זה היה בתשעה בספטמבר 1940 בשעה שלוש אחרי הצהריים, כשלודוויג, אדריכל תל אביבי מצליח, עמד לצאת לבלות את אחר הצהריים ההוא לכבוד יום הולדתו הארבעים עם בנו בן השבע, ליאו. הוא התבונן בילד שהתרוצץ בשובבות ברחבי הדירה הגדולה, משמיע קריאות התלהבות, וחש שלבו מתמלא באהבה.
הדירה רחבת הידיים הייתה מוארת באור טבעי שחדר דרך החלונות הגדולים, ולודוויג השקיף החוצה וחשב על הנוף שראה עשרים שנה קודם מחלונות ביתו בפולין. שם, זכר, ניצבו לאורך כל הרחוב בתים גדולים עם גינות פאר, ופה, בחולות, בשדרה שמול הבית, ניצבו עצי פיקוס, שעליהם הצפופים נראו עתה בסוף הקיץ מכוסים אבק.
הם גרו אז בקומה העליונה של בית ניאו־קלאסי, ששכן בשדרות רוטשילד פינת שינקין בתל אביב והקרין כלפי הסביבה כבוד והדר. רחוב שינקין היה תחום על ידי בתים בני שתי קומות, ובקומת הקרקע של אחדים מהם היו חנויות מכולת קטנות, חנויות בגדים וגם חנות צעצועים אחת שהייתה חביבה מאוד על ליאו הקטן.
באותו אחר צהריים היה ליאו מאושר. הוא אהב לבלות עם אביו, ובילוי של אחר צהריים כזה יחד איתו היה אירוע די נדיר, כי אבא שלו בילה את רוב זמנו במשרד האדריכלים שאותו ניהל ברחוב דיזנגוף. הוא הוציא כמעט את כל צעצועיו, שהיו רבים מאוד, ופיזר אותם בכל מקום ברחבי הדירה, כשמרגלית, המטפלת שלו, הולכת אחריו ואוספת אותם.
"ליאו, תאסוף את הצעצועים שלך! מרגלית לא המשרתת שלך!" ניסה לודוויג להעמיד פני אב קפדן, אך לשווא. ליאו, שהיה ילד אנרגטי ופראי עם שיער ג'ינג'י מתולתל, המשיך להתרוצץ בין החדרים. רק יתפוגג מעט החום בחוץ, ואוכל לצאת איתו החוצה שישחק בגן המשחקים ויוציא שם את המרץ שלו, כמו שהבטחתי לו, חשב לודוויג, כשבעצם היה שמח לשכב ולנמנם קצת על הספה בסלון. הוא היה עייף. שוב עבד עד מאוחר בלילה וישן מעט שעות. בימים אלה היה עסוק במשרד שהקים בתכנון מבני מעונות עובדים נוספים בתל אביב, שאותם בנה לפי התפיסה החברתית של מוריו, אבות ה"באוהאוס". היו אלה בניינים בעלי תבנית רבועה, שתחמו חצר מרכזית גדולה, ממש כמו החצר בקיבוץ גן שמואל, שהיה בין מייסדיו.
לודוויג ניער ממחשבותיו את הזיכרונות הקשים של התינוק, בנו, שנולד לו שם בהיותו חלוץ צעיר, ושאותו קבר במו ידיו ליד הפרדס בקיבוץ. שוב חשב על אמו האהובה שנטש כשעלה לארץ ישראל בשנת 1922 כחלוץ בתנועת ה"שומר הצעיר", כדי להקים קיבוץ בארץ ישראל. ברגע זה לא רצה לחשוב על האירועים שהביאו אותו לצאת משם אחרי פחות מארבע שנים ולנסוע לגרמניה ללמוד אדריכלות.
קולו של ליאו, שהתחיל להשתעמם, קטע את מחשבותיו, "נו, אבא, מתי כבר נלך לגינת המשחקים?"
"עוד מעט, בן. תתחיל לאסוף את הצעצועים ותהיה מוכן," אמר לו בחיוך. הוא הביט בבנו השובב, הלבוש בחלוצה אדומה ובמכנסי חאקי קצרים, ונזכר בבגדים שתפרה לו אמא שלו בעיר ילדותו ירוסלב שבפולין. היא ידעה לתפור כל בגד, חשב, ונזכר בתחפושת החייל הפולני שאהב במיוחד. הוא ראה את עצמו כמו אז, מתרוצץ בביתו הגדול מחופש לחייל, מנופף בחרב עשויה מעץ וקורא קריאות קרב. חיוך גדול התפשט על פניו הרחבות, ולרגע שב והרגיש את עצמו כמו ילד.
כן, הוא היה אז כמו ליאו, ילד בן שבע, כשאמו עשתה בשבילו את התחפושת הזאת. הוא רצה לשמור עליה שתישאר כמו חדשה ולא תתלכלך, אבל כשלבש אותה למחרת אחרי הלימודים בבית הספר ויצא לשחק בגינה הגדולה שהקיפה את הבית, לא שם לב לעננים האפורים שכיסו את השמים, ובעת שהתרוצץ מלא התלהבות בין העצים הגבוהים, החל לפתע לרדת גשם זלעפות. הוא כל כך מיהר לרוץ הביתה כדי לשמור על התחפושת מהגשם, שהחליק ונפל, והתחפושת הנהדרת התמלאה בבוץ חום ומטונף. לודוויג נזכר איך פרץ בבכי ואיך אמו חיבקה אותו וניחמה אותו. היו לו הרבה זיכרונות ממנה. מאביו זכר רק את הקשת והחצים שעשה לו מענפיו של עץ שגזם בגינה. הוא היה קטן מאוד אז, אולי בן שלוש.
"אבא, אבא, אני מוכן. בוא נלך לשחק בגינה," קרא ליאו וניתק את זרם הזיכרונות שהעציבו את לודוויג.
הוא התנער מההזיות, ליטף את שערו הג'ינג'י של ליאו ואמר, "בוא, פרחח קטן. בוא נלך לגינה."
שניהם ירדו במדרגות הרחבות שפנו כלפי רחוב שינקין והחלו לצעוד לכיוון מגרש המשחקים שהיה ברחוב בוגרשוב, קרוב לים. זו הייתה דרך די ארוכה, ולודוויג שמח להצעה של אחד השכנים להצטרף אליו ולנסוע בעגלה שלו לכיוון רחוב בוגרשוב. השמים היו בהירים ורק בקצה המערב נראו ענני סתיו אפרפרים. לודוויג חיבק את ליאו. "תסתכל, בן, על הציפורים הנודדות," אמר כשהבחין בלהקות ציפורים שעפו לכיוון הים.
ליאו הרים אליו את פניו, שהיו מכוסות בנמשים, ועיניו הצהובות־חומות בחנו את השמים. "איפה הציפורים, אבא?" שאל, ולודוויג הופתע בפעם המי יודע כמה לראות עד כמה הוא דומה לאמו חנה. חנה, שגם היא הייתה ג'ינג'ית, שיחקה בתיאטרון 'האוהל' לצד השחקן הנודע מאיר מרגלית במחזה של ירוסלב האשק, החייל האמיץ שוויק. עבודת החזרות בתיאטרון תפסה את רוב זמנה, וליאו למעשה גדל עם מרגלית, המטפלת התימנייה.
"אבא, בוא נרד, החברים שלי כבר בטח בגינה," אמר ליאו, והם ירדו מן העגלה והחלו לפסוע ברחוב בוגרשוב לכיוון גינת טרומפלדור. ליאו, מדלג בשמחה, נתן את ידו לאביו, ולודוויג אחז בה, נפעם להרגיש את היד הקטנה של בנו האהוב בידו הגדולה.
הם חלפו על פני החנויות הקטנות שברחוב בוגרשוב, וליאו, שהמשיך לדלג כשידו ביד אביו, נעצר מול חלון הראווה של חנות צעצועים וסקר בהתלהבות קטר של רכבת צעצוע, משחק שלודוויג אהב לשחק בו לא פחות מבנו. "היום לא קונים כלום, בן," אמר לודוויג בחיוך. "אני אביא לך מתנות מחוץ לארץ. אני עוד מעט נוסע."
"אז תביא לי כזאת, אבא," אמר ליאו, בטוח שאביו, שהרבה בנסיעות לחוץ לארץ, יביא לו משם את הרכבת הנחשקת.
לודוויג חייך. "בוא, ליאו, הולכים לגינה. החברים שלך מחכים לך," אמר בזמן שהניף את ליאו והרכיב אותו על כתפיו.
ליאו צרח בהתלהבות. הוא הרגיש כל כך גבוה. "תראו אותי!" הוא צעק לכובעים של הגברים והנשים העוברים ושבים שחלפו על פניהם. אחרי הליכה של כרבע שעה בחום הספוג בלחות, הם הגיעו לגינת המשחקים. לודוויג הדף בעזרת ברכו את שער הברזל שציית ונפתח בחריקה, והוריד את ליאו בתנופה מכתפיו. הילד רץ לכיוון הנדנדות לתפוס לעצמו נדנדה, ומיד החל להתנדנד, צובר מהירות וגובה. "אבא! בוא מהר! תנדנד אותי!" קרא בהתלהבות.
לודוויג, שהתיישב בנחת על אחד מספסלי העץ שהיו פזורים בגינה, קם ממקומו והחל לנדנד את בנו. הוא דחף את הנדנדה וליאו צהל בקריאות שמחה. איזה אושר, חשב לודוויג בלבו. הוא המשיך לנדנד את הנדנדה עד שטסה לגובה, וחזר והתיישב על הספסל. אישה נאה, בגילו בערך, בעלת שיער שטני ארוך, התיישבה לידו. "תראי איך הם נהנים, השובבים האלה," אמר לה בחיוך.
"אני יודעת, יש לי שלושה כאלה," ענתה ושלחה אליו מבט. "אתה נראה לי מוכר... לודוויג?"
"כן. זה אני," ענה לה לודוויג מופתע. הוא לא זיהה אותה כלל.
"אני זוכרת אותך... היית בקיבוץ גן שמואל..."
"נכון מאוד! אפילו הקמתי את הקיבוץ ב-1922," אמר לודוויג בגאווה.
"שמי אילנה. אני מקיבוץ בית אלפא. אתה בטח לא זוכר אותי. ביקרתי בקיבוץ שלכם לפני איזה שמונה שנים ובדיוק באת לביקור."
"נעים מאוד," ענה לה לודוויג בנימוס.
"אבא! אבא! תראה כמה גבוה אני!" קרא אליו ליאו, מניף את עצמו גבוה בנדנדה.
"סליחה, אני ניגש לבן שלי," אמר לודוויג לאילנה והחל לקום מהספסל.
"קצת מדאיג להיות היום בחוץ," אמרה לו.
"למה?" שאל לודוויג.
"יש דיבורים שאולי האיטלקים יפציצו את ארץ ישראל. איטליה הפשיסטית חתמה על ברית עם גרמניה הנאצית והכריזה מלחמה על בריטניה. הנה, תראה, זה כתוב בעיתון," היא הוציאה עיתון מקופל מן התיק שלה והושיטה לו.
לודוויג בחן אותה בעניין, והשאיר את העיתון על הספסל. "קשה לי להאמין שיש לאיטלקים האלה עניין כלשהו בארץ ישראל," חייך אליה כאילו לפרידה, והלך לכיוון הנדנדות. המולה עלתה באוזניו. המון ילדים שיחקו בגינה, צועקים בכל הכוח ומשתוללים בחדווה. במרחק מה מהילדים, הבחין לודוויג בחבורה של אנשים מבוגרים, חלקם ישובים בכיסאות גלגלים. הזקנים בחנו את הילדים בשתיקה, ולודוויג הרגיש תחושת מועקה. מראה הזקנים מילא אותו בעצב. ככה זה, אמר לעצמו, מצד אחד הילדים ומנגד הזקנים. מעגל החיים.
השמש הגיחה מבעד לעננים, והציפורים שתפסו לעצמם מקום על העצים שהקיפו את גינת המשחקים, נבהלו ממשהו ועפו. להקה שלמה של ציפורים נראתה מתארגנת למבנה וטסה במהירות מערבה, לכיוון הים. השמים התבהרו לחלוטין. לודוויג חש אושר למראה בנו שנהנה כל כך. הוא דחף בשתי ידיו את הנדנדה וליאו צרח בהתלהבות כשהוא טס גבוה בין שמים וארץ.
"אפשר לתת גם לבן שלי קצת להתנדנד?" לודוויג שמע את אילנה.
"בוא, ליאו, תן לילד להתנדנד," אמר ועצר את הנדנדה, וליאו ירד בחוסר חשק ורץ לשחק עם חבריו על הקרוסלה. לודוויג חזר והתיישב על הספסל. הוא לקח את העיתון שהשאירה שם אילנה, והחל לקרוא מאמר על המלחמה שהתחילה שנה קודם להשתולל באירופה. איזה מזל שאנחנו רחוקים מהתופת הזו, חשב בלבו. הוא הרים את מבטו לחפש את ליאו, ומיד כשראה אותו בין הילדים, חזר לקרוא: "איטליה הפשיסטית התייצבה לצדה של גרמניה הנאצית והכריזה ביוני 1940 מלחמה על בריטניה, בעלת המנדט על פלסטינה". בכי עז של תינוק גרם לו להרים את עיניו אל ספסל לא רחוק ממנו, שעליו ישבה אישה מנענעת עגלת תינוקות. לודוויג הציץ בשעונו. השעה הייתה מעט אחרי ארבע. נתחיל לזוז חזרה, חשב. ואז הרעידה התפוצצות אדירה את חלל הגן.
ענן שחור כבד התרומם וכיסה את אור השמש. אבק מילא את האוויר והקשה על הנשימה. צרחות היסטריות עלו מכל עבר. לודוויג נפל על הקרקע. מה קורה פה? חשב וניסה לקום, מרגיש את לבו הולם כמו פטיש בחזהו. "ליאו! ליאו!" הספיק לשמוע את עצמו צורח, לפני שעוד התפוצצות אדירה הרעידה את האדמה והוא נזרק לאחור מההדף. כעבור כמה שניות הצליח לקום וצעד מתנדנד לחפש את ליאו, שנעלם באנדרלמוסיה הנוראה שהשתררה בגינה. "ליאו!" הוא צעק, בקושי שומע את קולו בתוך צעקות הילדים שניסרו את האוויר, והחל להתקדם לקרוסלה, איפה שליאו הקטן שיחק קודם עם חבריו. אחוז אימה ורועד כולו, עצר מולה. הקרוסלה הייתה מפורקת. בין חלקיה נראו גופות על הארץ. ילדים ואנשים התרוצצו מול עיניו אחוזי בהלה.
ליאו נפגע, הלמה בו הוודאות. מחשבותיו ציפו לגרוע ביותר. חולשה אחזה בכל גופו והוא בקושי החזיק מעמד על רגליו. אני חייב להירגע, חשב ונשם נשימות עמוקות, מנסה להתגבר על הפאניקה שאיימה להשתלט עליו. לא קרה לו כלום! אני תכף אמצא אותו, ניסה לעודד את עצמו. דמעות החלו יורדות במורד לחייו.
ואז החרידה התפוצצות נוספת את האוויר וחשכה השתררה.
לודוויג גישש את דרכו כעיוור ולא מצא את ליאו בשום מקום. הוא הצליח בקושי להגיע לשער הברזל של הגן. השער לא היה במקומו. עיניו ראו בניינים שקרסו, ואנשים שהיו מוטלים מפוזרים על רצפת הרחוב. ליאו נעלם. לודוויג הרגיש שהעולם מסתובב סביבו בסחרחורת, והתיישב על הקרקע כדי לא ליפול. בלי לדעת מה לעשות נשא את מבטו הנה והנה, ופתאום, מבעד לענן האבק שכיסה את הכול, ראה את אילנה, אותה אישה שישבה לידו קודם לכן על הספסל, הולכת לאטה בין הגופות השרועות ובידה אוחזת את ידו של ליאו.
"ליאו!" צעק לודוויג וזינק ממקומו לקראתם.
"מצאתי אותו מסתתר בין השיחים," היא אמרה. "אבל הילדים שלי... אני לא מוצאת אותם."
לודוויג הרים את בנו וחיבק אותו בכל כוחו. הוא חש את כל גופו הקטן רועד. "בוא, ילד יקר שלי," הוא אמר, נישק אותו על שתי לחייו, הוריד אותו ואחז בידו. "בוא, נעזור לאילנה למצוא את הילדים שלה."
לא עברו חמש דקות, והם שמעו צעקות, "אמא, אמא..." וראו את שלושת הילדים, שמיד עם קול הפיצוץ הראשון הסתתרו מתחת לספסל בקצה הגינה. התברר שלא קרה להם דבר.
"בואו, ילדים שלי, נחזור אל הבית של סבא וסבתא," היא אמרה אחרי שחיבקה אותם, "ונראה איך נוכל לחזור הביתה לקיבוץ."
"גם אנחנו נחזור הביתה," אמר לודוויג, "אין לי מספיק מילים להודות לך, אילנה. אולי מתישהו תהיה לי ההזדמנות." וכשהוא אוחז כל הזמן בידו של ליאו בחוזקה, החל לרוץ איתו לכיוון הבית שלהם. לאורך הדרך הוא ראה את הנזק העצום שנגרם מההתפוצצויות. אז האיטלקים הפציצו — זה היה כל מה שהצליח לחשוב.
הוא לא זכר אחר כך בדיוק, אבל איכשהו הגיע לדלת הכניסה לדירה שלהם, הושיב את ליאו המבוהל בסלון על כורסה ומיהר להביא לשניהם מים מן המטבח. חנה עמדה שם מבוהלת.
"נחתי אחרי שחזרתי מחזרה בתיאטרון, פתאום שמעתי בומים נוראים. נורא נבהלתי, כי ידעתי שאתם בחוץ. מה קרה?" היא שאלה, מתנשפת כולה.
"הפציצו את תל אביב," אמר לודוויג. "הפצצות נפלו ממש ליד גינת המשחקים במרחק קצר מאיפה שליאו שיחק."
חנה קפצה בבהלה אל ליאו שהמשיך לשבת כמו קפוא על מקומו בכורסה. היא חיבקה ונישקה אותו ומיד ניגשה למכשיר הרדיו הגדול המהודר שהיה מוצב על שולחן עץ עתיק בסלון המרווח וסובבה את כפתור ההפעלה. קולו של הקריין הדהד ברחבי הסלון: "בשעה ארבע ושתים־עשרה דקות אחר הצהריים תקפו מטוסים של חיל האוויר המלכותי האיטלקי מסוג 'סבויה מרקטי' SM79 מטייסת 205 את תל אביב. ההפצצה התרכזה באזור הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור ובאזור נמל יפו. בהפצצה נהרגו כמאה שלושים ושבעה בני אדם ונהרסו מבנים רבים. האיטלקים נמנעו מליטול אחריות להפצצה... מספר דלקות פרצו ומכבי האש מטפלים בהן... פרטים מלאים על מספרם המדויק של הפצועים חסרים עדיין, אולם ידוע שמספרם רב. רוב ההרוגים והפצועים יהודים. בין ההרוגים יש חמישה ילדים."
לודוויג הביט בריכוז רב בחנה. פניו היו חיוורות. "אם זה הולך להיות ככה, חייבים לשלוח את ליאו מתל אביב," חנה אמרה.
"מחר בבוקר אני אדבר עם המזכיר של קיבוץ גן שמואל," אמר לודוויג, "אחרי הכול אני מתכנן להם את חדר האוכל ומבנים רבים אחרים... הם חייבים לי." הוא לא חיכה. עוד באותו ערב הוא דיבר עם ברוך מזכיר הקיבוץ וסיפר לו בפרטי פרטים על ההפצצה. "אנחנו רוצים להרחיק את הילד שלנו מתל אביב," הוא אמר, "אם הם עשו את זה פעם אחת, הם יכולים לחזור על זה." המזכיר הבטיח לדאוג לקלוט את ליאו כילד חוץ.
למחרת בבוקר ארזה חנה לליאו מזוודה, "אנחנו שולחים אותך לקיבוץ, שם שום אווירון לא יבוא להפציץ," אמרה לו. לודוויג לקח את המזוודה, אחז בידו של ליאו ונכנס איתו למכונית האמריקאית הגדולה.
ליאו מירר בבכי, "אמא! אמא!" הוא צעק. "אני לא רוצה לקיבוץ!" אבל לא עזרו לו תחנוניו. לודוויג כבר החל לנסוע לכיוון גן שמואל.
"הם זרקו אותי לקיבוץ. ההפצצה הייתה רק תירוץ להיפטר ממני. הם רצו לטפח את הקריירות שלהם ולכן זרקו אותי כמו כלב מהבית," כך יספר למי שתהיה אהובת נעוריו באחד מרגעי הקרבה הנדירים שבהם ירשה לעצמו לחשוף את הפצע הזה שמעולם לא נרפא. "שבע שנים הייתי שם והם באו רק פעם בחצי שנה לבקר אותי."
