הן אפשר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הן אפשר

הן אפשר

3.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 158 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 38 דק'

מני מאוטנר

מנחם (מני) מאוטנר (נולד ב-1951) הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ומופקד הקתדרה למשפט אזרחי השוואתי ולתורת המשפט ע"ש דניאל רובינשטיין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. לשעבר דיקן הפקולטה (2000–2002). הוא זכה בשורת פרסים על מחקריו: ובין היתר, פרס צלטנר (2007), פרס יונתן שפירא לספר המצטיין (2009), פרס חשין (2015), פרס לנדאו (2017). מאוטנר היה העורך ראשי של סדרת הספרים "משפט חברה ותרבות" היוצאת לאור על ידי הפקולטה למשפטים.

מספריו:
ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי, תל אביב, 1993.
על החינוך המשפטי, תל אביב, 2002.
משפט ותרבות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2008.
משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת, הוצאת עם עובד, מכללת ספיר ואוניברסיטת תל אביב, 2008. ספר זה זכה בפרס יונתן שפירא של האגודה ללימודי ישראל
הן אפשר – סיפור מזרח־תיכוני עתידני, הוצאת כרמל, ירושלים, 2019.
הליברליזם בישראל - תולדותיו, בעיותיו, עתידותיו, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2019.
אוטונומיה ושגשוג - לקראת ליברליזם סוציאל-דמוקרטי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2021.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4chzjukj

תקציר

"עשרות בשנים הכרזנו על רצוננו בשלום, אבל הבה נודה על האמת: איש מאיתנו לא באמת חשב איך ייראו חיינו במצב של שלום; השלום היה בשבילנו מושג מופשט". מגי אורן, ראשת ממשלת ישראל, 10.12.2031.
כיצד תגיע ישראל לשלום עם העם הפלסטיני ועם מדינות האזור? כיצד ייראו חייה בעשורים שלאחר מכן? סיפור עתידני זה מבקש להציע מענה לשתי השאלות הללו. רק אלימות קשה תוביל לשלום, ואחר כך יתקיימו בחייה של ישראל אורות וצללים, אוטופיה ודיסטופיה. השלום יביא לפריחה כלכלית גדולה, שתאפשר קיומה של מדינת רווחה נרחבת. השלום יביא גם להעשרה תרבותית. אבל הקיצוניות הדתית והטרור יימשכו. ישראל תהיה אחד המקומות הצפופים בעולם, והמטריאליזם והשחיתות יהיו רכיבים מרכזיים בחייה.
"הן אפשר" הוא ספר סוחף, מקורי ומעורר מחשבה.
 
מני מאוטנר הוא פרופסור מן-המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. זהו ספרו השמיני. ערך שישה ספרים. פרסם למעלה ממאה מאמרים בארץ ובעולם. לימד באוניברסיטאות בארצות הברית, בבריטניה ובאיטליה.

פרק ראשון

מבוא: הן אפשר בין ספרות לאוטופיה אפשרית
אבי שגיא
 
מני מאוטנר, משפטן ומבקר חברתי, שמחקריו המונומנטליים זכו לתהודה גדולה בארץ ובעולם, פונה לקוראיו בספרו הן אפשר: סיפור מזרח־תיכוני עתידני, בצורה חדשה. לרגע הוא זונח את הטיעון המלומד והמנומק ואת פרדיגמות הידע האקדמי שבתוכן הוא פועל – משפט, תרבות, רב־תרבותיות, חברה, תיאוריות ליברליות ותיאוריות ביקורתיות – ומעדיף את הסיפור. ברשימה זו אני מבקש להציע מסגרת לקריאה של טקסט ייחודי, נועז ומטלטל זה.
 
סיפור אינו טיעון. טיעון עניינו הצדקת עמדה מסוימת או שלילתה. הטיעון נבחן על בסיס עמידתו בכללי הלוגיקה מצד אחד, ועל הנכונות לאמץ את ההנחות העובדתיות, הערכיות או האחרות, שביסודו, מצד אחר. אנו יכולים לאמץ או לדחות את הנחות היסוד של הטיעון; הן אינן כפויות עלינו. כאשר אנו מאמצים את הנחות היסוד, אנחנו עושים זאת מתוך שיקול דעת, ומתוך הכרה כי מעמדן קונטינגנטי. הטיעון הוא אמיתי אם מסקנותיו נגזרות מהנחותיו; הוא שקרי אם אינן נגזרות. לעתים נוותר על הדיכוטומיה של אמת ושקר, ונפסע במסלול ההסתברות או ה”התקבלות על הדעת”. בין כך ובין אחרת, הטיעון פונה אל שכלנו ואל ביקורתנו הרפלקטיבית; הוא אינו פונה אל דמיוננו. הוא אינו חורג מגבולות הכרתנו הרציונלית. זאת, גם אם הטיעון יוביל אותנו אל עמדה חדשה. חדשנותו של הטיעון היא פרדוקסלית, שכן אם השתכנענו בתקפות הטיעון, או אז התברר כי טעינו עד עתה, משום שלא חשבנו כראוי.
 
מסלולה של הספרות הוא אחר, ודווקא במסלול הזה בחר עתה מאוטנר. בהקשר האישי בחירתו אינה מקרית. עיסוקו ארוך השנים בספרות מוכר וידוע. קשה להחמיץ את שמחתו ואושרו של מאוטנר כאשר הוא עוסק מעת לעת בספרות במסגרת עבודתו האקדמית. אכן, הספרות, וגם אמנויות אחרות, מלוות אותו תדיר בעבודתו כתיאורטיקן של משפט וחברה, וכמחבר בתחום התיאוריה הפוליטית. בחירתו לספר את סיפורה של ישראל העתידית הוא עניין רב־חשיבות. זהו ויתור מודע על הטיעון לטובת הסיפור; ויתור על הרפלקסיה הביקורתית לטובת כניסה אל עולם הדמיון הספרותי. כדי להבין מהלך זה של מאוטנר, אני מבקש להרהר על משמעותה וחשיבותה של הספרות.
 
הספרות פועלת אחרת מהרפלקסיה הביקורתית. היא חוצה את גבולות הוודאויות המוכרות. מילן קונדרה טורח להזהיר אותנו מפני הניסיון לקרב את הפילוסופיה לספרות, ובמיוחד לרומן: “האמנות […] היא במהותה בלתי תלויה ומנוגדת בתכלית לוודאויות אידאולוגיות […] היא פורמת במשך הלילה את שטוו תיאולוגים, פילוסופים, ומדענים במשך היום”.[1] לפילוסופיה ולתיאולוגיה יפים השקיפות והמאורות של היום. זאת, בשל האופי הטיעוני הגלוי לעין־כול שלהן. קונדרה סבור כי הפילוסופיה מבטאת חתירה לסדר. אבל, לדעתו לאמנות בכלל ולרומן בפרט, יפה מוסתרותו של הלילה, שאינו חושף הכול ומותיר מרחב של עמימות ואפלה. ביסודה של כל מחשבה אידאולוגית, כולל זו הפילוסופית, יש תשוקה לעצב עולם מסודר שבו האמת והשקר, הטוב והרע, מובחנים זה מזה בבירור. “תשוקה” זו, בלשונו של קונדרה,[2] גורמת לכך שהאידאולוגיות השונות “אינן מסוגלות להגיע לכלל פשרה והתפייסות עם הרומאן, […] ה’או או’ [של האידאולוגיות] הם שמעידים על אי היכולת [שלהן] לשאת את היחסיות המהותית של הדברים האנושיים […] בשל אי היכולת הזו קשה לקבל ולהבין את תבונת הרומאן (התבונה שבאי ודאות)”.[3]
 
קונדרה משרטט ניגוד עמוק בין הפילוסופיה לספרות, ומציבן כשני מרחבים שהשונוּת שלהם אינה ניתנת לגישור. תוך התייחסות מיוחדת לרומן, הוא קובע: “ההצדקה היחידה לקיום הרומאן היא בכך שהוא אומר דברים שלא ניתן לאומרם אלא ברומאן”.[4] אפשר להרהר ולערער על מסקנותיו החד־משמעיות של קונדרה, ולא כאן המקום לעשות כן. לענייננו חשובה התובנה היסודית שהוא מציע, שלפיה שפתה של האמנות אינה דיכוטומית: האמנות אינה חותרת לארגן את העולם בסדר היררכי של אמת ושקר, טוב ורע; היא שוברת ופורעת סדרים.
 
עמוס עוז תיאר באופן דומה את הסופר כ”פועל במחתרת כמו סוכן זר”.[5] המטפורה “סוכן זר” חשובה. הסופר הוא סוכן זר החותר תחת המציאות, ותובע מקוראיו להסיט את מבטם מהמובן אל הלא־מובן, מהמוכר אל הלא־מוכר, ולהיות נכונים לשיבוש ולהפרעה של הסדר המעשי היומיומי. עוז ממשיך וכותב: “בשתי הממלכות [המציאות והספרות] שוררים חוקים שונים ואף סותרים. בממלכת המעשים צריך להעדיף את הטוב על הרע ואת המועיל על המזיק. בממלכת המלים שבסיפורים יש העדפה ממין אחר, ואני לא אקבל עלי לכנות אותה בשם”.[6] לא נתקררה דעתו של עוז עד שהגדיר את הסופר כ”בוגד”, מפני ש”אין הוא מחפש לייסורים נוסחת פתרון, אלא מחפש להם מלים נכונות […] וממציא להם מנוחה נכונה בסיפור” (שם). בעת כתיבת הדברים הללו הביטוי “מנוחה נכונה” לא רמז לרומן הנושא שם זה, שטרם פורסם, והוא הרמז לביטוי “מנוחה נכונה”, שהוא חלק מתפילת “אל מלא רחמים”, הנאמרת סמוך לקבורת המת: “אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה […] בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ”. “המנוחה הנכונה” של המת היא ביטוי להסתלקותו מעולם החיים; לא עוד ייסורים ומאבק הם מנת חלקו, רק דממת הקבר. לעומת זאת, “מנוחה נכונה” ספרותית היא הנכחתם של הייסורים, המכאובים והדילמות במרחב החיים הספרותי. בספרות הם תמיד זמינים. אליה הם באים מהחיים, וממנה עשויים הם לשוב אל החיים מחדש. זהו ההבדל הדרמטי בין החיים לספרות – הזמינות של האפשרות הספרותית כאפשרות קיומית, זמינות שאינה קיימת בחיי המעשה. בלשונו של אנדרה ז’יד: “בחיים האדם מתקן את עצמו, כמו שאומרים, משפר את עצמו: אבל את הנעשה אינו יכול להשיב”. לעומת זאת, בספרות יש את “הרשות ללטש”.[7] הספרות מאפשרת חריגה, “ליטוש” במונחיו של ז’יד, הנובעת מהחירות ומהדמיון, שני יסודות שבקיום הממשי מתכנסים ומסתיימים בעשייה.
 
הספרות היא ביטוי של הרחבה וחריגה, משום שהיא משחררת את הדמיון לפעול ולשרטט אפשרויות חדשות. האדם אינו רק מה שהוא כבר, אלא גם מה שהיה יכול להיות או מה שיוכל להיות. האפשרויות שנדחו או האפשרויות החדשות – שתיהן יסוד אונטולוגי מתמיד בהוויית האדם. האדם אינו רק עובדה גמורה; הוא תמיד גם, ואולי בראש ובראשונה, אפשרות להיות; האדם הוא תמיד יותר ממה שהינו בפועל. קונדרה, המהרהר על עבודתו כסופר, כותב: “דמויות הסיפורים שלי הן אפשרויות שלא התגשמו. […] סיפור אינו וידויו של הסופר אלא חקר חיי אדם במלכודת שהפך להיות עולם”.[8] הספרות, גם כשהיא מתייחסת לעולם ולעובדתיות, נושאת בחוּבה את האפשרות הפתוחה. קונדרה הבחין בין “המציאות” העובדתית לבין “הקיום”, היינו האקזיסטנציה האנושית, הכוללת גם את האפשרות שטרם התממשה. הרומן “אינו בוחן את המציאות כי אם את הקיום. והקיום […] הוא שדה האפשרויות האנושיות, כל מה שהאדם יכול להיות, כל מה שהוא מסוגל לעשות. מחברי הרומאנים משרטטים את מפת הקיום, תוך שהם חושפים אפשרות אנושית זו או אחרת”.[9] הקיום אינו חריגה מוחלטת מהעובדתיות; הוא אינו מציין את ההימלטות אל הפנטזיה, שכן: “להתקיים פירושו ‘להיות בתוך העולם'” (שם).
 
אלחנדרו חודורבסקי, בספרו ריקוד המציאות, הציע ניתוח דומה ל”פעולה השירית”: “היא צריכה ליצור מציאות אחרת בלב המציאות הרגילה. […] היא פותחת דלת לממד חדש, יש לה ערך מטהר […] היא מוכרחה להיות סדק חיוני בסדר המאובן של החברה, לא ביטוי גחמני למרד עיוור”.[10]
 
כדאי לשים לב למונח “סדק”, שבו משתמש חודורובסקי. סדק אינו רווח, אלא קרע, פגיעה בסדר הדברים הנתון. הוא מבטא את מה שלא צריך להיות בעולם מסודר. קוטזי, בספרו ילדותו של ישו, הציע תיאור חד לתופעת הסדק, והבחין בינו לבין הרווח: “רווח הוא לא כמו סדק […]. רווחים הם חלק מהטבע, חלק מהדברים כמו שהם. […] סדק זה דבר שונה לגמרי. סדק הוא שבר בסדרי הטבע. זה כמו לפצוע את עצמך בסכין, או לקרוע דף לשניים”.[11] טענתו של חודורובסקי נעשית עתה ברורה: הספרות – והאמנות בכלל – היא סדק המאפשר ליסוד עלום, שאינו מופיע בחיי היומיום, להגיח מתוך סדק ולהנכיח אפשרות חדשה.
 
במיון הקלסי של אברמס, התיאוריה הספרותית ההולמת לתיאור עמדה זו היא התיאוריה הפרגמטיסטית, שלפיה ליצירה ספרותית יש תכלית שמעבר לה. הספרות אינה בהכרח תחום אוטונומי שמשמעויותיו הן פנימיות בלבד; אדרבה, היא יכולה לספק מבט חדש שעשוי להעשיר את עולמו של הקורא.[12] היא יכולה לשחרר אותו מהתפיסה הרואה את המציאות הממשית שבה הוא חי כמציאות בלעדית כופה שאין בלתה. הספרות מאפשרת לנו לעבור אל מישור אחר; היא הסדק, הפורע את סדרו של עולם השגרתי והמוסכם.
 
מאוטנר, כהוגה חברתי, בחר הפעם לחרוג מכתיבתו האקדמית. בחירה זו ראויה לעיון. מדוע בחר ב”סדק” הספרותי וּויתר על שפת השיח האופיינית לו כתיאורטיקן של משפט, חברה ותיאוריה פוליטית? סביר להניח שבחירה זו מבטאת הכרה במוגבלות הטיעון הרציונלי־רפלקטיבי. דרך זו נוסתה עשורים רבים, ולא הובילה לפעולה ולשינוי. מאוטנר מניח, כנראה בצדק, כי שינוי עשוי להתחולל אם דמיונם של בני האדם יבקיע, אם יהיה בכוחם לראות דרך הסדק את האפשרויות האחרות, שאותה הם אינם רואים בחיי היומיום.
 
יצירתו של מאוטנר משתייכת לסוגה של הספרות האוטופית. כתיבתו מבטאת קו אופייני ליצירות אוטופיות שונות – אי־שביעות רצון מהמצב הקיים, וביקורת עמוקה על החברה המוליכה את עצמה לאבדון. אבל מאוטנר אינו נביא זעם. הוא מבין כי יש מצבים שבהם תש כוחה של נבואת הזעם בדיוק כשם שתש כוחו של הטיעון. כמחברי אוטופיות רבים לפניו, וביניהם הרצל, הוא מבקש לתאר בצבעים חיים אפשרות קיום חלופית, שטרם נוסתה. לא כאן המקום לדון באוטופיה, במאפייניה, ביתרונותיה או בחסרונותיה. לצורך הדיון אסתפק באפיון סוג האוטופיה הספרותית הספציפית שמציע מאוטנר.[13]
 
ארנסט בלוך הצביע על קווי הדמיון שבין האמנות והספרות לבין האוטופיה. שתיהן עוסקות באופנים שבהם האדם חושב את עצמו ומעצב את עצמו. העתיד האפשרי הוא חלק מהותי ברפלקסיה עצמית זאת. האוטופיה היא ציר התייחסות שאליה פונה האדם וממנה הוא שב אל קיומו. האוטופיה, כמו הספרות, עוסקת במה שלא התרחש אבל יכול להתרחש. האוטופיה, כמו הספרות, תובעת שינוי.[14] מאוטנר, בדומה לבלוך, לא משרטט אוטופיה הזרה לחלוטין לקיום. האוטופיה שהוא מציע היא אוטופיה אפשרית, משום שהיא נטועה בתוך הוויית החיים הממשית של האדם. בלוך הבחין בין “אוטופיה מופשטת”, שאינה מצויה בזיקה למציאות הממשית, לבין “אוטופיה מוחשית”. זו האחרונה אינה באה להמציא משהו חדש:
 
החדש הטוב לעולם אינו חדש לחלוטין. אין מוצאו מן היד הריקה או מראש המרחף לכאורה באוויר. דברים מעטים הם פחותי חשיבות מראש כזה. ואין לך עניין ההופך מהר כל כך לגרוטאה מסוג זה של אבנגארד. לעומת זאת, החדש הטוב מעורב עם הזרמים של זמנו ועם האותות למיפנה של העבר הקוראים להמשך ההליכה.[15]
 
 
 
הן אפשר
סיפור מזרח־תיכוני עתידני
מני מאוטנר
 
יום שישי לפני הצהריים. סוף חורף שנת 2060. שמש נעימה. אושרי פרג'ון צועד לאורך חוף הים של תל אביב. עדיין קר מכדי לשחות, אבל נעים לשוטט. כמו בכל יום שישי, גם הערב תתכנס המשפחה ל"ארוחת שבת". אבל הערב תהיה זו ארוחה מיוחדת: ליאת, אשתו, מארגנת מסיבה לציון יום ההולדת השישים שלו. את שעות הבוקר המאוחרות של ימי השישי נוהג אושרי לבלות עם עשרה מחבריו ב"פרלמנט" בבית קפה שבמערב רמת השרון: דיבורים על פוליטיקה (הרבה), עסקים, נסיעות לחו"ל, ורכילות. אבל זה אינו יום רגיל בחייו, ואושרי רוצה "להיות עם עצמו", ובשבילו להיות עם עצמו זה קודם כול להיות אל מול המרחבים הפתוחים של הים ותחת המרחבים הפתוחים של השמים. ("שטויות", היה מקנטר אותו לעתים אחד מחבריו, "אתה אוהב את חוף הים כי זה המקום הכי קרוב בארץ לאמריקה!").
 
 
 
הוא נולד בשנת 2000, שלושה חודשים לאחר ראשית האלף החדש, בחצור הגלילית. אביו הגיע ליישוב עם משפחתו כילד בסוף שנות השישים של המאה העשרים מחאלב שבסוריה, במסע שעבר דרך טורקיה. האב עבד כטכנאי מזון במפעל שימורים באחד הקיבוצים באזור, התפרנס בצורה מניחה את הדעת, ונהנה מיציבות ומכבוד בעבודתו. אמו הגיעה עם משפחתה מאוקראינה כתינוקת בגל העלייה של השנים הראשונות של שנות השבעים של המאה. היא עבדה כמזכירה רפואית בבית החולים "זיו" שבצפת. אושרי היה השני מבין חמשת ילדיהם. הם היו משפחה חמה ומלוכדת, בראש ובראשונה בגלל האהבה והכבוד שנהגו הוריו זה בזה, וגם בילדיהם. בתיכון היה תלמיד טוב למדי, אף כי השקיע לא מעט זמן ומרץ בעיסוקים שמעבר ללימודים. בימים שלא לפני בחינות היה משחק כדורגל כמעט מדי יום אחר הצהריים משך שעה. פעמיים בשבוע היה מגיע בשעות הערב למתנ"ס המקומי לשיעורי פסנתר, שהחל בהם בגיל עשר, בעידודה של אמו. במסיבות השכבה של בית הספר היה זה הוא שהכתיב את המוזיקה, כשחבורה של בנות מתגודדת סביבו ומביטה בו בהערצה. כבר בראשית שנות הנעורים שלו הבין שהוא ניחן בהופעה נאה (גבה קומה, חסון, כהה עור, בעל עיניים שחורות ושיער שחור), ובעיקר בהרבה קסם אישי וחן. כל מי שנתקל בו אהב להיות איתו, לעשות איתו דברים. ולשמחתו, זה כלל בראש ובראשונה את בנות בית הספר שבו למד.
 
בגמר לימודי התיכון, בשנת 2019, התגייס אושרי לחטיבת הצנחנים. הוא היה בעל כושר גופני טוב, ולא סבל יותר מדי בריצות הארוכות ובמסעות המפרכים של הטירונות וקורס המ"כים. הוא אהב את המגע הבלתי אמצעי עם הטבע, אבל את עיקר השירות שלו עשה במשימות שיטור וביטחון שוטף ב"שטחים". שעות אין קץ של עמידה בנקודות מרכזיות בערים, סיוע למעצרים, חיפושים בבתים בלילות. אושרי השתעמם מהעמידה משך שעות במקום אחד. הוא ספר את הדקות עד סוף כל משמרת, ואת הימים עד לחופשת השבת הקרובה. הוא גם שנא את הפריצות לבתים בלילות: ילדים מבוהלים, אמהות מפוחדות, אבות מושפלים, רהיטים המוזזים ממקומם. מפקדיו לחצו עליו לצאת לקורס קצינים. גם אביו טען שמכיוון שצפויות לו עשרות שנים של שירות מילואים, עדיף להיות קצין מאשר חייל. אבל אמו אמרה: "צבא זה דבר מסוכן. תגמור עם זה כמה שיותר מהר. ובכלל, לפני שאתה מסכן את החיים שלך, אתה בטוח שאתה מזדהה עם הפוליטיקה שמפעילה את הצבא? ואתה בטוח שאתה סומך על האחריות של הפוליטיקאים שמפעילים את הצבא?" אושרי הקשיב לאמו. הוא הבין שלמרות שהיו בשירות הצבאי שלו לא מעט רגעים משכרים של "חבר'ה" ואחווה של גברים צעירים, עדיף לצאת לאזרחות.
 
אושרי ידע היטב שמעבר לים יש עולם מרתק, מגוּון, מפתיע, מסקרן. העולם לא מתחיל ונגמר בישראל, ובטח לא בחצור הגלילית, חשב. הוא הבין שהדרך הטובה ביותר עבורו להפוך את העולם הזה לחלק מחייו היא להתגייס ליחידת המאבטחים של אל על. הוא התקבל לקורס השב"כי בקלות, עבר אותו בלא קושי, ומצא עצמו שבועות אחדים אחר כך משוטט ברחובות של ערים שקודם לכן רק ראה בטלוויזיה ובקולנוע: ניו יורק, לונדון, רומא, פריז, טורונטו, מוסקבה, בייג'ין, מומבאי, ועוד. הוא שכר לעצמו דירת חדר וחצי באזור מתפתח על גבול תל אביב־יפו, ואפילו הצליח לחסוך כסף. אושרי פרג'ון חשב שהחיים טובים אליו עד מאוד.
 
במיוחד עשו עליו רושם הביקורים בסין ובהודו. הוא היה מודע היטב לעוני המנוול שבהודו ולטוטליטריות של המשטר בסין. אבל הוא גם למד שהמעמד הבינוני בכל אחת משתי המדינות האלה גדול מהבחינה המספרית מגודל האוכלוסייה של אירופה כולה. הוא השתכנע במה שרבים ידעו זה מכבר: בעשורים הבאים דרום מזרח אסיה עומדת להיות שחקן כלכלי, ולכן גם פוליטי, מוביל בעולם.
 
 
 
ליאת פיינגולד נולדה בשנת 2002 והייתה צעירה מאושרי בשנתיים. שני הוריה עלו מרוסיה בעלייה הגדולה של ראשית שנות התשעים. הם השתקעו בחולון. אביה היה מהנדס מים בעירייה, ואמה מורה לפיתוח קול בקונסרבטוריון העירוני של בת־ים. היא נולדה אחרי שני בנים, וכולם בבית קראו לה "נסיכונת". היא הייתה ממוצעת קומה, מעט מלאה, ובעלת תווי פנים סלאביים: עצמות לחיים בולטות, עיני שקד גדולות בצבע כחול שעל גבול הסגול, ושיער צהוב עז. גם היא הייתה תלמידה טובה למדי בתיכון, וגם אותה העסיקו דברים שמעבר ללימודים: תחילה הייתה מדריכה ב"צופים", ואחר כך, בשנת הלימודים האחרונה שלה, רשג"דית. היא הוכיחה יכולות ניהול ויזמוּת מרשימות, שלנוכח גילה הצעיר הפתיעו את הורי החניכים שלה. בגמר לימודי התיכון התנדבה ל"שנת שירות", ובילתה עם שבעה מחבריה לשבט הצופים כמדריכה בפנימיית נוער ליד אשקלון. השמונה סייעו לתלמידים בהכנת שיעוריהם, ארגנו עבורם חוגי העשרה, והיוו עבורם דוגמה לערכים של עבודה קשה ונתינה. לאחר שירות צבאי מעשיר כמשקי"ת חינוך בחטיבת גולני, היא החלה בלימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. כדי להתפרנס, וגם כדי לראות עולם, הגישה את מועמדותה לקורס הדיילות של אל על, התקבלה, וסיימה בהצלחה. גם ליאת פיינגולד חשבה שהחיים טובים אליה עד מאוד.
 
 
 
שנת 2023. טיסה 001 של אל על לניו יורק. אושרי תפס את מקומו בצד שמאל, במושב הסמוך למעבר, שורות אחדות לפני תא הטייסים. הוא סקר את הצוות הנכנס למטוס כדי להתארגן לטיסה. ליאת צעדה פנימה כשהיא גוררת מזוודת מתכת קטנה. דיילות ידעו אילו מושבים שמורים למאבטחים, וכאשר דיילות צעירות היו נכנסות למטוס הן היו סוקרות בדרך כלל את מאבטחי הטיסה. ליאת התבוננה קדימה; היא לא הורידה את מבטה אל מושבי הנוסעים. אושרי הבחין מיד בשילוב של עצמות הלחיים, העיניים והשיער. הוא נדרך והסתקרן. אבל הוא ידע שדיילות צעירות משרתות את נוסעי החלק האחורי של המטוס. "חבל, אבל אולי משהו יתפתח בהמשך, בכל זאת", חשב. הוא בילה על מושבו את כל אחת־עשרה השעות שלאחר מכן, כשמדי פעם הוא מנסה לשחזר בזיכרונו את מראהּ.
 
כשהמתינו להסעה למלון בניו יורק נוצרה ההזדמנות, ולא אחד כאושרי יחמיץ אותה. ניסיונו לימד אותו שאין צורך במשפטים שנונים או מתוחכמים מדי; הישירוּת השקטה שלו כמעט תמיד עשתה בשבילו את העבודה. הוא כיוון את עיניו השחורות, הטובות, הישר אל עיניה, הושיט אליה את ידו, ואמר: "אני אושרי". ליאת התבלבלה לרגע, אבל הושיטה את ידה שלה. "אני ליאת". באוטובוס דאג לשבת לצדה, והחלה מתפתחת שיחה מסוג השיחות שליאת הייתה מכנה "שיחות רזומה":
 
"כמה זמן את באל על?"
 
"חצי שנה. ואתה?"
 
"קצת למעלה משנה. איפה גדלת?"
 
"בחולון. ואיפה אתה?"
 
"בחצור הגלילית. את לומדת?"
 
"כן, שנה ראשונה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. ואתה?"
 
"אני לא. אבל אני מתכנן".
 
הם הגיעו למלון "מנהטן גרנד הוטל" וקיבלו את חדריהם.
 
"תרצי שניפגש בצהריים ונסתובב ביחד?"
 
"לא, אני הולכת לישון לכמה שעות, ואז נועלת את עצמי בחדר כדי לכתוב עבודה שעליי להגיש עד סוף השבוע".
 
 למחרת הם נפגשו בארוחת הבוקר.
 
"איך התקדמה כתיבת העבודה?"
 
"לא רע. נשאר לי עוד קצת להוסיף, ואולי לתקן, אבל בעצם כמעט סיימתי".
 
"אז היום נוכל להסתובב ביחד!"
 
"אפשר. אבל קודם עליי לקנות כמה מתנות שהבטחתי לאחים שלי. מבחינתי, אם ניפגש בפתח המלון בשעה שתיים, זה יכול להיות בסדר".
 
אושרי שב לחדרו. מה עושים כעת? איך מעבירים את הזמן? אם רק היה בסביבה פסנתר, היה פורק עליו את המתח וההתרגשות.
 
הם בילו את שעות אחר הצהריים והערב ברחובות ה"לואר איסט סייד". מדי פעם עצרו בבית קפה או במסעדה כדי לצבור כוחות מחודשים ולהתענג על האוכל האתני שברובע. אושרי ציין לעצמו שיש לה קול רך ונעים, תנועות ידיים מצומצמות, שהיא לעולם אינה קוטעת את הדובר אליה, ושהיא עוצרת למשך שנייה או שתיים קודם שתשיב על שאלה, כחוככת בדעתה מה להגיד. אושרי אהב את זה. בעשר בערב, עייפים, הם שבו למלון. אושרי ליווה את ליאת אל פתח חדרה, ולבו הלם. מה יקרה עכשיו? האם תזמין אותו להיכנס? אבל הדברים התפתחו במהירות. ליאת העבירה את כרטיס פתיחת הדלת, הסתובבה אליו, פלטה "יכול להיות שנתראה מחר", חמקה במהירות אל החדר, ונעלה את הדלת. אושרי נגרר אל חדרו. אם רק היה בסביבה פסנתר.
 
למחרת הם נפגשו שוב בארוחת הבוקר. אושרי הציע שיבלו את היום ביחד. ליאת הסכימה. היא הציעה ביקור בתערוכה שזה עתה נפתחה במוזיאון לאמנות מודרנית, ואושרי הסכים מיד. הם בילו אפוא עד שעות אחר הצהריים המאוחרות במוזיאון. אחר כך עצרו במסעדה הודית מפורסמת לאכילה ולהתאוששות ממושכות. בגמר הארוחה הציע אושרי את אזור מערב ה"ווילג'" להמשך שוטטותם. הם צעדו ברחובות הרובע, מתענגים על המראות והאנשים. בשש וחצי בערב מצאו עצמם אל מול בר שבו הייתה אמורה להתחיל בנגינתה רביעיית ג'אז. ליאת הזמינה בירה; אושרי הזמין קוניאק. לאחר ארבעים דקות, כאשר הופעת הנגנים עמדה להסתיים, זינק אושרי ממקומו בהחלטה של רגע, נטל כיסא, התיישב לצד הפסנתרן, והחל מנגן. הוא הלך על בטוח: קטע הפסנתר מתוך "הדברים החביבים עליי" של ג'ון קולטריין. הפסנתרן היה המום לשנייה, אבל התעשת מיד, ובחיוך רחב הצטרף לנגינתו של אושרי. הקהל גם הוא הופתע, אבל הכיר מיד בחוויה הייחודית הצפויה לו, ועודד את הנגנים במחיאות כפיים ובקריאות עידוד. ההופעה הסתיימה. הקהל הודה לנגנים בחום. כשיצאו אמרה ליאת: "ניגנת נפלא. אבל למה לא סיפרת לי שאתה מנגן?"
 
"כמעט את כל הדברים עליי עוד לא הספקתי לספר לך", השיב אושרי, ולאחר הפסקה של שנייה או שתיים הוסיף: "וגם את, בעצם, עדיין לא הספקת לספר לי את רוב הדברים עלייך".
 
הם חצו כביש, הרמזור החל מתחלף, ומוניות החלו לצפור. אושרי אחז בידה של ליאת, ומשך אותה בריצה קלה אל עבר המדרכה. הוא חשב שהוא האיש המאושר בעולם. בהגיעם אל המדרכה המשיך לאחוז בידה. ליאת לא התנגדה. דקה־שתיים אחר כך חיבק את כתפה. שבועות אחדים אחר כך למד מליאת שכאשר חצו את הכביש בריצה וידה בידו, הרגישה גם היא, כמוהו, שהיא האדם המאושר בעולם. זה היה הרגע הפלאי, הגדול, שבו שני בני אדם מרגישים באותו זמן עצמו שהאהבה השתלטה עליהם, וכמה נפלא שכך.
 
בתשע בערב, עייפים, הגיעו למלון. אושרי ליווה את ליאת אל חדרה. היא פתחה את הדלת. לפתע הסתובבה אליו, חיבקה את כתפו ונשקה על לחיו. אושרי חיפש את פיה. היא לא התנגדה. אחרי דקה ארוכה ניתקה ממנו קלות, פלטה "נתראה שוב מחר", חמקה אל החדר ונעלה את הדלת. אושרי פנה אל חדרו והשתרע על המיטה. הוא היה אחוז התרגשות. היה לו מנהג: כשהיה נתקל בציטטה שמצאה חן בעיניו, היה שומר אותה ב"פַייל" מיוחד במכשיר הסלולרי שלו. הוא פתח את הפייל, ומצא מיד את הציטטה שחיפש – מתוך הגברת עם הכלבלב של צ'כוב, שלמד בשיעורי הספרות בכיתה י"א: "נתחוור לו שבכל העולם כולו אין לו עתה נפש קרובה, יקרה וחשובה ממנה... אשה זו מילאה עכשיו את כל חייו: הייתה צערו ושמחתו, האושר היחיד שייחל לעצמו". רק לפנות בוקר הצליח סוף־סוף להירדם.
 
למחרת בצהריים יצאו בטיסה חזרה לתל אביב. במהלך עשר שעות הטיסה ביקרה אותו ליאת פעמים אחדות, אף כי לרגעים ספורים, ואולם בכל פעם הביאה לו שתייה ואוכל ממטבח המחלקה הראשונה. כאשר המתינו להסעה בנמל התעופה בן־גוריון, שאל אותה למעשיה למחרת. ליאת השיבה שתהיה בשיעורים באוניברסיטה עד ארבע אחר הצהריים. הם סיכמו להיפגש בכיכר אנטין, במעלה רחוב איינשטיין, בפתח האוניברסיטה, בארבע ורבע. אושרי הגיע כבר בחמישה לארבע. כל דקה נדמתה לו כנצח. כשנפגשו, חיבק אותה ממושכות, והיא חיבקה אותו. הם שוטטו ברחובות של דרום תל אביב. אושרי הציע להראות לה את דירתו. היא הסכימה. כשנכנסה טלפנה לאמהּ ואמרה שתשוב הביתה רק למחרת לפנות ערב, לאחר יום לימודים נוסף.
 
אושרי וליאת נכנסו לתקופה המאושרת שבה רצו להיות בכל רגע פנוי ביחד, ושבה סיפר כל אחד לאחר על חייו. הם סיפרו על המשפחות שלהם, על ימי בית הספר התיכון, על הצבא, על אהבות קודמות. הם דיברו על ספרים שאהבו, על סרטים והצגות שאהבו, על להקות רוק שאהבו. הם דיברו עם "הצבת צוותים" כדי שיצוותו אותם ככל שניתן באותן טיסות, אבל הבקשה נענתה באופן חלקי בלבד. בשבועות הבאים מצאו עצמם לא פעם ולא פעמיים כל אחד מהם לחוד בתל אביב או בערים שונות בעולם, סובלים קשות, וסופרים כל רגע עד לפגישתם הבאה, שבה פיצו עצמם על סבל ניתוקם. כאשר אושרי נשאר בתל אביב וליאת טסה, הוא היה אוסף אותה משדה התעופה עם נחיתתה, כשהוא מגיע למקום חסר סבלנות דקות ארוכות לפני הנחיתה. הוא פשוט לא היה מסוגל לעשות שום דבר אחר מלבד להמתין ולחשוב על הרגע שבו ייפגשו. אבל היו גם לא מעט מקרים שבהם הצליחו לטוס ביחד ולבלות שעות קסומות במיטב הערים של אירופה וצפון אמריקה, ואפילו בבייג'ין שבסין.
 
 
 
ארבעה חודשים אחר כך עברה ליאת לדירתו של אושרי. שנתיים אחר כך, ב־10 בספטמבר 2025, הם התחתנו. אושרי היה בן עשרים וחמש וחצי, וליאת בת עשרים ושלוש. כשנרשמו לנישואין, הרבנות של תל אביב עוררה שאלות גם בקשר ליהדותו של אושרי וגם בקשר לזו של ליאת. את הקושי בקשר ליהדותו של אושרי פתרו השניים בקלות. הם הסבירו שהוריו של אושרי נישאו בישראל, ושאם היו בעיות בקשר ליהדותה של אמו, כי אז הרבנות של צפת לא הייתה משֹיאה אותה עם אביו. הרבנים קיבלו את הטיעון הזה מיד. הוכחת יהדותה של ליאת הייתה קשה בהרבה; הרבנים דרשו הוכחות כתובות. "מדינה לא יכולה לנהוג באופן מעליב כל כך באנשים הצעירים שלה", אמרה ליאת לאושרי. "אולי נתחתן בניו יורק, נירשם כנשואים במשרד הפנים, ונקיים מסיבת נישואין למשפחות ולחברים?" לבסוף נמצא הפתרון: אותר דוד זקן של אמה של ליאת בחיפה, אושרי הסיעוֹ לתל אביב, והדוד, בעל זקן עבות וחובש מגבעת, סיפר לרבנים כי הוא יודע שבלנינגרד שימש הסבא־רבא של ליאת מצד אמהּ גבאי באחד מבתי הכנסת שבעיר, ושעד עלייתם לישראל נישאו כל בני המשפחה עם יהודים. בני הזוג נרשמו לנישואין.
 
הטקס התקיים ב"גן אירועים" שביקנעם, שנבחרה משום שהייתה במחצית הדרך שבין חולון וחצור הגלילית. אושרי זרח. "אף אחד לא באמת יכול לדעת מה יהיה בהמשך", חשב. "יכול להיות שניקלע למשברים. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: לעולם לא ניפרד; תמיד נהיה ביחד". ליאת קרנה, ונדמתה כל הערב כמרחפת על כנפי ציפורים. כל הערב הם הסתובבו בין אורחיהם, ולא טעמו מהאוכל אפילו כזית; הם היו נרגשים מדי. הם היו שני אנשים צעירים שאושרם לא ידע גבול.
 
באוקטובר 2025 פרשו אושרי וליאת מאל על. "הצבת צוותים" הלכה לקראתם: בקשתם לטיסה אחרונה, משותפת, לניו יורק התקבלה בהבנה, ונענתה.
 
אושרי החל בלימודי חשבונאות ב"מכללה למִנהל" שבראשון לציון. הוא מצא לעצמו עבודה כמאבטח במלון "החוף התכול" שבתל אביב. הוא למד מדי יום עד חמש אחר הצהריים, ואז היה מגיע למלון למשמרת עד אחת־עשרה בלילה. חודשים אחדים לאחר תחילת עבודתו הסתבר שפסנתרן הבר של המלון פרש. אושרי הציע להחליפו, והתקבל. שעות העבודה שלו התכווצו לשבע עד עשר וחצי בלילה, מה שאִפשר לו לעבור בבית לשהות קצרה בין הלימודים והעבודה. שכרו גדל, ונוספו אליו לא פעם גם "טיפים". כאשר היו נקלעים אחת לכמה חודשים ליתרת חובה גבוהה מדי בבנק, נאלצו, בלית בררה, לפדות חלק מהחסכונות שצברו בעבודותיהם.
 
ליאת החליטה להקדיש את כל השנה ללימודים. עקב שנתיים של טיסות, הצטברו אצלה פיגורים בכמה קורסים. היא מילאה לעצמה אפוא מיכסת לימודים גדושה, מתוך כוונה להשלים את התואר עד סוף השנה. הם היו נפגשים מאוחר בלילה, ולא אחת, למרות הימים העמוסים שעברו עליהם, היו מסיימים באחד הברים האהובים עליהם בעיר. הם היו קמים בבקרים מותשים, אבל מאושרים, ולכן מלאי מרץ, בכל זאת.
 
אושרי גילה את נפלאות הים של תל אביב. שלוש פעמים בשבוע, בקיץ ובחורף, היה משכים קום ושוחה משך ארבעים דקות מערבה למזחים. בימי שישי אחר הצהריים היה נפגש בפארק הירקון עם קבוצת חברים מהצבא ומיחידת האבטחה למשחק כדורגל. לאחר מכן, בערב, היו מתארחים אצל הוריה של ליאת לארוחת שבת. אבל אחת לארבעה שבועות היו עולים לארוחה אצל משפחתו של אושרי בצפון. בימי שישי כאלה החמיץ אושרי את משחק הכדורגל השבועי, אבל מצא פיצוי במפגש עם הוריו ומשפחתו.
 
בגמר שנה אינטנסיבית של לימודים, השלימה ליאת את חובותיה לקבלת התואר. היא ניגשה למכרז לתפקיד של מפיקת אירועים במחלקת התרבות של עיריית חולון. המלצה שהביאה ממנהליה באל על, ועוד אחת שהביאה מאחד ממוריה בחוג, הניסיון שהביאה עמה מתנועת הנוער, משנת השירות ומהצבא, והרושם הטוב שהותירה בריאיון, הקנו לה את התפקיד. בשנים הראשונות עסקה בעיקר בעבודה השחורה, שבלעדיה לא יכול שום אירוע להתקיים: הדפסת ותליית מודעות, תיאום ההסעה של מרצים, הזמנת כיבוד לאירועי הפתיחה של תערוכות ופסטיבלים, ועוד. אבל זו הייתה עבודה עם אנשים מעניינים, שאפשרה לה להביא לידי ביטוי את כישורי הניהול שלה, וגם הבטיחה שכר סביר ויציב (קביעות כעובדת עירייה קיבלה ליאת רק כעבור שש שנים). מצבם הכלכלי השתפר. אושרי המשיך ללמוד ולעבוד.
 
 
 
ב־2026, לאחר שתי שנות לימודים, נדרש אושרי להחליט באשר להמשך דרכו: האם יצטרף למשרד רואי חשבון לצורך התמחות? הוא החליט לבחור בדרך אחרת. במהלך לימודיו הבחין בכך שלא מעט מרואי החשבון חוצים בשלב מסוים בקריירה שלהם את הקווים, ועוברים לעשיית עסקים בעצמם. אושרי חלם על עסק משלו, כזה שהוא יהגה אותו, יקים אותו, ינהל אותו, יפתֵח אותו, וזה מה שהוא עשה.
 
אושרי זכר שבאחת הטיסות קרא באקונומיסט כי תעשיית התיירות היא הגדולה בעולם. (הוא זכר משהו כמו הכנסות של שניים וחצי טריליון דולר בשנה ומאה ועשרה מיליון מקומות עבודה בעולם). הוא זכר גם שקרא פעם בריאיון שזו התעשייה הצודקת ביותר מבחינת חלוקת ההכנסות – כל מאה דולרים של תייר מתחלקים בין בני אדם רבים: חדרניות, טבחים, מלצרים, נהגי מוניות, מפעילי אתרים, וכולי, ושהיא עדיפה לאין ערוך על תעשיית ההייטק, שבה תשעים וחמישה מכל מאה דולרים נשארים בידי קבוצה קטנה של בעלי כישורים גבוהים. בטיסות הוא התוודע לגודל העצום של הודו וסין, לגודלו העצום של המעמד הבינוני שלהן, לגידול המתמשך של המעמד הזה, ולכך שאוכלוסיית הודו מונה כשלושים מיליון נוצרים, ואוכלוסיית סין כארבעים מיליון. הוא חיבר את כל הנתונים האלה והחליט להקים חברת תיירות שתתמחה בהבאת תיירים מהודו ומסין לישראל. "כולם חושבים שאפשר להרוויח כסף רק מהייטק", אמר לליאת. "זה לא נכון. תמיד יצטרכו חולצות, תחתונים ונעליים, ומישהו יצטרך לספק אותם. אני רוצה להיות באמצע: בתעשייה של אספקת חוויות. מסתבר שקניונים בעולם תופסים עצמם פחות ופחות כאתרים של מכירת מוצרים, ויותר כאתרים ליצירה ולאספקה של חוויות. כך גם מסעדות, ואפילו מוזיאונים. תיירות היא התעשייה בהא הידיעה של אספקת חוויות. אני רוצה להיות שם".
 
אושרי נכנס לתקופה הקשה של הקמת עסק. הוא נפגש עם חברו מימי הצבא דוד בראון. דוד סיים את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה של עם ישראל, וייעד עצמו ללימודי דוקטורט ולחיים אקדמיים. אושרי פרס בפניו את מחשבותיו: "אני מבקש ממך שלושה חודשים של עבודה בתקופת חופשת הקיץ, שבהם תעמוד בראש צוות שיבנה מצגת לליווי טיול בן שישה ימים בארץ. בתמורה, תקבל עשרה אחוזים ממניות החברה. אם החברה תיכשל, הפסדת שלושה חודשים, אבל לפחות השתתפת במיזם מעניין. אם החברה תצליח, תוכל להיות בעל רכוש משמעותי, וגם תיהנה מהכנסות שיעזרו לך בתקופה שבה תהיה מרצה באוניברסיטה. הרי שנינו יודעים עד כמה שכר הסגל האקדמי דל!" דוד ביקש שבועיים למחשבה, ובסיומם השיב בחיוב, ואף הביא עמו שניים מחבריו: דוקטורנט בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ותלמיד תואר שני במדעי הדתות. לכל אחד משניהם הבטיח אושרי שבעה אחוזים ממניות החברה, והצוות בראשות דוד סגר עצמו למשך שבועות כדי לתכנן סיור בארץ, שיכלול את ירושלים, בית לחם, תל אביב, נצרת, הכינרת, אתר "ירדניה" לטבילה של נוצרים בנהר הירדן, רמת הגולן, ים המלח, ומצדה כמובן. הם נועצו גם בחבר משותף שעבד באחת מחברות ההייטק שברמת החייל, והחליטו לשלב בטיול גם חצי יום של היכרות עם תעשיית ההייטק הישראלית. למבקרים בחודש הרמדאן הוסיפה הקבוצה השתתפות בסעודת האיפטאר – סעודת שבירת הצום – באחד היישובים הערבים בארץ, שאנשיהם מזמינים מבקרים לארוחותיהם. במקביל, חתם אושרי על חוזי אופציה לשכירת אוטובוסים ולשכירת חדרי מלון באתרים בארץ. לאחר ארבעה חודשים של עבודה מאומצת עמדה לרשות החבורה מצגת עשירה באנגלית, שהייתה אמורה להיות מותקנת על מסכי טלוויזיה באוטובוסים. אושרי גם פעל לגיוס מורי ומורות דרך, ונהגים ונהגות של אוטובוסים. הוא ידע עד כמה האיכות של עובדיו אלה תהיה קריטית להצלחת החברה שלו, ולכן הקפיד למיין את אנשיו באופן אישי. מבחן הסף שהפעיל היה חינניות. מניסיונו במטוסים, במסעדות ובמקומות אחרים של מתן שירות למד שהתכונה החמקמקה הזו, שאו שנולדים איתה או שלא, התכונה שקשה להגדירה אבל היא מוחשית בכל זאת, היא מפתח חשוב להצלחה של כל אינטראקציה בין בני אדם.
 
כעת הגיע השלב המכריע במיזם: ההתקשרות עם חברות התיירות בהודו ובסין. אושרי ידע שאין לו סיכוי להתקשר עם החברות הגדולות באמת בשתי המדינות. לאחר לימוד מדוקדק של החומרים הרלוונטיים באינטרנט, איתר בכל אחת משתי המדינות חברה בגודל בינוני, שנמצאה בתהליכי צמיחה. הוא הכין חומרים על עצמו ועל החברה־בהקמה שלו, פנה למחלקת הנספחים המסחריים במשרד החוץ, וביקש את עזרתה. בסיוע הנספח המסחרי של ישראל בניו דלהי והנספח המסחרי של ישראל בבייג'ין, נוצר קשר בין אושרי לבין המנכ"ל של החברה ההודית והמנכ"ל של החברה הסינית. מנכ"ל החברה ההודית, "אינדיה טורס", השיב מיד בחיוב על פנייתו של אושרי להיפגש עמו. מנכ"ל החברה הסינית לא השיב. בלית בררה, איתר אושרי חברה אחרת בקטגוריה של "בינונית וצומחת", "ג'ויפוּל טורס", ושוב בסיוע הנספח המסחרי של ישראל בבייג'ין פנה אליה. לאחר עשרה ימים הגיעה תשובה חיובית. מצויד במצגת ובחומר רקע על עצמו, על חבריו שסייעו לו, ועל צוות העובדים שלו – וגם לאחר שקרא את ספר ההדרכה לגבי עשיית עסקים בסין, "אל תדפוק צ'פחה לסיני" – טס אושרי למומבאי ולבייג'ין. שישה שבועות אחר כך נחת בישראל דינש קוסלה, מנכ"ל החברה ההודית, יחד עם ארבעה מעוזריו, ושמונה שבועות אחר כך הגיע הו צ'י וונג, מנכ"ל החברה הסינית, עם חמישה מעוזריו. אושרי שכר אוטובוס מפואר, חדרים בכמה בתי מלון, ויצא עם אורחיו לדרך. את תפקיד המדריך מילא דוד בראון. האורחים התלהבו מהמקצועיות של אושרי ומתוכניותיו. אבל לאושרי טרם היה ניסיון מוכח. כל אחת משתי החברות ביקשה אפוא ערבות בנקאית בסך שבעים וחמישה אלף דולרים למקרה של תביעה מצד לקוחות בלתי מרוצים שלה. הסכומים הגדולים האלה לא עמדו לרשותו של אושרי, כמובן. הוא לקח הלוואה בבנק, מעט כסף מהוריו ומהוריה של ליאת, והגיע עם כל אחת משתי החברות להסכמה שיעמיד לרשותה ערבות בסך עשרים אלף דולרים בלבד, ואת יתרת הסכום יעביר לקרן נבדלת, בשנתיים הבאות, מתוך התקבולים שיגיעו לו. ארבעה חודשים אחר כך החלה ליאת טורס בע"מ, חברה ששבעים ושישה אחוזים ממניותיה הוחזקו על ידי אושרי וליאת במשותף, להביא את ראשוני תייריה לארץ. בשנה הראשונה הגיעו שמונה־עשר אלף תיירים, בשנייה עשרים ושמונה אלף, בשלישית ארבעים ושניים אלף, וברביעית חמישים ואחד אלף תיירים. אושרי עבד מסביב לשעון. הוא הקים צוות מנהלי במשרד המרכזי של החברה, והגדיל וטיפח את כוח האדם של החברה. הוא עבד קשה, אבל הוא ראה את העסק שלו קם וצומח, והוא גם הרוויח כסף. לקראת השנה החמישית הוא התקשר עם יצרנית אוטובוסים הולנדית בחוזי שֶֹכר־מכר ארוכי טווח, מתוך הנחה שעדיף לו לשלם עבור רכישת בעלויות באוטובוסים מאשר לשלם דמי שכירות. במקביל רכשו אושרי וליאת דירת ארבעה חדרים לא הרחק מבית הוריה של ליאת בחולון. לרשותם עמד פחות מחצי ממחיר הדירה, אבל משכנתה השלימה את היתרה.
 
 
 
ואולם המאורע הגדול של השנים האלה היה הולדתו של גל, בנם הבכור של אושרי וליאת, ב־2028. בסריקת המערכות של החודש השלישי להיריון בישר הרופא לליאת ולאושרי שהם עתידים לחבוק בן. השניים שבו הביתה נרגשים ומאושרים, מייחלים להמשך מוצלח של ההיריון. אבל בערב, בשבתם ליד שולחן המטבח, אמרה ליאת בעצב: "זהו, אנחנו נכנסים לספירה של שמונה־עשרה שנים קדימה".
 
"כן", הסכים אושרי, "מעכשיו כאשר נקרא את החדשות או נצפה בחדשות בטלוויזיה לא נוכל שלא לשאול את עצמנו אם ההתפתחויות מובילות לשלום, או שמא להמשך מצב המלחמה".
 
"ואני לא יכולה לשכוח את המועקה של ההורים שלי, כשכל אחד משני האחים שלי עלה לאוטובוס בבקו"מ בתל השומר ונבלע בתוכו", הוסיפה ליאת באנחה.
 
חצי שנה אחר כך, בלידה שנמשכה עשרים שעות, אך לא הייתה קשה מדי, נולד הילד, דומה לליאת בתכול עיניו ובצהוב שערו. (אושרי, שעבר יחד עם ליאת את קורס ההכנה ללידה, נכח, כמובן, בכל התהליך). רגשות שלא הכירו וחוו כמותם קודם לכן קשרו אותם אל הילד בעבותות שאין חזקים מהם.
 
גל התגלה כתינוק טוב מזג וחייכן. מדי יום חמישי סיים אושרי את עבודתו בשלוש אחר הצהריים, ואת יתרת היום בילה עם הילד במגרשי משחקים, בחוף הים, בפינת חי, במשחקי כדור, בבנייה בקוביות, כשאושרי נאבק בעצמו, לא תמיד בהצלחה, שלא לפתוח את מכשיר הסלולר שלו, המצפצף אחת לכמה דקות עם הודעות דוא"ל ו־ווטסאפ חדשות, והכול בליווי שירי ילדים ("ידיים למעלה, על הראש", "כושי כלב קט", "השפן הקטן") ובריטואלים משותפים קטנים של אבא ובן, שאושרי המציא ופיתח יחד עם הילד. השניים היו מסיימים את היום בטקס האמבטיה, ולאחריו הלבשת הפיג'מה, לא פחות משלושה סיפורים, והשכבה לשנת הלילה. בגמר היום מצא עצמו אושרי שרוע אל מול הטלוויזיה מותש אבל מאושר ונרגש, כשהוא משתף את ליאת בחוכמות האחרונות של הילד. "הוא ילד יוצא דופן, ממש יוצא דופן", היה אושרי ממלמל בחצי פה כמבקש אישור, וליאת, שידעה שהוא טועה, משום שכל ילד הוא מקסים וחכם בדרכו, הייתה משיבה: "כן, הוא יוצא דופן, אבל בוא לא נגיד את זה לעצמנו יותר מדי פעמים". בנוסף, כל שעות יום השישי ויום השבת הוקדשו לפעילות משותפת של אושרי וליאת עם הילד (מלבד משחק הכדורגל השבועי ביום שישי אחר הצהריים, שעליו אושרי לא ויתר).
 
שנתיים אחר כך, באמצע 2030, נולדה אלה, שהייתה כהת עור ושחורת עיניים ושיער כמו אביה, וגם ארוכת גפיים כמותו. ושלוש שנים אחר כך, ב־2033, נולד אמנון, שהיה תינוק יפה תואר, שקט וטוב מזג, בהיר עור ושיער כאמו, אבל דומה בתווי פניו לאביו. אושרי וליאת מצאו עצמם כעת נדרשים לנהל את חייהם של שלושה ילדים קטנים. זה לא היה קל, זה חייב אין־סוף תיאומים, לפעמים זה הוביל למתחים, אבל האהבה וההערכה שעמדו ביסוד הזוגיות שלהם, והאושר שבהורות, חיפו על הכול. פרננדו פסואה, שרבים סוברים כי הוא גדול המשוררים של המאה העשרים, כתב ש"המילה מכילה את העולם כולו", ושבמילה "כלולה כל האפשרות לומר ולחשוב את העולם". עם כל גדולתו, ספק אם פסואה דייק. המילה אינה יכולה להכיל ולבטא את אושרם של הורים הנמצאים עם ילדיהם או חושבים עליהם, וגם לא את סבלם של הורים המתגעגעים לילדיהם הקטנים הרחוקים מהם, ולהבדיל, המילה גם אינה יכולה להכיל ולבטא את יגונם של הורים שאיבדו את ילדם. אושרי וליאת היו מותשים תמידית ומייחלים בכל רגע פנוי למעט שינה, אבל אושרם לא ידע גבול, ומכיוון שהיו צעירים, נמצאו להם גם כל הכוחות הנדרשים. למרות הקשיים, הכול נראה טוב, והעתיד נראה מבטיח.
 
 
 
ב־19 באוקטובר 2030 זה התחיל. משאית של 30 טון, נהוגה בידי פלסטיני, שירדה בדרך מירושלים למעלה אדומים, התנגשה בעוצמה באוטובוס עמוס בחיילים. האוטובוס הושלך אל התהום. עשרים ושמונה חיילים נהרגו ושמונה נפצעו קשה. שעות אחדות אחר כך תקפו פלסטינים את עמדת השמירה בבסיס בשומרון, פרצו פנימה, והרגו תשעה חיילים בחדר האוכל. ברשתות החברתיות פורסם כרוז של "פנתרי פלסטין הצעירים": "ישראלים, אין לנו כוונה לפגוע בכם. אתם יכולים לסלק את הבודקים הביטחוניים מהמקומות הציבוריים שלכם. לא נפגע בכם, אבל ננהל מלחמה נגד חיילי הצבא שלכם המכפיפים אותנו לשלטון כיבוש על אדמתנו. מבחינה משפטית, אנחנו רשאים לפגוע גם במתנחלים שלכם, שהרי עשרות שנים הייתה עמדתכם שלהתנחלויות שלכם בשטחינו יש ערך ביטחוני, ושהמתנחלים כמוהם כחיילים. ואולם אנו מרסנים עצמנו, וגם במתנחלים, שהם אזרחים, ויש בהם נשים וילדים, לא נפגע. לא רק אתם, גם אנחנו רוצים לחיות בעצמאות, בשלום, בכבוד עצמי, בשלווה ובשגשוג, אבל צבא הכיבוש שלכם לא רק שאינו מאפשר לנו זאת, אלא גם הופך את חיי היום־יום שלנו לגיהינום של שלילת החירות האישית והפוליטית, השְפלות, ופגיעה בכבוד האנושי שלנו. אם תצאו משטחינו, נפסיק לפגוע באנשיכם". ואולם למחרת, ב־20 באוקטובר 2030, הושלך רימון לעבר יושביו של בית קפה בעפולה. תשעה נהרגו. שעות אחדות אחר כך פורסם כרוז מטעם "המטה הלאומי לשחרור פלסטין": "לא נוותר אפילו על שעל אחד מאדמות ארצנו הקדושה והאהובה פלסטין. נפגע בכל ישראלי בכל מקום שנפגוש בו, עד לגירושכם המוחלט מכאן". יום אחר כך, ב־21 באוקטובר 2030, התפוצץ אוטובוס בחיפה. עשרים ושבעה נהרגו. ישראל הייתה מזועזעת. למעלה משבע מאות פלסטינים נשלפו ממיטותיהם ונעצרו לחקירה. אבל זה לא מנע את המשך ההתקפות. ביום הבא, 22 באוקטובר, פרצו פלסטינים לישיבה בדרום הר חברון והרגו שלושה־עשר מורים ותלמידים. ישראל והפלסטינים נדמו כעומדים על סִפהּ של אינתיפאדה רוויית דמים נוספת.
 
 
 
אבל לא זה מה שקרה.
 
אנשי ישיבת "פדות־גאולה", ישיבה דתית־לאומית קיצונית ליד שכם, החליטו שאי־אפשר לעבור לסדר היום. ב־22 באוקטובר 2030 הם נכנסו לכפר סמוך, מלווים באנשי נוער הגבעות, שהתגוררו במאחז לידם (וכבר שנים קודם הפכו מתנחלים לכל דבר ונהנו מתמיכה נרחבת של מוסדות המדינה), פרצו לבתים, והחלו יורים ביושביהם. אחרים הוצאו מבתיהם בכוח, והחלו נמלטים ברכביהם מזרחה. הפורעים גם העלו באש בתים. המעשה של אנשי "פדות־גאולה" התפשט למקומות אחרים. בהמשך היום ולמחרת, אנשי שש ישיבות קיצוניות אחרות, גם הם בליווי אנשי נוער הגבעות שבסביבתם, פרצו לכפרים, טבחו ביושבי בתים, גירשו אחרים, והעלו באש בתים, שדות ומטעים. אנשי נוער הגבעות שבשיפולי השומרון ובסמוך לבקעת הירדן התנפלו על בדואים מקומיים, ירו בעשרות מהם למוות, ואת הנותרים גירשו מזרחה, תוך שהם מעלים באש את אוהליהם, את הבקתות ואת דירי הצאן שלהם. בכמה מקומות הצטרפו חיילים מיחידות ההגנה המרחבית לפורעים. פלסטינים רבים התבצרו בבתיהם, רבים מהם חמושים, ובחלק מהמקרים נתקלו הפורעים באש וספגו אבדות. במקרים אחרים נתקלו הפורעים באנשי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שאף הם ירו בהם. אבל אלפי פלסטינים החלו נמלטים מבתיהם מזרחה. כבישי האזור נגדשו בכלי רכב מלאים עד אפס מקום באנשים ובחפצים. בכמה מקרים הפכו המכוניות האלה מלכודות מוות ליושביהן: הפורעים ירו אל צמיגי המכוניות, ואחר כך טבחו מטווח קצר ביושביהן. צילומים של ילדים, נשים ואזרחים טבוחים, של בתים, שדות ומטעים העולים באש, של טורים ארוכים של מכוניות שכיוון הנסיעה שלהן מזרחה, של פקקי תנועה צפופים – כל אלה החלו להתפרסם ברשתות החברתיות ובערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם. צמד המילים הנורא מכול מאז מלחמת העולם השנייה, טיהור אתני, הוצמד ככותרת לאירועים. קציר הדמים של היומיים האלה היה מאתיים ארבעים ושמונה פלסטינים הרוגים, חלקם אנשי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, ועשרים ותשעה פורעים יהודים הרוגים.
 
הארץ פרסם בראש העמוד הראשון שלו את הפתיחה של "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" של ביאליק:
 
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל־הַחֲצֵרוֹת,
 
וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל־הַגְּדֵרוֹת
 
וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל־גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים
 
אֶת־הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת־הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל־הַחֲלָלִים.
 
וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל־הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל־הַפְּרָצִים
 
וְעָבַרְתָּ עַל־הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים.
 
ב־24 באוקטובר פרסמו "פנתרי פלסטין הצעירים" כרוז: "הישראלים מבקשים לחזור על 1948 בשטחים שכבשו ב־1967. אנחנו קוראים לאחינו הפלסטינים תושבי ישראל להצטרף אלינו ולסייע בהגנתנו. אנחנו קוראים ליהודים תושבי ישראל שיש להם מצפון ואנושיות לפעול בכל דרך פוליטית וציבורית להגנתנו, וגם לבוא לעזרתנו במקומות היישוב שלנו. אנחנו קוראים לעולם להתערב ולגרום להפסקה מיידית של מעשי הזוועה". הממשלה לא התכנסה ולא הגיבה. ראש הממשלה, גונן פלד, ממפלגת "ישראל איתנה", נמצא בסיור בגליל העליון, ולא הפסיקוֹ. המטה הכללי של צה"ל לא התכנס, ודובר צה"ל לא הגיב. אבל מאות ערבים ישראלים החלו לנוע בכבישים המובילים ליהודה והשומרון כשהם מצוידים בנשק. מאות יהודים החלו נעים אף הם מזרחה במכוניותיהם, מצוידים בנשק. חלקם היו אנשי ארגון "בדרך להחלמה", שמזה שנים הקדישו יום בשבוע להסעת פלסטינים, בעיקר ילדים, תושבי עזה ויהודה והשומרון, לבתי החולים של ישראל, ובחזרה. מדי פעם הם נתקלו בדרכם בכוחות של צה"ל שניסו לעצור אותם, אבל בדרך כלל הם הצליחו לעקוף את המכשולים ולהגיע ליישובים הפלסטינים שבשטחים. כאשר הפורעים נתקלו בערבים, וגם ביהודים, שחשו מישראל, הם ירו עליהם, אבל גם נורו בחזרה. לפורעים היה יתרון: הם לא היו לכודים במכוניותיהם; הם ארבו בצדי הדרכים ובעיקוליהן. בחילופי האש האלה נהרגו עשרים ותשעה אזרחים ישראלים, ערבים ויהודים, ותשעה פורעים. צילומים של ההרוגים התפרסמו מיד ברשתות החברתיות ובערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם. בעקבות זאת, גבר זרם הנעים מישראל אל השטחים. במקביל, פרסם ארגון "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" כרוז ברשתות החברתיות: "אשר הזהרנו מפניו – קרה. ערביי ישראל, שתמיד טענו שהם 'גיס חמישי', הצטרפו לאחיהם ביהודה והשומרון כדי להתקומם נגד השלטון הישראלי שם וכדי להרוג בנו. דמם בראשם; בני מוות הם. ואם יצטרפו אליהם שמאלנים מישראל, הרי ידוע זה מכבר שאף הם בבחינת בוגדים, ודינם כדין הערבים".
 
שעות אחדות אחר כך פשטו חבורות של פורעים יהודים על שכונות ערביות ביפו, בחיפה, בירושלים ובעכו, כשהם יורים בכל הנקרה בדרכם. מאות משפחות ערביות נסו על נפשן וביקשו למצוא מסתור אצל חבריהן היהודים. בשני העשורים שקדמו לאירועים האלה שיפרו האזרחים הערבים של ישראל את השכלתם, השתלבו במוסדות רבים של החברה האזרחית, ויצרו קשרים חברתיים אמיצים עם עמיתיהם היהודים. כעת עברו רבים מהם אל בתי חבריהם כדי למצוא בהם מחסה. אנשי "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" החלו מתדפקים על הדלתות בצעקות "מישהו פה מסתיר ערבים?" וניסו לפרוץ לדירות. במקרים אחדים עלה הדבר בידם, והם ירו למוות בכל מי שמצאו, יהודים וערבים כאחד. אחדים מהם נורו על ידי המתגוננים.
 
ראש הרשות הפלסטינית טלפן לראש ממשלת ישראל. נאמר לו שראש הממשלה עסוק, ויחזור אליו בהמשך. הרשות הוציאה כרוז שבו קראה למדינות העולם הנאורות להתערב. במקביל, הגיש שגריר הרשות באו"ם בקשה לכינוס דחוף של מועצת הביטחון.
 
בליל 24 באוקטובר 2030 הוציאו שתי קבוצות של מתנחלים קול קורא המגנה את האירועים. אנשי "מתנחלים למען שלום", בראשות רופא מבית החולים הדסה שבירושלים, כתבו: "תמיד האמנו שנוכל לחיות בשלום ובשיתוף פעולה פורה עם שכנינו הפלסטינים ביהודה והשומרון. אכן, ברבות השנים נוצרו בינינו לבינם קשרים אמיצים ושיתופי פעולה מעשירים. כוונותינו היו תמיד כוונות של שלום. אנו רואים באלו מבינינו הפורעים בפלסטינים אנשי שוליים שאיבדו צלם אנוש. אנחנו קוראים לממשלה להפסיק באופן מיידי את האלימות ואת שפיכות הדמים, כדי להשיב את המצב לקדמותו. תנחומינו למשפחות ההרוגים באשר הן". ארגון "יהודה למען השלום", שבסיסו באפרת, וחבריו עובדי מדינה, עורכי דין ורופאים מגוש עציון העובדים בירושלים, הוציא אף הוא קול קורא ברשת: "אנחנו נדהמים ומלאי בושה לנוכח מעשי האלימות הקשים של פורעים מקרבנו. מעשיהם חורגים מכל נורמה דתית, אנושית ומשפטית. אנחנו מצֵרים על הדם שנשפך, ומעבירים את תנחומינו למשפחות החללים משני הצדדים. אנחנו קוראים לממשלה להשתלט על האירועים ולמצות את הדין עם מפירי החוק". רבהּ הקשיש של אפרת, הרב שלמה ריסקין, תלמידו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, הוציא אף הוא הודעת גינוי חריפה, וקרא לממשלה להשליט באזור את שלטון החוק. חברת הכנסת מיכל הירש, ראשת מפלגת "ישראל ליברלית", הגיבה בשידור רדיו בעצב מריר: "אנחנו מברכים על שלוש הקריאות האלה, אבל חבל שהן הגיעו כל כך מאוחר. שנים קראנו למתנחלים להוקיע ולהקיא מתוכם את הקיצונים שביניהם. שנים הזהרנו שהם יגררו את המדינה ואת האזור כולו לאסון גדול. אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא". ובהמשך אמרה: "אחרי רצח רבין ב־1995 חיבק שמעון פרס את הציונות הדתית, והוא פעל נכון, משום שרוב אנשי הקבוצה הזאת הם אנשים טובים. אבל לחיבוק הזה היה מחיר גדול: הוא מנע מהציונות הדתית את הצורך לעשות חשבון נפש". המראיין קטע את חברת הכנסת: "אחרי הרצח, הרב אהרן ליכטנשטיין כתב מאמר בדם לבו, היו גם אחרים". "נכון, היו הרב ליכטנשטיין ז"ל והרב יואל בן־נון ייבדל לחיים טובים וארוכים, ואולי היו עוד כמה", אמרה הירש, "אבל בעיקרו של דבר, הציונות הדתית לא התעמתה עם העובדה שצמחו בשורותיה קבוצות קיצוניות, אלימות, מסוכנות, אנטי־דמוקרטיות בעליל. משך שנים ארוכות אנשי הקבוצות האלה גם התבטאו באופן מתועב וגם עשו מעשים מתועבים, אבל הזרם המרכזי של הציונות הדתית סבל אותם, ולא הוקיע אותם, ואפילו הכניס אותם למפלגות שלו. כעת הגענו לשלב תשלום המחירים, והמחירים כבדים".
 
למרות הקריאות של שני ארגוני המתנחלים האלה ושל הרב, הפּרעות נמשכו. הפורעים תוגברו על ידי מתנחלים קיצונים נוספים, ואלו פשטו על יישובים פלסטיניים נוספים, טבחו ביושביהם, גירשו רבים מהם מבתיהם, והעלו באש בתים, שדות, מטעים וגם כלי רכב. כאשר נתקלו בערבים וביהודים מישראל, שחשו לעזרת הפלסטינים בשטחים, הם לא היססו מלירות בהם. בקציר הדמים הזה נהרגו שלוש מאות עשרים ושניים פלסטינים תושבי השטחים ושישים ושמונה ערבים ויהודים ישראלים. שלושים ושבעה מהפורעים נהרגו גם כן.
 
במאמר המערכת של הארץ נכתב: "דומה שהגירוש טבוע בדי־אן־איי של המתנחלים הקיצונים. משך שנים הם עסקו בגירושים 'מקומיים' של פלסטינים משטחי המרעה שלהם, ממטעי הזיתים שלהם, ומאדמותיהם החקלאיות, וכעת הם הרחיבו את דרכי הפעולה שלהם לשטחי יהודה והשומרון כולם".
 
בעשרות ערים בעולם התקיימו הפגנות נגד ישראל. הפגנות התקיימו גם בעשרות ערים במדינות ערביות. הדוברים קראו למשתתפים לעזוב הכול ולהתחיל לצעוד לכיוון ירושלים כדי להגן על אחיהם המוסלמים. סוורים בנמלי הולנד, גרמניה ודנמרק הודיעו כי יסרבו לפרוק אוניות ובהן מטענים מישראל. האיחוד האירופי הדליף שהוא שוקל להטיל על תיירים מישראל חובת הצטיידות בוויזה. בלה מונד הצרפתי פורסם כי מחלקת התביעה של בית הדין הפלילי הבינלאומי שבהאג בוחנת אפשרות לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלת ישראל לקראת העמדתו לדין בגין פשעים נגד האנושות. בגארדיאן הבריטי פורסם כי איגוד הטייסים הבינלאומי שוקל להורות לאנשיו שלא לטוס לישראל.
 
שלטון החמאס בעזה אף הוא פרסם כרוז: "זה למעלה מעשר שנים אנחנו במצב של הודנה עם ישראל. אבל האירועים האחרונים באדמות הכבושות הם מצב חדש, שלא יכולנו לחזות אותו מראש. לפיכך, אין לנו בררה אלא להצטרף לאחינו במאבקם". שעות אחדות אחר כך נורו טילים מעזה ליישובי דרום הארץ, וגם לאשדוד, ראשון לציון, רחובות, תל אביב, גבעתיים ורמת גן. לא היו אבדות בנפש. סוללות ההגנה האווירית פעלו היטב, וכך גם מנגנוני האזעקה. מטוסי חיל האוויר הוזנקו ותקפו מתקנים צבאיים ואזרחיים של החמאס. לא נורו טילים נוספים מעזה.
 
איראן הודיעה כי היא מכריזה מלחמה על ישראל, אבל לא עשתה דבר מעבר לכך. פרשנים כתבו כי איום הצוללות הגרעיניות של ישראל, המסוגלות להשמיד כמה ערים איראניות בעת ובעונה אחת, יגרום לאיראן להסתפק בתגובה מילולית, ולכל היותר לפעול כלפי ישראל באמצעות שלוחתה – ארגון החיזבאללה שבדרום לבנון. אכן, מִפקדת החיזבאללה הוציאה כרוז: "לא נעמוד מנגד כשדם אחינו הפלסטינים ניגר כמים, ואלפים מהם מגורשים באלימות מבתיהם. ישראל מדינה פושעת, והיא אשמה במצב החדש שנוצר. נפעל כדי לסייע לאחינו בני פלסטין". לרגע נדמה היה שהחיזבאללה יסתפק בזה, אבל שעות אחדות אחר כך, ב־27 באוקטובר 2030, בשעה שמונה בערב, נורו מדרום לבנון אלפי טילים לעבר חיפה וגוש דן. בתוך זמן קצר הצטרף לירי מלבנון ירי טילים מסוריה. סוללות ההגנה מפני טילים פעלו היטב. מטוסי חיל האוויר הוזנקו כנגד אתרי השיגור. מטוסים אחרים הסתערו על תשתיות צבאיות ואזרחיות של לבנון וסוריה: בסיסי צבא, תחנות חשמל, מכוני מים, גשרים. גם חיל הטילים, שזה מקרוב הוקם בצה"ל, הופעל וירה מאות טילים אל מתקני תשתית בלבנון ובסוריה. התגובה הישראלית הייתה קשה ומכאיבה, אבל ירי הטילים אל ערי ישראל נמשך בארבעת הימים הבאים. עשרות בניינים בחיפה, בתל אביב, ברמת גן, בגבעתיים ובפתח־תקווה, בהם בניינים רבי קומות, נחרבו עד היסוד. בניין בן חמישים קומות בקרבת הקריה בתל אביב, שספג פגיעה ישירה, התמוטט כמעט לחלוטין, ולמעלה מ־600 יושביו נהרגו. בניין הלב ע"ש סמי עופר בבית החולים איכילוב נפגע קשות, וכך גם האגף המזרחי של מוזיאון תל אביב. בבניין מגורים ביישוב הסמוך לנמל התעופה בן־גוריון גרם טיל אחד להרג של למעלה מתשעים ילדים. רעשי ההתפוצצות של כל טיל נשמעו במרחק של קילומטרים, וכל נפילה של טיל גרמה לניפוץ זכוכיות בחלונות בתים ובחלונות ראווה במרחק של מאות מטרים. למעלה מאלפיים ושש מאות אזרחים נהרגו ואלפים רבים נפצעו. צילומים של הבניינים ההרוסים ושל רחובות החסומים על ידי ערימות גבוהות של שברי בניינים פתחו את כל מהדורות החדשות בעולם. במקביל, שודרו שוב ושוב צילומים של בני אדם הרוגים ונמלטים בשטחים.
 
בעת שנורה מטח הטילים הראשון, ב־27 באוקטובר 2030 בשעה שמונה בערב, נמצא אושרי בישיבת עבודה במלון בקיסריה. הוא ניסה ליצור קשר עם ליאת, אבל מערכת הטלפון חדלה מלפעול. אושרי המבועת נטש את הישיבה, רץ אל מכוניתו והחל דוהר הביתה. אבל כמוהו עשו עשרות אלפים אחרים, ומכיוון שמערכות הרמזורים של גוש דן קרסו, וגם מכיוון שבחלק מהרחובות קרסו בניינים אל הכבישים וחסמו אותם, נהיגה שהייתה אמורה לארוך לא יותר משעה נמשכה כמעט שלוש שעות. כל הדרך התפלל אושרי שימצא את ליאת והילדים בריאים, ושהוא עצמו יצליח לחבור אליהם בשלום, למרות הטילים המתפוצצים כל העת. אושרי נמצא בחרדה ובמתח שלא ידע כמותם מעולם. סמוך לאחת־עשרה בלילה הגיע חסר נשימה ומותש לביתו, ודמעות עמדו בעיניו כאשר חפן בזרועותיו, בחיבוק ממושך, את ליאת הדומעת מהקלה, וכאשר וידא שגל ואלה ישנים בריאים ושלמים. הערכת מצב מהירה העלתה כי המקלט בבית שבו גרו הוריה של ליאת היה מוגן ומרווח יותר. סמוך לחצות התדפקו אפוא אושרי וליאת על דלת הדירה של הוריה של ליאת, כשהם נושאים בזרועותיהם את גל בן השנתיים ואת אלה בת החצי שנה, וכשהם מצוידים בכל האוכל, מזון התינוקות והחיתולים שנמצאו ברשותם. עוד באותו לילה העביר אביה של ליאת למקלט הבניין מזרן, והציב אותו בסמוך לאחד הקירות. בימים הבאים הייתה ליאת נרדמת כשהיא מסוככת בגופה על שני ילדיה הקטנים. הילדים סבלו מהשינוי הפתאומי בחייהם, ומהצפיפות וההמולה שבמקלט, וגל סבל מההגבלה הקשה על החופש שלו. כאשר נשמעו הדי ההתפוצצויות של הטילים, היו הילדים נבעתים ופורצים בבכי. גם סירנות האזעקה והסירנות של רכבי ההצלה, שנשמעו לאורך היממה כולה, הכניסו את הילדים לחוסר שקט, והעירו אותם משנתם, כמעט תמיד בבכי. אבל לכולם היה קשה, לא רק לילדים; גם המבוגרים במקלט היו מתוחים וחרדים, ואולם הם השתדלו לשלוט ברגשותיהם ולנהוג אלו באלו בעדינות.
 
מיד למחרת התקפת הטילים הראשונה החלו שיירות ארוכות של מכוניות עושות דרכן מערי המרכז ליישובי הפריפריה. כל מי שהיו לו בני משפחה או חברים במושבים ובקיבוצים רחוקים ביקש למצוא אצלם מחסה. צימרים באזורים חקלאיים הוצפו בפניות לשכירת חדרים. מכיוון שנמל התעופה בן־גוריון נסגר, החל מתפתח בתוך שעות שוק שחור של הוצאת ישראלים בספינות וביאכטות, וגם במטוסים קלים, לקפריסין. משפחות עשירות שילמו לבעלי הספינות והיאכטות ולבעלי המטוסים סכומים של עד תשעים אלף דולרים במזומן, או שהפקידו בידם את רכבי הפאר שלהם בליווי ייפויי כוח בלתי חוזרים להעברת הבעלות ברכבים. הצנזורה אסרה על פרסום סיפורי הנטישה והבריחה, אבל הידיעות הועברו ברשתות החברתיות ומפה לאוזן. בין השאר, הופצו שמועות על שני חברי ממשלה וכמה חברי כנסת שמילטו את בני המשפחה שלהם לחו"ל.
 
ישראל נכנסה להלם. באופן בלתי צפוי התהפך עליה עולמה, באחת. בתוך ימים ספורים נהרגו ונפצעו אלפים מאזרחיה, ובהם גברים, נשים, ילדים וזקנים. ברחבה שלפני המכון הפתולוגי באבו כביר התגודדו אלפים שהקשר שלהם עם יקיריהם נותק, והם הגיעו כדי לברר אם עדיין נותרו בחיים. בתי החולים היו גדושים בפצועים. המדינה נקלעה לכאוס. מערכות החשמל בגוש דן ובחיפה קרסו. עמודי חשמל שנעקרו ממקומם חסמו כבישים. לאורך הרחובות נמצאו פרוסים חוטי חשמל, חלקם חיים. עשרות אלפי בתים נותקו מאספקת החשמל. מערכת הרמזורים קרסה. בלילות השתלטה חשיכה על הרחובות. מערכות המים של גוש דן נבקעו, רחובות הוצפו, ועשרות אלפי בתים נותקו מאספקת המים. תחנות דלק רבות חדלו מלתפקד. מערכות הטלפון והאינטרנט קרסו. בפתחי הסופרמרקטים וחנויות המכולת נוצרו תורים גדולים, ואולם דלתותיהם ננעלו לאחר שעות ספורות, משאזלו מוצרי היסוד שבהם, וחדשים בוששו מלהגיע. מומחי בריאות הזהירו מפני התפשטות מחלות, אבל בהיעדר תרופות נותרו בתי המרקחת סגורים משך מרבית שעות היום. כמעט כל משרדי הממשלה נותרו סגורים. גם מוסדות החינוך לא נפתחו. קווי האוטובוס פעלו באופן חלקי בלבד. תנועת הרכבות הופסקה. בעמק האלה הוקם בית עלמין זמני לאלפי החללים.
 
ב־28 באוקטובר 2030, ב־03:00 לפנות בוקר לפי שעון ווֹשינגטון הבירה, טלפן עבדאללה מלך ירדן אל נשיא ארצות הברית גארת' ג'ונסטון. "מיסטר פרזידנט", אמר המלך, "אני מצטער על שאני מעיר אותך משנתך בשעה זו של הלילה, אבל אין לי בררה. ישראל מבצעת טיהור אתני בגדה המערבית. מאות רבות של פלסטינים נטבחו. אלפים עושים דרכם כעת אל נהר הירדן בכלי רכב, וגם ברגל, כדי למצוא מקלט בממלכתי. ממשלת ישראל אינה עושה מאום. אם האירועים הקשים האלה יימשכו, בתוך זמן קצר יימצאו מאהלים גדולים של פליטים בצדו המזרחי של הנהר. זה יהיה עניין של לא יותר מימים או שבועות עד שתתעורר רדיקליות קשה בממלכתי, וגם בארצות אחרות באזור. ירדן, המהווה מאחז מערבי איתן החל מהיום הראשון לקיומה, תשנה כליל את אופייה, ותהפוך בסיס אנטי־אמריקאי ואנטי־מערבי במזרח התיכון. גם ישראל עשויה למצוא עצמה מול אויב מר לאורך גבולה המזרחי בן מאות הקילומטרים. אני עומד לפנות למועצת הביטחון של האו"ם כדי שתפעל נגד התוקפנות הישראלית. אבל אני קורא לך להאיץ בישראל לפעול. הרבה מאוד מוטל כרגע על הכף".
 
דקות אחדות אחר כך, במהלך שתואם עם המלך הירדני, טלפן אל הנשיא ראש ממשלת מצרים, ואמר דברים דומים.
 
הנשיא הבין מיד את חומרת ההתפתחויות. הוא טלפן לראש המועצה לביטחון לאומי, פרופ' צ'רלס לואלין, שעמד קודם לכן בראש המחלקה למדע המדינה של אוניברסיטת קולומביה, והורה לו לכנס את המועצה בשעה 04:15 לפנות בוקר. ב־05:40 טלפן הנשיא אל ראש ממשלת ישראל, גונן פלד. "אדוני ראש הממשלה, בשטחי הגדה המערבית מתרחשים אירועים חמורים מאוד", אמר הנשיא. "אני דורש ממך להפעיל מיד את כוחות הצבא והמשטרה שלכם כדי להשיב את השקט על כנו, וכדי להחזיר לבתיהם את כל העקורים".
 
"מיסטר פרזידנט, למיטב ידיעתי, לא קורה הרבה מדי", ניסה ראש הממשלה להיתמם. "ישראל היא שהותקפה מלבנון, מסוריה וגם מעזה, ויש לנו מספר גדול של אזרחים הרוגים ופצועים".
 
הנשיא ג'ונסטון שיסע את דברי ראש הממשלה בטון קר ומתכתי: "קורה המון, אדוני ראש הממשלה. לפני שעה קלה ראיתי תצלומי לוויין, שלפיהם עשרות כפרים בגדה המערבית עולים באש, ואלפי כלי רכב לכודים בטורים ארוכים כשפניהם מזרחה. אני מקווה שאתה מבין את חומרת המצב. אני מצפה שתפעל כדבריי. אני מניח שאין צורך שאפרט בפניך באילו דרכים קשות וכואבות ביכולתנו לנקוט כלפיכם אם תמרו את פינו". הנשיא עצר לרגע, כחוכך בדעתו, ואז הוסיף: "אני מבין שחיל האוויר שלכם תקף אתמול בלבנון, בסוריה ובעזה. האם עליי להזכיר לך שנוכל להפסיק את אספקת החלפים למטוסיכם ובכך לגרום לקרקוע מוחלט שלהם בתוך ימים?"
 
 
 
ב־28 באוקטובר 2030 בשעות הערב הוקמה ממשלת אחדות לאומית בין מפלגת "ישראל איתנה" לבין "מפלגת המרכז". אבל הכנסת לא התכנסה. הממשלה הכריזה על מצב חירום, ושלטה באמצעות צווים שהוצאו בחתימת ראש הממשלה. שר הביטחון הורה לצבא להשתלט על הפורעים בשטחים, אבל כאשר יחידות הצבא התעמתו עמם, היו מבין הפורעים שלא היססו לירות על החיילים, ושבעה־עשר מהם נהרגו. הציבור היה מזועזע. הפגיעה בחיילים שימשה תואנה לממשלה לנקוט יד קשה כלפי הפורעים, אבל לא מעטים מהם עדיין המשיכו במעשיהם.
 
 
 
למחרת התקפת הטילים הראשונה גויס אושרי למילואים, ומכיוון שמערכת הטלפונים לא שבה לפעולה, נותק עמו הקשר. לכל הנסיבות הקשות שבהן נמצאה ליאת הצטרפה כעת הדאגה לאושרי – דאגה שהיא כמו הד פנימי קמאי, דאגה שאי־אפשר להשתחרר ממנה אפילו לשנייה אחת, כזו המשתלטת על מעמקי הנפש ומכרסמת בהם מבפנים, ועדיין ממשיכים לנהוג ולתפקד כמקודם, כאילו עוטים מסיכה וממלאים תפקיד בהצגה. לאחר יומיים־שלושה היה ניכר שהילדים סובלים אף הם מחסרונו של אושרי. כן, גם ילד בן חצי שנה יכול להתגעגע להורהו, ובוודאי ילד בן שנתיים.
 
 
 
לאחר יומיים של התארגנות בבסיס ליד פרדס חנה, הופנתה הפלוגה של אושרי לצפון השומרון. טור שריוניות עמוס בצנחנים עשה דרכו לכיוון אחת הישיבות שבאזור. אושרי ישב בירכתי השריונית הראשונה. לצד הנהג ישב המ"פ, סרן חזי סדן, מנהל סניף בנק מנתניה. אושרי לא חשב על המצפה לו ולחבריו בשעות הקרובות; הוא חשב על ליאת והילדים. מעין פקעת חסמה את מורד גרונו, בטנו הייתה תפוסה ומכווצת, וגפיו נדמו כמשותקות. הדאגה לליאת ולילדים כמעט שאיבנה אותו. הוא נזכר כיצד בשירות המילואים היו החיילים הוותיקים אומרים ש"צבא זה טוב לילדים בני שמונה־עשרה. ברגע שנולד לך הילד הראשון, אתה לא מוכן להסתכן יותר, וכל מה שמעניין אותך זה לחזור הביתה בשלום". הוא גם נזכר כיצד אחד החיילים סיפר שמשך שנים נהג לרכוב על אופניו בהרי ירושלים, לרבות בקטעים מסוכנים, ואולם לאחר שנולד ילדו הראשון, כשהגיע לקטע מסוכן, שעשרות פעמים קודם לכן עבר אותו ברכיבה, מצא עצמו יורד מאופניו מבלי משים ודוחף אותם.
 
לפתע, בעיקול במעלה הדרך, כשלושה קילומטרים מהישיבה, נפתחה על הטור אש. כמה קליעים פגעו במנוע השריונית הראשונה, ואחרים נתקלו בשמשה הקדמית שלה, שרטו אותה, נבלמו ונפלו לאחור. הצנחנים הוותיקים היו מתורגלים. הם קפצו מרכביהם, רצו בריצה שפופה מהירה אל שני צדי הטור, והשתטחו מאחורי מחסות. אושרי הרים לרגע את ראשו וראה דמות. "חזי, אל תיתן פקודת הסתערות", שאג אל המ"פ, ששכב על הקרקע חמישה מטרים משמאלו. "אני חושב שראיתי מאחורי סלע כיפה סרוגה גדולה". חזי סדן ידע מה עליו לעשות. הוא התרומם, רץ בריצה שפופה אל השריונית הראשונה, נשכב על שני המושבים שבחזיתה, ואחז במיקרופון הכּריזה. "הקשיבו היטב, הקשיבו היטב. אני מדבר אליכם בשם צבא ההגנה לישראל. מה שאתם עושים זה מרידה במלכות. צאו מהמסתורים שלכם בידיים מורמות, ולא יקרה לכם רע".
 
דקה ארוכה חלפה, ולא נשמעה תגובה. ואז נשמע קול מאחורי אחד הסלעים: "הארץ חשובה מהמלכות. אנחנו מוכנים להילחם ולמות בעד הארץ".
 
חזי סדן לא המתין: "אם לא תיכנעו, נסתער עליכם ונילחם בכם. האם זה מה שאתם רוצים? אם תיכנעו זה יהיה שיקול לגבי העונש שתקבלו".
 
שוב חלפה דקה ארוכה, ואז: "לא ניכנע. אנחנו מוכנים למסור את נפשותינו על הארץ".
 
גם הפעם חזי לא המתין: "זה מה שאתם רוצים? להפוך את ההורים שלכם לשכולים? להפוך את ההורים שלנו לשכולים? להשאיר אלמנות ויתומים? זה מה שאתם רוצים? תחשבו טוב־טוב על מה שאתם עושים".
 
שוב חלפה דקה ארוכה. לפתע נראתה דמות אדם צעיר יוצאת בצעדים מהוססים מאחורי אחד המחסות, וידיה מורמות. מיד אחר כך הצטרפו עוד שלושה צעירים. "פעלתם נכון", קרא חזי סדן. "תשכבו בחזית השריונית הראשונה על הבטן כשידיכם שלובות על הראש". ארבעת הצעירים פעלו כפי שהצטוו. "האם יש איתכם אנשים נוספים שלא הצטרפו אליכם?" קרא חזי סדן.
 
שוב חלפה דקה ארוכה, ואז יצאו ממחבואיהם בהרמת ידיים שני צעירים נוספים, ואחד מהם קרא: "זהו, אנחנו האחרונים".
 
חזי קרא לאנשיו להשתלט על ששת הצעירים. בתוך שניות הם נאזקו מאחורי גבם, והועלו על השריוניות. אחד הצעירים, חבוש כיפה גדולה ועטוף ציצית, שנראה ממש נער, פרץ בבכי מר. אחד מחיילי השריונית ניחם אותו וחיבק את כתפו. "עזוב אותו. הוא לא ראוי לניחומים", אמר חזי בקור. "נמסור אותו למשטרה הצבאית, הוא יעמוד למשפט כפושע, וזה שהוא נכנע יעמוד לזכותו בשלב העונש".
 
 
 
אושרי הבין מיד שמשהו נורא מתרחש, משהו שישפיע בצורה קשה לא רק על ישראל ועל המזרח התיכון כולו, אלא גם עליו אישית, ואולי, בעצם, עליו אישית יותר מאשר על רבים אחרים. הוא לא טעה. ב־25 באוקטובר הגיע אל המחשב והטלפון שלו דוא"ל מאת מנכ"ל "ג'ויפול טורס" הסינית, ובו הודעה על הקפאת פעילותה של החברה בישראל. שעות אחדות אחר כך הגיע דוא"ל דומה מהמנכ"ל של "אינדיה טורס". אכן, תנועת התיירות לישראל פסקה לגמרי. מטוסים הטיסו אל מחוץ למדינה אזרחי־חוץ, ושבו כמעט ריקים, כשבהם בעיקר צוותי עיתונות וטלוויזיה. בסוף החודש שלאחר מכן, לאחר ששוחרר משירות המילואים שלו, שילם אושרי לעובדיו את משכורותיהם. כך נהג גם בחודש העוקב, למרות שגם בחודש הזה לא הביא לארץ אפילו תייר אחד. אושרי לא היה לבד. המלונות נדמו כערי רפאים, ואתרי התיירות נותרו נעולים. בחודש השלישי הבין אושרי כי המצב חסר תקנה, וכי התיירות לישראל לא תתאושש בטווח הנראה לעין – אף תייר לא ירצה להגיע לארץ שנראית שוב ושוב על מסכי הטלוויזיה בדמותם של אזרחים הרוגים ובתים הרוסים. גם יתרות הכסף שלו החלו מידלדלות, והוא נקלע למשבר נזילות. בצער, פיטר אושרי את כל עובדיו וסגר את משרדו. "ליאת טורס בע"מ" חדלה מהתקיים. אושרי נותר בלא עיסוק ובלא הכנסה. הוא היה חבול, אבל לא שבור. ליאת עודדה אותו בלא הרף, והבטיחה לו שעוד יבואו ימים טובים. "הקלישאות תמיד נכונות", אמרה. "בחיים יש עליות ויש ירידות. כעת אנחנו למטה, אבל תראה שבהמשך נצליח להתאושש. אנחנו צעירים, ויש לנו מספיק זמן לעשות את זה".
 
 
 
המשק הישראלי נקלע לאינפלציה חודשית של עשרות אחוזים. משכורותיהם של שכירים היו צמודות לאינפלציה, והם הצליחו לשרוד, אף כי בקושי. אבל בהיעדר הכנסה מעסקו של אושרי, הסתבר כי החזרי המשכנתה של אושרי וליאת מגיעים לכמעט שמונים אחוזים מהכנסתם, דבר שלא הותיר בידיהם די כספים כדי לממן את צורכי המחיה השוטפים שלהם. הם מכרו את דירתם, וזאת במחיר נמוך בהרבה ממה שיכלו לקבל עבורה אך חודשים ספורים קודם, כיסו את חוב המשכנתה שלהם לבנק, ושמרו בידיהם את יתרת הכסף. הם שכרו דירת שני חדרים בקרבת הוריה של ליאת, ועברו אליה עם גל ואלה. אושרי אפילו לא העלה בדעתו להציע עצמו כפסנתרן במלון "החוף התכול"; הוא ידע מה תהיה התשובה. הוא הציע עצמו כפועל בחברה שעסקה בבנייה מחדש של בניינים הרוסים, ונעשה פועל בניין. בערבים החל ללמוד בקורסים של מרכז הבנייה הישראלי, רכש מיומנויות וניסיון, והתקדם בתפקידים שמילא. היו ימים שבהם חשב שימצא את עתידו בבנייה, כיזם נדל"ן או כקבלן בניין. אבל הוא התגעגע לימים של "ליאת טורס בע"מ", וקיווה שישובו הזמנים שבהם יוכל בכל זאת לפעול בתחום התיירות.
 
 
 
מגי (מרגלית) אורן נולדה בירוחם ב־1990. משפחתה הגיעה ליישוב בסוף שנות החמישים מפאס שבמערב מרוקו. אביה היה רב בישיבה המקומית, ואמהּ עובדת סוציאלית. היו לה ארבעה אחים ושלוש אחיות. כבר מילדות התבלטה בחריפות שכלה ובדעתנות שלה. בחופשות מלימודיה בבית הספר התיכון עבדה כמלצרית במלון "אירוס המדבר", שעל מצוק המכתש הגדול המרהיב, שבגבול העיר. היא התגייסה לצבא, שירתה ביחידת קרקל, וגם עברה קורס קצינות. בגמר שירותה הצבאי החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים היסטוריה של עם ישראל ופילוסופיה. היא התגלתה כאדם מבריק, והייתה תלמידה מצטיינת. בגמר לימודי התואר הראשון החלה בלימודי התואר השני, כתבה עבודת גמר בנושא "השורשים הפילוסופיים של ביקורת הקראים על חז"ל", ומיד אחר כך החלה בכתיבת הדוקטורט. הנושא שלה היה: "כיצד הצליחו הפרושים להביס את הצדוקים בזיכרון ההיסטורי של העם?" – שילוב של יהדות, היסטוריה ולימודי תרבות. במהלך לימודי התואר השני שלה נישאה לדן ארנון, סטודנט לחקר המוח מרעננה, שאותו פגשה בקפטריה של הר הצופים. לזוג נולדו שני בנים ובת. בגמר לימודיהם הם נסעו לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת ייל שבארצות הברית, ובילו בה שנתיים מאושרות ורגועות עם ילדיהם. עם שובם לארץ נקלטו מגי ודן כחברי סגל באוניברסיטה העברית – שניהם באותה אוניברסיטה עצמה. מגי הייתה מלאת מרץ ואופטימית, והחלה שוקדת על הפיכת חיבור הדוקטורט שלה לספר (בעברית, ואחר כך באנגלית).
 
למגי היה קשר חם במיוחד עם אביה, הרב אורן. מעת לעת היו השניים צועדים לאורך הטיילת שמעל מכתש ירוחם, ומשוחחים. הרבה מהשיחות התנהלו כך: "מגי, את יודעת כמה זה כואב לי שעזבת את הדת", היה האב אומר לבתו. "ואת יודעת גם כמה זה כואב לי שהנכדים שלי לא ימשיכו בדרכִּי ובדרכֵּי אבותיי. זה סופי? אולי תעשי מאמץ לחזור, בכל זאת?"
 
מגי חמלה על האיש האהוב והיקר לה כל כך, אבל לא יכלה להיכנע, ודווקא מכיוון שכל כך כיבדה אותו, אמרה לעצמה שהיא לא יכולה להתחמק. "אבא, לא התרחקתי לגמרי. לא הלכתי ללמוד באוניברסיטה פיזיקה או ספרות צרפתית", הייתה אומרת. "למדתי היסטוריה של עם ישראל, וכפי שאתה יודע, אני מתמקדת בעיקר בהיסטוריה של הדתיוּת היהודית. אבל לא, לא אשנה את אורחות החיים שלי ושל משפחתי".
 
"אבל בהלכה יש עושר עצום, שחבל לוותר עליו", היה האב מתעקש.
 
"אני מכירה, כמובן, בעושר האינטלקטואלי והמוסרי העצום הזה", הייתה מגי משיבה, "ואעשה כמיטב יכולתי להנחיל ממנו לילדיי. אבל אני לא מוכנה להכפיף את עצמי לשום מערכת שמכירה במשהו שהוא מעל האדם. בני אדם צריכים להשתמש בתבונתם ולקבוע לעצמם כיצד יחיו, וגם לשאת באחריות לכך, ולא לחיות על פי דוֹגמה שאותה יצרו עבורם בני אדם אחרים. ואשר לעושר שבהלכה, אתה לא מתאר לעצמך איזה עושר עצום, סוחף ומטלטל, יש באוניברסיטה בתחומים כמו פילוסופיה, תיאוריה פוליטית, היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, חקר הספרות, ועוד".
 
"אבל מסורת בית אבא כל כך יפה, מרגשת, אפילו מפעימה, וגם נוסכת ביטחון", היה האב ממשיך ומנסה.
 
"כן, אבל זה בדיוק מה שמרחיק אותי ממנה", הייתה מגי משיבה. "אנשים חושבים שהחיים הדתיים הם חיים קשים, כי הם כפופים לעול של קיום תורה ומצוות, ואילו החיים החילוניים הם קלים, משום שהם חופשיים, וכביכול אין בהם הגבלות ומוסרות. אבל האמת, אבא, היא בדיוק הפוכה. הכי קל זה לחיות בתוך מערכת הדוקה שמסדירה עבורך הכול מראש. הכי קשה זה לחיות את חייך על פי הבחירות שלך, בהתאם לאמונות ולערכים שפיתחת וקבעת לעצמך. ייתכן שעבור מרבית האנשים צורת החיים הזו קשה מדי, ולכן הם נגרפים אל הדת, ומוצאים בה את המענים לשאלות של חייהם. אבל אני מרגישה שאם אחיה אחרת, אוותר על משהו חשוב באישיות שלי".
 
 
 
בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ב־2022 הוזמנה מגי אורן להשתתף בתוכנית בתאגיד השידור הישראלי של הטלוויזיה שעסקה בשכול. הצעירה שחורת השיער וירוקת העיניים התבלטה בכושר הביטוי המעולה שלה, ברוחב הדעת שלה, ובמקוריות החשיבה שלה. בתגובה לדובר שטען כי השכול הוא מחיר בלתי נמנע של היותנו בארץ החל מיומה הראשון של הציונות, הצביעה מגי אורן על ייחודה של הציונות בהשוואה לתנועות לאומיות אחרות, ועל השינויים שחלו בלאומיות הזו בעשורים שמאז מלחמת ששת הימים. "כל תנועה לאומית מבקשת ללכד יחדיו קבוצה של בני אדם בעלי קשר של אתניות, שפה, זיכרון היסטורי ותרבות משותפים, בטריטוריה ההיסטורית של הקבוצה, במטרה להשיג ריבונות מדינתית", אמרה. "אבל בציונות, התקיימו משך המחצית הראשונה של המאה העשרים שני רכיבים נוספים: בניית חברת מופת המבוססת על צדק חברתי, אחריות אישית, והימנעות מניצולו של האחר; ובמקביל, יצירת אדם המפתח את כישוריו האינטלקטואליים והרוחניים, והמגלה אחריות כלפי הכלל ונכון לתרום ולהקריב לטובת הכלל". מגי אורן גמעה במהירות מכוס המים שניצבה על השולחן שלידה, והמשיכה: "אלא שבעשורים שמאז מלחמת ששת הימים חל שינוי ברכיבים הפנימיים של הלאומיות היהודית: רכיב הטריטוריה נעשה דומיננטי, והרכיבים האחרים התנוונו. ההנהגה הפוליטית החליטה החלטה היסטורית גדולה, שהיא אינה מוכנה להסתפק בהישגים הטריטוריאליים של מלחמת העצמאות, ולו גם במחיר של ויתור על השלום עם העם הפלסטיני ועם מדינות באזור". מגי אורן בקושי הצליחה לסיים את דבריה. היא שוסעה בקריאות מצד חלק מהמשתתפים האחרים בדיון: "אין שלום ויש שכול בגלל הסירוב הערבי לקבל אותנו כאן! הערבים אינם משלימים עם קיומנו כאן!" אבל מגי לא נכנעה: "נכון, יש סירוב ערבי, אבל צריך לומר שהשכול הוא, במידה לא מעטה, גם תוצר של החלטה מודעת של ההנהגה הפוליטית של המדינה באשר ליעדים ההיסטוריים של הציונות והמדינה".
 
ימים אחדים אחר כך התפרסמה על מגי כתבת פרופיל במדור "גלריה" של עיתון הארץ. הסיפור על האשה הצעירה, הנאה והכריזמטית, שבאה מהפריפריה, השתלבה במוסד העלית של האקדמיה הישראלית, ובתוך כך גם הצליחה לתפקד כאמא, הצית את הדמיון. מגי אורן הפכה מרצה מבוקשת בכנסים אקדמיים, וגם בערבי דיון בנושאים ציבוריים. מדי פעם הוזמנה לדבר בתוכניות טלוויזיה, ולשמש פרשנית בתוכניות החדשות.
 
בתוכנית טלוויזיה לקראת חג החנוכה, בדצמבר 2022, דיברה מגי אורן על הציונות הדתית. היא טענה כי מאז מלחמת ששת הימים השתלטה על הציונות הדתית התפיסה המטפיזית־קבלית־מיסטית של הרב קוק, שלפיה ארץ ישראל אינה מולדת לאומית, אלא ארץ ההבטחה והייעוד הדתיים, הארץ שבה אמור העם לממש את בריתו עם האל. "על פי התפיסה הזו", הסבירה, "מצווה היא להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל, משום שההתיישבות הזאת היא ראשית התממשותה של התוכנית האלוהית המשיחית, שתביא לגאולת העם, ובאמצעותה לגאולת האנושות כולה".
 
בתוכנית "יומן", ששודרה בערוץ המסחרי שבועות אחדים אחר כך, המשיכה את טיעונה ואמרה כי על פי התפיסה של הרב קוק, שמנחה חלקים חשובים בציונות הדתית מאז מלחמת ששת הימים, הארץ קדושה, והעם היהודי קדוש וגם נעלה על כל העמים, משום שבו בחר האל להתחיל את תהליכי הגאולה של האנושות כולה, ואילו הגויים טמאים. "מהתפיסה הזו עולה", הסבירה, "שרק העם היהודי אמור להימצא בארץ ישראל, ואילו מי שאינם יהודים אינם אמורים להימצא בה ולטמאהּ. מכאן הסיקו חלק מתלמידי הרב קוק, היושבים בישיבות קיצוניות בשטחים, כי העם היהודי משוחרר מהחובות המוסריות המקובלות, וכי הוא רשאי לנקוט בכל אמצעי כדי לסלק מהארץ את מטמאיה, יושביה שאינם יהודים".
 
בערב עיון, שהתקיים באוניברסיטה העברית במרס 2024, דיברה מגי אורן על הקשיים של ליברלים ישראלים להתחבר ללאומיות היהודית. "בשטחים מתקיים שלטון צבאי, ששולל מהכפופים לו את זכויות האדם ואת הזכויות הפוליטיות שלהם. אם משטר הכיבוש בשטחים, ההולך ומתכונן יותר ויותר כאפרטהייד, הוא פניה של הלאומיות היהודית, כי אז נקל להבין מדוע ליברלים ישראלים דוחים את הלאומיות ומאַמצים תחתיה עמדה קוסמופוליטית", אמרה. "הרי כל מה שקורה בשטחים מנוגד באופן מוחלט לעקרונות הכי בסיסיים של הליברליזם". בהמשך, במענה לשאלת מנחה הדיון, הוסיפה כי יש לזכור גם כי אם יש מילה אחת במאה העשרים שקשורה בזוועות פוליטיות הרי היא הלאומיות, וזו סיבה נוספת המקשה על ליברלים ישראלים להתחבר ללאומיות. אבל מגי אורן סירבה לוותר על החיבור הזה. "אני ליברלית", אמרה, "אבל אסור לליברלים לוותר על הלאומית. הגדרה עצמית לאומית היא המשך של האוטונומיה האישית, והלאומיות היא גם מערכת תרבותית חשובה, היוצרת משמעות בחייהם של בני האדם. אסור לוותר על הלאומיות היהודית, אבל יש לבנות אותה מחדש ולצקת בה תכנים חדשים לגמרי". מגי אורן עצרה לרגע, ואז סיימה: "כן, אני יודעת, זו משימת־ענק. אבל אין בררה. זה מה שנדרש לעשות".
 
ב־2027 החלה מגי אורן להגיש בתאגיד השידור תוכנית שבועית בת חמישים דקות בשם "מבט אחר עם מגי אורן". זמן לא רב אחר כך פנתה אליה קבוצה של צעירים והפצירה בה לעמוד בראש קבוצת חשיבה שבהמשך הדרך אולי תמיר עצמה למפלגה פוליטית. מגי התלבטה. היא אהבה את האקדמיה, וגם הייתה מודעת למחיר האישי והמשפחתי הכבד שתשלם אם תיעשה אשת ציבור ופוליטיקאית. אבל הדחף לעשות ולהשפיע היה חזק ממנה, והיא נענתה בחיוב. ארגון "הן אפשר" יצא לדרך.
 
ב־28 בפברואר 2031 היו מתוכננות להתקיים בחירות. בדצמבר 2030 החליטה הממשלה לקיים את הבחירות במועדן, למרות אירועי הדמים של אוקטובר 2030. "הן אפשר" התארגנה כמפלגה בראשות מגי אורן. סיסמת הבחירות שלה הייתה: "ביטחון, שלום, שגשוג, ענווה".
 
בינואר 2031 התקיים באולפן החדשות של הערוץ המסחרי עימות בין שלושה מראשי המפלגות שהתמודדו בבחירות. בפתח הדיון שאל המנחה את מגי אורן מהיכן לקוח השם "הן אפשר". "ברור שזו פרפרזה על המשפט שטבע בנימין זאב הרצל בפתח הרומן האוטופי שלו אלטנוילנד – 'אם תרצו, אין זו אגדה'", אמרה. "אבל הביטוי אמור להדהד גם את שורות הפזמון של חיים חפר 'הן אפשר' מימי מלחמת העצמאות של 1948: 'הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר. הן אפשר בין עשן ובין אש, גם לחלום שהכול כבר נגמר'". בעקבות הדברים האלה נכתב למחרת, במדור ביקורת הטלוויזיה של העיתון גלובס, כי "מפלגת 'הן אפשר' של מגי אורן פועלת בחוכמה, משום שהיא מציעה רעיונות חדשים אבל קושרת עצמה אל הקלסיקה של הציונות ומדינת ישראל, דבר שהופך את המסרים שלה לקבילים יותר". בהמשך העימות, אמרה מגי אורן: "רק לפני שבועות ספורים חווינו פעם נוספת את המחיר הנורא של המלחמה. צריך לסיים את מצב המלחמה, וזה אפשרי". ראש הממשלה המכהן, גונן פלד, שעמד בראש מפלגת "ישראל איתנה", ושהיה פוליטיקאי מתוחכם ומנוסה, אבל שבוי באידאולוגיה של מפלגתו, שעליה גדל והתחנך כל ימיו, התייחס לדברים בביטול, וכינה אותם "פנטזיה". "הרי רק לפני שבועות אחדים היינו עדים לכוונות הרצחניות של הערבים כלפינו, וזאת גם מלבנון, גם מסוריה וגם מעזה", אמר. "אז על מה בכלל מדברת הגברת אורן הנכבדה? לדברים שלה אין שום אחיזה במציאות האמיתית שבה אנחנו חיים".
 
מגי אורן לא נשארה חייבת. "כך חשבה גם גולדה מאיר בארבע השנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, וזה הפך אותה לראש הממשלה הגרועה ביותר שהייתה לנו אי־פעם". מגי אורן הישירה את מבטה אל עיניו של פלד. "בעצם, אתה מסיים את כהונתך כאשר אתה מותיר אחריך מספר חללים המתקרב לזה שהיא הותירה אחריה בגמר כהונתה, ולכן בהחלט יכול להיות שאתה עשוי לנצח אותה בתחרות על התואר המפוקפק 'ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה לנו'", חבטה בפלד בלא רחם.
 
"אני לא 'מסיים את כהונתי'", הגיב פלד מיד. "אנצח בבחירות, ואמשיך לקדנציה נוספת, כך שככל שהמדובר בי, אנחנו עוד רחוקים משלב הסיכומים".
 
"אתה טועה", הגיבה מגי אורן מיד. "בימים הקרובים נראה כולנו שהעם יבוא איתך חשבון בגין המדיניות השגויה שלך והמחדלים שלך. ואגב, הדמיון בינך לבין גולדה הוא גם בכך שהמדיניות של שניכם הייתה מבוססת על יוהרה בלא גבול, יוהרה המסמאה את העיניים מלראות את המצב לאשורו. ולכן, הקפדנו אנחנו שהסיסמה של המפלגה שלנו תכלול, בין השאר, את המילה 'ענווה'. ענווה מזהירה מפני הבנה שגויה של המציאות". במענה לשאלה שנשאלה מאוחר יותר, אמרה מגי אורן: "אני לא רוצה להשלות אף אחד. אנחנו נחתור לשלום, וגם נשיג אותו; יש אוטופיות שמתגשמות, ומי כמונו בארץ הזאת יודע זאת. אם תרצו אין זו אגדה. אבל גם לאחר השלום נמשיך לסבול מעת לעת מהתקפות טרור".
 
"אז מה עשינו? מה השגנו?" שיסע גונן פלד את מגי אורן בקוצר רוח.
 
מגי הישירה את מבטה למצלמה: "צריך לזכור שאם נסבול מטרור, לא יהיה בנו ייחוד. אין מדינה מערבית שאינה סובלת כבר שנים מטרור. הטרור הוא עובדת חיים במדינות רבות, וצריך להסתגל לעובדה זו ולהשתדל להטמיע אותה בתוך חיים של שלום, שיתוף פעולה, התקדמות, ושגשוג".
 
גם באסיפת בחירות בקריית שמונה, בינואר 2031, דיברה מגי אורן על השלום. "עלינו לפעול להשגת הסכם שלום עם העם הפלסטיני, באופן שיביא לסיום הכיבוש", אמרה. "צריך לעשות זאת כחלק מהֶסדר 'גדול', שיכלול לא רק את הפלסטינים, אלא גם את מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות מהמפרץ. ראש הממשלה המכהן, גונן פלד, מאשים אותנו בתבוסתנות, וטוען שהגישה שלנו תפגע בביטחון. אבל מה שהוא והאנשים שלו מסוגלים לעשות כבר ראינו. בעצם, ראינו בעיקר מה הם מסוגלים לא לעשות, משום שמדיניות ה'שב ואל תעשה' שלהם הסתיימה בפגיעות איומות בנפש וברכוש. במקום להשמיץ ולהפחיד, כדאי שראש הממשלה ואנשיו יצטנפו בפינותיהם ויהרהרו בתוצאות הקשות של העיוורון והשחצנות שלהם".
 
בריאיון בטלוויזיה נשאלה מגי אורן: "מה זה העניין הזה עם הענווה בסיסמה שלכם?"
 
"בספר במדבר כתוב 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'", השיבה. "באיגרתו לבנו כתב הרמב"ן כי ענווה היא 'מידה טובה מכל המידות הטובות'. ובתלמוד הירושלמי נאמר ש'מה שעשתה חוכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסולייתה'. ענווה היא מידה טובה חשובה, שגם בני אדם וגם עמים צריכים לשאוף אליה", סיכמה.
 
 
 
השעה הייתה אחת־עשרה בלילה. מגי אורן הרצוצה השתקעה במושב האחורי של המכונית בדרכה הביתה, לירושלים, מבקשת לתפוס תנומה ומייחלת לרגע שבו תוכל ליפול אל תוך מיטתה. הטלפון הסלולרי שלה צלצל. זה היה אחיה הצעיר עמי. "מגי, אני זקוק לך. אני צריך לדבר איתך. האם נוכל להיפגש עוד הלילה?"
 
"אנחנו נוסעים לשדרות", אמרה מגי אורן לנהג שהסיע אותה, "נגיע לירושלים אחר כך".
 
עמי גדל כנער שקט ומופנם, וכאשר הגיע מועד שירותו הצבאי התגייס לסיירת מטכ"ל. בשלוש שנות השירות שלו הצליחה המשפחה לראותו ולדבר איתו מעט מאוד. הוא היה מגיע הביתה לעתים רחוקות, והיה מבלה את חופשותיו בעיקר בשינה. כששב הביתה עם תום שירותו, היה קל להבחין שהוא נעשה סגור עוד יותר. בלילות היה מתעורר בזעקות, מסויט ושטוף זיעה. הוא החל ללמוד קולנוע ב"מכללת ספיר", ובמקביל פתח עם כמה מחבריו בר בשדרות. מדי פעם השתתף כשחקן בסרטים, וגם כתב כמה תסריטים, אבל הוא לא התמיד בעבודה קבועה, משום שנהג לשבת בבר עד שעות הלילה הקטנות, ולשתות. כל הניסיונות של מגי לדבר איתו ולהבין את העובר עליו נתקלו בשתיקה. היא איתרה אפוא כמה מחבריו לשירות, וביקשה להבין אותו דרכם. הסתבר שעמי אינו לבד. גם כמה מחבריו התקשו להשתלב בעבודות קבועות. אחד מהם הוא שהאיר את עיניה. "אף אחד מאיתנו לא אבחן את עצמו, אבל אנחנו פוסט־טראומטיים", אמר. "תחשבי מה זה לבלות ימים לבד, או אפילו בזוג, בסוריה למשל, ויותר מפעם אחת, כשאתה צריך להסתנן למחנות צבא או למשרדי ממשלה, ולהשתלב בהם. את צריכה להבין: עמי לא מסוגל להירדם בלילה אם לא מילא עצמו קודם לכן באלכוהול, בהמון אלכוהול, וזו גם הסיבה כמובן לכך שהוא מתעורר אחר כך רק בשעות הצהריים".
 
מגי אמרה לנאווה שנהב, העוזרת האישית שלה: "כולנו יודעים שיש חללי צה"ל ויש נכי צה"ל. אבל אנחנו לא שמים לב לכך שיש בינינו לא מעטים ש'סוחבים' אתם מהשירות, לשארית חייהם, נכות נפשית, והם עוברים את ימיהם, ובעיקר את לילותיהם, בגיהינום".
 
ברבע לשתיים בלילה נכנסה מגי אורן לבר ה"מזג" בשדרות. היא מצאה את עמי יושב בפינה הקבועה שלו. כשראה אותה, קם ממקומו והם התחבקו בחום. "מגי, אני רוצה שתסדרי לי עוד פעם מקום במוסד גמילה. נמאס לי. הפעם זה יילך. אני מבטיח. הפעם זה יהיה בסדר".
 
עיניה של מגי הוצפו דמעות. עמי האהוב. עמי היקר. לבה יצא אליו. היא קמה ממקומה, ניגשה אליו, וחיבקה אותו שוב ממושכות. היא ידעה שיש בחיים דברים שהם חשובים מכל דבר אחר. היא ידעה שהיא עומדת להתחיל איתו במסע נוסף להצלתו, ושהיא תעשה הכול כדי שבפעם הזאת המסע יצליח.
 
 
 
בריאיון עיתונאי אמרה מגי אורן: "לא טוב לחזור על קלישאות, אבל כמעט תמיד יש בהן אמת. אי־אפשר שלא לצטט את דבריו של היהודי שיילוק בהסוחר מוונציה של שייקספיר: 'אם תדקרו אותנו – לא ניזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם? אם אנו דומים לכם בכל השאר – הנה נדמה לכם גם בעניין הזה'". ובהמשך אמרה: "מה חשבנו לעצמנו, שרק אנחנו שואפים לעצמאותנו הלאומית, והפלסטינים לא? שכל העמים בעולם יתנגדו לכיבושם, ורק הפלסטינים לא? שלאורך זמן נוכל להמשיך במצב שבו להם רע ולנו טוב? הרי אנחנו קשורים אלו לאלו בעבותות!"
 
לעתים הייתה מגי אורן מדברת על הפירות הכלכליים של השלום. "השלום יביא עמו פריחה כלכלית עצומה, ויעשיר מאוד את קופת המדינה. בכספים האלה נוכל להשתמש כדי לשפר באופן נרחב את שירותי החינוך והרווחה שהמדינה מספקת לאזרחיה. שלום זה לא רק מניעת שפיכות דמים, וזה לא רק העשרה תרבותית. שלום זה גם היכולת שלנו לחיות ברמת חיים גבוהה הרבה יותר מאשר אי־פעם בעבר". ולעתים הייתה מגי מוסיפה: "בשנות התשעים של המאה העשרים דיברו כאן על 'מזרח־תיכון חדש'. אבל מה שאנשים ראו זה קבוצה קטנה של אנשי עסקים מקושרים, שממריאים כל העת במטוסים קלים לעשיית עסקים בבירוֹת האזור. רוב הישראלים התבוננו במראות האלה ואמרו לעצמם: 'הנה, המדינה עומדת לעבור לשלב חדש, שבו בעלי הקשרים והכישורים שתמיד היו למעלה ימשיכו לדהור קדימה, וישאירו אותנו עוד יותר מאחור, בלי להבין את הבעיות שלנו ובלי לנסות לפתור אותן'. זה לא מה שאנחנו נעשה. השלום שנשיג יקדם מאוד את עושרה של המדינה, אבל במקביל נפעיל מדיניות סוציאל־דמוקרטית קשוחה, שתדאג לכך שהעושר החדש שיצטבר בקופת המדינה יושקע במיזמים של בריאות, חינוך, דיור, תשתיות ותרבות, ובקצבאות ובתשלומי גִמלה. רק טיפשים יחזרו על הטעויות של שנות התשעים, ואנחנו משתדלים שלא להיות טיפשים".
 
בסוף ינואר 2031 הופיעה מגי אורן באסיפת בחירות בשפרעם. בדרכה למכוניתה, עם סיום האסיפה, נורה לעברה צרור כדורים מבין השיחים שלימין השביל שבו צעדה. אחד הכדורים חרך את שרוול חולצתה ופגע פגיעה חיצונית בזרועה. מגי הוחשה לבית החולים רמב"ם בחיפה, נחבשה, קיבלה זריקות חיסון, הושארה ליום של השגחה, והמשיכה במסע הבחירות שלה. המשטרה פתחה בחקירה. היורה לא נמצא. פוליטיקאים ועיתונאים מהשמאל טענו כי מדובר באיש ימין קיצוני, וגם הזכירו מקרים קודמים של אלימות פוליטית של הימין. מנגד, פוליטיקאים ועיתונאים מהימין מחו על כך שמייחסים להם אלימות בלא הוכחות. אחדים מהם אמרו שמכיוון שהירי נעשה בעיר הערבית שפרעם, קרוב לוודאי שהיורה הוא ערבי. הם גם הציעו הסבר לירי של ערבי לעברה של מגי אורן: "הערבים מתנגדים לנוכחות של יהודים בארץ ישראל, בין מהשמאל ובין מהימין, והם ביקשו לאותת שאפילו 'רודפת שלום' כמו מגי אורן אינה רצויה להם, ובטח לא בעיר ערבית". היו אף שטענו שהירי היה פרובוקציה של אנשי שמאל כדי לעורר סימפתיה כלפי מגי אורן ותמיכה פוליטית בה: "עובדה שהיורה החטיא, אף שירה ממרחק של מטרים ספורים, ומגי צעדה בשביל מואר!"
 
מערכת הבחירות הייתה רוויה, כמובן, בהשמצות אישיות, בספינים ובשקרים. זה לא היה נעים, אבל זה היה צפוי, וגם נסבל. אבל דבר אחד באמת פגע במגי אורן: ברשתות החברתיות הופצו תמונות שלה לצד תמונות של אביה, ומתחתיהן הכיתוב: "חומץ בת יין. באורחות חייה המיטה כלימה ובושה על ראש אביה הרב הדגול, הגדול בתורה". כיתובים אחרים היו: "בוגדת שנטשה מסורת אבות", וגם: "מסיבה צער לאביה הרב, וגם מביישת את המסורת הגדולה של אבותיה ואבות אבותיה". מגי קיוותה שאביה לא ייתקל במסרים האלה, אבל היא לא הייתה בטוחה שכך יהיה. כדי להיות מחוברים למה שקורה בחיי ילדיהם ונכדיהם, היו הרב אורן ואשתו בעלי חשבונות בפייסבוק.
 
 
 
בערוצים החברתיים ובשידורי התעמולה שבטלוויזיה הפיצה "הן אפשר" סרטי וידאו שבהם נראתה מגי אורן הנערה רוקדת על שולחן לצלילי מוזיקה יוונית, שרה שיר מרוקאי בחתונת אחותה שנים אחדות אחר כך, וגם מרצה בכנס אקדמי כשבחזית דוכן המרצים הכיתוב: Harvard University. מגי הבינה היטב כי אנשים מצביעים למי שהם יכולים להזדהות איתו בגלל אישיותו, הביוגרפיה שלו, שמו, הדיקציה שלו, סוג הצריכה התרבותית שלו, ולא כל כך בגלל העמדות שלו. "אנשים רוצים לראות בראש מוסדות המדינה שלהם אנשים שדומים להם, והם נרתעים מאנשים שאינם דומים להם", אמרה לעוזריה. היא פנתה אפוא במכוון לשני הקהלים הגדולים, שסיפור החיים שלה היה חלק גם מסיפור החיים שלהם. בהמשך הפיצה סרטונים שבהם היא נראית בחברתם של נכי צה"ל בבית הלוחם שבשכונת אפקה בתל אביב, וגם על רקע בניינים הרוסים בגוש דן.
 
 
 
כדי שתוכל להתמסר למשפחתה באופן מלא ובלא הפרעות, נמנעה מגי אורן מלהשתמש בטלפון ובטלוויזיה החל מיום שישי בצהריים ועד למוצאי שבת. עם זאת, נאווה שנהב, העוזרת האישית המסורה והחכמה שלה, הופקדה על המעקב אחר שידורי הטלוויזיה ואחר הרשתות החברתיות, וסוכם בין השתיים שאם יתעורר מצב חירום שיחייב את התייחסותה של מגי, תוכל נאווה להתקשר בכל זאת.
 
שבועיים לפני הבחירות, ביום שישי בערב, בשעה עשר דקות לשמונה, הפריע צלצול הטלפון של מגי אורן את סעודת השבת של המשפחה. נאווה הייתה על הקו. "טילפנו אליי כעת ממערכת החדשות של הטלוויזיה. הם עומדים לשדר ידיעה שלפיה העתקת חלקים ניכרים מעבודת הדוקטורט שלך מעבודת מוסמך שכתב שנים אחדות קודם לכן סטודנט במחלקה שלך. הם מבקשים תגובה. מה עושים?"
 
"מה עושים?" אמרה מגי, "מכחישים מכול וכול, משום שהידיעה הזו חסרת שחר לחלוטין".
 
מגי הדליקה את המכשיר. כתב האולפן, שהיה ידוע בקשריו הטובים עם ראש הממשלה גונן פלד, ושמן המפורסמות היה שלשכת ראש הממשלה שימשה מקור חשוב שלו, נראה זחוח מתמיד: "על פי עדות שבידינו ממי שכיום הינו מרצה באחת המכללות האקדמיות, חלקים מעבודת הדוקטורט של מגי אורן הועתקו מעבודת המוסמך של המרצה".
 
מגי טילפנה מיד אל עורך המהדורה: "האם ערכתם בדיקה המאשרת דמיון בין שתי העבודות?"
 
"לא", השיב העורך, "לא ערכנו בדיקה כזאת, אבל אנחנו חושבים שיש ערך חדשותי בעצם העובדה שיש מי שטוען נגדך טיעון כזה. ואגב, כך נהגנו בעבר במקרים דומים; שידרנו טענות כי חשבנו שיש חשיבות לעצם קיומן".
 
מגי הייתה המומה, אבל היא התעשתה מיד. תוך דקות העבירה לעורך תגובה, שהוקראה בסיום המהדורה: "לא היו דברים מעולם. המדובר בשקר מוחלט. אני סבורה שעורכי המהדורה היו צריכים לבדוק את נכונות ההאשמה קודם לשידור, וזאת בדרך של קריאת עבודת המוסמך, קריאת עבודת הדוקטורט, והשוואה בין השתיים. משלא עשו זאת, בכוונתי להעמיד לרשות הציבור החל מיום ראשון בבוקר חמישה עותקים של עבודת הדוקטורט שלי במשרדי עורך הדין של מפלגת 'הן אפשר', וכל מי שטוען כי העבודה מכילה קטעים מועתקים, מוזמן לעיין בה ולהוכיח זאת". במוצאי שבת נפגשה מגי אורן עם עוזריה. "אני חושבת שאני יודעת במי המדובר", אמרה. "כתבתי ביקורת קטלנית למדי על ספרו של אחד מעמיתיי, ונראה שזו דרכו להגיב. אין מקצוע שחף מסיכונים מקצועיים. נראה שבמקצוע שלי אמירת אמת היא סיכון שצריכים להיות מוכנים אליו". ביום ראשון לפני הצהריים דווח בעיתונות וברשתות החברתיות על הנחת עותקי העבודה לעיון הציבור, אבל איש לא הגיע כדי לעיין בהם.

מני מאוטנר

מנחם (מני) מאוטנר (נולד ב-1951) הוא פרופסור אמריטוס בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ומופקד הקתדרה למשפט אזרחי השוואתי ולתורת המשפט ע"ש דניאל רובינשטיין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. לשעבר דיקן הפקולטה (2000–2002). הוא זכה בשורת פרסים על מחקריו: ובין היתר, פרס צלטנר (2007), פרס יונתן שפירא לספר המצטיין (2009), פרס חשין (2015), פרס לנדאו (2017). מאוטנר היה העורך ראשי של סדרת הספרים "משפט חברה ותרבות" היוצאת לאור על ידי הפקולטה למשפטים.

מספריו:
ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי, תל אביב, 1993.
על החינוך המשפטי, תל אביב, 2002.
משפט ותרבות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2008.
משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת, הוצאת עם עובד, מכללת ספיר ואוניברסיטת תל אביב, 2008. ספר זה זכה בפרס יונתן שפירא של האגודה ללימודי ישראל
הן אפשר – סיפור מזרח־תיכוני עתידני, הוצאת כרמל, ירושלים, 2019.
הליברליזם בישראל - תולדותיו, בעיותיו, עתידותיו, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2019.
אוטונומיה ושגשוג - לקראת ליברליזם סוציאל-דמוקרטי, הוצאת כרמל, ירושלים, 2021.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4chzjukj

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 158 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 38 דק'
הן אפשר מני מאוטנר
מבוא: הן אפשר בין ספרות לאוטופיה אפשרית
אבי שגיא
 
מני מאוטנר, משפטן ומבקר חברתי, שמחקריו המונומנטליים זכו לתהודה גדולה בארץ ובעולם, פונה לקוראיו בספרו הן אפשר: סיפור מזרח־תיכוני עתידני, בצורה חדשה. לרגע הוא זונח את הטיעון המלומד והמנומק ואת פרדיגמות הידע האקדמי שבתוכן הוא פועל – משפט, תרבות, רב־תרבותיות, חברה, תיאוריות ליברליות ותיאוריות ביקורתיות – ומעדיף את הסיפור. ברשימה זו אני מבקש להציע מסגרת לקריאה של טקסט ייחודי, נועז ומטלטל זה.
 
סיפור אינו טיעון. טיעון עניינו הצדקת עמדה מסוימת או שלילתה. הטיעון נבחן על בסיס עמידתו בכללי הלוגיקה מצד אחד, ועל הנכונות לאמץ את ההנחות העובדתיות, הערכיות או האחרות, שביסודו, מצד אחר. אנו יכולים לאמץ או לדחות את הנחות היסוד של הטיעון; הן אינן כפויות עלינו. כאשר אנו מאמצים את הנחות היסוד, אנחנו עושים זאת מתוך שיקול דעת, ומתוך הכרה כי מעמדן קונטינגנטי. הטיעון הוא אמיתי אם מסקנותיו נגזרות מהנחותיו; הוא שקרי אם אינן נגזרות. לעתים נוותר על הדיכוטומיה של אמת ושקר, ונפסע במסלול ההסתברות או ה”התקבלות על הדעת”. בין כך ובין אחרת, הטיעון פונה אל שכלנו ואל ביקורתנו הרפלקטיבית; הוא אינו פונה אל דמיוננו. הוא אינו חורג מגבולות הכרתנו הרציונלית. זאת, גם אם הטיעון יוביל אותנו אל עמדה חדשה. חדשנותו של הטיעון היא פרדוקסלית, שכן אם השתכנענו בתקפות הטיעון, או אז התברר כי טעינו עד עתה, משום שלא חשבנו כראוי.
 
מסלולה של הספרות הוא אחר, ודווקא במסלול הזה בחר עתה מאוטנר. בהקשר האישי בחירתו אינה מקרית. עיסוקו ארוך השנים בספרות מוכר וידוע. קשה להחמיץ את שמחתו ואושרו של מאוטנר כאשר הוא עוסק מעת לעת בספרות במסגרת עבודתו האקדמית. אכן, הספרות, וגם אמנויות אחרות, מלוות אותו תדיר בעבודתו כתיאורטיקן של משפט וחברה, וכמחבר בתחום התיאוריה הפוליטית. בחירתו לספר את סיפורה של ישראל העתידית הוא עניין רב־חשיבות. זהו ויתור מודע על הטיעון לטובת הסיפור; ויתור על הרפלקסיה הביקורתית לטובת כניסה אל עולם הדמיון הספרותי. כדי להבין מהלך זה של מאוטנר, אני מבקש להרהר על משמעותה וחשיבותה של הספרות.
 
הספרות פועלת אחרת מהרפלקסיה הביקורתית. היא חוצה את גבולות הוודאויות המוכרות. מילן קונדרה טורח להזהיר אותנו מפני הניסיון לקרב את הפילוסופיה לספרות, ובמיוחד לרומן: “האמנות […] היא במהותה בלתי תלויה ומנוגדת בתכלית לוודאויות אידאולוגיות […] היא פורמת במשך הלילה את שטוו תיאולוגים, פילוסופים, ומדענים במשך היום”.[1] לפילוסופיה ולתיאולוגיה יפים השקיפות והמאורות של היום. זאת, בשל האופי הטיעוני הגלוי לעין־כול שלהן. קונדרה סבור כי הפילוסופיה מבטאת חתירה לסדר. אבל, לדעתו לאמנות בכלל ולרומן בפרט, יפה מוסתרותו של הלילה, שאינו חושף הכול ומותיר מרחב של עמימות ואפלה. ביסודה של כל מחשבה אידאולוגית, כולל זו הפילוסופית, יש תשוקה לעצב עולם מסודר שבו האמת והשקר, הטוב והרע, מובחנים זה מזה בבירור. “תשוקה” זו, בלשונו של קונדרה,[2] גורמת לכך שהאידאולוגיות השונות “אינן מסוגלות להגיע לכלל פשרה והתפייסות עם הרומאן, […] ה’או או’ [של האידאולוגיות] הם שמעידים על אי היכולת [שלהן] לשאת את היחסיות המהותית של הדברים האנושיים […] בשל אי היכולת הזו קשה לקבל ולהבין את תבונת הרומאן (התבונה שבאי ודאות)”.[3]
 
קונדרה משרטט ניגוד עמוק בין הפילוסופיה לספרות, ומציבן כשני מרחבים שהשונוּת שלהם אינה ניתנת לגישור. תוך התייחסות מיוחדת לרומן, הוא קובע: “ההצדקה היחידה לקיום הרומאן היא בכך שהוא אומר דברים שלא ניתן לאומרם אלא ברומאן”.[4] אפשר להרהר ולערער על מסקנותיו החד־משמעיות של קונדרה, ולא כאן המקום לעשות כן. לענייננו חשובה התובנה היסודית שהוא מציע, שלפיה שפתה של האמנות אינה דיכוטומית: האמנות אינה חותרת לארגן את העולם בסדר היררכי של אמת ושקר, טוב ורע; היא שוברת ופורעת סדרים.
 
עמוס עוז תיאר באופן דומה את הסופר כ”פועל במחתרת כמו סוכן זר”.[5] המטפורה “סוכן זר” חשובה. הסופר הוא סוכן זר החותר תחת המציאות, ותובע מקוראיו להסיט את מבטם מהמובן אל הלא־מובן, מהמוכר אל הלא־מוכר, ולהיות נכונים לשיבוש ולהפרעה של הסדר המעשי היומיומי. עוז ממשיך וכותב: “בשתי הממלכות [המציאות והספרות] שוררים חוקים שונים ואף סותרים. בממלכת המעשים צריך להעדיף את הטוב על הרע ואת המועיל על המזיק. בממלכת המלים שבסיפורים יש העדפה ממין אחר, ואני לא אקבל עלי לכנות אותה בשם”.[6] לא נתקררה דעתו של עוז עד שהגדיר את הסופר כ”בוגד”, מפני ש”אין הוא מחפש לייסורים נוסחת פתרון, אלא מחפש להם מלים נכונות […] וממציא להם מנוחה נכונה בסיפור” (שם). בעת כתיבת הדברים הללו הביטוי “מנוחה נכונה” לא רמז לרומן הנושא שם זה, שטרם פורסם, והוא הרמז לביטוי “מנוחה נכונה”, שהוא חלק מתפילת “אל מלא רחמים”, הנאמרת סמוך לקבורת המת: “אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה […] בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתוֹ”. “המנוחה הנכונה” של המת היא ביטוי להסתלקותו מעולם החיים; לא עוד ייסורים ומאבק הם מנת חלקו, רק דממת הקבר. לעומת זאת, “מנוחה נכונה” ספרותית היא הנכחתם של הייסורים, המכאובים והדילמות במרחב החיים הספרותי. בספרות הם תמיד זמינים. אליה הם באים מהחיים, וממנה עשויים הם לשוב אל החיים מחדש. זהו ההבדל הדרמטי בין החיים לספרות – הזמינות של האפשרות הספרותית כאפשרות קיומית, זמינות שאינה קיימת בחיי המעשה. בלשונו של אנדרה ז’יד: “בחיים האדם מתקן את עצמו, כמו שאומרים, משפר את עצמו: אבל את הנעשה אינו יכול להשיב”. לעומת זאת, בספרות יש את “הרשות ללטש”.[7] הספרות מאפשרת חריגה, “ליטוש” במונחיו של ז’יד, הנובעת מהחירות ומהדמיון, שני יסודות שבקיום הממשי מתכנסים ומסתיימים בעשייה.
 
הספרות היא ביטוי של הרחבה וחריגה, משום שהיא משחררת את הדמיון לפעול ולשרטט אפשרויות חדשות. האדם אינו רק מה שהוא כבר, אלא גם מה שהיה יכול להיות או מה שיוכל להיות. האפשרויות שנדחו או האפשרויות החדשות – שתיהן יסוד אונטולוגי מתמיד בהוויית האדם. האדם אינו רק עובדה גמורה; הוא תמיד גם, ואולי בראש ובראשונה, אפשרות להיות; האדם הוא תמיד יותר ממה שהינו בפועל. קונדרה, המהרהר על עבודתו כסופר, כותב: “דמויות הסיפורים שלי הן אפשרויות שלא התגשמו. […] סיפור אינו וידויו של הסופר אלא חקר חיי אדם במלכודת שהפך להיות עולם”.[8] הספרות, גם כשהיא מתייחסת לעולם ולעובדתיות, נושאת בחוּבה את האפשרות הפתוחה. קונדרה הבחין בין “המציאות” העובדתית לבין “הקיום”, היינו האקזיסטנציה האנושית, הכוללת גם את האפשרות שטרם התממשה. הרומן “אינו בוחן את המציאות כי אם את הקיום. והקיום […] הוא שדה האפשרויות האנושיות, כל מה שהאדם יכול להיות, כל מה שהוא מסוגל לעשות. מחברי הרומאנים משרטטים את מפת הקיום, תוך שהם חושפים אפשרות אנושית זו או אחרת”.[9] הקיום אינו חריגה מוחלטת מהעובדתיות; הוא אינו מציין את ההימלטות אל הפנטזיה, שכן: “להתקיים פירושו ‘להיות בתוך העולם'” (שם).
 
אלחנדרו חודורבסקי, בספרו ריקוד המציאות, הציע ניתוח דומה ל”פעולה השירית”: “היא צריכה ליצור מציאות אחרת בלב המציאות הרגילה. […] היא פותחת דלת לממד חדש, יש לה ערך מטהר […] היא מוכרחה להיות סדק חיוני בסדר המאובן של החברה, לא ביטוי גחמני למרד עיוור”.[10]
 
כדאי לשים לב למונח “סדק”, שבו משתמש חודורובסקי. סדק אינו רווח, אלא קרע, פגיעה בסדר הדברים הנתון. הוא מבטא את מה שלא צריך להיות בעולם מסודר. קוטזי, בספרו ילדותו של ישו, הציע תיאור חד לתופעת הסדק, והבחין בינו לבין הרווח: “רווח הוא לא כמו סדק […]. רווחים הם חלק מהטבע, חלק מהדברים כמו שהם. […] סדק זה דבר שונה לגמרי. סדק הוא שבר בסדרי הטבע. זה כמו לפצוע את עצמך בסכין, או לקרוע דף לשניים”.[11] טענתו של חודורובסקי נעשית עתה ברורה: הספרות – והאמנות בכלל – היא סדק המאפשר ליסוד עלום, שאינו מופיע בחיי היומיום, להגיח מתוך סדק ולהנכיח אפשרות חדשה.
 
במיון הקלסי של אברמס, התיאוריה הספרותית ההולמת לתיאור עמדה זו היא התיאוריה הפרגמטיסטית, שלפיה ליצירה ספרותית יש תכלית שמעבר לה. הספרות אינה בהכרח תחום אוטונומי שמשמעויותיו הן פנימיות בלבד; אדרבה, היא יכולה לספק מבט חדש שעשוי להעשיר את עולמו של הקורא.[12] היא יכולה לשחרר אותו מהתפיסה הרואה את המציאות הממשית שבה הוא חי כמציאות בלעדית כופה שאין בלתה. הספרות מאפשרת לנו לעבור אל מישור אחר; היא הסדק, הפורע את סדרו של עולם השגרתי והמוסכם.
 
מאוטנר, כהוגה חברתי, בחר הפעם לחרוג מכתיבתו האקדמית. בחירה זו ראויה לעיון. מדוע בחר ב”סדק” הספרותי וּויתר על שפת השיח האופיינית לו כתיאורטיקן של משפט, חברה ותיאוריה פוליטית? סביר להניח שבחירה זו מבטאת הכרה במוגבלות הטיעון הרציונלי־רפלקטיבי. דרך זו נוסתה עשורים רבים, ולא הובילה לפעולה ולשינוי. מאוטנר מניח, כנראה בצדק, כי שינוי עשוי להתחולל אם דמיונם של בני האדם יבקיע, אם יהיה בכוחם לראות דרך הסדק את האפשרויות האחרות, שאותה הם אינם רואים בחיי היומיום.
 
יצירתו של מאוטנר משתייכת לסוגה של הספרות האוטופית. כתיבתו מבטאת קו אופייני ליצירות אוטופיות שונות – אי־שביעות רצון מהמצב הקיים, וביקורת עמוקה על החברה המוליכה את עצמה לאבדון. אבל מאוטנר אינו נביא זעם. הוא מבין כי יש מצבים שבהם תש כוחה של נבואת הזעם בדיוק כשם שתש כוחו של הטיעון. כמחברי אוטופיות רבים לפניו, וביניהם הרצל, הוא מבקש לתאר בצבעים חיים אפשרות קיום חלופית, שטרם נוסתה. לא כאן המקום לדון באוטופיה, במאפייניה, ביתרונותיה או בחסרונותיה. לצורך הדיון אסתפק באפיון סוג האוטופיה הספרותית הספציפית שמציע מאוטנר.[13]
 
ארנסט בלוך הצביע על קווי הדמיון שבין האמנות והספרות לבין האוטופיה. שתיהן עוסקות באופנים שבהם האדם חושב את עצמו ומעצב את עצמו. העתיד האפשרי הוא חלק מהותי ברפלקסיה עצמית זאת. האוטופיה היא ציר התייחסות שאליה פונה האדם וממנה הוא שב אל קיומו. האוטופיה, כמו הספרות, עוסקת במה שלא התרחש אבל יכול להתרחש. האוטופיה, כמו הספרות, תובעת שינוי.[14] מאוטנר, בדומה לבלוך, לא משרטט אוטופיה הזרה לחלוטין לקיום. האוטופיה שהוא מציע היא אוטופיה אפשרית, משום שהיא נטועה בתוך הוויית החיים הממשית של האדם. בלוך הבחין בין “אוטופיה מופשטת”, שאינה מצויה בזיקה למציאות הממשית, לבין “אוטופיה מוחשית”. זו האחרונה אינה באה להמציא משהו חדש:
 
החדש הטוב לעולם אינו חדש לחלוטין. אין מוצאו מן היד הריקה או מראש המרחף לכאורה באוויר. דברים מעטים הם פחותי חשיבות מראש כזה. ואין לך עניין ההופך מהר כל כך לגרוטאה מסוג זה של אבנגארד. לעומת זאת, החדש הטוב מעורב עם הזרמים של זמנו ועם האותות למיפנה של העבר הקוראים להמשך ההליכה.[15]
 
 
 
הן אפשר
סיפור מזרח־תיכוני עתידני
מני מאוטנר
 
יום שישי לפני הצהריים. סוף חורף שנת 2060. שמש נעימה. אושרי פרג'ון צועד לאורך חוף הים של תל אביב. עדיין קר מכדי לשחות, אבל נעים לשוטט. כמו בכל יום שישי, גם הערב תתכנס המשפחה ל"ארוחת שבת". אבל הערב תהיה זו ארוחה מיוחדת: ליאת, אשתו, מארגנת מסיבה לציון יום ההולדת השישים שלו. את שעות הבוקר המאוחרות של ימי השישי נוהג אושרי לבלות עם עשרה מחבריו ב"פרלמנט" בבית קפה שבמערב רמת השרון: דיבורים על פוליטיקה (הרבה), עסקים, נסיעות לחו"ל, ורכילות. אבל זה אינו יום רגיל בחייו, ואושרי רוצה "להיות עם עצמו", ובשבילו להיות עם עצמו זה קודם כול להיות אל מול המרחבים הפתוחים של הים ותחת המרחבים הפתוחים של השמים. ("שטויות", היה מקנטר אותו לעתים אחד מחבריו, "אתה אוהב את חוף הים כי זה המקום הכי קרוב בארץ לאמריקה!").
 
 
 
הוא נולד בשנת 2000, שלושה חודשים לאחר ראשית האלף החדש, בחצור הגלילית. אביו הגיע ליישוב עם משפחתו כילד בסוף שנות השישים של המאה העשרים מחאלב שבסוריה, במסע שעבר דרך טורקיה. האב עבד כטכנאי מזון במפעל שימורים באחד הקיבוצים באזור, התפרנס בצורה מניחה את הדעת, ונהנה מיציבות ומכבוד בעבודתו. אמו הגיעה עם משפחתה מאוקראינה כתינוקת בגל העלייה של השנים הראשונות של שנות השבעים של המאה. היא עבדה כמזכירה רפואית בבית החולים "זיו" שבצפת. אושרי היה השני מבין חמשת ילדיהם. הם היו משפחה חמה ומלוכדת, בראש ובראשונה בגלל האהבה והכבוד שנהגו הוריו זה בזה, וגם בילדיהם. בתיכון היה תלמיד טוב למדי, אף כי השקיע לא מעט זמן ומרץ בעיסוקים שמעבר ללימודים. בימים שלא לפני בחינות היה משחק כדורגל כמעט מדי יום אחר הצהריים משך שעה. פעמיים בשבוע היה מגיע בשעות הערב למתנ"ס המקומי לשיעורי פסנתר, שהחל בהם בגיל עשר, בעידודה של אמו. במסיבות השכבה של בית הספר היה זה הוא שהכתיב את המוזיקה, כשחבורה של בנות מתגודדת סביבו ומביטה בו בהערצה. כבר בראשית שנות הנעורים שלו הבין שהוא ניחן בהופעה נאה (גבה קומה, חסון, כהה עור, בעל עיניים שחורות ושיער שחור), ובעיקר בהרבה קסם אישי וחן. כל מי שנתקל בו אהב להיות איתו, לעשות איתו דברים. ולשמחתו, זה כלל בראש ובראשונה את בנות בית הספר שבו למד.
 
בגמר לימודי התיכון, בשנת 2019, התגייס אושרי לחטיבת הצנחנים. הוא היה בעל כושר גופני טוב, ולא סבל יותר מדי בריצות הארוכות ובמסעות המפרכים של הטירונות וקורס המ"כים. הוא אהב את המגע הבלתי אמצעי עם הטבע, אבל את עיקר השירות שלו עשה במשימות שיטור וביטחון שוטף ב"שטחים". שעות אין קץ של עמידה בנקודות מרכזיות בערים, סיוע למעצרים, חיפושים בבתים בלילות. אושרי השתעמם מהעמידה משך שעות במקום אחד. הוא ספר את הדקות עד סוף כל משמרת, ואת הימים עד לחופשת השבת הקרובה. הוא גם שנא את הפריצות לבתים בלילות: ילדים מבוהלים, אמהות מפוחדות, אבות מושפלים, רהיטים המוזזים ממקומם. מפקדיו לחצו עליו לצאת לקורס קצינים. גם אביו טען שמכיוון שצפויות לו עשרות שנים של שירות מילואים, עדיף להיות קצין מאשר חייל. אבל אמו אמרה: "צבא זה דבר מסוכן. תגמור עם זה כמה שיותר מהר. ובכלל, לפני שאתה מסכן את החיים שלך, אתה בטוח שאתה מזדהה עם הפוליטיקה שמפעילה את הצבא? ואתה בטוח שאתה סומך על האחריות של הפוליטיקאים שמפעילים את הצבא?" אושרי הקשיב לאמו. הוא הבין שלמרות שהיו בשירות הצבאי שלו לא מעט רגעים משכרים של "חבר'ה" ואחווה של גברים צעירים, עדיף לצאת לאזרחות.
 
אושרי ידע היטב שמעבר לים יש עולם מרתק, מגוּון, מפתיע, מסקרן. העולם לא מתחיל ונגמר בישראל, ובטח לא בחצור הגלילית, חשב. הוא הבין שהדרך הטובה ביותר עבורו להפוך את העולם הזה לחלק מחייו היא להתגייס ליחידת המאבטחים של אל על. הוא התקבל לקורס השב"כי בקלות, עבר אותו בלא קושי, ומצא עצמו שבועות אחדים אחר כך משוטט ברחובות של ערים שקודם לכן רק ראה בטלוויזיה ובקולנוע: ניו יורק, לונדון, רומא, פריז, טורונטו, מוסקבה, בייג'ין, מומבאי, ועוד. הוא שכר לעצמו דירת חדר וחצי באזור מתפתח על גבול תל אביב־יפו, ואפילו הצליח לחסוך כסף. אושרי פרג'ון חשב שהחיים טובים אליו עד מאוד.
 
במיוחד עשו עליו רושם הביקורים בסין ובהודו. הוא היה מודע היטב לעוני המנוול שבהודו ולטוטליטריות של המשטר בסין. אבל הוא גם למד שהמעמד הבינוני בכל אחת משתי המדינות האלה גדול מהבחינה המספרית מגודל האוכלוסייה של אירופה כולה. הוא השתכנע במה שרבים ידעו זה מכבר: בעשורים הבאים דרום מזרח אסיה עומדת להיות שחקן כלכלי, ולכן גם פוליטי, מוביל בעולם.
 
 
 
ליאת פיינגולד נולדה בשנת 2002 והייתה צעירה מאושרי בשנתיים. שני הוריה עלו מרוסיה בעלייה הגדולה של ראשית שנות התשעים. הם השתקעו בחולון. אביה היה מהנדס מים בעירייה, ואמה מורה לפיתוח קול בקונסרבטוריון העירוני של בת־ים. היא נולדה אחרי שני בנים, וכולם בבית קראו לה "נסיכונת". היא הייתה ממוצעת קומה, מעט מלאה, ובעלת תווי פנים סלאביים: עצמות לחיים בולטות, עיני שקד גדולות בצבע כחול שעל גבול הסגול, ושיער צהוב עז. גם היא הייתה תלמידה טובה למדי בתיכון, וגם אותה העסיקו דברים שמעבר ללימודים: תחילה הייתה מדריכה ב"צופים", ואחר כך, בשנת הלימודים האחרונה שלה, רשג"דית. היא הוכיחה יכולות ניהול ויזמוּת מרשימות, שלנוכח גילה הצעיר הפתיעו את הורי החניכים שלה. בגמר לימודי התיכון התנדבה ל"שנת שירות", ובילתה עם שבעה מחבריה לשבט הצופים כמדריכה בפנימיית נוער ליד אשקלון. השמונה סייעו לתלמידים בהכנת שיעוריהם, ארגנו עבורם חוגי העשרה, והיוו עבורם דוגמה לערכים של עבודה קשה ונתינה. לאחר שירות צבאי מעשיר כמשקי"ת חינוך בחטיבת גולני, היא החלה בלימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. כדי להתפרנס, וגם כדי לראות עולם, הגישה את מועמדותה לקורס הדיילות של אל על, התקבלה, וסיימה בהצלחה. גם ליאת פיינגולד חשבה שהחיים טובים אליה עד מאוד.
 
 
 
שנת 2023. טיסה 001 של אל על לניו יורק. אושרי תפס את מקומו בצד שמאל, במושב הסמוך למעבר, שורות אחדות לפני תא הטייסים. הוא סקר את הצוות הנכנס למטוס כדי להתארגן לטיסה. ליאת צעדה פנימה כשהיא גוררת מזוודת מתכת קטנה. דיילות ידעו אילו מושבים שמורים למאבטחים, וכאשר דיילות צעירות היו נכנסות למטוס הן היו סוקרות בדרך כלל את מאבטחי הטיסה. ליאת התבוננה קדימה; היא לא הורידה את מבטה אל מושבי הנוסעים. אושרי הבחין מיד בשילוב של עצמות הלחיים, העיניים והשיער. הוא נדרך והסתקרן. אבל הוא ידע שדיילות צעירות משרתות את נוסעי החלק האחורי של המטוס. "חבל, אבל אולי משהו יתפתח בהמשך, בכל זאת", חשב. הוא בילה על מושבו את כל אחת־עשרה השעות שלאחר מכן, כשמדי פעם הוא מנסה לשחזר בזיכרונו את מראהּ.
 
כשהמתינו להסעה למלון בניו יורק נוצרה ההזדמנות, ולא אחד כאושרי יחמיץ אותה. ניסיונו לימד אותו שאין צורך במשפטים שנונים או מתוחכמים מדי; הישירוּת השקטה שלו כמעט תמיד עשתה בשבילו את העבודה. הוא כיוון את עיניו השחורות, הטובות, הישר אל עיניה, הושיט אליה את ידו, ואמר: "אני אושרי". ליאת התבלבלה לרגע, אבל הושיטה את ידה שלה. "אני ליאת". באוטובוס דאג לשבת לצדה, והחלה מתפתחת שיחה מסוג השיחות שליאת הייתה מכנה "שיחות רזומה":
 
"כמה זמן את באל על?"
 
"חצי שנה. ואתה?"
 
"קצת למעלה משנה. איפה גדלת?"
 
"בחולון. ואיפה אתה?"
 
"בחצור הגלילית. את לומדת?"
 
"כן, שנה ראשונה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. ואתה?"
 
"אני לא. אבל אני מתכנן".
 
הם הגיעו למלון "מנהטן גרנד הוטל" וקיבלו את חדריהם.
 
"תרצי שניפגש בצהריים ונסתובב ביחד?"
 
"לא, אני הולכת לישון לכמה שעות, ואז נועלת את עצמי בחדר כדי לכתוב עבודה שעליי להגיש עד סוף השבוע".
 
 למחרת הם נפגשו בארוחת הבוקר.
 
"איך התקדמה כתיבת העבודה?"
 
"לא רע. נשאר לי עוד קצת להוסיף, ואולי לתקן, אבל בעצם כמעט סיימתי".
 
"אז היום נוכל להסתובב ביחד!"
 
"אפשר. אבל קודם עליי לקנות כמה מתנות שהבטחתי לאחים שלי. מבחינתי, אם ניפגש בפתח המלון בשעה שתיים, זה יכול להיות בסדר".
 
אושרי שב לחדרו. מה עושים כעת? איך מעבירים את הזמן? אם רק היה בסביבה פסנתר, היה פורק עליו את המתח וההתרגשות.
 
הם בילו את שעות אחר הצהריים והערב ברחובות ה"לואר איסט סייד". מדי פעם עצרו בבית קפה או במסעדה כדי לצבור כוחות מחודשים ולהתענג על האוכל האתני שברובע. אושרי ציין לעצמו שיש לה קול רך ונעים, תנועות ידיים מצומצמות, שהיא לעולם אינה קוטעת את הדובר אליה, ושהיא עוצרת למשך שנייה או שתיים קודם שתשיב על שאלה, כחוככת בדעתה מה להגיד. אושרי אהב את זה. בעשר בערב, עייפים, הם שבו למלון. אושרי ליווה את ליאת אל פתח חדרה, ולבו הלם. מה יקרה עכשיו? האם תזמין אותו להיכנס? אבל הדברים התפתחו במהירות. ליאת העבירה את כרטיס פתיחת הדלת, הסתובבה אליו, פלטה "יכול להיות שנתראה מחר", חמקה במהירות אל החדר, ונעלה את הדלת. אושרי נגרר אל חדרו. אם רק היה בסביבה פסנתר.
 
למחרת הם נפגשו שוב בארוחת הבוקר. אושרי הציע שיבלו את היום ביחד. ליאת הסכימה. היא הציעה ביקור בתערוכה שזה עתה נפתחה במוזיאון לאמנות מודרנית, ואושרי הסכים מיד. הם בילו אפוא עד שעות אחר הצהריים המאוחרות במוזיאון. אחר כך עצרו במסעדה הודית מפורסמת לאכילה ולהתאוששות ממושכות. בגמר הארוחה הציע אושרי את אזור מערב ה"ווילג'" להמשך שוטטותם. הם צעדו ברחובות הרובע, מתענגים על המראות והאנשים. בשש וחצי בערב מצאו עצמם אל מול בר שבו הייתה אמורה להתחיל בנגינתה רביעיית ג'אז. ליאת הזמינה בירה; אושרי הזמין קוניאק. לאחר ארבעים דקות, כאשר הופעת הנגנים עמדה להסתיים, זינק אושרי ממקומו בהחלטה של רגע, נטל כיסא, התיישב לצד הפסנתרן, והחל מנגן. הוא הלך על בטוח: קטע הפסנתר מתוך "הדברים החביבים עליי" של ג'ון קולטריין. הפסנתרן היה המום לשנייה, אבל התעשת מיד, ובחיוך רחב הצטרף לנגינתו של אושרי. הקהל גם הוא הופתע, אבל הכיר מיד בחוויה הייחודית הצפויה לו, ועודד את הנגנים במחיאות כפיים ובקריאות עידוד. ההופעה הסתיימה. הקהל הודה לנגנים בחום. כשיצאו אמרה ליאת: "ניגנת נפלא. אבל למה לא סיפרת לי שאתה מנגן?"
 
"כמעט את כל הדברים עליי עוד לא הספקתי לספר לך", השיב אושרי, ולאחר הפסקה של שנייה או שתיים הוסיף: "וגם את, בעצם, עדיין לא הספקת לספר לי את רוב הדברים עלייך".
 
הם חצו כביש, הרמזור החל מתחלף, ומוניות החלו לצפור. אושרי אחז בידה של ליאת, ומשך אותה בריצה קלה אל עבר המדרכה. הוא חשב שהוא האיש המאושר בעולם. בהגיעם אל המדרכה המשיך לאחוז בידה. ליאת לא התנגדה. דקה־שתיים אחר כך חיבק את כתפה. שבועות אחדים אחר כך למד מליאת שכאשר חצו את הכביש בריצה וידה בידו, הרגישה גם היא, כמוהו, שהיא האדם המאושר בעולם. זה היה הרגע הפלאי, הגדול, שבו שני בני אדם מרגישים באותו זמן עצמו שהאהבה השתלטה עליהם, וכמה נפלא שכך.
 
בתשע בערב, עייפים, הגיעו למלון. אושרי ליווה את ליאת אל חדרה. היא פתחה את הדלת. לפתע הסתובבה אליו, חיבקה את כתפו ונשקה על לחיו. אושרי חיפש את פיה. היא לא התנגדה. אחרי דקה ארוכה ניתקה ממנו קלות, פלטה "נתראה שוב מחר", חמקה אל החדר ונעלה את הדלת. אושרי פנה אל חדרו והשתרע על המיטה. הוא היה אחוז התרגשות. היה לו מנהג: כשהיה נתקל בציטטה שמצאה חן בעיניו, היה שומר אותה ב"פַייל" מיוחד במכשיר הסלולרי שלו. הוא פתח את הפייל, ומצא מיד את הציטטה שחיפש – מתוך הגברת עם הכלבלב של צ'כוב, שלמד בשיעורי הספרות בכיתה י"א: "נתחוור לו שבכל העולם כולו אין לו עתה נפש קרובה, יקרה וחשובה ממנה... אשה זו מילאה עכשיו את כל חייו: הייתה צערו ושמחתו, האושר היחיד שייחל לעצמו". רק לפנות בוקר הצליח סוף־סוף להירדם.
 
למחרת בצהריים יצאו בטיסה חזרה לתל אביב. במהלך עשר שעות הטיסה ביקרה אותו ליאת פעמים אחדות, אף כי לרגעים ספורים, ואולם בכל פעם הביאה לו שתייה ואוכל ממטבח המחלקה הראשונה. כאשר המתינו להסעה בנמל התעופה בן־גוריון, שאל אותה למעשיה למחרת. ליאת השיבה שתהיה בשיעורים באוניברסיטה עד ארבע אחר הצהריים. הם סיכמו להיפגש בכיכר אנטין, במעלה רחוב איינשטיין, בפתח האוניברסיטה, בארבע ורבע. אושרי הגיע כבר בחמישה לארבע. כל דקה נדמתה לו כנצח. כשנפגשו, חיבק אותה ממושכות, והיא חיבקה אותו. הם שוטטו ברחובות של דרום תל אביב. אושרי הציע להראות לה את דירתו. היא הסכימה. כשנכנסה טלפנה לאמהּ ואמרה שתשוב הביתה רק למחרת לפנות ערב, לאחר יום לימודים נוסף.
 
אושרי וליאת נכנסו לתקופה המאושרת שבה רצו להיות בכל רגע פנוי ביחד, ושבה סיפר כל אחד לאחר על חייו. הם סיפרו על המשפחות שלהם, על ימי בית הספר התיכון, על הצבא, על אהבות קודמות. הם דיברו על ספרים שאהבו, על סרטים והצגות שאהבו, על להקות רוק שאהבו. הם דיברו עם "הצבת צוותים" כדי שיצוותו אותם ככל שניתן באותן טיסות, אבל הבקשה נענתה באופן חלקי בלבד. בשבועות הבאים מצאו עצמם לא פעם ולא פעמיים כל אחד מהם לחוד בתל אביב או בערים שונות בעולם, סובלים קשות, וסופרים כל רגע עד לפגישתם הבאה, שבה פיצו עצמם על סבל ניתוקם. כאשר אושרי נשאר בתל אביב וליאת טסה, הוא היה אוסף אותה משדה התעופה עם נחיתתה, כשהוא מגיע למקום חסר סבלנות דקות ארוכות לפני הנחיתה. הוא פשוט לא היה מסוגל לעשות שום דבר אחר מלבד להמתין ולחשוב על הרגע שבו ייפגשו. אבל היו גם לא מעט מקרים שבהם הצליחו לטוס ביחד ולבלות שעות קסומות במיטב הערים של אירופה וצפון אמריקה, ואפילו בבייג'ין שבסין.
 
 
 
ארבעה חודשים אחר כך עברה ליאת לדירתו של אושרי. שנתיים אחר כך, ב־10 בספטמבר 2025, הם התחתנו. אושרי היה בן עשרים וחמש וחצי, וליאת בת עשרים ושלוש. כשנרשמו לנישואין, הרבנות של תל אביב עוררה שאלות גם בקשר ליהדותו של אושרי וגם בקשר לזו של ליאת. את הקושי בקשר ליהדותו של אושרי פתרו השניים בקלות. הם הסבירו שהוריו של אושרי נישאו בישראל, ושאם היו בעיות בקשר ליהדותה של אמו, כי אז הרבנות של צפת לא הייתה משֹיאה אותה עם אביו. הרבנים קיבלו את הטיעון הזה מיד. הוכחת יהדותה של ליאת הייתה קשה בהרבה; הרבנים דרשו הוכחות כתובות. "מדינה לא יכולה לנהוג באופן מעליב כל כך באנשים הצעירים שלה", אמרה ליאת לאושרי. "אולי נתחתן בניו יורק, נירשם כנשואים במשרד הפנים, ונקיים מסיבת נישואין למשפחות ולחברים?" לבסוף נמצא הפתרון: אותר דוד זקן של אמה של ליאת בחיפה, אושרי הסיעוֹ לתל אביב, והדוד, בעל זקן עבות וחובש מגבעת, סיפר לרבנים כי הוא יודע שבלנינגרד שימש הסבא־רבא של ליאת מצד אמהּ גבאי באחד מבתי הכנסת שבעיר, ושעד עלייתם לישראל נישאו כל בני המשפחה עם יהודים. בני הזוג נרשמו לנישואין.
 
הטקס התקיים ב"גן אירועים" שביקנעם, שנבחרה משום שהייתה במחצית הדרך שבין חולון וחצור הגלילית. אושרי זרח. "אף אחד לא באמת יכול לדעת מה יהיה בהמשך", חשב. "יכול להיות שניקלע למשברים. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: לעולם לא ניפרד; תמיד נהיה ביחד". ליאת קרנה, ונדמתה כל הערב כמרחפת על כנפי ציפורים. כל הערב הם הסתובבו בין אורחיהם, ולא טעמו מהאוכל אפילו כזית; הם היו נרגשים מדי. הם היו שני אנשים צעירים שאושרם לא ידע גבול.
 
באוקטובר 2025 פרשו אושרי וליאת מאל על. "הצבת צוותים" הלכה לקראתם: בקשתם לטיסה אחרונה, משותפת, לניו יורק התקבלה בהבנה, ונענתה.
 
אושרי החל בלימודי חשבונאות ב"מכללה למִנהל" שבראשון לציון. הוא מצא לעצמו עבודה כמאבטח במלון "החוף התכול" שבתל אביב. הוא למד מדי יום עד חמש אחר הצהריים, ואז היה מגיע למלון למשמרת עד אחת־עשרה בלילה. חודשים אחדים לאחר תחילת עבודתו הסתבר שפסנתרן הבר של המלון פרש. אושרי הציע להחליפו, והתקבל. שעות העבודה שלו התכווצו לשבע עד עשר וחצי בלילה, מה שאִפשר לו לעבור בבית לשהות קצרה בין הלימודים והעבודה. שכרו גדל, ונוספו אליו לא פעם גם "טיפים". כאשר היו נקלעים אחת לכמה חודשים ליתרת חובה גבוהה מדי בבנק, נאלצו, בלית בררה, לפדות חלק מהחסכונות שצברו בעבודותיהם.
 
ליאת החליטה להקדיש את כל השנה ללימודים. עקב שנתיים של טיסות, הצטברו אצלה פיגורים בכמה קורסים. היא מילאה לעצמה אפוא מיכסת לימודים גדושה, מתוך כוונה להשלים את התואר עד סוף השנה. הם היו נפגשים מאוחר בלילה, ולא אחת, למרות הימים העמוסים שעברו עליהם, היו מסיימים באחד הברים האהובים עליהם בעיר. הם היו קמים בבקרים מותשים, אבל מאושרים, ולכן מלאי מרץ, בכל זאת.
 
אושרי גילה את נפלאות הים של תל אביב. שלוש פעמים בשבוע, בקיץ ובחורף, היה משכים קום ושוחה משך ארבעים דקות מערבה למזחים. בימי שישי אחר הצהריים היה נפגש בפארק הירקון עם קבוצת חברים מהצבא ומיחידת האבטחה למשחק כדורגל. לאחר מכן, בערב, היו מתארחים אצל הוריה של ליאת לארוחת שבת. אבל אחת לארבעה שבועות היו עולים לארוחה אצל משפחתו של אושרי בצפון. בימי שישי כאלה החמיץ אושרי את משחק הכדורגל השבועי, אבל מצא פיצוי במפגש עם הוריו ומשפחתו.
 
בגמר שנה אינטנסיבית של לימודים, השלימה ליאת את חובותיה לקבלת התואר. היא ניגשה למכרז לתפקיד של מפיקת אירועים במחלקת התרבות של עיריית חולון. המלצה שהביאה ממנהליה באל על, ועוד אחת שהביאה מאחד ממוריה בחוג, הניסיון שהביאה עמה מתנועת הנוער, משנת השירות ומהצבא, והרושם הטוב שהותירה בריאיון, הקנו לה את התפקיד. בשנים הראשונות עסקה בעיקר בעבודה השחורה, שבלעדיה לא יכול שום אירוע להתקיים: הדפסת ותליית מודעות, תיאום ההסעה של מרצים, הזמנת כיבוד לאירועי הפתיחה של תערוכות ופסטיבלים, ועוד. אבל זו הייתה עבודה עם אנשים מעניינים, שאפשרה לה להביא לידי ביטוי את כישורי הניהול שלה, וגם הבטיחה שכר סביר ויציב (קביעות כעובדת עירייה קיבלה ליאת רק כעבור שש שנים). מצבם הכלכלי השתפר. אושרי המשיך ללמוד ולעבוד.
 
 
 
ב־2026, לאחר שתי שנות לימודים, נדרש אושרי להחליט באשר להמשך דרכו: האם יצטרף למשרד רואי חשבון לצורך התמחות? הוא החליט לבחור בדרך אחרת. במהלך לימודיו הבחין בכך שלא מעט מרואי החשבון חוצים בשלב מסוים בקריירה שלהם את הקווים, ועוברים לעשיית עסקים בעצמם. אושרי חלם על עסק משלו, כזה שהוא יהגה אותו, יקים אותו, ינהל אותו, יפתֵח אותו, וזה מה שהוא עשה.
 
אושרי זכר שבאחת הטיסות קרא באקונומיסט כי תעשיית התיירות היא הגדולה בעולם. (הוא זכר משהו כמו הכנסות של שניים וחצי טריליון דולר בשנה ומאה ועשרה מיליון מקומות עבודה בעולם). הוא זכר גם שקרא פעם בריאיון שזו התעשייה הצודקת ביותר מבחינת חלוקת ההכנסות – כל מאה דולרים של תייר מתחלקים בין בני אדם רבים: חדרניות, טבחים, מלצרים, נהגי מוניות, מפעילי אתרים, וכולי, ושהיא עדיפה לאין ערוך על תעשיית ההייטק, שבה תשעים וחמישה מכל מאה דולרים נשארים בידי קבוצה קטנה של בעלי כישורים גבוהים. בטיסות הוא התוודע לגודל העצום של הודו וסין, לגודלו העצום של המעמד הבינוני שלהן, לגידול המתמשך של המעמד הזה, ולכך שאוכלוסיית הודו מונה כשלושים מיליון נוצרים, ואוכלוסיית סין כארבעים מיליון. הוא חיבר את כל הנתונים האלה והחליט להקים חברת תיירות שתתמחה בהבאת תיירים מהודו ומסין לישראל. "כולם חושבים שאפשר להרוויח כסף רק מהייטק", אמר לליאת. "זה לא נכון. תמיד יצטרכו חולצות, תחתונים ונעליים, ומישהו יצטרך לספק אותם. אני רוצה להיות באמצע: בתעשייה של אספקת חוויות. מסתבר שקניונים בעולם תופסים עצמם פחות ופחות כאתרים של מכירת מוצרים, ויותר כאתרים ליצירה ולאספקה של חוויות. כך גם מסעדות, ואפילו מוזיאונים. תיירות היא התעשייה בהא הידיעה של אספקת חוויות. אני רוצה להיות שם".
 
אושרי נכנס לתקופה הקשה של הקמת עסק. הוא נפגש עם חברו מימי הצבא דוד בראון. דוד סיים את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה של עם ישראל, וייעד עצמו ללימודי דוקטורט ולחיים אקדמיים. אושרי פרס בפניו את מחשבותיו: "אני מבקש ממך שלושה חודשים של עבודה בתקופת חופשת הקיץ, שבהם תעמוד בראש צוות שיבנה מצגת לליווי טיול בן שישה ימים בארץ. בתמורה, תקבל עשרה אחוזים ממניות החברה. אם החברה תיכשל, הפסדת שלושה חודשים, אבל לפחות השתתפת במיזם מעניין. אם החברה תצליח, תוכל להיות בעל רכוש משמעותי, וגם תיהנה מהכנסות שיעזרו לך בתקופה שבה תהיה מרצה באוניברסיטה. הרי שנינו יודעים עד כמה שכר הסגל האקדמי דל!" דוד ביקש שבועיים למחשבה, ובסיומם השיב בחיוב, ואף הביא עמו שניים מחבריו: דוקטורנט בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ותלמיד תואר שני במדעי הדתות. לכל אחד משניהם הבטיח אושרי שבעה אחוזים ממניות החברה, והצוות בראשות דוד סגר עצמו למשך שבועות כדי לתכנן סיור בארץ, שיכלול את ירושלים, בית לחם, תל אביב, נצרת, הכינרת, אתר "ירדניה" לטבילה של נוצרים בנהר הירדן, רמת הגולן, ים המלח, ומצדה כמובן. הם נועצו גם בחבר משותף שעבד באחת מחברות ההייטק שברמת החייל, והחליטו לשלב בטיול גם חצי יום של היכרות עם תעשיית ההייטק הישראלית. למבקרים בחודש הרמדאן הוסיפה הקבוצה השתתפות בסעודת האיפטאר – סעודת שבירת הצום – באחד היישובים הערבים בארץ, שאנשיהם מזמינים מבקרים לארוחותיהם. במקביל, חתם אושרי על חוזי אופציה לשכירת אוטובוסים ולשכירת חדרי מלון באתרים בארץ. לאחר ארבעה חודשים של עבודה מאומצת עמדה לרשות החבורה מצגת עשירה באנגלית, שהייתה אמורה להיות מותקנת על מסכי טלוויזיה באוטובוסים. אושרי גם פעל לגיוס מורי ומורות דרך, ונהגים ונהגות של אוטובוסים. הוא ידע עד כמה האיכות של עובדיו אלה תהיה קריטית להצלחת החברה שלו, ולכן הקפיד למיין את אנשיו באופן אישי. מבחן הסף שהפעיל היה חינניות. מניסיונו במטוסים, במסעדות ובמקומות אחרים של מתן שירות למד שהתכונה החמקמקה הזו, שאו שנולדים איתה או שלא, התכונה שקשה להגדירה אבל היא מוחשית בכל זאת, היא מפתח חשוב להצלחה של כל אינטראקציה בין בני אדם.
 
כעת הגיע השלב המכריע במיזם: ההתקשרות עם חברות התיירות בהודו ובסין. אושרי ידע שאין לו סיכוי להתקשר עם החברות הגדולות באמת בשתי המדינות. לאחר לימוד מדוקדק של החומרים הרלוונטיים באינטרנט, איתר בכל אחת משתי המדינות חברה בגודל בינוני, שנמצאה בתהליכי צמיחה. הוא הכין חומרים על עצמו ועל החברה־בהקמה שלו, פנה למחלקת הנספחים המסחריים במשרד החוץ, וביקש את עזרתה. בסיוע הנספח המסחרי של ישראל בניו דלהי והנספח המסחרי של ישראל בבייג'ין, נוצר קשר בין אושרי לבין המנכ"ל של החברה ההודית והמנכ"ל של החברה הסינית. מנכ"ל החברה ההודית, "אינדיה טורס", השיב מיד בחיוב על פנייתו של אושרי להיפגש עמו. מנכ"ל החברה הסינית לא השיב. בלית בררה, איתר אושרי חברה אחרת בקטגוריה של "בינונית וצומחת", "ג'ויפוּל טורס", ושוב בסיוע הנספח המסחרי של ישראל בבייג'ין פנה אליה. לאחר עשרה ימים הגיעה תשובה חיובית. מצויד במצגת ובחומר רקע על עצמו, על חבריו שסייעו לו, ועל צוות העובדים שלו – וגם לאחר שקרא את ספר ההדרכה לגבי עשיית עסקים בסין, "אל תדפוק צ'פחה לסיני" – טס אושרי למומבאי ולבייג'ין. שישה שבועות אחר כך נחת בישראל דינש קוסלה, מנכ"ל החברה ההודית, יחד עם ארבעה מעוזריו, ושמונה שבועות אחר כך הגיע הו צ'י וונג, מנכ"ל החברה הסינית, עם חמישה מעוזריו. אושרי שכר אוטובוס מפואר, חדרים בכמה בתי מלון, ויצא עם אורחיו לדרך. את תפקיד המדריך מילא דוד בראון. האורחים התלהבו מהמקצועיות של אושרי ומתוכניותיו. אבל לאושרי טרם היה ניסיון מוכח. כל אחת משתי החברות ביקשה אפוא ערבות בנקאית בסך שבעים וחמישה אלף דולרים למקרה של תביעה מצד לקוחות בלתי מרוצים שלה. הסכומים הגדולים האלה לא עמדו לרשותו של אושרי, כמובן. הוא לקח הלוואה בבנק, מעט כסף מהוריו ומהוריה של ליאת, והגיע עם כל אחת משתי החברות להסכמה שיעמיד לרשותה ערבות בסך עשרים אלף דולרים בלבד, ואת יתרת הסכום יעביר לקרן נבדלת, בשנתיים הבאות, מתוך התקבולים שיגיעו לו. ארבעה חודשים אחר כך החלה ליאת טורס בע"מ, חברה ששבעים ושישה אחוזים ממניותיה הוחזקו על ידי אושרי וליאת במשותף, להביא את ראשוני תייריה לארץ. בשנה הראשונה הגיעו שמונה־עשר אלף תיירים, בשנייה עשרים ושמונה אלף, בשלישית ארבעים ושניים אלף, וברביעית חמישים ואחד אלף תיירים. אושרי עבד מסביב לשעון. הוא הקים צוות מנהלי במשרד המרכזי של החברה, והגדיל וטיפח את כוח האדם של החברה. הוא עבד קשה, אבל הוא ראה את העסק שלו קם וצומח, והוא גם הרוויח כסף. לקראת השנה החמישית הוא התקשר עם יצרנית אוטובוסים הולנדית בחוזי שֶֹכר־מכר ארוכי טווח, מתוך הנחה שעדיף לו לשלם עבור רכישת בעלויות באוטובוסים מאשר לשלם דמי שכירות. במקביל רכשו אושרי וליאת דירת ארבעה חדרים לא הרחק מבית הוריה של ליאת בחולון. לרשותם עמד פחות מחצי ממחיר הדירה, אבל משכנתה השלימה את היתרה.
 
 
 
ואולם המאורע הגדול של השנים האלה היה הולדתו של גל, בנם הבכור של אושרי וליאת, ב־2028. בסריקת המערכות של החודש השלישי להיריון בישר הרופא לליאת ולאושרי שהם עתידים לחבוק בן. השניים שבו הביתה נרגשים ומאושרים, מייחלים להמשך מוצלח של ההיריון. אבל בערב, בשבתם ליד שולחן המטבח, אמרה ליאת בעצב: "זהו, אנחנו נכנסים לספירה של שמונה־עשרה שנים קדימה".
 
"כן", הסכים אושרי, "מעכשיו כאשר נקרא את החדשות או נצפה בחדשות בטלוויזיה לא נוכל שלא לשאול את עצמנו אם ההתפתחויות מובילות לשלום, או שמא להמשך מצב המלחמה".
 
"ואני לא יכולה לשכוח את המועקה של ההורים שלי, כשכל אחד משני האחים שלי עלה לאוטובוס בבקו"מ בתל השומר ונבלע בתוכו", הוסיפה ליאת באנחה.
 
חצי שנה אחר כך, בלידה שנמשכה עשרים שעות, אך לא הייתה קשה מדי, נולד הילד, דומה לליאת בתכול עיניו ובצהוב שערו. (אושרי, שעבר יחד עם ליאת את קורס ההכנה ללידה, נכח, כמובן, בכל התהליך). רגשות שלא הכירו וחוו כמותם קודם לכן קשרו אותם אל הילד בעבותות שאין חזקים מהם.
 
גל התגלה כתינוק טוב מזג וחייכן. מדי יום חמישי סיים אושרי את עבודתו בשלוש אחר הצהריים, ואת יתרת היום בילה עם הילד במגרשי משחקים, בחוף הים, בפינת חי, במשחקי כדור, בבנייה בקוביות, כשאושרי נאבק בעצמו, לא תמיד בהצלחה, שלא לפתוח את מכשיר הסלולר שלו, המצפצף אחת לכמה דקות עם הודעות דוא"ל ו־ווטסאפ חדשות, והכול בליווי שירי ילדים ("ידיים למעלה, על הראש", "כושי כלב קט", "השפן הקטן") ובריטואלים משותפים קטנים של אבא ובן, שאושרי המציא ופיתח יחד עם הילד. השניים היו מסיימים את היום בטקס האמבטיה, ולאחריו הלבשת הפיג'מה, לא פחות משלושה סיפורים, והשכבה לשנת הלילה. בגמר היום מצא עצמו אושרי שרוע אל מול הטלוויזיה מותש אבל מאושר ונרגש, כשהוא משתף את ליאת בחוכמות האחרונות של הילד. "הוא ילד יוצא דופן, ממש יוצא דופן", היה אושרי ממלמל בחצי פה כמבקש אישור, וליאת, שידעה שהוא טועה, משום שכל ילד הוא מקסים וחכם בדרכו, הייתה משיבה: "כן, הוא יוצא דופן, אבל בוא לא נגיד את זה לעצמנו יותר מדי פעמים". בנוסף, כל שעות יום השישי ויום השבת הוקדשו לפעילות משותפת של אושרי וליאת עם הילד (מלבד משחק הכדורגל השבועי ביום שישי אחר הצהריים, שעליו אושרי לא ויתר).
 
שנתיים אחר כך, באמצע 2030, נולדה אלה, שהייתה כהת עור ושחורת עיניים ושיער כמו אביה, וגם ארוכת גפיים כמותו. ושלוש שנים אחר כך, ב־2033, נולד אמנון, שהיה תינוק יפה תואר, שקט וטוב מזג, בהיר עור ושיער כאמו, אבל דומה בתווי פניו לאביו. אושרי וליאת מצאו עצמם כעת נדרשים לנהל את חייהם של שלושה ילדים קטנים. זה לא היה קל, זה חייב אין־סוף תיאומים, לפעמים זה הוביל למתחים, אבל האהבה וההערכה שעמדו ביסוד הזוגיות שלהם, והאושר שבהורות, חיפו על הכול. פרננדו פסואה, שרבים סוברים כי הוא גדול המשוררים של המאה העשרים, כתב ש"המילה מכילה את העולם כולו", ושבמילה "כלולה כל האפשרות לומר ולחשוב את העולם". עם כל גדולתו, ספק אם פסואה דייק. המילה אינה יכולה להכיל ולבטא את אושרם של הורים הנמצאים עם ילדיהם או חושבים עליהם, וגם לא את סבלם של הורים המתגעגעים לילדיהם הקטנים הרחוקים מהם, ולהבדיל, המילה גם אינה יכולה להכיל ולבטא את יגונם של הורים שאיבדו את ילדם. אושרי וליאת היו מותשים תמידית ומייחלים בכל רגע פנוי למעט שינה, אבל אושרם לא ידע גבול, ומכיוון שהיו צעירים, נמצאו להם גם כל הכוחות הנדרשים. למרות הקשיים, הכול נראה טוב, והעתיד נראה מבטיח.
 
 
 
ב־19 באוקטובר 2030 זה התחיל. משאית של 30 טון, נהוגה בידי פלסטיני, שירדה בדרך מירושלים למעלה אדומים, התנגשה בעוצמה באוטובוס עמוס בחיילים. האוטובוס הושלך אל התהום. עשרים ושמונה חיילים נהרגו ושמונה נפצעו קשה. שעות אחדות אחר כך תקפו פלסטינים את עמדת השמירה בבסיס בשומרון, פרצו פנימה, והרגו תשעה חיילים בחדר האוכל. ברשתות החברתיות פורסם כרוז של "פנתרי פלסטין הצעירים": "ישראלים, אין לנו כוונה לפגוע בכם. אתם יכולים לסלק את הבודקים הביטחוניים מהמקומות הציבוריים שלכם. לא נפגע בכם, אבל ננהל מלחמה נגד חיילי הצבא שלכם המכפיפים אותנו לשלטון כיבוש על אדמתנו. מבחינה משפטית, אנחנו רשאים לפגוע גם במתנחלים שלכם, שהרי עשרות שנים הייתה עמדתכם שלהתנחלויות שלכם בשטחינו יש ערך ביטחוני, ושהמתנחלים כמוהם כחיילים. ואולם אנו מרסנים עצמנו, וגם במתנחלים, שהם אזרחים, ויש בהם נשים וילדים, לא נפגע. לא רק אתם, גם אנחנו רוצים לחיות בעצמאות, בשלום, בכבוד עצמי, בשלווה ובשגשוג, אבל צבא הכיבוש שלכם לא רק שאינו מאפשר לנו זאת, אלא גם הופך את חיי היום־יום שלנו לגיהינום של שלילת החירות האישית והפוליטית, השְפלות, ופגיעה בכבוד האנושי שלנו. אם תצאו משטחינו, נפסיק לפגוע באנשיכם". ואולם למחרת, ב־20 באוקטובר 2030, הושלך רימון לעבר יושביו של בית קפה בעפולה. תשעה נהרגו. שעות אחדות אחר כך פורסם כרוז מטעם "המטה הלאומי לשחרור פלסטין": "לא נוותר אפילו על שעל אחד מאדמות ארצנו הקדושה והאהובה פלסטין. נפגע בכל ישראלי בכל מקום שנפגוש בו, עד לגירושכם המוחלט מכאן". יום אחר כך, ב־21 באוקטובר 2030, התפוצץ אוטובוס בחיפה. עשרים ושבעה נהרגו. ישראל הייתה מזועזעת. למעלה משבע מאות פלסטינים נשלפו ממיטותיהם ונעצרו לחקירה. אבל זה לא מנע את המשך ההתקפות. ביום הבא, 22 באוקטובר, פרצו פלסטינים לישיבה בדרום הר חברון והרגו שלושה־עשר מורים ותלמידים. ישראל והפלסטינים נדמו כעומדים על סִפהּ של אינתיפאדה רוויית דמים נוספת.
 
 
 
אבל לא זה מה שקרה.
 
אנשי ישיבת "פדות־גאולה", ישיבה דתית־לאומית קיצונית ליד שכם, החליטו שאי־אפשר לעבור לסדר היום. ב־22 באוקטובר 2030 הם נכנסו לכפר סמוך, מלווים באנשי נוער הגבעות, שהתגוררו במאחז לידם (וכבר שנים קודם הפכו מתנחלים לכל דבר ונהנו מתמיכה נרחבת של מוסדות המדינה), פרצו לבתים, והחלו יורים ביושביהם. אחרים הוצאו מבתיהם בכוח, והחלו נמלטים ברכביהם מזרחה. הפורעים גם העלו באש בתים. המעשה של אנשי "פדות־גאולה" התפשט למקומות אחרים. בהמשך היום ולמחרת, אנשי שש ישיבות קיצוניות אחרות, גם הם בליווי אנשי נוער הגבעות שבסביבתם, פרצו לכפרים, טבחו ביושבי בתים, גירשו אחרים, והעלו באש בתים, שדות ומטעים. אנשי נוער הגבעות שבשיפולי השומרון ובסמוך לבקעת הירדן התנפלו על בדואים מקומיים, ירו בעשרות מהם למוות, ואת הנותרים גירשו מזרחה, תוך שהם מעלים באש את אוהליהם, את הבקתות ואת דירי הצאן שלהם. בכמה מקומות הצטרפו חיילים מיחידות ההגנה המרחבית לפורעים. פלסטינים רבים התבצרו בבתיהם, רבים מהם חמושים, ובחלק מהמקרים נתקלו הפורעים באש וספגו אבדות. במקרים אחרים נתקלו הפורעים באנשי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שאף הם ירו בהם. אבל אלפי פלסטינים החלו נמלטים מבתיהם מזרחה. כבישי האזור נגדשו בכלי רכב מלאים עד אפס מקום באנשים ובחפצים. בכמה מקרים הפכו המכוניות האלה מלכודות מוות ליושביהן: הפורעים ירו אל צמיגי המכוניות, ואחר כך טבחו מטווח קצר ביושביהן. צילומים של ילדים, נשים ואזרחים טבוחים, של בתים, שדות ומטעים העולים באש, של טורים ארוכים של מכוניות שכיוון הנסיעה שלהן מזרחה, של פקקי תנועה צפופים – כל אלה החלו להתפרסם ברשתות החברתיות ובערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם. צמד המילים הנורא מכול מאז מלחמת העולם השנייה, טיהור אתני, הוצמד ככותרת לאירועים. קציר הדמים של היומיים האלה היה מאתיים ארבעים ושמונה פלסטינים הרוגים, חלקם אנשי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, ועשרים ותשעה פורעים יהודים הרוגים.
 
הארץ פרסם בראש העמוד הראשון שלו את הפתיחה של "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" של ביאליק:
 
קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל־הַחֲצֵרוֹת,
 
וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל־הַגְּדֵרוֹת
 
וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל־גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים
 
אֶת־הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת־הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל־הַחֲלָלִים.
 
וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל־הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל־הַפְּרָצִים
 
וְעָבַרְתָּ עַל־הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים.
 
ב־24 באוקטובר פרסמו "פנתרי פלסטין הצעירים" כרוז: "הישראלים מבקשים לחזור על 1948 בשטחים שכבשו ב־1967. אנחנו קוראים לאחינו הפלסטינים תושבי ישראל להצטרף אלינו ולסייע בהגנתנו. אנחנו קוראים ליהודים תושבי ישראל שיש להם מצפון ואנושיות לפעול בכל דרך פוליטית וציבורית להגנתנו, וגם לבוא לעזרתנו במקומות היישוב שלנו. אנחנו קוראים לעולם להתערב ולגרום להפסקה מיידית של מעשי הזוועה". הממשלה לא התכנסה ולא הגיבה. ראש הממשלה, גונן פלד, ממפלגת "ישראל איתנה", נמצא בסיור בגליל העליון, ולא הפסיקוֹ. המטה הכללי של צה"ל לא התכנס, ודובר צה"ל לא הגיב. אבל מאות ערבים ישראלים החלו לנוע בכבישים המובילים ליהודה והשומרון כשהם מצוידים בנשק. מאות יהודים החלו נעים אף הם מזרחה במכוניותיהם, מצוידים בנשק. חלקם היו אנשי ארגון "בדרך להחלמה", שמזה שנים הקדישו יום בשבוע להסעת פלסטינים, בעיקר ילדים, תושבי עזה ויהודה והשומרון, לבתי החולים של ישראל, ובחזרה. מדי פעם הם נתקלו בדרכם בכוחות של צה"ל שניסו לעצור אותם, אבל בדרך כלל הם הצליחו לעקוף את המכשולים ולהגיע ליישובים הפלסטינים שבשטחים. כאשר הפורעים נתקלו בערבים, וגם ביהודים, שחשו מישראל, הם ירו עליהם, אבל גם נורו בחזרה. לפורעים היה יתרון: הם לא היו לכודים במכוניותיהם; הם ארבו בצדי הדרכים ובעיקוליהן. בחילופי האש האלה נהרגו עשרים ותשעה אזרחים ישראלים, ערבים ויהודים, ותשעה פורעים. צילומים של ההרוגים התפרסמו מיד ברשתות החברתיות ובערוצי הטלוויזיה בארץ ובעולם. בעקבות זאת, גבר זרם הנעים מישראל אל השטחים. במקביל, פרסם ארגון "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" כרוז ברשתות החברתיות: "אשר הזהרנו מפניו – קרה. ערביי ישראל, שתמיד טענו שהם 'גיס חמישי', הצטרפו לאחיהם ביהודה והשומרון כדי להתקומם נגד השלטון הישראלי שם וכדי להרוג בנו. דמם בראשם; בני מוות הם. ואם יצטרפו אליהם שמאלנים מישראל, הרי ידוע זה מכבר שאף הם בבחינת בוגדים, ודינם כדין הערבים".
 
שעות אחדות אחר כך פשטו חבורות של פורעים יהודים על שכונות ערביות ביפו, בחיפה, בירושלים ובעכו, כשהם יורים בכל הנקרה בדרכם. מאות משפחות ערביות נסו על נפשן וביקשו למצוא מסתור אצל חבריהן היהודים. בשני העשורים שקדמו לאירועים האלה שיפרו האזרחים הערבים של ישראל את השכלתם, השתלבו במוסדות רבים של החברה האזרחית, ויצרו קשרים חברתיים אמיצים עם עמיתיהם היהודים. כעת עברו רבים מהם אל בתי חבריהם כדי למצוא בהם מחסה. אנשי "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" החלו מתדפקים על הדלתות בצעקות "מישהו פה מסתיר ערבים?" וניסו לפרוץ לדירות. במקרים אחדים עלה הדבר בידם, והם ירו למוות בכל מי שמצאו, יהודים וערבים כאחד. אחדים מהם נורו על ידי המתגוננים.
 
ראש הרשות הפלסטינית טלפן לראש ממשלת ישראל. נאמר לו שראש הממשלה עסוק, ויחזור אליו בהמשך. הרשות הוציאה כרוז שבו קראה למדינות העולם הנאורות להתערב. במקביל, הגיש שגריר הרשות באו"ם בקשה לכינוס דחוף של מועצת הביטחון.
 
בליל 24 באוקטובר 2030 הוציאו שתי קבוצות של מתנחלים קול קורא המגנה את האירועים. אנשי "מתנחלים למען שלום", בראשות רופא מבית החולים הדסה שבירושלים, כתבו: "תמיד האמנו שנוכל לחיות בשלום ובשיתוף פעולה פורה עם שכנינו הפלסטינים ביהודה והשומרון. אכן, ברבות השנים נוצרו בינינו לבינם קשרים אמיצים ושיתופי פעולה מעשירים. כוונותינו היו תמיד כוונות של שלום. אנו רואים באלו מבינינו הפורעים בפלסטינים אנשי שוליים שאיבדו צלם אנוש. אנחנו קוראים לממשלה להפסיק באופן מיידי את האלימות ואת שפיכות הדמים, כדי להשיב את המצב לקדמותו. תנחומינו למשפחות ההרוגים באשר הן". ארגון "יהודה למען השלום", שבסיסו באפרת, וחבריו עובדי מדינה, עורכי דין ורופאים מגוש עציון העובדים בירושלים, הוציא אף הוא קול קורא ברשת: "אנחנו נדהמים ומלאי בושה לנוכח מעשי האלימות הקשים של פורעים מקרבנו. מעשיהם חורגים מכל נורמה דתית, אנושית ומשפטית. אנחנו מצֵרים על הדם שנשפך, ומעבירים את תנחומינו למשפחות החללים משני הצדדים. אנחנו קוראים לממשלה להשתלט על האירועים ולמצות את הדין עם מפירי החוק". רבהּ הקשיש של אפרת, הרב שלמה ריסקין, תלמידו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, הוציא אף הוא הודעת גינוי חריפה, וקרא לממשלה להשליט באזור את שלטון החוק. חברת הכנסת מיכל הירש, ראשת מפלגת "ישראל ליברלית", הגיבה בשידור רדיו בעצב מריר: "אנחנו מברכים על שלוש הקריאות האלה, אבל חבל שהן הגיעו כל כך מאוחר. שנים קראנו למתנחלים להוקיע ולהקיא מתוכם את הקיצונים שביניהם. שנים הזהרנו שהם יגררו את המדינה ואת האזור כולו לאסון גדול. אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא". ובהמשך אמרה: "אחרי רצח רבין ב־1995 חיבק שמעון פרס את הציונות הדתית, והוא פעל נכון, משום שרוב אנשי הקבוצה הזאת הם אנשים טובים. אבל לחיבוק הזה היה מחיר גדול: הוא מנע מהציונות הדתית את הצורך לעשות חשבון נפש". המראיין קטע את חברת הכנסת: "אחרי הרצח, הרב אהרן ליכטנשטיין כתב מאמר בדם לבו, היו גם אחרים". "נכון, היו הרב ליכטנשטיין ז"ל והרב יואל בן־נון ייבדל לחיים טובים וארוכים, ואולי היו עוד כמה", אמרה הירש, "אבל בעיקרו של דבר, הציונות הדתית לא התעמתה עם העובדה שצמחו בשורותיה קבוצות קיצוניות, אלימות, מסוכנות, אנטי־דמוקרטיות בעליל. משך שנים ארוכות אנשי הקבוצות האלה גם התבטאו באופן מתועב וגם עשו מעשים מתועבים, אבל הזרם המרכזי של הציונות הדתית סבל אותם, ולא הוקיע אותם, ואפילו הכניס אותם למפלגות שלו. כעת הגענו לשלב תשלום המחירים, והמחירים כבדים".
 
למרות הקריאות של שני ארגוני המתנחלים האלה ושל הרב, הפּרעות נמשכו. הפורעים תוגברו על ידי מתנחלים קיצונים נוספים, ואלו פשטו על יישובים פלסטיניים נוספים, טבחו ביושביהם, גירשו רבים מהם מבתיהם, והעלו באש בתים, שדות, מטעים וגם כלי רכב. כאשר נתקלו בערבים וביהודים מישראל, שחשו לעזרת הפלסטינים בשטחים, הם לא היססו מלירות בהם. בקציר הדמים הזה נהרגו שלוש מאות עשרים ושניים פלסטינים תושבי השטחים ושישים ושמונה ערבים ויהודים ישראלים. שלושים ושבעה מהפורעים נהרגו גם כן.
 
במאמר המערכת של הארץ נכתב: "דומה שהגירוש טבוע בדי־אן־איי של המתנחלים הקיצונים. משך שנים הם עסקו בגירושים 'מקומיים' של פלסטינים משטחי המרעה שלהם, ממטעי הזיתים שלהם, ומאדמותיהם החקלאיות, וכעת הם הרחיבו את דרכי הפעולה שלהם לשטחי יהודה והשומרון כולם".
 
בעשרות ערים בעולם התקיימו הפגנות נגד ישראל. הפגנות התקיימו גם בעשרות ערים במדינות ערביות. הדוברים קראו למשתתפים לעזוב הכול ולהתחיל לצעוד לכיוון ירושלים כדי להגן על אחיהם המוסלמים. סוורים בנמלי הולנד, גרמניה ודנמרק הודיעו כי יסרבו לפרוק אוניות ובהן מטענים מישראל. האיחוד האירופי הדליף שהוא שוקל להטיל על תיירים מישראל חובת הצטיידות בוויזה. בלה מונד הצרפתי פורסם כי מחלקת התביעה של בית הדין הפלילי הבינלאומי שבהאג בוחנת אפשרות לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלת ישראל לקראת העמדתו לדין בגין פשעים נגד האנושות. בגארדיאן הבריטי פורסם כי איגוד הטייסים הבינלאומי שוקל להורות לאנשיו שלא לטוס לישראל.
 
שלטון החמאס בעזה אף הוא פרסם כרוז: "זה למעלה מעשר שנים אנחנו במצב של הודנה עם ישראל. אבל האירועים האחרונים באדמות הכבושות הם מצב חדש, שלא יכולנו לחזות אותו מראש. לפיכך, אין לנו בררה אלא להצטרף לאחינו במאבקם". שעות אחדות אחר כך נורו טילים מעזה ליישובי דרום הארץ, וגם לאשדוד, ראשון לציון, רחובות, תל אביב, גבעתיים ורמת גן. לא היו אבדות בנפש. סוללות ההגנה האווירית פעלו היטב, וכך גם מנגנוני האזעקה. מטוסי חיל האוויר הוזנקו ותקפו מתקנים צבאיים ואזרחיים של החמאס. לא נורו טילים נוספים מעזה.
 
איראן הודיעה כי היא מכריזה מלחמה על ישראל, אבל לא עשתה דבר מעבר לכך. פרשנים כתבו כי איום הצוללות הגרעיניות של ישראל, המסוגלות להשמיד כמה ערים איראניות בעת ובעונה אחת, יגרום לאיראן להסתפק בתגובה מילולית, ולכל היותר לפעול כלפי ישראל באמצעות שלוחתה – ארגון החיזבאללה שבדרום לבנון. אכן, מִפקדת החיזבאללה הוציאה כרוז: "לא נעמוד מנגד כשדם אחינו הפלסטינים ניגר כמים, ואלפים מהם מגורשים באלימות מבתיהם. ישראל מדינה פושעת, והיא אשמה במצב החדש שנוצר. נפעל כדי לסייע לאחינו בני פלסטין". לרגע נדמה היה שהחיזבאללה יסתפק בזה, אבל שעות אחדות אחר כך, ב־27 באוקטובר 2030, בשעה שמונה בערב, נורו מדרום לבנון אלפי טילים לעבר חיפה וגוש דן. בתוך זמן קצר הצטרף לירי מלבנון ירי טילים מסוריה. סוללות ההגנה מפני טילים פעלו היטב. מטוסי חיל האוויר הוזנקו כנגד אתרי השיגור. מטוסים אחרים הסתערו על תשתיות צבאיות ואזרחיות של לבנון וסוריה: בסיסי צבא, תחנות חשמל, מכוני מים, גשרים. גם חיל הטילים, שזה מקרוב הוקם בצה"ל, הופעל וירה מאות טילים אל מתקני תשתית בלבנון ובסוריה. התגובה הישראלית הייתה קשה ומכאיבה, אבל ירי הטילים אל ערי ישראל נמשך בארבעת הימים הבאים. עשרות בניינים בחיפה, בתל אביב, ברמת גן, בגבעתיים ובפתח־תקווה, בהם בניינים רבי קומות, נחרבו עד היסוד. בניין בן חמישים קומות בקרבת הקריה בתל אביב, שספג פגיעה ישירה, התמוטט כמעט לחלוטין, ולמעלה מ־600 יושביו נהרגו. בניין הלב ע"ש סמי עופר בבית החולים איכילוב נפגע קשות, וכך גם האגף המזרחי של מוזיאון תל אביב. בבניין מגורים ביישוב הסמוך לנמל התעופה בן־גוריון גרם טיל אחד להרג של למעלה מתשעים ילדים. רעשי ההתפוצצות של כל טיל נשמעו במרחק של קילומטרים, וכל נפילה של טיל גרמה לניפוץ זכוכיות בחלונות בתים ובחלונות ראווה במרחק של מאות מטרים. למעלה מאלפיים ושש מאות אזרחים נהרגו ואלפים רבים נפצעו. צילומים של הבניינים ההרוסים ושל רחובות החסומים על ידי ערימות גבוהות של שברי בניינים פתחו את כל מהדורות החדשות בעולם. במקביל, שודרו שוב ושוב צילומים של בני אדם הרוגים ונמלטים בשטחים.
 
בעת שנורה מטח הטילים הראשון, ב־27 באוקטובר 2030 בשעה שמונה בערב, נמצא אושרי בישיבת עבודה במלון בקיסריה. הוא ניסה ליצור קשר עם ליאת, אבל מערכת הטלפון חדלה מלפעול. אושרי המבועת נטש את הישיבה, רץ אל מכוניתו והחל דוהר הביתה. אבל כמוהו עשו עשרות אלפים אחרים, ומכיוון שמערכות הרמזורים של גוש דן קרסו, וגם מכיוון שבחלק מהרחובות קרסו בניינים אל הכבישים וחסמו אותם, נהיגה שהייתה אמורה לארוך לא יותר משעה נמשכה כמעט שלוש שעות. כל הדרך התפלל אושרי שימצא את ליאת והילדים בריאים, ושהוא עצמו יצליח לחבור אליהם בשלום, למרות הטילים המתפוצצים כל העת. אושרי נמצא בחרדה ובמתח שלא ידע כמותם מעולם. סמוך לאחת־עשרה בלילה הגיע חסר נשימה ומותש לביתו, ודמעות עמדו בעיניו כאשר חפן בזרועותיו, בחיבוק ממושך, את ליאת הדומעת מהקלה, וכאשר וידא שגל ואלה ישנים בריאים ושלמים. הערכת מצב מהירה העלתה כי המקלט בבית שבו גרו הוריה של ליאת היה מוגן ומרווח יותר. סמוך לחצות התדפקו אפוא אושרי וליאת על דלת הדירה של הוריה של ליאת, כשהם נושאים בזרועותיהם את גל בן השנתיים ואת אלה בת החצי שנה, וכשהם מצוידים בכל האוכל, מזון התינוקות והחיתולים שנמצאו ברשותם. עוד באותו לילה העביר אביה של ליאת למקלט הבניין מזרן, והציב אותו בסמוך לאחד הקירות. בימים הבאים הייתה ליאת נרדמת כשהיא מסוככת בגופה על שני ילדיה הקטנים. הילדים סבלו מהשינוי הפתאומי בחייהם, ומהצפיפות וההמולה שבמקלט, וגל סבל מההגבלה הקשה על החופש שלו. כאשר נשמעו הדי ההתפוצצויות של הטילים, היו הילדים נבעתים ופורצים בבכי. גם סירנות האזעקה והסירנות של רכבי ההצלה, שנשמעו לאורך היממה כולה, הכניסו את הילדים לחוסר שקט, והעירו אותם משנתם, כמעט תמיד בבכי. אבל לכולם היה קשה, לא רק לילדים; גם המבוגרים במקלט היו מתוחים וחרדים, ואולם הם השתדלו לשלוט ברגשותיהם ולנהוג אלו באלו בעדינות.
 
מיד למחרת התקפת הטילים הראשונה החלו שיירות ארוכות של מכוניות עושות דרכן מערי המרכז ליישובי הפריפריה. כל מי שהיו לו בני משפחה או חברים במושבים ובקיבוצים רחוקים ביקש למצוא אצלם מחסה. צימרים באזורים חקלאיים הוצפו בפניות לשכירת חדרים. מכיוון שנמל התעופה בן־גוריון נסגר, החל מתפתח בתוך שעות שוק שחור של הוצאת ישראלים בספינות וביאכטות, וגם במטוסים קלים, לקפריסין. משפחות עשירות שילמו לבעלי הספינות והיאכטות ולבעלי המטוסים סכומים של עד תשעים אלף דולרים במזומן, או שהפקידו בידם את רכבי הפאר שלהם בליווי ייפויי כוח בלתי חוזרים להעברת הבעלות ברכבים. הצנזורה אסרה על פרסום סיפורי הנטישה והבריחה, אבל הידיעות הועברו ברשתות החברתיות ומפה לאוזן. בין השאר, הופצו שמועות על שני חברי ממשלה וכמה חברי כנסת שמילטו את בני המשפחה שלהם לחו"ל.
 
ישראל נכנסה להלם. באופן בלתי צפוי התהפך עליה עולמה, באחת. בתוך ימים ספורים נהרגו ונפצעו אלפים מאזרחיה, ובהם גברים, נשים, ילדים וזקנים. ברחבה שלפני המכון הפתולוגי באבו כביר התגודדו אלפים שהקשר שלהם עם יקיריהם נותק, והם הגיעו כדי לברר אם עדיין נותרו בחיים. בתי החולים היו גדושים בפצועים. המדינה נקלעה לכאוס. מערכות החשמל בגוש דן ובחיפה קרסו. עמודי חשמל שנעקרו ממקומם חסמו כבישים. לאורך הרחובות נמצאו פרוסים חוטי חשמל, חלקם חיים. עשרות אלפי בתים נותקו מאספקת החשמל. מערכת הרמזורים קרסה. בלילות השתלטה חשיכה על הרחובות. מערכות המים של גוש דן נבקעו, רחובות הוצפו, ועשרות אלפי בתים נותקו מאספקת המים. תחנות דלק רבות חדלו מלתפקד. מערכות הטלפון והאינטרנט קרסו. בפתחי הסופרמרקטים וחנויות המכולת נוצרו תורים גדולים, ואולם דלתותיהם ננעלו לאחר שעות ספורות, משאזלו מוצרי היסוד שבהם, וחדשים בוששו מלהגיע. מומחי בריאות הזהירו מפני התפשטות מחלות, אבל בהיעדר תרופות נותרו בתי המרקחת סגורים משך מרבית שעות היום. כמעט כל משרדי הממשלה נותרו סגורים. גם מוסדות החינוך לא נפתחו. קווי האוטובוס פעלו באופן חלקי בלבד. תנועת הרכבות הופסקה. בעמק האלה הוקם בית עלמין זמני לאלפי החללים.
 
ב־28 באוקטובר 2030, ב־03:00 לפנות בוקר לפי שעון ווֹשינגטון הבירה, טלפן עבדאללה מלך ירדן אל נשיא ארצות הברית גארת' ג'ונסטון. "מיסטר פרזידנט", אמר המלך, "אני מצטער על שאני מעיר אותך משנתך בשעה זו של הלילה, אבל אין לי בררה. ישראל מבצעת טיהור אתני בגדה המערבית. מאות רבות של פלסטינים נטבחו. אלפים עושים דרכם כעת אל נהר הירדן בכלי רכב, וגם ברגל, כדי למצוא מקלט בממלכתי. ממשלת ישראל אינה עושה מאום. אם האירועים הקשים האלה יימשכו, בתוך זמן קצר יימצאו מאהלים גדולים של פליטים בצדו המזרחי של הנהר. זה יהיה עניין של לא יותר מימים או שבועות עד שתתעורר רדיקליות קשה בממלכתי, וגם בארצות אחרות באזור. ירדן, המהווה מאחז מערבי איתן החל מהיום הראשון לקיומה, תשנה כליל את אופייה, ותהפוך בסיס אנטי־אמריקאי ואנטי־מערבי במזרח התיכון. גם ישראל עשויה למצוא עצמה מול אויב מר לאורך גבולה המזרחי בן מאות הקילומטרים. אני עומד לפנות למועצת הביטחון של האו"ם כדי שתפעל נגד התוקפנות הישראלית. אבל אני קורא לך להאיץ בישראל לפעול. הרבה מאוד מוטל כרגע על הכף".
 
דקות אחדות אחר כך, במהלך שתואם עם המלך הירדני, טלפן אל הנשיא ראש ממשלת מצרים, ואמר דברים דומים.
 
הנשיא הבין מיד את חומרת ההתפתחויות. הוא טלפן לראש המועצה לביטחון לאומי, פרופ' צ'רלס לואלין, שעמד קודם לכן בראש המחלקה למדע המדינה של אוניברסיטת קולומביה, והורה לו לכנס את המועצה בשעה 04:15 לפנות בוקר. ב־05:40 טלפן הנשיא אל ראש ממשלת ישראל, גונן פלד. "אדוני ראש הממשלה, בשטחי הגדה המערבית מתרחשים אירועים חמורים מאוד", אמר הנשיא. "אני דורש ממך להפעיל מיד את כוחות הצבא והמשטרה שלכם כדי להשיב את השקט על כנו, וכדי להחזיר לבתיהם את כל העקורים".
 
"מיסטר פרזידנט, למיטב ידיעתי, לא קורה הרבה מדי", ניסה ראש הממשלה להיתמם. "ישראל היא שהותקפה מלבנון, מסוריה וגם מעזה, ויש לנו מספר גדול של אזרחים הרוגים ופצועים".
 
הנשיא ג'ונסטון שיסע את דברי ראש הממשלה בטון קר ומתכתי: "קורה המון, אדוני ראש הממשלה. לפני שעה קלה ראיתי תצלומי לוויין, שלפיהם עשרות כפרים בגדה המערבית עולים באש, ואלפי כלי רכב לכודים בטורים ארוכים כשפניהם מזרחה. אני מקווה שאתה מבין את חומרת המצב. אני מצפה שתפעל כדבריי. אני מניח שאין צורך שאפרט בפניך באילו דרכים קשות וכואבות ביכולתנו לנקוט כלפיכם אם תמרו את פינו". הנשיא עצר לרגע, כחוכך בדעתו, ואז הוסיף: "אני מבין שחיל האוויר שלכם תקף אתמול בלבנון, בסוריה ובעזה. האם עליי להזכיר לך שנוכל להפסיק את אספקת החלפים למטוסיכם ובכך לגרום לקרקוע מוחלט שלהם בתוך ימים?"
 
 
 
ב־28 באוקטובר 2030 בשעות הערב הוקמה ממשלת אחדות לאומית בין מפלגת "ישראל איתנה" לבין "מפלגת המרכז". אבל הכנסת לא התכנסה. הממשלה הכריזה על מצב חירום, ושלטה באמצעות צווים שהוצאו בחתימת ראש הממשלה. שר הביטחון הורה לצבא להשתלט על הפורעים בשטחים, אבל כאשר יחידות הצבא התעמתו עמם, היו מבין הפורעים שלא היססו לירות על החיילים, ושבעה־עשר מהם נהרגו. הציבור היה מזועזע. הפגיעה בחיילים שימשה תואנה לממשלה לנקוט יד קשה כלפי הפורעים, אבל לא מעטים מהם עדיין המשיכו במעשיהם.
 
 
 
למחרת התקפת הטילים הראשונה גויס אושרי למילואים, ומכיוון שמערכת הטלפונים לא שבה לפעולה, נותק עמו הקשר. לכל הנסיבות הקשות שבהן נמצאה ליאת הצטרפה כעת הדאגה לאושרי – דאגה שהיא כמו הד פנימי קמאי, דאגה שאי־אפשר להשתחרר ממנה אפילו לשנייה אחת, כזו המשתלטת על מעמקי הנפש ומכרסמת בהם מבפנים, ועדיין ממשיכים לנהוג ולתפקד כמקודם, כאילו עוטים מסיכה וממלאים תפקיד בהצגה. לאחר יומיים־שלושה היה ניכר שהילדים סובלים אף הם מחסרונו של אושרי. כן, גם ילד בן חצי שנה יכול להתגעגע להורהו, ובוודאי ילד בן שנתיים.
 
 
 
לאחר יומיים של התארגנות בבסיס ליד פרדס חנה, הופנתה הפלוגה של אושרי לצפון השומרון. טור שריוניות עמוס בצנחנים עשה דרכו לכיוון אחת הישיבות שבאזור. אושרי ישב בירכתי השריונית הראשונה. לצד הנהג ישב המ"פ, סרן חזי סדן, מנהל סניף בנק מנתניה. אושרי לא חשב על המצפה לו ולחבריו בשעות הקרובות; הוא חשב על ליאת והילדים. מעין פקעת חסמה את מורד גרונו, בטנו הייתה תפוסה ומכווצת, וגפיו נדמו כמשותקות. הדאגה לליאת ולילדים כמעט שאיבנה אותו. הוא נזכר כיצד בשירות המילואים היו החיילים הוותיקים אומרים ש"צבא זה טוב לילדים בני שמונה־עשרה. ברגע שנולד לך הילד הראשון, אתה לא מוכן להסתכן יותר, וכל מה שמעניין אותך זה לחזור הביתה בשלום". הוא גם נזכר כיצד אחד החיילים סיפר שמשך שנים נהג לרכוב על אופניו בהרי ירושלים, לרבות בקטעים מסוכנים, ואולם לאחר שנולד ילדו הראשון, כשהגיע לקטע מסוכן, שעשרות פעמים קודם לכן עבר אותו ברכיבה, מצא עצמו יורד מאופניו מבלי משים ודוחף אותם.
 
לפתע, בעיקול במעלה הדרך, כשלושה קילומטרים מהישיבה, נפתחה על הטור אש. כמה קליעים פגעו במנוע השריונית הראשונה, ואחרים נתקלו בשמשה הקדמית שלה, שרטו אותה, נבלמו ונפלו לאחור. הצנחנים הוותיקים היו מתורגלים. הם קפצו מרכביהם, רצו בריצה שפופה מהירה אל שני צדי הטור, והשתטחו מאחורי מחסות. אושרי הרים לרגע את ראשו וראה דמות. "חזי, אל תיתן פקודת הסתערות", שאג אל המ"פ, ששכב על הקרקע חמישה מטרים משמאלו. "אני חושב שראיתי מאחורי סלע כיפה סרוגה גדולה". חזי סדן ידע מה עליו לעשות. הוא התרומם, רץ בריצה שפופה אל השריונית הראשונה, נשכב על שני המושבים שבחזיתה, ואחז במיקרופון הכּריזה. "הקשיבו היטב, הקשיבו היטב. אני מדבר אליכם בשם צבא ההגנה לישראל. מה שאתם עושים זה מרידה במלכות. צאו מהמסתורים שלכם בידיים מורמות, ולא יקרה לכם רע".
 
דקה ארוכה חלפה, ולא נשמעה תגובה. ואז נשמע קול מאחורי אחד הסלעים: "הארץ חשובה מהמלכות. אנחנו מוכנים להילחם ולמות בעד הארץ".
 
חזי סדן לא המתין: "אם לא תיכנעו, נסתער עליכם ונילחם בכם. האם זה מה שאתם רוצים? אם תיכנעו זה יהיה שיקול לגבי העונש שתקבלו".
 
שוב חלפה דקה ארוכה, ואז: "לא ניכנע. אנחנו מוכנים למסור את נפשותינו על הארץ".
 
גם הפעם חזי לא המתין: "זה מה שאתם רוצים? להפוך את ההורים שלכם לשכולים? להפוך את ההורים שלנו לשכולים? להשאיר אלמנות ויתומים? זה מה שאתם רוצים? תחשבו טוב־טוב על מה שאתם עושים".
 
שוב חלפה דקה ארוכה. לפתע נראתה דמות אדם צעיר יוצאת בצעדים מהוססים מאחורי אחד המחסות, וידיה מורמות. מיד אחר כך הצטרפו עוד שלושה צעירים. "פעלתם נכון", קרא חזי סדן. "תשכבו בחזית השריונית הראשונה על הבטן כשידיכם שלובות על הראש". ארבעת הצעירים פעלו כפי שהצטוו. "האם יש איתכם אנשים נוספים שלא הצטרפו אליכם?" קרא חזי סדן.
 
שוב חלפה דקה ארוכה, ואז יצאו ממחבואיהם בהרמת ידיים שני צעירים נוספים, ואחד מהם קרא: "זהו, אנחנו האחרונים".
 
חזי קרא לאנשיו להשתלט על ששת הצעירים. בתוך שניות הם נאזקו מאחורי גבם, והועלו על השריוניות. אחד הצעירים, חבוש כיפה גדולה ועטוף ציצית, שנראה ממש נער, פרץ בבכי מר. אחד מחיילי השריונית ניחם אותו וחיבק את כתפו. "עזוב אותו. הוא לא ראוי לניחומים", אמר חזי בקור. "נמסור אותו למשטרה הצבאית, הוא יעמוד למשפט כפושע, וזה שהוא נכנע יעמוד לזכותו בשלב העונש".
 
 
 
אושרי הבין מיד שמשהו נורא מתרחש, משהו שישפיע בצורה קשה לא רק על ישראל ועל המזרח התיכון כולו, אלא גם עליו אישית, ואולי, בעצם, עליו אישית יותר מאשר על רבים אחרים. הוא לא טעה. ב־25 באוקטובר הגיע אל המחשב והטלפון שלו דוא"ל מאת מנכ"ל "ג'ויפול טורס" הסינית, ובו הודעה על הקפאת פעילותה של החברה בישראל. שעות אחדות אחר כך הגיע דוא"ל דומה מהמנכ"ל של "אינדיה טורס". אכן, תנועת התיירות לישראל פסקה לגמרי. מטוסים הטיסו אל מחוץ למדינה אזרחי־חוץ, ושבו כמעט ריקים, כשבהם בעיקר צוותי עיתונות וטלוויזיה. בסוף החודש שלאחר מכן, לאחר ששוחרר משירות המילואים שלו, שילם אושרי לעובדיו את משכורותיהם. כך נהג גם בחודש העוקב, למרות שגם בחודש הזה לא הביא לארץ אפילו תייר אחד. אושרי לא היה לבד. המלונות נדמו כערי רפאים, ואתרי התיירות נותרו נעולים. בחודש השלישי הבין אושרי כי המצב חסר תקנה, וכי התיירות לישראל לא תתאושש בטווח הנראה לעין – אף תייר לא ירצה להגיע לארץ שנראית שוב ושוב על מסכי הטלוויזיה בדמותם של אזרחים הרוגים ובתים הרוסים. גם יתרות הכסף שלו החלו מידלדלות, והוא נקלע למשבר נזילות. בצער, פיטר אושרי את כל עובדיו וסגר את משרדו. "ליאת טורס בע"מ" חדלה מהתקיים. אושרי נותר בלא עיסוק ובלא הכנסה. הוא היה חבול, אבל לא שבור. ליאת עודדה אותו בלא הרף, והבטיחה לו שעוד יבואו ימים טובים. "הקלישאות תמיד נכונות", אמרה. "בחיים יש עליות ויש ירידות. כעת אנחנו למטה, אבל תראה שבהמשך נצליח להתאושש. אנחנו צעירים, ויש לנו מספיק זמן לעשות את זה".
 
 
 
המשק הישראלי נקלע לאינפלציה חודשית של עשרות אחוזים. משכורותיהם של שכירים היו צמודות לאינפלציה, והם הצליחו לשרוד, אף כי בקושי. אבל בהיעדר הכנסה מעסקו של אושרי, הסתבר כי החזרי המשכנתה של אושרי וליאת מגיעים לכמעט שמונים אחוזים מהכנסתם, דבר שלא הותיר בידיהם די כספים כדי לממן את צורכי המחיה השוטפים שלהם. הם מכרו את דירתם, וזאת במחיר נמוך בהרבה ממה שיכלו לקבל עבורה אך חודשים ספורים קודם, כיסו את חוב המשכנתה שלהם לבנק, ושמרו בידיהם את יתרת הכסף. הם שכרו דירת שני חדרים בקרבת הוריה של ליאת, ועברו אליה עם גל ואלה. אושרי אפילו לא העלה בדעתו להציע עצמו כפסנתרן במלון "החוף התכול"; הוא ידע מה תהיה התשובה. הוא הציע עצמו כפועל בחברה שעסקה בבנייה מחדש של בניינים הרוסים, ונעשה פועל בניין. בערבים החל ללמוד בקורסים של מרכז הבנייה הישראלי, רכש מיומנויות וניסיון, והתקדם בתפקידים שמילא. היו ימים שבהם חשב שימצא את עתידו בבנייה, כיזם נדל"ן או כקבלן בניין. אבל הוא התגעגע לימים של "ליאת טורס בע"מ", וקיווה שישובו הזמנים שבהם יוכל בכל זאת לפעול בתחום התיירות.
 
 
 
מגי (מרגלית) אורן נולדה בירוחם ב־1990. משפחתה הגיעה ליישוב בסוף שנות החמישים מפאס שבמערב מרוקו. אביה היה רב בישיבה המקומית, ואמהּ עובדת סוציאלית. היו לה ארבעה אחים ושלוש אחיות. כבר מילדות התבלטה בחריפות שכלה ובדעתנות שלה. בחופשות מלימודיה בבית הספר התיכון עבדה כמלצרית במלון "אירוס המדבר", שעל מצוק המכתש הגדול המרהיב, שבגבול העיר. היא התגייסה לצבא, שירתה ביחידת קרקל, וגם עברה קורס קצינות. בגמר שירותה הצבאי החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים היסטוריה של עם ישראל ופילוסופיה. היא התגלתה כאדם מבריק, והייתה תלמידה מצטיינת. בגמר לימודי התואר הראשון החלה בלימודי התואר השני, כתבה עבודת גמר בנושא "השורשים הפילוסופיים של ביקורת הקראים על חז"ל", ומיד אחר כך החלה בכתיבת הדוקטורט. הנושא שלה היה: "כיצד הצליחו הפרושים להביס את הצדוקים בזיכרון ההיסטורי של העם?" – שילוב של יהדות, היסטוריה ולימודי תרבות. במהלך לימודי התואר השני שלה נישאה לדן ארנון, סטודנט לחקר המוח מרעננה, שאותו פגשה בקפטריה של הר הצופים. לזוג נולדו שני בנים ובת. בגמר לימודיהם הם נסעו לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת ייל שבארצות הברית, ובילו בה שנתיים מאושרות ורגועות עם ילדיהם. עם שובם לארץ נקלטו מגי ודן כחברי סגל באוניברסיטה העברית – שניהם באותה אוניברסיטה עצמה. מגי הייתה מלאת מרץ ואופטימית, והחלה שוקדת על הפיכת חיבור הדוקטורט שלה לספר (בעברית, ואחר כך באנגלית).
 
למגי היה קשר חם במיוחד עם אביה, הרב אורן. מעת לעת היו השניים צועדים לאורך הטיילת שמעל מכתש ירוחם, ומשוחחים. הרבה מהשיחות התנהלו כך: "מגי, את יודעת כמה זה כואב לי שעזבת את הדת", היה האב אומר לבתו. "ואת יודעת גם כמה זה כואב לי שהנכדים שלי לא ימשיכו בדרכִּי ובדרכֵּי אבותיי. זה סופי? אולי תעשי מאמץ לחזור, בכל זאת?"
 
מגי חמלה על האיש האהוב והיקר לה כל כך, אבל לא יכלה להיכנע, ודווקא מכיוון שכל כך כיבדה אותו, אמרה לעצמה שהיא לא יכולה להתחמק. "אבא, לא התרחקתי לגמרי. לא הלכתי ללמוד באוניברסיטה פיזיקה או ספרות צרפתית", הייתה אומרת. "למדתי היסטוריה של עם ישראל, וכפי שאתה יודע, אני מתמקדת בעיקר בהיסטוריה של הדתיוּת היהודית. אבל לא, לא אשנה את אורחות החיים שלי ושל משפחתי".
 
"אבל בהלכה יש עושר עצום, שחבל לוותר עליו", היה האב מתעקש.
 
"אני מכירה, כמובן, בעושר האינטלקטואלי והמוסרי העצום הזה", הייתה מגי משיבה, "ואעשה כמיטב יכולתי להנחיל ממנו לילדיי. אבל אני לא מוכנה להכפיף את עצמי לשום מערכת שמכירה במשהו שהוא מעל האדם. בני אדם צריכים להשתמש בתבונתם ולקבוע לעצמם כיצד יחיו, וגם לשאת באחריות לכך, ולא לחיות על פי דוֹגמה שאותה יצרו עבורם בני אדם אחרים. ואשר לעושר שבהלכה, אתה לא מתאר לעצמך איזה עושר עצום, סוחף ומטלטל, יש באוניברסיטה בתחומים כמו פילוסופיה, תיאוריה פוליטית, היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, חקר הספרות, ועוד".
 
"אבל מסורת בית אבא כל כך יפה, מרגשת, אפילו מפעימה, וגם נוסכת ביטחון", היה האב ממשיך ומנסה.
 
"כן, אבל זה בדיוק מה שמרחיק אותי ממנה", הייתה מגי משיבה. "אנשים חושבים שהחיים הדתיים הם חיים קשים, כי הם כפופים לעול של קיום תורה ומצוות, ואילו החיים החילוניים הם קלים, משום שהם חופשיים, וכביכול אין בהם הגבלות ומוסרות. אבל האמת, אבא, היא בדיוק הפוכה. הכי קל זה לחיות בתוך מערכת הדוקה שמסדירה עבורך הכול מראש. הכי קשה זה לחיות את חייך על פי הבחירות שלך, בהתאם לאמונות ולערכים שפיתחת וקבעת לעצמך. ייתכן שעבור מרבית האנשים צורת החיים הזו קשה מדי, ולכן הם נגרפים אל הדת, ומוצאים בה את המענים לשאלות של חייהם. אבל אני מרגישה שאם אחיה אחרת, אוותר על משהו חשוב באישיות שלי".
 
 
 
בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל ב־2022 הוזמנה מגי אורן להשתתף בתוכנית בתאגיד השידור הישראלי של הטלוויזיה שעסקה בשכול. הצעירה שחורת השיער וירוקת העיניים התבלטה בכושר הביטוי המעולה שלה, ברוחב הדעת שלה, ובמקוריות החשיבה שלה. בתגובה לדובר שטען כי השכול הוא מחיר בלתי נמנע של היותנו בארץ החל מיומה הראשון של הציונות, הצביעה מגי אורן על ייחודה של הציונות בהשוואה לתנועות לאומיות אחרות, ועל השינויים שחלו בלאומיות הזו בעשורים שמאז מלחמת ששת הימים. "כל תנועה לאומית מבקשת ללכד יחדיו קבוצה של בני אדם בעלי קשר של אתניות, שפה, זיכרון היסטורי ותרבות משותפים, בטריטוריה ההיסטורית של הקבוצה, במטרה להשיג ריבונות מדינתית", אמרה. "אבל בציונות, התקיימו משך המחצית הראשונה של המאה העשרים שני רכיבים נוספים: בניית חברת מופת המבוססת על צדק חברתי, אחריות אישית, והימנעות מניצולו של האחר; ובמקביל, יצירת אדם המפתח את כישוריו האינטלקטואליים והרוחניים, והמגלה אחריות כלפי הכלל ונכון לתרום ולהקריב לטובת הכלל". מגי אורן גמעה במהירות מכוס המים שניצבה על השולחן שלידה, והמשיכה: "אלא שבעשורים שמאז מלחמת ששת הימים חל שינוי ברכיבים הפנימיים של הלאומיות היהודית: רכיב הטריטוריה נעשה דומיננטי, והרכיבים האחרים התנוונו. ההנהגה הפוליטית החליטה החלטה היסטורית גדולה, שהיא אינה מוכנה להסתפק בהישגים הטריטוריאליים של מלחמת העצמאות, ולו גם במחיר של ויתור על השלום עם העם הפלסטיני ועם מדינות באזור". מגי אורן בקושי הצליחה לסיים את דבריה. היא שוסעה בקריאות מצד חלק מהמשתתפים האחרים בדיון: "אין שלום ויש שכול בגלל הסירוב הערבי לקבל אותנו כאן! הערבים אינם משלימים עם קיומנו כאן!" אבל מגי לא נכנעה: "נכון, יש סירוב ערבי, אבל צריך לומר שהשכול הוא, במידה לא מעטה, גם תוצר של החלטה מודעת של ההנהגה הפוליטית של המדינה באשר ליעדים ההיסטוריים של הציונות והמדינה".
 
ימים אחדים אחר כך התפרסמה על מגי כתבת פרופיל במדור "גלריה" של עיתון הארץ. הסיפור על האשה הצעירה, הנאה והכריזמטית, שבאה מהפריפריה, השתלבה במוסד העלית של האקדמיה הישראלית, ובתוך כך גם הצליחה לתפקד כאמא, הצית את הדמיון. מגי אורן הפכה מרצה מבוקשת בכנסים אקדמיים, וגם בערבי דיון בנושאים ציבוריים. מדי פעם הוזמנה לדבר בתוכניות טלוויזיה, ולשמש פרשנית בתוכניות החדשות.
 
בתוכנית טלוויזיה לקראת חג החנוכה, בדצמבר 2022, דיברה מגי אורן על הציונות הדתית. היא טענה כי מאז מלחמת ששת הימים השתלטה על הציונות הדתית התפיסה המטפיזית־קבלית־מיסטית של הרב קוק, שלפיה ארץ ישראל אינה מולדת לאומית, אלא ארץ ההבטחה והייעוד הדתיים, הארץ שבה אמור העם לממש את בריתו עם האל. "על פי התפיסה הזו", הסבירה, "מצווה היא להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל, משום שההתיישבות הזאת היא ראשית התממשותה של התוכנית האלוהית המשיחית, שתביא לגאולת העם, ובאמצעותה לגאולת האנושות כולה".
 
בתוכנית "יומן", ששודרה בערוץ המסחרי שבועות אחדים אחר כך, המשיכה את טיעונה ואמרה כי על פי התפיסה של הרב קוק, שמנחה חלקים חשובים בציונות הדתית מאז מלחמת ששת הימים, הארץ קדושה, והעם היהודי קדוש וגם נעלה על כל העמים, משום שבו בחר האל להתחיל את תהליכי הגאולה של האנושות כולה, ואילו הגויים טמאים. "מהתפיסה הזו עולה", הסבירה, "שרק העם היהודי אמור להימצא בארץ ישראל, ואילו מי שאינם יהודים אינם אמורים להימצא בה ולטמאהּ. מכאן הסיקו חלק מתלמידי הרב קוק, היושבים בישיבות קיצוניות בשטחים, כי העם היהודי משוחרר מהחובות המוסריות המקובלות, וכי הוא רשאי לנקוט בכל אמצעי כדי לסלק מהארץ את מטמאיה, יושביה שאינם יהודים".
 
בערב עיון, שהתקיים באוניברסיטה העברית במרס 2024, דיברה מגי אורן על הקשיים של ליברלים ישראלים להתחבר ללאומיות היהודית. "בשטחים מתקיים שלטון צבאי, ששולל מהכפופים לו את זכויות האדם ואת הזכויות הפוליטיות שלהם. אם משטר הכיבוש בשטחים, ההולך ומתכונן יותר ויותר כאפרטהייד, הוא פניה של הלאומיות היהודית, כי אז נקל להבין מדוע ליברלים ישראלים דוחים את הלאומיות ומאַמצים תחתיה עמדה קוסמופוליטית", אמרה. "הרי כל מה שקורה בשטחים מנוגד באופן מוחלט לעקרונות הכי בסיסיים של הליברליזם". בהמשך, במענה לשאלת מנחה הדיון, הוסיפה כי יש לזכור גם כי אם יש מילה אחת במאה העשרים שקשורה בזוועות פוליטיות הרי היא הלאומיות, וזו סיבה נוספת המקשה על ליברלים ישראלים להתחבר ללאומיות. אבל מגי אורן סירבה לוותר על החיבור הזה. "אני ליברלית", אמרה, "אבל אסור לליברלים לוותר על הלאומית. הגדרה עצמית לאומית היא המשך של האוטונומיה האישית, והלאומיות היא גם מערכת תרבותית חשובה, היוצרת משמעות בחייהם של בני האדם. אסור לוותר על הלאומיות היהודית, אבל יש לבנות אותה מחדש ולצקת בה תכנים חדשים לגמרי". מגי אורן עצרה לרגע, ואז סיימה: "כן, אני יודעת, זו משימת־ענק. אבל אין בררה. זה מה שנדרש לעשות".
 
ב־2027 החלה מגי אורן להגיש בתאגיד השידור תוכנית שבועית בת חמישים דקות בשם "מבט אחר עם מגי אורן". זמן לא רב אחר כך פנתה אליה קבוצה של צעירים והפצירה בה לעמוד בראש קבוצת חשיבה שבהמשך הדרך אולי תמיר עצמה למפלגה פוליטית. מגי התלבטה. היא אהבה את האקדמיה, וגם הייתה מודעת למחיר האישי והמשפחתי הכבד שתשלם אם תיעשה אשת ציבור ופוליטיקאית. אבל הדחף לעשות ולהשפיע היה חזק ממנה, והיא נענתה בחיוב. ארגון "הן אפשר" יצא לדרך.
 
ב־28 בפברואר 2031 היו מתוכננות להתקיים בחירות. בדצמבר 2030 החליטה הממשלה לקיים את הבחירות במועדן, למרות אירועי הדמים של אוקטובר 2030. "הן אפשר" התארגנה כמפלגה בראשות מגי אורן. סיסמת הבחירות שלה הייתה: "ביטחון, שלום, שגשוג, ענווה".
 
בינואר 2031 התקיים באולפן החדשות של הערוץ המסחרי עימות בין שלושה מראשי המפלגות שהתמודדו בבחירות. בפתח הדיון שאל המנחה את מגי אורן מהיכן לקוח השם "הן אפשר". "ברור שזו פרפרזה על המשפט שטבע בנימין זאב הרצל בפתח הרומן האוטופי שלו אלטנוילנד – 'אם תרצו, אין זו אגדה'", אמרה. "אבל הביטוי אמור להדהד גם את שורות הפזמון של חיים חפר 'הן אפשר' מימי מלחמת העצמאות של 1948: 'הן אפשר, הן אפשר, שיהיה זה פשוט כבר מחר. הן אפשר בין עשן ובין אש, גם לחלום שהכול כבר נגמר'". בעקבות הדברים האלה נכתב למחרת, במדור ביקורת הטלוויזיה של העיתון גלובס, כי "מפלגת 'הן אפשר' של מגי אורן פועלת בחוכמה, משום שהיא מציעה רעיונות חדשים אבל קושרת עצמה אל הקלסיקה של הציונות ומדינת ישראל, דבר שהופך את המסרים שלה לקבילים יותר". בהמשך העימות, אמרה מגי אורן: "רק לפני שבועות ספורים חווינו פעם נוספת את המחיר הנורא של המלחמה. צריך לסיים את מצב המלחמה, וזה אפשרי". ראש הממשלה המכהן, גונן פלד, שעמד בראש מפלגת "ישראל איתנה", ושהיה פוליטיקאי מתוחכם ומנוסה, אבל שבוי באידאולוגיה של מפלגתו, שעליה גדל והתחנך כל ימיו, התייחס לדברים בביטול, וכינה אותם "פנטזיה". "הרי רק לפני שבועות אחדים היינו עדים לכוונות הרצחניות של הערבים כלפינו, וזאת גם מלבנון, גם מסוריה וגם מעזה", אמר. "אז על מה בכלל מדברת הגברת אורן הנכבדה? לדברים שלה אין שום אחיזה במציאות האמיתית שבה אנחנו חיים".
 
מגי אורן לא נשארה חייבת. "כך חשבה גם גולדה מאיר בארבע השנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, וזה הפך אותה לראש הממשלה הגרועה ביותר שהייתה לנו אי־פעם". מגי אורן הישירה את מבטה אל עיניו של פלד. "בעצם, אתה מסיים את כהונתך כאשר אתה מותיר אחריך מספר חללים המתקרב לזה שהיא הותירה אחריה בגמר כהונתה, ולכן בהחלט יכול להיות שאתה עשוי לנצח אותה בתחרות על התואר המפוקפק 'ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה לנו'", חבטה בפלד בלא רחם.
 
"אני לא 'מסיים את כהונתי'", הגיב פלד מיד. "אנצח בבחירות, ואמשיך לקדנציה נוספת, כך שככל שהמדובר בי, אנחנו עוד רחוקים משלב הסיכומים".
 
"אתה טועה", הגיבה מגי אורן מיד. "בימים הקרובים נראה כולנו שהעם יבוא איתך חשבון בגין המדיניות השגויה שלך והמחדלים שלך. ואגב, הדמיון בינך לבין גולדה הוא גם בכך שהמדיניות של שניכם הייתה מבוססת על יוהרה בלא גבול, יוהרה המסמאה את העיניים מלראות את המצב לאשורו. ולכן, הקפדנו אנחנו שהסיסמה של המפלגה שלנו תכלול, בין השאר, את המילה 'ענווה'. ענווה מזהירה מפני הבנה שגויה של המציאות". במענה לשאלה שנשאלה מאוחר יותר, אמרה מגי אורן: "אני לא רוצה להשלות אף אחד. אנחנו נחתור לשלום, וגם נשיג אותו; יש אוטופיות שמתגשמות, ומי כמונו בארץ הזאת יודע זאת. אם תרצו אין זו אגדה. אבל גם לאחר השלום נמשיך לסבול מעת לעת מהתקפות טרור".
 
"אז מה עשינו? מה השגנו?" שיסע גונן פלד את מגי אורן בקוצר רוח.
 
מגי הישירה את מבטה למצלמה: "צריך לזכור שאם נסבול מטרור, לא יהיה בנו ייחוד. אין מדינה מערבית שאינה סובלת כבר שנים מטרור. הטרור הוא עובדת חיים במדינות רבות, וצריך להסתגל לעובדה זו ולהשתדל להטמיע אותה בתוך חיים של שלום, שיתוף פעולה, התקדמות, ושגשוג".
 
גם באסיפת בחירות בקריית שמונה, בינואר 2031, דיברה מגי אורן על השלום. "עלינו לפעול להשגת הסכם שלום עם העם הפלסטיני, באופן שיביא לסיום הכיבוש", אמרה. "צריך לעשות זאת כחלק מהֶסדר 'גדול', שיכלול לא רק את הפלסטינים, אלא גם את מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות מהמפרץ. ראש הממשלה המכהן, גונן פלד, מאשים אותנו בתבוסתנות, וטוען שהגישה שלנו תפגע בביטחון. אבל מה שהוא והאנשים שלו מסוגלים לעשות כבר ראינו. בעצם, ראינו בעיקר מה הם מסוגלים לא לעשות, משום שמדיניות ה'שב ואל תעשה' שלהם הסתיימה בפגיעות איומות בנפש וברכוש. במקום להשמיץ ולהפחיד, כדאי שראש הממשלה ואנשיו יצטנפו בפינותיהם ויהרהרו בתוצאות הקשות של העיוורון והשחצנות שלהם".
 
בריאיון בטלוויזיה נשאלה מגי אורן: "מה זה העניין הזה עם הענווה בסיסמה שלכם?"
 
"בספר במדבר כתוב 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה'", השיבה. "באיגרתו לבנו כתב הרמב"ן כי ענווה היא 'מידה טובה מכל המידות הטובות'. ובתלמוד הירושלמי נאמר ש'מה שעשתה חוכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסולייתה'. ענווה היא מידה טובה חשובה, שגם בני אדם וגם עמים צריכים לשאוף אליה", סיכמה.
 
 
 
השעה הייתה אחת־עשרה בלילה. מגי אורן הרצוצה השתקעה במושב האחורי של המכונית בדרכה הביתה, לירושלים, מבקשת לתפוס תנומה ומייחלת לרגע שבו תוכל ליפול אל תוך מיטתה. הטלפון הסלולרי שלה צלצל. זה היה אחיה הצעיר עמי. "מגי, אני זקוק לך. אני צריך לדבר איתך. האם נוכל להיפגש עוד הלילה?"
 
"אנחנו נוסעים לשדרות", אמרה מגי אורן לנהג שהסיע אותה, "נגיע לירושלים אחר כך".
 
עמי גדל כנער שקט ומופנם, וכאשר הגיע מועד שירותו הצבאי התגייס לסיירת מטכ"ל. בשלוש שנות השירות שלו הצליחה המשפחה לראותו ולדבר איתו מעט מאוד. הוא היה מגיע הביתה לעתים רחוקות, והיה מבלה את חופשותיו בעיקר בשינה. כששב הביתה עם תום שירותו, היה קל להבחין שהוא נעשה סגור עוד יותר. בלילות היה מתעורר בזעקות, מסויט ושטוף זיעה. הוא החל ללמוד קולנוע ב"מכללת ספיר", ובמקביל פתח עם כמה מחבריו בר בשדרות. מדי פעם השתתף כשחקן בסרטים, וגם כתב כמה תסריטים, אבל הוא לא התמיד בעבודה קבועה, משום שנהג לשבת בבר עד שעות הלילה הקטנות, ולשתות. כל הניסיונות של מגי לדבר איתו ולהבין את העובר עליו נתקלו בשתיקה. היא איתרה אפוא כמה מחבריו לשירות, וביקשה להבין אותו דרכם. הסתבר שעמי אינו לבד. גם כמה מחבריו התקשו להשתלב בעבודות קבועות. אחד מהם הוא שהאיר את עיניה. "אף אחד מאיתנו לא אבחן את עצמו, אבל אנחנו פוסט־טראומטיים", אמר. "תחשבי מה זה לבלות ימים לבד, או אפילו בזוג, בסוריה למשל, ויותר מפעם אחת, כשאתה צריך להסתנן למחנות צבא או למשרדי ממשלה, ולהשתלב בהם. את צריכה להבין: עמי לא מסוגל להירדם בלילה אם לא מילא עצמו קודם לכן באלכוהול, בהמון אלכוהול, וזו גם הסיבה כמובן לכך שהוא מתעורר אחר כך רק בשעות הצהריים".
 
מגי אמרה לנאווה שנהב, העוזרת האישית שלה: "כולנו יודעים שיש חללי צה"ל ויש נכי צה"ל. אבל אנחנו לא שמים לב לכך שיש בינינו לא מעטים ש'סוחבים' אתם מהשירות, לשארית חייהם, נכות נפשית, והם עוברים את ימיהם, ובעיקר את לילותיהם, בגיהינום".
 
ברבע לשתיים בלילה נכנסה מגי אורן לבר ה"מזג" בשדרות. היא מצאה את עמי יושב בפינה הקבועה שלו. כשראה אותה, קם ממקומו והם התחבקו בחום. "מגי, אני רוצה שתסדרי לי עוד פעם מקום במוסד גמילה. נמאס לי. הפעם זה יילך. אני מבטיח. הפעם זה יהיה בסדר".
 
עיניה של מגי הוצפו דמעות. עמי האהוב. עמי היקר. לבה יצא אליו. היא קמה ממקומה, ניגשה אליו, וחיבקה אותו שוב ממושכות. היא ידעה שיש בחיים דברים שהם חשובים מכל דבר אחר. היא ידעה שהיא עומדת להתחיל איתו במסע נוסף להצלתו, ושהיא תעשה הכול כדי שבפעם הזאת המסע יצליח.
 
 
 
בריאיון עיתונאי אמרה מגי אורן: "לא טוב לחזור על קלישאות, אבל כמעט תמיד יש בהן אמת. אי־אפשר שלא לצטט את דבריו של היהודי שיילוק בהסוחר מוונציה של שייקספיר: 'אם תדקרו אותנו – לא ניזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם? אם אנו דומים לכם בכל השאר – הנה נדמה לכם גם בעניין הזה'". ובהמשך אמרה: "מה חשבנו לעצמנו, שרק אנחנו שואפים לעצמאותנו הלאומית, והפלסטינים לא? שכל העמים בעולם יתנגדו לכיבושם, ורק הפלסטינים לא? שלאורך זמן נוכל להמשיך במצב שבו להם רע ולנו טוב? הרי אנחנו קשורים אלו לאלו בעבותות!"
 
לעתים הייתה מגי אורן מדברת על הפירות הכלכליים של השלום. "השלום יביא עמו פריחה כלכלית עצומה, ויעשיר מאוד את קופת המדינה. בכספים האלה נוכל להשתמש כדי לשפר באופן נרחב את שירותי החינוך והרווחה שהמדינה מספקת לאזרחיה. שלום זה לא רק מניעת שפיכות דמים, וזה לא רק העשרה תרבותית. שלום זה גם היכולת שלנו לחיות ברמת חיים גבוהה הרבה יותר מאשר אי־פעם בעבר". ולעתים הייתה מגי מוסיפה: "בשנות התשעים של המאה העשרים דיברו כאן על 'מזרח־תיכון חדש'. אבל מה שאנשים ראו זה קבוצה קטנה של אנשי עסקים מקושרים, שממריאים כל העת במטוסים קלים לעשיית עסקים בבירוֹת האזור. רוב הישראלים התבוננו במראות האלה ואמרו לעצמם: 'הנה, המדינה עומדת לעבור לשלב חדש, שבו בעלי הקשרים והכישורים שתמיד היו למעלה ימשיכו לדהור קדימה, וישאירו אותנו עוד יותר מאחור, בלי להבין את הבעיות שלנו ובלי לנסות לפתור אותן'. זה לא מה שאנחנו נעשה. השלום שנשיג יקדם מאוד את עושרה של המדינה, אבל במקביל נפעיל מדיניות סוציאל־דמוקרטית קשוחה, שתדאג לכך שהעושר החדש שיצטבר בקופת המדינה יושקע במיזמים של בריאות, חינוך, דיור, תשתיות ותרבות, ובקצבאות ובתשלומי גִמלה. רק טיפשים יחזרו על הטעויות של שנות התשעים, ואנחנו משתדלים שלא להיות טיפשים".
 
בסוף ינואר 2031 הופיעה מגי אורן באסיפת בחירות בשפרעם. בדרכה למכוניתה, עם סיום האסיפה, נורה לעברה צרור כדורים מבין השיחים שלימין השביל שבו צעדה. אחד הכדורים חרך את שרוול חולצתה ופגע פגיעה חיצונית בזרועה. מגי הוחשה לבית החולים רמב"ם בחיפה, נחבשה, קיבלה זריקות חיסון, הושארה ליום של השגחה, והמשיכה במסע הבחירות שלה. המשטרה פתחה בחקירה. היורה לא נמצא. פוליטיקאים ועיתונאים מהשמאל טענו כי מדובר באיש ימין קיצוני, וגם הזכירו מקרים קודמים של אלימות פוליטית של הימין. מנגד, פוליטיקאים ועיתונאים מהימין מחו על כך שמייחסים להם אלימות בלא הוכחות. אחדים מהם אמרו שמכיוון שהירי נעשה בעיר הערבית שפרעם, קרוב לוודאי שהיורה הוא ערבי. הם גם הציעו הסבר לירי של ערבי לעברה של מגי אורן: "הערבים מתנגדים לנוכחות של יהודים בארץ ישראל, בין מהשמאל ובין מהימין, והם ביקשו לאותת שאפילו 'רודפת שלום' כמו מגי אורן אינה רצויה להם, ובטח לא בעיר ערבית". היו אף שטענו שהירי היה פרובוקציה של אנשי שמאל כדי לעורר סימפתיה כלפי מגי אורן ותמיכה פוליטית בה: "עובדה שהיורה החטיא, אף שירה ממרחק של מטרים ספורים, ומגי צעדה בשביל מואר!"
 
מערכת הבחירות הייתה רוויה, כמובן, בהשמצות אישיות, בספינים ובשקרים. זה לא היה נעים, אבל זה היה צפוי, וגם נסבל. אבל דבר אחד באמת פגע במגי אורן: ברשתות החברתיות הופצו תמונות שלה לצד תמונות של אביה, ומתחתיהן הכיתוב: "חומץ בת יין. באורחות חייה המיטה כלימה ובושה על ראש אביה הרב הדגול, הגדול בתורה". כיתובים אחרים היו: "בוגדת שנטשה מסורת אבות", וגם: "מסיבה צער לאביה הרב, וגם מביישת את המסורת הגדולה של אבותיה ואבות אבותיה". מגי קיוותה שאביה לא ייתקל במסרים האלה, אבל היא לא הייתה בטוחה שכך יהיה. כדי להיות מחוברים למה שקורה בחיי ילדיהם ונכדיהם, היו הרב אורן ואשתו בעלי חשבונות בפייסבוק.
 
 
 
בערוצים החברתיים ובשידורי התעמולה שבטלוויזיה הפיצה "הן אפשר" סרטי וידאו שבהם נראתה מגי אורן הנערה רוקדת על שולחן לצלילי מוזיקה יוונית, שרה שיר מרוקאי בחתונת אחותה שנים אחדות אחר כך, וגם מרצה בכנס אקדמי כשבחזית דוכן המרצים הכיתוב: Harvard University. מגי הבינה היטב כי אנשים מצביעים למי שהם יכולים להזדהות איתו בגלל אישיותו, הביוגרפיה שלו, שמו, הדיקציה שלו, סוג הצריכה התרבותית שלו, ולא כל כך בגלל העמדות שלו. "אנשים רוצים לראות בראש מוסדות המדינה שלהם אנשים שדומים להם, והם נרתעים מאנשים שאינם דומים להם", אמרה לעוזריה. היא פנתה אפוא במכוון לשני הקהלים הגדולים, שסיפור החיים שלה היה חלק גם מסיפור החיים שלהם. בהמשך הפיצה סרטונים שבהם היא נראית בחברתם של נכי צה"ל בבית הלוחם שבשכונת אפקה בתל אביב, וגם על רקע בניינים הרוסים בגוש דן.
 
 
 
כדי שתוכל להתמסר למשפחתה באופן מלא ובלא הפרעות, נמנעה מגי אורן מלהשתמש בטלפון ובטלוויזיה החל מיום שישי בצהריים ועד למוצאי שבת. עם זאת, נאווה שנהב, העוזרת האישית המסורה והחכמה שלה, הופקדה על המעקב אחר שידורי הטלוויזיה ואחר הרשתות החברתיות, וסוכם בין השתיים שאם יתעורר מצב חירום שיחייב את התייחסותה של מגי, תוכל נאווה להתקשר בכל זאת.
 
שבועיים לפני הבחירות, ביום שישי בערב, בשעה עשר דקות לשמונה, הפריע צלצול הטלפון של מגי אורן את סעודת השבת של המשפחה. נאווה הייתה על הקו. "טילפנו אליי כעת ממערכת החדשות של הטלוויזיה. הם עומדים לשדר ידיעה שלפיה העתקת חלקים ניכרים מעבודת הדוקטורט שלך מעבודת מוסמך שכתב שנים אחדות קודם לכן סטודנט במחלקה שלך. הם מבקשים תגובה. מה עושים?"
 
"מה עושים?" אמרה מגי, "מכחישים מכול וכול, משום שהידיעה הזו חסרת שחר לחלוטין".
 
מגי הדליקה את המכשיר. כתב האולפן, שהיה ידוע בקשריו הטובים עם ראש הממשלה גונן פלד, ושמן המפורסמות היה שלשכת ראש הממשלה שימשה מקור חשוב שלו, נראה זחוח מתמיד: "על פי עדות שבידינו ממי שכיום הינו מרצה באחת המכללות האקדמיות, חלקים מעבודת הדוקטורט של מגי אורן הועתקו מעבודת המוסמך של המרצה".
 
מגי טילפנה מיד אל עורך המהדורה: "האם ערכתם בדיקה המאשרת דמיון בין שתי העבודות?"
 
"לא", השיב העורך, "לא ערכנו בדיקה כזאת, אבל אנחנו חושבים שיש ערך חדשותי בעצם העובדה שיש מי שטוען נגדך טיעון כזה. ואגב, כך נהגנו בעבר במקרים דומים; שידרנו טענות כי חשבנו שיש חשיבות לעצם קיומן".
 
מגי הייתה המומה, אבל היא התעשתה מיד. תוך דקות העבירה לעורך תגובה, שהוקראה בסיום המהדורה: "לא היו דברים מעולם. המדובר בשקר מוחלט. אני סבורה שעורכי המהדורה היו צריכים לבדוק את נכונות ההאשמה קודם לשידור, וזאת בדרך של קריאת עבודת המוסמך, קריאת עבודת הדוקטורט, והשוואה בין השתיים. משלא עשו זאת, בכוונתי להעמיד לרשות הציבור החל מיום ראשון בבוקר חמישה עותקים של עבודת הדוקטורט שלי במשרדי עורך הדין של מפלגת 'הן אפשר', וכל מי שטוען כי העבודה מכילה קטעים מועתקים, מוזמן לעיין בה ולהוכיח זאת". במוצאי שבת נפגשה מגי אורן עם עוזריה. "אני חושבת שאני יודעת במי המדובר", אמרה. "כתבתי ביקורת קטלנית למדי על ספרו של אחד מעמיתיי, ונראה שזו דרכו להגיב. אין מקצוע שחף מסיכונים מקצועיים. נראה שבמקצוע שלי אמירת אמת היא סיכון שצריכים להיות מוכנים אליו". ביום ראשון לפני הצהריים דווח בעיתונות וברשתות החברתיות על הנחת עותקי העבודה לעיון הציבור, אבל איש לא הגיע כדי לעיין בהם.