התחלתי לכתוב את הספר הזה בעיקר משום שחשבתי שיש לי סיפור מעניין לספר. אירועים שונים שהתחוללו במהלך הכתיבה הובילו אותי להבנה עד כמה מסלול החיים שלי קבע את התפתחותי הפוליטית. הוא ביסס את הרעיונות שאמצתי ופיתחתי ושאני רוצה ליישם בארצי, אשר, כמו כמה מדינות דמוקרטיות בולטות אחרות, נמצאת בצומת דרכים קריטי.
החיפוש שלי אחר הזהות והבחירות שעשיתי הם במידה מסוימת השתקפות של הקשיים שעברו על מדינת ישראל במציאת זהותה העצמית: מדינת לאום יהודית או מדינה יהודית של כל אזרחיה. אני משוכנע יותר מתמיד שבקרוב נצטרך להחליט אם ברצוננו להישאר, כמאמר חברי פרופ' אבנר בן־זקן, "שטעטל עם חיל אוויר", כפי שהממשלה הנוכחית מעדיפה, או שאנחנו רוצים להתקדם ולהפוך לאומה ריבונית אמיתית של ישראלים בעלי שוויון זכויות וגבולות מוכרים. אנחנו צריכים להחליט מי בדיוק "אנחנו". על מי אנחנו מדברים?
ספר זה מספר את הסיפור שלי ובנוסף גם מביא לקורא כמה רעיונות לגבי האופן שבו ישראל תוכל לבנות את שיטת הממשל שלה בעתיד, על מנת להתמודד עם האתגרים האמיתיים של מדינה יהודית רב לאומית בשכונה לא ידידותית.
וילהלם - פרוון, קומוניסט, סופר, ומרגל
למרבה הפלא, מעולם לא העסיקה אותי העובדה שלא הכרתי את אבי ולא ידעתי עליו דבר. מעולם לא ביררתי לגביו פרטים, גם לאחר שהתוועדתי לנסיבות ילדותי המוקדמת. אני יודע שפגשתי אותו כשהייתי קטן, אבל אין לי זיכרון מודע לגביו. אפילו לא אחד. דרכינו נפרדו כאשר הוריי התגרשו כשהייתי בן שנתיים או שלוש, וכל מה שנותר לי ממנו הוא כמה צילומים ומספר מועט של מסמכים. גם אמי לא סיפרה לי עליו ביוזמתה. כאילו הוא מעולם לא היה קיים, כך אולי היא רצתה, ולא הייתה לי בעיה עם זה, ככל הנראה משום שבשלב די מוקדם של חיי, כשהייתי בערך בן ארבע, נמצא לו תחליף בדמות אבי החורג. למעשה לא הרגשתי את החיסרון של אב מספיק זמן כדי שזה יפריע לי.
ממה שגיליתי על אבי כשהתחלתי להתעניין ולחפש כשהייתי בן 18 וברצינות יותר לפני כמה שנים, וילהלם עמנואל טיכאואר היה יהודי־גרמני שנולד באופלן (Oppeln) שבסילסיה (Silesia, אז בגרמניה, היום פולין), בהמשך הגיע לברסלאו (ורוצלב) בפולין ולאחר מכן היגר לגרמניה. הוא היה פרוון וכעבור זמן לא רב, אולי לאחר שנחשף ללקוחות העשירים שקנו ממנו פרוות, הוא התגייס לפעילות במפלגה הקומוניסטית הגרמנית. בשנת 1935 הוא הסתבך לראשונה עם הנאצים על רקע הפצת שטרות כסף מזויפים, אחת השיטות של המחתרת הקומוניסטית לנסות ולערער את המשטר הנאצי. הגסטאפו שם אותו במעצר בכלא ברנדנבורג למשך שנתיים בהאשמה של "פעילות פוליטית בלתי חוקית" ושחרר אותו בינואר 1937. שנה וחצי לאחר מכן הוא נעצר שוב ונשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד, ושם הוחזק עד תום המלחמה. הוא שוחרר מהמחנה ב-1945 לאחר 9 שנים (!) בכלא ובמחנות בגרמניה. אשתו הראשונה מיצי ובתו אורסולה, אחותי, נספו באושוויץ.
לאחר שחרורו הוא נשאר בגרמניה ועבד כבדרן, מנחה אירועים וסופר, אך שמר על נאמנותו לחבריו הקומוניסטים שסייעו לו לשרוד את בוכנוולד, שם הוא הוחזק עם האסירים הפוליטיים, לא עם היהודים, מה שהציל את חייו. זמן קצר לאחר שחרורו ב-1945 הוא חזר לפעילותו המחתרתית הפוליטית שבה עסק לפני המלחמה, הפעם למען המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה והיה מעורב באיסוף מודיעין.
בשנות החמישים המוקדמות של המאה הקודמת, כשהיה כמעט בן 50, קירח ושמנמן, הוא פגש את אימא שלי, שהייתה צעירה ממנו ביותר מ-20 שנה, גבוהה ממנו בהרבה, בלונדינית, יפה, נראתה כמו דוגמנית ולא הייתה יהודיה. כאשר מסתכלים על התמונות, אין לי מושג מה היא מצאה בו. מן הסתם היה לו ככל הנראה קסם אישי רב. הם נישאו נגד מחאותיו — הוא חשש מהפרש הגילים וניסה להפחיד אותה בכך שביקש ממנה להביא לו את שיניו התותבות, מה שהיא עשתה מיד ללא היסוס. אני נולדתי ב-1954, כשהיא הייתה בתהליך הגיור על ידי הרב הראשי (הרפורמי) של צבא ארצות הברית בגרמניה.כקומוניסט, סביר להניח שלאבי לא היה ממש אכפת מהגיור, אך לאמי זה היה חשוב מסיבה כלשהי. באחת השיחות המעטות שהיו לנו בנושא, מאוחר יותר, כאשר היא כבר חיה בישראל, היא סיפרה לי שהיא ראתה בגיור ובהולדת ילדים יהודים תיקון אישי על הפשעים הגרמניים בתקופת השואה.
בשנת 1953, כשאמי הייתה בהריון איתי, ביקרו הוריי בישראל כדי לראות את משפחתו של אבי: את אחיו, בני הדודים והאחיינים שלו ששרדו את השואה ועלו לישראל. אימא שלי התאהבה בארץ ורצתה מאוד להישאר. אבא שלי חשש שלא יצליח להתמודד עם לימוד שפה חדשה, וכבדרן וסופר יתקשה להתפרנס. הם חזרו לגרמניה ואני פספסתי את ההזדמנות להיוולד צבר.
אני לא יודע כלום על היחסים ביניהם חוץ ממה ששמעתי מאימא שלי. היא סיפרה שאבי היה מסוג האנשים שיוצא לקנות לחמניות בבוקר ולא חוזר למשך שבוע. לבסוף היא הגיעה למסקנה שאולי הוא לא השותף הנכון להביא ילדים נוספים לעולם, והיא רצתה יותר.
הם נפרדו כשהייתי בן שנתיים או שלוש. הוא המשיך בחייו הלא־סדירים. בשלב מסוים כנראה שהבין לאן נושבות הרוחות הפוליטיות, שכן בנוסף לשמירת קשריו עם הקומוניסטים הוא התחיל כנראה לעבוד בו־זמנית למען האמריקאים בברלין.
בתחילת שנות השישים אזל מזלו. חבריו הקומוניסטים תפסו אותו והכניסו אותו לכלא במזרח גרמניה לשנתיים. אחרי שיצא מהכלא (הוא שוחרר למערב כנראה בחילופי מרגלים, לא דבר חריג בימים ההם של המלחמה הקרה) הוא המשיך לעבוד כבדרן ובכתיבה עיתונאית ועבד גם עבור הטלוויזיה הגרמנית הצעירה במערב ברלין. מאחר שהוא היה כבד למדי, ולפי מה שאמר לבת דודתי מרים, "לא היה מספיק אטרקטיבי להופיע לפני המצלמה בעצמו", הוא התחיל בדיאטה חריפה על מנת לשפר את הופעתו. הלב שלו כנראה לא עמד בלחצים, ובאוגוסט 1965 הוא קיבל התקף לב קטלני תוך כדי הליכה ברחוב במערב ברלין. הוא נפטר ונקבר בבית הקברות היהודי בברלין —הארשטראסה.
את הפרטים האלה גיליתי בשיחות עם משפחתו של אבי בארץ, בעיקר עם בת דודתי מרים פולין. אימא שלי, לא ברור לי למה, מעולם לא הרחיבה את הדיבור עליו, וכפי שאני זוכר במעורפל, אפילו ניסתה בשלב מסוים לרמוז שאינני בנו אלא הבן של אבי החורג וולפגנג שמיץ, שלו נישאה מאוחר יותר. וולפגנג גידל אותי ובהמשך, לאחר שאבי הביולוגי נפטר והתאפשר לו מבחינה משפטית, הוא גם אימץ אותי. אני מניח שאמי חששה שאם אדע שאני לא הילד הביולוגי של וולפגנג לא אקבל אותו כאבא או משהו כזה. דבר כזה מעולם לא עלה על דעתי.
רצה הגורל, וכשהייתי בן 10 או 11 אבי הביולוגי (שלקיומו כלל לא הייתי מודע באותה תקופה) ביקש לראות אותי. זה הרגע שאימא שלי הייתה חייבת לספר לי עליו. היא סיפרה לי את הסיפור בדרכה המיוחדת ושינתה אותו במקצת על מנת להטות את התוצאה לטובת מה שהיא חשבה שתהיה התוצאה הנוחה לה. היא אמרה לי שאני אצטרך לנסוע למזרח ברלין כדי לראות אותו (גרנו אז במינכן) והיא חששה שאבי לא יאפשר לי לחזור משם. אני זוכר את מבט החרדה שעל פניה שנועד לוודא שהמסר שהיא מודאגת עבר אליי. למרות גילי הצעיר נבהלתי מן האפשרות להגיע לברלין המזרחית (בניגוד למערב ברלין הבטוחה), כי הייתה לי מודעות מעורפלת, שהתבססה על שמועות לגבי הפוליטיקה של אותה תקופה. לא הייתי סקרן באמת ולא חקרתי מספיק, בעיקר משום שהייתי מאושר למדי מהחיים שלי עם וולפגנג והרגשתי שאני יכול להסתדר בלי מה שנראה לי כמו צרות. דחיתי את ההזמנה ולא נסעתי.
החלק בסיפור של אמי על מזרח ברלין היה שקר, שכן באותו זמן אבי חי במערב ברלין. נראה שהוא ביקש לראות אותי זמן קצר לפני מותו הפתאומי באוגוסט 1965, לאחר ששוחרר מהכלא המזרח גרמני. לצערי, ובלי שידעתי, החמצתי את ההזדמנות היחידה שאי פעם הייתה לי לפגוש אותו. בדיעבד, כהורה שעבר גירושים, אמי טעתה כאשר היא הרתיעה אותי מלראות את אבי ושיקרה לגבי הסיבה לכך, אבל גם את ההזדמנות להתלונן בפניה החמצתי כי היא נפטרה בשנת 2012 ורק בשנת 2014 גיליתי שאבא שלי חי באותה תקופה במערב ברלין.
אני לא זוכר איך נודע לי על פטירתו ב-1965, אבל אני די בטוח שסיפרו לי על כך. בכל מקרה, היה ברור שהוא מת כאשר האימוץ שלי על ידי וולפגנג קיבל אישור נוטריוני בשנת 1965 והמסמכים שראיתי הראו כי הוא נפטר.
מאבי הביולוגי נשארו לי, מלבד הגנים שהעביר לי, המסמכים המעידים על שחרורו מבוכנוואלד, שסופקו על ידי שירות האיתור הבינלאומי, הנציבות העליונה של בעלות הברית בגרמניה, עותק של תעודת הנישואין של הוריי, תעודת הפטירה שלו, העתק של המכתב שכתב לבת דודתי מרים לאחר שנודע לה ב-1946 (באמצעות הצלב האדום) שהוא חי וכתבה לו מכתב, וכמה תצלומים. במכתב המרגש למרים הוא מספר בקצרה איך הוא שרד 7 (!) שנים בבוכנוואלד בבריאות טובה יחסית, שמר על הומור ואופטימיות והודה למזל הרב שהיה לו. על פי המכתב, הוא השלים עם היעלמותם של אשתו מיצי ובתו אורסולה (אורסל), שנלקחו בידי הגסטאפו בינואר 1943, ולא שמע עליהן עוד.
נוסף לכל אלו הוא השאיר לי ירושה קטנה שקיבלתי כשהייתי בן 18, כסף שהושקע בצורה כל כך סולידית, עד שהחמיץ לחלוטין את הזינוק הכלכלי של גרמניה אחרי המלחמה ונותר ממנו סכום שהיה כמעט זהה לזה שהושקע במקור. על כל פנים, הכסף הזה עזר לי כשעליתי לארץ והיה עבורי הפתעה טובה. מעבר לכך, כל מה שיש לי הם הסיפורים ששמעתי מבת דודתי מרים, וזה לא הרבה. אני עדיין מחפש את הדברים שכתב ועשה במשך כמעט 20 שנים בגרמניה לאחר שחרורו מבוכנוואלד.
כשאני כותב שורות אלה אני מתפלא ומצר על כך שעד כה לא עשיתי מאמץ גדול יותר ללמוד על וילהלם, שהחמצתי את ההזדמנות לבקש מאמי שתספר לי סיפורים עליו ושלא הייתי סקרן לגביו כפי שהייתי סקרן לגבי כמעט כל דבר אחר. ייתכן שהייתי מוטרד ממה שאגלה. ייתכן שהעובדה שאבי החורג נכנס לחיי תקופה לא ארוכה אחרי פרידת הוריי תרמה לכך שלא הייתי סקרן. בכל מקרה יש לי רצון רב להשלים את החסר, ככל שניתן. שורשים הם דבר חשוב, והעובדה שככל הנראה ירשתי את נטיותיו הפוליטיות ואת משיכתו להיות באופוזיציה, וייתכן שאף את כישרון הכתיבה שלו, מן הסתם תביא לכך שאלמד הרבה במהלך מסע החיפוש.
