הסיפור יתחיל בפרזנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסיפור יתחיל בפרזנו

הסיפור יתחיל בפרזנו

2 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת כהל
  • תאריך הוצאה: יולי 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 220 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 40 דק'

יובל יבנה

יובל יבנה נולד בירושלים (1964). יליד ירושלים. למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. עובד בקרן החדשה לישראל. כמו כן, השתתף בהפקת שני דיסקים ("קבוצה ריקה" של להקת "קבוצה ריקה" ו"המשפחה" של להקת "המשפחה") כמלחין ומבצע. חבר בקבוצת 'כתובת'. נשוי ומתגורר עם משפחתו (ארבעה ילדים) בירושלים.

הוא פרסם עד כה ארבעה קבצי סיפורים: "חיים אחרים" (הוצאת שוקן, 1997), "סיפורים אמריקאיים" (הוצאת כרמל, 2002), "פרס בית שמש" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008), "פרידה מהצד המערבי העליון" (הוצאת כהל, 2022), רומן: "שיר של יום" (הוצאת כהל, 2015) ונובלה שמשולבים בה שישה סיפורים: "הסיפור יתחיל בפרזנו" (הוצאת כהל, 2018). יבנה הוא גם מוזיקאי שהשתתף - בהלחנה, נגינה ושירה - בחמישה אלבומים שכוללים לחנים לשירי משוררים. 

תקציר

הסיפור יתחיל בפרזנו הוא נובלה המתארת טיול קיץ של משפחה ישראלית עם ילדים מתבגרים בחוף המערבי של ארה"ב. המשפחה עוברת בארבע תחנות שכל אחת מהן היא גם פרק בנובלה - פרזנו, יוסמיטי, ברקלי וניו יורק. הנושאים המרכזיים בהם עוסקת הנובלה הם ההתבגרות והמתח שהיא יוצרת בתוך המשפחה הגרעינית, מקומו של הסיפור בחיינו וההשפעה של הטכנולוגיה על עצם האפשרות לספר סיפור. רוח של פרידה כפולה שורה על הנובלה - פרידה מהתקופה של משפחה עם ילדים קטנים שמסתיימת בתקופת ההתבגרות ופרידה מהעולם שבו הספר היה מדיום מרכזי.

בנובלה משובצים שבעה סיפורים קצרים שמקיימים קשרים תמטיים עם הנושאים המרכזיים בהם הנובלה עוסקת ועם המקומות בהם עוברת המשפחה - כך למשל, ב"סיפורי מלון" פקיד מלון בפרזנו פוגש אורח מסתורי שמדבר על כך שהסופר צריך "לרכוב על הסיפור כמו שגולש רוכב על גל", ב"הסיפור הגדול" סטודנט לאנתרופולוגיה נוסע ליוסמיטי כדי לשחזר פרקטיקה אינדיאנית של "להביט בעיני הדוב" במטרה לחוות את "הסיפור הגדול" וב"השוכחים" בעל חנות ספרים בניו יורק משתמש בטכנולוגיה של מציאות וירטואלית כדי לשחזר את רגע ההגעה של סבו, שהיגר מגרמניה, אל חופי מנהטן.   

מתוך הנובלה:
ואימא ועומר, אל המפלים! אל המפלים! כאילו שם, במקום בו המפלים צונחים מהצוקים, יש משהו, איזו תמצית של הנוף, נקודת הדהוד, שער... אולי לא רק לכל אדם יש שער מיוחד לו, כפי שהציע קפקא, אולי גם לכל משפחה יש את השער שלה ושם, במקום בו המפלים צונחים מהצוקים, אולי נמצא השער של משפחת רז. 

פרק ראשון

הסיפור חזר אליי בהר המנוחות, בהלוויה של אבא של חברה לעבודה. הוא היה פרופסור, ומשהו בתווי פניהם של חבריו הפרופסורים החזיר אליי את הסיפור. אולי כי הפנים המוכרות לי מחדרי ההרצאות של הפקולטה למדעי הרוח (זקנות בעשרים שנה מתמונות הזיכרון) פתחו מניפה של זיכרונות שמתאבכות בתוכה פנים של סטודנטים וסטודנטיות שהכרתי אז, ואולי כי הן משכו אחריהן - מתוך אותו מימד מסתורי בו מתקיימים הרעיונות גם כאשר אנחנו לא הוגים בהם - שמות של פילוסופים ומושגים פילוסופיים שלמדתי עליהם אצל הפרופסורים וכך, במרחב שבין פני השיש מזוקנות של פרמנידס, פני היונקר הפרוסי חמורות הסבר של קאנט, היש המושלם (שהצטייר בעיני רוחי ככדור קר שיש בו נימה כמעט בלתי מורגשת של חמימות ים תיכונית), האימפרטיב הקטגורי (שלבש בדמיוני דמות של קו ישר אינסופי המתנשא מעל ראשינו כאובליסק שסוגדים לו או כשוט ענק) ובין הבזקים מהקפיטריה של מדעי הרוח - קרעי שיחות, טעמו של הבייגל־טוסט הקצת שרוף מדי, צדודית פניה של סטודנטית שישבה לידי ב"מבוא לפילוסופיה" בשנה א' - התחיל להתפתל שוב הסיפור שהנה נמצאו לו נקודות, בזמן שאבד ושב ונמצא לרגע ובמרחב הווירטואלי של הרעיונות, שהוא יכול להימתח ביניהן. ואולי מה שהחזיר אליי את הסיפור היה המתח - המתח שבין העל־זמניות של הוואדי היפה שמתחת לבית הקברות, הוואדי בו עברה הדרך הרומאית העתיקה לירושלים, ובין הזמניות הנוראה של הפרופסורים, של חברם שנטמן באדמה, של חברתי לעבודה, שלי, של כולנו. הסיפור התגלגל מתוך קרעי השיחות של הפרופסורים שהגיעו לאוזניי, כל משפט מסתיר מאחוריו - כמו קצה קרחון או מזוודה עם תחתית כפולה - שרשראות של קשרים, היסטוריה של יחסים, העליבוּת של תככי היום־יום האקדמי בלולה בתפארת של המחשבה המגביהה עוף. הסיפור חזר אליי ואיתו חזרה אותה תחושה נדירה של התעלות רוח, של אומניפוטנטיות של דמיורגוס היוצר עולמות בהבל פה, של ההתרגשות של אדם צעיר היוצא מפתח ביתו אל תוך עולם הבוקר הרחוץ והנקי כשפניו מועדות אל דרך חדשה שאין הוא יודע מה היא צופנת עבורו ולאן בדיוק היא תיקח אותו אבל ליבו מנבא לו טובות לגביה.
 
ניו יורק (The Hungarian Pastry Shop)
26.6.2015 -

 

 פרזנו

הסיפור יתחיל בפרזנו, הוא חייב להתחיל בפרזנו כי פרזנו זה סרויאן וסרויאן הוא אמן הסיפור. המסע יתחיל בפרזנו, הוא יתחיל עם מכונית שכורה שמחליקה אל תוך העיר מכיוון דרום על כביש מס' 99. במכונית תנהג אישה, אישה ישראלית, היא תלבש שמלה כתומה עם הדפס שחור של כתמי רורשאך שכשהיא ראתה אותה בחנות יד שנייה בלוס אנג'לס היא חשבה שהם שחפים על רקע שקיעה בחוף הים. היא תחשוב לעצמה: "וואו, אני בפרזנו!" ותיזכר איך אבא שלה היה מקריא לה את הסיפורים של סרויאן עם השמות המופלאים האלה - "עמק סן יואכים", "איתקה" ו"האנפורד". מוזיקה... איזו מוזיקה תתנגן ברדיו? פליטוּוד מֵק, סטיבי ניקס שרה את Landslide מאיזו תחנת רדיו מקומית והקול שלה מפואר ושבור כמו פרשות האהבה הגדולות שדומה שכל השירים שלה מדברים עליהן ותמיד היא נמצאת איפה שהוא על העקומה התלולה של אחת מהן - לפני הסערה, או בעין הסערה, או כשהסערה שוככת ומשתרר שקט בו שומעים רק את פעימות הלב, שהן פעימות תוף הסְנֵר של מיק פליטווד, והכאב מוכפל בקול השני ששר לה לינדזי בּקינגהם, נע ליד הקול שלה כמו שגוף עירום נע קרוב קרוב לגוף עירום אחר, כמעט נוגע, כמעט אחד. ועם הקול של סטיבי ניקס והמילים: "ראיתי את הבבואה שלי, בגבעות מכוסות השלג, עד שהמפולת הפילה אותי למטה" נפרשו הנופים שחלפו על פניהם לאורך כביש 99 ומתוכם נשלפו מראות של לוס אנג'לס על מקלעות כבישיה הארוכים וְוֵנִיס בִּיצ' עם הטיילת הארוכה שלו והדוכנים הקטנים והלהטוטנים והאנשים הצועדים לאורך הטיילת או יושבים בבתי הקפה והאוקיינוס כמו הבבואה של כל זה אחרי שהמפולת של עומס הדימויים הופכת את כל הצורות והצבעים, את כל הריבוי הזה, לכחול אחיד מלוא העין. והכחול הזכיר לה את האוקיינוס האחר, זה שהמטוס טס מעליו, ומתוכו עלתה דמות הדיילת שעברה באמצע הלילה ופניה עייפות מתחת לאיפור - עייפותם הנוראה של אלה שחוצים את השחקים הלוך ושוב - והביאה מים לילדים הצמאים. הילדים... במושב האחורי יֵשבו שלושה ילדים, האמצעי (בסדר הגילאים) יישן, האמצעית (בסדר הישיבה) תקשיב באוזניות למוזיקה מהאייפּוד שלה והשלישי יביט מהחלון על הבתים הנמוכים של רחובות פרזנו החולפים על פניהם וישאל: "אבא, כמה תושבים יש בפרזנו?" והאבא, שיושב על המושב שליד הנהגת, יענה: "אני לא יודע עומר, אני חושב שזו עיר די קטנה, במושגים אמריקאים זאת אומרת". והאישה, שקוראים לה לילך, תחשוב: "עיר קטנה ואנשים בה מעט" ומיד אחר כך: "זה גוטמן אבל יכול היה להתאים גם לסרויאן". והאבא, שקוראים לו תמיר, יגיד: "אז איפה זה המלון הזה, איך אמרת שקוראים לו?" מד הדלק יהיה קרוב לקו האדום והאבא יביט עליו בדאגה ויגיד: "ידעתי שהיינו צריכים למלא דלק בדרך, אני מקווה שזה קרוב" והאימא תסתכל על השעונים והמחוונים שלפניה אבל לא תראה שם את מספר הקילומטרים לשעה או את מספר סיבובי המנוע אלא את הזמנים השונים הזורמים במקביל - זמן האישה וזמן הגבר, זמן הילד וזמן הסיפור. איך קוראים למלון? זה רשום בדף שהיא הדפיסה עם כל הפרטים החשובים והדף נמצא בתוך תיק הגב הכחול שלה שליד הרגליים של תמיר, אבל עוד רגע, זה כבר יצוף, שֵם כזה שצומח באופן אורגני מתוך השם "פרזנו", שם שהוא חלק מהעולם ההרמטי שברא סרויאן - ארמני, מיתולוגי, פשוט, מחובר לילדוּת, שם שאפשר לשקוע בתוכו כמו בתוך ספה ישנה ורכה... הנה זה צף, בכלל בלי מאמץ, כשיוצרים את הסביבה המתאימה הזיכרון עולה מעצמו - Pomegranate Grove Hotel. 

יובל יבנה

יובל יבנה נולד בירושלים (1964). יליד ירושלים. למד משפטים ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. עובד בקרן החדשה לישראל. כמו כן, השתתף בהפקת שני דיסקים ("קבוצה ריקה" של להקת "קבוצה ריקה" ו"המשפחה" של להקת "המשפחה") כמלחין ומבצע. חבר בקבוצת 'כתובת'. נשוי ומתגורר עם משפחתו (ארבעה ילדים) בירושלים.

הוא פרסם עד כה ארבעה קבצי סיפורים: "חיים אחרים" (הוצאת שוקן, 1997), "סיפורים אמריקאיים" (הוצאת כרמל, 2002), "פרס בית שמש" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008), "פרידה מהצד המערבי העליון" (הוצאת כהל, 2022), רומן: "שיר של יום" (הוצאת כהל, 2015) ונובלה שמשולבים בה שישה סיפורים: "הסיפור יתחיל בפרזנו" (הוצאת כהל, 2018). יבנה הוא גם מוזיקאי שהשתתף - בהלחנה, נגינה ושירה - בחמישה אלבומים שכוללים לחנים לשירי משוררים. 

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת כהל
  • תאריך הוצאה: יולי 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 220 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 40 דק'
הסיפור יתחיל בפרזנו יובל יבנה
הסיפור חזר אליי בהר המנוחות, בהלוויה של אבא של חברה לעבודה. הוא היה פרופסור, ומשהו בתווי פניהם של חבריו הפרופסורים החזיר אליי את הסיפור. אולי כי הפנים המוכרות לי מחדרי ההרצאות של הפקולטה למדעי הרוח (זקנות בעשרים שנה מתמונות הזיכרון) פתחו מניפה של זיכרונות שמתאבכות בתוכה פנים של סטודנטים וסטודנטיות שהכרתי אז, ואולי כי הן משכו אחריהן - מתוך אותו מימד מסתורי בו מתקיימים הרעיונות גם כאשר אנחנו לא הוגים בהם - שמות של פילוסופים ומושגים פילוסופיים שלמדתי עליהם אצל הפרופסורים וכך, במרחב שבין פני השיש מזוקנות של פרמנידס, פני היונקר הפרוסי חמורות הסבר של קאנט, היש המושלם (שהצטייר בעיני רוחי ככדור קר שיש בו נימה כמעט בלתי מורגשת של חמימות ים תיכונית), האימפרטיב הקטגורי (שלבש בדמיוני דמות של קו ישר אינסופי המתנשא מעל ראשינו כאובליסק שסוגדים לו או כשוט ענק) ובין הבזקים מהקפיטריה של מדעי הרוח - קרעי שיחות, טעמו של הבייגל־טוסט הקצת שרוף מדי, צדודית פניה של סטודנטית שישבה לידי ב"מבוא לפילוסופיה" בשנה א' - התחיל להתפתל שוב הסיפור שהנה נמצאו לו נקודות, בזמן שאבד ושב ונמצא לרגע ובמרחב הווירטואלי של הרעיונות, שהוא יכול להימתח ביניהן. ואולי מה שהחזיר אליי את הסיפור היה המתח - המתח שבין העל־זמניות של הוואדי היפה שמתחת לבית הקברות, הוואדי בו עברה הדרך הרומאית העתיקה לירושלים, ובין הזמניות הנוראה של הפרופסורים, של חברם שנטמן באדמה, של חברתי לעבודה, שלי, של כולנו. הסיפור התגלגל מתוך קרעי השיחות של הפרופסורים שהגיעו לאוזניי, כל משפט מסתיר מאחוריו - כמו קצה קרחון או מזוודה עם תחתית כפולה - שרשראות של קשרים, היסטוריה של יחסים, העליבוּת של תככי היום־יום האקדמי בלולה בתפארת של המחשבה המגביהה עוף. הסיפור חזר אליי ואיתו חזרה אותה תחושה נדירה של התעלות רוח, של אומניפוטנטיות של דמיורגוס היוצר עולמות בהבל פה, של ההתרגשות של אדם צעיר היוצא מפתח ביתו אל תוך עולם הבוקר הרחוץ והנקי כשפניו מועדות אל דרך חדשה שאין הוא יודע מה היא צופנת עבורו ולאן בדיוק היא תיקח אותו אבל ליבו מנבא לו טובות לגביה.
 
ניו יורק (The Hungarian Pastry Shop)
26.6.2015 -

 

 פרזנו

הסיפור יתחיל בפרזנו, הוא חייב להתחיל בפרזנו כי פרזנו זה סרויאן וסרויאן הוא אמן הסיפור. המסע יתחיל בפרזנו, הוא יתחיל עם מכונית שכורה שמחליקה אל תוך העיר מכיוון דרום על כביש מס' 99. במכונית תנהג אישה, אישה ישראלית, היא תלבש שמלה כתומה עם הדפס שחור של כתמי רורשאך שכשהיא ראתה אותה בחנות יד שנייה בלוס אנג'לס היא חשבה שהם שחפים על רקע שקיעה בחוף הים. היא תחשוב לעצמה: "וואו, אני בפרזנו!" ותיזכר איך אבא שלה היה מקריא לה את הסיפורים של סרויאן עם השמות המופלאים האלה - "עמק סן יואכים", "איתקה" ו"האנפורד". מוזיקה... איזו מוזיקה תתנגן ברדיו? פליטוּוד מֵק, סטיבי ניקס שרה את Landslide מאיזו תחנת רדיו מקומית והקול שלה מפואר ושבור כמו פרשות האהבה הגדולות שדומה שכל השירים שלה מדברים עליהן ותמיד היא נמצאת איפה שהוא על העקומה התלולה של אחת מהן - לפני הסערה, או בעין הסערה, או כשהסערה שוככת ומשתרר שקט בו שומעים רק את פעימות הלב, שהן פעימות תוף הסְנֵר של מיק פליטווד, והכאב מוכפל בקול השני ששר לה לינדזי בּקינגהם, נע ליד הקול שלה כמו שגוף עירום נע קרוב קרוב לגוף עירום אחר, כמעט נוגע, כמעט אחד. ועם הקול של סטיבי ניקס והמילים: "ראיתי את הבבואה שלי, בגבעות מכוסות השלג, עד שהמפולת הפילה אותי למטה" נפרשו הנופים שחלפו על פניהם לאורך כביש 99 ומתוכם נשלפו מראות של לוס אנג'לס על מקלעות כבישיה הארוכים וְוֵנִיס בִּיצ' עם הטיילת הארוכה שלו והדוכנים הקטנים והלהטוטנים והאנשים הצועדים לאורך הטיילת או יושבים בבתי הקפה והאוקיינוס כמו הבבואה של כל זה אחרי שהמפולת של עומס הדימויים הופכת את כל הצורות והצבעים, את כל הריבוי הזה, לכחול אחיד מלוא העין. והכחול הזכיר לה את האוקיינוס האחר, זה שהמטוס טס מעליו, ומתוכו עלתה דמות הדיילת שעברה באמצע הלילה ופניה עייפות מתחת לאיפור - עייפותם הנוראה של אלה שחוצים את השחקים הלוך ושוב - והביאה מים לילדים הצמאים. הילדים... במושב האחורי יֵשבו שלושה ילדים, האמצעי (בסדר הגילאים) יישן, האמצעית (בסדר הישיבה) תקשיב באוזניות למוזיקה מהאייפּוד שלה והשלישי יביט מהחלון על הבתים הנמוכים של רחובות פרזנו החולפים על פניהם וישאל: "אבא, כמה תושבים יש בפרזנו?" והאבא, שיושב על המושב שליד הנהגת, יענה: "אני לא יודע עומר, אני חושב שזו עיר די קטנה, במושגים אמריקאים זאת אומרת". והאישה, שקוראים לה לילך, תחשוב: "עיר קטנה ואנשים בה מעט" ומיד אחר כך: "זה גוטמן אבל יכול היה להתאים גם לסרויאן". והאבא, שקוראים לו תמיר, יגיד: "אז איפה זה המלון הזה, איך אמרת שקוראים לו?" מד הדלק יהיה קרוב לקו האדום והאבא יביט עליו בדאגה ויגיד: "ידעתי שהיינו צריכים למלא דלק בדרך, אני מקווה שזה קרוב" והאימא תסתכל על השעונים והמחוונים שלפניה אבל לא תראה שם את מספר הקילומטרים לשעה או את מספר סיבובי המנוע אלא את הזמנים השונים הזורמים במקביל - זמן האישה וזמן הגבר, זמן הילד וזמן הסיפור. איך קוראים למלון? זה רשום בדף שהיא הדפיסה עם כל הפרטים החשובים והדף נמצא בתוך תיק הגב הכחול שלה שליד הרגליים של תמיר, אבל עוד רגע, זה כבר יצוף, שֵם כזה שצומח באופן אורגני מתוך השם "פרזנו", שם שהוא חלק מהעולם ההרמטי שברא סרויאן - ארמני, מיתולוגי, פשוט, מחובר לילדוּת, שם שאפשר לשקוע בתוכו כמו בתוך ספה ישנה ורכה... הנה זה צף, בכלל בלי מאמץ, כשיוצרים את הסביבה המתאימה הזיכרון עולה מעצמו - Pomegranate Grove Hotel.