אנטארקטיקה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנטארקטיקה
מכר
מאות
עותקים
אנטארקטיקה
מכר
מאות
עותקים

אנטארקטיקה

4.7 כוכבים (10 דירוגים)

עוד על הספר

  • שם במקור: Antarctica
  • תרגום: תומר בן אהרון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 16 דק'

קלייר קיגן

קלייר קיגן נולדה בשנת 1968 במחוז וויקלו הכפרי שבאירלנד. היא גדלה בחווה, כבת הצעירה ביותר למשפחה קתולית מרובת ילדים. כשהייתה בת 17 נסעה לארצות הברית ללמוד ספרות ופוליטיקה באוניברסיטת לויולה שבניו אורלינס. לאחר מכן סיימה לימודי M.A בכתיבה יוצרת באוניברסיטת וולס והשלימה מאסטר בפילוסופיה בטריניטי קולג' שבדבלין. עם תום לימודיה בניו אורלינס קיגן חזרה לאירלנד, שהייתה שרויה אז בשיאו של משבר כלכלי חריף. לאחר שהגישה מועמדות לשלוש מאות משרות וקיבלה מספר זהה של דחיות, ניסתה את מזלה בתחרות כתיבה, והטקסט ששלחה נבחר לעשירייה הראשונה מתוך 10,000 סיפורים. שנים ספורות לאחר מכן היא הסעירה את עולם הספרות עם ספר הביכורים "אנטארטיקה" (1999) שזכה בפרסים רבים. הסיפורים בספר כונו על ידי השבועון הבריטי The Observer "בין הטובים ביותר שנכתבו לאחרונה באנגלית". קיגן זכתה בפרסים הבאים: William Trevor Prize; Rooney Prize for Irish Literature; Olive Cook Award; Davy Byrnes Irish Writing Award; Hugh Leonard Bursary Prize; Martin Healy Prize; Kilkenny Prize; Tom .Gallon Award; Francis MacManus Award מאז פירסמה קיגן את ללכת בשדות הכחולים (2007) ואת הנובלה (2010) Foster, סומנה מיידית כאחד הקולות המקוריים והבולטים ביותר כיום בסוגות הנובלה והסיפור הקצר. כתיבתה הושוותה לא אחת לזו של סופרים כגון פלאנרי אוקונור וצ׳כוב, ועם זאת יצירתה נתפסת כייחודית וחד פעמית.

תקציר

בין אירלנד לאנגליה לארצות הברית, בין חוות נידחות לרחובות העיר, בין הפשוט ביותר למתוחכם למדי, בין הילדי לבוגר, בין פמיניזם גאה למיזוגיניה מבחילה, בין רווחה לעוני – לכל המנעד האנושי והחברתי העשיר הזה מצליחה הסופרת האירית קלייר קיגן להעניק קול אותנטי, מרגש ובלתי נשכח לדמויותיה.
אך ככל שששה עשר הסיפורים המאוגדים בקובץ ״אנטרקטיקה״ רחוקים זה מזה, גומייה אחת עבה אורזת אותם יחדיו תחת מכנה משותף מקפיא עצמות: האימה. גלויה או סמויה, מתפוצצת בפניו של הקורא או מכרסמת מתחת לפני השטח, צפויה או נוחתת כמו תכולתו של דלי מי קרח על הפדחת – החיים, כפי שהם עולים מהטקסטים הקצרים והמשוננים של קיגן, צופנים בחובם גילויים קיומיים חיוניים. אמנותה של קיגן מזמינה אותנו לבקר לעולם שבו אין לנו שליטה אמיתית על מכות הגורל.
ובתוך כל האנטרקטיקה הזו – טייגה קפואה, משובצת בכל סוגי הקרעים האפשריים ביחסים בינאישיים, מצליחה קיגן לראות גם יופי, אופטימיות ורגעים אנושיים של חמלה, עוצמה ואמת פנימית. עד לרגע שבו...
  
קלייר קיגן נולדה בשנת 1968 במחוז וויקלו הכפרי שבאירלנד. ניסתה את מזלה בתחרות כתיבה, והטקסט ששלחה נבחר לעשירייה הראשונה מתוך 10,000 סיפורים. שנים ספורות לאחר מכן היא הסעירה את עולם הספרות עם ספר הביכורים "אנטארטיקה" (1999) שזכה בפרסים רבים. "ללכת בשדות הכחולים" ראה אור בזיקית ב-2015 וזהו ספרה השני בעברית.

פרק ראשון

אנטארקטיקה
 
בכל פעם שנסעה, שאלה את עצמה האישה הנשואה באושר איך זה לשכב עם גבר אחר. בסוף השבוע הזה היתה נחושה לגלות. היה חודש דצמבר; היא חשה את המסך היורד על שנה נוספת. היא רצתה לעשות את זה לפני שתהיה זקנה מדי. היא היתה בטוחה שתתאכזב.
ביום שישי בערב עלתה על הרכבת העירה וישבה לקרוא באחד מקרונות המחלקה הראשונה. ספר המתח לא ריתק אותה; היא יכלה לִצפות את הסוף. מבעד לחלון הבזיקו בתים מוארים בחשכה. היא השאירה מקרוני בגבינה לילדים, החזירה מהניקוי היבש את החליפות של בעלה. אמרה לו שהיא נוסעת לעשות קניות לחג המולד. לא היתה לו כל סיבה שלא להאמין לה.
כשהגיעה העירה נסעה במונית אל המלון. נתנו לה חדר לבן קטן עם נוף לוִיקַרס קלוֹז, אחד הרחובות העתיקים ביותר באנגליה, שורה של בתי אבן וארובות שחם גבוהות, מגורי הכמרים. בערב ישבה בבר של המלון ושתתה טקילה וליים. גברים זקנים קראו שם עיתונים והלקוחות היו מעטים, אבל לא היה אכפת לה, היא היתה זקוקה לשנת לילה טובה. היא צנחה על מיטת המלון, שקעה בשינה נטולת חלומות והתעוררה לקול הפעמונים המצלצלים בקתדרלה.
בשבת הלכה ברגל למרכז הקניות. משפחות ניווטו עגלת תינוק בתוך קהל הבוקר, נהר רחב של אנשים הזורם מבעד לדלתות הזכוכית האוטומטיות. היא קנתה לילדיה מתנות לא שגרתיות, דברים שחשבה שלא יצפו להם. לבכור קנתה מכונת גילוח, הוא התקרב לגיל הזה, לילדה אטלס, ולבעלה קנתה שעון זהב יקר שלוח המחוגים שלו לבן, פשוט.
אחרי הצהריים התלבשה יפה, שמלה קצרה סגולה, עקבים גבוהים, השפתון הכהה ביותר שלה, וצעדה שוב אל מרכז העיר. שיר ממכונת מוזיקה, "הבלדה על לוסי ג'ורדן", משך אותה אל פאב שהיה בעבר בית מעצר, חלונותיו מסורגים ותקרתו הנמוכה עשויה קורות עץ. מכונות מזל הבהבו בפינה, וברגע שהתיישבה על שרפרף הבר, פלטה אחת מהן גדוד קטן של מטבעות.
"שלום," אמר הגבר במושב הסמוך. "אף פעם לא ראיתי אותך כאן." היו לו גוון עור אדמדם, שרשרת זהב תחובה בחולצת הוואי מודפסת, שיער בצבע בוץ, כוס כמעט ריקה.
"מה אתה שותה?" שאלה. התברר שהוא דברן לא קטן, סיפר לה את כל סיפור חייו, אמר שהוא עובד בלילות בבית אבות. שהוא גר לבד, שהוא יתום, שאין לו קרובים פרט לבן דוד רחוק שמעולם לא פגש. לא היתה לו טבעת.
"אני האיש הבודד ביותר בעולם," אמר. "ואת?"
"אני נשואה," אמרה לפני שהספיקה להבין מה היא אומרת.
הוא צחק. "בואי לשחק אתי ביליארד."
"אני לא יודעת לשחק."
"לא חשוב," אמר. "אני אלמד אותך. מִשחק או שניים ואת תראי שאת משחילה את השחור בלי בעיה." הוא שלשל מטבעות לחריץ בשולחן ומשך משהו, ומפולת קטנה של כדורים הידרדרה לתוך חור שחור מתחת לשולחן.
"יש מפוספסים ויש חלקים," אמר ושפשף את המקל בגיר. "את צריכה לבחור אחד מהם. אני אפתח."
הוא לימד אותה לרכון עמוק ולהתמקד בכדור, להסתכל על הכדור הלבן כשהיא מכה, אבל הוא לא נתן לה לנצח אפילו במשחק אחד. כשהלכה לשירותים היתה שיכורה. בקושי הצליחה לתפוס את שולי נייר הטואלט. היא הצמידה את ראשה אל קרירותה של המראה. היא לא זכרה מתי היתה שיכורה כל כך. הם סיימו את המשקאות ויצאו החוצה. האוויר דקר את ריאותיה. עננים התנפצו זה אל זה בשמים. היא הרימה את ראשה כדי להביט בהם. היא רצתה שהעולם ייצבע באדום נפלא ופרוע שיהלום את מצב רוחה.
"בואי נסתובב," אמר. "אני אעשה לך סיור."
היא הלכה לצדו, הקשיבה לחריקת מעיל העור שלו כשהוביל אותה לאורך תעלת המים מסביב לקתדרלה. זקן אחד עמד ליד טירת הבישוף ומכר לחם יבש לפזר לציפורים. הם קנו חתיכה, עמדו על שפת המים והאכילו חמישה ברבורים צעירים שנוצותיהם החלו להלבין. ברווזים חומים התעופפו על פני המים ונחתו בחינניות על התעלה. כלב לברדור שחור התקדם לקראתם, ולהקת יונים התרוממה בבת אחת אל־על והתמקמה מעשה קסם על העצים.
"אני מרגישה כמו פרנציסקוס מאסיזי," צחקה.
גשם החל לרדת; היא חשה את הטיפות הפוגעות בפניה כמו זרמים חשמליים קטנים. הם חזרו דרך כיכר השוק והדוכנים העומדים תחת יריעות פלסטיק. מכרו שם הכול: ספרים מעופשים וכלי חרסינה משומשים, צמחי חלבלוב הדוּר אדומים גדולים, זרים קלועים של צינית לחג המולד, קישוטי פליז לאשוח, דגים טריים שעיניהם מתות, שכובים על מצע קרח.
"בואי אלי הביתה," אמר. "אני אבשל לך."
"אתה תבשל בשבילי?"
"את אוכלת דגים?"
"אני אוכלת הכול," אמרה, והוא נראה משועשע.
"אני יודע איזה מין טיפוס את," הוא אמר. "את פראית. את אחת מהנשים הפראיות האלה מהמעמד הבינוני."
הוא בחר פורל שעדיין נראה חי. המוכר כרת את ראשו ועטף אותו בנייר כסף. הוא קנה קופסת זיתים שחורים וחריץ גבינת פטה מהאיטלקייה בדוכן המעדנים בקצה השוק. הוא קנה לַיים וקפה "קולומביה". כשחלפו על פני הדוכנים חזר ושאל אותה אם היא רוצה משהו. הוא נהג בכספו בחופשיות, החזיק את השטרות מקומטים בכיסיו כמו קבלות ישנות, לא החליק אותם אפילו כשהגיש אותם לרוכלים. בדרך לביתו הם נעצרו בחנות משקאות וקנו שני בקבוקי קיאנטי וכרטיס לוטו אחד שעליהם היא התעקשה לשלם.
"נתחלק בפרס אם נזכה," אמרה. "ניסע לבהאמה."
"לא הייתי בונה על זה," אמר, והביט בה כשעברה בדלת שפתח למענה. הם צעדו ברחובות מרוצפים אבנים וחלפו על פני מספרה שישב בה איש שראשו מוטה לאחור לצורך הגילוח. הרחובות נעשו צרים ומפותלים; הם כבר לא היו במרכז העיר.
"אתה גר בפרברים?" שאלה.
הוא לא ענה, המשיך ללכת. היא חשה בריח הדג. כשעברו בשער ברזל הוא אמר לה "לקחת שמאלה". הם הלכו מתחת לקמרון ויצאו אל מבוי סתום. הוא פתח דלת לבניין דירות ועלה אחריה לקומה העליונה.
"עוד," אמר בכל פעם שנעצרה באחת הקומות. היא צחקקה ועלתה, צחקקה ועלתה עוד, ונעצרה בקומה העליונה.
הדלת היתה זקוקה לשימוּן; הצירים חרקו כשדחף אותה. קירות דירתו היו עירומים וחיוורים, אדני החלונות מאובקים. ספל מלוכלך עמד בודד בכיור. בסלון קפץ חתול פרסי לבן מספת בד סינתטי. הדירה היתה מוזנחת, נראתה כמקום שגרו בו בעבר. פיקוס הגומי בסלון הזדחל על השטיח לעבר מלבן האור שהטילו פנסי הרחוב. ריחות עבשים. שום סימן לטלפון, שום תמונה, שום קישוט, שום אשוח לחג המולד.
אגן גדול מברזל יצוק עמד בחדר האמבטיה על רגלי פלדה כחולות.
"חתיכת אמבטיה," אמרה.
"את רוצה לעשות אמבטיה?" שאל. "את מוזמנת. תמלאי מים ותקפצי פנימה. בשמחה."
היא מילאה את האגן ודאגה שהמים יהיו חמים ככל שתוכל לשאת. הוא בא, פשט את החולצה והתגלח ליד הכיור בגבו אליה. היא עצמה עיניים והקשיבה לו מורח קצף, טופח בתער על הכיור, מתגלח. כאילו כבר עשו את כל זה פעם. היא אמרה בלבה שהוא הגבר הכי פחות מאיים שפגשה בחייה. היא סתמה את אפה וגלשה מתחת לפני המים, האזינה לדם הפועם בראשה, להתעוררות ולהתעננות במוחה. כשעלתה מעל פני המים הוא עמד שם באדים, מחה שאריות קצף מסנטרו, חייך.
"נהנית?" שאל.
הוא מרח מטלית רחצה בסבון והיא קמה לעמידה. מים זרמו מכתפיה וזלגו מטה על רגליה. הוא החל בכפות רגליה והתקדם מעלה, סיבן אותה במעגלים איטיים וחזקים. היא נראתה טוב באור הצהבהב של הגילוח, הרימה את רגליה וזרועותיה והסתובבה בשבילו כמו ילדה. הוא שיקע אותה בחזרה במים ושטף אותה כולה, עטף אותה במגבת.
"אני יודע מה את צריכה," אמר. "את צריכה שיטפלו בך. אין אישה על פני האדמה שלא צריכה שיטפלו בה. אל תזוזי." הוא יצא וחזר עם מסרק, התחיל לסרק את הקשרים בשיערה. "תראי אותך," אמר. "את בלונדינית אמיתית. יש לך פלומה בלונדינית, כמו אפרסק." מפרקי אצבעותיו החליקו על עורפה, המשיכו על עמוד שדרתה.
מיטתו היתה עשויה פליז, שמיכת פוך לבנה וציפיות כרים שחורות. היא פתחה את החגורה שלו, חילצה את הרצועה מהלולאות. האבזם צלצל כשפגע ברצפה. היא פשטה את מכנסיו. הוא לא היה יפה בעירום, ואף על פי כן היה בו משהו חושני, משהו יציב וחסון במבנה גופו. עורו היה חם.
"תדמיין שאתה אמריקה," אמרה. "אני אהיה קולומבוס."
מתחת לשמיכה, בלחות שבין ירכיו, חקרה את עירומו. גופו היה חידוש. כפות רגליה הסתבכו בסדינים, והוא השליך אותם מעליהם. היה לה כוח מפתיע במיטה, בהילות שהכתה בו. היא משכה את ראשו לאחור בשערותיו, גמעה ניחוח סבון מוזר מצווארו. הוא נישק אותה ונישק אותה. הם לא מיהרו. ידיו היו מחוספסות כידי פועל. הם נלחמו בתשוקתם, נאבקו בדבר שלבסוף נסחפו בו. אחר כך עישנו; היא לא עישנה שנים, הפסיקה לפני התינוק הראשון. כשהושיטה יד למאפרה ראתה את תרמיל הרובה מאחורי שעון הרדיו.
"מה זה?" היא הרימה אותו.
"אה. זה מתנה למישהו."
"חתיכת מתנה," אמרה. "מסתבר שלא רק בביליארד אתה צלף."
"בואי הנה."
היא התכרבלה כנגדו, והם שקעו במהרה בשינה, שנת ילדים מתוקה, והתעוררו בחושך, רעבים.
בעוד שהוא השתלט על ארוחת הערב, היא ישבה על הספה והחתול בחיקה וצפתה בסרט תיעודי על אנטארקטיקה, קילומטרים של שלג, פינגווינים צועדים מתנודדים נגד הרוחות הקפואות, קפטן קוק מפליג הרחק למצוא את היבשת האבודה, קרחונים. הוא יצא ומגבת מטבח מוטלת על כתפו והושיט לה כוס קיאנטי מקורר.
"אני רואה," אמר, "שיש לך עניין עם מגלי ארצות." הוא רכן אליה מעבר לגב הספה ונישק אותה.
"אני יכולה לעזור במשהו?" שאלה.
"לא," אמר וחזר למטבח.
היא לגמה מהיין והרגישה את הקרירות גולשת מטה אל בטנה. היא שמעה אותו קוצץ ירקות, שמעה את רתיחת המים על הכיריים. ריחות בישול מילאו את חדרי הדירה. כוסברה, מיץ ליים, בצל. היא תוכל להישאר שיכורה; היא תוכל לחיות ככה. הוא יצא מהמטבח וערך את השולחן לשניים, הדליק נר ירוק עבה, קיפל מפיות נייר. הן נראו כמו פירמידות לבנות קטנות תחת אש אבוקות. היא כיבתה את הטלוויזיה וליטפה את החתול. שׂערותיו הלבנות נפלו על חלוק האמבטיה הכחול כהה שהיה גדול עליה בכמה מידות. היא ראתה את העשן העולה מאש של גבר אחר וחולף על פני החלון, אבל לא חשבה על בעלה, ומאהבהּ לא הזכיר כלל את משפחתה, אף לא פעם אחת.
במקום זאת, בעודם אוכלים סלט יווני ופורל בגריל, נסובה משום מה השיחה על נושא הגיהינום.
כילדה, אמרו לה שהגיהנום הוא שונה אצל כל אדם ואדם, שלכל אדם מחכה שם התרחיש האישי הגרוע ביותר. "דמיינתי תמיד את הגיהינום כמקום קר להחריד, שקופאים בו כמעט לגמרי, אבל אף פעם לא מאבדים את ההכרה לחלוטין, אף פעם לא מאבדים לגמרי את התחושה," היא אמרה. "אין שם כלום, רק שמש קרה והשטן, צופה בך." היא רעדה פתאום והתנערה. היא היתה סמוקה מאוד. היא הרימה את הכוס אל שפתיה והטתה את ראשה לאחור כשבלעה. היה לה צוואר ארוך ויפה.
"אם ככה," אמר, "הגיהינום שלי יהיה ריק; לא יהיה שם אף אחד. אפילו לא השטן. חשבתי תמיד בכל הרצינות שיש בגיהינום אנשים; שכל החברים שלי יהיו שם." הוא טחן עוד פלפל מעל צלחת הסלט ותלש את התוך הרך של כיכר הלחם.
"הנזירה בבית הספר אמרה לנו שהוא יימשך לנצח," אמרה והסירה את העור של הפורל. "וכששאלנו כמה זמן זה נצח, היא אמרה: 'תחשבו על כל החול שבעולם, בכל החופים, בכל מחצבות החול, בקרקעיות האוקיינוסים, במדבריות. עכשיו תארו לכן את כל החול הזה בתוך שעון חול, כמו שעון ביצים ענקי. בכל שנה נופל גרגיר חול אחד, והנצח הוא הזמן שיידרש לכל החול שבעולם לעבור בשעון החול הזה.' תאר לעצמך! זה הפחיד אותנו. היינו קטנות."
"את כבר לא מאמינה בגיהינום?" אמר.
"לא. לא רואים עלי? אם האחות עמנואל היתה רואה אותי עכשיו, מזיינת גבר זר לגמרי, איזה צחוק." היא תלשה חתיכה מהפורל ואכלה אותה באצבעות.
הוא הניח את הסכין והמזלג, שילב את ידיו בחיקו והביט בה. היא היתה שבעה עכשיו ושיחקה באוכל.
"אז אתה חושב שכל החברים שלך יהיו בגיהינום גם כן," אמרה. "נחמד."
"לא לפי ההגדרה של הנזירה שלך."
"יש לך הרבה חברים? אתה ודאי מכיר אנשים מהעבודה."
"יש כמה," אמר. "ולך?"
"יש לי שתי חברות טובות," אמרה. "שתי נשים שאני מוכנה למות בשבילן."
"יש לך מזל," אמר וקם להכין להם קפה.
באותו לילה היה להוט, כאדם שמשאיל את עצמו לזמן קצוב. לא היה דבר שלא היה מוכן לעשות.
"אתה נדיב מאוד במיטה," אמרה אחר כך והעבירה לו את הסיגריה. "אתה נדיב מאוד, נקודה."
החתול קפץ על המיטה והבהיל אותה.
"אלוהים אדירים!" צעקה. היה משהו מפחיד בחתול שלו.
אפר הסיגריה נפל על השמיכה, אבל הם היו שיכורים מדי ולא היה אכפת להם. שיכורים ושאננים באותה מיטה באותו לילה. זה היה כל כך פשוט, בעצם. שירי חג החלו להתנגן בעוצמה בדירה שמתחת. מזמור גרגוריאני, נזירים שרים.
"מי השכנים שלך?"
"איזו סבתא אחת. חירשת לגמרי. היא גם שרה. גרה שם לבדה, ערה בשעות מוזרות."
הם הסתדרו לקראת השינה, ראשה טמון בשקע כתפו. הוא ליטף את זרועה, ליטף אותה כמו שמלטפים חיה. היא חיקתה גרגור של חתול, גלגלה את הרי"ש כמו שלימדו אותה בשיעורי הספרדית, ואבני הברד נקשו על השמשות.
"אני אתגעגע אלייך כשתלכי."
היא לא אמרה כלום, רק שכבה שם והביטה על המספרים האדומים המתחלפים בשעון הרדיו שלו עד שנרדמה.
ביום ראשון התעוררה מוקדם. כפור לבן כיסה הכול בלילה. היא התלבשה, התבוננה בו ישן, בראשו המונח על הכרית השחורה. בחדר האמבטיה בדקה את ארון התרופות. הוא היה ריק. בסלון בחנה את שמות הספרים. הם היו מסודרים לפי אל"ף־בי"ת. היא שבה וצעדה על המרצפות הבוגדניות בדרך אל המלון. היא תעתה ונאלצה לשאול גברת מודאגת אחת עם כלב פודל איך ללכת. אשוח עצום נצנץ במבואת המלון. המזוודה שלה נחה פתוחה על המיטה. בגדיה הסריחו מסיגריות. היא התקלחה והחליפה בגדים. בעשר דפקה המנקה על הדלת, אבל היא שלחה אותה לדרכה, אמרה לה שאין צורך, אמרה לה שאף אחד לא צריך לעבוד ביום ראשון.
במבואה התיישבה בתא טלפון והתקשרה הביתה. היא שאלה מה שלום הילדים, איך מזג האוויר, שאלה את בעלה איך עובר היום, סיפרה לו אילו מתנות קנתה. כשתחזור יחכו לה חדרים צפופים והפוכים, רצפות מלוכלכות, ברכיים חבולות, אופני הרים וגלגיליות במסדרון. שאלות. היא ניתקה את הטלפון, נעשתה ערה לנוכחות מאחוריה, ממתינה.
"לא אמרת שלום." היא חשה נשימה על עורפה.
הוא עמד שם, כובע צמר שחור משוך על אוזניו ומסתיר את מצחו.
"ישנתָ," אמרה.
"חמקת מהדירה," אמר. "את חמקמקה."
"אני — "
"רוצה לחמוק אתי לארוחת צהריים ולהשתכר?" הוא דחף אותה לתוך התא ונישק אותה, נשיקה ארוכה ורטובה. "התעוררתי הבוקר עם הריח שלך בין הסדינים," אמר. "זה היה נפלא."
"תסגור אותו בבקבוק," אמרה, "נעשה הון."
הם אכלו ארוחת צהריים במסעדה נמוכת תקרה שחלונותיה קמורים ורצפתה עשויה אבנים. השולחן שלהם עמד ליד האח. הם אכלו רוסטביף ופודינג יורקשייר והשתכרו שוב, אבל לא דיברו הרבה. היא שתתה כמה כוסות של בלאדי מרי, אמרה למלצרית לא לקמץ בטבסקו. הוא פתח בבירה ואז עבר לכמה כוסות של ג'ין וטוניק, הכול כדי לדחות את פרידתם הממשמשת ובאה.
"בדרך כלל אני לא שותה ככה," אמרה. "מה אתך?"
"גם לא," אמר וסימן למלצרית להביא עוד.
הם השתהו עם הקינוח ועם עיתוני סוף השבוע. בעלת הבית באה והוסיפה עצים לאח. היא הפכה דף בעיתון ונשאה את מבטה. הוא התבונן בפה שלה בריכוז.
"תחייכי," אמר.
"מה?"
"תחייכי."
היא חייכה, והוא הושיט את ידו והצמיד את קצה אצבעו לשן שלה.
"הנה," אמר והראה לה פירור אוכל. "יצא."
כשיצאו והלכו אל השוק כבר כיסה ערפל סמיך את העיר, סמיך כל כך שבקושי הצליחה לקרוא את השלטים. קבוצה של רוכלי יום ראשון, שבאו לזכות בלקוחות החג, הציגו את מרכולתם.
"עשית כבר קניות לחג?" שאלה.
"לא ממש. הרי אין לי למי לקנות מתנות. אני יתום, זוכרת?"
"סליחה."
"בואי. נעשה טיול קטן."
הוא אחז בידה ולקח אותה אל דרך עפר המגיעה לחורשה חשוכה מעבר לבתים. הוא החזיק אותה חזק; אצבעותיה כאבו.
"אתה מכאיב לי," אמרה.
הוא הרפה מעט, אך לא התנצל. אור היום הלך והתנקז. הדמדומים פלשו אל השמים, שיחדו את האור להפוך לחשכה. הם צעדו זמן רב בלי לדבר, רק חשו את דומיית יום ראשון, האזינו לעצים המתאמצים כנגד הרוח המקפיאה.
"הייתי נשוי פעם, נסעתי לאפריקה לירח דבש," הוא אמר פתאום. "זה לא החזיק מעמד. היה לי בית גדול, רהיטים, הכול. והיא היתה אישה טובה, גננית נהדרת. הצמח הזה בסלון שלי? כן, הוא היה שלה. אני מחכה כבר שנים שהוא ימות, אבל הבן זונה הזה, הוא רק ממשיך לצמוח."
היא העלתה בראשה את הצמח המתפרש לרוחב הרצפה, ארוך כמו אדם בוגר, בעציץ שאינו גדול מסיר קטן, שורשים יבשים נכרכים עליו. נס שהוא עדיין בחיים.
"יש דברים שפשוט אין לך שליטה עליהם," אמר וגירד את ראשו. "היא אמרה שאני לא אחזיק מעמד שנה בלעדיה. כמה שהיא טעתה." הוא הביט בה אז וחייך, חיוך מוזר של ניצחון.
כעת כבר היו בעובי היער; לולא קול צעדיהם ורצועות של שמים בין צמרות העצים, היא לא היתה יכולה לדעת איפה השביל. הוא תפס אותה פתאום ומשך אותה אל מתחת לעצים, הצמיד אותה לגזע. היא לא ראתה כלום. היא חשה את הקליפה מבעד למעיל שלה, את בטנו הצמודה לבטנה, הריחה את הג'ין בהבל פיו.
"את לא תשכחי אותי," אמר והסיט את שיערה מעיניה. "תגידי את זה. תגידי שלא תשכחי אותי."
"אני לא אשכח אותך."
בחשכה ליטף את פניה באצבעותיו, כמו עיוור המנסה לשנן אותן. "ואני לא אשכח אותך. חלק קטן ממך תמיד יתקתק כאן," אמר. הוא לקח את כף ידה והכניס אותה מתחת לחולצתו. היא הרגישה את לבו פועם מבעד לעורו החם. הוא נישק אותה אז כאילו יש בתוך הפה שלה משהו שהוא רוצה. מילים, כנראה. באותו רגע צלצלו פעמוני הקתדרלה, והיא שאלה את עצמה מה השעה. הרכבת שלה יוצאת בשש, אבל היא כבר ארזה הכול, אין סיבה למהר.
"פינית את החדר הבוקר?"
"כן," צחקה. "הם חושבים שאני האורחת הכי מסודרת בתולדות המלון. המזוודה שלי למטה."
"בואי אלי. אני אזמין לך מונית, אפרד ממך כמו שצריך."
היא לא היתה במצב רוח לסקס. בלבה כבר ארזה ונסעה, כבר עמדה מול בעלה בפתח הדלת. היא הרגישה נקייה ושבעה וחמימה; רצתה רק להתנמנם ברכבת. אבל בסופו של דבר לא הצליחה למצוא סיבה שלא לבוא אתו, וכמעניקה לו מתנת פרידה, הסכימה.
הם שבו מחשכת היער, צעדו לאורך ויקארס קלוז והגיחו מעבר לתעלה ליד המלון. שחפים באו מכיוון הים. הם ריחפו מעל עופות המים וצללו כדי לחטוף את הלחם שהשליכה חבורת אמריקאים לברבורים. היא לקחה את המזוודה שלה וצעדה ברחובות החלקלקים אל הדירה שלו. החדרים היו קרים. הכלים המלוכלכים מהארוחה של אתמול היו מושרים במי סבון בכיור וטבעת של שומן הצטיירה על הפלדה. שרידיו האחרונים של אור היום חדרו מבעד לחרכי הווילונות, אבל הוא לא הדליק מנורה.
"בואי אלי," אמר. הוא פשט את המעיל וכרע על ברכיו לפניה. הוא התיר את שרוכי נעליה, פתח אותם לאט־לאט, הסיר את גרביה, שלשל בעדינות את תחתוניה עד לקרסוליים. הוא נעמד והסיר את המעיל שלה, פתח את חולצתה בזהירות, התפעל מהכפתורים, פתח את רוכסן חצאיתה, החליק את השעון מעל כף ידה. ואז החדיר את ידו בין שערותיה והסיר את עגיליה. אלה היו עגילים תלויים, עלי זהב שבעלה נתן לה במתנה ליום הנישואים שלהם. הוא הפשיט אותה כאילו היה בידו כל הזמן שבעולם. היא הרגישה כמו ילדה שמשכיבים אותה לישון. היא לא היתה צריכה לעשות שום דבר אתו, בשבילו. לא היו לה חובות, היא רק היתה צריכה להיות שם.
"תשכבי," אמר.
היא נפלה עירומה על שמיכת הפוך.
"הייתי הולכת לישון ככה," אמרה ועצמה עיניים.
"עדיין לא," אמר.
היה קר בחדר, אבל הוא הזיע; היא הריחה את זיעתו. ביד אחת משך ונעץ את מפרקי כפות ידיה מעל לראשה ונישק את גרונה. טיפת זיעה נפלה על צווארה. מגירה נפתחה ומשהו שקשק. אזיקים. היא נבהלה, אבל לא חשבה מהר די הצורך להביע התנגדות.
"את תאהבי את זה," אמר. "סמכי עלי."
הוא אזק את כפות ידיה לראש מיטת הפליז. אי־שם במוחה נתקפה פחד. תנועותיו היו תכליתיות, שקטות ושתלטניות. הזיעה המשיכה לטפטף עליה. היא טעמה את המליחות החריפה של עורו. הוא נסוג והתקדם, האט עד שהתחננה לעוד ואז האיץ עד שגמרה.
הוא קם. הוא יצא מהחדר והשאיר אותה שם, אזוקה למיטה. האור במטבח נדלק. היא הריחה קפה, שמעה אותו שובר ביצים. הוא נכנס נושא מגש והתיישב לידה.
"אני צריכה — "
"אל תזוזי." הוא דיבר בשקט. הוא היה שלֵו לחלוטין.
"תפתח את ה — "
"ששש," אמר. "תאכלי. תאכלי לפני שאת הולכת." הוא הגיש לה מעט חביתה מקושקשת על מזלג, והיא בלעה אותה. היה לה טעם חזק של מלח ופלפל. היא הפנתה את ראשה אל השעון. השעה היתה 17:32.
"אלוהים, תראה מה השעה —"
"אל תנבלי את הפה," אמר. "תאכלי. ותשתי. שתי את זה. אני אביא את המפתחות."
"למה אתה לא — "
"פשוט תשתי קצת. קדימה. אני שתיתי אתך, זוכרת?"
היא שתתה קפה מהספל שהיטה לעברה, עדיין כפותה באזיקים. נדרשה דקה אחת בלבד. תחושה חמימה וחשוכה התפשטה בגופה, ואז נרדמה.
כשהתעוררה, הוא עמד באור פלואורסנט עז והתלבש. היא עדיין היתה אזוקה למיטה. היא ניסתה לדבר. פיה היה חסום. אחד מקרסוליה היה קשור למרגלות המיטה בזוג אזיקים נוסף. הוא המשיך להתלבש, סגר את הלחצנים בחולצת הג'ינס שלו.
"אני חייב ללכת לעבודה," אמר וקשר את שרוכי נעליו. "אין ברירה."
הוא יצא, חזר עם סיר לילה. "למקרה שתצטרכי," אמר והשאיר אותו על המיטה. הוא כיסה אותה היטב ונישק אותה, נשיקה רגילה, מהירה, וכיבה את האור. הוא נעצר בפתח החדר ופנה להביט בה. צלו היה מוטל על המיטה. עיניה היו פעורות בתחינה. היא ניסתה לדבר אליו בעיניה. הוא הפנה אליה את כפות ידיו.
"זה לא מה שאת חושבת," אמר. "באמת שלא. אני פשוט אוהב אותך. תנסי להבין אותי."
ואז פנה והלך משם. היא הקשיבה לו יוצא, שמעה אותו על המדרגות, רוכסן נסגר. האור במסדרון כבה, הדלת נטרקה, והיא שמעה אותו הולך על המדרכה, צעדים מתרחקים.
היא ניסתה בקדחתנות לפתוח את האזיקים, עשתה כל מה שיכלה כדי להשתחרר. היא היתה אישה חזקה. היא ניסתה לנתק את ראש המיטה, אבל כשהזיזה את הסדין, ראתה שהראש מוברג למסגרת. זמן רב טלטלה את המיטה. היא רצתה לצרוח "שריפה!" — זה מה שהמשטרה אומרת לנשים לצעוק במקרי חירום, אבל היא לא יכלה לקרוע את הבד בשיניה. היא הצליחה להוריד את רגלה החופשייה אל הרצפה ורקעה על השטיח. ואז נזכרה בסבתא החירשת בדירה למטה. שעות חלפו עד שנרגעה מספיק שתוכל לחשוב ולהקשיב. נשימתה הואטה. היא שמעה וילון מתנפנף בחדר הסמוך. הוא השאיר את החלון פתוח. השמיכה נפלה לרצפה בכל המהומה, והיא היתה עירומה. היא לא הצליחה להגיע אליה. הקור חדר לדירה, זרם פנימה, מילא את החדרים. היא רעדה. אוויר קר יורד למטה, חשבה. לבסוף פסק הרעד. היא החלה לאבד תחושה בגופה: היא דמיינה את הדם מאט בעורקיה, את לבה מצטמק. החתול זינק ונחת על המיטה, שוטט בחוסר מנוחה על המזרן. זעמה השוכך התחלף באימה. גם זה עבר. הווילון בחדר הסמוך הצליף כעת על הקיר במהירות רבה יותר: הרוח מתגברת. היא חשבה עליו ולא הרגישה דבר. היא חשבה על בעלה ועל ילדיה. אולי לעולם לא ימצאו אותה. אולי לעולם לא תראה אותם שוב. זה לא חשוב. היא ראתה את הבל נשימתה באפלולית, חשה את הקור הסוגר על ראשה. זה התחיל להתחוור לה, שמש קרה, איטית, מלבינה את המזרח. האם היא מדמיינת, או שמא יורד שלג מחוץ לשמשות החלון? היא הביטה בשעון שעל השידה, במספרים האדומים המתחלפים. החתול צפה בה, עיניו כהות כזרעי תפוח. היא חשבה על אנטארקטיקה, על השלג והקרח ועל גופות של מגלי ארצות מתים. אחר כך בא אל מחשבותיה הגיהינום, ואז הנצח.

קלייר קיגן

קלייר קיגן נולדה בשנת 1968 במחוז וויקלו הכפרי שבאירלנד. היא גדלה בחווה, כבת הצעירה ביותר למשפחה קתולית מרובת ילדים. כשהייתה בת 17 נסעה לארצות הברית ללמוד ספרות ופוליטיקה באוניברסיטת לויולה שבניו אורלינס. לאחר מכן סיימה לימודי M.A בכתיבה יוצרת באוניברסיטת וולס והשלימה מאסטר בפילוסופיה בטריניטי קולג' שבדבלין. עם תום לימודיה בניו אורלינס קיגן חזרה לאירלנד, שהייתה שרויה אז בשיאו של משבר כלכלי חריף. לאחר שהגישה מועמדות לשלוש מאות משרות וקיבלה מספר זהה של דחיות, ניסתה את מזלה בתחרות כתיבה, והטקסט ששלחה נבחר לעשירייה הראשונה מתוך 10,000 סיפורים. שנים ספורות לאחר מכן היא הסעירה את עולם הספרות עם ספר הביכורים "אנטארטיקה" (1999) שזכה בפרסים רבים. הסיפורים בספר כונו על ידי השבועון הבריטי The Observer "בין הטובים ביותר שנכתבו לאחרונה באנגלית". קיגן זכתה בפרסים הבאים: William Trevor Prize; Rooney Prize for Irish Literature; Olive Cook Award; Davy Byrnes Irish Writing Award; Hugh Leonard Bursary Prize; Martin Healy Prize; Kilkenny Prize; Tom .Gallon Award; Francis MacManus Award מאז פירסמה קיגן את ללכת בשדות הכחולים (2007) ואת הנובלה (2010) Foster, סומנה מיידית כאחד הקולות המקוריים והבולטים ביותר כיום בסוגות הנובלה והסיפור הקצר. כתיבתה הושוותה לא אחת לזו של סופרים כגון פלאנרי אוקונור וצ׳כוב, ועם זאת יצירתה נתפסת כייחודית וחד פעמית.

סקירות וביקורות

חופשה בכפר קובץ הסיפורים 'אנטארקטיקה' מוכיח שוב שקלייר קיגן היא אחת הסופרות הגדולות שכותבות היום

בתמונה: קיגן, צילום: באדיבות הסופרת

אמנים גדולים באמת נמדדים בחסכנותם. הקסם שלהם הוא בלתי נראה, בלתי מורגש. כישרונם ניכר ככל שהוא נסתר מעין, מוצנע בפשטות, כאילו הגישו רק את חומרי הגלם, בלי מאמץ, הרי כל אחד יכול. כזו היא קלייר קיגן האירית, המוכרת אולי לקורא העברי מספרה 'ללכת בשדות הכחולים' שיצא כאן לפני כארבע שנים, אם כי דווקא 'אנטארקטיקה', שתורגם עכשיו, הוא ספרה הראשון וזה שהזניק את הקריירה שלה.

למשל, "אבא שלי לוקח אותי לכל מיני מקומות": משפט קצר, חסר תחכום לכאורה, שמסתיר מאחוריו עולם שלם של מרות וסודות. או "היא ישנה; כעת עליה לאכול" - כמה מילים שבקושי יכולות להיקרא משפט, ועם זאת הן תיאור שלם של אישה בודדה שחייה מוחזקים על קור קיום דק; של עייפות, של מוכניות.

16 גיבורות ‭‬הסיפורים שבקובץ הן רובן ככולן נשים, ואם אינן הגיבורות או הדוברות, הן מניעות את העלילה, באופן אקטיבי או פסיבי, כקורבנות של אלימות קשה. הגברים של קיגן הם ברובם רוצחים או אנסים, פסיכופתים, גסי רוח, אכזריים או סתם שמוקים שוביניסטים ברוח הזמן והמקום - אזורים פריפריאליים בסוף האלף השני. לפעמים השבר הנשי מופיע בחרישיות סימבולית, כשעל החוף נמצא "תיק יד של ילדה, מקושט בחרוזים. קורדיליה מתכופפת להרים אותו, אבל הוא ריק, והבטנה קרועה". האלימות הגברית גם היא מופיעה לעיתים באופן בוטה ולעיתים כבוש, בחלום על גבר שמכוון אקדח לראש, או באב שמשליך אפרוחים חולים לפח "כמו נבטי עשבים".

סיפור אחד קטן, שהוא סיפור בתוך סיפור, מעביר את ההיסטוריה של דיכוי האישה באופן הממצה ביותר: אישה אחת, כפרית וענייה, המתפרנסת עם בעלה מגידול חזירים, רצתה מאוד לראות את האוקיינוס והתחננה שוב ושוב בפני בעלה שייקח אותה לים. לאורך שנים הוא סירב בתואנה שאין מי שיאכיל את החזירים. "ואז, באחד מימי ראשון לפנות בוקר, בעלה העיר אותה. 'תארזי תיק, מרסי', אמר. 'אנחנו נוסעים לחוף'". הם נסעו כל היום והגיעו לים ש"נראה לה בודד ועקר", קצת לפני השקיעה. "ואז הוציא בעלה את שעון הכיס שלו. 'שעה אחת, מרסי. אני נותן לך שעה אחת'". אם לא תחזור בזמן, איים - הוא ייסע בלעדיה. חמש דקות אחרי השעה המיועדת הסתתרה מאחורי עצים והתבוננה בו נכנס לאוטו ונוסע. "וכשהתחיל להאיץ קפצה אל הכביש ועצרה את המכונית. ואז נכנסה אליה ובילתה את שארית חייה עם האיש שהתכוון לחזור הביתה בלעדיה". כשנכדה של האישה שואל אותה, אחרי שנים רבות, למה נכנסה למכונית, היא עונה, "זאת התקופה שחייתי בה. ככה האמנתי. חשבתי שאין לי ברירה".

חלק מהנשים של קיגן משתחררות, רובן לא. אבל מכיוון שמדובר קודם כל בפרוזה טובה באמת, כזו שמצליחה להיות תמיד בהווה של הסיפור ולא ברפלקסיה שיפוטית עליו, הקריאה בסיפורים אינה מייצרת תחושה של אג'נדה. של מוסר השכל.

אחד הדברים המוזרים בקובץ הוא השילוב בין סיפורים איריים, או כאלה שמתרחשים באירלנד, לבין סיפורים שהאמריקנה נושבת מהם בעוז כמעט מוגזם. מפליא שגם דרך התרגום - של תומר בן אהרון - ניתן להבחין מיד, עוד לפני ציון מקום, בין אלו לאלו. הרקע לרבים מהסיפורים הוא כפרי. הכפר, כפי שהוא באמת - חצר אחורית עזובה, לטוב ולרע, כזו שמאפשרת חירות לצד פשעים בלתי נתפסים. בכפר אנשים לא הולכים ברגל, הם נוסעים במכונית. הבילוי שלהם הוא דיג או אירועים קהילתיים בחג, או בגידות. קר, או חם, או מסריח, החיות מתות, הגברים שותים, הנערות חרמניות. דברים שאף אחד לא צריך לראות מוחבאים באסם.

ככל שהסיפורים שונים זה מזה, נכתב על גב הכריכה, "לכולם מכנה משותף מקפיא עצמות: האימה, גלויה או סמויה, מתפוצצת בפני הקוראים או מכרסמת מתחת לפני השטח...". התיאור הזה הוא לא בלתי נכון - הרבה דברים איומים קורים בסיפורים - אבל נדמה שקיגן יכולה בלי האימה המתפוצצת. כוחה נמצא באימה הספוגה בחיים עצמם, בשדי היומיום. הקליימקס נחווה דווקא כעול על הסיפור, שמיכת ילדות שהיא אכן משילה בקובץ סיפוריה השני. למעשה, הסיפור הטוב ביותר בקובץ, 'גברים ונשים', הוא זה שאין בו אף גופה אחת, וגם לא פוטנציאל לכזו. כוחה המיתי-כמעט של קיגן כמספרת בא בו לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר.

עוד 3 סופרות איריות שכדאי להכיר:
המפגש > אן אנרייט
הים, הים > אייריס מרדוק
אנשים נורמלים > סאלי רוני

שרון קנטור
בתמונה: קיגן, צילום: באדיבות הסופרת

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 08/11/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Antarctica
  • תרגום: תומר בן אהרון
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 16 דק'

סקירות וביקורות

חופשה בכפר קובץ הסיפורים 'אנטארקטיקה' מוכיח שוב שקלייר קיגן היא אחת הסופרות הגדולות שכותבות היום

בתמונה: קיגן, צילום: באדיבות הסופרת

אמנים גדולים באמת נמדדים בחסכנותם. הקסם שלהם הוא בלתי נראה, בלתי מורגש. כישרונם ניכר ככל שהוא נסתר מעין, מוצנע בפשטות, כאילו הגישו רק את חומרי הגלם, בלי מאמץ, הרי כל אחד יכול. כזו היא קלייר קיגן האירית, המוכרת אולי לקורא העברי מספרה 'ללכת בשדות הכחולים' שיצא כאן לפני כארבע שנים, אם כי דווקא 'אנטארקטיקה', שתורגם עכשיו, הוא ספרה הראשון וזה שהזניק את הקריירה שלה.

למשל, "אבא שלי לוקח אותי לכל מיני מקומות": משפט קצר, חסר תחכום לכאורה, שמסתיר מאחוריו עולם שלם של מרות וסודות. או "היא ישנה; כעת עליה לאכול" - כמה מילים שבקושי יכולות להיקרא משפט, ועם זאת הן תיאור שלם של אישה בודדה שחייה מוחזקים על קור קיום דק; של עייפות, של מוכניות.

16 גיבורות ‭‬הסיפורים שבקובץ הן רובן ככולן נשים, ואם אינן הגיבורות או הדוברות, הן מניעות את העלילה, באופן אקטיבי או פסיבי, כקורבנות של אלימות קשה. הגברים של קיגן הם ברובם רוצחים או אנסים, פסיכופתים, גסי רוח, אכזריים או סתם שמוקים שוביניסטים ברוח הזמן והמקום - אזורים פריפריאליים בסוף האלף השני. לפעמים השבר הנשי מופיע בחרישיות סימבולית, כשעל החוף נמצא "תיק יד של ילדה, מקושט בחרוזים. קורדיליה מתכופפת להרים אותו, אבל הוא ריק, והבטנה קרועה". האלימות הגברית גם היא מופיעה לעיתים באופן בוטה ולעיתים כבוש, בחלום על גבר שמכוון אקדח לראש, או באב שמשליך אפרוחים חולים לפח "כמו נבטי עשבים".

סיפור אחד קטן, שהוא סיפור בתוך סיפור, מעביר את ההיסטוריה של דיכוי האישה באופן הממצה ביותר: אישה אחת, כפרית וענייה, המתפרנסת עם בעלה מגידול חזירים, רצתה מאוד לראות את האוקיינוס והתחננה שוב ושוב בפני בעלה שייקח אותה לים. לאורך שנים הוא סירב בתואנה שאין מי שיאכיל את החזירים. "ואז, באחד מימי ראשון לפנות בוקר, בעלה העיר אותה. 'תארזי תיק, מרסי', אמר. 'אנחנו נוסעים לחוף'". הם נסעו כל היום והגיעו לים ש"נראה לה בודד ועקר", קצת לפני השקיעה. "ואז הוציא בעלה את שעון הכיס שלו. 'שעה אחת, מרסי. אני נותן לך שעה אחת'". אם לא תחזור בזמן, איים - הוא ייסע בלעדיה. חמש דקות אחרי השעה המיועדת הסתתרה מאחורי עצים והתבוננה בו נכנס לאוטו ונוסע. "וכשהתחיל להאיץ קפצה אל הכביש ועצרה את המכונית. ואז נכנסה אליה ובילתה את שארית חייה עם האיש שהתכוון לחזור הביתה בלעדיה". כשנכדה של האישה שואל אותה, אחרי שנים רבות, למה נכנסה למכונית, היא עונה, "זאת התקופה שחייתי בה. ככה האמנתי. חשבתי שאין לי ברירה".

חלק מהנשים של קיגן משתחררות, רובן לא. אבל מכיוון שמדובר קודם כל בפרוזה טובה באמת, כזו שמצליחה להיות תמיד בהווה של הסיפור ולא ברפלקסיה שיפוטית עליו, הקריאה בסיפורים אינה מייצרת תחושה של אג'נדה. של מוסר השכל.

אחד הדברים המוזרים בקובץ הוא השילוב בין סיפורים איריים, או כאלה שמתרחשים באירלנד, לבין סיפורים שהאמריקנה נושבת מהם בעוז כמעט מוגזם. מפליא שגם דרך התרגום - של תומר בן אהרון - ניתן להבחין מיד, עוד לפני ציון מקום, בין אלו לאלו. הרקע לרבים מהסיפורים הוא כפרי. הכפר, כפי שהוא באמת - חצר אחורית עזובה, לטוב ולרע, כזו שמאפשרת חירות לצד פשעים בלתי נתפסים. בכפר אנשים לא הולכים ברגל, הם נוסעים במכונית. הבילוי שלהם הוא דיג או אירועים קהילתיים בחג, או בגידות. קר, או חם, או מסריח, החיות מתות, הגברים שותים, הנערות חרמניות. דברים שאף אחד לא צריך לראות מוחבאים באסם.

ככל שהסיפורים שונים זה מזה, נכתב על גב הכריכה, "לכולם מכנה משותף מקפיא עצמות: האימה, גלויה או סמויה, מתפוצצת בפני הקוראים או מכרסמת מתחת לפני השטח...". התיאור הזה הוא לא בלתי נכון - הרבה דברים איומים קורים בסיפורים - אבל נדמה שקיגן יכולה בלי האימה המתפוצצת. כוחה נמצא באימה הספוגה בחיים עצמם, בשדי היומיום. הקליימקס נחווה דווקא כעול על הסיפור, שמיכת ילדות שהיא אכן משילה בקובץ סיפוריה השני. למעשה, הסיפור הטוב ביותר בקובץ, 'גברים ונשים', הוא זה שאין בו אף גופה אחת, וגם לא פוטנציאל לכזו. כוחה המיתי-כמעט של קיגן כמספרת בא בו לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר.

עוד 3 סופרות איריות שכדאי להכיר:
המפגש > אן אנרייט
הים, הים > אייריס מרדוק
אנשים נורמלים > סאלי רוני

שרון קנטור
בתמונה: קיגן, צילום: באדיבות הסופרת

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 08/11/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
אנטארקטיקה קלייר קיגן
אנטארקטיקה
 
בכל פעם שנסעה, שאלה את עצמה האישה הנשואה באושר איך זה לשכב עם גבר אחר. בסוף השבוע הזה היתה נחושה לגלות. היה חודש דצמבר; היא חשה את המסך היורד על שנה נוספת. היא רצתה לעשות את זה לפני שתהיה זקנה מדי. היא היתה בטוחה שתתאכזב.
ביום שישי בערב עלתה על הרכבת העירה וישבה לקרוא באחד מקרונות המחלקה הראשונה. ספר המתח לא ריתק אותה; היא יכלה לִצפות את הסוף. מבעד לחלון הבזיקו בתים מוארים בחשכה. היא השאירה מקרוני בגבינה לילדים, החזירה מהניקוי היבש את החליפות של בעלה. אמרה לו שהיא נוסעת לעשות קניות לחג המולד. לא היתה לו כל סיבה שלא להאמין לה.
כשהגיעה העירה נסעה במונית אל המלון. נתנו לה חדר לבן קטן עם נוף לוִיקַרס קלוֹז, אחד הרחובות העתיקים ביותר באנגליה, שורה של בתי אבן וארובות שחם גבוהות, מגורי הכמרים. בערב ישבה בבר של המלון ושתתה טקילה וליים. גברים זקנים קראו שם עיתונים והלקוחות היו מעטים, אבל לא היה אכפת לה, היא היתה זקוקה לשנת לילה טובה. היא צנחה על מיטת המלון, שקעה בשינה נטולת חלומות והתעוררה לקול הפעמונים המצלצלים בקתדרלה.
בשבת הלכה ברגל למרכז הקניות. משפחות ניווטו עגלת תינוק בתוך קהל הבוקר, נהר רחב של אנשים הזורם מבעד לדלתות הזכוכית האוטומטיות. היא קנתה לילדיה מתנות לא שגרתיות, דברים שחשבה שלא יצפו להם. לבכור קנתה מכונת גילוח, הוא התקרב לגיל הזה, לילדה אטלס, ולבעלה קנתה שעון זהב יקר שלוח המחוגים שלו לבן, פשוט.
אחרי הצהריים התלבשה יפה, שמלה קצרה סגולה, עקבים גבוהים, השפתון הכהה ביותר שלה, וצעדה שוב אל מרכז העיר. שיר ממכונת מוזיקה, "הבלדה על לוסי ג'ורדן", משך אותה אל פאב שהיה בעבר בית מעצר, חלונותיו מסורגים ותקרתו הנמוכה עשויה קורות עץ. מכונות מזל הבהבו בפינה, וברגע שהתיישבה על שרפרף הבר, פלטה אחת מהן גדוד קטן של מטבעות.
"שלום," אמר הגבר במושב הסמוך. "אף פעם לא ראיתי אותך כאן." היו לו גוון עור אדמדם, שרשרת זהב תחובה בחולצת הוואי מודפסת, שיער בצבע בוץ, כוס כמעט ריקה.
"מה אתה שותה?" שאלה. התברר שהוא דברן לא קטן, סיפר לה את כל סיפור חייו, אמר שהוא עובד בלילות בבית אבות. שהוא גר לבד, שהוא יתום, שאין לו קרובים פרט לבן דוד רחוק שמעולם לא פגש. לא היתה לו טבעת.
"אני האיש הבודד ביותר בעולם," אמר. "ואת?"
"אני נשואה," אמרה לפני שהספיקה להבין מה היא אומרת.
הוא צחק. "בואי לשחק אתי ביליארד."
"אני לא יודעת לשחק."
"לא חשוב," אמר. "אני אלמד אותך. מִשחק או שניים ואת תראי שאת משחילה את השחור בלי בעיה." הוא שלשל מטבעות לחריץ בשולחן ומשך משהו, ומפולת קטנה של כדורים הידרדרה לתוך חור שחור מתחת לשולחן.
"יש מפוספסים ויש חלקים," אמר ושפשף את המקל בגיר. "את צריכה לבחור אחד מהם. אני אפתח."
הוא לימד אותה לרכון עמוק ולהתמקד בכדור, להסתכל על הכדור הלבן כשהיא מכה, אבל הוא לא נתן לה לנצח אפילו במשחק אחד. כשהלכה לשירותים היתה שיכורה. בקושי הצליחה לתפוס את שולי נייר הטואלט. היא הצמידה את ראשה אל קרירותה של המראה. היא לא זכרה מתי היתה שיכורה כל כך. הם סיימו את המשקאות ויצאו החוצה. האוויר דקר את ריאותיה. עננים התנפצו זה אל זה בשמים. היא הרימה את ראשה כדי להביט בהם. היא רצתה שהעולם ייצבע באדום נפלא ופרוע שיהלום את מצב רוחה.
"בואי נסתובב," אמר. "אני אעשה לך סיור."
היא הלכה לצדו, הקשיבה לחריקת מעיל העור שלו כשהוביל אותה לאורך תעלת המים מסביב לקתדרלה. זקן אחד עמד ליד טירת הבישוף ומכר לחם יבש לפזר לציפורים. הם קנו חתיכה, עמדו על שפת המים והאכילו חמישה ברבורים צעירים שנוצותיהם החלו להלבין. ברווזים חומים התעופפו על פני המים ונחתו בחינניות על התעלה. כלב לברדור שחור התקדם לקראתם, ולהקת יונים התרוממה בבת אחת אל־על והתמקמה מעשה קסם על העצים.
"אני מרגישה כמו פרנציסקוס מאסיזי," צחקה.
גשם החל לרדת; היא חשה את הטיפות הפוגעות בפניה כמו זרמים חשמליים קטנים. הם חזרו דרך כיכר השוק והדוכנים העומדים תחת יריעות פלסטיק. מכרו שם הכול: ספרים מעופשים וכלי חרסינה משומשים, צמחי חלבלוב הדוּר אדומים גדולים, זרים קלועים של צינית לחג המולד, קישוטי פליז לאשוח, דגים טריים שעיניהם מתות, שכובים על מצע קרח.
"בואי אלי הביתה," אמר. "אני אבשל לך."
"אתה תבשל בשבילי?"
"את אוכלת דגים?"
"אני אוכלת הכול," אמרה, והוא נראה משועשע.
"אני יודע איזה מין טיפוס את," הוא אמר. "את פראית. את אחת מהנשים הפראיות האלה מהמעמד הבינוני."
הוא בחר פורל שעדיין נראה חי. המוכר כרת את ראשו ועטף אותו בנייר כסף. הוא קנה קופסת זיתים שחורים וחריץ גבינת פטה מהאיטלקייה בדוכן המעדנים בקצה השוק. הוא קנה לַיים וקפה "קולומביה". כשחלפו על פני הדוכנים חזר ושאל אותה אם היא רוצה משהו. הוא נהג בכספו בחופשיות, החזיק את השטרות מקומטים בכיסיו כמו קבלות ישנות, לא החליק אותם אפילו כשהגיש אותם לרוכלים. בדרך לביתו הם נעצרו בחנות משקאות וקנו שני בקבוקי קיאנטי וכרטיס לוטו אחד שעליהם היא התעקשה לשלם.
"נתחלק בפרס אם נזכה," אמרה. "ניסע לבהאמה."
"לא הייתי בונה על זה," אמר, והביט בה כשעברה בדלת שפתח למענה. הם צעדו ברחובות מרוצפים אבנים וחלפו על פני מספרה שישב בה איש שראשו מוטה לאחור לצורך הגילוח. הרחובות נעשו צרים ומפותלים; הם כבר לא היו במרכז העיר.
"אתה גר בפרברים?" שאלה.
הוא לא ענה, המשיך ללכת. היא חשה בריח הדג. כשעברו בשער ברזל הוא אמר לה "לקחת שמאלה". הם הלכו מתחת לקמרון ויצאו אל מבוי סתום. הוא פתח דלת לבניין דירות ועלה אחריה לקומה העליונה.
"עוד," אמר בכל פעם שנעצרה באחת הקומות. היא צחקקה ועלתה, צחקקה ועלתה עוד, ונעצרה בקומה העליונה.
הדלת היתה זקוקה לשימוּן; הצירים חרקו כשדחף אותה. קירות דירתו היו עירומים וחיוורים, אדני החלונות מאובקים. ספל מלוכלך עמד בודד בכיור. בסלון קפץ חתול פרסי לבן מספת בד סינתטי. הדירה היתה מוזנחת, נראתה כמקום שגרו בו בעבר. פיקוס הגומי בסלון הזדחל על השטיח לעבר מלבן האור שהטילו פנסי הרחוב. ריחות עבשים. שום סימן לטלפון, שום תמונה, שום קישוט, שום אשוח לחג המולד.
אגן גדול מברזל יצוק עמד בחדר האמבטיה על רגלי פלדה כחולות.
"חתיכת אמבטיה," אמרה.
"את רוצה לעשות אמבטיה?" שאל. "את מוזמנת. תמלאי מים ותקפצי פנימה. בשמחה."
היא מילאה את האגן ודאגה שהמים יהיו חמים ככל שתוכל לשאת. הוא בא, פשט את החולצה והתגלח ליד הכיור בגבו אליה. היא עצמה עיניים והקשיבה לו מורח קצף, טופח בתער על הכיור, מתגלח. כאילו כבר עשו את כל זה פעם. היא אמרה בלבה שהוא הגבר הכי פחות מאיים שפגשה בחייה. היא סתמה את אפה וגלשה מתחת לפני המים, האזינה לדם הפועם בראשה, להתעוררות ולהתעננות במוחה. כשעלתה מעל פני המים הוא עמד שם באדים, מחה שאריות קצף מסנטרו, חייך.
"נהנית?" שאל.
הוא מרח מטלית רחצה בסבון והיא קמה לעמידה. מים זרמו מכתפיה וזלגו מטה על רגליה. הוא החל בכפות רגליה והתקדם מעלה, סיבן אותה במעגלים איטיים וחזקים. היא נראתה טוב באור הצהבהב של הגילוח, הרימה את רגליה וזרועותיה והסתובבה בשבילו כמו ילדה. הוא שיקע אותה בחזרה במים ושטף אותה כולה, עטף אותה במגבת.
"אני יודע מה את צריכה," אמר. "את צריכה שיטפלו בך. אין אישה על פני האדמה שלא צריכה שיטפלו בה. אל תזוזי." הוא יצא וחזר עם מסרק, התחיל לסרק את הקשרים בשיערה. "תראי אותך," אמר. "את בלונדינית אמיתית. יש לך פלומה בלונדינית, כמו אפרסק." מפרקי אצבעותיו החליקו על עורפה, המשיכו על עמוד שדרתה.
מיטתו היתה עשויה פליז, שמיכת פוך לבנה וציפיות כרים שחורות. היא פתחה את החגורה שלו, חילצה את הרצועה מהלולאות. האבזם צלצל כשפגע ברצפה. היא פשטה את מכנסיו. הוא לא היה יפה בעירום, ואף על פי כן היה בו משהו חושני, משהו יציב וחסון במבנה גופו. עורו היה חם.
"תדמיין שאתה אמריקה," אמרה. "אני אהיה קולומבוס."
מתחת לשמיכה, בלחות שבין ירכיו, חקרה את עירומו. גופו היה חידוש. כפות רגליה הסתבכו בסדינים, והוא השליך אותם מעליהם. היה לה כוח מפתיע במיטה, בהילות שהכתה בו. היא משכה את ראשו לאחור בשערותיו, גמעה ניחוח סבון מוזר מצווארו. הוא נישק אותה ונישק אותה. הם לא מיהרו. ידיו היו מחוספסות כידי פועל. הם נלחמו בתשוקתם, נאבקו בדבר שלבסוף נסחפו בו. אחר כך עישנו; היא לא עישנה שנים, הפסיקה לפני התינוק הראשון. כשהושיטה יד למאפרה ראתה את תרמיל הרובה מאחורי שעון הרדיו.
"מה זה?" היא הרימה אותו.
"אה. זה מתנה למישהו."
"חתיכת מתנה," אמרה. "מסתבר שלא רק בביליארד אתה צלף."
"בואי הנה."
היא התכרבלה כנגדו, והם שקעו במהרה בשינה, שנת ילדים מתוקה, והתעוררו בחושך, רעבים.
בעוד שהוא השתלט על ארוחת הערב, היא ישבה על הספה והחתול בחיקה וצפתה בסרט תיעודי על אנטארקטיקה, קילומטרים של שלג, פינגווינים צועדים מתנודדים נגד הרוחות הקפואות, קפטן קוק מפליג הרחק למצוא את היבשת האבודה, קרחונים. הוא יצא ומגבת מטבח מוטלת על כתפו והושיט לה כוס קיאנטי מקורר.
"אני רואה," אמר, "שיש לך עניין עם מגלי ארצות." הוא רכן אליה מעבר לגב הספה ונישק אותה.
"אני יכולה לעזור במשהו?" שאלה.
"לא," אמר וחזר למטבח.
היא לגמה מהיין והרגישה את הקרירות גולשת מטה אל בטנה. היא שמעה אותו קוצץ ירקות, שמעה את רתיחת המים על הכיריים. ריחות בישול מילאו את חדרי הדירה. כוסברה, מיץ ליים, בצל. היא תוכל להישאר שיכורה; היא תוכל לחיות ככה. הוא יצא מהמטבח וערך את השולחן לשניים, הדליק נר ירוק עבה, קיפל מפיות נייר. הן נראו כמו פירמידות לבנות קטנות תחת אש אבוקות. היא כיבתה את הטלוויזיה וליטפה את החתול. שׂערותיו הלבנות נפלו על חלוק האמבטיה הכחול כהה שהיה גדול עליה בכמה מידות. היא ראתה את העשן העולה מאש של גבר אחר וחולף על פני החלון, אבל לא חשבה על בעלה, ומאהבהּ לא הזכיר כלל את משפחתה, אף לא פעם אחת.
במקום זאת, בעודם אוכלים סלט יווני ופורל בגריל, נסובה משום מה השיחה על נושא הגיהינום.
כילדה, אמרו לה שהגיהנום הוא שונה אצל כל אדם ואדם, שלכל אדם מחכה שם התרחיש האישי הגרוע ביותר. "דמיינתי תמיד את הגיהינום כמקום קר להחריד, שקופאים בו כמעט לגמרי, אבל אף פעם לא מאבדים את ההכרה לחלוטין, אף פעם לא מאבדים לגמרי את התחושה," היא אמרה. "אין שם כלום, רק שמש קרה והשטן, צופה בך." היא רעדה פתאום והתנערה. היא היתה סמוקה מאוד. היא הרימה את הכוס אל שפתיה והטתה את ראשה לאחור כשבלעה. היה לה צוואר ארוך ויפה.
"אם ככה," אמר, "הגיהינום שלי יהיה ריק; לא יהיה שם אף אחד. אפילו לא השטן. חשבתי תמיד בכל הרצינות שיש בגיהינום אנשים; שכל החברים שלי יהיו שם." הוא טחן עוד פלפל מעל צלחת הסלט ותלש את התוך הרך של כיכר הלחם.
"הנזירה בבית הספר אמרה לנו שהוא יימשך לנצח," אמרה והסירה את העור של הפורל. "וכששאלנו כמה זמן זה נצח, היא אמרה: 'תחשבו על כל החול שבעולם, בכל החופים, בכל מחצבות החול, בקרקעיות האוקיינוסים, במדבריות. עכשיו תארו לכן את כל החול הזה בתוך שעון חול, כמו שעון ביצים ענקי. בכל שנה נופל גרגיר חול אחד, והנצח הוא הזמן שיידרש לכל החול שבעולם לעבור בשעון החול הזה.' תאר לעצמך! זה הפחיד אותנו. היינו קטנות."
"את כבר לא מאמינה בגיהינום?" אמר.
"לא. לא רואים עלי? אם האחות עמנואל היתה רואה אותי עכשיו, מזיינת גבר זר לגמרי, איזה צחוק." היא תלשה חתיכה מהפורל ואכלה אותה באצבעות.
הוא הניח את הסכין והמזלג, שילב את ידיו בחיקו והביט בה. היא היתה שבעה עכשיו ושיחקה באוכל.
"אז אתה חושב שכל החברים שלך יהיו בגיהינום גם כן," אמרה. "נחמד."
"לא לפי ההגדרה של הנזירה שלך."
"יש לך הרבה חברים? אתה ודאי מכיר אנשים מהעבודה."
"יש כמה," אמר. "ולך?"
"יש לי שתי חברות טובות," אמרה. "שתי נשים שאני מוכנה למות בשבילן."
"יש לך מזל," אמר וקם להכין להם קפה.
באותו לילה היה להוט, כאדם שמשאיל את עצמו לזמן קצוב. לא היה דבר שלא היה מוכן לעשות.
"אתה נדיב מאוד במיטה," אמרה אחר כך והעבירה לו את הסיגריה. "אתה נדיב מאוד, נקודה."
החתול קפץ על המיטה והבהיל אותה.
"אלוהים אדירים!" צעקה. היה משהו מפחיד בחתול שלו.
אפר הסיגריה נפל על השמיכה, אבל הם היו שיכורים מדי ולא היה אכפת להם. שיכורים ושאננים באותה מיטה באותו לילה. זה היה כל כך פשוט, בעצם. שירי חג החלו להתנגן בעוצמה בדירה שמתחת. מזמור גרגוריאני, נזירים שרים.
"מי השכנים שלך?"
"איזו סבתא אחת. חירשת לגמרי. היא גם שרה. גרה שם לבדה, ערה בשעות מוזרות."
הם הסתדרו לקראת השינה, ראשה טמון בשקע כתפו. הוא ליטף את זרועה, ליטף אותה כמו שמלטפים חיה. היא חיקתה גרגור של חתול, גלגלה את הרי"ש כמו שלימדו אותה בשיעורי הספרדית, ואבני הברד נקשו על השמשות.
"אני אתגעגע אלייך כשתלכי."
היא לא אמרה כלום, רק שכבה שם והביטה על המספרים האדומים המתחלפים בשעון הרדיו שלו עד שנרדמה.
ביום ראשון התעוררה מוקדם. כפור לבן כיסה הכול בלילה. היא התלבשה, התבוננה בו ישן, בראשו המונח על הכרית השחורה. בחדר האמבטיה בדקה את ארון התרופות. הוא היה ריק. בסלון בחנה את שמות הספרים. הם היו מסודרים לפי אל"ף־בי"ת. היא שבה וצעדה על המרצפות הבוגדניות בדרך אל המלון. היא תעתה ונאלצה לשאול גברת מודאגת אחת עם כלב פודל איך ללכת. אשוח עצום נצנץ במבואת המלון. המזוודה שלה נחה פתוחה על המיטה. בגדיה הסריחו מסיגריות. היא התקלחה והחליפה בגדים. בעשר דפקה המנקה על הדלת, אבל היא שלחה אותה לדרכה, אמרה לה שאין צורך, אמרה לה שאף אחד לא צריך לעבוד ביום ראשון.
במבואה התיישבה בתא טלפון והתקשרה הביתה. היא שאלה מה שלום הילדים, איך מזג האוויר, שאלה את בעלה איך עובר היום, סיפרה לו אילו מתנות קנתה. כשתחזור יחכו לה חדרים צפופים והפוכים, רצפות מלוכלכות, ברכיים חבולות, אופני הרים וגלגיליות במסדרון. שאלות. היא ניתקה את הטלפון, נעשתה ערה לנוכחות מאחוריה, ממתינה.
"לא אמרת שלום." היא חשה נשימה על עורפה.
הוא עמד שם, כובע צמר שחור משוך על אוזניו ומסתיר את מצחו.
"ישנתָ," אמרה.
"חמקת מהדירה," אמר. "את חמקמקה."
"אני — "
"רוצה לחמוק אתי לארוחת צהריים ולהשתכר?" הוא דחף אותה לתוך התא ונישק אותה, נשיקה ארוכה ורטובה. "התעוררתי הבוקר עם הריח שלך בין הסדינים," אמר. "זה היה נפלא."
"תסגור אותו בבקבוק," אמרה, "נעשה הון."
הם אכלו ארוחת צהריים במסעדה נמוכת תקרה שחלונותיה קמורים ורצפתה עשויה אבנים. השולחן שלהם עמד ליד האח. הם אכלו רוסטביף ופודינג יורקשייר והשתכרו שוב, אבל לא דיברו הרבה. היא שתתה כמה כוסות של בלאדי מרי, אמרה למלצרית לא לקמץ בטבסקו. הוא פתח בבירה ואז עבר לכמה כוסות של ג'ין וטוניק, הכול כדי לדחות את פרידתם הממשמשת ובאה.
"בדרך כלל אני לא שותה ככה," אמרה. "מה אתך?"
"גם לא," אמר וסימן למלצרית להביא עוד.
הם השתהו עם הקינוח ועם עיתוני סוף השבוע. בעלת הבית באה והוסיפה עצים לאח. היא הפכה דף בעיתון ונשאה את מבטה. הוא התבונן בפה שלה בריכוז.
"תחייכי," אמר.
"מה?"
"תחייכי."
היא חייכה, והוא הושיט את ידו והצמיד את קצה אצבעו לשן שלה.
"הנה," אמר והראה לה פירור אוכל. "יצא."
כשיצאו והלכו אל השוק כבר כיסה ערפל סמיך את העיר, סמיך כל כך שבקושי הצליחה לקרוא את השלטים. קבוצה של רוכלי יום ראשון, שבאו לזכות בלקוחות החג, הציגו את מרכולתם.
"עשית כבר קניות לחג?" שאלה.
"לא ממש. הרי אין לי למי לקנות מתנות. אני יתום, זוכרת?"
"סליחה."
"בואי. נעשה טיול קטן."
הוא אחז בידה ולקח אותה אל דרך עפר המגיעה לחורשה חשוכה מעבר לבתים. הוא החזיק אותה חזק; אצבעותיה כאבו.
"אתה מכאיב לי," אמרה.
הוא הרפה מעט, אך לא התנצל. אור היום הלך והתנקז. הדמדומים פלשו אל השמים, שיחדו את האור להפוך לחשכה. הם צעדו זמן רב בלי לדבר, רק חשו את דומיית יום ראשון, האזינו לעצים המתאמצים כנגד הרוח המקפיאה.
"הייתי נשוי פעם, נסעתי לאפריקה לירח דבש," הוא אמר פתאום. "זה לא החזיק מעמד. היה לי בית גדול, רהיטים, הכול. והיא היתה אישה טובה, גננית נהדרת. הצמח הזה בסלון שלי? כן, הוא היה שלה. אני מחכה כבר שנים שהוא ימות, אבל הבן זונה הזה, הוא רק ממשיך לצמוח."
היא העלתה בראשה את הצמח המתפרש לרוחב הרצפה, ארוך כמו אדם בוגר, בעציץ שאינו גדול מסיר קטן, שורשים יבשים נכרכים עליו. נס שהוא עדיין בחיים.
"יש דברים שפשוט אין לך שליטה עליהם," אמר וגירד את ראשו. "היא אמרה שאני לא אחזיק מעמד שנה בלעדיה. כמה שהיא טעתה." הוא הביט בה אז וחייך, חיוך מוזר של ניצחון.
כעת כבר היו בעובי היער; לולא קול צעדיהם ורצועות של שמים בין צמרות העצים, היא לא היתה יכולה לדעת איפה השביל. הוא תפס אותה פתאום ומשך אותה אל מתחת לעצים, הצמיד אותה לגזע. היא לא ראתה כלום. היא חשה את הקליפה מבעד למעיל שלה, את בטנו הצמודה לבטנה, הריחה את הג'ין בהבל פיו.
"את לא תשכחי אותי," אמר והסיט את שיערה מעיניה. "תגידי את זה. תגידי שלא תשכחי אותי."
"אני לא אשכח אותך."
בחשכה ליטף את פניה באצבעותיו, כמו עיוור המנסה לשנן אותן. "ואני לא אשכח אותך. חלק קטן ממך תמיד יתקתק כאן," אמר. הוא לקח את כף ידה והכניס אותה מתחת לחולצתו. היא הרגישה את לבו פועם מבעד לעורו החם. הוא נישק אותה אז כאילו יש בתוך הפה שלה משהו שהוא רוצה. מילים, כנראה. באותו רגע צלצלו פעמוני הקתדרלה, והיא שאלה את עצמה מה השעה. הרכבת שלה יוצאת בשש, אבל היא כבר ארזה הכול, אין סיבה למהר.
"פינית את החדר הבוקר?"
"כן," צחקה. "הם חושבים שאני האורחת הכי מסודרת בתולדות המלון. המזוודה שלי למטה."
"בואי אלי. אני אזמין לך מונית, אפרד ממך כמו שצריך."
היא לא היתה במצב רוח לסקס. בלבה כבר ארזה ונסעה, כבר עמדה מול בעלה בפתח הדלת. היא הרגישה נקייה ושבעה וחמימה; רצתה רק להתנמנם ברכבת. אבל בסופו של דבר לא הצליחה למצוא סיבה שלא לבוא אתו, וכמעניקה לו מתנת פרידה, הסכימה.
הם שבו מחשכת היער, צעדו לאורך ויקארס קלוז והגיחו מעבר לתעלה ליד המלון. שחפים באו מכיוון הים. הם ריחפו מעל עופות המים וצללו כדי לחטוף את הלחם שהשליכה חבורת אמריקאים לברבורים. היא לקחה את המזוודה שלה וצעדה ברחובות החלקלקים אל הדירה שלו. החדרים היו קרים. הכלים המלוכלכים מהארוחה של אתמול היו מושרים במי סבון בכיור וטבעת של שומן הצטיירה על הפלדה. שרידיו האחרונים של אור היום חדרו מבעד לחרכי הווילונות, אבל הוא לא הדליק מנורה.
"בואי אלי," אמר. הוא פשט את המעיל וכרע על ברכיו לפניה. הוא התיר את שרוכי נעליה, פתח אותם לאט־לאט, הסיר את גרביה, שלשל בעדינות את תחתוניה עד לקרסוליים. הוא נעמד והסיר את המעיל שלה, פתח את חולצתה בזהירות, התפעל מהכפתורים, פתח את רוכסן חצאיתה, החליק את השעון מעל כף ידה. ואז החדיר את ידו בין שערותיה והסיר את עגיליה. אלה היו עגילים תלויים, עלי זהב שבעלה נתן לה במתנה ליום הנישואים שלהם. הוא הפשיט אותה כאילו היה בידו כל הזמן שבעולם. היא הרגישה כמו ילדה שמשכיבים אותה לישון. היא לא היתה צריכה לעשות שום דבר אתו, בשבילו. לא היו לה חובות, היא רק היתה צריכה להיות שם.
"תשכבי," אמר.
היא נפלה עירומה על שמיכת הפוך.
"הייתי הולכת לישון ככה," אמרה ועצמה עיניים.
"עדיין לא," אמר.
היה קר בחדר, אבל הוא הזיע; היא הריחה את זיעתו. ביד אחת משך ונעץ את מפרקי כפות ידיה מעל לראשה ונישק את גרונה. טיפת זיעה נפלה על צווארה. מגירה נפתחה ומשהו שקשק. אזיקים. היא נבהלה, אבל לא חשבה מהר די הצורך להביע התנגדות.
"את תאהבי את זה," אמר. "סמכי עלי."
הוא אזק את כפות ידיה לראש מיטת הפליז. אי־שם במוחה נתקפה פחד. תנועותיו היו תכליתיות, שקטות ושתלטניות. הזיעה המשיכה לטפטף עליה. היא טעמה את המליחות החריפה של עורו. הוא נסוג והתקדם, האט עד שהתחננה לעוד ואז האיץ עד שגמרה.
הוא קם. הוא יצא מהחדר והשאיר אותה שם, אזוקה למיטה. האור במטבח נדלק. היא הריחה קפה, שמעה אותו שובר ביצים. הוא נכנס נושא מגש והתיישב לידה.
"אני צריכה — "
"אל תזוזי." הוא דיבר בשקט. הוא היה שלֵו לחלוטין.
"תפתח את ה — "
"ששש," אמר. "תאכלי. תאכלי לפני שאת הולכת." הוא הגיש לה מעט חביתה מקושקשת על מזלג, והיא בלעה אותה. היה לה טעם חזק של מלח ופלפל. היא הפנתה את ראשה אל השעון. השעה היתה 17:32.
"אלוהים, תראה מה השעה —"
"אל תנבלי את הפה," אמר. "תאכלי. ותשתי. שתי את זה. אני אביא את המפתחות."
"למה אתה לא — "
"פשוט תשתי קצת. קדימה. אני שתיתי אתך, זוכרת?"
היא שתתה קפה מהספל שהיטה לעברה, עדיין כפותה באזיקים. נדרשה דקה אחת בלבד. תחושה חמימה וחשוכה התפשטה בגופה, ואז נרדמה.
כשהתעוררה, הוא עמד באור פלואורסנט עז והתלבש. היא עדיין היתה אזוקה למיטה. היא ניסתה לדבר. פיה היה חסום. אחד מקרסוליה היה קשור למרגלות המיטה בזוג אזיקים נוסף. הוא המשיך להתלבש, סגר את הלחצנים בחולצת הג'ינס שלו.
"אני חייב ללכת לעבודה," אמר וקשר את שרוכי נעליו. "אין ברירה."
הוא יצא, חזר עם סיר לילה. "למקרה שתצטרכי," אמר והשאיר אותו על המיטה. הוא כיסה אותה היטב ונישק אותה, נשיקה רגילה, מהירה, וכיבה את האור. הוא נעצר בפתח החדר ופנה להביט בה. צלו היה מוטל על המיטה. עיניה היו פעורות בתחינה. היא ניסתה לדבר אליו בעיניה. הוא הפנה אליה את כפות ידיו.
"זה לא מה שאת חושבת," אמר. "באמת שלא. אני פשוט אוהב אותך. תנסי להבין אותי."
ואז פנה והלך משם. היא הקשיבה לו יוצא, שמעה אותו על המדרגות, רוכסן נסגר. האור במסדרון כבה, הדלת נטרקה, והיא שמעה אותו הולך על המדרכה, צעדים מתרחקים.
היא ניסתה בקדחתנות לפתוח את האזיקים, עשתה כל מה שיכלה כדי להשתחרר. היא היתה אישה חזקה. היא ניסתה לנתק את ראש המיטה, אבל כשהזיזה את הסדין, ראתה שהראש מוברג למסגרת. זמן רב טלטלה את המיטה. היא רצתה לצרוח "שריפה!" — זה מה שהמשטרה אומרת לנשים לצעוק במקרי חירום, אבל היא לא יכלה לקרוע את הבד בשיניה. היא הצליחה להוריד את רגלה החופשייה אל הרצפה ורקעה על השטיח. ואז נזכרה בסבתא החירשת בדירה למטה. שעות חלפו עד שנרגעה מספיק שתוכל לחשוב ולהקשיב. נשימתה הואטה. היא שמעה וילון מתנפנף בחדר הסמוך. הוא השאיר את החלון פתוח. השמיכה נפלה לרצפה בכל המהומה, והיא היתה עירומה. היא לא הצליחה להגיע אליה. הקור חדר לדירה, זרם פנימה, מילא את החדרים. היא רעדה. אוויר קר יורד למטה, חשבה. לבסוף פסק הרעד. היא החלה לאבד תחושה בגופה: היא דמיינה את הדם מאט בעורקיה, את לבה מצטמק. החתול זינק ונחת על המיטה, שוטט בחוסר מנוחה על המזרן. זעמה השוכך התחלף באימה. גם זה עבר. הווילון בחדר הסמוך הצליף כעת על הקיר במהירות רבה יותר: הרוח מתגברת. היא חשבה עליו ולא הרגישה דבר. היא חשבה על בעלה ועל ילדיה. אולי לעולם לא ימצאו אותה. אולי לעולם לא תראה אותם שוב. זה לא חשוב. היא ראתה את הבל נשימתה באפלולית, חשה את הקור הסוגר על ראשה. זה התחיל להתחוור לה, שמש קרה, איטית, מלבינה את המזרח. האם היא מדמיינת, או שמא יורד שלג מחוץ לשמשות החלון? היא הביטה בשעון שעל השידה, במספרים האדומים המתחלפים. החתול צפה בה, עיניו כהות כזרעי תפוח. היא חשבה על אנטארקטיקה, על השלג והקרח ועל גופות של מגלי ארצות מתים. אחר כך בא אל מחשבותיה הגיהינום, ואז הנצח.