קיץ אחד נסענו לפישטיאני. פישטיאני היה מקום מרפא מפורסם בעולם לריפוי מחלות שיגרון. בעיר זרם נהר הוואג, ובאחד מהקטעים שלו הוביל הזרם בוץ גופריתי, אשר רתח כמו דייסה. את הסירחון של הגופרית אפשר היה להריח כבר מרחוק. הסירחון היה נורא. מאחד הגשרים אפשר היה להביט בבוץ הרותח. בועות גדולות נוצרו והן התפוצצו ברעש “פלופ פלופ״ ונעלמו. אפשר היה לבשל ביצה בדייסה הזו בשתי דקות. הבוץ הרותח נותב אל המרחצאות הקרובות, הוכנס לתוך אמבטיות ושימש לריפוי חולי השיגרון והאישיאס.
על גדות הוואג הייתה טיילת נאה שלאורכה טיילנו לרוב. ילדי כפר רעו שם את ברווזיהם ואווזיהם. אלה התנודדו בסבך העשב או שחו
עם אפרוחיהם במים. מקלות הרועים של הילדים היו ארוכים פי שניים מגובהם. הבטנו בהנאה רבה במצעד העופות האלה, שוחים זה מאחורי זה בטור.
בית המרפא של המקום שכן במרכזה של גינה ציבורית מטופחת. באחד הביתנים ניגנה תזמורת צבאית לפני ואחרי הצהריים. רבים מהאורחים וגם מהמקומיים האזינו לנגינתה. היינו כבר ילדים גדולים, ובזמן שההורים קיבלו את טיפוליהם, טיילנו בגינה הציבורית והאזנו לנגינה.
התאכסנו בבית מלון פרטי, שנוהל על ידי שתי אחיות רווקות. קיבלנו חדר גדול שטוף אור שמש. באחת מפינות החדר היה כיור רחצה. חדר האמבטיה ובית השימוש היו בפרוזדור, ובהם השתמשו גם האורחים האחרים שהתאכסנו בקומה זו.
בוקר אחד התעוררתי והייתי צריכה לגשת לבית השימוש באופן דחוף, לעשות פיפי. רצתי אל בית השימוש, אך זה היה תפוס, לכן רצתי חזרה לחדר. כעבור רבע שעה שוב רצתי החוצה, אך בית השימוש עדיין לא היה פנוי. עכשיו כבר קיפצתי בחדר מרגל לרגל.
ההורים הלכו מזמן לאמבטיות ואני נשארתי עם זולי לבד.
“שמע זולי, אינני יכולה עוד להתאפק, אני מוכרחה לצאת ובית השימוש תפוס כל הזמן״.
“תחזיקי מעמד עוד קצת ואני ארוץ לראות אם התפנה״.
זולי רץ החוצה וחזר מיד. “הוא עדיין תפוס. אולי תעשי בתוך איזה עציץ או סיר״.
לא עציץ ולא סיר לא היו בנמצא.
“אינני יכולה להתאפק, עוד מעט זה יתחיל לנזול״.
“את יודעת מה? שבי על הכיור ותעשי שם פיפי״.
עצה נבונה מאח חכם. הצבתי כיסא סמוך לכיור, נעמדתי עליו, התיישבתי על קצה הכיור והתחלתי לתת את מימיי. רציתי שיהיה לי נוח והתיישבתי על הכיור. באותו הרגע ניתק הכיור מהקיר בגלל משקלי, נשמע רעש חזק, אבק התנשא אל על והכיור היה תלוי על בלימה. היינו מפוחדים מאוד. מה נעשה? זולי הציע שנספר להורים שבזמן שהתרחצתי נשענתי עם ידיי על הכיור ופתאום הוא ניתק מהקיר. התלבשנו מהר והסתלקנו מזירת הפשע. הסתובבנו בגינה הציבורית. לא היה לנו עכשיו חשק להאזין לנגינה.
“מה נעשה עכשיו? ההורים ודאי כבר חזרו מהרחצה ויחפשו אחרינו״, אמרתי.
“האם נחזור? מה נאמר?״ שאלנו זה את זה.
לפתע עברנו ליד חנות שבה מכרו דברי זכוכית מגבלונץ. בחלון הראווה היו דמויות קטנות מזכוכית וליד כל אחת המחיר. עלה רעיון בראשינו. אם נחזור עם תשורה בידינו, ההורים לא יכעסו כל כך. הדבר יניח במקצת את דעתם. אנחנו לא קיבלנו דמי כיס באופן קבוע, כפי שנהוג היום, אלא רק כמה הלרים פה ושם. הבטנו זה בזה.
“אדית, כמה כסף יש לך? תבדקי״. פשפשתי בכיסי ומצאתי כמה הלרים.
“אולי יש לך יותר?״ שאלתי את זולי.
גם זולי הוציא מכיסיו כמה הלרים. ספרנו את המטבעות. התקבל סכום קטן, שבו יכולנו לרכוש רק עופר קטן. קנינו אותו והחנווני ארז אותו יפה. רגועים במקצת בשל הקנייה, אבל עדיין עם דפיקות לב, עשינו את דרכנו אל האכסניה.
כשנכנסנו לחדר ראינו את ההורים שוכבים במיטה לאחר הטיפול, מכוסים עד הצוואר ומזיעים. מבע פניהם היה רציני ולא בישר טובות. הבנו שהם כועסים. אפוקה החל מיד בחקירה.
“מה עשיתם? איך הצלחתם לתלוש את הכיור הזה מהקיר? אינני יכול להבין זאת, אולי תסבירו לי?״
סיפרנו את הסיפור על פי הצעתו של זולי ואני אפילו הדגמתי כיצד נשענתי בידיי על הכיור והוא פשוט נתלש. אפוקה לא האמין לסיפור שלנו בקלות. העמדנו פני חפים מפשע והוצאנו את הקופסה הקטנה שבה הייתה ארוזה המתנה.
“אינני צריך את מתנתכם, ברצוני לדעת מה אתם, הילדים הגדולים, עשיתם״.
“לא עשינו דבר, טיילנו״.
“עכשיו עליי לשלם עבור התיקון שיעלה כסף רב, ונהיה בני מזל אם בעלי הבית לא יזרקו אותנו מפה״.
הם לא זרקו אותנו, אפוקה שילם עבור התיקון, שנעשה עוד באותו היום. כשעזבנו את בית המלון אחרי שבוע, כדי לשוב לביתנו, ליוו אותנו שתי האחיות והושיטו לנו זר פרחים יפה. מנהג מקובל באותם ימים.
הלקח שלמדתי מהסיפור הזה הוא שעדיף להרטיב במכנסיים מאשר להתיישב על כיור. מכל מקום, זה זול יותר...
