הצל של אנדר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצל של אנדר
הוספה למועדפים

הצל של אנדר

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רחביה ברמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים

אורסון סקוט קארד (באנגלית: Orson Scott Card; נולד ב-24 באוגוסט 1951) הוא סופר אמריקני, שנודע בעיקר בזכות ספרי המדע הבדיוני שחיבר. הוא נמנה בין חמשת הסופרים הבודדים שזכו ביותר מפרס הוגו אחד.

תקציר

סדרת הצללים של אנדר #1

אורסון סקוט קארד מחזיר אותנו לתחילת הסאגה המבריקה של אנדר, וזאת בספר שמאפשר לנו להכנס לעולם הזה מחדש.

בכל עוצמת היצירה המקורית יצר קארד כרך מקביל להמשחק של אנדר,  ספר שמרחיב ומשלים את הראשון, מעצים אותו ומאיר את מאורעותיו ואת  סיומו רב - העוצמה.

אנדרו "אנדר" וויגין לא היה הילד היחיד בבית הספר ללחימה; הוא היה רק  הטוב שבטובים. בספר זה מספר קארד את סיפורו של אחר מבין הגנרלים  הצעירים האלה, זה שכונה "בין"  -  אשר הפך ליד ימינו של אנדר, לאסטרטג  שלו ולחברו.

עברו של בין היה מלחמת הישרדות. הוא הופיע בראשונה ברחובות רוטרדאם,  ילד קטנטן שמוחו מתקדם בהרבה משל כל אחד אחר. מאבקו הנואש לשרוד  והצלחתו הפנו אליו את תשומת ליבם של מגייסי בית הספר ללחימה,  המחפשים ברחבי כדור הארץ אחר מנהיגים, טקטיקנים וגנרלים, שיצילו את  כדור הארץ מהחייזרים המאיימים לפלוש אליו. בין נשלח לחלל, לבית הספר  ללחימה. ושם פגש באנדר.

 "אין אדם יכול לחצות את אותו נהר פעמיים, אך קארד הצליח בחן רב לטבול  את עטו באותה קסת דיו... כבעבר מרגשת העוצמה שבה מתאר קארד את  הילדים, תמיד יותר ופחות מאנושיים, מושלמים אך נאבקים, טרגיים אך מלאי תקווה, מופלאים ומוזרים". (Publishers Weekly)

“קארד במיטבו...ספר מרתק ומושלם כמעט ” (Kirkus Reviews)

פרק ראשון

פרק 1

פוק


"אתם חושבים שמצאתם מישהו, אז פתאום מקצצים את התוכנית שלי?"

"זה לא קשור לילד הזה שגראף מצא. זה קשור לאיכות הנמוכה של מה שמצאת עד עכשיו".

"ידענו שהסיכויים קלושים. אבל הילדים שאיתם אני עובדת מנהלים מלחמה רק כדי להישאר בחיים".

"הילדים שלך סובלים מתת־תזונה כזו, שהם סובלים מהידרדרות מוחית רצינית עוד לפני שאת מתחילה לבחון אותם. רובם לא יצרו קשר אנושי רגיל. הם מתוסבכים כל־כך, עד שאינם מסוגלים לעבור יום בלי לגנוב, לשבור או לקלקל משהו".

"הם גם מייצגים אפשרות כמו כל הילדים".

"זה בדיוק סוג הרגשנות שמוציא לפרויקט שלך שם רע בעיני הצי".

* * *
פוק שמרה את עיניה פקוחות כל הזמן. גם הילדים הצעירים יותר היו אמורים לעמוד על המשמר, ולפעמים הם היו חדי עין למדי, אבל פשוט לא הבחינו בכל הדברים שבהם היו צריכים להבחין, וזה אמר שפוק יכלה לסמוך רק על עצמה.

סכנה רבה ארבה להם. השוטרים, לדוגמה. הם לא הופיעו לעיתים קרובות, אבל כשהופיעו, הם נראו נחושים במיוחד לנקות את הרחובות מילדים. הם היו מנופפים במגלבים המגנטיים, מנחיתים מכות צורבות ואכזריות אפילו על הילדים הקטנים ביותר ומגדפים אותם כחלאה, גנבים, טינופת, מגפה בעיר הנאווה רוטרדאם. התפקיד של פוק היה להבחין מתי הפרעה במרחק רומזת על כך שהשוטרים עושים סריקה, ולהשמיע שריקת אזהרה כדי שהקטנים ימהרו למקומות המחבוא שלהם עד שהסכנה תחלוף.

אבל השוטרים לא באו לעיתים כה תכופות. הסכנה האמיתית הייתה מידית הרבה יותר – ילדים גדולים. בגיל תשע הייתה פוק אם השבט של הצוות הקטן שלה (לא שמישהו מהם ידע בביטחון שהיא ילדה), אבל זה לא הרשים את הילדים ואת הילדות בני האחת־עשרה־ושתים־עשרה־ושלוש־עשרה ששרצו כמו בריונים ברחובות. הקבצנים, הגנבים וזונות הרחוב לא התייחסו לילדים הקטנים, מלבד כאשר בעטו אותם מהדרך. אבל הילדים הגדולים יותר, שהיו בין הנבעטים, מצצו את דמם של הצעירים מהם. בכל פעם שהצוות של פוק מצא משהו לאכול – במיוחד אם הם איתרו מקור אשפה אמין, פתי קל למטבע או קמצוץ מזון – הם נאלצו לפקוח עין בקפידה ולהחביא את שללם, שכן לא היה דבר שהבריונים אהבו יותר מאשר לקחת כל פירור של אוכל שהקטנים מצאו. גנבה מילדים קטנים יותר הייתה בטוחה בהרבה מגנבה מחנויות או מעוברי אורח. והם נהנו מזה, פוק ראתה. הם אהבו לראות את הילדים הקטנים רועדים, מצייתים, מייבבים ונותנים להם את כל מה שדרשו.

לפיכך כשבן השנתיים הקטן והכחוש התיישב על מכסה פח אשפה מעבר לרחוב, ראתה אותו פוק חדת העין. הילד היה על סף רעב. לא, הוא גווע ברעב. זרועות ורגליים דקות, מפרקים מוגדלים במידה מגוחכת, בטן נפוחה. ואם הרעב לא יהרוג אותו בקרוב, יעשה זאת הסתיו, שכן בגדיו המעטים ממילא היו דקים.

בדרך כלל היא לא הייתה מקדישה לו יותר מתשומת לב חטופה. אבל לְזה היו עיניים. הוא עדיין הביט בתבונה. לא היה בו שמץ מטשטוש החושים של המתים המהלכים, שלא טרחו עוד לחפש מזון או אפילו למצוא מקום נוח לשכב בו, בעודם נושמים את נשימותיהם האחרונות באוויר המצחין של רוטרדאם. אחרי הכול, המוות לא יהווה שינוי כה גדול בשבילם. כולם ידעו שרוטרדאם הייתה, אם לא הבירה, לפחות נמלו הראשי של הגיהינום. ההבדל היחיד בין רוטרדאם למוות היה, שברוטרדאם הגזרה לא הייתה נצחית.

הילד הקטן – מה הוא עשה? לא חיפש אוכל. הוא לא בחן את הולכי הרגל. ומוטב כך – לא היה סיכוי שמישהו ישאיר משהו לילד קטן כל־כך. כל דבר שהוא ישיג יילקח על־ידי ילד אחר, אז למה לטרוח? אם הוא רוצה לשרוד, עליו לעקוב אחר מלקטים מבוגרים יותר וללקק עטיפות מזון מאחוריהם, להשיג את שכבת הסוכר או פתיתי הקמח האחרונים שדבקו באריזה, לקחת כל מה שהמוצא הראשון לא ליקק. לא היה שום דבר בשביל הילד הזה ברחוב, אלא אם כן יקבל אותו איזה צוות, ופוק לא הייתה מוכנה לקבל אותו. הוא יהיה רק נטל, והילדים שלה התקשו גם ככה, בלי להוסיף עוד פֶּה חסר תועלת.

הוא עומד לבקש, חשבה. הוא עומד לייבב ולהתחנן. אבל זה עובד רק על עשירים. עלי לחשוב על הצוות שלי. הוא לא אחד מהם, אז לא אכפת לי ממנו. גם אם הוא קטן. הוא שום דבר בשבילי.

זוג זונות בנות שתים־עשרה, שבדרך כלל לא עבדו בקטע הרחוב הזה, הופיעו מעבר לפינה בדרכן לבסיס של פוק. היא השמיעה שריקה נמוכה. הילדים התרחקו זה מזה מיד, נשארים ברחוב אבל מנסים לא להיראות כמו צוות.

זה לא עזר. הזונות כבר ידעו שפוק היא ראש צוות. הן תפסו אותה בביטחון בזרועות, הטיחו אותה בקיר ודרשו את דמי ה"רשות" שלהן. פוק הייתה חכמה מכדי לטעון שאין לה מה לתת – הם תמיד ניסו לשמור מלאי כדי לרַצות בריונים רעבים. פוק הבינה למה הזונות האלה רעבות. לא היה להן המראה שהפדופילים רצו. הן היו כחושות מדי, נראו מבוגרות מדי. אז עד שהן יתחילו לגדל גוף ולמשוך את הלקוחות הסוטים מעט פחות, הן נאלצו ללקט. זה הרתיח את דמה של פוק לראות אותן גונבות ממנה ומהצוות שלה, אבל מוטב לשלם להן. אם הן ירביצו לה, היא לא תוכל לדאוג לצוות שלה, נכון? אז היא לקחה אותן לאחד המחבואים שלה ומצאה שקית קטנה שעדיין הייתה בה חצי עוגה.

היא הייתה יבשה, שכן היא שמרה אותה יומיים להזדמנות כזו בדיוק, אבל שתי הזונות חטפו אותה, קרעו את השקית, ואחת מהן נשכה יותר מחצי לפני שהציעה את השארית לחברתה. או ליתר דיוק, חברתה לשעבר, שכן ממעשי טרף שכאלה נולדים סכסוכי דמים. שתיהן החלו להילחם זו בזו, לצרוח זו על זו, לסטור זו לזו, לשרוט זו את זו בציפורניים חדות. פוק צפתה בעיון, מקווה שהן יפילו את פיסת המאפה הנותרת, אבל לא היה לה מזל. החתיכה נכנסה לפיה של הנערה שכבר נגסה ראשונה – והייתה זו אותה ילדה שזכתה בקרב ושלחה את האחרת למצוא מחסה.

פוק הסתובבה, והילד היה ממש מאחוריה. היא כמעט נפלה בגללו. עם כל הרוגז שלה – על שנאלצה לוותר על מזון לזונות הרחוב האלה – היא בעטה בו והפילה אותו ארצה. "אל תעמוד מאחורי אנשים את אתה לא רוצה לנחות על התחת". נחרה.

הוא פשוט קם והביט בה בציפייה, בדרישה.

"לא, בנזונה קטן שכמוך. לא תקבל ממני שום דבר". אמרה פוק. "אני לא לוקחת אפילו חתיכת שעועית אחת מהפה של הצוות שלי. אתה לא שווה חתיכת שעועית".

הצוות שלה החל להתאסף מחדש.

"למה נתת להם את האוכל שלך?" שאל הילד. "את צריכה ת'אוכל הזה".

"הו, תסלח לי!" אמרה פוק. היא הרימה את קולה, כך שצוותה ישמע אותה. "אני מבינה שאתה צריך להיות ראש הצוות, מה? אתה כזה גדול, שוודאי אין לך בעיה לשמור על אוכל".

"לא אני", אמר הילד. "אני לא שווה חתיכת שעועית, זוכרת?"

"כן, אני זוכרת. אולי כדאי שאתה תזכור ותשתוק".

הצוות שלה צחק.

אבל הילד הקטן לא. "את צריכה להשיג בריון משלך", אמר.

"אני לא משיגה בריונים. אני נפטרת מהם", ענתה פוק. היא לא אהבה את העובדה שהוא המשיך לדבר, לענות לה. בעוד דקה היא תיאלץ להכאיב לו.

"את נותנת אוכל לבריונים כל יום. תני את זה לבריון אחד, והוא ירחיק ממך את האחרים".

"נראה לך שלא חשבתי על זה, טמבל?" אמרה. "אבל אחרי שקניתי אותו, איך אשמור אותו? הוא לא יילחם בשבילנו".

"אם הוא לא, תהרגי אותו", אמר הילד.

זה הכעיס את פוק, הטמטום חסר האפשרות, כוחו של הרעיון שהיא ידעה שלעולם לא תוכל להניח עליו את ידיה. היא נתנה לו עוד בעיטה. "אולי אני אתחיל בלהרוג אותך".

"אני לא שווה חתיכת שעועית, זוכרת?" אמר הילד. "את הורגת בריון אחד ומשיגה אחר שיילחם בשבילך. הוא רוצה האוכל שלך, הוא גם פוחד ממך".

היא לא ידעה מה להשיב לרעיון מגוחך שכזה.

"הם אוכלים אותך", אמר הילד. "אוכלים אותך. אז את חייבת להרוג אחד. תפילי אותו, כולם קטנים כמוני. אבנים שוברות כל גודל ראש".

"אתה מחליא אותי", היא אמרה.

"מפני שאת לא חשבת על זה", אמר.

הוא התגרה במוות, כשדיבר אליה ככה. אם היא תפצע אותו, הוא יהיה גמור. הוא ודאי יודע את זה.

עם זאת המוות כבר חי איתו בחולצה הדקיקה שלו. קשה לראות מה זה ישנה אם המוות יתקרב עוד קצת.

פוק הביטה בצוותה, אינה מצליחה לקרוא את פניהם.

"אני לא צריכה שום תינוק שיגיד לי להרוג את מה שאנחנו לא יכולים להרוג".

"ילד קטן בא מאחוריו, את דוחפת, הוא נופל". אמר הילד. "כבר יש לך כמה אבנים גדולות, לבנים. תרביצי לו בראש. כשאת רואה את המוח שלו, הוא גמור".

"הוא לא עוזר לי מת", אמרה. "אני רוצה בריון משלי שישמור עלינו. לא רוצה אחד מת".

הילד חייך. "אז עכשיו את אוהבת את הרעיון שלי", אמר.

"אי אפשר לבטוח בשום בריון", ענתה.

"הוא ישמור עלייך בבית תמחוי", אמר הילד. "תיכנסי לבית התמחוי". הוא המשיך להסתכל לה ישר בעיניים, אבל דיבר כדי שהאחרים ישמעו. "הוא יכניס את כולכם לבית התמחוי".

"ילד קטן נכנס לבית תמחוי, הילדים הגדולים מרביצים לו", אמר סרג'נט. הוא היה בן שמונה, ורוב הזמן התנהג כאילו הוא המשנה של פוק, אם כי לא היה לה משנה.

"אתה משיג בריון, הוא מכריח אותם ללכת".

"איך הוא מכריח שני בריונים? שלושה בריונים?" שאל סרג'נט

"כמו שאמרתי", ענה הילד. "אתה דוחף אותו למטה, הוא לא גדול כל־כך. יש לך אבנים. תהיה מוכן. 'תה לא חייל? לא קוראים לך סרג'נט?"

"תפסיק לדבר איתו, סרג'", אמרה פוק. "אני לא יודעת למה מישהו מאיתנו מדבר עם איזה ילד בן שנתיים".

"אני בן ארבע", אמר הילד.

"איך קוראים לך?"

"אפ'חד לא קרא לי בשם אף פעם", אמר.

"אתה מתכוון שאתה מטומטם כל־כך, שאתה לא זוכר את השם שלך?"

"אף אחד לא קרא לי בשום שם", אמר שוב. הוא המשיך להסתכל לה בעיניים, בעודו שוכב שם על הקרקע, הצוות סביבו.

"לא שווה חתיכת שעועית", אמרה.

"דווקא כן", אמר.

"כן", אמר סרג'נט. "חתיכה מחורבנת אחת".

"אז עכשיו יש לך שם", אמרה פוק. "לך שב על הפח ההוא, ואני אחשוב על מה שאמרת".

"אני צריך משהו לאכול", אמר בּין*.

"אם אני אשיג בריון, אם מה שאמרת יעבוד, אולי אתן לך משהו".

"אני צריך משהו עכשיו", אמר בּין.

היא ידעה שזה נכון.

היא תחבה יד לכיסה והוציאה שישה בוטנים ששמרה. הוא התיישב ולקח רק אחד מידה, הכניס אותו לפיו ולעס לאיטו.

"קח את כולם", אמרה בקוצר רוח.

הוא הושיט את ידו הקטנה. היא הייתה חלושה. הוא הצליח לעשות אגרוף. "לא יכול להחזיק את כולם", אמר. "לא מחזיק טוב כל־כך".

לעזאזל. היא עמדה לבזבז בוטנים טובים בהחלט על ילד שעמד למות בכל מקרה.

אבל היא התכוונה לנסות את הרעיון שלו. הוא היה נועז, אבל זו הייתה התוכנית הראשונה שיכלה לשפר את הדברים, לשנות משהו בחייהם האומללים, בלי שהיא תצטרך ללבוש בגדים של ילדה ולעבוד. ומכיוון שזה היה הרעיון שלו, הצוות חייב לראות שהיא מתייחסת אליו בהגינות. ככה נשארת ראש צוות, הם תמיד ראו אותך נוהגת בהגינות.

היא המשיכה להחזיק את ידה מושטת בזמן שהוא אכל את ששת הבוטנים, זה אחר זה.

אחרי שבלע את האחרון, הוא הסתכל לה בעיניים לרגע ממושך נוסף, ואמר: "כדאי שתהיי מוכנה להרוג אותו".

"אני רוצה אותו חי".

"תהיי מוכנה להרוג אותו אם הוא לא הנכון". לאחר מכן דשדש בּין חזרה מעבר לרחוב אל פח האשפה שלו, ובמאמץ רב טיפס עליו כדי לצפות.

"אתה לא בן ארבע!" צעק לו סרג'נט.

"אני בן ארבע אבל קטן", צעק בתגובה.

פוק השתיקה את סרג'נט, והם הלכו לחפש אבנים ולבנים. אם הם עומדים להיכנס למלחמה, כדאי שיהיו חמושים.

* * *


בּין לא אהב את שמו החדש, אבל זה היה שם, וזה שהיה לו שם אמר שמישהו אחר ידע מי הוא והיה צריך לכנות אותו בשם כלשהו, וזה דבר טוב. כך גם היו ששת הבוטנים. פיו בקושי ידע מה לעשות בהם. הלעיסה הכאיבה לו.

וכאב לו גם לראות איך פוק מחרבנת את התוכנית שהוא נתן לה. בּין לא בחר בה מפני שהייתה ראש הצוות החכם ביותר ברוטרדאם. ההפך, למעשה. הצוות שלה בקושי שרד מפני ששיקול דעתה לא היה טוב כל־כך. והיא הייתה רחומה מדי. לא היה לה די שכל לוודא שהיא עצמה תקבל די אוכל כדי להיראות בריאה; הצוות שלה אמנם ידע שהיא נחמדה וחיבב אותה, אך זרים לא חשבו שהיא מצליחה. לא חשבו שהיא טובה בתפקיד שלה.

אבל אילו הייתה טובה בתפקידה, היא לא הייתה מקשיבה לו. הוא לא היה מתקרב. ואילו הייתה מקשיבה, והרעיון שלו היה מוצא חן בעיניה, היא הייתה נפטרת ממנו. ככה עבדו הדברים ברחוב. ילדים נחמדים מתו. פוק הייתה כמעט נחמדה מכדי להישאר בחיים. על זה בּין סמך. אבל עכשיו זה הפחיד אותו.

כל הזמן שהושקע בהתבוננות באנשים בזמן שגופו אכל את עצמו, הכול יהיה לשווא אם היא לא תצליח לעשות את זה. לא שבּין לא בזבז הרבה זמן בעצמו. בהתחלה, כשבחן את האופן שבו עשו הילדים דברים ברחוב, שבו גנבו זה מזה, שלחו יד זה אל גרונו של זה, זה אל כיסו של זה, מכרו כל חלק מעצמם שיכלו למכור, הוא הבין איך הדברים יכלו להיות טובים יותר אילו למישהו היה קצת שכל, אבל הוא לא בטח בתובנות שלו. הוא היה בטוח שיש משהו אחר שהוא פשוט לא קולט. הוא התאמץ ללמוד עוד – על הכול. ללמוד לקרוא כדי שיבין מה כתוב בשלטי משאיות, חנויות, עגלות ומכלי אחסון. ללמוד די הולנדית ודי שפת צי כדי להבין את כל הנאמר סביבו. זה שהרעב הסיח את דעתו כל הזמן לא עזר. הוא ודאי היה יכול למצוא יותר אוכל אילו לא הקדיש כל־כך הרבה זמן ללימוד האנשים. אבל בסופו של דבר התחוור לו: הוא כבר הבין את זה. הוא הבין את זה מהרגע הראשון. לא היה שום סוד שבּין לא קלט מפני שהיה קטן. הילדים האלה ניהלו הכול בצורה מטומטמת כל־כך מפני שהם היו מטומטמים.

הם היו מטומטמים, והוא היה חכם. אז למה הוא גווע ברעב, ואילו הם עדיין בחיים? בשלב זה הוא החליט לפעול. בשלב זה הוא בחר בפוק כראש הצוות שלו. ועכשיו הוא ישב על פח אשפה והסתכל בה מחרבשת את זה.

היא בחרה בבריון הלא נכון, זה הדבר הראשון שעשתה. היא הייתה זקוקה למישהו שמצליח בזכות הגודל לבדו, שמפחיד אנשים. היא הייתה זקוקה למישהו גדול וטיפש, אכזרי אבל נשלט. אבל היא חושבת שהיא צריכה מישהו קטן. לא, מטומטמת! מטומטמת! בּין רצה לצרוח לעברה בזמן שראה את המטרה שלה מתקרבת, בריון שקרא לעצמו אשיל על־שם גיבור הקומיקס. הוא היה קטן ומרושע, חכם וזריז, אבל הייתה לו רגל פגועה, והיא חשבה שכך תוכל להפיל אותו יותר בקלות. מטומטמת! הרעיון לא היה רק להפיל אותו – אפשר להפיל כל אחד בפעם הראשונה, מפני שהוא אינו מצפה לזה. צריך לבחור מישהו שלא יצליח לקום.

אבל הוא לא אמר מילה. אסור להרגיז אותה. צריך לראות מה יקרה. לראות איך אשיל מתנהג כשהוא מובס. היא תראה – זה לא יעבוד, והיא תצטרך להרוג אותו, להחביא את הגופה ולנסות שוב לפני שתתפשט השמועה על צוות ילדים שמוריד בריונים.

הנה בא אשיל בצעד מתרברב – ואולי זה רק ההילוך המתגלגל שנכותו כפתה עליו – ופוק מגזימה בהצגת הפחד והניסיון להתחמק. עבודה גרועה, חשב בּין. אשיל כבר קולט. משהו לא בסדר. את אמורה להתנהג כרגיל! מטומטמת! אשיל מסתכל סביב הרבה יותר. נזהר. היא אומרת לו שיש לה משהו מוחבא – החלק הזה נורמלי – והיא מוליכה אותו למלכודת בסמטה. אבל תראו, הוא מהסס. נזהר. זה לא יעבוד.

אבל זה עובד בגלל הרגל הנכה שלו. אשיל רואה את המלכודת מופעלת, אבל אינו יכול להתחמק. כמה ילדים נערמים על רגליו מאחור בזמן שפוק וסרג'נט דוחפים אותו מלפנים, והוא נופל. כמה לבנים פוגעות בחוזקה בגופו וברגלו הפגועה – הילדים תופשים את העניין, הם עושים את העבודה שלהם, אפילו שפוק מטומטמת – וכן, אשיל באמת פוחד. הוא חושב שהוא הולך למות.

בּין יורד מהמושב שלו. במורד הסמטה, מתבונן, קרוב יותר. קשה לראות מעבר להמון. הוא נדחף קדימה, והילדים – שכולם גדולים ממנו – מזהים אותו, הם יודעים שהרוויח עמדת תצפית ונותנים לו להיכנס. הוא עומד ממש מעל הראש של אשיל. פוק עומדת מעליו, מחזיקה לבנה גדולה ומדברת.

"אתה תכניס אותנו לתור לאוכל במחסה".

"כן, ודאי, אני אכניס. אני מבטיח".

אל תאמיני לו. תראי את העיניים שלו, מחפשות נקודת חולשה.

"ככה גם אתה תשיג יותר אוכל, אשיל. תקבל את הצוות שלי. יהיה לנו מספיק לאכול, יהיה לנו יותר כוח, נביא לך יותר. אתה צריך צוות. הבריונים האחרים דוחפים אותך מהדרך – ראינו אותם! – אבל איתנו לא צריך לאכול חרא מאף אחד. רואה איך אנחנו עושים את זה? צבא, זה מה שאנחנו".

בסדר, עכשיו הוא התחיל לתפוש. זה באמת רעיון טוב, והוא לא היה מטומטם, אז זה נשמע לו הגיוני.

"אם זה חכם כל־כך, פוק, למה לא עשית את זה קודם?"

לא היה לה מה לומר. היא הציצה לעבר בּין.

רק מבט חטוף, אבל אשיל ראה אותו. ובּין ידע מה הוא חושב. זה היה ברור כל־כך.

"תהרגי אותו", אמר בּין.

"אל תהיה טיפש", אמרה פוק. "הוא בפנים".

"נכון", אמר אשיל. "אני בפנים. זה רעיון טוב".

"תהרגי אותו", אמר בּין. "אם לא תהרגי אותו עכשיו, הוא יהרוג אותך".

"את מרשה לחתיכת חרא הקטן הזה לזבל לך ככה במוח?" אמר אשיל.

"זה החיים שלך או שלו", אמר בּין. "תהרגי אותו וקחי את הבא אחריו".

"לבא אחרי לא תהיה רגל פגועה כמו שלי", אמר אשיל. "הבא אחרי לא יחשוב שהוא צריך אותכם. אני יודע שכן. אני בפנים. אני זה שאתם רוצים. זה הגיוני".

אזהרתו של בּין כנראה גרמה לה להיות זהירה יותר. היא עדיין לא נכנעה. "לא תחליט אחר כך שאתה מתבייש בכך שיש לך חבורת ילדים קטנים בצוות שלך?"

"זה הצוות שלך, לא שלי", אמר אשיל.

שקרן, חשב בּין. את לא רואה שהוא משקר?

"בשבילי", אמר אשיל, "אתם משפחה. אלה האחים והאחיות הקטנים שלי. אני חייב לדאוג למשפחה שלי, לא?"

בּין הבין שאשיל ניצח. בריון רב־עוצמה, והוא קרא לילדים האלה אחיותיו, אחיו. בּין ראה את הרעב בעיניהם. לא הרעב הרגיל לאוכל, אלא הרעב האמיתי, העמוק, למשפחה, לאהבה, להשתייכות. הם קיבלו קצת מזה בצוות של פוק, אבל אשיל הבטיח יותר. הוא הוסיף על הצעתה הטובה ביותר של פוק. עכשיו היה מאוחר מדי להרוג אותו.

מאוחר מדי, אבל לרגע נראה שפוק מטומטמת מספיק להרוג אותו בכל זאת. היא הרימה את הלבנה גבוה יותר כדי להנחיתה.

"לא", אמר בּין. "את לא יכולה. הוא משפחה עכשיו".

היא הנמיכה את הלבנה אל מותניה ופנתה לאיטה לבּין. "תסתלק מכאן", אמרה. "אתה לא חלק מהצוות שלי. אתה לא מקבל כאן שום דבר".

"לא", אמר אשיל, "אם את מתכוונת להתייחס אליו ככה, עדיף שתהרגי אותי".

הו, זה נשמע אמיץ. אבל בּין ידע שאשיל לא היה אמיץ. רק חכם. הוא כבר ניצח. לא הייתה שום משמעות לזה שהוא שכב על הארץ כשפוק אוחזת בלבנה. זה היה הצוות שלו עכשיו. פוק הייתה גמורה. יעבור זמן עד שמישהו חוץ מבּין ומאשיל יבין את זה, אבל מבחן הסמכות היה כאן ועכשיו, ואשיל עמד לנצח בו.

"הילד הקטן הזה", אמר אשיל, "אולי לא חלק מהצוות שלך, אבל הוא חלק מהמשפחה שלי. את לא אומרת לאח שלי להסתלק".

פוק היססה. רגע, רגע נוסף.

מספיק.

אשיל התיישב, משפשף את פצעיו, בודק את חבורותיו. הוא הביט בהערצה מבודחת בילדים שרגמו אותו באבנים. "לעזאזל, אתם רעים!" הם צחקו – בעצבנות תחילה. האם הוא יכאיב להם מפני שהכאיבו לו? "אל תדאגו", אמר. "אתם הראיתם לי מה אתם יכולים לעשות. אנחנו צריכים לעשות את זה ליותר מבריון או שניים. הייתי חייב לראות שאתם יכולים לעשות את זה כמו שצריך. עבודה טובה. איך קוראים לך?"

בזה אחר זה הוא למד את שמותיהם וזכר אותם, ואם החמיץ אחד, הוא עשה מזה עניין גדול, התנצל וביצע מאמץ מופגן לזכור. חמש־עשרה דקות אחר כך הם אהבו אותו.

אם הוא יכול לעשות את זה, חשב בּין, אם הוא טוב כל־כך בלגרום לאנשים לאהוב אותו, למה הוא לא עשה את זה קודם?

מפני שהטיפשים האלה תמיד חיפשו כוח למעלה. אנשים מעליך, הם לעולם לא רוצים לחלוק איתך בכוח. למה תחפש אצלם? הם לא נותנים לך שום דבר. לאנשים מתחתיך אתה נותן תקווה, כבוד, הם נותנים לך כוח, מפני שהם לא חושבים שיש להם אותו, אז לא אכפת להם לוותר עליו.

אשיל קם על רגליו, רועד מעט, רגלו הפגועה כואבת יותר מהרגיל. כולם נרתעו לאחור, נותנים לו קצת מקום. הוא היה יכול לעזוב עכשיו, אילו רצה. לברוח, לא לחזור לעולם. או ללכת לאסוף עוד בריונים, לחזור ולהעניש את הצוות. אבל הוא עמד שם, חייך, הושיט יד לכיסו והוציא את הדבר המדהים ביותר. חופן צימוקים. חופן שלם. הם הביטו בידו כאילו נשאה חותם של מסמר.

"אחים ואחיות קטנים קודם", אמר. "הכי קטנים קודם". הוא הביט בבּין. "אתה".

"לא הוא!" אמר השני הכי קטן. "אנחנו אפילו לא מכירים אותו".

"בּין היה זה שרצה להרוג אותך", אמר אחר.

"בּין", אמר אשיל. "בּין, אתה רק דאגת למשפחה שלי, נכון?"

"כן". אמר בּין.

"אתה רוצה צימוק?"

בּין הנהן.

"אתה קודם. אתה זה שאיחד את כולנו, בסדר?"

או שאשיל יהרוג אותו או שלא. ברגע זה כל מה שהיה חשוב הוא הצימוק. בּין לקח אותו. שם אותו בפיו. אפילו לא נשך אותו. פשוט הניח לו להיספג ברוקו, מוציא ממנו את הטעם.

"אתה יודע", אמר אשיל, "לא משנה כמה זמן תחזיק אותו בפה, הוא לא ייהפך חזרה לענב".

"מה זה ענב?"

אשיל צחק, והוא עדיין לא לעס. אחר כך הוא נתן צימוקים לשאר הילדים. פוק מעולם לא חילקה כל־כך הרבה צימוקים, מפני שמעולם לא היו לה כל־כך הרבה. אבל הילדים לא יבינו את זה. הם יחשבו: פוק נתנה לנו זבל, ואשיל נתן לנו צימוקים. זה מפני שהם מטומטמים.

 

* Bean – שעועית (המתרגם)

אורסון סקוט קארד (באנגלית: Orson Scott Card; נולד ב-24 באוגוסט 1951) הוא סופר אמריקני, שנודע בעיקר בזכות ספרי המדע הבדיוני שחיבר. הוא נמנה בין חמשת הסופרים הבודדים שזכו ביותר מפרס הוגו אחד.

עוד על הספר

  • תרגום: רחביה ברמן
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2000
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 384 עמ' מודפסים
הצל של אנדר אורסון סקוט קארד

פרק 1

פוק


"אתם חושבים שמצאתם מישהו, אז פתאום מקצצים את התוכנית שלי?"

"זה לא קשור לילד הזה שגראף מצא. זה קשור לאיכות הנמוכה של מה שמצאת עד עכשיו".

"ידענו שהסיכויים קלושים. אבל הילדים שאיתם אני עובדת מנהלים מלחמה רק כדי להישאר בחיים".

"הילדים שלך סובלים מתת־תזונה כזו, שהם סובלים מהידרדרות מוחית רצינית עוד לפני שאת מתחילה לבחון אותם. רובם לא יצרו קשר אנושי רגיל. הם מתוסבכים כל־כך, עד שאינם מסוגלים לעבור יום בלי לגנוב, לשבור או לקלקל משהו".

"הם גם מייצגים אפשרות כמו כל הילדים".

"זה בדיוק סוג הרגשנות שמוציא לפרויקט שלך שם רע בעיני הצי".

* * *
פוק שמרה את עיניה פקוחות כל הזמן. גם הילדים הצעירים יותר היו אמורים לעמוד על המשמר, ולפעמים הם היו חדי עין למדי, אבל פשוט לא הבחינו בכל הדברים שבהם היו צריכים להבחין, וזה אמר שפוק יכלה לסמוך רק על עצמה.

סכנה רבה ארבה להם. השוטרים, לדוגמה. הם לא הופיעו לעיתים קרובות, אבל כשהופיעו, הם נראו נחושים במיוחד לנקות את הרחובות מילדים. הם היו מנופפים במגלבים המגנטיים, מנחיתים מכות צורבות ואכזריות אפילו על הילדים הקטנים ביותר ומגדפים אותם כחלאה, גנבים, טינופת, מגפה בעיר הנאווה רוטרדאם. התפקיד של פוק היה להבחין מתי הפרעה במרחק רומזת על כך שהשוטרים עושים סריקה, ולהשמיע שריקת אזהרה כדי שהקטנים ימהרו למקומות המחבוא שלהם עד שהסכנה תחלוף.

אבל השוטרים לא באו לעיתים כה תכופות. הסכנה האמיתית הייתה מידית הרבה יותר – ילדים גדולים. בגיל תשע הייתה פוק אם השבט של הצוות הקטן שלה (לא שמישהו מהם ידע בביטחון שהיא ילדה), אבל זה לא הרשים את הילדים ואת הילדות בני האחת־עשרה־ושתים־עשרה־ושלוש־עשרה ששרצו כמו בריונים ברחובות. הקבצנים, הגנבים וזונות הרחוב לא התייחסו לילדים הקטנים, מלבד כאשר בעטו אותם מהדרך. אבל הילדים הגדולים יותר, שהיו בין הנבעטים, מצצו את דמם של הצעירים מהם. בכל פעם שהצוות של פוק מצא משהו לאכול – במיוחד אם הם איתרו מקור אשפה אמין, פתי קל למטבע או קמצוץ מזון – הם נאלצו לפקוח עין בקפידה ולהחביא את שללם, שכן לא היה דבר שהבריונים אהבו יותר מאשר לקחת כל פירור של אוכל שהקטנים מצאו. גנבה מילדים קטנים יותר הייתה בטוחה בהרבה מגנבה מחנויות או מעוברי אורח. והם נהנו מזה, פוק ראתה. הם אהבו לראות את הילדים הקטנים רועדים, מצייתים, מייבבים ונותנים להם את כל מה שדרשו.

לפיכך כשבן השנתיים הקטן והכחוש התיישב על מכסה פח אשפה מעבר לרחוב, ראתה אותו פוק חדת העין. הילד היה על סף רעב. לא, הוא גווע ברעב. זרועות ורגליים דקות, מפרקים מוגדלים במידה מגוחכת, בטן נפוחה. ואם הרעב לא יהרוג אותו בקרוב, יעשה זאת הסתיו, שכן בגדיו המעטים ממילא היו דקים.

בדרך כלל היא לא הייתה מקדישה לו יותר מתשומת לב חטופה. אבל לְזה היו עיניים. הוא עדיין הביט בתבונה. לא היה בו שמץ מטשטוש החושים של המתים המהלכים, שלא טרחו עוד לחפש מזון או אפילו למצוא מקום נוח לשכב בו, בעודם נושמים את נשימותיהם האחרונות באוויר המצחין של רוטרדאם. אחרי הכול, המוות לא יהווה שינוי כה גדול בשבילם. כולם ידעו שרוטרדאם הייתה, אם לא הבירה, לפחות נמלו הראשי של הגיהינום. ההבדל היחיד בין רוטרדאם למוות היה, שברוטרדאם הגזרה לא הייתה נצחית.

הילד הקטן – מה הוא עשה? לא חיפש אוכל. הוא לא בחן את הולכי הרגל. ומוטב כך – לא היה סיכוי שמישהו ישאיר משהו לילד קטן כל־כך. כל דבר שהוא ישיג יילקח על־ידי ילד אחר, אז למה לטרוח? אם הוא רוצה לשרוד, עליו לעקוב אחר מלקטים מבוגרים יותר וללקק עטיפות מזון מאחוריהם, להשיג את שכבת הסוכר או פתיתי הקמח האחרונים שדבקו באריזה, לקחת כל מה שהמוצא הראשון לא ליקק. לא היה שום דבר בשביל הילד הזה ברחוב, אלא אם כן יקבל אותו איזה צוות, ופוק לא הייתה מוכנה לקבל אותו. הוא יהיה רק נטל, והילדים שלה התקשו גם ככה, בלי להוסיף עוד פֶּה חסר תועלת.

הוא עומד לבקש, חשבה. הוא עומד לייבב ולהתחנן. אבל זה עובד רק על עשירים. עלי לחשוב על הצוות שלי. הוא לא אחד מהם, אז לא אכפת לי ממנו. גם אם הוא קטן. הוא שום דבר בשבילי.

זוג זונות בנות שתים־עשרה, שבדרך כלל לא עבדו בקטע הרחוב הזה, הופיעו מעבר לפינה בדרכן לבסיס של פוק. היא השמיעה שריקה נמוכה. הילדים התרחקו זה מזה מיד, נשארים ברחוב אבל מנסים לא להיראות כמו צוות.

זה לא עזר. הזונות כבר ידעו שפוק היא ראש צוות. הן תפסו אותה בביטחון בזרועות, הטיחו אותה בקיר ודרשו את דמי ה"רשות" שלהן. פוק הייתה חכמה מכדי לטעון שאין לה מה לתת – הם תמיד ניסו לשמור מלאי כדי לרַצות בריונים רעבים. פוק הבינה למה הזונות האלה רעבות. לא היה להן המראה שהפדופילים רצו. הן היו כחושות מדי, נראו מבוגרות מדי. אז עד שהן יתחילו לגדל גוף ולמשוך את הלקוחות הסוטים מעט פחות, הן נאלצו ללקט. זה הרתיח את דמה של פוק לראות אותן גונבות ממנה ומהצוות שלה, אבל מוטב לשלם להן. אם הן ירביצו לה, היא לא תוכל לדאוג לצוות שלה, נכון? אז היא לקחה אותן לאחד המחבואים שלה ומצאה שקית קטנה שעדיין הייתה בה חצי עוגה.

היא הייתה יבשה, שכן היא שמרה אותה יומיים להזדמנות כזו בדיוק, אבל שתי הזונות חטפו אותה, קרעו את השקית, ואחת מהן נשכה יותר מחצי לפני שהציעה את השארית לחברתה. או ליתר דיוק, חברתה לשעבר, שכן ממעשי טרף שכאלה נולדים סכסוכי דמים. שתיהן החלו להילחם זו בזו, לצרוח זו על זו, לסטור זו לזו, לשרוט זו את זו בציפורניים חדות. פוק צפתה בעיון, מקווה שהן יפילו את פיסת המאפה הנותרת, אבל לא היה לה מזל. החתיכה נכנסה לפיה של הנערה שכבר נגסה ראשונה – והייתה זו אותה ילדה שזכתה בקרב ושלחה את האחרת למצוא מחסה.

פוק הסתובבה, והילד היה ממש מאחוריה. היא כמעט נפלה בגללו. עם כל הרוגז שלה – על שנאלצה לוותר על מזון לזונות הרחוב האלה – היא בעטה בו והפילה אותו ארצה. "אל תעמוד מאחורי אנשים את אתה לא רוצה לנחות על התחת". נחרה.

הוא פשוט קם והביט בה בציפייה, בדרישה.

"לא, בנזונה קטן שכמוך. לא תקבל ממני שום דבר". אמרה פוק. "אני לא לוקחת אפילו חתיכת שעועית אחת מהפה של הצוות שלי. אתה לא שווה חתיכת שעועית".

הצוות שלה החל להתאסף מחדש.

"למה נתת להם את האוכל שלך?" שאל הילד. "את צריכה ת'אוכל הזה".

"הו, תסלח לי!" אמרה פוק. היא הרימה את קולה, כך שצוותה ישמע אותה. "אני מבינה שאתה צריך להיות ראש הצוות, מה? אתה כזה גדול, שוודאי אין לך בעיה לשמור על אוכל".

"לא אני", אמר הילד. "אני לא שווה חתיכת שעועית, זוכרת?"

"כן, אני זוכרת. אולי כדאי שאתה תזכור ותשתוק".

הצוות שלה צחק.

אבל הילד הקטן לא. "את צריכה להשיג בריון משלך", אמר.

"אני לא משיגה בריונים. אני נפטרת מהם", ענתה פוק. היא לא אהבה את העובדה שהוא המשיך לדבר, לענות לה. בעוד דקה היא תיאלץ להכאיב לו.

"את נותנת אוכל לבריונים כל יום. תני את זה לבריון אחד, והוא ירחיק ממך את האחרים".

"נראה לך שלא חשבתי על זה, טמבל?" אמרה. "אבל אחרי שקניתי אותו, איך אשמור אותו? הוא לא יילחם בשבילנו".

"אם הוא לא, תהרגי אותו", אמר הילד.

זה הכעיס את פוק, הטמטום חסר האפשרות, כוחו של הרעיון שהיא ידעה שלעולם לא תוכל להניח עליו את ידיה. היא נתנה לו עוד בעיטה. "אולי אני אתחיל בלהרוג אותך".

"אני לא שווה חתיכת שעועית, זוכרת?" אמר הילד. "את הורגת בריון אחד ומשיגה אחר שיילחם בשבילך. הוא רוצה האוכל שלך, הוא גם פוחד ממך".

היא לא ידעה מה להשיב לרעיון מגוחך שכזה.

"הם אוכלים אותך", אמר הילד. "אוכלים אותך. אז את חייבת להרוג אחד. תפילי אותו, כולם קטנים כמוני. אבנים שוברות כל גודל ראש".

"אתה מחליא אותי", היא אמרה.

"מפני שאת לא חשבת על זה", אמר.

הוא התגרה במוות, כשדיבר אליה ככה. אם היא תפצע אותו, הוא יהיה גמור. הוא ודאי יודע את זה.

עם זאת המוות כבר חי איתו בחולצה הדקיקה שלו. קשה לראות מה זה ישנה אם המוות יתקרב עוד קצת.

פוק הביטה בצוותה, אינה מצליחה לקרוא את פניהם.

"אני לא צריכה שום תינוק שיגיד לי להרוג את מה שאנחנו לא יכולים להרוג".

"ילד קטן בא מאחוריו, את דוחפת, הוא נופל". אמר הילד. "כבר יש לך כמה אבנים גדולות, לבנים. תרביצי לו בראש. כשאת רואה את המוח שלו, הוא גמור".

"הוא לא עוזר לי מת", אמרה. "אני רוצה בריון משלי שישמור עלינו. לא רוצה אחד מת".

הילד חייך. "אז עכשיו את אוהבת את הרעיון שלי", אמר.

"אי אפשר לבטוח בשום בריון", ענתה.

"הוא ישמור עלייך בבית תמחוי", אמר הילד. "תיכנסי לבית התמחוי". הוא המשיך להסתכל לה ישר בעיניים, אבל דיבר כדי שהאחרים ישמעו. "הוא יכניס את כולכם לבית התמחוי".

"ילד קטן נכנס לבית תמחוי, הילדים הגדולים מרביצים לו", אמר סרג'נט. הוא היה בן שמונה, ורוב הזמן התנהג כאילו הוא המשנה של פוק, אם כי לא היה לה משנה.

"אתה משיג בריון, הוא מכריח אותם ללכת".

"איך הוא מכריח שני בריונים? שלושה בריונים?" שאל סרג'נט

"כמו שאמרתי", ענה הילד. "אתה דוחף אותו למטה, הוא לא גדול כל־כך. יש לך אבנים. תהיה מוכן. 'תה לא חייל? לא קוראים לך סרג'נט?"

"תפסיק לדבר איתו, סרג'", אמרה פוק. "אני לא יודעת למה מישהו מאיתנו מדבר עם איזה ילד בן שנתיים".

"אני בן ארבע", אמר הילד.

"איך קוראים לך?"

"אפ'חד לא קרא לי בשם אף פעם", אמר.

"אתה מתכוון שאתה מטומטם כל־כך, שאתה לא זוכר את השם שלך?"

"אף אחד לא קרא לי בשום שם", אמר שוב. הוא המשיך להסתכל לה בעיניים, בעודו שוכב שם על הקרקע, הצוות סביבו.

"לא שווה חתיכת שעועית", אמרה.

"דווקא כן", אמר.

"כן", אמר סרג'נט. "חתיכה מחורבנת אחת".

"אז עכשיו יש לך שם", אמרה פוק. "לך שב על הפח ההוא, ואני אחשוב על מה שאמרת".

"אני צריך משהו לאכול", אמר בּין*.

"אם אני אשיג בריון, אם מה שאמרת יעבוד, אולי אתן לך משהו".

"אני צריך משהו עכשיו", אמר בּין.

היא ידעה שזה נכון.

היא תחבה יד לכיסה והוציאה שישה בוטנים ששמרה. הוא התיישב ולקח רק אחד מידה, הכניס אותו לפיו ולעס לאיטו.

"קח את כולם", אמרה בקוצר רוח.

הוא הושיט את ידו הקטנה. היא הייתה חלושה. הוא הצליח לעשות אגרוף. "לא יכול להחזיק את כולם", אמר. "לא מחזיק טוב כל־כך".

לעזאזל. היא עמדה לבזבז בוטנים טובים בהחלט על ילד שעמד למות בכל מקרה.

אבל היא התכוונה לנסות את הרעיון שלו. הוא היה נועז, אבל זו הייתה התוכנית הראשונה שיכלה לשפר את הדברים, לשנות משהו בחייהם האומללים, בלי שהיא תצטרך ללבוש בגדים של ילדה ולעבוד. ומכיוון שזה היה הרעיון שלו, הצוות חייב לראות שהיא מתייחסת אליו בהגינות. ככה נשארת ראש צוות, הם תמיד ראו אותך נוהגת בהגינות.

היא המשיכה להחזיק את ידה מושטת בזמן שהוא אכל את ששת הבוטנים, זה אחר זה.

אחרי שבלע את האחרון, הוא הסתכל לה בעיניים לרגע ממושך נוסף, ואמר: "כדאי שתהיי מוכנה להרוג אותו".

"אני רוצה אותו חי".

"תהיי מוכנה להרוג אותו אם הוא לא הנכון". לאחר מכן דשדש בּין חזרה מעבר לרחוב אל פח האשפה שלו, ובמאמץ רב טיפס עליו כדי לצפות.

"אתה לא בן ארבע!" צעק לו סרג'נט.

"אני בן ארבע אבל קטן", צעק בתגובה.

פוק השתיקה את סרג'נט, והם הלכו לחפש אבנים ולבנים. אם הם עומדים להיכנס למלחמה, כדאי שיהיו חמושים.

* * *


בּין לא אהב את שמו החדש, אבל זה היה שם, וזה שהיה לו שם אמר שמישהו אחר ידע מי הוא והיה צריך לכנות אותו בשם כלשהו, וזה דבר טוב. כך גם היו ששת הבוטנים. פיו בקושי ידע מה לעשות בהם. הלעיסה הכאיבה לו.

וכאב לו גם לראות איך פוק מחרבנת את התוכנית שהוא נתן לה. בּין לא בחר בה מפני שהייתה ראש הצוות החכם ביותר ברוטרדאם. ההפך, למעשה. הצוות שלה בקושי שרד מפני ששיקול דעתה לא היה טוב כל־כך. והיא הייתה רחומה מדי. לא היה לה די שכל לוודא שהיא עצמה תקבל די אוכל כדי להיראות בריאה; הצוות שלה אמנם ידע שהיא נחמדה וחיבב אותה, אך זרים לא חשבו שהיא מצליחה. לא חשבו שהיא טובה בתפקיד שלה.

אבל אילו הייתה טובה בתפקידה, היא לא הייתה מקשיבה לו. הוא לא היה מתקרב. ואילו הייתה מקשיבה, והרעיון שלו היה מוצא חן בעיניה, היא הייתה נפטרת ממנו. ככה עבדו הדברים ברחוב. ילדים נחמדים מתו. פוק הייתה כמעט נחמדה מכדי להישאר בחיים. על זה בּין סמך. אבל עכשיו זה הפחיד אותו.

כל הזמן שהושקע בהתבוננות באנשים בזמן שגופו אכל את עצמו, הכול יהיה לשווא אם היא לא תצליח לעשות את זה. לא שבּין לא בזבז הרבה זמן בעצמו. בהתחלה, כשבחן את האופן שבו עשו הילדים דברים ברחוב, שבו גנבו זה מזה, שלחו יד זה אל גרונו של זה, זה אל כיסו של זה, מכרו כל חלק מעצמם שיכלו למכור, הוא הבין איך הדברים יכלו להיות טובים יותר אילו למישהו היה קצת שכל, אבל הוא לא בטח בתובנות שלו. הוא היה בטוח שיש משהו אחר שהוא פשוט לא קולט. הוא התאמץ ללמוד עוד – על הכול. ללמוד לקרוא כדי שיבין מה כתוב בשלטי משאיות, חנויות, עגלות ומכלי אחסון. ללמוד די הולנדית ודי שפת צי כדי להבין את כל הנאמר סביבו. זה שהרעב הסיח את דעתו כל הזמן לא עזר. הוא ודאי היה יכול למצוא יותר אוכל אילו לא הקדיש כל־כך הרבה זמן ללימוד האנשים. אבל בסופו של דבר התחוור לו: הוא כבר הבין את זה. הוא הבין את זה מהרגע הראשון. לא היה שום סוד שבּין לא קלט מפני שהיה קטן. הילדים האלה ניהלו הכול בצורה מטומטמת כל־כך מפני שהם היו מטומטמים.

הם היו מטומטמים, והוא היה חכם. אז למה הוא גווע ברעב, ואילו הם עדיין בחיים? בשלב זה הוא החליט לפעול. בשלב זה הוא בחר בפוק כראש הצוות שלו. ועכשיו הוא ישב על פח אשפה והסתכל בה מחרבשת את זה.

היא בחרה בבריון הלא נכון, זה הדבר הראשון שעשתה. היא הייתה זקוקה למישהו שמצליח בזכות הגודל לבדו, שמפחיד אנשים. היא הייתה זקוקה למישהו גדול וטיפש, אכזרי אבל נשלט. אבל היא חושבת שהיא צריכה מישהו קטן. לא, מטומטמת! מטומטמת! בּין רצה לצרוח לעברה בזמן שראה את המטרה שלה מתקרבת, בריון שקרא לעצמו אשיל על־שם גיבור הקומיקס. הוא היה קטן ומרושע, חכם וזריז, אבל הייתה לו רגל פגועה, והיא חשבה שכך תוכל להפיל אותו יותר בקלות. מטומטמת! הרעיון לא היה רק להפיל אותו – אפשר להפיל כל אחד בפעם הראשונה, מפני שהוא אינו מצפה לזה. צריך לבחור מישהו שלא יצליח לקום.

אבל הוא לא אמר מילה. אסור להרגיז אותה. צריך לראות מה יקרה. לראות איך אשיל מתנהג כשהוא מובס. היא תראה – זה לא יעבוד, והיא תצטרך להרוג אותו, להחביא את הגופה ולנסות שוב לפני שתתפשט השמועה על צוות ילדים שמוריד בריונים.

הנה בא אשיל בצעד מתרברב – ואולי זה רק ההילוך המתגלגל שנכותו כפתה עליו – ופוק מגזימה בהצגת הפחד והניסיון להתחמק. עבודה גרועה, חשב בּין. אשיל כבר קולט. משהו לא בסדר. את אמורה להתנהג כרגיל! מטומטמת! אשיל מסתכל סביב הרבה יותר. נזהר. היא אומרת לו שיש לה משהו מוחבא – החלק הזה נורמלי – והיא מוליכה אותו למלכודת בסמטה. אבל תראו, הוא מהסס. נזהר. זה לא יעבוד.

אבל זה עובד בגלל הרגל הנכה שלו. אשיל רואה את המלכודת מופעלת, אבל אינו יכול להתחמק. כמה ילדים נערמים על רגליו מאחור בזמן שפוק וסרג'נט דוחפים אותו מלפנים, והוא נופל. כמה לבנים פוגעות בחוזקה בגופו וברגלו הפגועה – הילדים תופשים את העניין, הם עושים את העבודה שלהם, אפילו שפוק מטומטמת – וכן, אשיל באמת פוחד. הוא חושב שהוא הולך למות.

בּין יורד מהמושב שלו. במורד הסמטה, מתבונן, קרוב יותר. קשה לראות מעבר להמון. הוא נדחף קדימה, והילדים – שכולם גדולים ממנו – מזהים אותו, הם יודעים שהרוויח עמדת תצפית ונותנים לו להיכנס. הוא עומד ממש מעל הראש של אשיל. פוק עומדת מעליו, מחזיקה לבנה גדולה ומדברת.

"אתה תכניס אותנו לתור לאוכל במחסה".

"כן, ודאי, אני אכניס. אני מבטיח".

אל תאמיני לו. תראי את העיניים שלו, מחפשות נקודת חולשה.

"ככה גם אתה תשיג יותר אוכל, אשיל. תקבל את הצוות שלי. יהיה לנו מספיק לאכול, יהיה לנו יותר כוח, נביא לך יותר. אתה צריך צוות. הבריונים האחרים דוחפים אותך מהדרך – ראינו אותם! – אבל איתנו לא צריך לאכול חרא מאף אחד. רואה איך אנחנו עושים את זה? צבא, זה מה שאנחנו".

בסדר, עכשיו הוא התחיל לתפוש. זה באמת רעיון טוב, והוא לא היה מטומטם, אז זה נשמע לו הגיוני.

"אם זה חכם כל־כך, פוק, למה לא עשית את זה קודם?"

לא היה לה מה לומר. היא הציצה לעבר בּין.

רק מבט חטוף, אבל אשיל ראה אותו. ובּין ידע מה הוא חושב. זה היה ברור כל־כך.

"תהרגי אותו", אמר בּין.

"אל תהיה טיפש", אמרה פוק. "הוא בפנים".

"נכון", אמר אשיל. "אני בפנים. זה רעיון טוב".

"תהרגי אותו", אמר בּין. "אם לא תהרגי אותו עכשיו, הוא יהרוג אותך".

"את מרשה לחתיכת חרא הקטן הזה לזבל לך ככה במוח?" אמר אשיל.

"זה החיים שלך או שלו", אמר בּין. "תהרגי אותו וקחי את הבא אחריו".

"לבא אחרי לא תהיה רגל פגועה כמו שלי", אמר אשיל. "הבא אחרי לא יחשוב שהוא צריך אותכם. אני יודע שכן. אני בפנים. אני זה שאתם רוצים. זה הגיוני".

אזהרתו של בּין כנראה גרמה לה להיות זהירה יותר. היא עדיין לא נכנעה. "לא תחליט אחר כך שאתה מתבייש בכך שיש לך חבורת ילדים קטנים בצוות שלך?"

"זה הצוות שלך, לא שלי", אמר אשיל.

שקרן, חשב בּין. את לא רואה שהוא משקר?

"בשבילי", אמר אשיל, "אתם משפחה. אלה האחים והאחיות הקטנים שלי. אני חייב לדאוג למשפחה שלי, לא?"

בּין הבין שאשיל ניצח. בריון רב־עוצמה, והוא קרא לילדים האלה אחיותיו, אחיו. בּין ראה את הרעב בעיניהם. לא הרעב הרגיל לאוכל, אלא הרעב האמיתי, העמוק, למשפחה, לאהבה, להשתייכות. הם קיבלו קצת מזה בצוות של פוק, אבל אשיל הבטיח יותר. הוא הוסיף על הצעתה הטובה ביותר של פוק. עכשיו היה מאוחר מדי להרוג אותו.

מאוחר מדי, אבל לרגע נראה שפוק מטומטמת מספיק להרוג אותו בכל זאת. היא הרימה את הלבנה גבוה יותר כדי להנחיתה.

"לא", אמר בּין. "את לא יכולה. הוא משפחה עכשיו".

היא הנמיכה את הלבנה אל מותניה ופנתה לאיטה לבּין. "תסתלק מכאן", אמרה. "אתה לא חלק מהצוות שלי. אתה לא מקבל כאן שום דבר".

"לא", אמר אשיל, "אם את מתכוונת להתייחס אליו ככה, עדיף שתהרגי אותי".

הו, זה נשמע אמיץ. אבל בּין ידע שאשיל לא היה אמיץ. רק חכם. הוא כבר ניצח. לא הייתה שום משמעות לזה שהוא שכב על הארץ כשפוק אוחזת בלבנה. זה היה הצוות שלו עכשיו. פוק הייתה גמורה. יעבור זמן עד שמישהו חוץ מבּין ומאשיל יבין את זה, אבל מבחן הסמכות היה כאן ועכשיו, ואשיל עמד לנצח בו.

"הילד הקטן הזה", אמר אשיל, "אולי לא חלק מהצוות שלך, אבל הוא חלק מהמשפחה שלי. את לא אומרת לאח שלי להסתלק".

פוק היססה. רגע, רגע נוסף.

מספיק.

אשיל התיישב, משפשף את פצעיו, בודק את חבורותיו. הוא הביט בהערצה מבודחת בילדים שרגמו אותו באבנים. "לעזאזל, אתם רעים!" הם צחקו – בעצבנות תחילה. האם הוא יכאיב להם מפני שהכאיבו לו? "אל תדאגו", אמר. "אתם הראיתם לי מה אתם יכולים לעשות. אנחנו צריכים לעשות את זה ליותר מבריון או שניים. הייתי חייב לראות שאתם יכולים לעשות את זה כמו שצריך. עבודה טובה. איך קוראים לך?"

בזה אחר זה הוא למד את שמותיהם וזכר אותם, ואם החמיץ אחד, הוא עשה מזה עניין גדול, התנצל וביצע מאמץ מופגן לזכור. חמש־עשרה דקות אחר כך הם אהבו אותו.

אם הוא יכול לעשות את זה, חשב בּין, אם הוא טוב כל־כך בלגרום לאנשים לאהוב אותו, למה הוא לא עשה את זה קודם?

מפני שהטיפשים האלה תמיד חיפשו כוח למעלה. אנשים מעליך, הם לעולם לא רוצים לחלוק איתך בכוח. למה תחפש אצלם? הם לא נותנים לך שום דבר. לאנשים מתחתיך אתה נותן תקווה, כבוד, הם נותנים לך כוח, מפני שהם לא חושבים שיש להם אותו, אז לא אכפת להם לוותר עליו.

אשיל קם על רגליו, רועד מעט, רגלו הפגועה כואבת יותר מהרגיל. כולם נרתעו לאחור, נותנים לו קצת מקום. הוא היה יכול לעזוב עכשיו, אילו רצה. לברוח, לא לחזור לעולם. או ללכת לאסוף עוד בריונים, לחזור ולהעניש את הצוות. אבל הוא עמד שם, חייך, הושיט יד לכיסו והוציא את הדבר המדהים ביותר. חופן צימוקים. חופן שלם. הם הביטו בידו כאילו נשאה חותם של מסמר.

"אחים ואחיות קטנים קודם", אמר. "הכי קטנים קודם". הוא הביט בבּין. "אתה".

"לא הוא!" אמר השני הכי קטן. "אנחנו אפילו לא מכירים אותו".

"בּין היה זה שרצה להרוג אותך", אמר אחר.

"בּין", אמר אשיל. "בּין, אתה רק דאגת למשפחה שלי, נכון?"

"כן". אמר בּין.

"אתה רוצה צימוק?"

בּין הנהן.

"אתה קודם. אתה זה שאיחד את כולנו, בסדר?"

או שאשיל יהרוג אותו או שלא. ברגע זה כל מה שהיה חשוב הוא הצימוק. בּין לקח אותו. שם אותו בפיו. אפילו לא נשך אותו. פשוט הניח לו להיספג ברוקו, מוציא ממנו את הטעם.

"אתה יודע", אמר אשיל, "לא משנה כמה זמן תחזיק אותו בפה, הוא לא ייהפך חזרה לענב".

"מה זה ענב?"

אשיל צחק, והוא עדיין לא לעס. אחר כך הוא נתן צימוקים לשאר הילדים. פוק מעולם לא חילקה כל־כך הרבה צימוקים, מפני שמעולם לא היו לה כל־כך הרבה. אבל הילדים לא יבינו את זה. הם יחשבו: פוק נתנה לנו זבל, ואשיל נתן לנו צימוקים. זה מפני שהם מטומטמים.

 

* Bean – שעועית (המתרגם)