הצילו! הקרחון שלנו מפשיר!

הקדמה

מאת ספנסר ג'ונסון M.D.

לכאורה, הספר הנפלא הזה עושה רושם של מעשייה פשוטה וקלה לקריאה ולהבנה. אבל זה רק קצה הקרחון, כדברי הפתגם.

מתוך עבודתי עם ג'ון קוטר בבית הספר לעסקים של הרוורד, למדתי שהוא בקיא בנושא שינויים בארגונים יותר מכל אדם. מנהיגים ומנהלים בכל רחבי העולם קראו את ספרו הידוע והמכובד מאוד "להוביל לשינוי¹" וגילו שהשימוש בשמונת השלבים שלו הוא הדרך הטובה ביותר להבטיח שינוי ארגוני מוצלח.

מה הקשר בין זה ובין רובנו?

ובכן, בעזרת הספר "הצילו! הקרחון שלנו מפשיר!" כל אחד שעובד בכל סוג של ארגון – ובכלל זה רוב האנשים – יכול עכשיו לגלות כיצד אפשר להשתמש באותם שמונה שלבים ולזכות ביתר הצלחה בזמנים הקשים הללו.

פרופסור קוטר והמחבר-השותף היצירתי שלו, הולגר רתגבר, מראים לנו כיצד חבורה של פינגווינים שמוצאים את עצמם בתנאים עוינים משתמשים בשלבים לכאורה בלי להיות מודעים לכך.

אם אתם עובדים בעסק כלכלי ואם בעסק של החיים, כל אחד, ממנכ"לים ועד תלמידי תיכון, יכול להרוויח מהתובנות שימצא בסיפור הזה.

ובשעה שתיהנו מהקריאה, ייתכן שתרצו לשאול את עצמכם, "מה הוא ה'קרחון' שלי, ואיך אני יכול לעשות שימוש במה שגיליתי מתוך הסיפור הזה?"

לאחר מכן, שקלו לחלוק את מסקנותיכם עם אנשים אחרים שעובדים איתכם. אחרי הכול, בדרך כלל קורים דברים טובים יותר כשכולם נמצאים באותו עמוד.

1 . ג'ון קוטר, "להוביל לשינוי", הוצאת מטר, 2003.

ברוכים הבאים

אם תתמודדו היטב עם אתגר השינוי, תוכלו לשגשג ולפרוץ. אם תתמודדו איתו בצורה בלתי מספקת, תעמידו את עצמכם וגם אחרים בסיכון.

לעתים קרובות מדי אנשים וארגונים לא רואים את הצורך בשינוי. הם לא יודעים לזהות את אשר עליהם לעשות, או להניע את המהלכים בהצלחה, או לדבוק במטרה. בכלל זה עסקים, מערכות חינוך, וגם מדינות.

אנחנו חוקרים את אתגר השינוי זה עשורים רבים. אנו מכירים את המלכודות שבהן נופלים אנשים חכמים מאוד. אנו מכירים את הצעדים שיש לנקוט כדי להבטיח הצלחה קבוצתית. ואנו נראה לכם את כל זאת.

השיטה שלנו היא להראות הרבה יותר מאשר לספר, ולהראות באמצעות הדרך שעזרה במשך ההיסטוריה ליותר אנשים ללמוד מכל דרך אחרת: המשל.

משלים נושאים בחובם עוצמה רבה משום שהם לוקחים נושאים רציניים, מבלבלים ומאיימים, והופכים אותם לברורים ונגישים. סיפורים טובים קל לזכור, שלא כמו המידע שאנו מופצצים בו כל יום ושוכחים אותו למחרת. המשלים יכולים לגרות אותנו לחשיבה, ללמד אותנו לקחים חשובים, ולהניע כל אחד – צעיר או מבוגר – להשתמש בלקחים הללו. בעולם המודרני, הטכנולוגי, קל לנו לשכוח את האמת הפשוטה אך המעמיקה הזאת.

המשל הבא נולד בהשראתו של מחקרו עטור הפרסים של ג'ון קוטר, על הדרך שבה מתרחשים שינויים מוצלחים הלכה למעשה. כולנו פוגשים את הסוגיות המופיעות בסיפור כל העת. רק מעטים מאיתנו פוגשים דרכים יעילות מאוד להתמודד היטב עם הסוגיות הללו.

אם אתם בקיאים ברזי המקום שבו מיקמנו את הסיפור שלנו – אנטארקטיקה – תראו שכמו בכל המשלים, החיים אינם בדיוק כמו שהייתם מצפים לראותם בסרט דוקומנטארי של ה"נשיונל ג'אוגרפיק". אם אתם חושבים שסיפור נחמד על פינגווינים בוודאי מיועד רק לילדים צעירים, תיווכחו עד מהרה לדעת שהספר הזה עוסק בבעיות מהחיים האמיתיים שמתסכלות כמעט כל אדם בכל ארגון.

למען קוראים שמעוניינים לקרוא על ההיסטוריה של הספר הזה, התשתית האינטלקטואלית שלו, שיטת השינוי בת 8 השלבים, או בדיוק כיצד המשל הזה יכול לעזור להם להצליח בתקופה של שינוי, מיקמנו את החומר הזה מיד לאחר המשל, בעמ' 115. אם זה לא נראה לכם נחוץ ממש עכשיו, פשוט מצאו לכם כיסא נוח והמשיכו לקרוא.

הקרחון שלנו אף פעם לא יפשיר

היה הייתה פעם מושבת פינגווינים שגרה באנטארקטיקה הקפואה על קרחון בקרבת המקום שאנו קוראים לו היום כֵּף וושינגטון.

הקרחון היה שם שנים רבות מאוד. הוא היה מוקף בים משופע במזון. על פניו ניצבו קירות אדירים של שלג נצחי שהגנו על הפינגווינים מפני סופות החורף האיומות.

ככל שהפינגווינים יכלו לזכור, הם תמיד חיו על הקרחון הזה. "זה ביתנו", היו ודאי אומרים לכם אילו מצאתם אי-פעם את עולם הקרח והשלג שלהם.

הם ודאי גם היו אומרים, ובהיגיון לא-מבוטל מנקודת המבט שלהם, "והוא תמיד יהיה הבית שלנו".

במקום שבו חיו, בזבוז אנרגיה עלול להביא למוות. כל פרט בקהילה ידע שיש להצטופף יחד כדי לשרוד. הם למדו אפוא לסמוך זה על זה. לעתים קרובות הם התנהגו כמו משפחה אחת גדולה (מה שכמובן יכול להיות גם טוב וגם רע).

הציפורים היו באמת יפות. הן נקראו פינגווינים קיסריים, והיו הקבוצה הגדולה ביותר מבין שבעה-עשר מינים של בעלי חיים באנטארקטיקה שנראים כאילו הם לבושים מקטורנים מהודרים.

מאתיים שישים ושמונה פינגווינים חיו במושבה. אחד מהם היה פְרֶד.

פרד נראה והתנהג באופן כללי כמו כל האחרים. יש להניח שהייתם מתארים אותו כ"חמוד", או "מכובד", אלא אם כן אתם לא אוהבים חיות. אבל פרד היה שונה מרוב הפינגווינים מבחינה אחת חשובה מאוד.

פרד היה סקרן מאוד וחקרן.

פינגווינים אחרים צדו יצורים בים – חשוב מאוד, כי לא היה מזון אחר באנטארקטיקה. פרד מיעט לדוג והִרבה לחקור את הקרחון ואת הים.

פינגווינים אחרים בילו זמן רב עם חבריהם ועם קרובי משפחתם. פרד היה בעל טוב לאשתו ואב טוב לילדיו, אבל הוא התערב בחברה פחות מהפינגווין הממוצע. לעתים קרובות הלך לבדו לסכם ברשימות את מה שראה.

אפשר לחשוב שפרד היה עוף מוזר. אולי מסוג הפינגווינים שהאחרים לא רצו בקרבתם. אבל זה לא ממש נכון. פרד פשוט עשה את מה שראה לנכון לעשות. כתוצאה מכך הוא נעשה יותר ויותר מוטרד ממה שראה.

פרד נשא עמו מזוודה מלאה באבחנות, רעיונות ומסקנות. (כן, מזוודה. זאת מעשייה.) המידע הלך ונעשה מדאיג. המידע התחיל לצעוק בקול רם: