, והיא ללא ספק בתך, שאותה חטפתי מביתך במדריד ביום ובשעה שהגיליון מציין."
 
בשמעה זאת אחזה בה התרגשות, היא נפטרה מקבקבי השעם ופרצה במרוצה לתוך החדר שבו שהתה פרסיוסה. היא מצאה אותה מוקפת בנערותיה ובמשרתותיה, עדיין בוכייה. היא זינקה לעברה ומבלי לומר דבר, התירה במהירות את הבגד שעל החזה, ובחנה אם יש מתחת לשד השמאלי כתם שהיה לה בלידתה, ומצאה אותו די גדול. נראה כי במשך הזמן התרחב. מיד ובאותה מהירות חלצה את נעלה, ונתגלתה כף רגל צחה כשלג וכשנהב. היא סובבה אותה ומצאה את אשר חיפשה. שתי האצבעות האחרונות של רגל ימין היו מחוברות זו לזו באמצע ברקמה דקה; וכשהיתה תינוקת לא רצו לנתקה כדי לחסוך ממנה כאב. החזה, האצבעות, הקישוטים, ציון יום החטיפה, הווידוי של הצוענייה ופרץ השמחה שאחז בהורים כאשר ראוה, כל אלה היו הוכחה בנפשה של אשת המושל שפרסיוסה היא אכן בתה. וכך, אחוזה בזרועותיה, שבה עמה למקומם של המושל והצוענייה.
 
פרסיוסה היתה מבולבלת, כי לא ידעה מה הסיבה לתמורות המהירות כל־כך שהתחוללו ביחס אליה, ועוד, כאשר ראתה את עצמה בזרועותיה של אשת המושל, שהרעיפה עליה לא נשיקה אחת אלא מאה. בסופו של דבר הגיעה דוניה גיוֹמאר עם מטענה היקר לפני בעלה, העבירה אותה מידיה לזרועותיו של המושל ואמרה לו:
 
"קבל, אדוני, את בתך קוסטנסה, כי אכן זו היא ללא ספק. אל תפקפק בכך, אדוני, בשום אופן, כי ראיתי את סימן האצבעות הצמודות וכתם הלידה בחזה. ויתרה מזו, לבי אמר לי זאת מן הרגע שראוה עיני."
 
"אין לי שום ספק," השיב המושל, כשלקח בין זרועותיו את פרסיוסה, "אותם רגשות כשלך מילאו את לבי. ויתרה מכך, כיצד ייתכן שכה הרבה סימנים יועדו יחדיו? כיצד יכול דבר כזה לקרות, אם לא בדרך נס?"
 
כל אנשי הבית התהלכו שקועים במחשבות, שואלים איש את רעהו מה מתרחש, וכולם שרויים באפלה. מי יכול להעלות בדעתו שהצוענייה הקטנה היא בתם של אדוני הבית?
 
המושל אמר לאשתו, לבתו ולצוענייה הזקנה כי יש לשמור את העניין בסוד, עד שהוא ימצא לנכון לחשוף אותו. באותו מעמד אמר לזקנה שהוא מוחל לה על הצער שגרמה לו כאשר חטפה את נשמת אפו, וכי המעשה שעשתה בהחזרתה עומדת לה כזכות גדולה. והדבר היחיד שמצער אותו בהכירו בסגולותיה של פרסיוסה, שהיא התארסה לצועני, שהוא גם רוצח וגנב.
 
"איי," השיבה על כך פרסיוסה, "אדוני, אין הוא צועני ולא גנב, אם כי הרג אדם, אולם היה זה השני שפגע בכבודו, ולא היתה לו דרך אחרת לחשוף את זהותו אלא להמיתו."
 
"הכיצד אין הוא צועני, בתי?" שאלה דוניה גיומאר.
 
הצוענייה הזקנה הסבירה בקיצור את סיפור תולדותיו של אנדרס קבליירו, שהוא בנו של דוֹן פְרַנְסיסקוֹ דה קארקַמוֹ, אביר ממסדר סנְטיָאגוֹ, ושמו דון חוּאָן דה קַארְקַמוֹ, ושהוא עצמו משתייך לאותו מסדר, ובגדיו מצויים עמה, מאז שהמירם בבגדי צועני. כמו כן סיפרה על ההסכם שנערך בין פרסיוסה ודון חואן לתקופת ניסיון של שנתיים כדי לבדוק אם להינשא או לא. היא הדגישה את הנקודה הנוגעת למהוגנות של שניהם ולהליכותיו הנעימות של דון חואן.
 
הם השתאו לדברים האלה, כמו גם למציאת בתם, והמושל הורה לצוענייה ללכת ולהביא את הבגדים של דון חואן. היא עשתה זאת מיד, ושבה עם צועני אחר שנשא אותם.
 
בשעה שהיתה הצוענייה בדרכה לשם ובחזרה, שאלו ההורים את פרסיוסה מאה אלף שאלות, והיא השיבה על כולן בתבונה ובחן, שגם לולא הכירו בה את בתם היו מתאהבים בה. הם שאלוה למידת החיבה שהיא רוחשת לדון חואן. היא השיבה שאין לה כלפיו יותר מן החובה להיות אסירת תודה למי שנאות לרדת ממעמדו למענה כדי להיות צועני. אולם עתה לא תחוש כלפיו אסירות תודה מעבר למה שירצו הוריה.
 
"החרישי, פרסיוסה בתי," אמר אביה. "ברצוני שהשם פרסיוסה יישאר לזכר אובדנך ומציאתך. בתור אביך, אני נוטל על עצמי את התפקיד להשיבך למעמד הראוי לך."
 
בשמעה זאת נאנחה פרסיוסה, ואמה, שהיתה נבונה והבינה שהיא נאנחת בגין אהבתה לדון חואן, אמרה לבעלה:
 
"אדון, בהיות דון חואן דה קארקמו בעל מעמד רם, והוא כה חושק בבתנו, מה רעה תהיה לנו אם ניתן לו את בתנו לאישה?"
 
והוא השיב לה:
 
"רק היום מצאנוה, וכבר את רוצה לאבדה? הבה נהנה ממנה מעט, כי לאחר שנשיא אותה היא לא תהיה שייכת לנו אלא לבעלה."
 
"אתה צודק, אדוני," היא השיבה, "אולם תן הוראה שיוציאו את דון חואן, ששוהה בוודאי בצינוק כלשהו."
 
"כן, ככל הנראה," אמרה פרסיוסה, "שכן גם לגנב ורוצח, ומעל הכול לצועני, לא היו נותנים מקום ראוי יותר."
 
"ברצוני ללכת ולראותו בנימוק שאני רוצה לקבל את הודאתו," השיב המושל. "ואני חוזר על הוראתי, גברתי, שאיש לא ידע על העניין הזה כל עוד לא ארצה בכך."
 
הוא חיבק את פרסיוסה והלך מיד לבית־הסוהר, נכנס לצינוק ששהה בו דון חואן, ולא רצה שמישהו יצטרף אליו. הוא מצא ששתי רגליו נתונות בסד ואזיקים על ידיו ואף את סד הצוואר לא הסירו ממנו. המקום היה חשוך, אך המושל הורה לפתוח מלמעלה צוהר שממנו חדר אור, אם כי קלוש, וכאשר יכול לראותו אמר לו:
 
"מה אתך תכשיט יקר? כך הייתי כובל את כל הצוענים המצויים בספרד כדי לחסלם ביום אחד, כפי שנהג נירון ברומא, מבלי לתת יותר ממכה אחת! דע לך, גנב בוגדני, הנני המושל בעיר הזאת, ובאתי לגלות ביני ובינך אם נכון שאותה צוענייה שבאה אתך היא אשתך."
 
כששמע זאת אנדרס, שיער שהמושל התאהב בפרסיוסה, שכן הקנאה היא גוף דקיק שחודר לגופים אחרים מבלי לפגוע בהם, לפרקם או לחלק אותם. אך למרות זאת השיב לו:
 
"אם היא אמרה שאני בעלה זו אמת לאמיתה, ואם אמרה שאינני, גם אז דיברה אמת, כי לא ייתכן שפרסיוסה תאמר דבר שקר."
 
"האם היא כה אמינה?" שאל המושל. "אין זה דבר פשוט לצוענייה. ובכן, אישי הצעיר, היא הצהירה שהיא אשתך, אך עד כה לא נערכו הנישואין. היא מודעת לכך שפשעך מחייב את הוצאתך להורג, והיא ביקשה ממני שטרם מותך אשיא אתכם. היא מבקשת לזכות בכבוד להיות אלמנתו של גנב גדול כמותך."
 
"אם כן, יעשה נא כבודו, האדון המושל, כבקשתה ממנו. לאחר שאשא אותה לאישה, אעבור לחיים האחרים מתוך שביעות רצון, בהיפרדי מן החיים האלה כשאני נושא את שמה."
 
"אתה ודאי אוהב אותה מאוד," אמר המושל.
 
"בכל מאודי," השיב האסיר, "עד שאין לבטא זאת במלים. ובאמת, אדוני המושל, שים נא קץ לענייני. הרגתי אדם כי הוא רצה לפגוע בכבודי. ואכן אני מעריץ את הצוענייה הזאת. אמות מרוצה אם אמות בחסדה, ואני יודע שהחסד האלוהי לא ישקר, כי שנינו עמדנו בכנות ובקפידה בכל אשר התחייבנו."
 
"אם כן אשלח להביאך הלילה," אמר המושל, "ובביתי תישא את פרסיוסה לאישה, ולמחרת בצהריים תעלה לגרדום. עלי להוציא לפועל את התביעה של בית־המשפט ואת הבקשה של שניכם."
 
אנדרס הודה לו, והמושל חזר לביתו וסיפר לאשתו על כל מה שקרה עם דון חואן, ועל שאר הדברים שבדעתו לעשות.
 
בזמן העדרו סיפרה פרסיוסה לאמה על כל מסלול חייה, ועל כך שתמיד האמינה שהיא צוענייה ונכדתה של האישה הזקנה, אך תמיד העריכה את עצמה יותר מאשר מצופה מצוענייה רגילה.
 
אמה שאלה אותה אם אכן היא אוהבת בכנות את דון חואן דה קארקמו, והיא, בביישנות, כשעיניה מושפלות לקרקע, השיבה שבסברה שהיא צוענייה האמינה, שתשפר את מעמדה בנישואיה לאביר המסדר, ממעמד כה גבוה כמו דון חואן דה קארקמו. בראותה מתוך הניסיון את אופיו הטוב ואת התנהגותו המהוגנת כלפיה, התבוננה בו לעתים בעיניים כלות ואוהבות, אך בסופו של דבר, כפי שכבר אמרה, אין לה רצון אחר אלא לנהוג על־פי רצונם של הוריה.
 
ירד הלילה, ובשעה עשר בקירוב הוציאו את אנדרס מבית־הסוהר ללא אזיקים וסד צוואר, אך לא בלי שלשלאות שהקיפו את רגליו ומשם סביב כל גופו. באופן זה הגיע מבלי שאיש ראהו, פרט לאלה שהביאוהו לביתו של המושל. בשקט ובזהירות הכניסוהו לחדר, ושם עזבוהו לבדו. לשם נכנס כעבור זמן קצר כומר, וביקש ממנו להתוודות, כיוון שעמדו להוציאו להורג למחרת. וזה אשר השיב לו אנדרס:
 
"אני אתוודה מתוך רצון כן, אך מדוע אין משיאים אותי תחילה? ואם אכן עומדים להשיאני, ממתינה לי מכל מקום מיטת כלולות עצובה."
 
דוניה גיומאר, שידעה כל מה שמתרחש, אמרה לבעלה שהבלהוֹת שהטילו על דון חואן עברו את הגבול, ושימַתֵּן אותן, כי הוא עלול בעטיין לשים קץ לחייו. המושל קיבל ברצון את עצתה, קרא למוודה ואמר לו שתחילה עליו להשיא את הצועני לפרסיוסה, הצוענייה, ורק אחר־כך יערוך וידוי, ושיעתיר לאלוהים בכל לבבו, כי פעמים רבות הוא מרעיף את חמלתו בזמן שהתקוות יבשו כחרס.
 
ואכן, כך יצא אנדרס אל חדר שהיו בו רק דוניה גיומאר, המושל, פרסיוסה ושניים ממשרתי הבית. אך כאשר ראתה פרסיוסה את דון חואן כבול ומוקף כולו בשלשלת כה כבדה, את חוורון פניו ועיניו, שניכר בהן שבכה, מילא צער רב את לבה. היא נצמדה לזרועה של אמה שהיתה לצדה, האם חיבקה אותה ואמרה:
 
"התעודדי, בתי, כי כל מה שאת רואה עכשיו יהפוך לך לטובה ולאושר."
 
היא, שחסרה ידע על המתרחש, לא ידעה כיצד להרגיע את עצמה, הצוענייה הזקנה היתה מוטרדת, והנוכחים ציפו שהעניין יבוא לידי גמר. המושל אמר:
 
"אדוני ממלא מקום הכומר, הצועני הזה והצוענייה הזאת הם אלה אשר על כבודו להשיא."
 
"זאת לא אוכל לעשות מבלי שנערכו התנאים המוקדמים שהטקס מחייב. היכן האישורים של הכנסייה על־פי התקנון? היכן הרישיון של הממונה עלי, שמעניק לי את הרשות לערוך את הנישואין?"
 
"זו היתה רשלנות מצדי," אמר המושל. "אדאג שהכוהן יעניק אותו."
 
"אולם עד שאראה אותו," השיב ממלא מקום הכומר, "תסלחו לי, רבותי."
 
ומבלי להכביר מלים וכדי למנוע שערורייה עזב את הבית, והותירם במבוכה.
 
"האב פעל כהלכה," אמר המושל באותו מעמד. "ייתכן שהיתה זו ההשגחה משמים, כדי לדחות את ביצוע גזר־הדין של אנדרס, שכן למעשה עליו לשאת את פרסיוסה ויש לסלק תחילה את כל העיכובים. ובכך יינתן זמן רב לגבור במתיקות על קשיים מרים ורבים. אולם תחילה ברצוני לדעת מאנדרס, אם יאיר לו מזלו באופן שלא יתגלו עוד חרדות ובלהוֹת מסוג זה, והוא יהיה לבעלה של פרסיוסה, האם הוא יראה עצמו מאושר כאנדרס קבליירו או כדון חואן דה קארקמו."
 
כאשר שמע אנדרס שמכנים אותו בשמו, אמר:
 
"אם כך פרסיוסה לא רצתה לשמור על שתיקה, וגילתה מי אני, ואף אם תגיע אלי בשורה טובה שאהיה למלך העולם, אוסיף להוקיר אותה בכל מאודי, עד אשר תשים קץ ותגשים את שאיפתי. ולעצמי לא אייחל לחסד למעלה מזה, אלא למה שיעניקו לי השמים."
 
"על הרגשות הכנים שהראית, אדון דון חואן דה קארקמו, אדאג בבוא הזמן שפרסיוסה תהיה לאשתך החוקית. ועתה אני מוסר אותה לידיך, ונותן בה אמון ותקווה בהיותה היהלום היקר ביותר בביתי, בחיי ובנפשי. הוקר אותה בכל מאודך, כפי שאתה אומר, כי עמה אני מוסר לך את דוניה קוֹסטנסה דה מֶנֶסֶס, בתי היחידה. כי גם אם אהבתה שווה לשלך, אין היא פחותה כלל ממך ביוחסין שלה."
 
אנדרס נותר נדהם בראותו את האהבה שמרעיפים עליו. במלים קצרות סיפרה דוניה גיומאר על אובדן בתה ומציאתה, כולל הפרטים המדויקים של הצוענייה הזקנה על החטיפה. דון חואן נותר עדיין נדהם ומשתאה, אך מלא גיל עד גדותיו. הוא חיבק את חותניו, קרא להם הוריו ואדוניו ונשק את ידי פרסיוסה, שבדמעות ביקשה את שלו.
 
נתגלה הסוד, הידיעה על העניין הופצה עם יציאת המשרתים שנכחו במקום. כאשר נודע הדבר לראש העיר, דודו של המת, הבין שנחסמו בפניו דרכי הנקמה, כיוון שיד החוק לא יכלה לפגוע בחתנו של המושל.
 
דון חואן לבש את בגדי המסע שהביאה הצוענייה, המיר את בית האסורים ושלשלאות הברזל בחירות ובשלשלאות זהב, את ייסורי המאסר של הצוענים בשמחה, כי ביום המחרת הם שוחררו בערבות. לדודו של המת הובטחו אלפיים דוקטים, שגרמו לו למשוך את התביעה ולמחול לדון חואן, שלא שכח את רעו, קלמנטה, והורה לחפשו אך לא מצא אותו ולא נודע לו דבר על אודותיו, אלא כעבור ארבעה ימים, כאשר הגיעה ידיעה שהוא עלה על אחת משתי הגליאות מגנואה שעגנו בנמל קרטחנה, וזה מכבר הפליג עמה.
 
המושל סיפר לדון חואן שקיבל ידיעה מהימנה שאביו, דון פרנסיסקו דה קארקמו, נתמנה למושל באותה עיר, ועדיף יהיה להמתין לו לעריכת טקס הנישואין עד לקבלת אישורו וברכתו. דון חואן אמר שלא יסטה מכל הוראה שלו, פרט לכך שיש לקיים את האירוסין עם פרסיוסה.
 
הם קיבלו אישור מן הארכיהגמון, שניתן לקיים את הטקס רק בהכרזת נישואין אחת. נערכו חגיגות בעיר, כי המושל היה אהוד מאוד. היו זיקוקים, מלחמות פרים ומרוצי סוסים ביום האירוסין. הצוענייה הזקנה נותרה בבית, שכן לא רצתה להיפרד מנכדתה פרסיוסה. החדשות על הדבר והאירוסין של הצוענייה הקטנה הגיעו לחצר המלוכה. לדון פרנסיסקו דה קארקמו נודע שהצועני הוא בנו, ופרסיוסה היא הנערה הצוענייה שאותה ראה, ובגלל יופיה מחל על קלות דעתו של בנו, שסבר שאבד כי לא הגיע לפלנדריה. הוא סלח על הכול, בעיקר כאשר נוכח כמה טוב יהיה לבנו לשאת לאישה את בתו של איש כה מכובד ועשיר כדון פרננדו דה אסבֶּדוֹ. הוא הקדים את יציאתו כדי לראות את ילדיו, ותוך עשרים יום הגיע למורסיה. בהגיעו חידשו את החגיגות, נערכו טקסי החתונה, חזרו משוררי העיר וסיפרו את פרטי המאורעות – והיו שם כמה ואף טובים מאוד, שקיבלו על עצמם להלל את האירוע המוזר וכן את יופיה של הצוענייה שאין דומה לו. והמוסמך המפורסם פוֹסוֹ[38] הפליג בחרוזיו כל־כך עד כי המוניטין של פרסיוסה לעולם ינון עדי נצח, מעתה ועד לדור אחרון.
 
שכחתי לספר, שאותה פונדקית מאוהבת גילתה למשטרה שהודעתה על הגנבה של אנדרס הצועני היתה שקר. היא הודתה באהבתה ובאשמתה, אך לא הוטל עליה שום עונש, כי בתוך שמחת הנישואין נקברה הנקמה, והרחמים ניעורו לחיים.

מיגֶל דה סֶרוואנטס סַאבֶדְרָה (בספרדית: Miguel de Cervantes Saavedra, ‏29 בספטמבר 1547 – 23 באפריל 1616), היה סופר ומחזאי ספרדי, הידוע בעיקר בשל הספר "דון קיחוטה דה לה מאנשה". נחשב לאחד מגדולי היוצרים בשפה הספרדית.

עוד על הספר

  • שם במקור: Cinco Novelas Ejemplares
  • תרגום: מנחם ארגוב, אסף אשכנזי
  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 304 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 4 דק'
חמש נובלות אקזמפלריות מיגל דה סֶרוואנטס
על התרגום
מאת
מנחם ארגוב ואסף אשכנזי
 
מתוך שתים־עשרה הנובלות הקרויות נובלות אקזמפלריות תורגמו עד עתה שבע בלבד – "הפרקליט זכוכית", "איש אקסטרמדורה הקנאי", "נישואי רמִייה", "שיח הכלבים", "כוח הדם", "רינקונטה וקורטדיליו" ו"הגברת קורנליה". "איש הזכוכית" ("הפרקליט זכוכית"), שתורגמה בשנת 1941 על־ידי אפרים שמואלי (הוצאת גזית, תל אביב), הנה, למיטב ידיעתנו, הנובלה הראשונה של סרוונטס שהובאה בלבוש עברי. ב־1956 יצאה לאור הנובלה "כוח הדם" בתרגום יוסף רובין בתוך מבחר הספור הספרדי (עורך: יוסף רובין, הדר, תל אביב). הקובץ סיפורים (1982) בהוצאת הקיבוץ המאוחד איגד בתוכו חמש נובלות של סרוונטס: "הפרקליט זכוכית" ו"נישואי רמייה" (בתרגום יורם ברונובסקי) ו"רינקונטה וקורטדיליו", "איש אסטרמאדורה הקנאי" ו"שיח הכלבים" (בתרגום לואיס לנדאו). בשנת 2000 הופיעה בכרך הראשון של האנתולוגיה החדשה (עורך: מנחם פרי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב) הנובלה "הקנאי מאסטרמדורה" בתרגום טל ניצן.
 
תרגומים מאוחרים יותר לאחדות מן הנובלות הללו הופיעו בתרגום פביאנה חפץ תחת שני כותרים: חתונת הכזב (הוצאת בבל, תל אביב 2002), שבו ניתן למצוא את "כוחו של הדם", "הגברת קורנליה" ו"חתונת הכזב" ("נישואי רמִייה"); והפרקליט זכוכית (בבל, תל אביב 2003), שם מצויות הנובלות "הפרקליט זכוכית" ו"שיח כלבים" ("שיח הכלבים").
 
בספר שלפנינו מצויות חמש נובלות של סרוונטס שלא תורגמו מעולם לעברית: "הצוענייה הקטנה" ("La gitanilla"), "המאהב הנדיב" ("El amante liberal"), "הספרדייה האנגלייה" ("La española inglesa"), "עוזרת הבית המהוללה" ("La ilustre fregona") ו"שתי העלמות" ("Las dos doncellas"). כמו כן מצאנו לנכון לצרף את ה"אקדמה לקורא", המצויה בקובץ המלא של שתים־עשרה הנובלות, שעל אף חשיבותה הרבה להבנת המסגרת המאחדת את כל הנובלות, לא זכתה להתפרסם בעברית.
 
לצורך התרגום הנוכחי נסתייענו בכמה מהדורות מוערות בספרדית: נובלות אקזמפלריות I, יII בעריכת הארי סיבר (Harry Sieber, Madrid: Cátedra, 2000, 2001); הנובלות האקזמפלריות בעריכת פלורנסיו סביליה ארויו ואנטוניו ריי האזאס (Miguel de Cervantes. Obra completa, vol. II, Florencio Sevilla Arroyo y Antonio Rey Hazas, Alcala de Henares: Centro de Estudios Cervantinos, 1994); ונובלות אקזמפלריות (Novelas ejemplares) בעריכת פרנס לוטיקהויזן (Frances Luttikhuizen, Barcelona: Planeta, 2005). כמו כן נעזרנו בשני תרגומים אנגליים: The Spanish Ladie and Other Stories בתרגום משנת 1640 של James Mabbe (London: Oxford University Press, 1928) אשר סייע לנו בתרגום "הספרדייה האנגלייה" ו"המאהב הנדיב". ב־The Deceitful Marriage and Other Exemplary Novels בתרגום וולטר סטרקי (Walter Starkie, New York: New American Library, 1963) הסתייענו לצורך תרגום "הצוענייה הקטנה" ו"עוזרת הבית המהוללה".
 
ביצירות טבועים פתגמים ואמרות כנף רבים. השתדלנו לשמור על משמעותם ועל מבנם המקורי, פרט למקרים ספורים שבהם העדפנו לשאוב את הביטויים ממקורות לשוניים עבריים. חשוב לציין, שהתחביר ביצירות סרוונטס מורכב, ובמקרים רבים איננו תואם את כללי השפה הספרדית התקינה של אותה תקופה, ועל כן לא אחת נאלץ קורא יצירותיו להתמודד עם משפטים מסורבלים ושבורים, המקשים על הבנת הטקסט. נוסף לכך, שפתו של סרוונטס נוטה לפתוח את היצירה לרב־משמעות, ולכן אין תימה שלעתים נתקלנו בפרשנויות שונות לטקסט זהה. ניסינו ככל יכולתנו לשמור על אותה עמימות, במקרים שבהם סברנו שהיא תואמת את רוח היצירה.
 
השירה השזורה, בייחוד בשתיים מהנובלות ("הצוענייה הקטנה" ו"עוזרת הבית המהוללה"), אינה בנויה על־פי מתכונת אחידה ומובהקת. כתוצאה מן הרצון לשמור על נאמנות למקור ישנן חריגות לגבי משמעותו המילולית של הטקסט הלירי, שנבעו מן הצורך להתאים את המצלול של השירה הספרדית לשפה העברית.
 
שלוש נובלות, "הספרדייה האנגלייה", "המאהב הנדיב" ו"שתי העלמות", תורגמו בידי אסף אשכנזי. הנובלות "הצוענייה הקטנה" ו"עוזרת הבית המהוללה", כמו גם כל קטעי השירה המופיעים בקובץ זה, תורגמו בידי מנחם ארגוב.
 
תרגום הנובלות הוא פרי שהניבו לימודינו בשיעוריה של פרופ' רות פיין, ראש החוג ללימודים רומאניים ולטינו־אמריקניים באוניברסיטה העברית בירושלים. הודות לה עמדנו על איכותן, ייחודן ומורכבותן של יצירות מיגל דה סרוונטס. פרופ' פיין ליוותה את עבודתנו לכל אורכה והאירה מקורות עלומים, ועל כך נתונה לה תודתנו מקרב לב.
 
מרגע מסירת הקובץ להוצאת כרמל בשנת 2005 סייעו לנו מספר אנשים נוספים, שהודות למסירותם רואה כעת הקובץ אור: ינון קחטן, שנרתם לעזרה בהוצאת הספר לאור, וכל צוות עובדי "הוצאת כרמל", שתרמו מנסיונם וממרצם.
 
 
אקדמה לקורא
 
הייתי רוצה, לו ניתן הדבר, קורא אהוב ביותר, לפטור עצמי מכתיבת אקדמה זו, כיוון שזו שכתבתי לדון קיחוטה שלי לא עלתה יפה דיה עד כי תותיר בי חשק כלשהו לכתוב נוספת. בכך יש להאשים חבר אחד, מבין רבים אחרים שרכשתי במהלך חיי בזכות אופיי יותר מאשר בזכות כישרוני. אותו חבר יכול היה בנקל, כמקובל וכנהוג, לחקוק ולחרוט את דמותי בדף הראשון של ספר זה – שכן דון חואן חַאוּרִיגִי בעל המוניטין היה מעניק לו את דיוקני – ובכך היתה שאיפתי באה על סיפוקה. ועמה רצונם של רבים, שהיו מבקשים לדעת אילו תווי פנים וממדים נושא זה, אשר מעז לחשוף יצירות כה רבות לחללו של עולם, לעיני כול, ומציין מתחת לדיוקן:
 
"האיש אשר אתם רואים עתה – בעל פנים נשריות, שיער ערמוני, מצח חלק ונטול קמטים, עיניים מחייכות, אף מעוקל, אף כי ממדיו נאים, זקן מכסיף, ולא חלפו עשרים שנה מאז היה זהוב, שפם גדול, פה קטן, שיניים לא קטנות ולא רבות, כי ברשותו שש בלבד שמצבן בכי רע ומיקומן גרוע, כיוון שאין אחת המקבילה לרעותה; הגוף מצוי בין שני קטבים – לא גדול ולא קטן, גון פניו רענן, יותר לבן מחום, כתפיים שחות במקצת ואינו קל רגליים במיוחד – ובכן זהו, אם כן, דיוקנו של מחבר לה גאלתיאה ודון קיחוטה איש לה מנצ'ה, וזה שיצר את המסע לפרנסוס מתוך חיקוי ליצירתו של סֶזאר קַאפּוֹרַל איש פֶּרוּסָה, ויצירות אחרות שמשוטטות אנה ואנה, ואולי אף אינן נושאות את שם בעליהן. הוא קרוי בדרך־כלל מיגֶל דה סֶרוונטס סַאַבֶדְרָה. שנים רבות היה חייל ובמשך חמש שנים ומחצית השנה שבוי, שם למד לשמור על אורך רוח בעתות מצוקה. הוא איבד בקרב הימי של לֶפַּנְטוֹ את ידו השמאלית מכדור רובה, פציעה שאף כי מראֶהָ דוחה, בעיניו היא נאה, כיוון שקיבל אותה במאורע המהולל והמרומם ביותר שהיו עדים לו הדורות הקודמים, ואף לא מצפים לראות כמותו בעתיד, בשעה שלחם תחת נסי המנצחים של בנו של ברק המלחמה, קרל החמישי, הזכור לטוב."
 
אולם לו אותו חבר, שאני בא בטרוניה עמו, לא היה נזכר במאורעות אחרים לספר עלי פרט לאלה, הייתי אוסף לעצמי שני תריסרים של עדויות, ומספר לו עליהן בסתר, כדי שיעצים בהן את שמי וישבח את כישרוני. אך לחשוב שאותם דברי שבח מבטאים את האמת לפרטיה זו שטות, שהרי לא בשבחים ולא בהשמצות יש מן הדיוק.
 
בקיצור, כיוון שהזדמנות זו חלפה ועברה, ואני נותרתי אובד עצות ונטול דיוקן, איאלץ להציל עצמי באמצעות פי. על אף שאני כבד פה, לא אהיה כבד פה בבואי לומר אמתות, אשר גם אם הן נאמרות באמצעות סימנים, הן ניתנות להבנה. וכך אני אומר לך שוב, קורא יקר, כי מן הנובלות האלה שאני מציג לפניך אי אפשר לבשל תבשיל קדירה, כיוון שאין למצוא בהן לא רגליים, לא ראש ולא קרביים, ולא כל דבר הדומה להם. רצוני להדגיש, שאותן מחמאות אוהבים שתמצא באחדות מהן הנן כה מהוגנות ושקולות בהתאם לתבונה ולשיח הנוצרי, שאין בהן כדי לנטוע בקורא המרושל והזהיר שיקרא אותן מחשבת זדון.
 
כיניתי אותן אקזמפלריות, ואם תבחן אותן בקפידה, אין בהן אחת שאי־אפשר להפיק ממנה שיעור מועיל. לולא הייתי מבקש לקצר בדברים, אולי הייתי מראה לך את הפרי הטעים והמהוגן שניתן להפיק מכולן ביחד או מכל אחת בפני עצמה.
 
כוונתי להציג בפני כול שולחן ביליארד, שכל אחד יוכל להתבדר אצלו, מבלי שייגרם נזק לאיש. וכוונתי ללא כל נזק, לא לנפש ולא לגוף, כי מגמתם של מעשים מהוגנים ונעימים לגרום הנאה ולא נזק.
 
ואכן אין האדם נמצא תדיר בבתי התפילה, והכנסיות אינן מלאות על דרך השגרה, ואנשים אינם עסוקים תמיד בענייני מסחר, עד כמה שחשיבותם רבה. ישנן עתות למרגוע, שעל הנפש הדאובה לנוח בהן. כדי למלא צורך זה נוטעים שדרות, תרים אחר מעיינות, מיישרים מורדות ומטפחים בקפידה את הגנים.
 
דבר אחד ארהיב עוז לומר לך: אם יתברר לי באופן כלשהו, שקריאת הנובלות האלה עלולה לעורר כוונת זדון ומחשבת אוון כלשהי במי שיקרא אותן, אעדיף לגדוע את היד שבה כתבתי אותן מאשר לפרסמן בציבור. גילי אינו מתיר לי להקל ראש בחיי העולם הבא, כי על חמישים וחמש השנים הרווחתי תשע נוספות כשידי על העליונה.[1]
 
על זאת שקד כישרוני, ולכאן הביאתני נטייתי. ויותר מכול הגעתי למסקנה (ואכן כך הוא), כי הנני הראשון שכתב נובלות בלשון הספרדית, כי הנובלות הרבות המודפסות בשפה זו – כולן מעשה תרגום מלשונות זרות, ואילו אלו שלי, לא חיקויים ולא גניבות. כישרוני חוללן ונוצתי ילדה אותן, והן גדלות בזרועותיה של מכונת הדפוס.
 
אחריהן, אם לא יבוא קץ לחיי, אני מציע לך את התלאות של פֶּרסילֵס, ספר המתיימר להתחרות בהֶליוֹדוֹרוֹס,[2] שמא בשל העזתו לא יצא וידיו על ראשו. תחילה תראה, אם כי באיחור מה, את עלילותיו של דון קיחוטה ושנינויותיו של סנצ'ו פַּנסה, ולאחר מכן את שבועות הגן.
 
אני מבטיח רבות, כשכוחותי כה דלים. אולם מי יוכל לרסן את השאיפות? אני חפץ רק שתיתן את דעתך על כך, שאם העזתי להקדיש את הנובלות האלו לרוזן מלֶמוֹס,[3] כנראה שמסתורין כלשהו טמון בהן.
 
איני מבקש עוד אלא שאלוהים ישמרך, וייתן לי אורך רוח כדי לשאת בכבוד את הדברים הרעים, שכמה מתחכמים ומשמיצים עלולים להלעיז עלי. היה שלום!
 
 
הצוענייה הקטנה
 
נראה שהצוענים והצועניות באו לעולם רק כדי להיות גנבים. הם נולדים להורים גנבים, הם גדלים עם גנבים, הם מתחנכים להיות גנבים, ולבסוף הם הופכים להיות גנבים מיומנים ובקיאים בכל אשר יפנו. ההנאה מן הגנבה והגנבה עצמה טבועות בהם בקשר בל יינתק, ורק המוות מפריד ביניהם.
 
והנה אחת מבנות העם הזה, צוענייה זקנה שיכלה להיות בוגרת בית מדרשו של הנוכל קאקוֹ,[4] גידלה ילדה כאילו היתה נכדתה, וקראה לה פּרֶסיוֹסה.[5] היא לימדה אותה את כל מלאכות הצועניות, דרכי הרמייה ושיטות הגנבה. אותה פרסיוסה היתה לרקדנית יחידה במינה, שלא נמצאה כמותה בין כל הצוענים, וליפה ולנבונה ביותר, לא רק בין הצוענים אלא בין כל היפות והנבונות שנודעו לתהילה. לא השמש, לא הרוחות ולא כל פגעי השמים, שהצוענים חשופים להם יותר משאר האנשים, לא יכלו להעיב את זיו פניה או להכהות את ידיה הצחות. ויתרה מזו, אותה גסות וחוסר נימוס שגודלה בהם לא דבקו בה, אלא רק רמזו שנולדה ליקירי ארץ נעלים ולא לצוענייה, כיוון שהיתה אדיבה ושקולה ביותר. ונוסף על כל אלה היתה פתוחה ומשוחררת. אולם לא פתיחות במובן שיש בה שמץ של חוסר מהוגנות, אלא להפך, עם היותה מלאת חריפות היתה כה צנועה, עד ששום צוענייה, מבוגרת או צעירה, לא העזה לשיר בנוכחותה שירי זימה או להשתמש במלים לא יפות. הסבתא הזקנה הכירה באוצר הגלום בנכדתה, וציפור הטרף הזקנה החליטה לקחת את גוזלה למעוף וללמדו לפרנס את עצמו בזכות טפריו.
 
גדלה פרסיוסה עתירת מזמורים, קוֹפְּלוֹת, סֶגִידִיליוֹת, סַרַבַּנְדוֹת ושאר סוגי שירה, ובמיוחד רומנסות,[6] שאותן שרה בחן מיוחד. סבתהּ הערמומית השכילה לראות, שזמרה שכזו וחן שכזה בגילה הצעיר של נכדתה, יחד עם יופיה הרב, יהיו מקורות בלתי נדלים ומרתקים ביותר להגדלת הונה. על כן היא חיפשה ומצאה עוד שירים בכל דרך שיכלה, ולא היה משורר שלא נתן לה מיצירותיו; שכן יש משוררים שמגיעים להסכמים עם צוענים ומוכרים להם את יצירותיהם, ממש כפי שישנם כאלה שעושים לעיוורים נסים מזויפים ומתחלקים עמם אחר־כך בהכנסות. הכול מצוי בעולמנו, ואולי הצורך הוא שמעורר ומניע את הכישרון לפעולות מפתיעות.
 
פרסיוסה גדלה במקומות שונים בקסטיליה, ובהיותה בת חמש־עשרה הביאה אותה סבתה־לכאורה למחנה במדריד, למקום הקבע הישן בשדות ברברה הקדושה, שהצוענים נוהגים לשהות בו. היא סברה שתציע את מרכולתה בבירה, במקום שיש סחר־מֶכֶר של כל הבא ליד. את הופעת הבכורה שלה במדריד עשתה פרסיוסה ביום חגה של הקדושה אנה, הפטרונית והמגינה של העיר, בריקוד שהשתתפו בו שמונה צועניות, ארבע זקנות וארבע נערות, וצועני אחד, רקדן מעולה, שהיה המוביל. ועל אף שכולן היו נקיות ולבושות כהלכה, בלטו ניקיונה וזַכּוּתה של פרסיוסה עד כדי כך שהיא ריתקה אליה אט־אט את עיני כלל הצופים. ובין נקישת הטמבורין והקסטנייטות לתנועת הריקוד בקע רחש הלל ליופיה וחִנָּה של הצוענייה, ונדחקו הצעירים כדי לראותה והגברים כדי לחזות בה. אולם כאשר האזינו לשירתה – שכן הריקוד לוּוה בשירה – גברה ההתלהבות והרקיעה תהילתה. מתוך הסכמה כללית של הממונים על החגיגות העניקו לה פה אחד את המקום הראשון – פרס – על הריקוד הטוב ביותר. כאשר הופיעו הרקדנים בכנסייה של מריה הקדושה,[7] מול דיוקנה של אנה הקדושה, לאחר תום הריקודים, נטלה פרסיוסה טמבורין, ולצליליו, בשעה שנעה במעגלים רחבים ובסיבובים מהירים, שרה את הרומנסה הזאת:
 
אִילָן יָקָר עַד מְאֹד
 
פִּרְיוֹ לְהַבְשִׁיל אֵחַר
 
חָלְפוּ שָׁנִים עוֹד וְעוֹד
 
אֶת אֶבְלוֹ עוֹד זָכַר
 
לְיִחוּלָיו, רְצוֹנוֹתָיו
 
בֶּן זוּגוֹ וְהַחֲבֵרִים
 
בְּנִגּוּד לְצִפִּיּוֹתָיו
 
מְהֻסָּסִים נוֹתָרִים.
 
וּבַזְּמַן שֶׁחָלַף,
 
נִצְבַּר צַעַר גָּדוֹל
 
וּמִן הַמִּקְדָּשׁ נִשְׁלַף
 
הַצַּדִּיק מִכֹּל.
 
אַדְמַת קֹדֶשׁ עֲקָרָה
 
הַמַּעֲנִיקָה ליוֹצְרָהּ
 
שֶׁפַע רַב לְכֻלָּם
 
מְזִינָה אֶת הָעוֹלָם.
 
הַבַּיִת – מִטְבָּעָה
 
שָׁם תַּבְנִית מְעֻצָּבָה
 
מְקוֹם הָאֵל לְחוֹתָמוֹ
 
לְעַצֵּב אָדָם בְּצַלְמוֹ.
 
זוֹ אֵם הַבַּת – הָאוֹת
 
בָּהּ הָאֵל גַם יֵאוֹת
 
לְהַרְאוֹת הַנִּפְלָאוֹת
 
לָאָדָם, לַבְּרִיּוֹת.
 
לְמַעַנְכֶם וּלְמַעֲנָהּ
 
הִנָּךְ מַחֲסֶה, אָנָה
 
תִּתֵּן מָזוֹר לָנוּ
 
מַרְפֵּא לְכָל חֳלָיֵינוּ.
 
בִּמְתִינוּת וּבְמִדָּה
 
לְלֹא הִסּוּס בְּיַד אָמָּן
 
שׁוֹלֶטֶת עַל נֶכְדָּהּ
 
הַצַּדִּיק וְגַם רַחֲמָן.
 
הֱיוֹתֵךְ מְמֻנָּה נַעֲלָה
 
עַל אַרְמוֹן רָם מַעֲלָה
 
אֶלֶף מִן הַשְּׁאֵרִים
 
יָד בְּיָד עִמָּךְ נוֹהֲרִים.
 
אֵילוּ בַּת וָנֶכֶד
 
אֵין חָתָן כְּדֻגְמָתוֹ
 
לְמַטָּרָה צוֹדֶקֶת
 
שִׁירִי לִתְהִלָּתוֹ.
 
אוּלָם אַתְּ, הַצְּנוּעָה
 
בָּאת לִמְקוֹם לִמּוּדָהּ
 
שֶׁל בִּתֵּךְ הַכְּבוּדָה
 
עֲנָוָה וְתַרְבּוּת נָאָה.
 
וְעַתָּה סָמוּךְ לָאֵל
 
לְצִדּוֹ חוֹסוֹת בַּצֵּל
 
וְנֶהֱנוֹת מֵעֶלְיוֹנוּת
 
רְחוֹקָה אֲנִי לְמַסְקָנוֹת.
 
שירתה של פרסיוסה הכתה את שומעיה בתדהמה. אחדים אמרו: "אלוהים יברך אותך, נערה." אחרים הוסיפו: "מה חבל שהנערה צוענייה. לאמתו של דבר, היא ראויה להיות בתו של אדון רם מעלה." אחרים היו המוניים, ובנימה גסה העירו: "הניחו לנערה לגדול והיא, באמונה, תראה את טבעה, ותטווה רשת מלאת חן כדי לצוד לבבות." אחר, טוב לב מאוד אך בלתי מחונך ורפה שכל, בראותו אותה נעה במהירות רבה במחול, אמר לה: "יופי, ילדה, יופי, צעדי, חמודה, ורמסי את האבק עד דקדקות!" והיא השיבה, תוך ריקוד:
 
"ארמוס אותו אני עד דק!"
 
תמו ערבי החג וחגיגות הקדושה אנה, ופרסיוסה היתה עייפה במקצת, אך אפופת תהילה על יופיה, על פיקחותה, על תבונתה ועל ריקודיה. שמה נישא בפי כול במרחבי הבירה. כעבור שבועיים שבה למדריד עם ריקוד חדש ועם עוד שלוש נערות נושאות טמבורינים, כשבאמתחתן רומנסות ומזמורים עליזים, אך כולם מהוגנים, שכן פרסיוסה לא הסכימה מעולם שהיא עצמה וחברות להקתה תשרנה שירים גסים. רבים הבחינו בדבר, והעריכו אותה עוד יותר על כך. הצוענייה הזקנה לעולם לא נפרדה ממנה. היא היתה ארגוס[8] שלה. היא חששה פן יחטפו אותה ויסתירוה. היא כינתה אותה נכדה, ופרסיוסה התייחסה אליה כאל סבתה. הן התכוננו להופיע בריקוד ברחוב טולדו המוצל, והקהל שעקב אחריהן יצר מיד מעגל גדול. בשעה שהנערות רקדו, קיבצה הזקנה נדבות מן הנוכחים, והוטל לעברה מטר מטבעות של שמיניות ורביעיות שנערמו כאבנים על לוח משחק, כי גם ליופי יש כוח לעורר את הנדבנות מתרדמתה.
 
בתום הריקוד אמרה פרסיוסה:
 
"אם תיתנו לי ארבע רביעיות, אשיר לכם רומנסה, אני לבדי, יפה עד אין קץ, שדנה ביציאתה של מלכתנו, גבירתנו מרגריטה,[9] למיסה שלאחר לידה בכנסייה בווַיאדוליד, בדרכה לסן יוֹרֶנטֶה. אני אומרת לכם שהרומנסה מפורסמת, ואת היצירה חיבר משורר מן הנודעים, שיכול להיחשב מפקד האוגדה."
 
אך ביטאה את המלים הללו, וכמעט כל העומדים במעגל קראו פה אחד: "שירי, פרסיוסה, הא לך ארבע הרביעיות שלי."
 
ומיד נפל לרגליה שטף של מטבעות, שהזקנה לא הצליחה לקבץ את כולן. לאחר שקצרה את היבול שלה והבציר נאסף, נטלה פרסיוסה את הטמבורין ובטון עליז וקליל שרה את הרומנסה הבאה:
 
בָּאָה לְמִיסָה לְאַחַר לֵדָה[10]
 
מַלְכַּת אֵירוֹפָּה הַכְּבוּדָה
 
בְּיָפְיָהּ וּבַשֵּם שֶׁעָטְרָה
 
אֶבֶן חֵן יְקָרָה וַעֲשִׁירָה.
 
נָשְׂאָה רוּם עֵינֶיהָ בְּתִקְוָה
 
לֵב כָּל רוֹאֶיהָ הִרְחִיבָה
 
נֶאֶסְפוּ לְהַלְּלָהּ וְלִרְאוֹתָהּ
 
עַל מְסִירוּתָהּ וּרְצִינוּתָהּ.
 
כְּדֵי לְהַדְגִּישׁ מֻטּוֹת הַשְּׁלִיטָה
 
בְּשָׁמַיִם וְאֶרֶץ אֵין בִּלְתָהּ
 
שֶׁמֶשׁ אוֹסְטְרִיָּה בַּמִּזְרָח
 
בְּצִדָּהּ הָאַחֵר שַׁחַר זַךְ.
 
מֵאֲחוֹרֵי כְּתֵפֶיהָ עוֹקֵב
 
כּוֹכָב זוֹהֵר שֶׁנִּתְעַכֵּב
 
לַיְלָה מִיּוֹם נָבַע וְגָבְהוּ
 
שָׁמַיִם וְאֶרֶץ בִּכּוּהוּ.
 
בַּשָׁמַיִם כּוֹכָבִים זוֹהֲרִים
 
מֵאוֹרָם מֶרְכָּבוֹת יוֹצְרִים
 
מִתַּחְתָּם יֶשְׁנָן מֶרְכָּבוֹת
 
בְּכוֹכָבִים נוֹצְצִים הֵן מְלֻוּוֹת.
 
כָּאן נִמְצָא שַׁבְּתַאי הָעַתִּיק
 
זְקָנוֹ מְסֹרָק לְמִשְׁעִי מַבְרִיק
 
וְעַל אַף הַזִּקְנָה קַל דִּלּוּג
 
וְגוֹבֵר עַל כָּל חֹלִי בְּעִנּוּג.
 
וְכוֹכָב הַלַּהֲגָן בְּרֹב שָׂפוֹת
 
בַּחֲלַקּוֹת אוֹהֲבִים וַאֲמָרוֹת
 
וְקוֹפִּידוֹן בְּמוֹפְתִים וּבְאוֹתוֹת
 
בְּאֹדֶם וּבִפְנִינִים יְקָרוֹת.
 
מוֹפִיעַ מַאֲדִים הַנִּזְעָם
 
בִּדְמוּת מְשֻׁנָּה וּמוּזָרָה
 
חִנָּנִית, אַמִּיצָה, צְעִירָה
 
מִן הַצֵּל שֶׁל עַצְמוֹ נִפְעָם.
 
לְיַד אַרְמוֹן הַשֶּׁמֶש נִצָּב
 
צֶדֶק לְלֹא מֵנִיעַ מְחֻשָּׁב
 
בְּנָקֵל רַב זוֹכֶה לְהַצְלָחוֹת
 
עַל פְּעֻלּוֹת עֲתִידוֹת וּבְרוּכוֹת.
 
יָרֵחַ לוֹטֵף בְּאוֹר יְקָרוֹת
 
לְחָיֵי אֱלִילוֹת אֲדִיבוֹת אֲחֵרוֹת
 
נֹגַהּ בְּיָפְיָהּ וּבְכִתָּתָהּ
 
עִצֵּב הָרָקִיעַ כְּמוֹתָהּ.
 
גָּנִימֶדֶס קְטַנִּים חוֹלְפִים
 
חוֹצִים, בָּאִים, שָׁבִים וְסוֹבְבִים
 
כְּכוֹכָב עָטוּר בְּמַעְגַּל הִלָּה
 
בַּמֶּרְחָב הַזֶּה הַנִּפְלָא.
 
וְכֻלָּם מְלֵאֵי תְּחוּשַׁת תְּהִלָּה
 
בְּרֹב הִשְׁתָּאוּת לְלֹא קֵץ וְתִכְלָה
 
שֶׁבְּיָד פְּתוּחָה וְחָפְשִׁית לְלֹא גְּבוּל
 
בְּפַזְרָנוּת חֲרִיגָה קָצְרָה יְבוּל.
 
מִילָנוֹ בְּעשֶׁר בַּדֶּיהָ
 
מַרְאֶה מְסַקְרֵן בָּא עָדֶיהָ
 
אִיֵּי הוֹדוּ בְּרֹב יַהֲלוֹמִים
 
וַעֲרַבְּיָה בְּנִיחוֹחַ בְּשָׂמִים.
 
מִתּוֹךְ כַּוָּנוֹת הַזָּדוֹן
 
שֶׁל קִנְאָה מְלֵאַת הַמָּדוֹן
 
אַךְ הַטּוּב בַּלְּבָבוֹת נִטְמַן
 
בְּלֵב הַסְּפָרָדִי הַנֶּאֱמָן.
 
בַּכֹּל שׂוֹרֶרֶת הַשִּׂמְחָה
 
נָסוּ כָּל יָגוֹן וַאֲנָחָה
 
רְחוֹבוֹת וְכִכָּרוֹת שׁוֹטֶפֶת
 
פּוֹרֶצֶת בְּחֶדְוָה מְטָרֶפֶת.
 
אֶלֶף הַחְלָפוֹת שֶׁל בְּרָכָה
 
הַדְּמָמָה אֶת פִּיהָ פָּתְחָה
 
חָזְרוּ וְהִרְחִיבוּ בַּחוּרִים
 
אֶת אֲשֶׁר גְּבָרִים שָׁרִים מְזַמְּרִים.
 
"גֶּפֶן פּוֹרִיָּה" בְּקוֹל נִשְׁמְעָה
 
גִּדְלִי, עֲלִי, חַבְּקִי בַּהֲנָאָה
 
בּוּקִיצָה מְאֻשֶּׁרֶת שֶׁלָּךְ
 
מֵאוֹת רַבּוֹת צֵל לָךְ יִשְׁלַח.
 
לִתְהִלַּת עַצְמֵךְ כָּל אֶחָד
 
מִתּוֹךְ כָּבוֹד וְטוֹבַת סְפָרַד
 
לַכְּנֵסִיָּה תִּהְיֶה תְּמִיכָה
 
לְמֻחָמָד נָכוֹנָה מְבוּכָה.
 
וְלָשׁוֹן אַחֶרֶת בְּקוֹל אָמְרָה:
 
"חֲיִי לָנֶצַח, יוֹנָה צְחוֹרָה
 
לָנוּ תַּעֲנִיק בָּנִים נְשָׁרִים
 
עֲטוּרִים בִּשְׁנֵי כְּתָרִים זוֹהֲרִים.
 
כְּדֵי לְהַרְחִיק מִמֶּרְחַב הָאֲוִיר
 
רַפִּיּוֹת נִזְעָמוֹת תַּעֲבִיר
 
תַּחַת כְּנָפֵךְ יֶחֱסוּ אֲחָדִים
 
בְּנֵי הַמַּעֲלָה הַמְפֻחָדִים."
 
קוֹל אַחֵר נָבוֹן וּרְצִינִי
 
מְעֻדָּן יוֹתֵר, מְאֹד תִּמְהוֹנִי
 
קוֹרֵא כַּאֲשֶׁר נְסוּכָה שְׁפוּכָה
 
בְּעֵינָיו, בְּפִיו קוֹרֶנֶת שִׂמְחָה:
 
"פְּנִינָה זֹאת בְּיָדֵינוּ הָפְקְדָה
 
דַּר אוֹסְטְרִיָּה הַמְּיֻחָדָה
 
אֵלּוּ תַּחְבּוּלוֹת הֵזֵמָּה
 
וּבְאֵלּוּ תָּכְנִיּוֹת פָּגְמָה.
 
אֵלּוּ תִּקְווֹת אֲשֶר הֵנֵצּוּ
 
וְאֵלּוּ שְׁאִיפוֹת רַכּוֹת נֻפְּצוּ
 
כַּמָּה רֹב פְּחָדִים הִגְדִּילָה
 
וְכַמָּה עֻבָּרִים הִפִּילָה."
 
בְּאוֹתוֹ זְמַן לַהֵיכָל נִגְּשָׁה
 
כְּצִפּוֹר הַחוֹל בְּרוֹמָא קְדוֹשָׁה
 
הַמּוֹקֵד אוֹתוֹ לֹא כִּלָּה
 
זָכָה לְכָבוֹד, לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה.
 
וְעַל כָּל דְּמוּתָם שֶׁל הַחַיִּים
 
וְעַל הֱיוֹת גְּבֶרֶת הַשָּׁמַיִם
 
עַל צְנִיעוּת רַבָּה מַקְפֶּדֶת
 
וְעַל רוֹכְבִים עַתָּה צוֹעֶדֶת.
 
הִתְלַכְּדוּ הָאֵם וְהַבְּתוּלָה
 
הַבַּת יַחַד עִם הַכַּלָּה
 
שֶׁל הָאֱלֹהִים בֶּרֶךְ כָּרְעָה
 
וּמַרְגָּרִיטָה כָּךְ אָמְרָה:
 
"כִּגְמוּל אָשִׁיב לָךְ בִּרְוָחָה
 
עַל אֲשֶׁר הֶעֱנַקְתְּ לִי בְּיָד פְּתוּחָה
 
כְּשֶׁמִּטוּבֵךְ אֵין הֵעָנוּת
 
שְׁרוּיִים אָנוּ תָּמִיד בְּמִסְכְּנוּת.
 
בִּכּוּרֵי פְּרִי אַהֲבָתִי לָהּ
 
אַקְרִיב לַנָּאָה, לַבְּתוּלָה
 
נָא קַבְּלִים כְּפִי שֶׁהֵם נִרְאִים
 
נִצְרִי, שִׁמְרִי אוֹתָם וְשַׁפְּרִים.
 
עַל אֲבִיהֶם אֶשְׁמֹר בְּכָל נַפְשִׁי
 
מֶלֶךְ אַטְלָס הָיָה אֱנוֹשִׁי
 
נָטָה שִׁכְמוֹ לְסֵבֶל מְלָכִים
 
בְּמֶרְחָבִים רְחוֹקִים וְנִדָּחִים.
 
זֹאת אֵדַע, לֵב מֶלֶךְ בּוֹחֵן
 
בְּיַד הָאֵל בִּמְקוֹמוֹ שׁוֹכֵן
 
וְאֵדַע שֶׁהָאֵל יִתְעַלֶּה
 
אֲשֶׁר תֹּאבֶה הַבְּתוּלָה יְמַלֵּא."
 
בָּאָה לְקִצָּהּ זוֹ הַתְּפִלָּה
 
גַּם זוֹ הַדּוֹמָה לָהּ חָדְלָה
 
הִימְנוֹנוֹת מְבַשְּׂרִים בְּקוֹל צָהֳלָה
 
מְצוּיִים בָּאָרֶץ בְּרֹב תְּהִלָּה.
 
הַפֻּלְחָן כֻּלּוֹ נִשְׁלַם וְתַם
 
וְכֵן כָּל טִקְסֵי הוֹד מַלְכוּתָם
 
שָׁבוּ שָׁמַיִם לְרוּם מַעֲלָה
 
לְמֶרְחַב הַסְּפֵירָה הַמֻּפְלָא.[11]
 
אך סיימה פרסיוסה את הרומנסה, ומתוך קהל השומעים הדגול והיושבים המכובדים שהקשיבו לה נשמע קול אחד שבקע מגרונות רבים:
 
"שירי שוב, פרסיוסיקה, לא תחסרנה רביעיות, כחול לרוב!"
 
מעל למאתיים אנשים צפו בריקוד והאזינו לשירה של הצועניות. ובשיאו של המופע עבר במקום קצין המשטרה של השכונה, ובראותו התקהלות של המון רב שאל מה אירע. השיבו לו שהם מאזינים לצוענייה היפה ששרה. התעוררה סקרנותו, והוא התקרב והאזין מעט, אך כיוון שלא רצה לנהוג בניגוד למעמדו, לא שמע את הרומנסה עד תומה. אך בסברו ששירת הצוענייה טובה במיוחד, הורה לנערו לומר לצוענייה הזקנה להביא את הנערות לביתו לעת ערב, כי הוא רוצה שאשתו, דוֹניה קלרה, תאזין להן. המשרת מילא את ההוראה, והזקנה אמרה שתבוא.
 
נסתיימו הריקוד והשירה, והם החליפו מקום. אז ניגש נער משרת לבוש בהידור רב אל פרסיוסה, הושיט לה גליון נייר מקופל, ואמר לה:
 
"פרסיוסיקה, שירי את הרומנסה הכתובה כאן, כיוון שהיא טובה מאוד, ואני אמציא לך עוד מעת לעת, עד אשר תהיי נודעת כזמרת הרומנסות המעולה בעולם."
 
"אלמד זאת בעונג רב," השיבה פרסיוסה, "ושים לב, אדוני, אל תמנע ממני את הרומנסות שהבטחת לי, אך בתנאי שתהיינה מהוגנות. ואם אתה מצפה לתשלום עבורן, הבה נסכם על תריסרים. אחרי שאשיר תריסר, אשלם עבור תריסר. אם סבור אתה שעלי לשלם מראש, דע שאי אפשר."
 
"גם אם תשלם הגברת פרסיוסה רק בעד הנייר, אבוא על סיפוקי," אמר הנער. "יתרה מזאת, כל רומנסה שלא תעלה יפה או לא תהיה מהוגנת, לא תילקח בחשבון."
 
"אני שומרת לי את הזכות לברור מתוכן," השיבה פרסיוסה.
 
הם המשיכו ללכת ברחוב, ומבין סורגי אחד החלונות קראו כמה קבליירים[12] לצועניות. תחבה פרסיוסה את ראשה אל בין הסורגים, שכן החלון היה נמוך, וראתה אולם הדור, בהיר ומרוהט בטוב טעם, ואצילים רבים מבלים שם, חלקם מסתובבים והאחרים משחקים בישיבה.
 
"הֲתִרְסוּ לחלוק אתי את הרווחים, סניורים?" אמרה פרסיוסה (שסינסנה כדרך הצועניות, אופן ביטוי שהוא מלאכותי אצלן ולא טבעי).
 
בשמעם את קולה ובראותם את פניה, הפסיקו המשחקים את משחקם, והמשוטטים בחדר את תנועתם, וכולם התקהלו ליד הסורג כדי לראותה – כי שִמעה נודע כבר – וקראו:
 
"היכנסנה, היכנסנה, צועניות צעירות, כי כאן ניתן לכן חלק מן הרווחים."
 
"התשלום יהיה יקר," השיבה פרסיוסה, "אם תשלחו אלינו ידיים."
 
"לא, על דברת הקבליירים," השיב אחד, "את יכולה להיכנס, ילדה, ללא חשש שייגעו ולוּ בשרוך נעלך, בהן צדקו של אות המסדר שאני עונד על חזי."
 
והוא הצביע על אות מסדר אבירי קַלַטְרַבָה.[13]
 
"אם את בוחרת להיכנס, פרסיוסה," אמרה אחת משלוש הנערות שהיו אתה. "היכבדי והיכנסי, אין בדעתי להיכנס למקום שיש בו כה הרבה גברים."
 
"ראי, כריסטינה," השיבה פרסיוסה, "עליך להיזהר כאשר את נמצאת לבדך עם גבר בודד, ולא כאשר סובבים אותך רבים. כי במקום שנמצאים רבים, סר הפחד והחשד שמא יפגעו בכבודך. היזהרי, כריסטיניקה, והיי בטוחה בדבר אחד: אישה הנחושה לשמור על כבודה, יכולה לעשות כן גם בהיותה בין צבא שלם של חיילים. נכון הדבר, שישנם מצבים שעדיף להימנע מהם, אך זה נוגע לאירועים שבצנעה ולא לאלה שבפומבי."
 
"הבה ניכנס, פרסיוסה," אמרה כריסטינה, "את יודעת טוב מכל חכם."
 
הצוענייה הזקנה עודדה אותן, והן נכנסו. מיד בהיכנס פרסיוסה ראה אביר המסדר את הגיליון שנשאה על חזֶהָ, ניגש אליה ונטל אותו ממנה. אמרה פרסיוסה:
 
"אל תיקח זאת ממני, אדוני, זו רומנסה שאך זה ניתנה לי, ועדיין לא קראתיה."
 
"ואת יודעת לקרוא, בתי?" אמר אחד.
 
"וגם לכתוב," השיבה הזקנה. "חינכתי את נכדתי כאילו היתה בתו של מלומד."
 
הקבליירו פרש את הגיליון, ראה מטבע זהב מונח בתוכו ואמר:
 
"לאמתו של דבר, פרסיוסה, המכתב הזה נושא עמו את דמי המשלוח. קחי את המטבע שהגיע עם הרומנסה."
 
"די," אמרה פרסיוסה. "המשורר התייחס אלי כאל דלפונית. אך ודאי מפליא יותר שמשורר נותן לי מטבע, מאשר שאני מקבלת אותו. אם הרומנסות שלו תגענה אלי עם התוספת הזאת, הוא יכול להעתיק את הספר 'כל הרומנסרות'[14] ולשלוח לי אותן אחת אחת. אבדוק את טיבן, ואם תהיינה בעלות משקל, אהיה אני קלה ואקבלן."
 
כל מי שהאזין לצוענייה הקטנה השתאה לתבונתה, שלא נפלה מחן דיבורה.
 
"קרא, אדוני," אמרה, "וקרא בקול רם. נראה אם המשורר הזה פיקח כמו שהוא נדיב."
 
והקבליירו קרא כדלהלן:[15]
 
צוֹעֲנִית כֹּה נָאָה וּבָרָה
 
רְאוּיָה לִבְרָכוֹת וְהִדּוּרִים
 
אַבְנֵי הַחֵן אוֹתָךְ עוֹטְרִים
 
לָךְ פְּרֶסְיוֹסָה הַכֹּל קָרָא.
 
זֹאת אַבְטִיחַ כִּי הִיא הָאֱמֶת
 
בָּךְ אַךְ מַהוּת אַחַת לְעוֹלָם
 
גּוּף לֹא נִפְרָד מוֹפֵת לְכֻלָּם
 
יֹפִי וּצְנִיעוּת מֻשְׁלֶמֶת.
 
עֶרְכֵּךְ רַב מִיּוֹם לְיוֹם גּוֹבֵר
 
עִמּוֹ מִתְנַשֵּׂאת הַיָּהֳרָה
 
לֹא יִדְמֶה וְלֹא יִשְׁוֶה מְחִירָהּ
 
מִלֵּדָה אַךְ עוֹלֶה וְעוֹבֵר.
 
כְּצֶפַע גָּדֵל בְּתוֹכֵך פְּנִימָה
 
אֲשֶׁר בְּמַבָּטוֹ בִּלְבַד קוֹטֵל
 
בִּגְבוּלֵךְ בְּרַכּוּת מִתְפַּתֵּל
 
וְלָנוּ נִרְאֶה מָלֵא אֵימָה.
 
בֵּין עֲנִיִּים בְּתוֹךְ בִּקְתָּה דַּלָּה
 
כֹּה יָפָה עוֹלָה כְּפוֹרַחַת
 
כֵּיצַד כָּאן יִפְעָה צוֹמַחַת
 
בְּעִיר מַנְסָנָרֵס הַשְּׁפָלָה.
 
בְּמוֹנִיטִין זָכִית בַּמֶּרְחָב
 
כְּשָׁוָה לַטָּחוּ הַמָּזְהָב
 
פְּרֶסְיוֹסָה מָקוֹר לֹא אַכְזָב
 
מִגַּנְגֵּס שׁוֹפֵעַ מֵימָיו.
 
מַגֶּדֶת עֲתִידוֹת וְנִסְתָּרוֹת
 
אַךְ דַּרְכֵּךְ שְׁלִילִית, בָּהּ טָעוּת
 
כִּי אֵין מִתְאָם עִם הַמְּצִיאוּת
 
וְנִגּוּד בֵּין יָפְיֵךְ לַאֲמָרוֹת.
 
סַכָּנָה רַבָּה נִצֶּבֶת
 
בְּמַבָּט בִּלְבַד בָּךְ לִשְׁלֹחַ
 
וְעַל כַּוָּנָה יֵשׁ לִסְלֹחַ
 
אַךְ בְּיָפְיֵךְ יָבוֹא גַּם מָוֶת.
 
אוֹמְרִים שֶׁכֻּלָּן מַעֲלוֹת בְּאוֹב
 
כָּל הַנָּשִׁים וּבְנוֹת שִׁבְטֵךְ
 
אַךְ כְּשָׁפַיִךְ וֵאמוּנָתֵךְ
 
חֲזָקִים הֵם וַאֲמִינִים לָרֹב.
 
אַךְ לְמַעַן מַלְקוֹחַ וְשָׁלָל
 
כַּאֲשֶׁר כֻּלָּם רַק בָּךְ צוֹפִים
 
אַתְּ עוֹשָׂה הוֹ! בַּת! רֹב כְּשָׁפִים
 
בְּעֵינַיִךְ לִפְנֵי הַקָּהָל.
 
נִצֶּבֶת אַתְּ בְּכָל עָצְמָתֵךְ
 
לְרִקּוּדַיִךְ בְּכָל לֵב נַעֲרֹג
 
מַבָּטֵךְ אוֹתָנוּ יַהֲרֹג
 
אֲנוּ מֻקְסָמִים מִשִּׁירָתֵךְ.
 
מֵאָה אֶלֶף כְּשָׁפִים מַרְבָּה
 
אוֹמְרָה, שָׁרָה וְאַף מִתְרַחֶקֶת
 
הִיא מִתְקָרֶבֶת וְאַף שׁוֹתֶקֶת
 
וְאֶת אֵשׁ הָאַהֲבָה הִיא מְלַבָּה.
 
עַל נֶעֶדְרֵי חוֹבוֹת לֵבָב
 
הִנָּךְ שַׁלִּיטָה וְגַם רוֹדָה
 
וְעֵדוּתִי כָּאן הִיא לִתְעוּדָה
 
לְמָרוּתֵךְ אֲנִי נָתוּן נִלְהָב.
 
הוֹ פְּנִינָה יְקָרָה שֶׁל אַהֲבָה
 
בְּצִנְעָה אֶכְתֹּב אַךְ בִּשְׁלֵמוּת.
 
לְמַעֲנֵךְ בִּלְבַד אֶחְיֶה וְאָמוּת
 
דַּל אַךְ מְאַהֵב מָלֵא עֲנָוָה.
 
"השיר מסתיים עם המלה 'דל' בשורה האחרונה," אמרה באותו מעמד פרסיוסה. "זה אות מבשר רע! האוהבים אינם צריכים לעולם לומר שהם דלים, כי לדעתי, הדלות היא אויבת גדולה של האהבה."
 
"מי לימד אותך זאת, נערה?" אמר אחד.
 
"מי צריך ללמד אותי זאת?" השיבה פרסיוסה. "האין נפש בגופי? האם איני בת חמש־עשרה כבר? איני גידמת ולא צולעת, ואיני רפת שכל והבנה. במבנה הדעת של הצועניות מקומו של הצפון שונה מאשר בתפיסתם של שאר האנשים. הן מקדימות תמיד את גילן. אין צועני שוטה ולא צוענייה אטית. כדי לפרנס את עצמם עליהם להיות שנונים, ערמומיים ורמאים, ולכן הם משחיזים את חריפותם בכל צעד, ובשום אופן אינם מעלים עובש. האם רואים אתם את חברותי, הנערות הללו השקטות, הנראות כשוטות? תחבו אצבע לפיהן ובחנו את שיני הבינה שלהן, והיווכחו בעצמכם. אין שום נערה צוענייה בת שתים־עשרה שידיעותיה אינן שוות לאלה של בנות עשרים וחמש. המורים והמנחים שלהן הם השטן והניסיון, שמקנים להן בשעה אחת מה שאחרים לומדים בשנה."
 
דברי הצוענייה הפליאו את כל שומעיהם, והמשחקים הפרישו לה חלק מרווחיהם, וגם אלה שלא שיחקו. קיבצה בקופתה הזקנה שלושים ריאלים, והיתה שמחה יותר ועשירה יותר מאשר בחג פסחא מוצלח. היא כינסה את טַלְיוֹתֶיהָ והלכה לביתו של האדון קצין המשטרה, בהבטיחה שתשוב למחרת עם העדר שלה כדי להנעים את זמנם של אדונים כה נדיבים.
 
לדוניה קלרה, אשתו של האדון קצין המשטרה, נודע שהנערות הצועניות תבואנה לביתה, והיא המתינה להן בקוצר רוח, כפי שמצפים לגשם בחודש מאי. היא, משרתותיה, חברותיה ושכנתה התכנסו כדי לראות את פרסיוסה. וכשרק הגיעו הנערות זהרה פרסיוסה כאורו של לפיד בין גצי אש. כולן רצו לקראתה, אחדות חיבקו אותה, אחרות התבוננו בה, חלקן בירכו אותה והיו שהיללוּהָ. אמרה דוניה קלרה:
 
"על זה נאמר 'תלתלי זהב!' אלו הן 'עיני איזמרגד!'"
 
הגברת השכנה בחנה את כולה לפרטי פרטים, את כל האיברים וכל הפרקים. בסופו של דבר בחרה להלל גומת חן בסנטרה של פרסיוסה, ואמרה:
 
"אה, איזו גומת חן! גומת חן זו תפיל בפח כל עין שתחזה בה."
 
שמע הערה זו אחד מנושאי כליה של הגברת דוניה קלרה, שנכח שם, אדם מבוגר בעל זקן ארוך, והעיר:
 
"האם לזה תקראי גומת חן, גברתי? אף כי ידיעותי דלות בתחום זה, אין זו גומת חן אלא קבר לתשוקות חיות. הו אלוהים! כה מתוקה היא הצוענייה הקטנה, גם אילו היתה עשויה כסף או גבישי סוכר לא יכלה להיות מתוקה יותר. בתי, האם יודעת את להגיד עתידות?"
 
"בשלושה או ארבעה אופנים," השיבה פרסיוסה.
 
"גם זאת את יודעת לעשות?" שאלה דוניה קלרה. "בחיי בעלי, האדון קצין המשטרה, עליך לומר לי את עתידי. נערת זהב, נערת כסף, נערת פנינים, נערת אבני אודם, בת השמים, זה המרב שיכולה אני לומר."
 
"תני לה, תני לה, לילדה, את כף ידך ומשהו כדי לסמן בו צורת צלב," קראה הזקנה, "ותראי אילו דברים תאמר לך. היא בקיאה יותר מאשר דוקטור לרפואה."
 
הכניסה אשת קצין המשטרה את ידה לתוך ארנקה וגילתה, שאין שם אף בְּלַנקה.[16] היא ביקשה מטבע של רבע ממשרתותיה, אולם לא היה בידיהן, ואף לא לגברת השכנה. כשראתה זאת פרסיוסה אמרה:
 
"כל הצלבים ללא יוצא מן הכלל טובים, אולם אלה העשויים כסף וזהב עדיפים. וסימון הצלב בכף היד במטבע נחושת, גְּבִירוֹתַי, מפחית את המזל, לפחות כך זה לגבי. לכן אני מעדיפה להצליב לראשונה באמצעות אסקודו של זהב, או במטבע ריאל של שמונה, או לפחות בזה של ארבע. אני דומה בכך לשמשים בכנסייה, השמחים כאשר הנדבה ניתנת ברוחב יד."
 
"כמה תבונה יש בך, ילדה, בחייך," אמרה הגברת השכנה.
 
היא פנתה לנושא הכלים ואמרה לו:
 
"האם יש לך בהישג יד, אדון קוֹנְטְרֶראס, ריאל של ארבע? תן נא לי. בשובו של הדוקטור, בעלי, אשיב לך."
 
"כן, יש לי," השיב קונטרראס, "אלא שמשכנתי אותו תמורת עשרים ושניים מַרַבֶדִיס, שהוצאתי אמש על ארוחה. תנו לי אותם, ואלך ביעף להביא את המטבע."
 
"אין לאף אחת מאתנו אפילו רבע," אמרה דוניה קלרה, "ואתה מבקש עשרים ושניים מרבידיס? לך לך, קונטרראס, תמיד היית חוצפן."
 
בראות עלמה אחת מבין הנוכחות את אזלת היד השוררת בבית, אמרה לפרסיוסה:
 
"ילדתי, האם יש איזה פגם בדבר, אם מתווים צלב באצבעון מכסף?"
 
"להפך," השיבה פרסיוסה. "ההצלבות הטובות ביותר בעולם נעשות באצבעוני כסף, בתנאי שהם רבים."
 
"יש לי אחד," השיבה הנערה, "אם די בכך, הא לך, בתנאי שגם לי תגידי את עתידי."
 
"תמורת אצבעון אחד כה הרבה עתידות?" אמרה הצוענייה הזקנה. "נכדתי, סיימי מהר, הלילה יורד."
 
לקחה פרסיוסה את האצבעון ואת ידה של אשת קצין המשטרה, ואמרה:
 
יָפְיָפִית מִכָּל הַיָּפוֹת
 
אַתְּ שֶׁיָּדַיִךְ מְכֻסָּפוֹת
 
רֹב אַהֲבַת בַּעֲלֵךְ הַנִּבְחָר
 
נִפְלְאָה מִמֶּלֶךְ אַלְפּוֹכָר.
 
אַתְּ יוֹנָה עֲדִינָה וּנְעִימָה
 
לְעִתִּים גַּם עַזָּה וְנִזְעָמָה
 
כְּמוֹ לְבִיאָה מִן הָעִיר אוֹרָן
 
אוֹ כְּמוֹ הַנְּמֵרָה מֵהִירְקָן.[17]
 
בָּא פִּתְאוֹם בְּחֶתֶף חַת שְׁתַּיִם
 
וְהַזַּעַם חוֹלֵף בֵּינְתַיִם
 
אַתְּ כָּל כֻּלָּךְ כֹּה חֲלַקְלַקָּה
 
מַמָּשׁ כְּמוֹ טַלְיָה מְאֹד רַכָּה.
 
רָבָה הַרְבֵּה מְעַט אוֹכֶלֶת
 
וְאַף מִתּוֹךְ קִנְאָה מְהַלֶּכֶת
 
כַּאֲשֶׁר קָצִין עַלִּיז וְטוֹב לוֹ
 
נֵעוֹר רְצוֹנוֹ לְהָנִיף מַקְלוֹ.
 
כְּעַלְמָה חָשַׁק בָּךְ מְאֹד עַד כְּלוֹת
 
גֶּבֶר בַּעַל פָּנִים נָאוֹת
 
אַךְ עָוֶל גָּרְמָה הַשְּׁלִישִׁית
 
פָּגְמָה בְּכָל עֹנֶג מִבְּרֵאשִׁית.
 
וְאִם בְּמִקְרֶה לִנְזִירָה נִבְחֲרֵךְ
 
הָיִית שַׁלֶּטֶת בְּמִנְזָרֵךְ
 
וּלְאֵם מִנְזָר הָיוּ מְמַנִּים
 
וְאַרְבַּע מֵאוֹת אוֹתוֹת נוֹתְנִים.
 
לֹא אֶרְצֶה כְּלָל זֹאת לָךְ לוֹמַר
 
אַל תֻּטְרְדִי אַךְ זֶה כְּבָר מֻגְמָר.
 
מִבַּעֲלֵךְ שׁוּב וְשׁוּב תִּתְאַלְמְנִי
 
וְעוֹד פַּעֲמַיִם שׁוּב תִּנָּשְׂאִי.
 
גְּבִרְתִּי, לְלֹא אֲנָחוֹת וּבְכִיּוֹת
 
כִּי לֹא תָּמִיד הַצּוֹעֲנִיּוֹת
 
כְּמוֹ הַשְּׁלִיחִים הֵן מִתְנַבְּאוֹת
 
עַל כֵּן חִדְלִי גְּבִרְתִּי לִבְכּוֹת.
 
גַּם אִם תָּמוּתִי בִּזְמַנֵּךְ
 
עוֹד לִפְנֵי הַקָּצִין בַּעֲלֵךְ
 
תִּמָּנְעִי מִכְּאֵב כֹּה מַבְעִית
 
מִן הָאַלְמְנוּת הָאֵימְתָנִית.
 
אֲזַי תִּירְשִׁי תֵּכֶף וּמִיָּד
 
נַחֲלָה מְשֻׁפַּעַת מְלוֹא הַיָּד
 
בְּנֵךְ יְמֻנֶּה לְחַשְׁמַן הָעֵדָה
 
מְקוֹם הַכְּנֵסִיָּה לֹא אֵדַע.
 
אַךְ לֹא בְּטוֹלֵדוֹ הַבְּחִירָה.
 
לָךְ בַּת נָאָה, בְּהִירָה צְחוֹרָה
 
וְאִם תִּבְחַר לִחְיוֹת לְפִי הַדָּת
 
לְהֶגְמוֹנוּת מֻבְטָח לָהּ מַנְדָּט.
 
וְאִם בַּעֲלֵךְ לָמוּת לֹא יֵאוֹת
 
בְּתֹם אַרְבַּעַת הַשָּׁבוּעוֹת
 
מוֹשֵׁל יִהְיֶה עַל פִּי חֻקָּה
 
אִם בְּבּוּרְגוֹס אוֹ בְּסָלָמַנְקָה.
 
שׁוּמָה לָךְ – מַה יָּפָה וְיָאָה
 
חֵי יֵשׁוּ, בְּהִירָה הִיא וְנָאָה
 
וְאֵיזוֹ חַמָּה לְדָרֵי מַטָּה
 
יַבְהִיר גַּם אֹפֶל וַעֲלָטָה.
 
יוֹתֵר מִשְּׁנֵי עִוְרִים לִרְאוֹת
 
יִתְּנוּ מֵעַל אַרְבַּע פְּרוּטוֹת
 
וְעַתָּה אִם לְחִיּוּכֵךְ נִשְׁפֹּט
 
חִנֵּךְ יַעֲנִיק לָךְ רֹב טוֹבוֹת.
 
הִזָּהֲרִי מְאֹד מִכָּל מְעִידָה
 
שִׁמְרִי הֵיטֵב וּבִקְפִידָה
 
כִּי מִטִּבְעָן הֵן מְסֻכָּנוֹת
 
בְּעִקָּר לִגְבָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת.
 
עוֹד הַרְבֵּה לָךְ יֵשׁ לִי לוֹמַר
 
וְאִם עַד יוֹם שִׁשִׁי תַּמְתִּינִי
 
דִּבְרֵי נֹעַם תִּשְׁמְעִי וְתֶהֱנִי
 
וּבְתוֹכָם חֶלְקָם רַע וָמָר.
 
סיימה פרסיוסה לקרוא בכף היד, ונתעוררה שאיפת כל הנוכחות לדעת את גורלן, וכולן הפצירו בה לעשות כן. אך היא דחתה אותן ליום שישי הבא, לאחר שהבטיחו לה שיהיו להן ריאלים של כסף כדי להתוות צלב.
 
באותו זמן הגיע האדון קצין המשטרה, והן סיפרו לו על נפלאות הצוענייה. הוא הורה להן לרקוד מעט, ואישר כי התשבחות שהעניקו לפרסיוסה על ביצועיה אכן מוצדקות. הוא תחב את ידיו לכיסו ורמז שהוא מתכון להעניק לה משהו. הוא פשפש, ניער וגירד אותו פעמים רבות, אך לבסוף משך ממנו יד ריקה, ואמר:
 
"בשם אלוהים, אין לי פרוטה שחוקה. תני את, דוניה קלרה, ריאל לפרסיוסה, ואני אשיב לך אחר־כך."
 
"טוב הדבר, אדוני, בוודאי! כן, הנה הריאל המובטח! לא היה בין כולנו אפילו מטבע אחד של רבע כדי לעשות את סימן הצלב, ואתה רוצה שיהיה לנו ריאל!?"
 
"אם כן, תני משהו פעוט משלך או חפץ כלשהו. ביום אחר נשוב לראות את פרסיוסה, ונפצה אותה."
 
על כך השיבה דוניה קלרה:
 
"כדי שתגיע פעם נוספת, איני רוצה לתת עכשיו דבר לפרסיוסה."
 
"להפך, אם אין נותנים לי דבר," אמרה פרסיוסה, "לא אחזור לכאן לעולם. אולם כן אשוב כדי לשרת אדונים רמי מעלה שכאלה, אך ידוע אדע שהם אינם מתכוונים לתת לי דבר, ואחסוך לעצמי את מאמץ הציפייה. קבל שוחד, מכובדי, אדוני קצין המשטרה, קבל שוחד ויהיה לך כסף, ואל תחפש דרכים מקוריות, פן תמות ברעב. ראי, גברתי, שמעתי שאומרים – ואף כי אני צעירה לימים, אני מבינה שאין אלה דברים טובים – שבעלי התפקידים מחויבים לשלם מכיסם על העוולות שעשו במשך שירותם, וגם כדי להתמנות למשרות אחרות."[18]
 
"כך אומרים, וכך עושים חסרי המצפון," השיב קצין המשטרה. "אולם השופט שעושה את מלאכתו נאמנה אינו מחויב לשלם שום קנס, ומי שממלא את תפקידו כהלכה, נמצא ראוי להתמנות למשרה אחרת."
 
"מכובדי, אתה מדבר כקדוש, אדוני הקצין," השיבה פרסיוסה. "לך בדרך זו, ועוד נגזור פיסות מבגדיך כדי לעשות מהן מזכרות קדושות."
 
"ידיעותיך רבות, פרסיוסה," אמר הקצין. "שתקי, ואני אסדיר שאנשי בית המלוכה ייפגשו אתך, כי את ראויה לשולחנו של מלך."[19]
 
"הם ירצו אותי כליצנית," השיבה פרסיוסה, "אך כיוון שזאת לא אוכל להיות, הרי שאלו דיבורים בעלמא. אילו היו רוצים אותי בגלל כישרונותי, היו כבר מביאים אותי. אולם יש ארמונות, שבהם הליצנים משתכרים יותר מבעלי הכישרונות. אני מרוצה להיות צוענייה וענייה, ולשים את יהבי על חסדי שמים."
 
"איי, ילדה," אמרה הצוענייה הזקנה. "אל תוסיפי לדבר, הרבית להג, ידיעותיך עולות על מה שלימדתי אותך. אל תפריזי בחידודים, פן תתקהי. דברי על דברים שמתאימים לגילך, ואל תרקיעי לפסגות, כי אין פסגה שאין בה סכנת נפילה."
 
"השטן שוכן בגופן של הצועניות האלה," אמר אז הקצין.
 
הצועניות נפרדו לשלום, ובצאתן אמרה הנערה בעלת האצבעון:
 
"פרסיוסה, הגידי לי את עתידי או השיבי לי את האצבעון, כי אין לי אחר לעבודתי."
 
"גברתי הצעירה," השיבה פרסיוסה, "הניחי שכביכול כבר אמרתי לך, ורכשי לך אצבעון אחר, או שלא תתפרי גדילים עד יום שישי, כי אז אשוב ואגיד לך גדולות ונצורות, יותר ממה שתמצאי בספרי הרפתקאות האבירים."
 
הן הלכו משם, ובדרכן חברו אל האיכרות הרבות שבשעת תפילת ערבית נהגו לצאת את מדריד כדי לשוב לכפריהן. רבות שבות עמן, והצועניות תמיד חוברות להן מטעמי ביטחון. כי הצוענייה הזקנה חייתה תמיד בחרדה מתמדת פן יחטפו את פרסיוסה שלה.
 
בוקר אחד, בשובן ממדריד, כשהתכוננו לאסוף שלל עם שאר הצועניות בעמק קטן, במרחק כחמש מאות צעד ממבואות העיר, פגשו צעיר מרשים לבוש בהידור הולך בדרך. החרב והפגיון שנשא היו, כפי שנהוג לומר, "נוצצים כזהב". בכובעו היה סרט רקום חרוזים, מקושט בנוצות צבעוניות. בראותן אותו נעצרו הצועניות, ונעצו בו את עיניהן זמן רב. הן השתאו לראות צעיר כה יפה צועד ברגל, לבדו, בשעה כה מוקדמת במקום כזה.
 
הוא ניגש אליהן, פנה לצוענייה המבוגרת ביותר ואמר לה:
 
"ברשותך, ידידתי, לעונג יהיה לי אם תקשבנה, רק את ופרסיוסה, לשתי מלים שאומר, לתועלתכן."
 
"ברצון רב, בתנאי שלא נסטה הרבה מדרכנו ולא נשתהה הרבה," השיבה הזקנה.
 
היא קראה לפרסיוסה, והם התרחקו מן האחרות כעשרים צעד. וכך בעמדם במקומם אמר להן הצעיר:
 
"אני בא בהכנעה, שכן אני מוקסם מתבונתה ומיופיה של פרסיוסה. ולמרות כל מאמצי להימנע מלהגיע למצב הזה, בסופו של דבר נותרתי כנוע יותר ומתקשה יותר לעשות כן. הנני, גבירותי – וכך אכנה אתכן תמיד, אם ייענו השמים לציפיותי – קבליירו, כפי שיעיד הבגד הזה." הוא הסיר את הגלימה הקצרה, ועל חזהו נתגלה עיטור, אחד האותות המצוינים ביותר שקיימים בספרד. "הנני בנו של פלוני (שמטעמים מובנים לא נציין כאן את שמו). הנני מצוי תחת סמכותו וחסותו. בן יחיד אני, ומי שמובטחים לו נכסים בתוקף בכורתו. אבי נמצא כאן בחצר המלוכה בציפייה למשרה. בקשתו כבר נדונה, ויש לו תקוות מבוססות לקבלה. וכיוון שאני משתייך למעמד ולאצולה – כפי שכבר ציינתי בפניכן, ושבוודאי הדבר כבר נתבהר לכן – אני מקווה בעזרת כל אלה להגיע למעמד של אדון נעלה, כדי שממרום מעלתי אעלה אף את פרסיוסה ממקומה הצנוע, ובכך תשווה לי ותהיה גברתי. אינני מחזר אחריה כדי לשים אותה ללעג, ובאהבה שיש לי אליה אין מקום לכל סוג של לעג. כל כוונתי היא לשרתה בדרך שתהיה רצויה לה ביותר. רצונה הוא רצוני. למענה נפשי רכה כדונג, והיא יכולה להטביע בה כל חותם שתרצה. אך כדי לשמר את החותם, לא יהא כדונג אלא כחקוק בשיש, שֶשינֵי הזמן אינן מכלות אותו. אם אתן מאמינות בכנות דברי, לא אתיר לשום דבר לשים לאַל את ציפייתי. אולם אם אינכן נותנות בי אמון, לא ייטשני לעולם הספק שהטלתן בי. שמי הוא כך וכך," והוא ציין אותו, "את שם אבי כבר אמרתי לכן, הבית שהוא מתגורר בו נמצא ברחוב מסוים, ויש בו סימנים אלו ואלו. יש שכנים שיכולים לספק לכן מידע, וכן כאלה שאינם דווקא שכנים, שכן המעמד והשם של אבי ושלי אינם לוטים בערפל בשום מקום, וגם במבואות הארמון ובכל החצר מכירים אותם. אני נושא עמי כאן מאה אסקודים מזהב, כדי לתת לכן כהבטחת נישואין וכאות למה שאני מתכוון להעניק, שכן מי שנכון לפתוח את לבו ונפשו, אינו חס על רכושו."
 
פרסיוסה עקבה בתשומת לב רבה אחר דבריו של הקבליירו, וללא ספק לא התרשמה באופן שלילי, לא מהופעתו, לא מנימוקיו ולא ממראהו. היא פנתה אל הזקנה ואמרה לה:
 
"סלחי לי, סבתא, אם אבקש את רשותך להשיב לאדון הזה המאוהב כל־כך."
 
"השיבי לו כרצונך, נכדתי," השיבה לה הזקנה, "אני יודעת שתבונתך עומדת לך בכול."
 
ופרסיוסה אמרה:
 
"קבליירו, אף כי אני צוענייה ענייה, ומוצאי נחות, מפעמת בקרבי רוח מופלאה, שמניעה אותי לגדולות ונצורות. הבטחות אינן משפיעות עלי, מתנות אינן מערערות את דעתי, דברי הכנעה אינם מטים אותי מדעתי והצהרות אוהבים מעודנות אינן מפילות עלי אימה. ואף כי אני בת חמש־עשרה – על־פי חישוביה של סבתי כך אהיה בחג מיגל הקדוש – בדרך חשיבתי הנני זקנה ובתפיסתי הנני מעבר למצופה מגילי, וזה יותר מתוך טבעי הטוב ולאו דווקא מתוך ניסיון חיי. כך או כך אני יודעת, שתשוקות האהבה הן למאוהבים טריים כמו דחפים נמהרים, שמוציאים את רצונם מדעתו. הוא רומס כל מכשול, מסתער אל עבר תשוקתו בחוסר מחשבה, וכאשר נדמה לו שהוא רואה את האושר העילאי לנגד עיניו, הוא נתקל בגיהנום מלא צער ומכאוב. אם המאוהב משיג את תשוקתו, התשוקה פוחתת עם השיגו את מושאה, ואולי, כשנפקחות עיני התבונה, ניתן לראות שמה שקודם היה מושא הערצה, עכשיו הוא מושא של שנאה. חשש זה גורם לי להיזהר – איני מאמינה כלל לדיבורים, ומפקפקת ברבים מהמעשים.[20] יש לי אך תכשיט אחד, שאני מעריכה יותר מחיי, והוא תומתי ובתולי, והוא אינו עומד למכירה, לא תמורת הבטחות ולא תמורת תשורות, כיוון שבסופו של דבר יימכר; ואם הוא ניתן לקנייה, הרי שערכו נמוך. הוא לא יילקח ממני בתחבולות ובתרמיות. אני מעדיפה לקחתו עמי לקבר או אולי לשמים, ולא לחשוף אותו לסכנה שאשליות ודמיונות יתקפו אותו וישלחו בו יד. אין להניח לפגוע בפרח הבתולים – אפילו בדמיון, אם ניתן הדבר. הוורד הקטוף מן השיח במהירות ובנקל ייבול. האחד נוגע בו, ההוא מריח אותו, האחר תולש את עליו, ובין הידיים המגושמות הוא נהרס. אם מגמת פניך, אדוני, לזכות בתכשיט הזה בלבד, לא תוכל לקחת אותו אלא קשור בכבלים ובקשרי הנישואים. שכן אם מדובר בבתולים, כרוך הדבר בקבלת העול המקודש הזה. במקרה זה לא מדובר באובדנם אלא בשימושם בהזדמנויות חגיגיות המבטיחות רווחים טובים. אם ברצונך להיות בעלי, אהיה כלתך. אך עליך לעמוד תחילה בתנאים רבים ובבירורים. תחילה עלי לוודא שאכן אתה הוא האיש שאתה מצהיר שהנך. לאחר האימות הזה עליך לנטוש את בית הוריך ולהמירו במחנותינו, ללבוש בגד של צוענים ולקחת שיעורים במשך שנתיים בבתי־הספר שלנו, ובאותו הזמן אבדוק את מידת שביעות רצוני מתכונותיך ואתה משלי. ובתום כל זאת אם עדיין תהיה שבע רצון ממני ואני ממך, אתמסר לך כאשתך. אולם עד אז עלי להיות כאחותך ביחסים שבינינו וכמשרתת הנאמנה שלך בשירותך. עליך לקחת בחשבון, שבתקופת ההתנסות הזאת אתה עלול להרהר על הכול מנקודת מבט חדשה שחסרה לך עתה, או שהיתה לפחות לקויה, ותרצה להסתלק מן ההסכם, שעתה אתה נכסף אליו בכל מאודך. השבת החירות האבודה תוך חרטת אמת מכפרת על כל אשמה. אם בתנאים אלה אתה רוצה להימנות כחייל בשורותינו, זה בידך. אולם בהעדר אחד התנאים שפרטתי, אל תהין לנגוע אף באצבעי."
 
הצעיר נדהם מן הדברים של פרסיוסה, והדיבר ניטל ממנו. הוא נעץ עיניו בקרקע ונראה כמהרהר מה עליו להשיב לה. כאשר ראתה זאת פרסיוסה, פנתה ואמרה לו:
 
"אין זה עניין של מה בכך, שניתן או צריך לפותרו בו במקום. שובה העירה, אדוני, ושקול נא זמן מה את מה שיתאים לך ביותר, ובמקום הזה תוכל לשוחח אתי בכל אחד מהחגים שתבחר, בלכתנו או בשובנו ממדריד."
 
על כך השיב האציל:
 
"כאשר קבעו השמים שאוהב אותך, פרסיוסה שלי, גמרתי אומר בלבי לעשות למענך כל מה שרצונך יעלה לפני, אף כי מעולם לא העליתי בדעתי שתבקשי את אשר את מבקשת. אולם כיוון שרצונך שאבטל רצוני מפני רצונך, ואתאים עצמי אליך, ראי אותי מרגע זה כצועני, והעמידי אותי בכל הניסיונות שתבחרי, שכן תמיד תמצאי בי אותו אדם שמופיע לפנייך היום. הביטי, מתי תרצי שאחליף את בגדי? הייתי מעדיף שיהיה זה מיד. באמתלת נסיעה לפְלַנְדריה[21] אערים על הורי, ואוציא סכום כסף כדי לקיים את עצמי ימים מספר, ובסך הכול אשתהה לא יותר משבוע ימים, עד אשר אסדיר את עזיבתי. גם על אלה שיצאו אתי לדרך אדע להערים, כך שאצליח להשיג את מטרתי. כל אשר אני מבקש ממך – אם בכלל אני יכול להעז לבקש ממך משהו או להפציר בך – שפרט להיום (שתוכלי לקבל מידע על מעמדי ועל מעמד הורי) לא תוסיפי עוד ללכת למדריד. לא הייתי רוצה שבהזדמנויות הרבות שתקרינה לפניך, יוכל להתחמק ממני המזל הטוב היקר לי כל־כך."
 
"זאת לא, אדוני המחזר," השיבה פרסיוסה. "דע לך שלצדי חייבת החירות לצעוד תמיד, מבלי שיטביעו או יטלטלו משקל הקנאה. והבן, שלא אצטער במיוחד על שמרחוק נראה כאילו הגינותי לא מגיעה למידת החופש שבהתנהגותי. והמשימה הראשונה שאני מטילה עליך היא לתת בי את אמונך. שים לב שהאוהבים המתחילים ברגשות קנאה הנם שוטים או יהירים."
 
"השטן שוכן בקרבך, ילדה," אמרה אז הצוענייה הזקנה. "הביטי, את אומרת דברים שתלמיד בסלמנקה לא היה אומר. את בקיאה באהבה, את מבינה בקנאה, באמון, הכיצד? את משגעת אותי, אני מקשיבה לך ואת כאדם אחוז דיבוק, שמדבר לטינית ללא ידיעתו."
 
"שתקי, סבתא," השיבה פרסיוסה, "דעי, שכל הדברים ששמעת ממני הם שטויות, הם כאין וכאפס ביחס לדברים האמיתיים שנותרו בחיקי."
 
כל אשר אמרה פרסיוסה וכל התבונה שהפגינה אך הוסיפו שמן למדורה שיָקדה בחזהו של הקבליירו המאוהב. לבסוף סיכמו שתוך שבוע יתראו באותו מקום, לשם יבוא הוא כדי לדווח היכן עומדים הדברים בעניינו, ולהן יהיה זמן לאמת את המידע שמסר. הוציא הצעיר ארנק רקום וציין שיש בו מאה אסקודים מזהב, ונתן אותם לזקנה. אולם פרסיוסה לא רצתה שתיקח אותם בשום אופן. והצוענייה הגיבה על כך:
 
"שתקי, ילדה, הדבר הטוב ביותר שעשה אדון זה כאות לכניעתו הוא שמסר את הנשק כביטוי לכריעת ברך. ונתינה, ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה, העידה תמיד על לב נדיב. וזכרי את הפתגם האומר: 'תושיע לך ידך, ואלוהים יעזרך.' ויתרה מזו, אינני רוצה שבגללי תאבדנה הצועניות את המוניטין שרכשו במשך מאות בשנים שהן חמדניות ונצלניות. את מבקשת אותי לוותר על מאה אסקודים, פרסיוסה, זהב טהור, שניתן לתפור אותם במכפלות של מעיל קצר, שערכו אינו עולה על שני ריאלים, ולהשאירם שם כמו חזקה על פיסת אחו באדמות אֶקְסְטרֵמָדוּרָה. ואם אחד מבנינו, מנכדינו או מקרובינו ייפול כתוצאה מביש מזל כלשהו לידי המשטרה? הלא תצמח מכך תועלת אם יצטלצלו האסקודים האלה באוזניהם של שופט או נוטריון ויגיעו לכיסיהם? שלוש פעמים על שלוש עבירות שונות כמעט הורכבתי על חמור, כדי שיצליפו בי. מאחת שחרר אותי כד כסף, מאחרת מחרוזת פנינים, ומנוספת ארבעים ריאלים של שמונה, שהמרתי אותם בשל ארבע, ושילמתי על ההמרה עשרים ריאלים נוספים.[22] ראי, ילדה, יש לנו עיסוק שהוא הרה סכנות ומלא מהמורות ואילוצים, ואין לנו מגננות שמעניקות לנו במהירות מחסה ומצילות אותנו, כמו כלי הנשק הבלתי נראים של פֶליפּה הגדול. אין מַעֲבָר ל'גבולו של עולם'.[23] הודות למטבע הדוּבְּלוֹן[24] בעל שתי הפנים אפשר לראות שמחה בפניהם העצובות של התובע ושל כל סוכני המוות, שהנם הַהַרְפִּיּוֹת שלנו, של הצועניות העניות. הם מורטים את נוצותינו ופושטים את עורנו כשודדי דרכים. כמה שֶׁנֵּרָאֶה קרועות ובלויות לא יחשיבו אותנו לעולם לעניות. יאמרו עלינו שאנו כמו מקטורני הכפריים מבֶּלְמוֹנְטֶה[25] – קרועים ומזוהמים ומלאים בדוֹבּלוֹנים."
 
"בחייך, סבתא, אל תוסיפי לדבר, את מביאה לטיעונך חוקים כה רבים כדי לתמוך בהשארת הכסף ברשותך ולרושש את הקיסרים. הישארי עמם, ותיהני מהם, ועתרי אל האלוהים שיקבור אותם בקבר, שלא ישובו לחזות באור השמש, ושאף לא יהיה להם צורך בכך. יהיה עלינו לתת משהו לחברות שלנו, שכן הן ממתינות לנו זמן רב והן ודאי כועסות."
 
"הן תראינה אותן," השיבה הזקנה, "את המטבעות, כפי שהן רואות עתה את התורכי! האדון הטוב הזה יבדוק אם נותר לו מטבע כלשהו של כסף או מטבעות של רביעיות, והוא יחלק אותן ביניהן. הן תסתפקנה במעט."
 
"כן, יש עמי," אמר הצעיר הנאה. הוא הוציא מכיסו שלושה ריאלים של שמונה, וחילקם בין שלוש הנערות הצועניות, ששמחו מאוד והיו כה מרוצות, כפי שחש מחזאי כאשר בתחרות עם האחר נשמעות לעברו קריאות מקצווי האולם: "המנצח! המנצח!"
 
הם סיכמו לבסוף, כפי שנאמר, להתראות שבוע מאוחר יותר, ושהוא יכונה, כאשר יהיה לצועני, אַנְדְרֵס קַבַּלְיֶירוֹ, שכן היו ביניהם עוד צוענים בשם המשפחה הזה.
 
אנדרס (וכך נכנה אותו מכאן ולהבא) לא העז לחבק את פרסיוסה, אך שלח לה את נפשו במבט, ובלעדיה, אם ניתן לומר כך, עזב אותן ונכנס למדריד. והן ברוממות רוח רבה נהגו כמותו.
 
פרסיוסה, שעניינה באנדרס ניעור מעט (יותר מאהדה מאשר מאהבה) בשל הופעתו הנאה, חפצה כבר לדעת אם הוא אכן מי שאמר. היא נכנסה למדריד ולאחר שהילכה ברחובות אחדים פגשה בנער המשורר של הקופלות והאסקודו. כאשר ראה אותה, ניגש אליה ואמר:
 
"ברוכה הבאה, פרסיוסה, האם קראת כבר במקרה את הקופלות שנתתי לך באותו יום?"
 
וזה מה שהשיבה לו פרסיוסה:
 
"לפני שאשיב לך תשובה עליך לענות לי בכנות, בחיי היקר לך ביותר."
 
"לשבועה כזו," השיב הנער, "למרות שהיא עלולה לעלות לי בחיי, לא אסרב בשום פנים."
 
"האמת היא שברצוני שתאמר לי," אמרה פרסיוסה, "אם במקרה אתה משורר."
 
"אילו הייתי," השיב הנער, "היה זה בזכות המקרה. אולם עליך לדעת, פרסיוסה, שרק מעטים זכאים לתואר משורר, מכאן שאיני משורר אלא חובב שירה. לצרכי איני מבקש או מחפש שירים של אחרים. אלה שנתתי לך הם שלי, וכן אלה שאתן לך כעת. אולם זה לא עושה אותי משורר, וזהו גם אינו רצון האלוהים."
 
"האם זה כה גרוע להיות משורר?" אמרה פרסיוסה.
 
"אין זה גרוע כלל," אמר הנער," אולם אינני טוב עד כדי להיות משורר בלבד. יש להתייחס לשירה כמו אל יהלום יקר ביותר, שבעליו אינו עונד אותו בכל יום ואינו מציגו בפני כל אחד, ולא בכל מקרה, אלא כאשר הנסיבות מתאימות. השירה היא עלמה יפהפייה, זכה, צנועה, נבונה, חריפה, מאופקת ומתינותה מצויה ברמה הגבוהה ביותר. היא רֵעָה לבדידות, המעיינות מענגים אותה, האחו מרגיע אותה, העצים נוסכים בה שלווה, הפרחים משמחים אותה; ולבסוף, היא מקסימה ומלמדת כל מי שבא אתה במגע."
 
"בגלל כל זה," השיבה פרסיוסה, "שמעתי שאומרים שהיא ענייה מאוד ויש בה מן הקבצנות."
 
"בדיוק להפך," אמר הנער. "אין משורר שאינו עשיר, כי כולם שמחים בחלקם. זו חוכמה שרק מעטים משיגים. אולם מה הניע אותך להציג שאלה זו, פרסיוסה?"
 
"נגעת ללבי," השיבה פרסיוסה, "כי אף שאני מתייחסת לכל המשוררים או לרובם כאל עניים, אותו אסקודו מזהב שנתת לי עטוף בדפי השירה שלך הותיר אותי נפעמת. אולם עתה, ביודעי שאינך משורר אלא רק חובב שירה, ייתכן שאתה עשיר, אף כי אני מסופקת בדבר, בשל נטייתך לחבר קופלות אתה עלול לרדת מנכסיך, שכן אין משורר, כפי שאומרים, שיודע לשמר את הנכס שיש לו או להרוויח את מה שאין לו."
 
"אין חלקי עמהם," השיב הנער. "אני חורז חרוזים, ואיני לא עשיר ולא עני, ללא חשיבות וללא התחשבנות, כפי שנוהגים אנשי גֵנוּאָה באירועים שלהם. אני יכול להרשות לעצמי לתת אסקודו אחד או שניים למי שמתחשק לי. קחי, פנינה יקרה שלי, את הגיליון השני ואת האסקודו השני הנמצא בתוכו, ואל תעסיקי את מחשבתך אם אני משורר או לא. כל מה שאני מבקש זה שתחשבי ותאמיני, שמי שנותן לך זאת היה מעוניין להעניק לך את עושרו של מידָאס."
 
ובכך נתן לה גיליון נייר. פרסיוסה בחנה אותו, גילתה שבתוכו מצוי אסקודו, ואמרה לו:
 
"גיליון זה יאריך ימים שנים רבות, כי הוא נושא בחובו שתי נפשות: האחת – זו של האסקודו, ואילו השנייה – זו של החרוזים, שבאים תמיד אפופים בנבכי לב ונפש. אולם עליך לדעת, אדוני הנער, כי איני מעוניינת לשאת עמי נפשות כה רבות; ואם לא אטול אחת מהן, לא אחשוש מליטול את האחרת, כי כמשורר חיבתי אליך ולא כמעתיר מתנות. באופן זה נשמור על ידידות לאורך ימים. אני יכולה בנקל לוותר על אסקודו אחד, שכן ככל שיהיה בעל ערך, אין ערכו שווה לחיבורה של רומנסה אחת."
 
"אז כך הם פני הדברים," השיב הנער, "מה רוצה את, פרסיוסה, שאהיה עני בעל כורחי? אל תדחי את הנפש המצויה בגיליון שאני שולח לך, והשיבי לי את האסקודו, וכיוון שנגעת בו בידך אנצור אותו כסגולה כל עוד יאריכו ימי."
 
הוציאה פרסיוסה את האסקודו מן הגיליון, והשאירה בידיה את הגיליון, ולא רצתה לקרוא בו ברחוב. הנער נפרד לשלום, והלך שמח וטוב לב, בהאמינו שנגע עד לבה של פרסיוסה, שכן דיברה אליו באופן מלא חיבה.
 
מכיוון שתרה בעיניה וחיפשה את בית אביו של אנדרס, מבלי שרצתה להתעכב ולרקוד בשום מקום, מצאה את עצמה כעבור זמן קצר ברחוב שבו הוא נמצא, רחוב שהכירה היטב. היא צעדה עד לאמצעו, נשאה את עיניה אל מרפסות אחדות העשויות סורגי מתכת מוזהבים, שניתנו לה כסימנים, וראתה על אחת מהן קבליירו בעל חזות מכובדת והדרת פנים, בן חמישים בקירוב, לבוש בגד עטור בצלב אדום בחזהו.[26] ברגע שראה את הצוענייה, אמר לה:
 
"עלינה, בנות, ניתן לכן כאן נדבה."
 
לקולו נאספו על המרפסת עוד שלושה קבליירים, וביניהם בא אנדרס המאוהב. כאשר ראה את פרסיוסה החוויר, ועמד כמעט לאבד את הכרתו – כה חזק היה ההלם לְמַרְאֶהָ. כל הצועניות הצעירות עלו, פרט למבוגרת, שנשארה למטה כדי לקבל מידע מן המשרתים ולאמת את דברי אנדרס.
 
כאשר נכנסו הצועניות לחדר, אמר הקבליירו המבוגר לאחרים:
 
"זו צריכה להיות ללא ספק הצוענייה היפה, ששמה יצא בחוצות מדריד."
 
"זו היא," השיב אנדרס, "וללא ספק היצור היפה ביותר שראית מאודך."
 
"כך אומרים," אמרה פרסיוסה ששמעה את הכול עם כניסתה. "אולם לאמתו של דבר הם מטעים את עצמם בפחות ממחצית ערכי האמיתי. נָאָה, אני משערת שאכן אני כזאת, אך כה יפה כפי שאומרים, בשום פנים ואופן."
 
"בחיי דון חואניקו, בני," אמר המבוגר. "הנך יפה יותר אפילו ממה שאומרים, צוענייה יפה!"
 
"ומי הוא בנך דון חואניקו?" שאלה פרסיוסה.
 
"האדון הצעיר העומד לצדך," השיב הקבליירו.
 
"האמת שחשבתי," אמרה פרסיוסה, "כי כבודו נשבע בשם ילד בן שנתיים. הסתכלו על דון חואניקו, ראו איזה תכשיט הוא! באמונה, הוא הגיע כבר לפרקו. ולפי הקמטים החרושים על מצחו לא תחלופנה שלוש שנים והוא יינשא לשביעות רצונו, כל עוד מכאן ואילך לא יסטה מדרכו ולא ישנה את דעתו."
 
"מספיק," אמר אחד הנוכחים. "מה מבינה הצוענייה הקטנה בקמטים?"
 
בתוך כל זאת התכנסו יחדיו שלוש הצועניות הצעירות שבאו עם פרסיוסה באחת מפינות החדר והתלחשו. הן הצטופפו, כדי שלא יישמעו. כריסטינה אמרה:
 
"בנות, זהו הקבליירו שנתן לנו הבוקר את שלושת הריאלים של שמונה."
 
"נכון הדבר," אמרו השאר, "אך לא נזכיר זאת, ולא נאמר לו דבר אם הוא עצמו לא יציין זאת בפנינו. מניין לנו לדעת אם הוא רוצה להסתיר זאת?"
 
כאשר כל זה אירע בין השלוש, השיבה פרסיוסה לזה שהתייחס לקמטים:
 
"מה שאני רואה בעיני, אני מנחשת באצבעי. אני יודעת על האדון דון חואניקו, גם ללא הקמטים, שהוא נוטה להתאהב בנקל, פזיז ונמהר ומפריז בהבטחות של דברים שעל פניהם נראים בלתי אפשריים. עִתרו לאלוהים, שלא יתמכר קצת לשקרים, שהם הדבר הגרוע מכול. עליו לערוך עכשיו מסע למקום רחוק מאוד. האחד חושב על האדמוני, והאחר מאכף אותו. רבות מחשבות בלב איש, ועצת האל היא תקום. אולי יהיה בדעתו להגיע לְאוֹנְיֶס, ויעשה בְּגַמְבּוֹאָה."[27]
 
לכך השיב דון חואן:
 
"האמת, צוענייה קטנה, שניחשת נכונה דברים רבים מתכונותי, אך בנוגע להיותי שקרן הרחקת לכת מן האמת, כיוון שאני מתגאה באמירת אמת תמיד. לגבי הנסיעה הארוכה אכן ניחשת נכונה, כי ללא ספק, ברצון האל, תוך ארבעה או חמישה ימים אפרד לשלום בדרכי לפלנדריה, אף כי העלית חשש שדרכי תשתבש, לא הייתי רוצה שתארע תקלה כלשהי שתשים זאת לאַל."
 
"שתוק, אדון צעיר," השיבה פרסיוסה, "ושים יהבך באלוהים, כי בעזרת האל הכול יהיה לטובה. ודע כי אין אני מבינה דבר ממה שאמרתי, ולכן אין זה פלא כלל אם מגודש הדיבורים ורוב להג, אני קולעת במשהו. הייתי רוצה להצליח לשכנע אותך להירגע ולהישאר עם הוריך, כדי שתהדר אותם בשיבתם הטובה, שכן איני רואה בעין יפה את ה'לך ושוב' הזה לפלנדריה, במיוחד של צעירים שגילם רך כשלך. הנח לעצמך להתבגר עוד קצת כדי שתוכל לעמוד כהלכה בתלאות המלחמה, כי יש לך בביתך מספיק מסממני המלחמה. נכון לך גודש של מאבקים בתחום האהבה, שגם הם מזעזעים את נפשך. מתן, מתן נא את סערת הנפש, ושקול מה עליך לעשות תחילה לפני שתינשא, ותן לנו נדבונת בשם האל ובשם מי שאתה. לאמתו של דבר אני סבורה שמוצאך מכובד. ואם לכך אוכל להוסיף כי אתה איש אמת, אשיר שיר הלל להצלחתי בניחושי."
 
"אני חוזר ואומר לך, ילדה," השיב דון חואן, שהיה אנדרס קבליירו, "שבכל הניחושים קלעת, פרט לחשש שיש לך שאיני דובר אמת. בכך שגית ללא כל ספק. המלה שנתתי בשדה, אקיים אותה בעיר או בכל מקום שתבחרי, מבלי שתבקשי ממני. כי לא יכול אדם להיות מוערך כקבליירו, אם דבק בו דופי כשקרן. אבי ייתן לך נדבה בשם אלוהים ובשמי. לאמתו של דבר, נתתי את כל אשר היה לי לכמה גברות שהיו חנפניות כפי שהיו יפות, ובמיוחד אחת מהן, ואיני יכול לערוב לתוצאות."
 
כאשר שמעה זאת כריסטינה, אמרה לשאר הצועניות באותה זהירות שגילתה קודם לכן:
 
"איי, בנות, שאמות אם הוא לא מתכוון לשלושת הריאלים של שמונה שנתן לנו הבוקר."
 
"לא כן הדבר," השיבה אחת מן השתיים. "הוא אמר שהן היו גברות, ואנו איננו כאלו. ומי שהוא דובר אמת, כפי שהצהיר על עצמו, אינו משקר בעניין כזה."
 
"אין זה שקר מכל בחינה שהיא," השיבה כריסטינה. "זה דבר שאינו מטיל דופי באיש, ומעיד רק על טובתו ויתרונו של האומר. אולם עם כל זה אני רואה שלא ייתנו לנו דבר, ולא יבקשו אותנו לרקוד."
 
בתוך כך עלתה הצוענייה הזקנה ואמרה:
 
"נכדתי, סיימי, כבר מאוחר, עוד רבה המלאכה ועלינו עוד לשוחח."
 
"מה יש, סבתא?" שאלה פרסיוסה. "זה בן או בת?"
 
"בן, ויפה מאוד," השיבה הזקנה. "בואי, פרסיוסה, ותשמעי דברי אמת מופלאים."
 
"התפללי לאלוהים, שלא ימות לאחר הלידה," אמרה פרסיוסה.
 
"הכול יסתדר טוב מאוד," השיבה הזקנה. "ובעיקר שהלידה היתה חלקה, והתינוק ממש זהב."
 
"האם גברת כלשהי ילדה?" שאל אביו של האדון אנדרס.
 
"כן, אדוני," השיבה הצוענייה. "אולם הלידה היתה כה סודית שאיש אינו יודע עליה פרט לפרסיוסה, לי ולעוד אדם. ועל כן איננו יכולות לגלות מי היא."
 
"אנו כאן איננו רוצים לדעת," אמר אחד הנוכחים, "אך מסכנה היא זו אשר מפקידה בידי לשונותיכן את סודה, ומניחה את כבודה בעזרתכן."
 
"לא כולנו רעות," השיבה פרסיוסה. "ייתכן שיש בינינו מישהי, שתכונותיה במה שנוגע לסודיות ולאמת שוות לאלו של האיש היהיר כל־כך הנמצא בחדר זה. הבה ונלך, סבתא, כי כאן אין מעריכים אותנו. לאמתו של דבר איננו גנבות, ואיננו מבקשות דבר מאיש."
 
"אל תתרגזי, פרסיוסה," אמר האב. "לפחות לגביך אני משער שאי אפשר לומר עליך מלה רעה. פניך הטובות עונות בך ומעוררות אמון בפעולותיך הברוכות. בחייך, פרסיוסונת, רקדי מעט עם חברותיך. יש עמי דובלון אחד מזהב בעל שתי פנים, שאף אחת מהן אינה דומה לשלך, אף כי הן של שני מלכים."
 
אך שמעה זאת הזקנה ומיד אמרה:
 
"אה, בנות, שנסנה מותניים, והשבענה את רצונם של האדונים האלה."
 
נטלה פרסיוסה את הטמבורין, והן חגו במעגלים, טופפו, התלכדו והתפזרו בחן ובקלילות, ורגליהן ריתקו את עיני כול, ובעיקר את אלה של אנדרס, שדילגו אנה ואנה מרגלה האחת של פרסיוסה לשנייה, כאילו היו מרכז אושרו. אולם הגורל תעתע בו באופן שהטילו לגיהנום. קרה שבמערבולת הריקוד נשמט מפרסיוסה הגיליון שנתן לה הנער. וברגע שנפל, הרימו האדם שלא היתה לו דעה חיובית על הצועניות, פרשׂ אותו ואמר מיד:
 
"ובכן, יש לנו כאן סונטה קטנה! הפסיקו את הריקוד והאזינו לה. אין ספק שעל־פי השורה הראשונה אין היא אווילית כלל."
 
פרסיוסה חשה מועקה שכן לא ידעה מה תוכנה, ופיללה שלא יקראו אותה, ושישיבוה לה. כל המאמץ שהשקיעה בכך היה כדרבונות שהאיצו באנדרס לשמוע אותה. לבסוף קרא אותה הקבליירו בקול רם, וזה היה תוכנה:
 
כְּשֶׁפְּרֶסְיוֹסָה נוֹגְנָה בְּטַנְבּוּר נִגּוּנִים
 
אֶל תּוֹךְ חֲלַל הָאֲוִיר צְלִילִים מְתוּקִים בּוֹקְעִים
 
נוֹשְׁרִים מִפִּיהָ זֵרֵי פְּרָחִים נָאִים
 
מִתְפַּזְּרוֹת מִזְּרוֹעוֹתֶיהָ שְׁלַל פְּנִינִים.
 
נִסְעֶרֶת כָּל נֶפֶשׁ מִתְפָּרְצִים עֲדִינִים
 
פְּעֻלּוֹת נְצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת עֲנָוִים מְבַצְּעִים
 
זַכִּים, צָחִים, יְשָׁרִים, הוֹגְנִים וּבְרִיאִים
 
תְּהִלַּת שְׁמָהּ לִמְרוֹם הַשָּׁמַיִם נוֹגְנִים.
 
תְּלוּיִים בְּנִימִים דַּקִּים מְאֹד בִּקְצוֹת שְׂעָרָהּ
 
אַלְפֵי נְפָשׁוֹת כְּמֵהוֹת לְרַגְלֶיהָ נוֹפְלוֹת
 
חִצִּים בְּכָל עֵבֶר פּוֹלְחִים לִבְבוֹת אֲהוּבִים.[28]
 
לְעִוֵּר לְפִקֵּחַ בְּשִמְשׁוֹתֶיהָ אוֹרָה
 
מְחַזֶּקֶת אוֹתָהּ מְאֹד אַהֲבָתָם עַד כְּלוֹת
 
לִגְדוּלוֹת נוֹעֲדָה, גַּם סְפֵקוֹת נִלְוִים.
 
"בשם אלוהים," אמר קורא הסונטה, "למשורר שכתב זאת יש כישרון."
 
"אין הוא משורר, אדוני, אלא נער חינני מאוד ואדם מכובד," אמרה פרסיוסה.
 
(שימי לב, פרסיוסה, למה שאמרת ולמה שאת עומדת לומר. אין אלה דברי שבח לנער אלא מדקרות חרב ללבו של אנדרס, שמקשיב להם. את רוצה להתבונן בו, ילדה? שאי עיניך וראי אותו מעולף במושבו ומכוסה באגלי זיעת מוות. אל תעלי בדעתך, עלמה, שאהבת אנדרס אליך קלילה, ושהוא לא נפגע ונבהל מן דבריך חסרי הזהירות. גשי אליו, ברוח טובה, ולחשי כמה מלים על אוזנו שיחדרו ישירות ללב, ויעוררו אותו מעלפונו. לא! אולי תוסיפי להביא לפניו עוד סונטות כל יום שמהללות אותך, ותראי מה הן גורמות לו!)
 
ואכן כל זאת קרה, בדיוק כפי שנאמר. כאשר שמע אנדרס את הסונטה, אלף הרהורי קנאה הבהילו אותו. הוא לא התעלף, אולם החוויר, עד שאביו הבחין בדבר ואמר לו:
 
"מה קרה לך, דון חואן, אתה נראה כמי שעומד להתעלף, מדוע שונה גון פניך?"
 
"המתינו נא," אמרה אז פרסיוסה. "הרשו לי ללחוש לו כמה מלים על אוזנו, ותראו שלא יתעלף."
 
היא ניגשה אליו, ואמרה לו כמעט ללא ניע שפתיים:
 
"אכן צועני ראוי לשמו אתה עשוי להיות! כיצד תוכל לעמוד, אנדרס, בעינוי הטורבן,[29] אם אינך יכול להתגבר על גליון נייר?"
 
היא התוותה תריסר צלבים לפני לבו, ופנתה ממנו. אנדרס נשם מעט, והראה שדברי פרסיוסה היטיבו עמו.
 
לבסוף נתנו לפרסיוסה את הדובלון בעל שתי הפנים, והיא אמרה לחברותיה שתפרוט אותו, ותתחלק עמן באופן מכובד. אביו של אנדרס ביקש שתשאיר בידיו בכתב את הדברים שאמרה לדון חואן, שכן הוא רוצה לדעת אותם בכל מקרה. היא השיבה שתעשה זאת בעונג רב, ושעליהם להבין שאף כי הם נראים כהבלים, יש בהם מידה של חן מיוחד כדי לגבור על עקת לב ומחושי ראש. ואלו היו המלים:
 
רֹאשׁ קְטַנְטַנִּית, רֹאשׁ קְטַנְטַנִּית,
 
פֶּן תַּחֲלִיקִי, נָא הִתְעַכְּבִי,
 
שְׁנֵי תַּמְרוּרִים מוּל הַצִּיבִי
 
וְסַבְלָנוּת בְּרוּכָה מְאֹד קָנִית.
 
הַשַּׁקְדָּנִית
 
הַחִנָּנִית
 
הַנֶּאֱמָנִית
 
אַל נָא תִּפְנִי
 
פֶּן מַחְשֶבֶת הֶרֶס תִּקְנִי
 
בַּחֲנִי דְּבָרִים
 
אֶל נִסִּים מֻפְלָאִים קְשׁוּרִים
 
אֱלֹהִים יֻזְנַק
 
וּקְרִיסְטוֹבָּל הַקָּדוֹשׁ עֲנָק.
 
"באמירת מחצית המלים האלו, ובשישה סימני צלב על לב האיש שלקה בסחרחורת," אמרה פרסיוסה, "יהיה בריא כשור."
 
כאשר שמעה הצוענייה הזקנה את הלחש ואת הולכת השולל, הוכתה בתדהמה, ויותר מכך הוכה אנדרס, שהבין כי כל זה המצאה של חריפותה ופיקחותה. הסונטה נותרה בידיהם, כיוון שפרסיוסה לא רצתה לבקש אותה מהם כדי לא לגרום עוד ייסורים לאנדרס. היא ידעה, מבלי שלמדה זאת, למה גורמות החרדות, המהלומות וההלם כשמדובר בקנאת אוהבים.
 
הצועניות נפרדו לשלום, ובצאתן אמרה פרסיוסה לדון חואן:
 
"ראה, אדוני, כל יום מימי השבוע הזה מוצלח ליציאה לדרך, ושום יום איננו מנבא רעות. הזדרז לצאת בהקדם ככל שתוכל. נכונו לך חיים ארוכים וחופשיים ומלאי הנאה, אם רק תדע להסתגל להם."
 
"חיי החייל אינם כה משופעים בחירות, לדעתי," השיב דון חואן, "אין בהם יותר חירות מאשר קבלת עול, אולם עם כל זאת אראה מה עלי לעשות."
 
"תראה הרבה יותר ממה שאתה מעלה על דעתך," השיבה פרסיוסה, "והאלוהים ינחה אותך ויצליח את דרכך, כפי שאתה זכאי לכך על פי חזותך הנאה."
 
המלים האחרונות האלה גרמו נחת רוח רבה לאנדרס, והצועניות הלכו שמחות וטובות לב.
 
הן פרטו את הדובלון וחילקו אותו ביניהן שווה בשווה, אף כי השומרת הזקנה נטלה תמיד חלק וחצי בגלל היותה המבוגרת וכיוון שהיתה מחט המצפן שקבעה את הנתיב במרחבי ים הריקודים שלהן, בהופעתן החיננית, כמו גם בתחבולות ובנכלולים.
 
הגיע לבסוף היום שבו הופיע בוקר אחד אנדרס קבליירו רכוב על גבי פרדה שכורה ללא ליווי משרת, במקום שבו נפגשו לראשונה. הוא מצא שם את פרסיוסה וסבתָהּ, וכאשר הבחינו בו, קיבלוהו בלבביות רבה. הוא ביקש שיוליכוהו למחנה בטרם יאיר היום, עוד לפני שיתגלו הסימנים שהותיר, למקרה שיחפשוהו. והן, שכפי שסוכם מראש באו לבדן, הסתובבו ושבו, ולאחר זמן קצר הגיעו אל הבקתות.
 
אנדרס נכנס לאחת מהן שהיתה הגדולה במחנה, ומיד באו לראותו עשרה או שנים־עשר צוענים, כולם צעירים, כולם נאים, בנויים כהלכה, שנודע להם כבר מפי הזקנה שעתיד לבוא חבר חדש, מבלי שהיו צריכים להבטיח לשמור זאת בסוד – שכן כפי שכבר נאמר, הם שומרי סוד בפיקחות ובדיוק שאין כמותם. נפל מבטם על הפרדה, ואחד מהם אמר:
 
"אנו יכולים למכור אותה ביום חמישי הקרוב בטולדו."
 
"זאת לא," אמר אנדרס, "כי אין פרדה מושכרת שאינה מוכרת לכל נהגי הפרדות הנעים בדרכי ספרד."
 
"בשם אלוהים, אדון אנדרס," אמר אחד הצוענים, "גם אילו היו לפרדה יותר סימני היכר מאשר אלה המבשרים את יום הדין, היינו מחוללים בה שינויים באופן שלא היתה מכירה אותה אמה יולדתה או הבעלים שגידלו אותה."
 
"למרות כל זאת," אמר אנדרס, "בפעם הזאת עליכם לקבל את דעתי. את הפרדה הזאת יש להמית ולקבור, כך שאפילו עצמותיה לא ייחשפו."
 
"חטא כבד!" אמר אחר. "האם יש לקפד את חייו של חף מפשע? אל תאמר זאת, אנדרס הטוב, אלא עשה אך דבר אחד: התבונן בה היטב עכשיו, באופן שכל הסימנים המוטבעים בה ייחרתו בזיכרונך, ואחר השאר אותה ברשותי. אם כעבור שעתיים תכיר אותה, תִּצְלוּ אותי כאילו הייתי עבד שחור נמלט."
 
"לא אסכים בשום אופן," אמר אנדרס, "שהפרדה לא תומת, גם אם תבטיחו לי לשנות אותה. אני חושש שיגלו אותי אם האדמה לא תכסה אותה. ואם מדובר בטובת ההנאה שמכירתה יכולה להעניק, לא הגעתי לכאן כה עירום ועריה עד שאיני מסוגל לשלם על הצטרפותי לחבורה הזאת אף יותר מערכן של ארבע פרדות."
 
"אם זה מה שהאדון אנדרס קבליירו רוצה," אמר צועני אחר, "היא תומת ללא עוון, אך אלוהים יודע אם לא אתחרט על כך, בגלל צעירותה, שכן עוד לא צמחו כל שיניה (דבר לא שכיח בקרב הפרדות להשכרה), ועדיין אצה לה הדרך, מותניה צרות ואין בה כלל טביעות דרבונות בצלעותיה."
 
הם דחו את המתתה ללילה, ובשארית היום ערכו את טקס כניסתו של אנדרס לחיי הצוענים, שכלל: פינו מיד בשבילו בקתה בין המעולות שבמחנה, קישטוה בענפים ובשיחי בשמים, הושיבו את אנדרס על עץ שעם, הניחו בידיו פטיש וכמה צבתות[30] ולצלילי שתי גיטרות, שעליהן ניגנו שני צוענים, הטילו עליו לפזז פעמיים. לאחר מכן חשפו אחת מזרועותיו, ובעזרת סרט משי חדש ומקל סובבו אותו פעמיים בעדינות.
 
בכל זה נכחה פרסיוסה וצועניות רבות נוספות, זקנות וצעירות. חלקן צפו בו בהתפעלות והאחרות באהבה. כה מלא חן היה אנדרס שאף הגברים הצוענים התייחסו אליו בהתלהבות יתרה.
 
לאחר תום הטקסים המדוברים נטל צועני זקן את ידה של פרסיוסה, ניצב לפני אנדרס ואמר:
 
"נערה זו היא סולתה ושמנה של כל הצועניות היפות שאנו יודעים שחיות בספרד. אנו מוסרים לך אותה כאישה או כחברה, אתה יכול לנהוג בה כראות עיניך, שכן חיינו החופשיים במובנם הרחב אין בהם לא הצטעצעות ולא טקסים רבים. בחן אותה היטב, אם היא מוצאת חן בעיניך או אם אתה רואה בה משהו שאינו לטעמך, ואם אכן זה מה שאתה רואה, בחר לך בין העלמות שמצויות כאן את המושכת אותך ביותר, ואת זאת שתבחר ניתן לך. אולם זכור, ברגע שבחרת אסור לך להמירה באחרת, לא להביך את עצמך ולא להתחבר לא לנשואות ולא לעלמות. אנו מקפידים לא לחלל את ברית הידידות. איש מאתנו אינו חומד את מה שנפל בחלקו של זולתו. אנו חיים משוחררים מן הַמְּאֵרָה המרה של הקנאה. אף כי יש בינינו גילויי עריות רבים, אין נואפים כלל. כאשר נמצאת האישה נואפת או הַחֲבֵרָה מרמה, איננו פונים לערכאות כדי לתבוע עונש. אנו עצמנו הננו השופטים והתליינים של נשותינו וחברותינו. אנו ממיתים וקוברים אותן בהרים ובמדבריות באותה קלות, כאילו היו חיות מזיקות. אין שום קרוב משפחה שנוקם את נקמתן ולא אבות המבקשים אותנו להמיתן. בפחד ובאימה האלה הן נזהרות להיות צנועות, ואנחנו, כפי שאמרתי, חיים בביטחון. רק מעטים מחפצינו אינם משותפים לכלל, מלבד האישה או החברה, שאנו רוצים שכל אחת מהן תשתייך למי שהגורל בחר לה. אצלנו הַזִּקְנָה היא מניע לגירושים ולפרידה כמוות עצמו. מי שבוחר בכך יכול לעזוב את האישה הזקנה, אם הוא צעיר, ולבחור באחרת התואמת את נטייתו על־פי שנותיו. חוקים וכללים אלה ואחרים משמרים אותנו וחיינו מאושרים. אנו אדוני השדות, היבולים, היערות, ההרים, המעיינות והנהרות. ההרים מעניקים לנו עצי הסקה בחינם, העצים פירות, הגפנים ענבים, הגינות ירקות, המעיינות מים, הנהרות דגים, האחוזות הפרטיות ציד, הצל מהסלעים, האוויר הצח מהנקיקים והבתים במערות. עבורנו פגעי מזג האוויר הנם לֶטֶף הרוחות, השלג מרענן, הגשם הוא מקלחת, הרעמים הם מוסיקה והברקים – לפידים. בשבילנו רגבי אדמה קשים הם מזרנים מנוצות רכות, העור הקשוח של גופנו מהווה שריון בלתי חדיר המגן עלינו. אזיקים אינם מונעים את קלילות התנועה שלנו, וגם ערוצי הרים אינם מעכבים אותנו ואף חומות לא מהוות לנו מכשול. רוחנו לא שחה מֵחֲבָלִים, ואף גלגלי העינויים אינם משפילים אותה,[31] רצועות בד אינן חונקות אותה, וסד עינויים אינו מכניע אותה. אין אנו מבחינים בין 'כן' ו'לא', אלא כאשר זה מתאים לנו. לעולם אנו מעדיפים להיות קדושים מעונים מאשר מכים על חטא. למעננו מגדלים בהמות משא בשדות ומרוקנים את הכיסים בעיר. אין שום עיט או עוף דורס אחר שעט במהירות כזו על הטרף הנקרה בדרכו, כפי שאנו עטים על ההזדמנויות המבטיחות לנו רווח כלשהו. ולבסוף, יש לנו כישרונות רבים שמבטיחים לנו סוף טוב, כי בכלא אנו מזמרים, בעינויים אנו שותקים, ביום אנו עובדים ובלילה גונבים, או עדיף לומר שאנו מסיבים את תשומת לבם של האנשים שלא יתרשלו לבדוק היכן הניחו את חפציהם. הפחד מאיבוד כבודנו אינו מעייף אותנו, והשאיפה להאדירו אינה מדידה שינה מעינינו. איננו תומכים בכנופיות ואיננו משכימים קום כדי להגיש תזכורות, איננו מתחברים לשועי ארץ ואיננו מבקשים טובות. במקום גגות מוזהבים וארמונות פאר אנו מעריכים את הבקתות האלה והמחנות הניידים. במקום נופי פלנדריה ומראותיה הטבע מעניק לנו את הטרשים הגבוהים והצוקים המושלגים, כרי דשא נרחבים ויערות עבותים, שהוא מראה לנו מכל מקום. אנחנו האיצטגנינים הכפריים, שכן אנו ישנים תמיד תחת כיפת השמים. אנו מודעים בכל רגע לזמן הן ביום והן בלילה. אנו רואים כיצד מסלקת הצפירה לקרן זווית את כוכבי השמים, וכיצד בוקע עִמה בן לווייתה אור השחר, מרנינה את האוויר, מצננת את המים, מלחלחת את הקרקע, ומיד אחריהם השמש, מזהיבת הפסגות – כפי שהתבטא אותו משורר – ומסלסלת הרים. אין אנו חוששים שנקפא בהיעדרה או שניפגע כאשר קרניה נופלות באלכסון, ואף לא שניכווה כאשר קרניה ניצבות לנו. אנו מגלים אותן הפנים לשמש ולשלג, לחוסר פוריות ולשפע. לסיכום, אנו אנשים החיים על חריצותנו ועל כישרונותינו, מבלי שנהיה מעורבים באמרה העתיקה: 'שלושה דברים את הרעב מאריכים: כנסייה, ים או בית מלכים'.[32] יש לנו די מחסורנו, ואנו שמחים בחלקנו. כל זאת אני אומר לך, צעיר נדיב, כדי שתהיה מודע לדרך החיים שאתה חובר אליה ולמנהגים שאתה עומד לקבל על עצמך, כפי שהתוויתי כאן לפניך בקצרה. דברים רבים נוספים ללא גבול אתה עתיד לגלות ברבות הזמן, והם בעלי חשיבות לא פחות מאלה ששמעת."
 
לאחר שאמר כל זאת נשתתק הצועני הזקן והרהוט, והטירון אמר שהוא שמח מאוד ללמוד כה הרבה חוקים מועילים, וכי יש בדעתו להתמקצע במסדר הזה המבוסס על היגיון כה רב ועל יסודות פוליטיים כה איתנים, והוא רק מצטער שלא נתוודע קודם לחיים כה עליזים. ומעתה והלאה יתכחש למעמד הקבליירו ולתהילה התפלה של היוחסין המפוארים שלו, ויקבל עליו את העול, או נכון יותר לומר, יעמיד עצמו תחת החוקים שעל־פיהם הם חיים, שכן התמורה על שאיפתו לשרתם היא נעלה ורבה. הם מעניקים לו את פרסיוסה האלוהית, שלמענה הוא נכון לוותר על כתרים ואימפריות, וישאף להם אך ורק כדי לשרתה.
 
על כל זאת השיבה פרסיוסה:
 
"על אף שהאדונים המחוקקים האלה קבעו על־פי חוקיהם שהנני שלך, ונתנו אותי בידיך, גיליתי שהחוק המבוסס על רצוני הנו בעל התוקף הרב ביותר מכולם, ולא ארצה להיות שלך אלא על־פי התנאים שהסכמנו עליהם מראש לפני בואך לכאן. עליך לחיות שנתיים בחברתנו בטרם תפיק את הנאתך מחברתי, בתנאי שלא תתחרט כי היית קל דעת, ולא איוותר נבגדת על כי הייתי נמהרת. התנאים מבטלים חוקים, ואתה מודע לתנאים שקבעתי אתך. אם בדעתך לקיימם, מתקבל על הדעת שאהיה שלך, ואתה תהיה שלי. אך אם לא, פּרדתך עדיין לא מתה, בגדיך שלמים ומכספך לא חסרה פרוטה. היעדרותך לא ארכה עדיין יום אחד. כל אשר החסרת, בידך עדיין למלא ולהחליט מה עדיף בעיניך. האדונים האלה יכולים להעניק לך בנקל את גופי, אך לא את נפשי, שהנה חופשית, ונולדה חופשית, ותישאר חופשית כל עוד ארצה בזאת. אם תישאר, אעריך אותך מאוד. אך אם תחזור בך לא אעריך אותך פחות, שכן אני סבורה שחולי האהבה רצים משולחי רסן עד אשר הם מתפכחים מתוך היגיון או מפח נפש. לא הייתי רוצה שתנהג בי כמו הצייד הרודף אחר הארנבת, וכאשר הוא תופסה, הוא מניח אותה וממשיך לרדוף אחר אחרת, הבורחת מפניו. יש והעיניים מוליכות שולל – במבט ראשון נראה הפח נוצץ כפז. אולם לאחר זמן מה מבחינים היטב בהבדל בין הטהור למזויף. היופי שלי, זה שאתה טוען שמצוי בי, ושאתה מעריכו יותר מהשמש ומוקירו מפז, מנין לי לדעת שביום מן הימים לא ייראה לך כצל עובר, חסר ברק, ומקורו באלכימיה? אני נותנת לך שנתיים זמן כדי לשקול ולבחון במה לבחור או מה נכון יהיה לדחות. כי המתנה, לאחר שנקנתה, איש אינו יכול להעלימה אלא המוות. טוב הדבר שיהיה זמן והרבה כדי להתבונן בה ולחזור ולהתבונן בה כדי לגלות את הפגמים או את התכונות שיש בה. כי אני איני תמימת דעים עם הרְשות הברברית והחצופה שקרובי אלה קבעו, המאפשרת לנטוש את הנשים או להענישן מתוך גחמה שלהם. וכפי שאין בדעתי לעשות כל דבר שמחייב עונש, לא אתחבר אל מישהו שיסלק אותי כשמתחשק לו."
 
"הצדק אתך, הו פרסיוסה," אמר אז אנדרס. "ואם את רוצה שארגיע את חששותיך ואסלק את חשדך, אשבע לך שלא אסטה כמלוא הנימה מן ההוראות שהטלת עלי. חשבי איזו שבועה את רוצה שאשא, או אילו בטחונות אחרים אוכל לתת לך, כי לכול אהיה מוכן."
 
"השבועות וההבטחות שנותן השבוי כדי להשתחרר מתמלאות לעתים רחוקות," אמרה פרסיוסה, "וכך הדבר, לדעתי, גם במקרה של המאוהב. כדי להגשים את מאוויו הוא יבטיח את כנפי מרקורי ואת הקרניים של יופיטר, כפי שהבטיח לי משורר מסוים שנשבע לי באגם אסטיכיה. איני מעוניינת בשבועה, אדון אנדרס, ואף איני רוצה הבטחות, אני רוצה רק להעמיד הכול על ניסיון החניכות הזה, ולי תישאר החובה לשמור על עצמי, אם יעלה הרצון מלפניך לפגוע בי."
 
"יהי כן," השיב אנדרס, "אך דבר אחד אני מבקש מן האדונים אלה ומן החברים שלי – שלא יאלצו אותי לגנוב דבר לתקופה של חודש אחד לפחות. כי איני סבור שאוכל להבטיח להיות גנב, אלא אם אעבור תחילה הכשרה ארוכה."
 
"שתוק, בן," אמר הצועני הזקן. "כאן נכשיר אותך באופן כזה, שתגיע למיומנותו של עיט. וכאשר תדע את המקצוע כה תיהנה ממנו, עד שתלקק את האצבעות לאחר מכן. זה תענוג לצאת בבוקר בידיים ריקות ולחזור עם ערב למחנה מלא וגדוש."
 
"ראיתי אחדים ששבו ריקם אך גדושים במלקות," אמר אנדרס.
 
"את דג השמך אין צדים, וגו',"[33] השיב הזקן. "כל הדברים הקשורים לחיים האלה נושאים בחובם סכנות שונות, והפעולות של הגנב עלולות להביאו כאסיר לגַלֵיאוֹת, למלקות או לגרדום. אולם כיוון שספינה אחת נקלעת לסופה או טובעת, אין האחרות מפסיקות להפליג. דבר טוב יהיה אם במלחמה, האוכלת את לוחמיה וסוסיה, לא יהיו עוד חיילים. יתרה מזה, אם המשטרה מלקה מישהו מבין אנשינו, כאילו היה זה עוטה גלימה על כתפו, שהוא מחשיבה יותר מאשר עיטור על חזהו, גם אם הוא מן הגבוהים ביותר. העיקר הוא למנוע את תלייתך בראשית פריחת הנעורים, ובעבירות הראשונות שלנו. את המלקות שפרקו על כתפינו ואת הדיפת המים בגליאות אנו מחשיבים כקליפת השום. בני, אנדרס, הינפש תחילה בקן, תחת כנפינו. בבוא הזמן נצא לעוּף, למקום שממנו לא תשוב ללא שלל, ואשר כבר נאמר: תלקק את האצבעות אחרי כל גנבה."
 
"אך כדי לפצות," אמר אנדרס, "על מה שהייתי גונב בזמן הזה שהענקת לי פטור, הייתי רוצה לחלק מאתיים אסקודים מזהב לכל אנשי המחנה."
 
הוא רק סיים את דבריו וצוענים רבים הסתערו עליו, הרימוהו בזרועותיהם ונשאוהו על כתפיהם, ושרו לו "המנצח! המנצח!" ו"אנדרס הגדול!" והוסיפו: "תחי, תחי פרסיוסה, התכשיט האהוב שלו!"
 
הצועניות נהגו באופן דומה עם פרסיוסה, ולא מבלי לעורר את קנאתה של כריסטינה ושל אחדות מן הצועניות הצעירות האחרות שם, שכן הקנאה מקננת במידה שווה במחנות הברברים, בבקתות הרועים ובארמונות הנסיכים.[34] זה אמור גם ביחס לרפיון שאוחז בי למראה השכן המשגשג בעודי סבור שמעלותיו אינן עולות על שלי.
 
לאחר כל זה סעדו בפאר רב, חילקו ביניהם את הכסף המובטח באופן שווה ובצדק, הרעיפו מחדש שבחים על אנדרס והיללו עד השמים את יופיה של פרסיוסה.
 
ירד הלילה, הם שברו במהלומה את מפרקת הפרדה וקברו אותה, באופן שיבטיח שאנדרס לא יוכל להתגלות באמצעותה. הם קברו אתה גם את עדייה שהיו אוכף, אפסר וחבקים, כנהוג אצל האינדיאנים שקוברים את הבהמה עם העדיים העשירים ביותר שלה.
 
אנדרס נותר משתאה על כל מה שראה ושמע על אודות הכישרונות של הצוענים, ונחוש היה להוציא לפועל את תוכניתו מבלי להיות מעורב כלל במנהגיהם, או לפחות להימנע מכך בכל הדרכים האפשריות. הוא חשב להתחמק מן ההתחייבויות לציית להם בדברים בלתי חוקיים שיצוו עליו באמצעות כספו.
 
ביום המחרת הפציר בהם אנדרס שיעתיקו את מקום המחנה ויתרחקו ממדריד, כיוון שחשש שיכירו אותו אם יישאר שם. הם אמרו לו שכבר החליטו לעבור להרי טולדו, ומשם לסרוק ולבזוז את כל הארץ וסביבותיה.
 
הם פרקו את המחנה, ונתנו לאנדרס אתון כדי לרכוב עליה במסע. אולם הוא סירב והעדיף ללכת ברגל כדי לשרת כבן לוויה את פרסיוסה, שרכבה על אתון אחרת. היא היתה מרוצה ביותר להיווכח בניצחונה על נושא הכלים החינני שלה, והוא היה לא פחות מרוצה לראות את עצמו צמוד אל מי שהפכה לגברת מאווייו.
 
הו, הכוח הבלתי מוגבל הקרוי האל המתוק של המרירות – תואר שנתנו לו העצלות והאדישות שלנו – אתה חושף את כניעותינו, וכמה בוז אתה רוחש לנו! אנדרס הוא קבליירו, צעיר ובעל תבונה רבה, גדל כמעט כל חייו בחצר המלוכה ופונק על־ידי הוריו העשירים, ומיום אתמול חלה בו תמורה כה גדולה, עד שהונה את משרתיו וחבריו, שָׂם לְאַל את התקוות ששמו בו הוריו, ונטש את הדרך לפלנדריה, מקום שהיה מוצא בו כר נרחב למיצוי תכונות אישיותו ולהאדרת כבודה של שושלת היוחסין שלו. הוא הביא את עצמו לכרוע לרגלי נערה ולהפוך לבן לווייתה, נערה שלמרות יופיה הרב היתה בסופו של דבר צוענייה – זה כוחו של היופי המסוגל לגרום לרצון החופשי ליפול על ברכיו.
 
כעבור ארבעה ימים הגיעו לכפר השוכן שתי פרסאות מטולדו, שם הקימו את המחנה שלהם. הם נתנו תחילה תכשיטי כסף אחדים כערובה לראש הכפר שלא יגנבו דבר, לא מהכפר הזה ולא מכל אזור שיפוטו. לאחר שעשו זאת, נתפזרו הצועניות הזקנות, ואחדות מהצעירות, וכן גם הצוענים, בכל מקום, או לפחות התרחקו ארבע או חמש פרסאות מן המקום שהקימו בו את מחנם. אנדרס הלך עמם כדי לקבל את שיעורו הראשון במלאכת הגנבה. ואף כי נתנו לו שיעורים רבים בגיחה זו, אף אחד מהם לא קנה בו אחיזה. להפך, עקב הדם הטוב הזורם בעורקיו פקע מיתר בנפשו בכל גנבה שביצעו מוריו. לא פעם שילם בכספו על הגניבות של חבריו, שכן כה זעזעו אותו דמעותיהם של בעלי הרכוש. הצוענים נואשו ממנו ואמרו לו שהדבר מפר את הכללים והתקנות, האוסרים להחדיר ללבותיהם את רעיון הצדקה, כי אם יקבלוהו, יהיה עליהם להפסיק להיות גנבים, דבר שהוא פסול לדעתם מכול וכול.
 
בראותו זאת אמר אנדרס שהוא רוצה לגנוב ביחידות מבלי להתחבר לאיש, כיוון שהוא מהיר מספיק כדי לברוח בעת סכנה, ולא חסרה לו תעוזה כדי לבצע זאת, כך שהפרס או העונש על הגנבה יהיו שלו בלבד.
 
הצוענים ניסו להניאו מכוונתו ואמרו לו כי ייתכנו מקרים שבהם יש צורך בקבוצה, הן בתקיפה והן בהתגוננות, וכי אדם יחיד אינו מסוגל להגיע לשלל גדול. אולם על אף כל הדיבורים עמד אנדרס על דעתו להיות גנב יחיד ובודד מתוך כוונה להיפרד מן החבורה ולקנות בכספו כל דבר שיוכל לטעון שבא לו מן הגנבה, ובדרך זו להקל על ייסורי מצפונו.
 
הוא המשיך בדרך זו, ותוך פחות מחודש הביא לחבורה יותר רווחים ממה שהביאו ארבעה מן הגנבים המוכשרים ביותר שלה. כתוצאה מכך שמחה פרסיוסה לא מעט לראות את אהובה המעודן הופך לגנב כה פיקח וכה יעיל. אולם למרות כל זאת חששה מביש מזל, ולא היתה רוצה שיתבזה גם עבור כל אוצרותיה של ונציה – עד כדי כך חשה מחויבת לו ורחשה לו אך טוב כתמורה על השירותים הרבים והמתנות שאנדרס שלה הרעיף עליה.
 
הם שהו מעל לחודש במרחבי טולדו, שם קצרו את השלל, אף כי היה זה חודש ספטמבר.[35] ואחר עברו לאקסטרמדורה, כי זו כברת ארץ עשירה וחמה. אנדרס שוחח עם פרסיוסה מתוך כבוד, והחליף עמה דברי אהבים וחוכמה. והיא אט אט החלה להתאהב בו על תבונתו ונימוסיו הטובים של אוהבה, ובאותו אופן אהבתו, אם יכלה כלל לגדול עוד, הלכה וגדלה, וכל זאת בגלל הגינותה, תבונתה ויופיה של פרסיוסה שלו. לכל מקום שהגיעו אליו הוא זכה בתחרויות ובהימורים על ריצות וקפיצות יותר מכל אדם אחר, הוא שיחק והצטיין בתשע יתדות ובמשחקי הכדור והטיל את המוט בכוח רב ובכישרון מיוחד. בקיצור, בתוך זמן קצר יצא שמעו בכל אקסטרמדורה, ולא נותר מקום שלא נישאו בפי כול סגולותיו המצוינות של הצועני אנדרס קבליירו, חנו וכישוריו. ובמקביל למוניטין שלו הלך לפניה יופיה של הצוענייה פרסיוסה, ולא היו עיר, מקום וכפר שלא הזמינו אותם כדי לעורר את לבות החוגגים לקדושים או לשם שמחות פרטיות אחרות. כך התעשר המחנה, שגשג והיה שבע רצון. והאוהבים התענגו זה על זה במבט בלבד.
 
והנה אירע המקרה, כשחנו בין אלונים מרוחקים מעט מדרך המלך, ששמעו לילה אחד, קרוב לחצות, את כלביהם נובחים בעוז רב באופן חריג מן הרגיל. יצאו כמה צוענים, וביניהם אנדרס, כדי לראות על מי הם נובחים, וראו איש לבוש לבן מתגונן מפני שני כלבים, שתפסו אותו ברגלו. הם התקרבו ושחררו אותו, ואחד הצוענים אמר לו:
 
"מי לכל הרוחות הביא אותך לכאן, בן אדם, בשעות כאלה וכה רחוק מדרך המלך? האם באת לגנוב במקרה? אם כן, הגעת לנמל מבטחים."
 
"לא באתי לגנוב," השיב הנשוך, "וגם איני יודע אם סטיתי מן הדרך, אם כי נהיר לי כי איבדתי את דרכי. אולם אִמרו לי, אדונים, היש כאן בנמצא איזה פונדק או מקום כלשהו שאוכל לבלות בו את הלילה ולרפא את הפצעים שכלביכם גרמו לי?"
 
"אין מקום ואין פונדק שנוכל לקחתך אליו," השיב אנדרס, "אך כדי לחבוש את פצעיך ולהלין אותך הלילה לא יחסר לנו מקום בבקתותינו. בוא עמנו, ואף שאנחנו צוענים, אין אנו כאלה כשזה נוגע לחמלה."
 
"אלוהים ישיב לכם כגמולכם," השיב האיש. "קחוני לאן שתאבו, כי הכאב ברגל קשה מנשוא."
 
אנדרס ניגש אליו עם צועני נדיב אחר, כי אפילו בין השדים ישנם כאלה הגרועים יותר מן האחרים, ובין אנשים רעים רבים יכול להימצא מישהו טוב, והם נשאו אותו משם.
 
היה ליל ירח בהיר, כך שניתן להבחין שהיה זה צעיר בעל פנים יפים וגוף נאה. הוא היה לבוש בבגד שכולו לבן ועל כתפיו וחזהו היתה הדוקה מין חולצה או שק מבד. הם הגיעו לבקתה או לאוהל של אנדרס, ובחיפזון הציתו אש, האירו את המקום והביאו מיד את סבתה של פרסיוסה שהזדרזה לטפל בפצוע, שכבר נודע לה עליו. היא נטלה כמה שערות מן הכלבים, טיגנה אותם בשמן, נסכה תחילה ביין את שתי הנשיכות שהיו לו ברגל השמאלית, הניחה עליהן את השערות בשמן עם מעט עלים לעוסים של רוזמרין ירוק, קשרה אותם היטב במטפחות נקיות, התוותה סימן צלב על הפצעים ואמרה:
 
"יְשַׁן, חבר, בעזרת האל הכול יעבור."
 
בשעה שטיפלו באיש הפצוע, עמדה שם ממול פרסיוסה, התבוננה בו בשימת לב, ובאותו האופן הוא התבונן בה. אנדרס הבחין במבטו החודר של הצעיר בה אך סבר שיופיה הרב של פרסיוסה ריתק את מבטו אליה. בסופו של דבר, לאחר שנחבש הצעיר, עזבוהו לבדו במיטת שחת יבשה. באותו זמן לא רצו לשאול אותו דבר על מסעו, ולא על כל דבר אחר.
 
הם רק נפרדו ממנו, ומיד קראה פרסיוסה לאנדרס הצדה, ואמרה לו:
 
"האם אתה זוכר, אנדרס, את הגיליון שנפל לי בביתך, כאשר רקדתי עם חברותי, שאני מאמינה שגרם לך עוגמת נפש?"
 
"כן, אני זוכר," השיב אנדרס. "זו היתה סונטה שהיללה אותך, ולא רעה כלל."
 
"ובכן עליך לדעת, אנדרס," השיבה פרסיוסה, "מי שחיבר אותה סונטה הוא הצעיר שנוּשַׁךְ, שזה עתה השארנוהו בבקתה. ואיני טועה בשום פנים ואופן, כיוון שהוא דיבר אתי פעמיים או שלוש במדריד, ואף נתן לי רומנסה כתובה היטב. באותו זמן היה לבוש כזכור לי כמשרת, אך לא מן הפשוטים שבהם, אלא כמי שמקורב לנסיך מסוים. ואני מבטיחה לך, אנדרס, שהנער נבון, רהוט בדיבורו ומעל לכול הגון, ואיני יודעת מה לחשוב על בואו ועל בגדיו אלה."
 
"מהו שאינך יכולה להעלות על דעתך, פרסיוסה?" אמר אנדרס. "אין זה אלא אותו הדחף שעשני צועני, ושהניעו להיראות כטוחן כדי לבוא ולחפש אותך. אה, פרסיוסה, פרסיוסה, עכשיו נתברר שאת רוצה להתרברב, שיש לך יותר מכנוּעַ אחד. ואם כך הדבר חסלי אותי תחילה, ואחר תהרגי את האחר, אך אל תקריבי את שנינו יחדיו על מזבח תרמיתך, שלא לומר יופייך."
 
"אלוהים ישמרני," אמרה פרסיוסה. "אנדרס, כמה אתה רגיש, ובאיזה נים דקיק רקמת את מסכת ציפיותיך ואת האמון בי, כאשר על נקלה חודרת חרב הקנאה הקשיחה לתוך נפשך! אמור לי, אנדרס, אם בעניין זה היתה כאן העמדת פנים או תרמית, האם לא הייתי יודעת לנצור את פי ולהסתיר ממך מיהו צעיר זה? האם אני במקרה כה טיפשה שאתן לך הזדמנות להטיל ספק בתומתי וביחסי הטוב? שתוק, אנדרס, בחייך, ומחר השתדל להסיר מלבך את חששך, מנין הוא בא ולאן פניו מועדות. ואולי חששותיך מטעים אותך, כי אני איני טועה במה שסיפרתי לך עליו. ועתה כדי שתשבע רצון, כיוון שאני רוצה לרצות אותך בכל מקרה, תהא כוונת בואו של צעיר זה אשר תהא. היפרד ממנו מיד ודאג שילך. וכיוון שכל החבורה שלנו מצייתת לך, שום איש לא ייתן לו בניגוד לרצונך מחסה בבקתתו. ועד שכל זה יקרה, אני נותנת לך את דברתי שלא אצא מבקתתי ולא אניח לו לנעוץ בי את עיניו, וגם לא לאלה שאינך חפץ שיראוני. ראה, אנדרס, לא כואב לי לראות אותך מקנא, אך מצער אותי לראותך חסר תבונה."
 
"כל עוד לא ראית אותי בשגעוני, פרסיוסה," השיב אנדרס, "כל הפגנת רגשות אחרת מצדי לא תביא אותך להבין אלא במידה מזערית או אפסית לאן מגיעה וכמה מַלאה, מרה, קשה והרסנית היא הקנאה. אך עם כל זאת אעשה את אשר את מורה לי ואברר, אם הדבר ניתן, מה מבקש האדון המשרת המשורר הזה, מה מגמת פניו ומה הוא מחפש. יכול להיות שלא במתכוון הוא ייתן לי קצה חוט כלשהו שיצביע כיצד להתיר את הפקעת שאני חושש שהוא רוקם סביבי."
 
"אני סבורה שהקנאה," אמרה פרסיוסה, "לעולם אינה נותנת חירות להבנה, ומאפשרת לה לבחון את הדברים לאשורם. לעולם מתבוננים הקנאים בזכוכית מגדלת, והופכים פכים קטנים למהויות גדולות; עושים מגמדים ענקים, ומחשדות אמִתוֹת. למען חייך ולמען חיי, אנדרס, טפל בעניין הזה ובכל מה שנוגע לנו מתוך רגישות ובשׂוֹם שכל. כי אם תעשה כן, אני יודעת שתצטרך להעניק לי את אות ההגינות, הצניעות והכנות בדרגה הגבוהה ביותר."
 
במלים אלה נפרדה מאנדרס, והוא נותר ממתין לבוקר שיפציע כדי לשמוע את וידויו של הפצוע, כשהוא נסער ומלא באלף דמיונות סותרים. הוא לא יכול אלא להאמין שהנער נמשך לכאן בגלל יופיה של פרסיוסה שהפעימו, שכן הגנב סבור שכל האנשים עוסקים במקצועו. מצד שני, האהדה שגילתה כלפיו פרסיוסה היתה כה עזה, עד שחייבה אותו לחיות חופשי מדאגה ולהפקיד בידיה הנאמנות את כל גורלו.
 
עלה היום, הוא ביקר את הנשוך ושאל אותו לשמו ולאן התכוון ללכת, ומדוע שוטט בשעה מאוחרת הרחק מדרך המלך; אמנם תחילה ביקש לדעת מה מצבו ואם כאב הנשיכות עבר לו. לכך השיב הצעיר שמצבו הוטב, אין לו כאבים כלל, והוא כשיר לחזור לדרכו. ביחס לשמו ולמגמת פניו לא אמר דבר אלא ששמו אַלוֹנסוֹ אוּרטַדוֹ, והוא הולך אל גבירתנו מלָה פֶּנְיָה דֶה פְרַנְסְיָה בעסקה מסוימת, וכדי להגיע לשם במהירות הלך גם בלילה. בליל אמש איבד את דרכו, ונתקל במקרה במחנה שהכלבים ששמרו עליו הותירו אותו במצב שאנדרס מְצָאוֹ.
 
הצהרה זו לא נראתה לאנדרס אמינה, אלא מפוקפקת מאוד. ואותם ספקות עוררו מחדש את החשדות בנפשו, והוא אמר לו כך:
 
"חבר, אילו הייתי שופט, ואתה היית עומד לפני למשפט על עבירה כלשהי שהיתה מחייבת את השאלות שהפניתי אליך, על־פי התשובה שקיבלתי ממך הייתי מחויב לייסר אותך במלקות. איני מעוניין לדעת מי אתה, כיצד קוראים לך או לאן אתה הולך, אלא להביא לידיעתך שאם יש לך מניע לשקר בעניין מסעך, שַׁקֵּר באופן שהדברים ייראו אמיתיים יותר. אתה טוען שאתה הולך בדרך אל לה פניה דה פרנסיה, אך אתה משאיר אותה הרחק מימינך, מעל לשלושים פרסאות ממקום הימצאנו. אתה הולך בלילה כדי להגיע מהר, ואתה נוטש את הדרך, נכנס ליערות ולחורשות אלונים שבהם כמעט אין שבילים, שלא לדבר על דרכים! חבר, התעורר, למד לשקר ולך לשלום. אולם תמורת העצה הטובה הזאת שאני נותן לך, האם לא תספר לי דבר אמת? אתה ודאי תעשה זאת, כי אינך יודע לשקר טוב במיוחד. אמור לי, האינך במקרה מישהו שראיתי פעמים רבות בחצר המלוכה, מישהו בין משרת לקבליירו, שהיה לו מוניטין של משורר גדול, שכתב רומנסות וסונטה אחת על אודות צוענייה, שבאותם ימים שהתה במדריד וזכתה להכרה על יופיה הנדיר? ספר לי, ואני מבטיח לך על דברתו של קבליירו צועני לנצור את כל הסודות שתמצא לנכון. שים לב, להתכחש לאמת ולומר לי שאינך מי שאני טוען לא יועיל לך, שכן הפנים שאני רואה עתה הם אלו אשר ראיתי במדריד. ללא ספק המוניטין של כישרונותיך הביאו אותי פעמים רבות לראות בך אדם יוצא דופן ומרשים, כך שדמותך נחרתה בזיכרוני עד שהכרתיך מיד. אם כי החליפה שאתה לובש עתה שונה מזו שהייתי נוהג לראותך בה. אל תהיה נבוך, התעודד, ואל תחשוב שנפלת לעם של גנבים, אלא למקלט שישמור ויגן עליך מכל העולם. ראה, אני מתאר לעצמי מצב מסוים, ואם אכן כך הם פני הדברים, הרי שהאיר מזלך הטוב שפגשת בי. אני מתאר לעצמי שבהיותך מאוהב בפרסיוסה, אותה צוענייה יפה שלה חיברת את החרוזים, באת כדי לחפשה. על כך איני מפחית מערכך, אלא מרומם אותו יותר. ואף כי אני צועני, לימדני הניסיון כמה נרחב כוחה העז של האהבה, ומהן התמורות שהיא מחוללת באלה שהיא אוחזת בהם בתחום שיפוטה וסמכותה. ואם אכן כך הם פני הדברים, ובכך איני מטיל ספק כלל, הצוענייה נמצאת כאן."
 
"אכן כאן היא, ראיתיה בליל אמש," אמר הנשוך. היתה זו כעין מהלומת מוות לאנדרס. נראה לו כי זו היתה ההוכחה לחשדותיו. "ראיתיה בליל אמש," חזר הצעיר על דבריו, "אך לא העזתי לומר לה מי אני, כי הדבר לא עלה בידי."
 
"אם כך," אמר אנדרס, "הנך המשורר שדיברתי עליו."
 
"כן, אני הוא," השיב הנער, "איני יכול ואיני רוצה להכחיש זאת. יכול להיות, שבמקום שחשבתי שאבדתי, בסופו של דבר הרווחתי. אין זה אלא שקיים אמון ביערות והכנסת אורחים לבבית בהרים."
 
"זה קיים ללא ספק," השיב אנדרס, "ובידינו הצוענים אפשר להפקיד את הסוד הגדול ביותר בעולם. מתוך אמון זה אתה יכול, אדוני, לפתוח בפני את סגור לבך, כי לא תמצא בי אלא את מה שתראה בלי שניוּת. הצוענייה הקטנה היא קרובה שלי, והיא נתונה למרותי. אם אתה משתוקק לשאתה, אני וכל קרוביה נקדם זאת בברכה. ואם תרצה בה כחברה לא נהיה בררנים, בתנאי שיש לך כסף. חמדנות לא נעדרה מעולם ממחננו."
 
"אני נושא עמי כסף," השיב הצעיר, "בשרוולים של החולצה הזאת הצמודה לגופי יש ארבע מאות אסקודים מזהב."
 
זו היתה מכת מוות נוספת שקיבל אנדרס, בהיווכחו שההוא נושא עמו כסף רב שלא נועד אלא כדי לכבוש או לקנות את תכשיטו. בלשון מהוססת אמר:
 
"זה סכום נאה, לא נותר אלא להצהיר על כך ואחר־כך לשנס מותניים ולעבודה, כי הנערה, שאינה פתיה כלל וכלל, תבין כמה טוב יהיה להיות שלך."
 
"איי, חבר," אמר אז האיש הצעיר, "עליך לדעת שהמניע שגרם לי להחליף את בגדי אינו כוחה של האהבה, כפי שאמרת, ולא תשוקתי לפרסיוסה, כי במדריד ישנן נשים יפות המסוגלות ויודעות כיצד לגנוב לבבות ולכבוש נפשות כה טוב ואף יותר מכפי שיודעות הנאות שבצועניות, אף כי אני מודה שיופיה של קרובתך עולה על כל מה שראיתי עד כה. מי שנתן לי את הבגד הזה ושלח אותי לדרך ולעבר שיני הכלבים, אינה האהבה, אלא מזלי הביש."
 
במלים אלו של הצעיר החל אנדרס לחזור לעשתונותיו שאבדו, וחש שעלה על דרך אחרת מששיער תחילה. בהיותו להוט לצאת ממבוכה זו, חזר לחזק את ביטחונו של הצעיר כדי שיוכל לגלות עוד, ואכן הלה המשיך:
 
"חייתי במדריד בביתו של אדם בעל תואר אצולה רם. שֵרַתּי שם לא כמשרת אלא כקרוב משפחה. היה לו בן, יורשו היחיד, ובגלל הקִרבה וכיוון שהיינו בני אותו גיל ובמצב דומה, הוא התייחס אלי כבן משפחה ובידידות עמוקה. קרה המקרה והקבליירו הזה התאהב בעלמה רמת מעמד, שהיה נושא אותה לאישה בשמחה אילולא החובה כבן מסור להישמע להוריו, אשר קיוו למצוא לו שידוך מן המעלה הגבוהה ביותר. אולם עם כל זאת הוא המשיך לקיים אתה קשרים בגנבה, מסתתר מעיניהם של כל אלה שיכלו להלעיז ולפרסם בראש חוצות את מאוויו, רק עיני שלי היו עדות לכוונותיו. לילה אחד, שמזל הביש בחר לו לשם הדבר שאספר לך עכשיו, בעוברנו ברחוב שבו גרה אותה הגברת, ליד דלתהּ, ראינו קרבים שני גברים שחזותם נאה. קרובי רצה להתוודע אליהם, וכשאך החל לצעוד לקראתם, שלפו ביד מהירה את החרבות ואת שני המגינים וצעדו לעברנו. נהגנו כמותם, ובאותם כלי נשק קידמנו את פניהם. ההתמודדות היתה קצרה כי חייהם של שני יריבינו לא ארכו זמן רב, כיוון ששתי מדקרות חרב, מתוך דחף הקנאה של קרובי וההגנה שהענקתי לו, הביאו לאובדנם, באופן מוזר שלא נראה כמותו אלא לעתים רחוקות. לאחר ניצחוננו שלא רצינו בו שבנו הביתה, לקחנו בסתר את כל הכסף שיכולנו והלכנו לכנסיית סן חֶרוֹנִימוֹ[36] בציפייה לעליית היום כדי לדעת מה אירע ומה מתכוונים לעשות להורגים.
 
ידענו שלא הותרנו סימן כלשהו, ואנשי הדת הנבונים יעצו לנו לשוב לבתינו כדי שלא נעורר חשד בהעדרנו. אולם כאשר היינו כבר נחושים לנהוג לפי עצתם, הזהירו אותנו שקציני משטרה אסרו בביתם את הוריה העלמה ואותה עצמה, ובין המשרתים שנחקרו היתה משרתת אחת של הגברת, שאמרה כי קרובִי נהג להיפגש עם הגברת בלילה וביום. על־פי ממצא זה הם החלו לחפש אותנו במרץ. אותנו הם לא מצאו, אך סימנים רבים העידו על בריחתנו. החצר כולה השתכנעה שאנו הרגנו את שני הקבליירים, שאכן היו כאלה, וממעמד רם ביותר. לבסוף, על־פי עצתו של קרובִי הרוזן ושל אנשי הדת, לאחר שהסתתרנו חמישה־עשר יום במנזר, יצא חברי מחופש בבגדי נזיר עם עוד נזיר אחד לכיוון אַרַגוֹן, מתוך כוונה לעבור לאיטליה ומשם לפלנדריה, עד שיראה כיצד ייפול דבר. רציתי להיפרד ולהפריד בין גורלנו, ולא לשים את יהבנו על אותה דרך חתחתים. בחרתי בנתיב שונה משלו, לבוש בבגדי משרתו של נזיר יצאתי ברגל עם איש דת שהשאיר אותי בּטַלַבֶרָה. משם באתי לכאן לבדי ומחוץ לדרך המלך, עד שהגעתי בלילה לחורשת האלונים, שם קרה לי מה שראית. ואם שאלתי היכן הדרך לפֶּניה דה פרנסיה, היה זה רק כדי להשיב דבר כלשהו לשאלות שהציבו בפני. לאמתו של דבר אינני יודע במדויק את מקומה של פניה דה פרנסיה, אני רק יודע שהיא שוכנת הרבה יותר גבוה מסלמנקה."
 
"זה נכון," השיב אנדרס, "והותרת אותה מימינך, במרחק עשרים פרסאות בקירוב, אתה רואה איזו דרך ישירה היית צריך לקחת, אילו אכן היית הולך לשם."
 
"הדרך שהתכוונתי ללכת בה," השיב הצעיר, "אינה אלא זו המוליכה לסביליה. שם חי קבליירו מגנואה, חבר קרוב של הרוזן קרובי, שנוהג לשלוח לגנואה כמות גדולה של כסף. תוכניתי היא להסדיר עם מעבירי המטען שיעסיקו אותי כאחד מהם, ובתחבולה זו אצליח להגיע בביטחון עד לקַרְטַחֶנָה, ומשם לאיטליה, כי עומדות להגיע מאוד בקרוב שתי גליאות כדי להעמיס את הכסף. זהו סיפורי, חברי הטוב. ראה, הוא אינו נובע מאהבה שנתבדתה אלא דווקא מביש מזל. ועתה, אם האדונים הצוענים האלה ייאותו לקחתני בחבורתם לסביליה, אם אכן זו מגמת פניהם, אשלם להם ביד רחבה, כי אני מאמין שאִתם תהיה נסיעתי בטוחה יותר וללא הפחד שאינו מרפה ממני."
 
"כן, הם ייקחוך," השיב אנדרס, "ואם לא תצטרף לחבורה שלנו – שכן עד עתה איני בטוח אם פנינו לאנדלוסיה – תוכל להצטרף לחבורה אחרת שאנו עומדים לפגוש בעוד יומיים. ואם תיתן להם משהו ממה שאתה נושא עמך, תגבר על מכשולים רבים וגדולים מאלה פי כמה."
 
אנדרס עזב את הצעיר והלך לדווח ליתר הצוענים מה שסיפר לו הצעיר ומהן כוונותיו, כולל ההצעה על התשלום ביד רחבה והתמורה. כולם היו תמימי דעים שיישאר במחנה, רק פרסיוסה התנגדה לכך, וסבתה אמרה שאינה יכולה ללכת לסביליה ולא לסביבותיה, כיוון שלפני שנים היתה מעורבת במעשה קונדס כנגד כובען בשם טְרִיגִיוֹס, איש ידוע מאוד שם. היא גרמה לו שייכנס לכד מלא מים עד לצווארו עירום ועריה, כשלראשו עטרת ענפי ברוש. שם היה עליו לשהות עד קרוב לחצות הלילה, עת היה עליו לצאת מן הכד, לחפור ולחשוף מטמון שהיא שכנעה אותו להאמין שנמצא במקום מסוים בביתו. היא סיפרה שכאשר שמע הכובען הטוב את הפעמונים מכריזים על תפילת השחרית, כדי לא להחמיץ את שעת הכושר, הוא כה הזדרז לצאת מן הכד עד שהפיל את הכד יחד אתו לארץ, ומן המכה והשברים נחבט בשרו, המים נשפכו, והוא נותר שוחה בהם בעודו זועק שהוא טובע. מיהרו אליו אשתו ושכניו ומנורות בידיהם, ומצאוהו עושה תנועות כשוחה, מתנשם, גורר את כרסו על הארץ, מניע את זרועותיו ורגליו במהירות וזועק בקול גדול: "הצילו, רבותי, אני טובע!" הוא היה כה מפוחד, עד כי סבר שהוא באמת טובע. הם אחזו בו וחילצוהו מאותה סכנה. הוא התאושש, וסיפר על מעשה הקונדס של הצוענייה. ולמרות הכול הוא חפר במקום המצוין מעל לגובה אדם לעומק, גם כשאמרו לו כולם שהכול מעשה תרמית שלי. ואילו לא היה עוצר בעדו שכנו – שכן כבר הגיע ליסודות ביתו – והיו מתירים לו לחפור על־פי רצונו, היה מביא חורבן על שניהם. סיפור זה פשט בכל העיר, ואפילו הילדים היו מצביעים עליו כפתי המאמין לכל דבר ועלי כבעלת התרמית.
 
זאת סיפרה הצוענייה הזקנה, ובזה השתמשה כתירוץ כדי לא ללכת לסביליה. הצוענים ידעו כבר מאנדרס קבליירו, שהצעיר נושא עמו סכום נכבד של כסף, וצרפוהו בנקל לחבורתם. הם הציעו לשמור עליו ולהסתירו כל זמן שירצה, והבטיחו לשנות את מסלולם שמאלה ולהיכנס ללה מַנְצָ'ה ולממלכת מוּרְסְיָה.
 
הם קראו לצעיר, ודיווחו לו על כוונותיהם ביחס אליו. הוא הודה להם, ונתן מאה אסקודים מזהב, כדי שיחלקום בין כולם. בקבלם את המתנה נעשו רכים יותר מסמורים. רק פרסיוסה לא היתה מרוצה ביותר מהישארותו של דון סנצ'ו – שכן זה היה שמו של הצעיר לדבריו – אולם הצוענים שינו את שמו לקלֶמֶנטֶה, וכך הוא נקרא מכאן ואילך. אף אנדרס נותר מוטרד מעט ולא היה שבע רצון במיוחד מהישארותו של קלמנטה, כי הוא חשש שהצעיר נטש את תוכניותיו המקוריות בנימוקים קלי ערך. אולם קלמנטה כאילו קרא את מחשבותיו, ובין השאר אמר לו שהוא, קלמנטה, יהיה מאושר לעבור לממלכת מורסיה, כיוון שהיא קרובה לקרטחנה. ואם הספינות תעגונה שם, כפי שהוא סבור שיהיה, הוא יוכל לעבור משם בנקל לאיטליה. לבסוף, כדי שיוכל לפקוח עליו עין, לעקוב אחר פעולותיו ולפקח על כוונותיו, ביקש אנדרס שקלמנטה יהיה בן לווייתו. קלמנטה קיבל ידידות זו בהוקרת תודה על הטובה שעשה לו. הם התהלכו תמיד בצוותא, נהנו מאוד, פיזרו כסף רב, רצו, קפצו, רקדו, יידו והטילו את המוט טוב יותר מכל אחד מן הצוענים. אהבת הצועניות כלפיהם היתה מעבר למקובל, והוקרת הצוענים היתה רבה במיוחד.
 
הם עזבו, אם כן, את אקסטרמדורה ונכנסו ללה מנצ'ה, ונעו לאט לאט לכיוון ממלכת מורסיה. בכל הכפרים והמקומות שעברו בהם נערכו תחרויות בכדור, בסיף, בריצה, בקפיצה, בהטלת מוט, בתרגילים אחרים של כוח, זריזות ומהירות. אנדרס וקלמנטה יצאו מנצחים בכול, כפי שנאמר בעבר על אנדרס בלבד. בכל אותו זמן, שנמשך מעל לחודש ומחצה, לא היתה לקלמנטה שום הזדמנות, והוא אף לא ניסה למצוא הזדמנות כזו, לשוחח עם פרסיוסה. עד אשר יום אחד, כשהיא ואנדרס היו יחד, הצטרף אליהם והשתתף בשיחה, שכן הם קראו לו. ופרסיוסה אמרה לו:
 
"מאז שהגעת למחננו לראשונה הכרתי אותך, קלמנטה, ועלו בזיכרוני החרוזים שנתת לי במדריד. אולם לא רציתי לומר דבר, כי לא ידעתי מה המניע שהביאך למחננו. אולם כאשר התוודעתי למצוקותיך חשתי צער בנפשי, ולבי שהיה נרגש נרגע, כאשר חשבתי שבעולם שדון חואנים הופכים בו לאנדרסים, כך יכולים דון סנצ'ואים לשנות את שמותיהם. אני מדברת אתך באופן זה, כיוון שאנדרס סיפר לי שהוא גילה לך מי הוא ומאילו מניעים הפך לצועני." – וזו היתה האמת, שכן אנדרס גילה לו את כל סיפורו כדי שיבין ללבו וירד לסוף כוונותיו – "ואל תחשוב שלא היה לך יתרון כלשהו בכך שהכרתי אותך, כי רק מתוך כבוד אלי, וכתוצאה מכל מה שאני אמרתי על אודותיך, נתקבלת בקלות ובסבר פנים יפות, כפי שהיתה קליטתך בחבורה שלנו. ומכאן ואילך התפלל לאלוהים שירדפך אך טוב, ושתתמלאנה כל משאלות לבך לטובה. ברצוני שתשיב לי כגמולי על רצוני הטוב, בכך שלא תבייש את אנדרס ולא תטיל בו דופי ותצביע על טעותו בבחירתו לחיות בדרך הזאת. ואף כי אני סבורה שמתחת למנעולי רצוני מצוי רצונו, יצער אותי מאוד לראותו מגלה שמץ של חרטה על מעשהו."
 
לכך השיב קלמנטה:
 
"אל תחשבי, פרסיוסה האחת והיחידה, שדון חואן גילה לי את מוצאו מתוך זחיחות הדעת. תחילה אני הכרתי אותו, ותחילה גילו לי עיניו את כוונותיו. תחילה סיפרתי לו מי אני, ותחילה ניחשתי את רצונו הכבול, שאותו ציינת. והוא נתן בי את אמונו, דבר שהיה בו מן ההיגיון, והפך את סודו לסודי. הוא יכול להעיד אם שיבחתי את החלטתו ואת המעשה שעשה ובחר. איני כה קצר דעת, הו פרסיוסה, שאיני משיג עד היכן מגיעה עוצמתו של היופי בכללותו ושלך בפרט, שחרג מכל מרחביו וגבולותיו של היופי, מהווה תירוץ משכנע למשגים הגדולים ביותר – אם ניתן כלל לכנותם משגים – כיוון שהם נעשים מתוך סיבה שלא ניתן לעמוד בפניה. אני מודה לך, גבירתי, שדיברת בזכותי, ובדעתי לשלם לך בעבור זה באיחולי. יהי רצון שקשרי האהבה יוליכו לסוף טוב, ושתיהני מאנדרס ואנדרס מפרסיוסה שלו ובאישורם וברצונם של הוריו, וכי מזוג כה יפה יבואו לעולם הצאצאים היפים ביותר שהטבע יוכל ליצור מתוך כוונה ויוזמה ברוכה. זאת אני מאחל, פרסיוסה, וזאת אומַר תמיד לאנדרס שלך, ולא שום דבר אחר שיכול להסיח את דעתו המיושבת והשקולה."
 
ברגשות חמים כאלה ביטא קלמנטה את המלים האחרונות, עד שאנדרס התלבט אם דיבר כמאהב או מתוך נימוס, כי המחלה השטנית – הקנאה – היא כה פולשנית ובעלת אופי כזה שהיא חודרת גם לחלקיקי השמש, וכל דבר שנוגע בַּדמות האהובה מעורר דאגה וייאוש בלב האוהב. אולם על אף כל זאת לא מצא סימוכין לקנאתו, והוא נתן אמון יותר בטוב לבה של פרסיוסה מאשר במזלו, שכן האוהבים רואים את עצמם תמיד אומללים, כל עוד שאיפתם אינה מתמלאת. בסופו של דבר היו אנדרס וקלמנטה חברים וידידים טובים, והקשרים נתהדקו בזכות הכוונות הטובות של קלמנטה ותבונתה וצניעותה של פרסיוסה, שמעולם לא נתנה לאנדרס הזדמנות לקנא בה.
 
לקלמנטה היה ניצוץ של משורר, כפי שהראה בחרוזים שנתן לפרסיוסה, ואף באנדרס נגע במידת מה הכישרון לשירה, ושניהם היו חובבי מוסיקה. וכך קרה, כאשר המחנה נתיישב בעמק, ארבע פרסאות ממורסיה, שישבו שניהם לילה אחד כדי להעביר את הזמן בנעימים, אנדרס לרגלי עץ שעם וקלמנטה לרגלי עץ אלון וכל אחד עם גיטרה. שניהם אפופים בדממת הלילה. החל אנדרס בשירה, וקלמנטה השיב לו. ושניהם שרו חרוזים אלה:
 
אַנְדְּרֵס
 
רְאֵה, קְלֵמֶנְטֶה, אֶת הִנּוּמַת הַכּוֹכָבִים
 
בְּלַיְלָה כָּזֶה כֹּה קַר וְצוֹנֵן
 
בְּהִתְמוֹדְדוּת עִם יוֹם מִתְגּוֹנֵן
 
בְּיִפְעַת אוֹרוֹת הָרָקִיעַ בַּנְּתִיבִים.
 
וּבְהֶקֵּש זֵהֶה בְּאוֹתָהּ הַנְמָקָה
 
הַאִם תְּבוּנָתְךָ הָעִילָאִית תֵּרֵד לְעֻמְקָהּ
 
אֶל הַדְּיוּקָן הַזֶּה וְהַגּוּף
 
שָׁם מָצוּי הַיֹּפִי הַצָּרוּף.
 
קְלֵמֶנְטֶה
 
שָׁם מָצוּי הַיּפִי הַצָּרוּף
 
וּלְאָן פְּרֶסְיוֹסָה הַיָּפָה
 
בַּהֲגִינוּת וּבְיִפְעָה?
 
נֶחְפֶּזֶת לְהָפִיץ אֶת הַטּוֹב הָרָצוּף.
 
מָנוּי וְגָמוּר הַנּוֹשֵׂא
 
אֵין אִישׁ אֲשֶׁר אוֹתָהּ לְהַלֵּל יְנַסֶּה
 
אִם לֹא נָגַע בַּקְּדֻשָּׁה תְּחִלָּה
 
בְּזִיקָה לַמָּרוֹם, בֶּאֱמוּנָה חֲרִיגָה אוֹ לָרֶגֶל עָלָה.
 
אַנְדְּרֵס
 
בְּזִיקָה לַמָּרוֹם, בֵּאמוּנָה חֲרִיגָה אוֹ לָרֶגֶל עָלָה
 
סִגְנוֹן זֶה לֹא נִנְקַט מֵעוֹלָם
 
הַשָּׁמַיִם נְשָׂאוּהוּ מֵעַל לְכֻלָּם
 
אֶל יְקוּם מָתוֹק, כֹּה נְדִירָה הַמְּסִלָּה.
 
שְׁמֵךְ! הוֹ צוֹעֲנִית
 
מַה מַּפְעִימָה, מַפְתִּיעָה הוֹ דֻּבְשָׁנִית
 
הָיִיתִי מְיַחֵל שֶׁשְּׁמָהּ אֶל עַל יַגִּיעַ
 
עַד לַסְּפִירָה הַשְּמִינִית בָּרָקִיעַ.[37]
 
קְלֵמֶנְטֶה
 
עַד לַסְּפִירָה הַשְּׁמִינִית בָּרָקִיעַ
 
יִהְיֶה זֶה צוֹדֵק וְהוֹגֵן
 
אֶת הַשְּׁחָקִים בְּעֹנֶג לְעַדֵּן
 
כְּשֶצְּלִיל שְׁמָהּ נִשְׁמַע מַבְקִיעַ.
 
וְגַם לְמֶרְחֲבֵי אֶרֶץ הִגִּיעַ
 
שְׁמָהּ הַמָּתוֹק הִדְהֵד וְהִרְגִּיעַ
 
מוּסִיקָה הָאָזְנַיִם מְבַקְּשׁוֹת
 
תְּהִלָּה לַחוּשִׁים שָׁלוֹם לַנְּפָשוֹת.
 
אַנְדְּרֵס
 
תְּהִלָּה לַחוּשִׁים שָׁלוֹם לַנְּפָשׁוֹת
 
מְלֵאַת רְגָשׁוֹת שִׁירָתָהּ הַיָּפָה
 
הַסִּירוֹנִית הַמְכֻשָּׁפָה
 
מַפִּילָה תְּנוּמָה עַל עֵינַיִם נִרְגָּשׁוֹת.
 
כָּזוֹ הִיא פְּרֶסְיוֹסָה שֶׁלִּי
 
אֵין שׁוּם יִתְרוֹן לְיֹפִי מַפְלִיא
 
מַתְּנָתִי הַמְּתוּקָה הַנֶּחְמָדָה
 
עֲטֶרֶת חֵן נֶפֶשׁ מְכֻבָּדָה.
 
קְלֵמֶנְטֶה
 
עֲטֶרֶת חֵן נֶפֶשׁ מְכֻבָּדָה
 
הִנָּךְ יָפָה – הַצּוֹעֲנִית
 
רַעֲנַנּוּת הַשַּׁחֲרִית הַזִּיוָנִית
 
צַפְרִיר קַלִּיל בְּלַהַט הַקַּיִץ רָדָה.
 
קֶרֶן אוֹר בַּאֲפֵלָה הָאַהֲבָה עִוֶּרֶת
 
כָּאֵשׁ לַשֶּׁלֶג – סְעָרָה בַּנֶּפֶשׁ עוֹבֶרֶת
 
תַּעֲצוּמוֹת הַנֶּפֶש, מְלוֹא הַמַּאֲמַצִּים
 
נִתְרַכְּכוּ, דָּמְמוּ וְנוֹתְרוּ מְרֻצִּים.
 
האיש החופשי וכן השבוי לא הראו שום סימנים שבדעתם להפסיק כה מהר, אילולא נשמע מאחוריהם קולה של פרסיוסה, שעד כה הקשיבה לקולותיהם. הם הפסיקו כדי לשמוע אותה, וללא ניע הקשיבו לה בתשומת לב מופלאה. היא שרה את הבתים (איני יודע אם אִלתרה, או שאי פעם נתחברו החרוזים עבורה), בחן עילאי, כאילו חוברו כדי להשיב להם, כדלקמן:
 
מְאֹהָבָה אֵין קֵץ הַחֲבוּרָה
 
שָׁם הָאַהֲבָה הַשַּׁלִּיטָה
 
אַךְ מַזָּלִי הַטּוֹב נָטָה
 
לְהַעֲדִיף עַל הֱיוֹת יָפָה יְשָׁרָה.
 
בָּהּ צְנִיעוּת רַבָּה הִטְמִיעָה
 
וְלַמָּרוֹם יִישְׁרָה מַבָּטָהּ
 
בְּחֵן וּבִסְגֻלּוֹת תְּכוּנָתָהּ
 
לְגָבְהֵי שָׁמַיִם הִגִּיעָה.
 
כִּנְחשֶׁת דַּלָּה מַעֲמָדִי
 
מְצֻפֶּה בִּלְבַד בְּמַעֲטֶה הֲגִינוּת
 
נֶעֱדֶרֶת שְׁאִיפוֹת לְחַמְדָּנוּת
 
אֵין בְּעשֶׁר יִתְרוֹן יִחוּדִי.
 
צַעַר אוֹתִי אֵינוֹ מַטְרִיד
 
בִּי מָאַס אוֹ אֵינוֹ מַעֲרִיךְ
 
לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר אֲנִי צָרִיךְ
 
יִשְׁכֹּן מַזָּלִי בְּאֵין מַחֲרִיד.
 
אֶנְהַג לְפִי מַה שֶּבִּי מֻפְנָם
 
לְהֵיטִיב, לְשַׁפֵּר, דְּרָכַי יַתְווּ
 
יִקְבְּעוּ שָׁמַיִם וִיצַוּוּ
 
כָּל מַה שֶּׁיַּעֲלֶה בִּרְצוֹנָם.
 
עַל הַיֹּפִי אֶרְצֶה לַהֲגוֹת
 
וְאִם זְכוּתוֹ רַבָּה וּגְדוֹלָה
 
אוֹתִי לִמְרוֹם שִׂיאִים הֶעֱלָה
 
נָשַׁמְתִּי בְּגִינוֹ אֲוִיר פְּסָגוֹת.
 
וְאִם הַנְּפָשׁוֹת שָׁווֹת בְּאֵיכוּת
 
אֲזַי יָכוֹל כָּל פּוֹעֵל וְאִכָּר
 
לִבְחֹן עֶרְכּוֹ לְהַשְׁווֹת בְּעִקָּר
 
עִם כָּל הַקְּרוֹבִים לַמַּלְכוּת.
 
בְּנוֹגֵעַ לִי – זֶה הַמַּרְגָּשׁ
 
הִגַּעְתִּי לְרָמָה עֶלְיוֹנָה
 
כִּי מַלְכוּת עִם אַהֲבָה וְעֶדְנָה
 
אֵינָם יְשׁוּבִים בְּאוֹתוֹ דַּרְגָּשׁ.
 
כאן סיימה פרסיוסה את שירתה, ואנדרס וקלמנטה קמו להקביל את פניה. השלושה החליפו ביניהם דברי טעם, ופרסיוסה בדבריה גילתה את תבונתה, צניעותה וחריפותה, וכתוצאה מכך חש קלמנטה צורך לבקש מחילה מאנדרס, שכן עד אז לא מצא צידוק לתוכניותיו של אנדרס, וסבר שנחישותו הנועזת נבעה מחטאות נעורים ולאו דווקא מכובד ראש והחלטיות.
 
באותו בוקר פורק המחנה, הם עברו להתגורר במקום הנמצא בשטח השיפוט של מורסיה, במרחק שלוש פרסאות מן העיר, שם אירע לאנדרס מקרה ביש שכמעט עלה לו בחייו. לאחר שנתנו באותו מקום כלי זכוכית ותכשיטי כסף כבטחונות, כרגיל, עברו פרסיוסה, סבתהּ וכריסטינה, יחד עם עוד שתי נערות צועניות ועם השניים, אנדרס וקלמנטה, להשתכן בפונדק שהיה בבעלות אלמנה עשירה. היתה לה בת שגילה שבע־עשרה או שמונה־עשרה, קלת דעת יותר מאשר נאה. בין שאר סימני ההיכר שלה נקראה חוּאַנָה קַרְדוּצָ'ה. בראותה את הצועניות והצוענים רוקדים נכנס בה שד, והתאהבה בכל מאודה באנדרס, עד שעמדה לגלות לו את לבה ולהציע לו להיות בעלה – אם ייאות לכך – גם אם יתנגדו לזאת כל קרוביה. היא חיפשה הזדמנות לשוחח עמו, שאכן נקרתה לה באחת המכלאות, כאשר בא אנדרס לקחת שני חמורים. היא התקרבה אליו במהירות, מחשש פן תיראה, ואמרה לו:
 
"אנדרס," שכן שמו כבר היה ידוע לה, "אני עלמה צעירה ועשירה, אין לאמי ילדים אחרים חוץ ממני, הפונדק הזה שייך לה ופרט לו יש לה הרבה כרמים צעירים ושני בתים נוספים. אתה מוצא חן בעיני. אם תבחר בי לאישה, אהיה שלך. השב לי במהירות, ואם אתה נבון הישאר, ותיווכח מה טובים יהיו חיינו."
 
אנדרס נותר מופתע לנוכח העזתה של הקרדוצ'ה, ומיד עם סיום דבריה השיב לה:
 
"גברתי העלמה, נתתי כבר את דברתי להתחתן. אנו, הצוענים, מתחתנים רק בינינו לבין עצמנו. אלוהים יגמול לך על הזכות שעמדת להעניק לי, שאיני ראוי לה."
 
לא חסר הרבה שתפרח בו במקום נשמתה של הקרדוצ'ה לנוכח תשובתו הנחרצת של אנדרס, שאף היתה מגיבה עליה, אילולא ראתה שנכנסו באותה עת למכלאה עוד צועניות. היא יצאה משם במרוצה, פגועה ונחושה בדעתה להתנקם בו, אם תוכל. אנדרס כאיש נבון גמר אומר בלבו להיעלם במהירות ולהתחמק מן ההזדמנות שהשטן הקרה לפניו. הוא קרא היטב את מבע עיניה של הקרדוצ'ה, שגם ללא קשר נישואין תיאות להעניק לו מחסדיה, ולא רצה לראותה פנים אל פנים ולבד באותה מכלאה. לכן ביקש את כל הצוענים לעזוב באותו לילה את המקום. הם, שצייתו לו תמיד, ניגשו מיד לעבודה, השיבו את הביטחונות, ועזבו את המקום באותו ערב.
 
הקרדוצ'ה, שראתה שאנדרס עוזב, חשה כאילו ניטלת ממנה מחצית נפשה מבלי שנותר לה זמן כדי להגשים את מאוויה. היא זממה לאלץ את אנדרס להישאר בכוח, שכן בדרכי נועם לא עלה הדבר בידה. בחריצות רבה, בפיקחות ובהסתר, שאותם הזינו כוונותיה הזדוניות, החדירה בין חפצי הערך של אנדרס, שידעה בבירור שהם שלו, כמה אלמוגים יקרים, שני רדידים של כסף ועוד תכשיטים שלה. כשעמדו לצאת את הפונדק הרימה קולה, שאותם צוענים נטלו עמם את תכשיטיה. קולות אלה הזעיקו את המשטרה ואת כל אנשי הכפר.
 
הצוענים עמדו מלכת וכולם נשבעו, שאיש לא לקח דבר בגנבה, והם נכונים לפתוח את כל השקים והמיטלטלים של החבורה. באותו זמן אחז בצוענייה הזקנה חוסר מנוחה, כיוון שחששה שבאותה בדיקה יתגלו חפציה של פרסיוסה ובגדיו של אנדרס, שעליהם שמרה בקפידה מרובה. אולם תוכניתה של הקרדוצ'ה שמה קץ לדבר במהירות. כבר כשבדקו את הצרור השני ביקשה אותם לשאול היכן הצרור של אותו צועני שהוא רקדן מעולה, שכן ראתה אותו נכנס לחדרה פעמיים, וייתכן שהוא זה שנטל את התכשיטים. אנדרס הבין כי היא מתכוונת אליו, צחק ואמר:
 
"גברתי העלמה, הנה הצרור שלי וזה חמורי, אם תמצאי ברשותי דבר ממה שחסר לך, אשלם שבעתיים, פרט לכך שאהיה נתון לעונש המיועד לגנבים."
 
סוכני החוק הזדרזו לפרוק את משא החמור, ותוך חיפוש מהיר גילו את הגנבה. אנדרס נותר מבועת והמום וניצב שותק כפסל אבן.
 
"האם לא צדקתי בחשדי?" אמרה אז הקרדוצ'ה, "ראו מאחורי אילו פנים נאות מסתתר גנב כה גדול."
 
ראש העיר, שהיה נוכח במקום, החל להטיח באנדרס אלף עלבונות, וכינה את כל הצוענים גנבי הציבור ושודדי דרכים. על כל זאת שתק אנדרס, הוא נותר מתוח ומהורהר, והתקשה לעכל את בגידתה של הקרדוצ'ה. בתוך כל זאת הגיע חייל יהיר אחד, אחיינו של ראש העיר, ואמר:
 
"האינכם רואים עד כמה ממוטט הצועני הזה מן הגנבה? אתערב אתכם שבמתק שפתיים יתכחש לגנבה שנתגלתה בידיו. עדיף היה שנזרוק את כולם לגליאות. ראו, לא היה טוב יותר אילו הנוכל הזה היה משרת בהן את מלכוּתו במקום להיות חופשי ולרקוד ממקום למקום ולגנוב מן הפונדק בהרים? על דברתו של חייל, יש לי חשק לסטור לו, עד שישתטח לרגלי." תוך כדי דבריו וללא שהות הניף את ידו וסטר לו, עד שעורר אותו מהרהוריו והזכיר לו שאין הוא אנדרס קבליירו, אלא דון חואן וקבליירו. הוא תקף את החייל במהירות רבה ובזעם רב, שלף את חרבו של החייל עצמו מן הנדן, תקעהּ בגופו והותיר אותו מת על הארץ.
 
הקהל פתח בצעקות, והדוד ראש העיר התמלא זעם. פרסיוסה התעלפה, ואנדרס נסער בראותו אותה מעולפת. כולם מיהרו לשלוף את נשקם והתנפלו על הרוצח. המהומה גברה, רבו הצעקות, ואנדרס מתוך דאגה לפרסיוסה מחוסרת ההכרה לא נתן את דעתו על הגנתו. רצה המזל, שקלמנטה לא היה נוכח כשהאסון אירע, שכן הוא עזב עוד קודם לכן את הכפר עם כל המטען. לבסוף התנפלו על אנדרס אנשים רבים, לקחו אותו וכבלו אותו בשתי שלשלאות עבות. ראש העיר רצה מאוד לתלות אותו כבר אז, אילו היה הדבר בידו. אולם היה עליו להביאו למורסיה כדי לקיים שם את משפטו. הם לא הביאוהו לשם אלא ביום המחרת, ובמשך היום ששהה שם היה עליו לסבול עינויים ועלבונות מידי ראש עיר זועם, מפקידיו ומכל שאר אנשי הכפר. ראש העיר תפס את כל הצוענים והצועניות שיכול, כי רובם ברחו, וביניהם קלמנטה, שחשש פן ייתפס ויתגלה.
 
לבסוף, עם דין וחשבון של המקרה ועם טור ארוך של צוענים, נכנסו ראש העיר ופקידיו, כולל אנשים מזוינים רבים, למורסיה. ביניהם הלכו פרסיוסה ואנדרס המסכן רכוב על פרד, אסור בשלשלאות, כבול באזיקים בידיו ורגליו נתונות בסד. כל מורסיה יצאה כדי לראות את האסירים, שכן הידיעה על הריגת החייל פשטה וכבר הגיעה אליהם. אולם יופיה של פרסיוסה באותו יום היה כה רב, עד שלא היה אחד שראה אותה ולא היללהּ. החדשות על יופיה הגיעו לאוזני אשתו של המושל, שמתוך סקרנות לראותה השפיעה על בעלה להורות שאותה צוענייה לא תיכנס לכלא וכל השאר כן. את אנדרס הכניסו לצינוק, שהחושך והעדר אורה של פרסיוסה בו גרמו לו לחשוב שלא יצא משם אלא לקברו. נטלו את פרסיוסה וסבתה, כדי שאשת המושל תראה אותה. וכאשר ראתה אותה אמרה:
 
"ואכן בצדק מהללים את יופיה."
 
היא התקרבה אליה, חיבקה אותה בעדינות, ולא שבעה מלראות אותה. היא שאלה את סבתה בת כמה הילדה.
 
"חמש־עשרה," השיבה הצוענייה, "וחודשיים פחות או יותר."
 
"זה צריך היה להיות גילה של קוסטנסה האומללה שלי. איי, חברות, ילדה זו מזכירה לי את מר גורלי," אמרה אשת המושל.
 
נטלה אז פרסיוסה את ידיה של אשת המושל, נישקה אותן פעמים רבות, והציפה אותן בדמעות ואמרה לה:
 
"גברתי, הצועני הנתון במאסר אין בו אשמה, כי התגרו בו. קראו לו גנב, ואין הוא כזה, סטרו לו בפניו שהן כאלו שמשקפות את טוּב נפשו. בשם האלוהים, ובשם מה שאת ובשמך, גברתי, נא עשי שינהגו בו משפט צדק, וכי האדון המושל לא ימהר לגזור את עונשו על־פי החוקים המאיימים עליו. אם יופיי העניק לך קורת רוח כלשהי, נא נצריהו כדי לנצור את חייו של האסיר, שכן במותו אמות גם אני. הוא מיועד להיות בעלי ורק עיכובים מוצדקים ומהוגנים מנעו את נישואינו עד כה. אם יש בכסף כדי למחול, כל המחנה שלנו יעמיד עצמו למכירה פומבית וייתן אף יותר ממה שיבקשו. גברתי, אם את יודעת אהבה מהי, ובזמן כלשהו חשת בה, והיום את רוחשת רגש זה כלפי בעלך, רחמי עלי, כי אני אוהבת את שלי בעדנה ובכבוד."
 
כל זמן שדיברה הוסיפה להחזיק בידיה, ולא הסירה את מבטה העורג ממנה, והזילה שפע של דמעות מרות ומלאות תחינה. ואף אשת המושל התבוננה בה באותו האופן ולא בפחות תשומת לב ולא בדמעות מעטות יותר. בהיותן במצב זה נכנס המושל ומצא את אשתו ופרסיוסה כה בוכיות וכה שלובות זו בזו. הוא נותר משתאה, הן מן הבכי והן מן היופי. הוא שאל לסיבת הרגשנות, והתשובה שנתנה פרסיוסה היתה לחלץ את ידיה מאשת המושל, לתפוס ברגליו של המושל ולומר לו:
 
"אדוני, רחמים, רחמים! אם בעלי ימות, אמות גם אני. אין בו אשמה, אך אם תימצא בו – הטל עלי את העונש. ואם הדבר לא ייתכן, דחה לפחות את הדיון המשפטי, עד אשר נמצא את האמצעים האפשריים כדי לשחררו. ייתכן כי מי שלא חטא בזדון, ישלחו לו השמים בחסדם ישועה."
 
המושל נותר שוב משתאה לשמע הדברים הנבונים של הצוענייה, ואם לא היה חושש להראות סימני חולשה, היה מצרף את דמעותיו לשלה. כאשר כל זה קרה, נותרה הצוענייה הזקנה שקועה בהרהורים בעניינים גדולים, רבים ומגוונים. ובסופה של אותה הפוגה חשיבה ואמרה:
 
"המתינו לי מעט, רבותי המכובדים, אהפוך את הבכי לחיוך, אפילו אם עלול הדבר לעלות לי בחיי."
 
ובצעד קל ומהיר יצאה ממקום הימצאה, והותירה את הנוכחים נבוכים למשמע דבריה. כל אותו זמן עד לשובה לא פסקו דמעותיה של פרסיוסה ובקשותיה שידחו את הדיון בעניין בעלה, כדי שיהיה סיפק בידה להביא זאת לידיעת אביו שיבוא ויהיה מעורב בדבר. הצוענייה שבה ותיבה קטנה תחת זרועה, ואמרה למושל שייכנסו הוא ואשתו עמה לחדר אחר, כי יש לה דברים חשובים לספר להם בסתר. המושל סבר שברצונה לגלות לו דברים על גניבות אחדות שביצעו הצוענים, כדי לזכות בתמורה באהדה במשפט האסיר. הוא פרש מיד עמה ועם אשתו לחדרו הצדדי, ושם כרעה הצוענייה על ברכיה לפני שניהם ואמרה:
 
"אם החדשות הטובות שאני עומדת לבשר לכם, רבותי, אין בהם כדי לזכותני במחילה בתמורה על חטא כבד שלי, אני נכונה לקבל כל עונש שתשיתו עלי. אולם לפני שאתוודה, ברצוני שתאמרו לי, רבותי, אם אתם מכירים את התכשיטים האלה."
 
והיא חשפה תיבה קטנה, שהיתה שייכת לפרסיוסה, והניחה אותה בידיו של המושל. הוא פתח אותה וראה תליונים של פעוטות, אולם לא עלה בדעתו מה המשמעות שיכולה להיות להם. התבוננה בהם גם אשת המושל, אך גם היא לא ירדה לחשיבותם ורק אמרה:
 
"אלה הם קישוטים של תינוקת כלשהי."
 
"נכון," אמרה הצוענייה, "הם שייכים לתינוקת ששמה מופיע בגיליון המקופל הזה."
 
פרש המושל במהירות את הגיליון וקרא את הכתוב:
 
שם הילדה דוֹנְיָה קוֹנְסְטַנְסָה דֶה אַסֶבֶדוֹ דֶה מֶנֶסֶס. אמה דוֹנָה גִיוֹמאר דֶה מֶנֶסֶס ואביה דוֹן פֶרְנַנְדוֹ דה אַסֶבֶדוֹ, אביר המסדר של קַלַטְרַבָה. העלמתי אותה ביום עליית ישו השמימה, בשעה שמונה בבוקר, בשנת אלף חמש מאות תשעים וחמש. התינוקת ענדה את התכשיטים הקטנים השמורים בתיבה זו.
 
אך שמעה אשת המושל את הכתוב בגיליון וזיהתה את התכשיטים, קירבה אותם לפיה, נישקה אותם אינספור נשיקות, ונפלה מעולפת. המושל מיהר לעברה עוד לפני שחקר את הצוענייה על בתו, וכאשר שבה לאיתנה, אמרה:
 
"אישה טובה, את מלאך יותר מאשר צוענייה, היכן נמצאים הבעלים, אני מתכוונת התינוקת, שלה שייכים התכשיטים האלה?"
 
"היכן, גברתי?" השיבה הצוענייה, "היא נמצאת בביתך. אותה הצוענייה שהזילה דמעות מעיניך. לה שייכים התכשיטים, והיא ללא ספק בתך, שאותה חטפתי מביתך במדריד ביום ובשעה שהגיליון מציין."
 
בשמעה זאת אחזה בה התרגשות, היא נפטרה מקבקבי השעם ופרצה במרוצה לתוך החדר שבו שהתה פרסיוסה. היא מצאה אותה מוקפת בנערותיה ובמשרתותיה, עדיין בוכייה. היא זינקה לעברה ומבלי לומר דבר, התירה במהירות את הבגד שעל החזה, ובחנה אם יש מתחת לשד השמאלי כתם שהיה לה בלידתה, ומצאה אותו די גדול. נראה כי במשך הזמן התרחב. מיד ובאותה מהירות חלצה את נעלה, ונתגלתה כף רגל צחה כשלג וכשנהב. היא סובבה אותה ומצאה את אשר חיפשה. שתי האצבעות האחרונות של רגל ימין היו מחוברות זו לזו באמצע ברקמה דקה; וכשהיתה תינוקת לא רצו לנתקה כדי לחסוך ממנה כאב. החזה, האצבעות, הקישוטים, ציון יום החטיפה, הווידוי של הצוענייה ופרץ השמחה שאחז בהורים כאשר ראוה, כל אלה היו הוכחה בנפשה של אשת המושל שפרסיוסה היא אכן בתה. וכך, אחוזה בזרועותיה, שבה עמה למקומם של המושל והצוענייה.
 
פרסיוסה היתה מבולבלת, כי לא ידעה מה הסיבה לתמורות המהירות כל־כך שהתחוללו ביחס אליה, ועוד, כאשר ראתה את עצמה בזרועותיה של אשת המושל, שהרעיפה עליה לא נשיקה אחת אלא מאה. בסופו של דבר הגיעה דוניה גיוֹמאר עם מטענה היקר לפני בעלה, העבירה אותה מידיה לזרועותיו של המושל ואמרה לו:
 
"קבל, אדוני, את בתך קוסטנסה, כי אכן זו היא ללא ספק. אל תפקפק בכך, אדוני, בשום אופן, כי ראיתי את סימן האצבעות הצמודות וכתם הלידה בחזה. ויתרה מזו, לבי אמר לי זאת מן הרגע שראוה עיני."
 
"אין לי שום ספק," השיב המושל, כשלקח בין זרועותיו את פרסיוסה, "אותם רגשות כשלך מילאו את לבי. ויתרה מכך, כיצד ייתכן שכה הרבה סימנים יועדו יחדיו? כיצד יכול דבר כזה לקרות, אם לא בדרך נס?"
 
כל אנשי הבית התהלכו שקועים במחשבות, שואלים איש את רעהו מה מתרחש, וכולם שרויים באפלה. מי יכול להעלות בדעתו שהצוענייה הקטנה היא בתם של אדוני הבית?
 
המושל אמר לאשתו, לבתו ולצוענייה הזקנה כי יש לשמור את העניין בסוד, עד שהוא ימצא לנכון לחשוף אותו. באותו מעמד אמר לזקנה שהוא מוחל לה על הצער שגרמה לו כאשר חטפה את נשמת אפו, וכי המעשה שעשתה בהחזרתה עומדת לה כזכות גדולה. והדבר היחיד שמצער אותו בהכירו בסגולותיה של פרסיוסה, שהיא התארסה לצועני, שהוא גם רוצח וגנב.
 
"איי," השיבה על כך פרסיוסה, "אדוני, אין הוא צועני ולא גנב, אם כי הרג אדם, אולם היה זה השני שפגע בכבודו, ולא היתה לו דרך אחרת לחשוף את זהותו אלא להמיתו."
 
"הכיצד אין הוא צועני, בתי?" שאלה דוניה גיומאר.
 
הצוענייה הזקנה הסבירה בקיצור את סיפור תולדותיו של אנדרס קבליירו, שהוא בנו של דוֹן פְרַנְסיסקוֹ דה קארקַמוֹ, אביר ממסדר סנְטיָאגוֹ, ושמו דון חוּאָן דה קַארְקַמוֹ, ושהוא עצמו משתייך לאותו מסדר, ובגדיו מצויים עמה, מאז שהמירם בבגדי צועני. כמו כן סיפרה על ההסכם שנערך בין פרסיוסה ודון חואן לתקופת ניסיון של שנתיים כדי לבדוק אם להינשא או לא. היא הדגישה את הנקודה הנוגעת למהוגנות של שניהם ולהליכותיו הנעימות של דון חואן.
 
הם השתאו לדברים האלה, כמו גם למציאת בתם, והמושל הורה לצוענייה ללכת ולהביא את הבגדים של דון חואן. היא עשתה זאת מיד, ושבה עם צועני אחר שנשא אותם.
 
בשעה שהיתה הצוענייה בדרכה לשם ובחזרה, שאלו ההורים את פרסיוסה מאה אלף שאלות, והיא השיבה על כולן בתבונה ובחן, שגם לולא הכירו בה את בתם היו מתאהבים בה. הם שאלוה למידת החיבה שהיא רוחשת לדון חואן. היא השיבה שאין לה כלפיו יותר מן החובה להיות אסירת תודה למי שנאות לרדת ממעמדו למענה כדי להיות צועני. אולם עתה לא תחוש כלפיו אסירות תודה מעבר למה שירצו הוריה.
 
"החרישי, פרסיוסה בתי," אמר אביה. "ברצוני שהשם פרסיוסה יישאר לזכר אובדנך ומציאתך. בתור אביך, אני נוטל על עצמי את התפקיד להשיבך למעמד הראוי לך."
 
בשמעה זאת נאנחה פרסיוסה, ואמה, שהיתה נבונה והבינה שהיא נאנחת בגין אהבתה לדון חואן, אמרה לבעלה:
 
"אדון, בהיות דון חואן דה קארקמו בעל מעמד רם, והוא כה חושק בבתנו, מה רעה תהיה לנו אם ניתן לו את בתנו לאישה?"
 
והוא השיב לה:
 
"רק היום מצאנוה, וכבר את רוצה לאבדה? הבה נהנה ממנה מעט, כי לאחר שנשיא אותה היא לא תהיה שייכת לנו אלא לבעלה."
 
"אתה צודק, אדוני," היא השיבה, "אולם תן הוראה שיוציאו את דון חואן, ששוהה בוודאי בצינוק כלשהו."
 
"כן, ככל הנראה," אמרה פרסיוסה, "שכן גם לגנב ורוצח, ומעל הכול לצועני, לא היו נותנים מקום ראוי יותר."
 
"ברצוני ללכת ולראותו בנימוק שאני רוצה לקבל את הודאתו," השיב המושל. "ואני חוזר על הוראתי, גברתי, שאיש לא ידע על העניין הזה כל עוד לא ארצה בכך."
 
הוא חיבק את פרסיוסה והלך מיד לבית־הסוהר, נכנס לצינוק ששהה בו דון חואן, ולא רצה שמישהו יצטרף אליו. הוא מצא ששתי רגליו נתונות בסד ואזיקים על ידיו ואף את סד הצוואר לא הסירו ממנו. המקום היה חשוך, אך המושל הורה לפתוח מלמעלה צוהר שממנו חדר אור, אם כי קלוש, וכאשר יכול לראותו אמר לו:
 
"מה אתך תכשיט יקר? כך הייתי כובל את כל הצוענים המצויים בספרד כדי לחסלם ביום אחד, כפי שנהג נירון ברומא, מבלי לתת יותר ממכה אחת! דע לך, גנב בוגדני, הנני המושל בעיר הזאת, ובאתי לגלות ביני ובינך אם נכון שאותה צוענייה שבאה אתך היא אשתך."
 
כששמע זאת אנדרס, שיער שהמושל התאהב בפרסיוסה, שכן הקנאה היא גוף דקיק שחודר לגופים אחרים מבלי לפגוע בהם, לפרקם או לחלק אותם. אך למרות זאת השיב לו:
 
"אם היא אמרה שאני בעלה זו אמת לאמיתה, ואם אמרה שאינני, גם אז דיברה אמת, כי לא ייתכן שפרסיוסה תאמר דבר שקר."
 
"האם היא כה אמינה?" שאל המושל. "אין זה דבר פשוט לצוענייה. ובכן, אישי הצעיר, היא הצהירה שהיא אשתך, אך עד כה לא נערכו הנישואין. היא מודעת לכך שפשעך מחייב את הוצאתך להורג, והיא ביקשה ממני שטרם מותך אשיא אתכם. היא מבקשת לזכות בכבוד להיות אלמנתו של גנב גדול כמותך."
 
"אם כן, יעשה נא כבודו, האדון המושל, כבקשתה ממנו. לאחר שאשא אותה לאישה, אעבור לחיים האחרים מתוך שביעות רצון, בהיפרדי מן החיים האלה כשאני נושא את שמה."
 
"אתה ודאי אוהב אותה מאוד," אמר המושל.
 
"בכל מאודי," השיב האסיר, "עד שאין לבטא זאת במלים. ובאמת, אדוני המושל, שים נא קץ לענייני. הרגתי אדם כי הוא רצה לפגוע בכבודי. ואכן אני מעריץ את הצוענייה הזאת. אמות מרוצה אם אמות בחסדה, ואני יודע שהחסד האלוהי לא ישקר, כי שנינו עמדנו בכנות ובקפידה בכל אשר התחייבנו."
 
"אם כן אשלח להביאך הלילה," אמר המושל, "ובביתי תישא את פרסיוסה לאישה, ולמחרת בצהריים תעלה לגרדום. עלי להוציא לפועל את התביעה של בית־המשפט ואת הבקשה של שניכם."
 
אנדרס הודה לו, והמושל חזר לביתו וסיפר לאשתו על כל מה שקרה עם דון חואן, ועל שאר הדברים שבדעתו לעשות.
 
בזמן העדרו סיפרה פרסיוסה לאמה על כל מסלול חייה, ועל כך שתמיד האמינה שהיא צוענייה ונכדתה של האישה הזקנה, אך תמיד העריכה את עצמה יותר מאשר מצופה מצוענייה רגילה.
 
אמה שאלה אותה אם אכן היא אוהבת בכנות את דון חואן דה קארקמו, והיא, בביישנות, כשעיניה מושפלות לקרקע, השיבה שבסברה שהיא צוענייה האמינה, שתשפר את מעמדה בנישואיה לאביר המסדר, ממעמד כה גבוה כמו דון חואן דה קארקמו. בראותה מתוך הניסיון את אופיו הטוב ואת התנהגותו המהוגנת כלפיה, התבוננה בו לעתים בעיניים כלות ואוהבות, אך בסופו של דבר, כפי שכבר אמרה, אין לה רצון אחר אלא לנהוג על־פי רצונם של הוריה.
 
ירד הלילה, ובשעה עשר בקירוב הוציאו את אנדרס מבית־הסוהר ללא אזיקים וסד צוואר, אך לא בלי שלשלאות שהקיפו את רגליו ומשם סביב כל גופו. באופן זה הגיע מבלי שאיש ראהו, פרט לאלה שהביאוהו לביתו של המושל. בשקט ובזהירות הכניסוהו לחדר, ושם עזבוהו לבדו. לשם נכנס כעבור זמן קצר כומר, וביקש ממנו להתוודות, כיוון שעמדו להוציאו להורג למחרת. וזה אשר השיב לו אנדרס:
 
"אני אתוודה מתוך רצון כן, אך מדוע אין משיאים אותי תחילה? ואם אכן עומדים להשיאני, ממתינה לי מכל מקום מיטת כלולות עצובה."
 
דוניה גיומאר, שידעה כל מה שמתרחש, אמרה לבעלה שהבלהוֹת שהטילו על דון חואן עברו את הגבול, ושימַתֵּן אותן, כי הוא עלול בעטיין לשים קץ לחייו. המושל קיבל ברצון את עצתה, קרא למוודה ואמר לו שתחילה עליו להשיא את הצועני לפרסיוסה, הצוענייה, ורק אחר־כך יערוך וידוי, ושיעתיר לאלוהים בכל לבבו, כי פעמים רבות הוא מרעיף את חמלתו בזמן שהתקוות יבשו כחרס.
 
ואכן, כך יצא אנדרס אל חדר שהיו בו רק דוניה גיומאר, המושל, פרסיוסה ושניים ממשרתי הבית. אך כאשר ראתה פרסיוסה את דון חואן כבול ומוקף כולו בשלשלת כה כבדה, את חוורון פניו ועיניו, שניכר בהן שבכה, מילא צער רב את לבה. היא נצמדה לזרועה של אמה שהיתה לצדה, האם חיבקה אותה ואמרה:
 
"התעודדי, בתי, כי כל מה שאת רואה עכשיו יהפוך לך לטובה ולאושר."
 
היא, שחסרה ידע על המתרחש, לא ידעה כיצד להרגיע את עצמה, הצוענייה הזקנה היתה מוטרדת, והנוכחים ציפו שהעניין יבוא לידי גמר. המושל אמר:
 
"אדוני ממלא מקום הכומר, הצועני הזה והצוענייה הזאת הם אלה אשר על כבודו להשיא."
 
"זאת לא אוכל לעשות מבלי שנערכו התנאים המוקדמים שהטקס מחייב. היכן האישורים של הכנסייה על־פי התקנון? היכן הרישיון של הממונה עלי, שמעניק לי את הרשות לערוך את הנישואין?"
 
"זו היתה רשלנות מצדי," אמר המושל. "אדאג שהכוהן יעניק אותו."
 
"אולם עד שאראה אותו," השיב ממלא מקום הכומר, "תסלחו לי, רבותי."
 
ומבלי להכביר מלים וכדי למנוע שערורייה עזב את הבית, והותירם במבוכה.
 
"האב פעל כהלכה," אמר המושל באותו מעמד. "ייתכן שהיתה זו ההשגחה משמים, כדי לדחות את ביצוע גזר־הדין של אנדרס, שכן למעשה עליו לשאת את פרסיוסה ויש לסלק תחילה את כל העיכובים. ובכך יינתן זמן רב לגבור במתיקות על קשיים מרים ורבים. אולם תחילה ברצוני לדעת מאנדרס, אם יאיר לו מזלו באופן שלא יתגלו עוד חרדות ובלהוֹת מסוג זה, והוא יהיה לבעלה של פרסיוסה, האם הוא יראה עצמו מאושר כאנדרס קבליירו או כדון חואן דה קארקמו."
 
כאשר שמע אנדרס שמכנים אותו בשמו, אמר:
 
"אם כך פרסיוסה לא רצתה לשמור על שתיקה, וגילתה מי אני, ואף אם תגיע אלי בשורה טובה שאהיה למלך העולם, אוסיף להוקיר אותה בכל מאודי, עד אשר תשים קץ ותגשים את שאיפתי. ולעצמי לא אייחל לחסד למעלה מזה, אלא למה שיעניקו לי השמים."
 
"על הרגשות הכנים שהראית, אדון דון חואן דה קארקמו, אדאג בבוא הזמן שפרסיוסה תהיה לאשתך החוקית. ועתה אני מוסר אותה לידיך, ונותן בה אמון ותקווה בהיותה היהלום היקר ביותר בביתי, בחיי ובנפשי. הוקר אותה בכל מאודך, כפי שאתה אומר, כי עמה אני מוסר לך את דוניה קוֹסטנסה דה מֶנֶסֶס, בתי היחידה. כי גם אם אהבתה שווה לשלך, אין היא פחותה כלל ממך ביוחסין שלה."
 
אנדרס נותר נדהם בראותו את האהבה שמרעיפים עליו. במלים קצרות סיפרה דוניה גיומאר על אובדן בתה ומציאתה, כולל הפרטים המדויקים של הצוענייה הזקנה על החטיפה. דון חואן נותר עדיין נדהם ומשתאה, אך מלא גיל עד גדותיו. הוא חיבק את חותניו, קרא להם הוריו ואדוניו ונשק את ידי פרסיוסה, שבדמעות ביקשה את שלו.
 
נתגלה הסוד, הידיעה על העניין הופצה עם יציאת המשרתים שנכחו במקום. כאשר נודע הדבר לראש העיר, דודו של המת, הבין שנחסמו בפניו דרכי הנקמה, כיוון שיד החוק לא יכלה לפגוע בחתנו של המושל.
 
דון חואן לבש את בגדי המסע שהביאה הצוענייה, המיר את בית האסורים ושלשלאות הברזל בחירות ובשלשלאות זהב, את ייסורי המאסר של הצוענים בשמחה, כי ביום המחרת הם שוחררו בערבות. לדודו של המת הובטחו אלפיים דוקטים, שגרמו לו למשוך את התביעה ולמחול לדון חואן, שלא שכח את רעו, קלמנטה, והורה לחפשו אך לא מצא אותו ולא נודע לו דבר על אודותיו, אלא כעבור ארבעה ימים, כאשר הגיעה ידיעה שהוא עלה על אחת משתי הגליאות מגנואה שעגנו בנמל קרטחנה, וזה מכבר הפליג עמה.
 
המושל סיפר לדון חואן שקיבל ידיעה מהימנה שאביו, דון פרנסיסקו דה קארקמו, נתמנה למושל באותה עיר, ועדיף יהיה להמתין לו לעריכת טקס הנישואין עד לקבלת אישורו וברכתו. דון חואן אמר שלא יסטה מכל הוראה שלו, פרט לכך שיש לקיים את האירוסין עם פרסיוסה.
 
הם קיבלו אישור מן הארכיהגמון, שניתן לקיים את הטקס רק בהכרזת נישואין אחת. נערכו חגיגות בעיר, כי המושל היה אהוד מאוד. היו זיקוקים, מלחמות פרים ומרוצי סוסים ביום האירוסין. הצוענייה הזקנה נותרה בבית, שכן לא רצתה להיפרד מנכדתה פרסיוסה. החדשות על הדבר והאירוסין של הצוענייה הקטנה הגיעו לחצר המלוכה. לדון פרנסיסקו דה קארקמו נודע שהצועני הוא בנו, ופרסיוסה היא הנערה הצוענייה שאותה ראה, ובגלל יופיה מחל על קלות דעתו של בנו, שסבר שאבד כי לא הגיע לפלנדריה. הוא סלח על הכול, בעיקר כאשר נוכח כמה טוב יהיה לבנו לשאת לאישה את בתו של איש כה מכובד ועשיר כדון פרננדו דה אסבֶּדוֹ. הוא הקדים את יציאתו כדי לראות את ילדיו, ותוך עשרים יום הגיע למורסיה. בהגיעו חידשו את החגיגות, נערכו טקסי החתונה, חזרו משוררי העיר וסיפרו את פרטי המאורעות – והיו שם כמה ואף טובים מאוד, שקיבלו על עצמם להלל את האירוע המוזר וכן את יופיה של הצוענייה שאין דומה לו. והמוסמך המפורסם פוֹסוֹ[38] הפליג בחרוזיו כל־כך עד כי המוניטין של פרסיוסה לעולם ינון עדי נצח, מעתה ועד לדור אחרון.
 
שכחתי לספר, שאותה פונדקית מאוהבת גילתה למשטרה שהודעתה על הגנבה של אנדרס הצועני היתה שקר. היא הודתה באהבתה ובאשמתה, אך לא הוטל עליה שום עונש, כי בתוך שמחת הנישואין נקברה הנקמה, והרחמים ניעורו לחיים.