הכלה שנשכחה

"תקלידי את הסיסמה בזריזות ותעברי את השער לפני שהוא יראה אותך, אחרת הוא ינעל את המערכת וימנע ממך להיכנס. אל תלכי בשעות הלילה כי לא יהיה לך סיכוי..."

זארה פלקונר צמצמה את עיניה וניסתה לראות מבעד לגשם הזלעפות. היא שיננה בראשה את הסיסמה הארוכה והשתדלה לשמור על ידיה יציבות די הצורך בשביל להקליד אותה על לוח המקשים. ענני הסערה הסתירו את אור השמש וגרמו לאזהרתו של ג'אספר להדהד באוזניה.

היא הקישה את הספרה האחרונה שהוא נתן לה והחזיקה את נשימתה במתח. שערי הברזל לא זעו כשהביטה שוב לעבר לוח המקשים ותהתה אם כדאי לה לנסות שוב. צליל נקישה מתכתי הבהיר לה שאין צורך.

השערים חרקו וגנחו בזמן שנפתחו. הם לא היו רגילים לתנועה. זארה לא חשבה שהם יישארו פתוחים לאורך זמן. השערים כוסו בשלטים בנוסח – "אין כניסה" ו – "מסיגי גבול יועמדו לדין." היא מיהרה חזרה אל מכוניתה החונה ונזהרה שלא להחליק על השביל הרטוב בעודה שואפת אוויר עמוקות לתוך ריאותיה ומנסה להשיב לעצמה קצת שליטה על גופה. היא הספיקה לעבור את השערים בדיוק ברגע שהתחילו להיסגר חזרה, ממשיכים לחרוק וננעלים שוב.

תוך כדי העברת מצב מגבי השמשה למהירות הגבוהה ביותר הדליקה את האורות הגבוהים בניסיון לראות לאן היא נוסעת. היא החלה להתנשף כאשר שמעה את החצץ הרטוב מקרקש תחת צמיגי הרכב. ענפים מתים ואפורים הסתירו את השמיים בכל מקום שאליו הביטה. היא התקדמה באיטיות לקצה השביל ופנתה בסופו, אז ראתה לראשונה את האחוזה הג'ורג'יאנית שהיתה ביתו. האחוזה התנשאה לגובה שתי קומות והיתה עשויה לבנים כבירות ומאיימות. היא היתה מחסום קודר ואפל בקצה שביל הגישה. הבניין היה אפל פרט לאור בודד באחד החלונות הנמוכים.

ליבה הלם כאשר עצרה מול דלתות העץ האדירות. היא נהגה במשך כל היום והתקשתה להאמין שהגיעה לכאן סוף סוף. זארה דמיינה את הרגע הזה לפחות פעם ביום במהלך השנה האחרונה. היא תיארה לעצמה כל מיני תרחישים – אולי תיתקל בו ברחוב, אולי הם יהיו אורחים באירוע ויבחינו זה בזה מעבר לחדר, אולי הוא יבוא לחפש אחריה...

לא היה לה באמת מושג איך זה יקרה ואם זה יקרה. אבל אז איתר אותה ג'אספר והתחנן שתבקר את הגבר שהיו חייבים לו כל כך הרבה. ההבעה העייפה והמיואשת של ג'אספר הפתיעה אותה. הוא לא ידע שהיא נזקקה לעידוד מועט בשביל לבקר את הגבר ששינה את חייה. היא רצתה לראות אותו. היא השתוקקה לראותו במשך חודשים.

כעת עמדה מול הדלת, מכנסיה ונעליה ספוגי מים, שערה מבולגן ונדבק לפניה, אמנם באיחור... אבל היא כאן.

היא שלפה את התיק וטרקה את דלת המכונית אחריה. זה לא הספיק, היא עדיין הגיעה אל הדלת ספוגה מים. זה לא היה אכפת לה כי היתה עסוקה מדי בלתהות כיצד הוא יגיב אליה. האם יחייך ויצחק? האם יהיה מודאג ואכפתי? מה יגיד?

זארה לא הצליחה להשתלט על הצמרמורת שטיילה במעלה גבה, אך המשיכה בכל זאת לצלצל בדלת, נושכת את שפתה התחתונה. בכל זאת לא הצליחה לבלום את החיוך המבויש שהתגנב אל פניה. הם נפגשו קצרות, אבל המפגש שינה את חייה. היא חייתה מחדש את הרגעים היקרים בכל יום מאז והשתוקקה לעוד כמה רגעים איתו.

היא לא שמעה צעדים בגלל קצב הלמות ליבה. נדמה היה שהדלת נפתחה לרווחה ללא אזהרה. הוא עמד במפתן וזעף לעברה.

תומאס גאלו.

היא הצליחה רק לבהות בו.

הוא היה גבוה משזכרה ונראה רזה יותר בזוג מכנסי ג'ינס דהוי וסוודר שחור דקיק. פעם נהג לסדר את שערו עם שביל באמצע כמו איש עסקים מעלון פרסומת, כעת שערו בצבע פחם היה שרוי באי סדר, עם רמזים קטנים לתלתלים. עורו בגוון זית נראה מאוד חיוור, לא נשקף ממנו שיזוף של האיים הקאריביים כעת. גם החיוך הערמומי שלו אבד. הוא לא התגלח כמה ימים והזיפים הדגישו את הקווים החדים של לסתו. הוא נראה קשה יותר. לא מאושר. עיניו נותרו כפי שהיו – חום כהה ועשיר, מהורהרות, מסוג העיניים שיכולת לבהות אל תוכן שעות מבלי לחשוף את התעלומות שהסתירו. בהחלט היו שם תעלומות. כעת היו שם אפילו יותר מהן.

הוא היה נאה ובלתי נשכח. באותה שנייה ראשונית הוא הצליח לגנוב את ליבה שוב.

"מה?" הוא דרש בזמן שהיא בהתה בו בדממה.

חיוכה התנדף.

"איך נכנסת לכאן?" הוא גער לעברה, מצפה לתשובה מיידית.

היא לא הצליחה לייצר אחת. היא לא הצליחה בכלל לדבר, כשניסתה לחפש רמז כלשהו בעיניו להיכרות שלהם. היו שם רק אי אמון וכעס מתגבר.

"אני לא יודע איך הצלחת לעבור את השער, אבל הגנים סגורים לציבור כבר במשך שנה."

"אני לא כאן בשביל לבקר בגנים," היא הצליחה לענות לבסוף.

"אז מה את עושה כאן?" הוא לא התרכך. הוא לא זיהה אותה. אין רכות, אין אנושיות.

היא בהתה בו באי נוחות. ג'אספר אמר שמוטב להגיע בלי הודעה מראש. הוא אמר שלא יודיע לתומאס על הגעתה, אבל האם הוא באמת לא זכר אותה?

היא ידעה שהשתנתה מאז, אבל אלה היו רק הבגדים והתספורת שלה. היא לא תיארה לעצמה שדברים כל כך שטחיים יגרמו לכזה הבדל.

"אני לא רוצה לקנות שום דבר," הוא התחיל לסגור את הדלת.

זה הכניס אותה להילוך מהיר. היא לא נהגה כל היום בתנאי ראות אפסית בשביל לסגור את הסיפור בשתי שניות. זה היה אחד המובנים שבהם היא באמת השתנתה.

"אני לא מנסה למכור לך שום דבר," אמרה ופסעה קדימה כך שלא יוכל לסגור את הדלת, "אני כאן בשביל לעזור לך."

הוא נראה המום לכמה רגעים ואז הגיב בפתאומיות, "אני לא צריך עזרה."

היא המשיכה לעמוד בנחישות במקומה ללא כוונה לסגת. הגשם עדיין יורד ומרטיב אותה, אך היא לא היתה מוכנה לוותר.

"כן, אתה כן," היא השיבה ופסעה עוד צעד לעברו, "ג'אספר שלח אותי אליך."

ג'אספר אמר לה שתומאס עדיין מחלים מהתאונה ושהוא נזקק ליותר עזרה משהיה מוכן להודות. תומאס אמנם לא רצה בעזרתה, אבל זארה היתה חייבת לו יותר מכפי שאי פעם יוכל להבין. היא היתה מוכרחה להשיב לו על כך.

הוא בחן אותה שוב, הפעם באיטיות. ההבעה שלו נותרה מבולבלת וזרה בשבילה, אבל בו בזמן החל לצוץ בו משהו חדש. משהו גולמי.

"אני לא זקוק לעזרתך או רוצה אותה," הוא אמר באיטיות.

היא ניסתה שלא להיעלב ונכשלה, "אתה אפילו לא יודע מה אני יכולה לעשות בעבורך."

"אני לא מעוניין בשום דבר שאת חושבת שאת יכולה לעשות בשבילי, מותק," חיוך מריר התפשט על שפתיו כאשר הביט בה שוב. הוא התבונן בה בכזו עוצמה ומיקוד, שהיא הרגישה כאילו הגשם שטף את בגדיה מעל גופה והיא נותרה עירומה בפניו. הוא ראה כל פרט קטן של גופה.

מבוכה חמימה החלה להתפשט בגופה כאשר מבטו נעצר על שדיה. היא ניסתה לשלוט בתגובתה למבטו הבוחן, אבל מודעות חושנית הקיפה אותה ועירפלה את דעתה.

"תסלח לי?" היא השתנקה, היא נדהמה מתגובתה.

"מה בדיוק את מציעה?" הוא שאל, "עיסוי?"

"אתה חושב שאני כאן בשביל לעסות אותך?" היא שאלה בתדהמה.

"לעסות ולספק שירותים אחרים... לפי הצורך." הוא התבונן בפיה ומבטו היה מעט אפל.

היא הרגישה את הסומק עולה על לחייה. היא יכלה להציץ אל תוך מוחו ולראות בדיוק היכן הוא תיאר את פיה. החלק הכי מזוויע היה שהיא חלמה על זה כמה פעמים, אבל היא תעדיף למות לפני שתודה בזאת. אפילו בפני עצמה.

"האם ג'אספר נוהג לשלוח אליך נשים שמספקות שירותים כאלה ואחרים?" היא שאלה בקול מעט מחוספס.

"לא," פניו נפלו. החשק התנדף. נראה שהוא דחה את הרעיון וגירש אותו מראשו, "זה... ממש לא צפוי, אפילו בשביל ג'אספר."

היא הזדקפה והוסיפה עוד כמה סנטימטרים לגובהה, עדיין רחוקה מלהיות בגובה העיניים איתו, אבל זה היה עדיף על להשתופף מולו. היא כבר לא היתה אותה בחורה תמימה ולא פחדה לעמוד על שלה. היא לא התכוונה לברוח ולהתחבא, "אני לא כאן בשביל לספק לך בידור אינטימי."

מבטו התנגש במבטה הנוקשה. דבר מה השתנה בהבעתו וגם הוא זקף את גבו.

"מה אמר לך ג'אספר?" הוא שאל בנוקשות, קולו נשמע מעט כעוס.

"הוא אמר שתהיה לבדך במהלך סוף השבוע."

"הוא חושב שזאת בעיה?" הוא שאל במרירות, "ג'אספר חושב שאני לא יכול להישאר לבדי?"

"תאלץ לשאול אותו," היא השיבה באגביות, "אני עושה רק את מה שביקשו ממני."

"ובכן, ג'אספר טעה כאשר ביקש משהו בשמי. אני מתנצל על הנחתי הבוטה. את רשאית לעזוב."

זה נשמע רחוק מהתנצלות. השמיים הוסיפו להשחיר וזארה הרגישה את הכעס וחוסר הרצון שבו גוברים. היא בעצמה התחילה להתעצבן. איך הוא העז להיות כל כך גס רוח? איך שכח אותה? לא היה אכפת לה אם הוא הצליח להתמודד לבדו או לא. הוא בהחלט לא נראה מוגבל או חסר אונים. מבחינתה, ג'אספר עשה הר מעכבר והיא רק רצתה להסתלק משם, אבל לא הצליחה להתעלם מחוסר היכולת שלו לזהות אותה. "אתה לא יודע מי אני?"

באותו רגע התחילו השמיים להשליך עליה אבני ברד. פיסות קרח נחתו מסביבה ופגעו במכונית שלה והמהומה לא איפשרה לה לחשוב בצלילות או להבין מילה ממה שאמר. היא ראתה שהוא אומר משהו, בוודאי גס רוח, ולאחר מכן פסע לאחור והחווה בזרועו. 

האם הוא הזמין אותה פנימה?

היא רתחה מזעם ונותרה במקומה. הוא שלח אליה מבט מתנצל ואחז בזרועה העליונה. אחיזתו היתה נוקשה ורגליה החלו לזוז לפני שהורתה להן. הדלת נטרקה מאחוריה והשתיקה את רוב ההמולה הקפואה. היה קר יותר בפנים מאשר בחוץ. ליבה הלם. הוא משך אותה פנימה ולפתע הם עמדו פנים אל פנים, מרחק כמה סנטימטרים. הוא לא הרפה את אחיזתו והיא יכלה להרגיש את נשימתו על פניה הקפואות.

מבטיהם התנגשו שוב. האור העמום איפשר לה לראות רק מעט מהבעתו. היא היתה קודרת. הדופק והנשימות שלה האיצו בקרבתו. גופה זכר את מגעו והיא החלה לרעוד.

הוא הרפה ממנה במהירות. ידו התחככה בה כאשר פנה ממנה וצמרמורת הבליחה שוב במעלה גבה.

כן. הוא תמיד השפיע עליה ככה.

"את רשאית להמתין כאן עד שיפסיק הברד," הוא אמר בנוקשות והתרחק בעוד צעד. הוא הביט במרירות לעבר זרועו והדליק את האור.

היא מצמצה כאשר סינוור האור את עיניה. פליאה אחזה בה מהתגובה העזה למגעו, וזארה החליטה להיוותר דוממת.

הוא לא הזמין אותה אל תוך חדר חמים ומואר, הוא לא הציע לה משקה, רק מחסה מפני הסערה שאמורה לחלוף במהרה.

ניכר היה שהוא לא רוצה להמתין איתה, אבל הוא גם לא רצה להשאיר אותה לבדה בביתו המרווח והמאיים. היא הדחיקה חיוך נבזי לאור הבלבול שלו.

לפני שנה היא שמעה אותו מחייך ומתבדח עם ג'אספר. היא נמשכה אליו מהפינה החבויה שלה. גם אז הוא היה יהיר ובטוח מדי בעצמו, אבל זה היה שונה. חוסר רצון קריר הוקרן מכל חלק של גופו. הוא לא רצה את ההפרעה הזאת. הוא לא רצה אותה.

ובכן, הוא אף פעם לא רצה אותה. זה היה בסדר גמור, לא כן?

אבל היה רגע אחד לפני כל החודשים האלה. רגע אחד שבו הוא התגרה בה והרגיע אותה. אחר כך הוא קרב אליה. לחייה בערו כאשר נזכרה כמה קרוב היה אליה אז. הוא הפתיע אותה. מה היתה תגובתה?

"גברת–?"

הוא קטע את חוט המחשבה שלה וגרר אותה חזרה אל ההווה האפרורי.

הוא בהה בה. גבותיו התרוממו מעט ונראה שהוא תהה על מה חשבה. היא הרגישה נבוכה והחלה לסקור את הסביבה הקפואה והעוינת של ביתו.

"פאלקונר," היא אמרה לו את שמה החדש, "זארה פאלקונר."

היא הביטה לעברו כאשר דיברה וכשלה למצוא רמז לתגובה בהבעתו.

היא לא הצליחה למצוא סימן לפציעה על פני השטח. נראה היה שהוא מסוגל לחלוטין לדאוג לעצמו. אבל ג'אספר התעקש שהוא זקוק לה. הוא נשמע ממש מודאג לגבי זה והסקרנות שלה ניצחה.

תומאס, ללא צל של ספק, נותר אותו גבר מושך. אבל הצללים שעל פניו היו קודרים ועמוקים יותר. הוא כבר לא נראה כמו דון ג'ואן נטול הדאגות שהיה כשפגשה אותו.

"ג'אספר ביקש שאעזור בתחזוקת הבית לכמה ימים," היא הסבירה בצורה רשמית את משימתה.

"את צעירה מדי," הוא פסל את הרעיון ברגע.

חיוך מריר התפשט על שפתיה. כמה פעמים כבר שמעה את זה בחייה? כן, היא אכן נראתה צעירה משהיתה, אבל היא לא היתה טיפשה ויכלה לעבוד קשה בדיוק כמו כל אחד אחר. למעשה, היא יכלה לעבוד קשה יותר. היא גם עשתה זאת במשך שנים. "אני לא צעירה כפי שאני נראית."

תומאס הביט מטה אל עבר האישה המרופטת שניצבה מולו. היא אולי חשבה אחרת, אבל הוא ידע מה היו כוונותיו של ג'אספר כאשר שלח אותה אליו. הנוכל הזקן התעקש במשך חודשים שמה שהוא באמת זקוק לו היה בילוי עם אישה יפה. הוא הבטיח לו שאם יצליח להירגע, הכל יסתדר. אבל חברו הוותיק טעה לגמרי, ברגע שיצליח להיפטר ממנה הוא יטלפן אליו ויגיד לו את זה. שוב.

הוא הופתע מהבחירה של ג'אספר. היא בכלל לא היתה הדוגמנית המלוקקת שהוא היה מצפה מג'אספר לבחור בשבילו. הבחורה הזאת היתה מתוקה. היא נראתה צעירה מאוד בג'ינס רטוב ובז'קט קליל שלא הציע הגנה מספקת מפני מזג האוויר. הוא בחן אותה מקרוב וראה שהיא לא משקרת. היא באמת לא היתה צעירה כמו שהיה נדמה לו.

כאשר פתח את הדלת היה לה חיוך ביישני על הפנים. הגשם היה כמו טיפול של טל על עורה הקורן. שערה החום היה אסוף ברשלנות וקצוות רטובים ממנו החלו להשתחרר ולהידבק אל רקותיה.

היו לה פנים מתוקות וזוג עיניים ירוקות ובורקות. שפתיה היו רכות ומזמינות. אפילו היו לה גומות חן. היא נראתה כמו תמונה של תמימות ואהבת החיים.

כל הדברים שהוא לא היה.

כל הדברים שתמיד חסרו לו.

ברגע זה היא היתה כעוסה, אבל זה לא הפריע ליופי הטבעי שלה. תומאס נאבק להוריד ממנה את העיניים.

מחשבותיו היו בעלות אופי מאוד מיני. הוא נתקף דחף כמעט בלתי נשלט למשוך אותה אליו ולנשק אותה אחרי מבט אחד. הוא התנהג בטיפשות כשהניח שזאת הסיבה שלשמה הגיעה לכאן, אבל פיה היה רך ונראה מוכן לנשיקות. היא היתה בדיוק במידה שמתאימה להקיף בזרועותיו ולשכב כנגד הקימור של גופו. הוא השתוקק לכך כל רגע.

הוא לא זכר את הפעם האחרונה שנישק אישה. הוא לא זכר מתי רצה. בעצם, הוא לא הצליח לזכור שום דבר.

הוא צעד לעברה בכעס ולא נרתע כאשר עיניה התרחבו בבהלה פתאומית. הוא לא רצה לדעת למה היא כאן, יוצרת שלולית על רצפת המסדרון שלו בעודה לבושה בז'קט הקליל והטיפשי הזה. הוא לא רצה להיות מוטרד מכמה שהיו אצבעותיה קרות כאשר נגע בהן. הוא לא רצה לראות את עיניה התמימות והמושכות.

הוא לא רצה לרצות אותה.

הוא רק רצה להיפטר ממנה.

"איך הכרת את ג'אספר?" קולו נשמע חלוד. זה לא היה מפתיע בהתחשב בעובדה שהוא לא דיבר עם אף אחד כבר יומיים. אפילו לא שיחת טלפון קצרה.

היא נראתה מעט מבולבלת ולא ענתה לו. עיניו הצטמצמו. מה הסתירה ממנו? האם היתה הרומן האחרון של ג'אספר? הוא הרגיש את כעסו גועש ומתעצם מבלי סיבה והכריח את עצמו להאט את נשימתו ולבחון את העובדות. היא לא היתה הטיפוס של ג'אספר. בהתחשב בדרך שבה הגיבה להנחתו, היא כנראה לא היתה הטיפוס הזה בכלל.

"הוא עזר לי עם משהו לפני תקופה," היא ענתה בהתחמקות, "האם אכלת ארוחת ערב?"

"זה לא צריך להטריד אותך." אבל קיבתו קירקרה גם כאשר ענה לה. הוא תהה אם היא הספיקה לאכול משהו. היא נראתה כאילו תשמח לקבל משהו חם וממלא. מאיפה הגיעה בכלל? למה הגיעה לכאן? הוא לא רצה לתהות לגביה כך.

היא הלכה במורד המסדרון, לא טורחת להסתיר את סקרנותה מאחורי מסך של נימוסים, "הבית אפל וקר."

הוא לא הרגיש שהיא שופטת אותו אבל נדמה היה שהיא מוכנה לוויכוח. "אולי אני פשוט אוהב אותו ככה."

"אתה אוהב לשמור עליו כמה שפחות מזמין?" היא חייכה בציניות לעברו, "כמה אתה כבר מפחד מאנשים?"

השאלה האישית רוככה במעט על ידי חיוכה ועל ידי הניצוץ שבעיניה. הם עזרו לשכך את הכעס הגואה בו.

"אני עובד קשה ואני לא אוהב הפרעות," הוא השיב בעודו מסרב לאפשר לה לחדור את הגנותיו. הוא הקפיד שלא להתקרב אליה. אבל המשיכה היתה עוצמתית. הוא גער בה וכעס על תגובתו הבסיסית לנוכחותה. "אני לא צריך בייביסיטר של ילדונת. הגיע הזמן לעזוב."

הוא לא הצליח להפסיק לתהות לאן היא תלך.

חיוכה נעלם ומבט מבולבל השתלט על פניה. עיניה הירוקות נראו פחות חדות. הוא הרגיש שאיכזב אותה ושנא את זה שהיה אכפת לו.

"אני לא צעירה כמו שאתה חושב," הכריזה וזקרה את סנטרה. היה נראה כאילו היא קיבלה החלטה כלשהי. "הייתי נשואה בעברי."

הוא נשף בזלזול. המילים חדרו יותר משהיה מוכן להודות. "עכשיו את כבר לא?" הוא השיב ברכות. השתיקה הרגישה משמעותית.

עפעפיה צנחו, זה היה כאילו היא לא הצליחה להחזיק יותר את מבטו. "אני מניחה שזה לא נועד להיות."

"אני מצטער," אמר תומאס ברכות. אז היא לא היתה כל כך תמימה. היא כבר נפגעה בעברה. המחשבה עליה סובלת הקשתה עוד יותר על עצביו ההרוסים.

הוא קילל את ג'אספר על ששלח אותה אליו.

הוא ניגש אל הדלת הקדמית וראה שהברד הפסיק בעוד הגשם התמיד. היה חשוך לגמרי כעת. היא לא תוכל לראות יותר מכמה מטרים לפניה באפלה הזאת. הוא לא יוכל לאפשר לה לעזוב במזג האוויר הזה. הוא קילל בליבו.

"זה לא בטוח בשבילך לעזוב הלילה," הוא המשיך בקולו המחוספס, "תיאלצי להישאר כאן."

הוא הביט בה שוב והרגיש משהו מתעורר במוחו. האם כבר אמר את המילים האלה?

הוא פטר את זה כתחושה של דז'ה וו. תכסיס של מוח חלש.

הוא תיעב את זה כשזה קרה. הוא שנא לחשוב שישנו זיכרון על קצה הלשון שלו ושאין דבר שהוא יכול לעשות כדי לחשוף אותו. הדברים הכי אקראיים ושוליים עוררו בו את התחושה הזאת. הוא השתהה וקיווה שהרסיס יצוף למרכז תודעתו.

לא קרה כלום. אף פעם לא קרה כלום.

התסכול הפך את הכעס שלו לזעם. הוא קרב אליה שוב ומבטו הצטמצם. חיוכה והברק שבעיניה נעלמו שניהם.

"האם אני מכיר אותך?" הוא ירה לעברה את השאלה, הוא שנא את זה שנאלץ לשאול, שנא לחשוף את חולשתו.

"לא," זארה השיבה בנחישות, גרונה דאב מהנסיון להחניק את האכזבה. היא ניסתה לעורר בו משהו, אבל נדמה היה שאותה תקרית מלפני שנה היתה כל כך קטנה שהוא שכח אותה.

היא ידעה שזאת הרגשה טיפשית, אבל ההבנה של חוסר חשיבותה ריסקה אותה. למה היא ציפתה? זאת לא אגדה על נסיכות. זה היה אחר צהריים אחד, לילה אחד, בוקר אחד. זה לא היה משמעותי בשבילו. שום דבר ששווה לזכור.

היא לא שיקרה. הוא באמת לא הכיר אותה. הוא אף פעם לא הכיר אותה.

זה לא מנע ממנו להינשא לה.