ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים
מכר
מאות
עותקים
ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים

4.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ישראל טל (2010-1924) נולד בגליל וגדל בבאר טוביה. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת בבריגדה היהודית. היה מפקד גייסות השריון, ובמלחמת ששת הימים פיקד על אוגדת הפלדה. יזם וניהל את התוכנית לפיתוח הטנק הישראלי "מרכבה".
 
אלוף ישראל טל (טליק) היה סגן הרמטכ"ל וראש אג"מ במלחמת יום הכיפורים. לאחר מותו נמצאה טיוטה שכתב לספר על ניהול המלחמה בפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים. בהתבסס על חומר תיעודי רב ששמר, חקר בנו יאיר פרקים שונים בקורות המלחמה והשלים את כתיבת הספר.
 
הספר ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים חושף אירועים חשובים שאירעו בפיקוד העליון החל מן הימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ועד שלהי המלחמה, וזאת בשילוב הערות, תובנות וסיפורים אישיים נוגעים ללב. פרקים רבים בספר עומדים בזכות עצמם וניתנים לקריאה בנפרד. זהו ספר קריאה ועיון כאחד, ובו משתקפים הלכי הרוח והשיקולים של מקבלי ההחלטות במטכ"ל ובהנהגת המדינה, מה שהופך אותו למקור חשוב של מידע על אודות המלחמה הקשה ההיא.

פרק ראשון

ישראל טל (טליק) 

ציוני דרך

 

ישראל טל נולד ב-13 בספטמבר 1924 בצפת. אביו בן־ציון טל היה איש העלייה השנייה, ואימו פנינה לבית פלפל הייתה דור שני לילידי העיר צפת. שנות חייו הראשונות עברו עליו במחניים. בהיותו בן חמש עבד אביו במפעל החשמל בנהריים, והאֵם ושני ילדיהם - ישראל ואחותו - גרו בצפת. שם בפרעות הערבים ביהודים בתרפ"ט (1929) חווה ישראל את זיכרון הילדות הראשון שלו - שריפת ביתם, כשאימו, אחותו והוא בתוכו, והצלתם מתוך הלהבות. הוריו היו בין מייסדי המושב באר־טוביה (1930), ושם עברו עליו ימי ילדותו ונערותו. אימו נפטרה בנסיבות טרגיות כשהיה ילד. לאחר מספר שנים נשא אביו לאישה את אלישבע, ושני ילדים נוספים נולדו לה ולבן־ציון.

יחד עם הנוער של אז בבאר־טוביה היה פעיל בשירות ההגנה. בפברואר 1942 בהיותו בן 17 וחצי התגייס לצבא הבריטי, ושירת בארץ ובמדבר המערבי. במסגרת הבריגדה היהודית נלחם בחזית באיטליה, ולאחר המלחמה נטל חלק במשימות הצבא הבריטי במערב אירופה, ולקח חלק במפעל ההעפלה של יהודים מאירופה לישראל. הוא השתחרר מהצבא הבריטי בדרגת סרג'נט (סמל) בספטמבר 1946.

בארץ היה בשירות מנגנון הקבע של ההגנה, ומוּנה לקצין ארצי למקלעים בינוניים. הוא השתתף בפעולות שונות במלחמת העצמאות כמפקד כוח, קצין מבצעים וקצין קישור של מחלקת מבצעים במטכ"ל. על פעולתו בקרב לכיבוש דיר מוחאזין הומלץ לצל"ש.

משהוקם צה"ל קיבל דרגת רב־סרן. תפקידים עיקריים שמילא בצבא בראשית דרכו: מפקד גדוד בחטיבת גבעתי בדרגת סגן־אלוף; מפקד בית־הספר לחיל הרגלים; מפקד בית־הספר לקצינים בדרגת אלוף־משנה; מפקד חטיבה במבצע קדש; סגן מפקד גייסות השריון; מפקד חטיבה 7; ועוזר ראש אג"מ [אגף מטה כללי] במטכ"ל.

מ-1961 עד 1963 למד פילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטה העִברית בירושלים.

בנובמבר 1964 מוּנה למפקד גייסות שריון, ושנה לאחר מכן הועלה לדרגת אלוף. בתקופה בה פיקד על גייסות השריון הושם דגש על שיפור הרמה המקצועית והמבצעית של הגייסות, ובעיקר שופרה הרמה של תותחנות הטנקים. השריון נשא אז בנטל המשימות המבצעיות הקשורות בשטחי המריבה עם הסורים, ובמלחמה על המים היה לשריון חלק הארי בהצלחה למנוע מהסורים להטות את מקורות הירדן.

במלחמת ששת הימים היה אלוף ישראל טל מפקד אוגדת הפלדה אשר עליה הוטל לתקוף את פתחת רפיח בואכה אל־עריש. היה זה הקרב היבשתי הראשון במלחמה, ולניצחון בו הייתה אמורה להיות השפעה מוראלית ופסיכולוגית על המשך המערכה בכל הגזרות. בתדריך ערב קרב רפיח אמר אלוף ישראל טל למפקדי אוגדת הפלדה: "הקרב הזה שלפנינו יהיה קרב לחיים ולמוות. כל אחד יסתער עד הסוף ללא התחשבות באבֵדות. אין נסיגה, אין עצירה, יש רק הסתערות קדימה. רק בקרבות הבאים אחרי שננצח בקרב הראשון נשתדל להימנע מקרבות שחיקה". למחרת בקרב הקשה מחאן־יונס ומתחמי רפיח ועד אל־עריש גילו לוחמי האוגדה בכל הדרגים דבקות במטרה והשיגו את יעדי המבצע. בהמשך המערכה התקדמו כוחות האוגדה בשני צירים בצפון סיני עד לתעלת סואץ.

את תפקיד מפקד גייסות השריון סיים במארס 1969, ומוּנה במשרד הביטחון לבחון אפשרות פיתוח וייצור של טנק בישראל. פעילות זאת הבשילה לתוכנית "מרכבה". מאז משך כל שנות פעילותו (עד שחלה בשלהי 1999) היה אחראי במשרד הביטחון לפיתוח וייצור טנקים ורכב קרבי משוריין אחר בישראל. פרויקט ה"מרכבה" בהובלתו של טל היה לפרויקט לאומי חשוב. הוא מספק לצה"ל את הטנקים והרק"מ [רכב קרבי משוריין] הטובים לחילות היבשה, והוא מנוע בכלכלה ובתעשייה הישראלית הנותן תעסוקה ופרנסה לאלפי אנשים. בטקס מסירת טנקי המרכבה הראשונים לחיל השריון ב-1979 אמר טל: "טנק המרכבה הוא טנק טוב, כי הוא איננו פרי הנדבה המענק וההלוואה. הוא לא נפל לידנו בחינם כפרי עקר. הוא איננו סתם עוד כלי מלחמה, שמחזק את הביטחון, אך מגדיל את הגירעון במאזן התשלומים של ישראל. הוא מחליף היבוא. הוא טור הזכות. הוא טנק טוב, כי הוא אינו פרי החיקוי וההתבטלות העצמית. לוחמי השריון, הוא טוב, יען כי הוא מופעל ומוּנע בידכם, בידכם האמונות ובעוז רוחכם - שריונאים אשר כסופה מרכבותיכם".

בינואר 1972 מוּנה אלוף ישראל טל לראש אג"מ במטכ"ל ולאחר שנה ומחצה גם לסגן הרמטכ"ל. תפקידים אלה מילא במלחמת יום הכיפורים. בשלהי המלחמה מונה למפקד חזית הדרום בנוסף לתפקידו כסגן הרמטכ"ל. את הפיקוד על חזית הדרום סיים באמצע ינואר 1974. הוא השתחרר מהצבא במארס 1974.

לאחר שחרורו הצטרף לאוניברסיטת תל אביב והקים בה את המרכז ללימודים אסטרטגיים, ובאוקטובר 1975 חזר למשרד הביטחון בתפקיד עוזר השר.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלט בצה"ל על הקמת עוצבות על־אוגדתיות, ומדצמבר 1974 ועד ספטמבר 1979 שירת אלוף ישראל טל במילואים בתפקיד מפקד גַיס, ותחת פיקודו הוקם הגַיס הצפוני. בדצמבר 1979 גויס לשירות קבע כדי להקים מפקדה לחילות השדה, אולם דבר זה לא התאפשר בגלל התנגדות הן בתוך הצבא והן מחוץ לצבא, והוא המשיך בתפקידו כעוזר שר הביטחון. הוא השתחרר משירות קבע במאי 1989.

במהלך השנים עמד טל בראש ועדות שונות, ביניהן: הוועדה לבדיקת תִפקוד ואִרגון כוחות היבשה בצה"ל (1977), שפרי עבודתה היה דו"ח הממליץ על הקמת מפקדת חילות שדה; והוועדה לבחינת תוכנית ההתעצמות של חיל הים (1988).

הוא הִרצה ופרסם מאמרים בנושא צבא וביטחון, ובשנת 1996 יצא לאור ספרו "ביטחון ישראל - מעטים מול רבים".

בעת שירותו הצבאי זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל (ב-1961 ו-1972). בשנת 1997 זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ב-1 בנובמבר 1999, בכנס עיון ולימוד של סגל הפיקוד הבכיר בצה"ל שהוקדש למלחמת יום הכיפורים, לקה בשבץ מוחי.

ישראל טל נפטר ב-8 בספטמבר 2010.

 

 

 דברי פתיחה 

מאת יאיר טל

במלחמת יום הכיפורים היה אבי, ישראל טל (מכאן והלאה בהמשך הספר, כשאכתוב עליו אקרא לו בדרך כלל 'טל'),01 סגן־הרמטכ"ל וראש אג"מ בדרגת אלוף. בספר זה הוא מספר על אירועים מאותה מלחמה מהמקום בו הוא היה, מוצב הפיקוד העליון - המצפ"ע.

01      כשישראל טל היה מציג עצמו, למשל בתשובה לשאלה בטלפון: "מי מדבר?" היה משיב: "טל". כאשר נדרשה הבהרה, היה אומר: "טליק". כאן בספר אקרא לו 'טל'.

 

סיפור מעשה הספר

מלחמת יום הכיפורים התרחשה ב-1973. היא ליוותה את המשפחה שלנו מאז. אין ספק, שאבי מעולם לא השתחרר ממנה. כשהיו אורחים אצל הורַי, לעיתים תכופות היו מדברים על מלחמת יום הכיפורים. בשיחות שלי עם אבי היינו לא פעם מדברים על מלחמת יום הכיפורים. לאבא שלי היה מה להגיד. הוא היה שם. היו לו תובנות. אנשים, אנשי צבא בכירים ואנשי שלטון כתבו ספרים על המלחמה. אימי ואני אמרנו לאבי: "תכתוב את הספר שלך על מלחמת יום הכיפורים", והוא לא כתב.

ב-1996 התפרסם הספר פרי עטו 'ביטחון לאומי, מעטים מול רבים'. זהו ספר הגותי על נושא הביטחון ולא הייתה בו התייחסות מפורטת למלחמת יום הכיפורים. אימי ואני המשכנו לנדנד לאבי, שיכתוב ספר על מלחמת יום הכיפורים. הוא שמע ולא הגיב.

בשלהי שנת 1999 המטה הכללי קִיים יום עיון על מלחמת יום הכיפורים בהשתתפות אלופי המטה הכללי של אותה מלחמה. השבץ היכה באבי בעיצומו של הדיון או מיד לאחריו. באותו לילה הוא נותח. לאחר שעבר שיקום הוא חזר ללשכתו. לאחר תקופה התברר שהוא איבד את כושר העבודה הרגיל שלו, ולא יוכל לשוב ולמלא את תפקידו כמו קודם. במשרד הביטחון גילו יחס מכבד אליו, והשאירו לו את הלשכה, אליה הגיע יום־יום. בתחילת התקופה היה ניסיון של משרד הביטחון לחבר לאבי חוקר להיסטוריה צבאית, שיכתוב את סיפורו למלחמת יום הכיפורים. ניסיון זה לא צלח. חשבנו: זהו, הספר שלו על מלחמת יום הכיפורים לא ייכתב.

אבי נפטר בספטמבר 2010. לאחר מותו מצאתי בביתו, בארון ברזל בחדר עבודתו, טיוטה מודפסת לספר על מלחמת יום הכיפורים. ברור לי, שהחומר נכתב לפני שנת 1999. איני יודע מתי. איני יודע מי הדפיס.

זהו. יש טיוטה. יהיה ספר.

 

החומרים שבספר

 בנוסף לטיוטה של הספר שכתב טל על מלחמת יום הכיפורים (להלן: מלחמת יוה"כ) שנמצאה בביתו, נמצאה גם בלשכתו טיוטה מודפסת. בלשכה נמצא גם קובץ דיגיטלי של הספר, גם במחשב הלשכה וגם על גבי תקליטור.

בלשכה נמצא חומר מקור, שטל הכין לצורך כתיבת הספר: מתווה, מקורות, תרשומות של פגישות ודיונים, תמלילים של קלטות ומסמכים שונים. כל אלה נשמרו מסודרים באוגדנים בהתאם לפרקים של מתווה הספר. טל הכין מקורות ורשימה של מסמכי סימוכין שכללה מעל 150 מסמכים. מסמכים אלה נשמרו כאשר הם ממוספרים בהתאם למספרי הסימוכין שברשימה של טל.

הטיוטה המודפסת, שהשאיר טל, כשמה כן היא - טיוטה. היא אינה מקיפה את המתווה של טל לספר, ויש בה אי־דיוקים וטעויות עובדתיות הדורשים תיקונים, שוודאי היו מיושמים אם טל אישית היה מגיע להשלמת הספר.

קטעים מהטיוטה של טל המתייחסים למהלכי המלחמה והאירועים בשטח הוצאו מהספר, והספר כמעט שאינו עוסק בהם. מצאתי לנכון לא לכלול בספר בדרך כלל קטעים המתארים פעולות, מהלכים ועובדות של כוחות מהסיבות הבאות: בספר זה תיאור מהלכים ואירועים בשטח אינו אלא רקע לסיפור המעשה אותו הוא מביא; היקף הספר רחב גם בלי תיאור עובדתי של פעולות, מהלכים ואירועים בשטח; הגשת מצע עובדתי, ולוּ גם כרקע למסופר, דורשת לעיתים מחקר מעמיק ומחייב או העתקה ממחקר של אחרים; וגם: כשטל הכין את הטיוטה, מחקרים של מחלקת היסטוריה טרם פורסמו כספרים זמינים לציבור הרחב. בזמנו, כשלא היה זמין לציבור סיפור המעשה של עובדות המלחמה, היה אולי מקום להבהיר את העובדות והאירועים ברקע הסיפור אותו מביא טל. היום, כשמחקרו של אלחנן אורן 'תולדות מלחמת יום הכיפורים' התפרסם כספר, והוא זמין לציבור, אין ערך מוסף בהצגת האירועים והמהלכים בספר של טל.

לעיתים מצאתי לנכון להוסיף לחומר שהיה בטיוטה. התוספות לטיוטה הן בהיקפים שונים: משפט בודד, קטעים בתוך פרק ופרקים שלמים. אני משוכנע, שאם טל היה עוסק בספר בשלבים מתקדמים יותר, הוא היה משווה את הכתוב בפרקים לחומר שריכז, וגם היה מוצא לנכון להוסיף מהחומר שהכין לפי מידת הצורך והעניין. אני חש נוח עם קטעים אלה שהוספתי. אני משוכנע שהם עולים בקנה אחד עם מה שטל היה רוצה לראות בספר.

 

לתוכן הספר

טל קרא לספרו על מלחמת יום הכיפורים: 'פרקים'. אני מצאתי לנכון לקרוא לספר בשם: 'ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים'. אין הספר סיפור סדור ומלא, המתיימר להקיף את כל אירועי המלחמה, ולוּ גם בפיקוד העליון. "פרקים" הינו סיפורו של אירוע אחד, וסיפור של אירוע אחר, ואינו סיפור מלא של כל רצף האירועים.

בפרקים של טל יש עיסוק בנושאים שטל מחשיב בהקשר של מלחמת יום הכיפורים. יש התייחסות לסוגיות שונות, שעלו כקובלנות בציבור, אף שטל לא רואה בהן גורמים בעלי משקל לצרה אליה נקלענו במלחמה. נסקרת הפעילות בצבא בתקופה שקדמה למלחמה: הערכות המצב, בניין הכוח והדיונים וההחלטות בהתייחס לידיעות מתריעות על בניית אִיום בקווי החזיתות המצרית והסורית. מתוארת הפעילות בימי המלחמה הראשונים בפיקוד העליון והתחושות הקשות בפיקוד בבוקר שלאחר ה-8 באוקטובר. מובאים בפירוט דיונים בהם התקבלו החלטות חשובות במצפ"ע, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי ההחלטה ב-10 באוקטובר לתקוף את סוריה למחרת, ולדיונים הארוכים ביום ה-12 באוקטובר. מוקדש תיאור למפנה בדרום ולהחלטה על הצליחה וההתלבטות באשר למהלכי הסיום של המלחמה. החלק האחרון מוקדש לתקופה בה טל פיקד על חזית הדרום. לסיום, מסופר על התקופה של שלהי השירות של אלוף ישראל טל בצבא עד פרישתו.

רוב הפרקים בספר מביאים קורות מהמלחמה. לעיתים שזורות בדברים התייחסויות, מחשבות והערות של טל, ואפילו שלי. עדיין אלה הם פרקים של קורות הדברים, ומובאים בהתאם לרצף הכרונולוגי של האירועים. מקצת הפרקים מוקדשים לדיון ולסיכום של נושאים שונים. חלקם שזורים בתוך הספר בסמוך לפרקי קורות הדברים, וחלקם מובאים כפרקי סיכום בסופו של הספר. בפרקים אלה של דיון וסיכום מצאתי לעיתים לנכון להביא את הנושא הנדון בשלמות, כדי שהפרק יהיה עומד בפני עצמו. על כן בפרקי הסיכום לא פעם מובאים דברים שמובאים או נזכרים בפרקים קודמים.

הספר כתוב בגוף ראשון כאשר המְספר הוא ישראל טל. ישנם קטעים אחדים בהם המְספרים הם אחרים והדבר מצוין בגוף הספר.

 

הוקרת כותבים קודמים

ספרים ומחקרים רבים נכתבו על מלחמת יום הכיפורים.

טל העריך את הכתיבה האותנטית של הלוחמים. ספריהם של אביגדור קהלני, אלישיב שמשי, רון זֹהר ואחרים דיברו אליו. הוא העריך את הלוחמים, והוקיר את אלה מביניהם שהביאו לידיעת הרבים את פועלם. הוא אהב את הלוחמים, וגם ראה חשיבות בהבאת מעשי מופת ודמויות מופת לפני הרבים. כל אלה, שהביאו את סיפור המלחמה של הלוחמים, יבואו על הברכה.

ועדת אגרנט חקרה את ראשית מלחמת יום הכיפורים. טל העריך מאוד את עבודתה של ועדת אגרנט ואת פרי עבודתה, שגולם ב"דו"ח ועדת אגרנט". מעניין, שטל הוקיר והחשיב את אנשי הוועדה ואת הדו"ח, והיה מרבה לדבר בשבחו, למרות, שכפי שעולה מהדברים בספר זה, הוא לא הסכים תמיד עם ממצאיה ומסקנותיה.

טל מצא עניין במחקרים שעסקו במלחמה, ובעיקר באלה שעוסקים בניהול המלחמה. מחקרים רבים נעשו בצה"ל על המלחמה, והם הניבו פרסומים מסווגים רבים, ואצל טל היו מצויים החשובים שבהם. הוא החשיב מאוד את המחקרים של מחלקת היסטוריה. במיוחד היו חשובים בעיניו מחקרו של אלחנן אורן, הפורס לפני הקורא את מסכת העובדות והאירועים במלחמת יום הכיפורים, ומחקרו של שמעון גולן, המתאר את פעולת הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים. שני מחקרים אלה של מחלקת היסטוריה יצאו לאור כספרים מסחריים בשנים האחרונות (לאחר מותו של טל). אין ספק בתרומה של הפרסומים והמחקרים הרבים, שהיו זמינים לטל, כשכתב את הטיוטה לספרו.

כאשר שקדתי על הכנת ספר זה הסתייעתי במחקרים ובפרסומים שונים, ובעיקר במחקרים של מחלקת היסטוריה, ובמיוחד היה לי לעזר ולסימוכין מחקרו של שמעון גולן.

הוקרתי ותודתי לכל החוקרים והכותבים, שהסתייעתי בפרי עבודתם.

 

 

 

הבהרות

 הספר מתאר את פעילות הפיקוד העליון במלחמה, תוך התמקדות באירועים בהם ראה טל חשיבות מיוחדת. היות שליבת הספר הינה הטיוטה שכתב טל, ומי שהשלים את הספר והביא אותו לדפוס הוא אני, בנו, הרי שייתכן שישנה התמקדות יתר בפעילות של טל. אם מישהו חושב שהשמטתי סיפור חשוב הנוגע ליקירו - אזי אני מצטער.

על הצבא בתקופה שקדמה למלחמה ובמלחמה עצמה פיקד הרמטכ"ל רב־אלוף דוד אלעזר (דדו). אני מוצא לנכון להביא כאן הערה שטל רשם לעצמו כהכנה להוצאת הספר במילותיו שלו: "לציין בהקדמה לספר: דדו עמד במרכזה של המלחמה וניהל אותה ללא חת". דברים ברוח מובאה זו שמעתי מטל פעמים רבות. מעשיו, עוצמתו, אומץ ליבו ונחישותו של דדו במלחמה הקרינו מנהיגות ונסכו ביטחון במטה ובכוחות.

בדברים המובאים בספר השתדלתי והקפדתי להביא את האמת ורק את האמת. בכתיבת הספר לא ניתן מקום לכוונה ולמגמה להגדיל זכויות של טל או של אחרים או להמעיט ולקפח זכויות של אחרים ולפגוע בהם. בדיונים ובאירועים בהם עוסק הספר, לא הבאתי דברים שלא היו ולא השמטתי דברים שכן היו. לא ייחסתי לטל ולאחרים דברים שלא אמרו ולא השמטתי דברים שאמר טל, או אמרו אחרים, שיש בהם חשיבות לאירועים ולנושאים הנדונים בקשר למהלך המלחמה, ממניע של כוונה לפאר ולרומם את טל או לגרוע מזכויות של אחרים.

בספר, כשמדובר על אנשים שונים, לעיתים נעשה שימוש בשמם הפרטי או בכינוי בו נהוג לכנותם. זאת כדי להביא את הדברים בלשון ובשפה המדוברת ולא מתוך זילות באישיות המדוברת. אמורים הדברים במיוחד בראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר, אותה כולם כינו ומכנים 'גולדה', וכך, בדרך כלל, גם בספר זה.

אם יש בספר שגיאות וטעויות, אזי הן עניין של שגגה ולא ביודעין נכתבו ולא מתוך כוונה. האחריות לשגיאות ולטעויות שבספר, אם ישנן, היא שלי בלבד.

 

 

מלחמת ששת הימים ותוצאותיה

בנוסף לחומר הייעודי לספר, הרי שבלשכה היה חומר תיעודי רב - מין "ארכיון פרטי" - המתייחס לפעולות הפיקוד העליון והפעולות של טל בהקשר של מלחמת יוה"כ.

רוב התוכן של הטיוטה של טל כלול בספר. אולם הספר המוגש כאן אינו צמוד למתווה שהכין טל - כלומר, סדר הפרקים, חלוקתם והמבנה שלהם, כפי שהם מופיעים בטיוטה, לא נשמר. כאשר נדרש יושמו תיקונים עובדתיים, והוצאו קטעים בגלל כפילויות. לעיתים נמצאו סתירות בתוך הכתוב, והיכן שנדרש עמלתי וחקרתי, והבאתי את הנוסח שנראה לי מבטא נכון את כוונתו ואת טיעונו של טל.

 
נתחיל במלחמת ששת הימים.
 
 
 

מלחמת ששת הימים

 
 
בנובמבר 1964 נתמניתי למפקד גייסות השריון, במקומו של אלוף דוד אלעזר (דדו).
 
בתחילת מאי 1967 ערך הרמטכ"ל רב־אלוף יצחק רבין ביקור בגייסות השריון. נִלווה אליו ראש אמ"ן, אלוף אהרון יריב (אהרלה). בלשכה שלי ניהלנו שיחה כללית על המצב. אהרלה העריך שלא צפויה מלחמה בשנים הקרובות: המצרים לא יפתחו במלחמה נגדנו, כאשר הם מסובכים במלחמה בתימן. יצחק ואני לא התווכחנו עם הערכה זו של ראש אמ"ן.
 
שבועיים אחר כך, במוצאי יום העצמאות, אשתי, חגית, ואני התארחנו אצל זוג חברים קרובים שלנו: תמי ומוסיק. מוסיק הוא משה גדרון - אז אלוף־משנה וקצין קשר ראשי. הטלפון צִלצל: התבקשתי להתקשר לרמטכ"ל. התקשרתי ליצחק, שעִדכן אותי: המצרים מכניסים כוחות לסיני, ואנחנו נערכים נגד הצבא המצרי.
 
הצבא המצרי נערך מולנו בקווי החזית בסיני וסגר בפנינו את מצרי טיראן לשיט. היינו תחת איום קיומי. גם אם פעילות דיפלומטית בינלאומית תאלץ את מצרים לאפשר לנו לשוט במצרי טיראן, ואולי גם להסיג כוחות מהמערכים הקדמיים בסיני, אנחנו נאבד את ההרתעה, שהיא מרכיב חשוב בתפיסת הביטחון שלנו. איום מלחמה מיידית ירחף מעלינו. זה יהיה מצב ביטחוני אחר, רע מאוד.
 
האויב משתחצן, ובעורף האזרחי בארץ גובר החשש. בצבא שררה תחושת ביטחון בניצחון.
 
לא ייתכן ספק לגבי העובדה שהפעולות של המצרים הן שהביאו אותנו למלחמה. כאשר נאצר דן עם בכירים במשטרו על סגירת מצרי טיראן, הוא הביע חשש ממלחמה, היסס, התלבט, והתייעץ. בסוף הדיון הוא קיבל את ההחלטה לסגור את המְצרים, ואמר: "כרגע החלטנו על מלחמה".1 כלומר, המצרים היו מודעים לכך, שהם אלה שיוזמים את המלחמה. המצרים היו גם אלה שירו את הכדור הראשון: בימים שקדמו לפתיחת המלחמה הם הפגיזו מדי פעם את היישובים בקִרבת הגבול המצרי. בקיצור: המצרים גם דִרדרו את המצב למלחמה. גם במודע נקטו צעדים שהינם סיבה ועילה למלחמה ["קאזוּס בֶּלי"], וגם ירו את הכדור הראשון.
 
האיום קיומי. אסור לנו להפסיד. הפסד זה אובדן מוחלט. אנחנו חייבים לנצח. צה"ל כולו ערוך בחזית ומוכן למלחמה. בכל יום שעובר, האויב מתבצר, והקרבות יהיו קשים יותר. ב-5 ביוני 1967 אנחנו פותחים במלחמה.
 
מצבו של הצבא טרם פרוץ המלחמה היה כזה שאִפשר במידה רבה את הניצחון. כן: הפיקוד העליון של הצבא והנסיבות יצרו את התנאים שאִפשרו לצה"ל לנצח. ברור שעל הצבא הוטל האתגר לעשות את המלחמה ולנצח, אבל התנאים היו כאלה, שהניצחון היה בר־הישג.
 
תפקידי במלחמה - מפקד אוגדה 84 (לימים כונתה "אוגדת הפלדה"). ראש המטה של האוגדה - למעשה סגני - הינו אלוף־משנה הרצל שפיר. הכוחות העיקריים של האוגדה: חטיבת השריון הסדירה 7 בפיקודו של שמוליק גורודיש (אלוף־משנה שמואל גונן); חטיבה ממוכנת 60 בפיקודו של מן (אלוף־משנה מנחם אבירם); חטיבת הצנחנים הסדירה 35 בפיקודו של רפול (אלוף־משנה רפאל איתן); גדוד 46 בפיקודו של סגן־אלוף אורי בר־און; כוח סיור משימתי בפיקוד אלוף־משנה ישראל גרנית; גדוד הנדסה בפיקוד מיכאל צוק (רייצוק); אגד ארטילרי בפיקוד אלוף־משנה צבי נשר; ואגד תחזוקה בפיקוד ישקה (סגן־אלוף יעקב בר).
 
שמוליק אמר לחייליו: "חיילים, אם לא ננצח, לא יהיה לנו לאן לחזור".
 
על־פי התכנון, האוגדה תִפְתח במלחמה ביבשה במקביל למתקפת חיל האוויר שלנו על חילות האוויר של האויב. בטחתי בניצחון, אך חששתי ממלחמה קשה. בתדריך למפקדי האוגדה, ב-4 ביוני, ערב המלחמה, אמרתי: "הצד שיכריע בקרב הראשון יכריע לא רק יעד פיזי, מורכב משטח וכוחות, אלא יכריע קודם כל יעד פסיכולוגי ומוראלי. הצד, שינצח בקרב הראשון, יעבור למתקפה והצד הנכשל יעבור לנסיגה. לנו אין לאן לסגת. לנו אסור בשום אופן להפסיד את הקרב הראשון. לתוצאות הקרב שלנו תהיה השפעה מפליגה על המלחמה כולה ועל גורל המדינה... הקרב הזה שלפנינו יהיה קרב לחיים ולמוות. כל אחד יסתער עד הסוף ללא התחשבות באבדות. אין נסיגה, אין עצירה, יש רק הסתערות קדימה. רק בקרבות הבאים, אחרי שננצח בקרב ההבקעה הראשון, נשתדל להימנע מקרבות שחיקה".
 
בפִתחת רפיח, כוחות האוגדה לחמו בקרבות קשים מאוד. לחמנו באויב נחוש.
 
במתחמי צומת רפיח, גדוד מצרי, שהמתחם שבו החזיק נכבש בקרב קשה על ידי חטיבה 35, פתאום קם מתוך האדמה ונלחם שוב. חטיבה 35, בסיוע של האוגדה, נאלצה לנהל קרב נוסף כדי להכריע סופית את הגדוד המצרי ולכבוש את השטח.
 
את מתחם הג'יראדי, בדרך לאל־עריש, נאלצנו להבקיע שלוש פעמים. ההבקעה של כוחותינו לא שברה את האויב. לא הייתה מנוסה של הכוחות המצריים.
 
בשחר היום השני למלחמה, כשתוצאת המלחמה למעשה כבר נקבעה, קראו אנשים שלנו למצרים באל־עריש להיכנע. בתגובה ירו עליהם המצרים, וסירבו להיכנע. תקפנו והרגנו אותם.
 
יותר מאוחר ביקשתי מגנרל מצרי שֶשָבִינוּ לקרוא לחיילים המצרים במתחם ביר־לחפן להיכנע, כי חבל שייהרגו בקרב שתוצאותיו ברורות מראש. הוא סירב. אמרתי לו, שהמלחמה הוכרעה. יש לנו את כל חיל האוויר והארטילריה, ואנחנו נכבוש את ביר־לחפן ללא הרוגים שלנו, ולהם - למצרים - יהיו מאות הרוגים. הצעתי לו עוד שתי אלטרנטיבות: שהוא יורה לאנשיו להשאיר את הנשק בעמדות ולהסתלק, ואנחנו לא ניקח אותם בשבי, או לחלופין, שיעזבו את המתחם עם הנשק, יישארו במסגרת הצבאית שלהם, ויתכנסו בשטח ריכוז מוסכם בו לא יהיו נתונים בשבי. לכל הצעותי הגנרל השיב בסירוב: "הכבוד שלי כגנרל מצרי לא מתיר לי לפנות בקריאה להיכנע לכוחות שחוסמים את הדרך לכיוון מצרים". אמרתי לו שהוא לא משאיר לי ברירה, אלא להרוג את החיילים המצרים בביר־לחפן, "ודמם בראשך," אמרתי לו. ואכן בשעות שלאחר מכן כבשנו את ביר־לחפן, כשלנו לא היה אף הרוג ולמצרים מאות הרוגים. עם זאת, הגנרל המצרי הסכים לקרוא לכוחות המצריים של סוללות החוף באל־עריש להיכנע, כי אלה לא חוסמים את דרכנו למצרים, ואם נתקוף אותם הם ייהרגו, וזה באמת יהיה לשווא. שׂמנו על ג'יפ דגל לבן, והגנרל המצרי יחד עם אחד מאנשי האוגדה נסע אל סוללות תותחי החוף. הגנרל פנה אליהם ברמקול, הזדהה, וקרא להם להיכנע. בתגובה הם ירו לעברו אש אוטומטית, והוא נסוג. כעבור זמן לוחמי סוללות החוף פוצצו את התותחים ועזבו את המקום.2
 
ברוח הלחימה של המצרים נתקלנו גם ביומה הרביעי של המלחמה, כשהם ביצעו את התקפת הנגד המשוריינת שלהם על כוחות האוגדה, שהתקדמו מערבה מביר־גפגפה.
 
הצבא המצרי לאחר היום הראשון של המלחמה היה צבא שהפסיד את המלחמה, והיו שם תופעות שרואים בצבא מובס, ולא רואים בצבא מנצח. אבל בהחלט לא עמד מולנו צבא של פחדנים. מולנו היו חיילים שלחמו כפי שמצופה מחיילים, וחלקם לחמו בגבורה.
 
 
 
 
 
השיא
 
 
מלחמת ששת הימים הייתה בשבילי שיא כמפקד בקרב. כשדילגתי עם המפקדה שלי לצומת רפיח אל רפול, מספר שעות לאחר פתיחת המלחמה, ידעתי, שקרב רפיח הוכרע, משימת האוגדה תושג, ואנחנו ננצח במלחמה. הוסר האיום. המלחמה הייתה בשבילי גם שיא כמפקד גייסות השריון, שהכין את הגייסות למלחמה, והכוחות לא הכזיבו. בכל החזיתות נשאו כוחות השריון בנטל המלחמה, הביאו את המלחמה אל שטחו של האויב, ובמקצועיות ובגבורה השיגו את ההכרעה והניצחון. תחושת השיא הזו הייתה מלווה בהתרוממות רוח, לה היו שותפים כולם. בימים שקדמו למלחמה הייתה אחווה אדירה של עַם שלם, שנבעה מרגע של אחדוּת גורל, שמקורו בחשש המוחשי, שהקיום הלאומי ועצם קיומנו הפיזי מוטלים על הכף, והנה במלחמה הוסר האיום, והתקיים אצל כולנו הפתגם "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא".3
 
 
 
 
 
תוצאות מלחמת ששת הימים
 
 
כחודש לאחר המלחמה, כשכולם עוד תחת שיכרון הניצחון, אמר לי הרמטכ"ל יצחק רבין: "תבוסת צבאות ערב תיתפס בעולם הערבי והאִסלאמי כהשפלה, שרק במלחמה ניתן למחוק אותה. העולם הערבי מבין את שפת החרב. הוא הושפל בשדה המערכה, והוא יבקש לנקום במלחמה".4
 
בעם שָרתה אופוריה. מפקדי הצבא היו יקירי הארץ. ביטויי הערצה, כבוד וכיבוד, הורעפו עלינו. והאמת - היינו ראויים לתודה וגם לכבוד. הֵכַנּוּ את הצבא למבחן המלחמה, והובלנו את הצבא לניצחון צבאי גדול, מעל ומעבר לכל הציפיות.
 
 
 
▪▪▪
 
 
 
למלחמת ששת הימים היו תוצאות בינלאומיות, אזוריות ופנימיות ששינו את פני האזור והמדינה. המעורבות הסובייטית בזירה התגברה, והסובייטים פעלו לשיקום ולבניית יכולת צבאית של מדינות העימות, מצרים וסוריה. במקביל גברה התלות של ישראל בארצות הברית.
 
הנפט הפך למקור עוצמה ערבי. לרשות הערבים עמדו משאבים בלתי נדלים. הם גיבשו תוכניות רכש והתעצמות שאפתניות יותר מאי־פעם. משקלם במערכת הבינלאומית הלך וגדל.
 
מדינות ערב המשיכו לפעול נגד ישראל מהמניע הפאן־ערבי, המניע הלאומי והמניע הפלסטיני. המניע הפאן־ערבי חוזק עקב ההשפלה שספגו הערבים במלחמה. אצל המצרים, הסורים והירדנים קיים מניע לאומי חזק בגלל אובדן סיני ורצועת עזה, רמת הגולן והגדה המערבית. שלטון ישראל על תושבי השטחים חיזק את המניע הפלסטיני, לב הסכסוך של ישראל עם העולם הערבי, והביא לעלייה חמורה בפעילות חבלנית עוינת, גם בגבולות וגם בתוככי ישראל, וזאת במקביל למלחמות התשה בגזרות המצרית, הירדנית והסורית. הגבול עם לבנון הפך לחזית נוספת ולקו מגע צבאי חדש. הבעיה הפלסטינית הפכה גם לבעיה פנימית של המדינות והמשטרים הערביים, מעיקה, משפיעה ומדריכה את צעדיהם יותר ויותר.
 
במדינת ישראל, התשתית בכמה תחומים כלכליים הפכה להיות ערבית. השרירים הערביים נשאו בנטל הייצור והבניין במדינה. הערבים הפלסטינים היו לשואבי המים וחוטבי העצים במדינה: בשירותים, בבניין ובחקלאות ועוד כהנה וכהנה.
 
חרף כל אלה, המוראל בעם היה גבוה, בעיקר בגלל תחושת ביטחון בצה"ל וּודאות כי במקרה של מלחמה - הניצחון מובטח!
 
 
 
 
 
המחשבה והפעולה המדינית־אסטרטגית
 
 
התנהלה נגדנו הטרדה אסטרטגית שהצליחה לרתק אותנו ולפצל את מאמצי ההתכוננות שלנו: פעילות חבלנית, מלחמת התשה בתעלה, מלחמת התשה בקו הירדן וימי קרב ברמת הגולן. כתוצאה מכך התמקדה התודעה הביטחונית בפעילות הביטחון השוטף - בתעסוקה מבצעית ובפעילות מבצעית. הדגש, גם מבחינה תורתית וגם מבחינה ארגונית, הושם על תחומים אלה. המחשבה הצבאית־אסטרטגית והאופרטיבית נמחקה מראש סולם העדיפות.
 
אצל הערבים הורגש שידוד מערכות ושינוי ערכים. הם החלו להתאושש מן ההלם של מלחמת ששת הימים ולהפיק לקחים. במקום פעולה אמוציונלית הם גיבשו תוכנית המבוססת על מחשבה רציונאלית, המתחשבת באילוצים, ומציבה מטרות מדיניות וצבאיות בהתאם.
 
בישראל, לעומת זאת, שררה תרדמה מדינית דוגמטית - אימוץ הסטטוס־קוו והשארת היוזמה בידי הערבים. הייתה אצלנו הבנה שאנו נמצאים בשלב של "או התפתחות מדינית או מלחמה". לא רצינו מלחמה, אבל ישבנו וחיכינו לראות איך ייפול דבר, ולא נקפנו אצבע לעודד התפתחות מדינית.
 
בתחום המחשבה הצבאית הערבים עסקו בניתוח, בתכנון ובהכנות יסודיות. הם השקיעו מאמצים רבים בטיפוח האיכות גם בתחום אמצעי הלחימה וגם בתחום כוח האדם (גיוס אליטות). את פעולתם בתחום הצבאי מציינת התכליתיות: בניית כוח והכשרתו למשימה הצבאית לה הוא מיועד.
 
בישראל נשענה המחשבה הצבאית על נקודת ארכימדס יחידה: ההרתעה הצבאית! בתחום המודיעין בוססה ההתרעה בעיקר על הערכת כוונות האויב, ולא על דרכי פעולה אפשריות של האויב. לא נלמדו לקחי 1967: אז, כביכול, היו המצרים "מרותקים לתימן", והיום הם לא יעזו לצאת למלחמה מכיוון שאין להם תשובה אפקטיבית לכושרנו לפגוע במטרות בעומק מצרים, ומובן מאליו, שסוריה לא תילחם לבדה.
 
 
 
 
 
המחשבה האופרטיבית בישראל
 
 
הנחתנו הייתה כי בין אם ינהלו הערבים מלחמת התשה ובין אם יֵצאו למתקפה כוללת, בפני ישראל עומדת דרך פעולה אחת ויחידה - המתקפה. ההנחה הייתה כי אסטרטגיה של התשה היא לרעת ישראל, ולכן אין להשאיר את חופש הבחירה בידי הערבים. הִנחנו גם כי הערבים מבינים זאת, ולכן יש הסתברות גבוהה לכך שאם יחליטו להילחם, הם ילכו למלחמה כוללת.
 
אשר למגננה, הרי העומק האסטרטגי שרכשנו במלחמת ששת הימים, עוצמת הכוח האווירי שלנו וההסתמכות על ההתרעה העניקו תחושת ביטחון, ואוּמץ העיקרון, שהמצב החדש שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים מאפשר לישראל להיות בדפנסיבה אם יש צורך בכך, מבלי שהדבר מסכן את עצם קיומנו. ביסוד הסתמכות כזאת על יכולת ספיגה דפנסיבית נמצאה ההנחה כי ניתן לנהל "הגנה גמישה", שהרי יש עומק, ויש מרחבים לשם כך, והיעדים האסטרטגיים החיוניים אינם בהישג ידה של האופנסיבה ההתחלתית של האויב. הרי קו הגבול רחוק מתל אביב.
 
אלא שכאן כבר היו דיכוטומיה וסתירה. מנימוקים מדיניים וצבאיים־אסטרטגיים גם יחד, מטרות ההגנה שנקבעו היו על־פי עקרונות "ההגנה הנוקשה" - מניעה של כל הישג טריטוריאלי מן האויב, ולוּ גם זמני וטקטי בלבד, כך שלא אִפשרנו לנצל את העומק שהשגנו להגנה, אפילו לקרב הטקטי. יצא שהעומק האסטרטגי העניק ביטחון לעצם הקיום, אך לא נוצל היתרון של חופש התמרון, שעומק זה מעניק למתגונן. (הערה: הוויכוח על קו בר־לב נסוב על השיטה ולא על המטרה. כלומר, הוויכוח היה על הגנה נייחת או הגנה ניידת ומשוריינת ולא על שאלת ההגנה הגמישה או הקשוחה.)
 
המחשבה הצבאית הישראלית המשיכה להסתמך על עוצמת האש האווירית גם ברמה הטקטית, למרות סימני השאלה שהתעוררו נוכח מערכי הנ"מ המודרניים שהתחזקו בעקבות הפלת מטוסים שלנו על ידי הנ"מ המצרי במלחמת ההתשה. חלק מראשי הצבא מתייחסים לכך כאל צלצול פעמוני אזעקה, אך קברניטי הכוח האווירי והצבא לא מיהרו לשנות את תפיסתם ואת התוכניות האופרטיביות.
 
השימוש המאסיבי שעשינו בכוח האווירי בין המלחמות הביא לחישול כוח העמידה של הערבים. הם למדו להתגונן, השקיעו משאבים, לרבות כוח אדם מעולה במערכי הנ"מ, והסתגלו ל"סביבה טבעית" של שדה קרב הנתון לשליטה של כוח אווירי עוין. הם הפיקו לקחים ותכננו את קרב היבשה בהתאם לאילוץ האווירי. אנחנו ידענו כי על מנת שחיל האוויר יוכל לתת סיוע טקטי יעיל לכוחות היבשה שלנו, יהיה צורך לשתק את מערכי הטילים, אך למרות זאת שלטה בתודעה ובכוונות הסתמכות על האש האווירית בקרב הבלימה, אפילו בשלב האופרטיבי הראשון. יתר על כן, לא הייתה מוּדעוּת מספקת לכל סוגי הנ"מ ולא רק לטילים. הכוח האווירי היה היחיד מכלל מרכיבי צה"ל שהתכונן, מבחינות מסוימות, למלחמה הקודמת ולא למלחמה הבאה.5

עוד על הספר

ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים יאיר טל, ישראל טל

ישראל טל (טליק) 

ציוני דרך

 

ישראל טל נולד ב-13 בספטמבר 1924 בצפת. אביו בן־ציון טל היה איש העלייה השנייה, ואימו פנינה לבית פלפל הייתה דור שני לילידי העיר צפת. שנות חייו הראשונות עברו עליו במחניים. בהיותו בן חמש עבד אביו במפעל החשמל בנהריים, והאֵם ושני ילדיהם - ישראל ואחותו - גרו בצפת. שם בפרעות הערבים ביהודים בתרפ"ט (1929) חווה ישראל את זיכרון הילדות הראשון שלו - שריפת ביתם, כשאימו, אחותו והוא בתוכו, והצלתם מתוך הלהבות. הוריו היו בין מייסדי המושב באר־טוביה (1930), ושם עברו עליו ימי ילדותו ונערותו. אימו נפטרה בנסיבות טרגיות כשהיה ילד. לאחר מספר שנים נשא אביו לאישה את אלישבע, ושני ילדים נוספים נולדו לה ולבן־ציון.

יחד עם הנוער של אז בבאר־טוביה היה פעיל בשירות ההגנה. בפברואר 1942 בהיותו בן 17 וחצי התגייס לצבא הבריטי, ושירת בארץ ובמדבר המערבי. במסגרת הבריגדה היהודית נלחם בחזית באיטליה, ולאחר המלחמה נטל חלק במשימות הצבא הבריטי במערב אירופה, ולקח חלק במפעל ההעפלה של יהודים מאירופה לישראל. הוא השתחרר מהצבא הבריטי בדרגת סרג'נט (סמל) בספטמבר 1946.

בארץ היה בשירות מנגנון הקבע של ההגנה, ומוּנה לקצין ארצי למקלעים בינוניים. הוא השתתף בפעולות שונות במלחמת העצמאות כמפקד כוח, קצין מבצעים וקצין קישור של מחלקת מבצעים במטכ"ל. על פעולתו בקרב לכיבוש דיר מוחאזין הומלץ לצל"ש.

משהוקם צה"ל קיבל דרגת רב־סרן. תפקידים עיקריים שמילא בצבא בראשית דרכו: מפקד גדוד בחטיבת גבעתי בדרגת סגן־אלוף; מפקד בית־הספר לחיל הרגלים; מפקד בית־הספר לקצינים בדרגת אלוף־משנה; מפקד חטיבה במבצע קדש; סגן מפקד גייסות השריון; מפקד חטיבה 7; ועוזר ראש אג"מ [אגף מטה כללי] במטכ"ל.

מ-1961 עד 1963 למד פילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטה העִברית בירושלים.

בנובמבר 1964 מוּנה למפקד גייסות שריון, ושנה לאחר מכן הועלה לדרגת אלוף. בתקופה בה פיקד על גייסות השריון הושם דגש על שיפור הרמה המקצועית והמבצעית של הגייסות, ובעיקר שופרה הרמה של תותחנות הטנקים. השריון נשא אז בנטל המשימות המבצעיות הקשורות בשטחי המריבה עם הסורים, ובמלחמה על המים היה לשריון חלק הארי בהצלחה למנוע מהסורים להטות את מקורות הירדן.

במלחמת ששת הימים היה אלוף ישראל טל מפקד אוגדת הפלדה אשר עליה הוטל לתקוף את פתחת רפיח בואכה אל־עריש. היה זה הקרב היבשתי הראשון במלחמה, ולניצחון בו הייתה אמורה להיות השפעה מוראלית ופסיכולוגית על המשך המערכה בכל הגזרות. בתדריך ערב קרב רפיח אמר אלוף ישראל טל למפקדי אוגדת הפלדה: "הקרב הזה שלפנינו יהיה קרב לחיים ולמוות. כל אחד יסתער עד הסוף ללא התחשבות באבֵדות. אין נסיגה, אין עצירה, יש רק הסתערות קדימה. רק בקרבות הבאים אחרי שננצח בקרב הראשון נשתדל להימנע מקרבות שחיקה". למחרת בקרב הקשה מחאן־יונס ומתחמי רפיח ועד אל־עריש גילו לוחמי האוגדה בכל הדרגים דבקות במטרה והשיגו את יעדי המבצע. בהמשך המערכה התקדמו כוחות האוגדה בשני צירים בצפון סיני עד לתעלת סואץ.

את תפקיד מפקד גייסות השריון סיים במארס 1969, ומוּנה במשרד הביטחון לבחון אפשרות פיתוח וייצור של טנק בישראל. פעילות זאת הבשילה לתוכנית "מרכבה". מאז משך כל שנות פעילותו (עד שחלה בשלהי 1999) היה אחראי במשרד הביטחון לפיתוח וייצור טנקים ורכב קרבי משוריין אחר בישראל. פרויקט ה"מרכבה" בהובלתו של טל היה לפרויקט לאומי חשוב. הוא מספק לצה"ל את הטנקים והרק"מ [רכב קרבי משוריין] הטובים לחילות היבשה, והוא מנוע בכלכלה ובתעשייה הישראלית הנותן תעסוקה ופרנסה לאלפי אנשים. בטקס מסירת טנקי המרכבה הראשונים לחיל השריון ב-1979 אמר טל: "טנק המרכבה הוא טנק טוב, כי הוא איננו פרי הנדבה המענק וההלוואה. הוא לא נפל לידנו בחינם כפרי עקר. הוא איננו סתם עוד כלי מלחמה, שמחזק את הביטחון, אך מגדיל את הגירעון במאזן התשלומים של ישראל. הוא מחליף היבוא. הוא טור הזכות. הוא טנק טוב, כי הוא אינו פרי החיקוי וההתבטלות העצמית. לוחמי השריון, הוא טוב, יען כי הוא מופעל ומוּנע בידכם, בידכם האמונות ובעוז רוחכם - שריונאים אשר כסופה מרכבותיכם".

בינואר 1972 מוּנה אלוף ישראל טל לראש אג"מ במטכ"ל ולאחר שנה ומחצה גם לסגן הרמטכ"ל. תפקידים אלה מילא במלחמת יום הכיפורים. בשלהי המלחמה מונה למפקד חזית הדרום בנוסף לתפקידו כסגן הרמטכ"ל. את הפיקוד על חזית הדרום סיים באמצע ינואר 1974. הוא השתחרר מהצבא במארס 1974.

לאחר שחרורו הצטרף לאוניברסיטת תל אביב והקים בה את המרכז ללימודים אסטרטגיים, ובאוקטובר 1975 חזר למשרד הביטחון בתפקיד עוזר השר.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלט בצה"ל על הקמת עוצבות על־אוגדתיות, ומדצמבר 1974 ועד ספטמבר 1979 שירת אלוף ישראל טל במילואים בתפקיד מפקד גַיס, ותחת פיקודו הוקם הגַיס הצפוני. בדצמבר 1979 גויס לשירות קבע כדי להקים מפקדה לחילות השדה, אולם דבר זה לא התאפשר בגלל התנגדות הן בתוך הצבא והן מחוץ לצבא, והוא המשיך בתפקידו כעוזר שר הביטחון. הוא השתחרר משירות קבע במאי 1989.

במהלך השנים עמד טל בראש ועדות שונות, ביניהן: הוועדה לבדיקת תִפקוד ואִרגון כוחות היבשה בצה"ל (1977), שפרי עבודתה היה דו"ח הממליץ על הקמת מפקדת חילות שדה; והוועדה לבחינת תוכנית ההתעצמות של חיל הים (1988).

הוא הִרצה ופרסם מאמרים בנושא צבא וביטחון, ובשנת 1996 יצא לאור ספרו "ביטחון ישראל - מעטים מול רבים".

בעת שירותו הצבאי זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל (ב-1961 ו-1972). בשנת 1997 זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ב-1 בנובמבר 1999, בכנס עיון ולימוד של סגל הפיקוד הבכיר בצה"ל שהוקדש למלחמת יום הכיפורים, לקה בשבץ מוחי.

ישראל טל נפטר ב-8 בספטמבר 2010.

 

 

 דברי פתיחה 

מאת יאיר טל

במלחמת יום הכיפורים היה אבי, ישראל טל (מכאן והלאה בהמשך הספר, כשאכתוב עליו אקרא לו בדרך כלל 'טל'),01 סגן־הרמטכ"ל וראש אג"מ בדרגת אלוף. בספר זה הוא מספר על אירועים מאותה מלחמה מהמקום בו הוא היה, מוצב הפיקוד העליון - המצפ"ע.

01      כשישראל טל היה מציג עצמו, למשל בתשובה לשאלה בטלפון: "מי מדבר?" היה משיב: "טל". כאשר נדרשה הבהרה, היה אומר: "טליק". כאן בספר אקרא לו 'טל'.

 

סיפור מעשה הספר

מלחמת יום הכיפורים התרחשה ב-1973. היא ליוותה את המשפחה שלנו מאז. אין ספק, שאבי מעולם לא השתחרר ממנה. כשהיו אורחים אצל הורַי, לעיתים תכופות היו מדברים על מלחמת יום הכיפורים. בשיחות שלי עם אבי היינו לא פעם מדברים על מלחמת יום הכיפורים. לאבא שלי היה מה להגיד. הוא היה שם. היו לו תובנות. אנשים, אנשי צבא בכירים ואנשי שלטון כתבו ספרים על המלחמה. אימי ואני אמרנו לאבי: "תכתוב את הספר שלך על מלחמת יום הכיפורים", והוא לא כתב.

ב-1996 התפרסם הספר פרי עטו 'ביטחון לאומי, מעטים מול רבים'. זהו ספר הגותי על נושא הביטחון ולא הייתה בו התייחסות מפורטת למלחמת יום הכיפורים. אימי ואני המשכנו לנדנד לאבי, שיכתוב ספר על מלחמת יום הכיפורים. הוא שמע ולא הגיב.

בשלהי שנת 1999 המטה הכללי קִיים יום עיון על מלחמת יום הכיפורים בהשתתפות אלופי המטה הכללי של אותה מלחמה. השבץ היכה באבי בעיצומו של הדיון או מיד לאחריו. באותו לילה הוא נותח. לאחר שעבר שיקום הוא חזר ללשכתו. לאחר תקופה התברר שהוא איבד את כושר העבודה הרגיל שלו, ולא יוכל לשוב ולמלא את תפקידו כמו קודם. במשרד הביטחון גילו יחס מכבד אליו, והשאירו לו את הלשכה, אליה הגיע יום־יום. בתחילת התקופה היה ניסיון של משרד הביטחון לחבר לאבי חוקר להיסטוריה צבאית, שיכתוב את סיפורו למלחמת יום הכיפורים. ניסיון זה לא צלח. חשבנו: זהו, הספר שלו על מלחמת יום הכיפורים לא ייכתב.

אבי נפטר בספטמבר 2010. לאחר מותו מצאתי בביתו, בארון ברזל בחדר עבודתו, טיוטה מודפסת לספר על מלחמת יום הכיפורים. ברור לי, שהחומר נכתב לפני שנת 1999. איני יודע מתי. איני יודע מי הדפיס.

זהו. יש טיוטה. יהיה ספר.

 

החומרים שבספר

 בנוסף לטיוטה של הספר שכתב טל על מלחמת יום הכיפורים (להלן: מלחמת יוה"כ) שנמצאה בביתו, נמצאה גם בלשכתו טיוטה מודפסת. בלשכה נמצא גם קובץ דיגיטלי של הספר, גם במחשב הלשכה וגם על גבי תקליטור.

בלשכה נמצא חומר מקור, שטל הכין לצורך כתיבת הספר: מתווה, מקורות, תרשומות של פגישות ודיונים, תמלילים של קלטות ומסמכים שונים. כל אלה נשמרו מסודרים באוגדנים בהתאם לפרקים של מתווה הספר. טל הכין מקורות ורשימה של מסמכי סימוכין שכללה מעל 150 מסמכים. מסמכים אלה נשמרו כאשר הם ממוספרים בהתאם למספרי הסימוכין שברשימה של טל.

הטיוטה המודפסת, שהשאיר טל, כשמה כן היא - טיוטה. היא אינה מקיפה את המתווה של טל לספר, ויש בה אי־דיוקים וטעויות עובדתיות הדורשים תיקונים, שוודאי היו מיושמים אם טל אישית היה מגיע להשלמת הספר.

קטעים מהטיוטה של טל המתייחסים למהלכי המלחמה והאירועים בשטח הוצאו מהספר, והספר כמעט שאינו עוסק בהם. מצאתי לנכון לא לכלול בספר בדרך כלל קטעים המתארים פעולות, מהלכים ועובדות של כוחות מהסיבות הבאות: בספר זה תיאור מהלכים ואירועים בשטח אינו אלא רקע לסיפור המעשה אותו הוא מביא; היקף הספר רחב גם בלי תיאור עובדתי של פעולות, מהלכים ואירועים בשטח; הגשת מצע עובדתי, ולוּ גם כרקע למסופר, דורשת לעיתים מחקר מעמיק ומחייב או העתקה ממחקר של אחרים; וגם: כשטל הכין את הטיוטה, מחקרים של מחלקת היסטוריה טרם פורסמו כספרים זמינים לציבור הרחב. בזמנו, כשלא היה זמין לציבור סיפור המעשה של עובדות המלחמה, היה אולי מקום להבהיר את העובדות והאירועים ברקע הסיפור אותו מביא טל. היום, כשמחקרו של אלחנן אורן 'תולדות מלחמת יום הכיפורים' התפרסם כספר, והוא זמין לציבור, אין ערך מוסף בהצגת האירועים והמהלכים בספר של טל.

לעיתים מצאתי לנכון להוסיף לחומר שהיה בטיוטה. התוספות לטיוטה הן בהיקפים שונים: משפט בודד, קטעים בתוך פרק ופרקים שלמים. אני משוכנע, שאם טל היה עוסק בספר בשלבים מתקדמים יותר, הוא היה משווה את הכתוב בפרקים לחומר שריכז, וגם היה מוצא לנכון להוסיף מהחומר שהכין לפי מידת הצורך והעניין. אני חש נוח עם קטעים אלה שהוספתי. אני משוכנע שהם עולים בקנה אחד עם מה שטל היה רוצה לראות בספר.

 

לתוכן הספר

טל קרא לספרו על מלחמת יום הכיפורים: 'פרקים'. אני מצאתי לנכון לקרוא לספר בשם: 'ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים'. אין הספר סיפור סדור ומלא, המתיימר להקיף את כל אירועי המלחמה, ולוּ גם בפיקוד העליון. "פרקים" הינו סיפורו של אירוע אחד, וסיפור של אירוע אחר, ואינו סיפור מלא של כל רצף האירועים.

בפרקים של טל יש עיסוק בנושאים שטל מחשיב בהקשר של מלחמת יום הכיפורים. יש התייחסות לסוגיות שונות, שעלו כקובלנות בציבור, אף שטל לא רואה בהן גורמים בעלי משקל לצרה אליה נקלענו במלחמה. נסקרת הפעילות בצבא בתקופה שקדמה למלחמה: הערכות המצב, בניין הכוח והדיונים וההחלטות בהתייחס לידיעות מתריעות על בניית אִיום בקווי החזיתות המצרית והסורית. מתוארת הפעילות בימי המלחמה הראשונים בפיקוד העליון והתחושות הקשות בפיקוד בבוקר שלאחר ה-8 באוקטובר. מובאים בפירוט דיונים בהם התקבלו החלטות חשובות במצפ"ע, ובמיוחד הדברים אמורים לגבי ההחלטה ב-10 באוקטובר לתקוף את סוריה למחרת, ולדיונים הארוכים ביום ה-12 באוקטובר. מוקדש תיאור למפנה בדרום ולהחלטה על הצליחה וההתלבטות באשר למהלכי הסיום של המלחמה. החלק האחרון מוקדש לתקופה בה טל פיקד על חזית הדרום. לסיום, מסופר על התקופה של שלהי השירות של אלוף ישראל טל בצבא עד פרישתו.

רוב הפרקים בספר מביאים קורות מהמלחמה. לעיתים שזורות בדברים התייחסויות, מחשבות והערות של טל, ואפילו שלי. עדיין אלה הם פרקים של קורות הדברים, ומובאים בהתאם לרצף הכרונולוגי של האירועים. מקצת הפרקים מוקדשים לדיון ולסיכום של נושאים שונים. חלקם שזורים בתוך הספר בסמוך לפרקי קורות הדברים, וחלקם מובאים כפרקי סיכום בסופו של הספר. בפרקים אלה של דיון וסיכום מצאתי לעיתים לנכון להביא את הנושא הנדון בשלמות, כדי שהפרק יהיה עומד בפני עצמו. על כן בפרקי הסיכום לא פעם מובאים דברים שמובאים או נזכרים בפרקים קודמים.

הספר כתוב בגוף ראשון כאשר המְספר הוא ישראל טל. ישנם קטעים אחדים בהם המְספרים הם אחרים והדבר מצוין בגוף הספר.

 

הוקרת כותבים קודמים

ספרים ומחקרים רבים נכתבו על מלחמת יום הכיפורים.

טל העריך את הכתיבה האותנטית של הלוחמים. ספריהם של אביגדור קהלני, אלישיב שמשי, רון זֹהר ואחרים דיברו אליו. הוא העריך את הלוחמים, והוקיר את אלה מביניהם שהביאו לידיעת הרבים את פועלם. הוא אהב את הלוחמים, וגם ראה חשיבות בהבאת מעשי מופת ודמויות מופת לפני הרבים. כל אלה, שהביאו את סיפור המלחמה של הלוחמים, יבואו על הברכה.

ועדת אגרנט חקרה את ראשית מלחמת יום הכיפורים. טל העריך מאוד את עבודתה של ועדת אגרנט ואת פרי עבודתה, שגולם ב"דו"ח ועדת אגרנט". מעניין, שטל הוקיר והחשיב את אנשי הוועדה ואת הדו"ח, והיה מרבה לדבר בשבחו, למרות, שכפי שעולה מהדברים בספר זה, הוא לא הסכים תמיד עם ממצאיה ומסקנותיה.

טל מצא עניין במחקרים שעסקו במלחמה, ובעיקר באלה שעוסקים בניהול המלחמה. מחקרים רבים נעשו בצה"ל על המלחמה, והם הניבו פרסומים מסווגים רבים, ואצל טל היו מצויים החשובים שבהם. הוא החשיב מאוד את המחקרים של מחלקת היסטוריה. במיוחד היו חשובים בעיניו מחקרו של אלחנן אורן, הפורס לפני הקורא את מסכת העובדות והאירועים במלחמת יום הכיפורים, ומחקרו של שמעון גולן, המתאר את פעולת הפיקוד העליון במלחמת יום הכיפורים. שני מחקרים אלה של מחלקת היסטוריה יצאו לאור כספרים מסחריים בשנים האחרונות (לאחר מותו של טל). אין ספק בתרומה של הפרסומים והמחקרים הרבים, שהיו זמינים לטל, כשכתב את הטיוטה לספרו.

כאשר שקדתי על הכנת ספר זה הסתייעתי במחקרים ובפרסומים שונים, ובעיקר במחקרים של מחלקת היסטוריה, ובמיוחד היה לי לעזר ולסימוכין מחקרו של שמעון גולן.

הוקרתי ותודתי לכל החוקרים והכותבים, שהסתייעתי בפרי עבודתם.

 

 

 

הבהרות

 הספר מתאר את פעילות הפיקוד העליון במלחמה, תוך התמקדות באירועים בהם ראה טל חשיבות מיוחדת. היות שליבת הספר הינה הטיוטה שכתב טל, ומי שהשלים את הספר והביא אותו לדפוס הוא אני, בנו, הרי שייתכן שישנה התמקדות יתר בפעילות של טל. אם מישהו חושב שהשמטתי סיפור חשוב הנוגע ליקירו - אזי אני מצטער.

על הצבא בתקופה שקדמה למלחמה ובמלחמה עצמה פיקד הרמטכ"ל רב־אלוף דוד אלעזר (דדו). אני מוצא לנכון להביא כאן הערה שטל רשם לעצמו כהכנה להוצאת הספר במילותיו שלו: "לציין בהקדמה לספר: דדו עמד במרכזה של המלחמה וניהל אותה ללא חת". דברים ברוח מובאה זו שמעתי מטל פעמים רבות. מעשיו, עוצמתו, אומץ ליבו ונחישותו של דדו במלחמה הקרינו מנהיגות ונסכו ביטחון במטה ובכוחות.

בדברים המובאים בספר השתדלתי והקפדתי להביא את האמת ורק את האמת. בכתיבת הספר לא ניתן מקום לכוונה ולמגמה להגדיל זכויות של טל או של אחרים או להמעיט ולקפח זכויות של אחרים ולפגוע בהם. בדיונים ובאירועים בהם עוסק הספר, לא הבאתי דברים שלא היו ולא השמטתי דברים שכן היו. לא ייחסתי לטל ולאחרים דברים שלא אמרו ולא השמטתי דברים שאמר טל, או אמרו אחרים, שיש בהם חשיבות לאירועים ולנושאים הנדונים בקשר למהלך המלחמה, ממניע של כוונה לפאר ולרומם את טל או לגרוע מזכויות של אחרים.

בספר, כשמדובר על אנשים שונים, לעיתים נעשה שימוש בשמם הפרטי או בכינוי בו נהוג לכנותם. זאת כדי להביא את הדברים בלשון ובשפה המדוברת ולא מתוך זילות באישיות המדוברת. אמורים הדברים במיוחד בראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר, אותה כולם כינו ומכנים 'גולדה', וכך, בדרך כלל, גם בספר זה.

אם יש בספר שגיאות וטעויות, אזי הן עניין של שגגה ולא ביודעין נכתבו ולא מתוך כוונה. האחריות לשגיאות ולטעויות שבספר, אם ישנן, היא שלי בלבד.

 

 

מלחמת ששת הימים ותוצאותיה

בנוסף לחומר הייעודי לספר, הרי שבלשכה היה חומר תיעודי רב - מין "ארכיון פרטי" - המתייחס לפעולות הפיקוד העליון והפעולות של טל בהקשר של מלחמת יוה"כ.

רוב התוכן של הטיוטה של טל כלול בספר. אולם הספר המוגש כאן אינו צמוד למתווה שהכין טל - כלומר, סדר הפרקים, חלוקתם והמבנה שלהם, כפי שהם מופיעים בטיוטה, לא נשמר. כאשר נדרש יושמו תיקונים עובדתיים, והוצאו קטעים בגלל כפילויות. לעיתים נמצאו סתירות בתוך הכתוב, והיכן שנדרש עמלתי וחקרתי, והבאתי את הנוסח שנראה לי מבטא נכון את כוונתו ואת טיעונו של טל.

 
נתחיל במלחמת ששת הימים.
 
 
 

מלחמת ששת הימים

 
 
בנובמבר 1964 נתמניתי למפקד גייסות השריון, במקומו של אלוף דוד אלעזר (דדו).
 
בתחילת מאי 1967 ערך הרמטכ"ל רב־אלוף יצחק רבין ביקור בגייסות השריון. נִלווה אליו ראש אמ"ן, אלוף אהרון יריב (אהרלה). בלשכה שלי ניהלנו שיחה כללית על המצב. אהרלה העריך שלא צפויה מלחמה בשנים הקרובות: המצרים לא יפתחו במלחמה נגדנו, כאשר הם מסובכים במלחמה בתימן. יצחק ואני לא התווכחנו עם הערכה זו של ראש אמ"ן.
 
שבועיים אחר כך, במוצאי יום העצמאות, אשתי, חגית, ואני התארחנו אצל זוג חברים קרובים שלנו: תמי ומוסיק. מוסיק הוא משה גדרון - אז אלוף־משנה וקצין קשר ראשי. הטלפון צִלצל: התבקשתי להתקשר לרמטכ"ל. התקשרתי ליצחק, שעִדכן אותי: המצרים מכניסים כוחות לסיני, ואנחנו נערכים נגד הצבא המצרי.
 
הצבא המצרי נערך מולנו בקווי החזית בסיני וסגר בפנינו את מצרי טיראן לשיט. היינו תחת איום קיומי. גם אם פעילות דיפלומטית בינלאומית תאלץ את מצרים לאפשר לנו לשוט במצרי טיראן, ואולי גם להסיג כוחות מהמערכים הקדמיים בסיני, אנחנו נאבד את ההרתעה, שהיא מרכיב חשוב בתפיסת הביטחון שלנו. איום מלחמה מיידית ירחף מעלינו. זה יהיה מצב ביטחוני אחר, רע מאוד.
 
האויב משתחצן, ובעורף האזרחי בארץ גובר החשש. בצבא שררה תחושת ביטחון בניצחון.
 
לא ייתכן ספק לגבי העובדה שהפעולות של המצרים הן שהביאו אותנו למלחמה. כאשר נאצר דן עם בכירים במשטרו על סגירת מצרי טיראן, הוא הביע חשש ממלחמה, היסס, התלבט, והתייעץ. בסוף הדיון הוא קיבל את ההחלטה לסגור את המְצרים, ואמר: "כרגע החלטנו על מלחמה".1 כלומר, המצרים היו מודעים לכך, שהם אלה שיוזמים את המלחמה. המצרים היו גם אלה שירו את הכדור הראשון: בימים שקדמו לפתיחת המלחמה הם הפגיזו מדי פעם את היישובים בקִרבת הגבול המצרי. בקיצור: המצרים גם דִרדרו את המצב למלחמה. גם במודע נקטו צעדים שהינם סיבה ועילה למלחמה ["קאזוּס בֶּלי"], וגם ירו את הכדור הראשון.
 
האיום קיומי. אסור לנו להפסיד. הפסד זה אובדן מוחלט. אנחנו חייבים לנצח. צה"ל כולו ערוך בחזית ומוכן למלחמה. בכל יום שעובר, האויב מתבצר, והקרבות יהיו קשים יותר. ב-5 ביוני 1967 אנחנו פותחים במלחמה.
 
מצבו של הצבא טרם פרוץ המלחמה היה כזה שאִפשר במידה רבה את הניצחון. כן: הפיקוד העליון של הצבא והנסיבות יצרו את התנאים שאִפשרו לצה"ל לנצח. ברור שעל הצבא הוטל האתגר לעשות את המלחמה ולנצח, אבל התנאים היו כאלה, שהניצחון היה בר־הישג.
 
תפקידי במלחמה - מפקד אוגדה 84 (לימים כונתה "אוגדת הפלדה"). ראש המטה של האוגדה - למעשה סגני - הינו אלוף־משנה הרצל שפיר. הכוחות העיקריים של האוגדה: חטיבת השריון הסדירה 7 בפיקודו של שמוליק גורודיש (אלוף־משנה שמואל גונן); חטיבה ממוכנת 60 בפיקודו של מן (אלוף־משנה מנחם אבירם); חטיבת הצנחנים הסדירה 35 בפיקודו של רפול (אלוף־משנה רפאל איתן); גדוד 46 בפיקודו של סגן־אלוף אורי בר־און; כוח סיור משימתי בפיקוד אלוף־משנה ישראל גרנית; גדוד הנדסה בפיקוד מיכאל צוק (רייצוק); אגד ארטילרי בפיקוד אלוף־משנה צבי נשר; ואגד תחזוקה בפיקוד ישקה (סגן־אלוף יעקב בר).
 
שמוליק אמר לחייליו: "חיילים, אם לא ננצח, לא יהיה לנו לאן לחזור".
 
על־פי התכנון, האוגדה תִפְתח במלחמה ביבשה במקביל למתקפת חיל האוויר שלנו על חילות האוויר של האויב. בטחתי בניצחון, אך חששתי ממלחמה קשה. בתדריך למפקדי האוגדה, ב-4 ביוני, ערב המלחמה, אמרתי: "הצד שיכריע בקרב הראשון יכריע לא רק יעד פיזי, מורכב משטח וכוחות, אלא יכריע קודם כל יעד פסיכולוגי ומוראלי. הצד, שינצח בקרב הראשון, יעבור למתקפה והצד הנכשל יעבור לנסיגה. לנו אין לאן לסגת. לנו אסור בשום אופן להפסיד את הקרב הראשון. לתוצאות הקרב שלנו תהיה השפעה מפליגה על המלחמה כולה ועל גורל המדינה... הקרב הזה שלפנינו יהיה קרב לחיים ולמוות. כל אחד יסתער עד הסוף ללא התחשבות באבדות. אין נסיגה, אין עצירה, יש רק הסתערות קדימה. רק בקרבות הבאים, אחרי שננצח בקרב ההבקעה הראשון, נשתדל להימנע מקרבות שחיקה".
 
בפִתחת רפיח, כוחות האוגדה לחמו בקרבות קשים מאוד. לחמנו באויב נחוש.
 
במתחמי צומת רפיח, גדוד מצרי, שהמתחם שבו החזיק נכבש בקרב קשה על ידי חטיבה 35, פתאום קם מתוך האדמה ונלחם שוב. חטיבה 35, בסיוע של האוגדה, נאלצה לנהל קרב נוסף כדי להכריע סופית את הגדוד המצרי ולכבוש את השטח.
 
את מתחם הג'יראדי, בדרך לאל־עריש, נאלצנו להבקיע שלוש פעמים. ההבקעה של כוחותינו לא שברה את האויב. לא הייתה מנוסה של הכוחות המצריים.
 
בשחר היום השני למלחמה, כשתוצאת המלחמה למעשה כבר נקבעה, קראו אנשים שלנו למצרים באל־עריש להיכנע. בתגובה ירו עליהם המצרים, וסירבו להיכנע. תקפנו והרגנו אותם.
 
יותר מאוחר ביקשתי מגנרל מצרי שֶשָבִינוּ לקרוא לחיילים המצרים במתחם ביר־לחפן להיכנע, כי חבל שייהרגו בקרב שתוצאותיו ברורות מראש. הוא סירב. אמרתי לו, שהמלחמה הוכרעה. יש לנו את כל חיל האוויר והארטילריה, ואנחנו נכבוש את ביר־לחפן ללא הרוגים שלנו, ולהם - למצרים - יהיו מאות הרוגים. הצעתי לו עוד שתי אלטרנטיבות: שהוא יורה לאנשיו להשאיר את הנשק בעמדות ולהסתלק, ואנחנו לא ניקח אותם בשבי, או לחלופין, שיעזבו את המתחם עם הנשק, יישארו במסגרת הצבאית שלהם, ויתכנסו בשטח ריכוז מוסכם בו לא יהיו נתונים בשבי. לכל הצעותי הגנרל השיב בסירוב: "הכבוד שלי כגנרל מצרי לא מתיר לי לפנות בקריאה להיכנע לכוחות שחוסמים את הדרך לכיוון מצרים". אמרתי לו שהוא לא משאיר לי ברירה, אלא להרוג את החיילים המצרים בביר־לחפן, "ודמם בראשך," אמרתי לו. ואכן בשעות שלאחר מכן כבשנו את ביר־לחפן, כשלנו לא היה אף הרוג ולמצרים מאות הרוגים. עם זאת, הגנרל המצרי הסכים לקרוא לכוחות המצריים של סוללות החוף באל־עריש להיכנע, כי אלה לא חוסמים את דרכנו למצרים, ואם נתקוף אותם הם ייהרגו, וזה באמת יהיה לשווא. שׂמנו על ג'יפ דגל לבן, והגנרל המצרי יחד עם אחד מאנשי האוגדה נסע אל סוללות תותחי החוף. הגנרל פנה אליהם ברמקול, הזדהה, וקרא להם להיכנע. בתגובה הם ירו לעברו אש אוטומטית, והוא נסוג. כעבור זמן לוחמי סוללות החוף פוצצו את התותחים ועזבו את המקום.2
 
ברוח הלחימה של המצרים נתקלנו גם ביומה הרביעי של המלחמה, כשהם ביצעו את התקפת הנגד המשוריינת שלהם על כוחות האוגדה, שהתקדמו מערבה מביר־גפגפה.
 
הצבא המצרי לאחר היום הראשון של המלחמה היה צבא שהפסיד את המלחמה, והיו שם תופעות שרואים בצבא מובס, ולא רואים בצבא מנצח. אבל בהחלט לא עמד מולנו צבא של פחדנים. מולנו היו חיילים שלחמו כפי שמצופה מחיילים, וחלקם לחמו בגבורה.
 
 
 
 
 
השיא
 
 
מלחמת ששת הימים הייתה בשבילי שיא כמפקד בקרב. כשדילגתי עם המפקדה שלי לצומת רפיח אל רפול, מספר שעות לאחר פתיחת המלחמה, ידעתי, שקרב רפיח הוכרע, משימת האוגדה תושג, ואנחנו ננצח במלחמה. הוסר האיום. המלחמה הייתה בשבילי גם שיא כמפקד גייסות השריון, שהכין את הגייסות למלחמה, והכוחות לא הכזיבו. בכל החזיתות נשאו כוחות השריון בנטל המלחמה, הביאו את המלחמה אל שטחו של האויב, ובמקצועיות ובגבורה השיגו את ההכרעה והניצחון. תחושת השיא הזו הייתה מלווה בהתרוממות רוח, לה היו שותפים כולם. בימים שקדמו למלחמה הייתה אחווה אדירה של עַם שלם, שנבעה מרגע של אחדוּת גורל, שמקורו בחשש המוחשי, שהקיום הלאומי ועצם קיומנו הפיזי מוטלים על הכף, והנה במלחמה הוסר האיום, והתקיים אצל כולנו הפתגם "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא".3
 
 
 
 
 
תוצאות מלחמת ששת הימים
 
 
כחודש לאחר המלחמה, כשכולם עוד תחת שיכרון הניצחון, אמר לי הרמטכ"ל יצחק רבין: "תבוסת צבאות ערב תיתפס בעולם הערבי והאִסלאמי כהשפלה, שרק במלחמה ניתן למחוק אותה. העולם הערבי מבין את שפת החרב. הוא הושפל בשדה המערכה, והוא יבקש לנקום במלחמה".4
 
בעם שָרתה אופוריה. מפקדי הצבא היו יקירי הארץ. ביטויי הערצה, כבוד וכיבוד, הורעפו עלינו. והאמת - היינו ראויים לתודה וגם לכבוד. הֵכַנּוּ את הצבא למבחן המלחמה, והובלנו את הצבא לניצחון צבאי גדול, מעל ומעבר לכל הציפיות.
 
 
 
▪▪▪
 
 
 
למלחמת ששת הימים היו תוצאות בינלאומיות, אזוריות ופנימיות ששינו את פני האזור והמדינה. המעורבות הסובייטית בזירה התגברה, והסובייטים פעלו לשיקום ולבניית יכולת צבאית של מדינות העימות, מצרים וסוריה. במקביל גברה התלות של ישראל בארצות הברית.
 
הנפט הפך למקור עוצמה ערבי. לרשות הערבים עמדו משאבים בלתי נדלים. הם גיבשו תוכניות רכש והתעצמות שאפתניות יותר מאי־פעם. משקלם במערכת הבינלאומית הלך וגדל.
 
מדינות ערב המשיכו לפעול נגד ישראל מהמניע הפאן־ערבי, המניע הלאומי והמניע הפלסטיני. המניע הפאן־ערבי חוזק עקב ההשפלה שספגו הערבים במלחמה. אצל המצרים, הסורים והירדנים קיים מניע לאומי חזק בגלל אובדן סיני ורצועת עזה, רמת הגולן והגדה המערבית. שלטון ישראל על תושבי השטחים חיזק את המניע הפלסטיני, לב הסכסוך של ישראל עם העולם הערבי, והביא לעלייה חמורה בפעילות חבלנית עוינת, גם בגבולות וגם בתוככי ישראל, וזאת במקביל למלחמות התשה בגזרות המצרית, הירדנית והסורית. הגבול עם לבנון הפך לחזית נוספת ולקו מגע צבאי חדש. הבעיה הפלסטינית הפכה גם לבעיה פנימית של המדינות והמשטרים הערביים, מעיקה, משפיעה ומדריכה את צעדיהם יותר ויותר.
 
במדינת ישראל, התשתית בכמה תחומים כלכליים הפכה להיות ערבית. השרירים הערביים נשאו בנטל הייצור והבניין במדינה. הערבים הפלסטינים היו לשואבי המים וחוטבי העצים במדינה: בשירותים, בבניין ובחקלאות ועוד כהנה וכהנה.
 
חרף כל אלה, המוראל בעם היה גבוה, בעיקר בגלל תחושת ביטחון בצה"ל וּודאות כי במקרה של מלחמה - הניצחון מובטח!
 
 
 
 
 
המחשבה והפעולה המדינית־אסטרטגית
 
 
התנהלה נגדנו הטרדה אסטרטגית שהצליחה לרתק אותנו ולפצל את מאמצי ההתכוננות שלנו: פעילות חבלנית, מלחמת התשה בתעלה, מלחמת התשה בקו הירדן וימי קרב ברמת הגולן. כתוצאה מכך התמקדה התודעה הביטחונית בפעילות הביטחון השוטף - בתעסוקה מבצעית ובפעילות מבצעית. הדגש, גם מבחינה תורתית וגם מבחינה ארגונית, הושם על תחומים אלה. המחשבה הצבאית־אסטרטגית והאופרטיבית נמחקה מראש סולם העדיפות.
 
אצל הערבים הורגש שידוד מערכות ושינוי ערכים. הם החלו להתאושש מן ההלם של מלחמת ששת הימים ולהפיק לקחים. במקום פעולה אמוציונלית הם גיבשו תוכנית המבוססת על מחשבה רציונאלית, המתחשבת באילוצים, ומציבה מטרות מדיניות וצבאיות בהתאם.
 
בישראל, לעומת זאת, שררה תרדמה מדינית דוגמטית - אימוץ הסטטוס־קוו והשארת היוזמה בידי הערבים. הייתה אצלנו הבנה שאנו נמצאים בשלב של "או התפתחות מדינית או מלחמה". לא רצינו מלחמה, אבל ישבנו וחיכינו לראות איך ייפול דבר, ולא נקפנו אצבע לעודד התפתחות מדינית.
 
בתחום המחשבה הצבאית הערבים עסקו בניתוח, בתכנון ובהכנות יסודיות. הם השקיעו מאמצים רבים בטיפוח האיכות גם בתחום אמצעי הלחימה וגם בתחום כוח האדם (גיוס אליטות). את פעולתם בתחום הצבאי מציינת התכליתיות: בניית כוח והכשרתו למשימה הצבאית לה הוא מיועד.
 
בישראל נשענה המחשבה הצבאית על נקודת ארכימדס יחידה: ההרתעה הצבאית! בתחום המודיעין בוססה ההתרעה בעיקר על הערכת כוונות האויב, ולא על דרכי פעולה אפשריות של האויב. לא נלמדו לקחי 1967: אז, כביכול, היו המצרים "מרותקים לתימן", והיום הם לא יעזו לצאת למלחמה מכיוון שאין להם תשובה אפקטיבית לכושרנו לפגוע במטרות בעומק מצרים, ומובן מאליו, שסוריה לא תילחם לבדה.
 
 
 
 
 
המחשבה האופרטיבית בישראל
 
 
הנחתנו הייתה כי בין אם ינהלו הערבים מלחמת התשה ובין אם יֵצאו למתקפה כוללת, בפני ישראל עומדת דרך פעולה אחת ויחידה - המתקפה. ההנחה הייתה כי אסטרטגיה של התשה היא לרעת ישראל, ולכן אין להשאיר את חופש הבחירה בידי הערבים. הִנחנו גם כי הערבים מבינים זאת, ולכן יש הסתברות גבוהה לכך שאם יחליטו להילחם, הם ילכו למלחמה כוללת.
 
אשר למגננה, הרי העומק האסטרטגי שרכשנו במלחמת ששת הימים, עוצמת הכוח האווירי שלנו וההסתמכות על ההתרעה העניקו תחושת ביטחון, ואוּמץ העיקרון, שהמצב החדש שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים מאפשר לישראל להיות בדפנסיבה אם יש צורך בכך, מבלי שהדבר מסכן את עצם קיומנו. ביסוד הסתמכות כזאת על יכולת ספיגה דפנסיבית נמצאה ההנחה כי ניתן לנהל "הגנה גמישה", שהרי יש עומק, ויש מרחבים לשם כך, והיעדים האסטרטגיים החיוניים אינם בהישג ידה של האופנסיבה ההתחלתית של האויב. הרי קו הגבול רחוק מתל אביב.
 
אלא שכאן כבר היו דיכוטומיה וסתירה. מנימוקים מדיניים וצבאיים־אסטרטגיים גם יחד, מטרות ההגנה שנקבעו היו על־פי עקרונות "ההגנה הנוקשה" - מניעה של כל הישג טריטוריאלי מן האויב, ולוּ גם זמני וטקטי בלבד, כך שלא אִפשרנו לנצל את העומק שהשגנו להגנה, אפילו לקרב הטקטי. יצא שהעומק האסטרטגי העניק ביטחון לעצם הקיום, אך לא נוצל היתרון של חופש התמרון, שעומק זה מעניק למתגונן. (הערה: הוויכוח על קו בר־לב נסוב על השיטה ולא על המטרה. כלומר, הוויכוח היה על הגנה נייחת או הגנה ניידת ומשוריינת ולא על שאלת ההגנה הגמישה או הקשוחה.)
 
המחשבה הצבאית הישראלית המשיכה להסתמך על עוצמת האש האווירית גם ברמה הטקטית, למרות סימני השאלה שהתעוררו נוכח מערכי הנ"מ המודרניים שהתחזקו בעקבות הפלת מטוסים שלנו על ידי הנ"מ המצרי במלחמת ההתשה. חלק מראשי הצבא מתייחסים לכך כאל צלצול פעמוני אזעקה, אך קברניטי הכוח האווירי והצבא לא מיהרו לשנות את תפיסתם ואת התוכניות האופרטיביות.
 
השימוש המאסיבי שעשינו בכוח האווירי בין המלחמות הביא לחישול כוח העמידה של הערבים. הם למדו להתגונן, השקיעו משאבים, לרבות כוח אדם מעולה במערכי הנ"מ, והסתגלו ל"סביבה טבעית" של שדה קרב הנתון לשליטה של כוח אווירי עוין. הם הפיקו לקחים ותכננו את קרב היבשה בהתאם לאילוץ האווירי. אנחנו ידענו כי על מנת שחיל האוויר יוכל לתת סיוע טקטי יעיל לכוחות היבשה שלנו, יהיה צורך לשתק את מערכי הטילים, אך למרות זאת שלטה בתודעה ובכוונות הסתמכות על האש האווירית בקרב הבלימה, אפילו בשלב האופרטיבי הראשון. יתר על כן, לא הייתה מוּדעוּת מספקת לכל סוגי הנ"מ ולא רק לטילים. הכוח האווירי היה היחיד מכלל מרכיבי צה"ל שהתכונן, מבחינות מסוימות, למלחמה הקודמת ולא למלחמה הבאה.5