הסיפור יתחיל בפרזנו

 פרזנו

הסיפור יתחיל בפרזנו, הוא חייב להתחיל בפרזנו כי פרזנו זה סרויאן וסרויאן הוא אמן הסיפור. המסע יתחיל בפרזנו, הוא יתחיל עם מכונית שכורה שמחליקה אל תוך העיר מכיוון דרום על כביש מס' 99. במכונית תנהג אישה, אישה ישראלית, היא תלבש שמלה כתומה עם הדפס שחור של כתמי רורשאך שכשהיא ראתה אותה בחנות יד שנייה בלוס אנג'לס היא חשבה שהם שחפים על רקע שקיעה בחוף הים. היא תחשוב לעצמה: "וואו, אני בפרזנו!" ותיזכר איך אבא שלה היה מקריא לה את הסיפורים של סרויאן עם השמות המופלאים האלה - "עמק סן יואכים", "איתקה" ו"האנפורד". מוזיקה... איזו מוזיקה תתנגן ברדיו? פליטוּוד מֵק, סטיבי ניקס שרה את Landslide מאיזו תחנת רדיו מקומית והקול שלה מפואר ושבור כמו פרשות האהבה הגדולות שדומה שכל השירים שלה מדברים עליהן ותמיד היא נמצאת איפה שהוא על העקומה התלולה של אחת מהן - לפני הסערה, או בעין הסערה, או כשהסערה שוככת ומשתרר שקט בו שומעים רק את פעימות הלב, שהן פעימות תוף הסְנֵר של מיק פליטווד, והכאב מוכפל בקול השני ששר לה לינדזי בּקינגהם, נע ליד הקול שלה כמו שגוף עירום נע קרוב קרוב לגוף עירום אחר, כמעט נוגע, כמעט אחד. ועם הקול של סטיבי ניקס והמילים: "ראיתי את הבבואה שלי, בגבעות מכוסות השלג, עד שהמפולת הפילה אותי למטה" נפרשו הנופים שחלפו על פניהם לאורך כביש 99 ומתוכם נשלפו מראות של לוס אנג'לס על מקלעות כבישיה הארוכים וְוֵנִיס בִּיצ' עם הטיילת הארוכה שלו והדוכנים הקטנים והלהטוטנים והאנשים הצועדים לאורך הטיילת או יושבים בבתי הקפה והאוקיינוס כמו הבבואה של כל זה אחרי שהמפולת של עומס הדימויים הופכת את כל הצורות והצבעים, את כל הריבוי הזה, לכחול אחיד מלוא העין. והכחול הזכיר לה את האוקיינוס האחר, זה שהמטוס טס מעליו, ומתוכו עלתה דמות הדיילת שעברה באמצע הלילה ופניה עייפות מתחת לאיפור - עייפותם הנוראה של אלה שחוצים את השחקים הלוך ושוב - והביאה מים לילדים הצמאים. הילדים... במושב האחורי יֵשבו שלושה ילדים, האמצעי (בסדר הגילאים) יישן, האמצעית (בסדר הישיבה) תקשיב באוזניות למוזיקה מהאייפּוד שלה והשלישי יביט מהחלון על הבתים הנמוכים של רחובות פרזנו החולפים על פניהם וישאל: "אבא, כמה תושבים יש בפרזנו?" והאבא, שיושב על המושב שליד הנהגת, יענה: "אני לא יודע עומר, אני חושב שזו עיר די קטנה, במושגים אמריקאים זאת אומרת". והאישה, שקוראים לה לילך, תחשוב: "עיר קטנה ואנשים בה מעט" ומיד אחר כך: "זה גוטמן אבל יכול היה להתאים גם לסרויאן". והאבא, שקוראים לו תמיר, יגיד: "אז איפה זה המלון הזה, איך אמרת שקוראים לו?" מד הדלק יהיה קרוב לקו האדום והאבא יביט עליו בדאגה ויגיד: "ידעתי שהיינו צריכים למלא דלק בדרך, אני מקווה שזה קרוב" והאימא תסתכל על השעונים והמחוונים שלפניה אבל לא תראה שם את מספר הקילומטרים לשעה או את מספר סיבובי המנוע אלא את הזמנים השונים הזורמים במקביל - זמן האישה וזמן הגבר, זמן הילד וזמן הסיפור. איך קוראים למלון? זה רשום בדף שהיא הדפיסה עם כל הפרטים החשובים והדף נמצא בתוך תיק הגב הכחול שלה שליד הרגליים של תמיר, אבל עוד רגע, זה כבר יצוף, שֵם כזה שצומח באופן אורגני מתוך השם "פרזנו", שם שהוא חלק מהעולם ההרמטי שברא סרויאן - ארמני, מיתולוגי, פשוט, מחובר לילדוּת, שם שאפשר לשקוע בתוכו כמו בתוך ספה ישנה ורכה... הנה זה צף, בכלל בלי מאמץ, כשיוצרים את הסביבה המתאימה הזיכרון עולה מעצמו - Pomegranate Grove Hotel.