לאונרדו דה וינצ'י
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לאונרדו דה וינצ'י
מכר
מאות
עותקים
לאונרדו דה וינצ'י
מכר
מאות
עותקים

לאונרדו דה וינצ'י

5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ברוריה בן־ברוך
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2019
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 439 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 19 דק'

וולטר אייזקסון

וולטר אייזקסון (באנגלית: Walter Isaacson; נולד ב-20 במאי 1952) הוא סופר וביוגרף יהודי אמריקאי. היה היו"ר והמנכ"ל של רשת CNN ועורך המשנה של המגזין טיים. מכהן כיום כנשיא ומנכ"ל מכון המדיניות אספן (Aspen) בוושינגטון. כתב ביוגרפיות על הנרי קיסינג'ר, בנג'מין פרנקלין, אלברט איינשטיין וסטיב ג'ובס. זוכה אות הרצאת ג'פרסון לשנת 2014.

תקציר

ביוגרפיה מרתקת  ומקיפה, המתבססת על אלפי דפים מתוך מחברותיו של לאונרדו דה וינצ'י ועל תגליות חדשות מחייו ומעבודתו.
וולטר אייזקון אורג את האמנות של לאונרדו עם מדע ומראה כיצד רתם  אליהם  את  סקרנותו הנלהבת, תצפיות אינסופיות  ודמיון יצירתי המפלרטט עם הפנטזיה.
 
לאונרדו נודע כצייר, אבל בנפשו הוא היה איש מדע וטכנולוגיה ועסק במחקרים חדשים בתחומים שונים, ביניהם: אנטומיה, מאובנים, ציפורים , מערכת  הלב, מכונות מעופפות, בוטניקה, וכלי נשק. יכולתו  לשלב בין מדעי  הרוח, האמנות, מדעי הטבע והמדעים המדויקים, גרמה לכך שהוא נחשב לגאון היצירתי  ביותר בהיסטוריה.
בתשוקה שלעיתים הפכה לאובססיה, לאונרדו קילף את הבשר מעל פני גופות, שלף את השרירים המניעים את את השפתיים , ואחר כך צייר החיוך  הבלתי נשכח של 'מונה ליזה'.  הוא  חקר את המתמטיקה ואת האופטיקה, הראה  כיצד  קרני האור פוגעות בקרנית, והפיק אשליות של שינוי פרספקטיבות ב'סעודה האחרונה'.
 
לאונרדו דה וינצ'י היה דמות חריגה בימיו: בן מחוץ לנישואים, הומו, צמחוני, איטר יד ימינו, אדם שדעתו מוסחת בקלות ולעיתים אף כופר. חייו מלמדים אותנו שחשוב להטיל ספק, להיות עתירי דמיון, וכמו טועים ומורדים מוכשרים בכל תקופה - לחשוב אחרת.

וולטר אייזקסון הוא סופר וביוגרף, מחבר של רבי מכר על  סטיב ג'ובס, אלברט איינשטיין ובנג'מי פרנקלין.

פרק ראשון

הקדמה 
גם לצייר אני יודע
 
בערך בתקופה שבה הגיע לגיל 30, שלב המעודד חשבון נפש מסוים, כתב לאונרדו דה וינצ'י לשליט מילנו מכתב ובו הסביר מדוע כדאי לשליט להעסיקו. עד אז הוא זכה להצלחה צנועה כצייר בפירנצה, אך התקשה להשלים את העבודות שהוזמנו ממנו וניסה למצוא אפיקי פעולה חדשים. בעשר הפסקאות הראשונות של המכתב הוא משווק את כישורי ההנדסה שלו, לרבות את יכולתו לתכנן גשרים, נתיבי מים, תותחים, כלי רכב משוריינים ומבני ציבור. רק בפסקה ה-11, וגם שם רק בסופה, הוא מציין כי הוא גם צייר. "כך גם בציור, אני יכול לעשות כל דבר אפשרי," כתב.1
 
והוא אכן יכול. הוא עתיד ליצור שניים מהציורים המפורסמים ביותר בהיסטוריה, 'הסעודה האחרונה' וה'מונה ליזה'. אבל בעיני עצמו הוא היה מדען ומהנדס לא פחות מצייר. בלהט שהיה בו מן השעשוע וגם מן האובססיה, שקד על הכנת איורים חדשניים של אנטומיה, מאובנים, ציפורים, הלב, מכונות תעופה, אופטיקה, בוטניקה, גיאולוגיה, זרמי מים וכלי נשק. בכך היה להתגלמות איש הרנסנס, דמות מופת לכל מי שהאמין כי "מפעלותיו האינסופיים של הטבע", בניסוחו, נשזרים יחדיו לכלל אחדות עתירת תבניות מופלאות.2 בזכות היכולת הזאת לשלב אמנות ומדע, שסמלה הוא רישום הגבר בעל הפרופורציות המושלמות הניצב בפישוק איברים בתוך מעגל וריבוע — 'האדם הוויטְרוּבִי' — היה לאונרדו דה וינצ'י לגאון היצירתי ביותר בתולדות האדם.
 
חקירותיו המדעיות העשירו והזינו את אמנותו. הוא קילף את הבשר מעל פניהן של גופות כדי לשרטט את השרירים המניעים את השפתיים, ואז צייר את החיוך הנודע ביותר בעולם. הוא חקר גולגולות אדם, הכין רישומים מרובדים של העצמות ושל השיניים, והצליח לבטא היטב את ייסורי הגוף השלדי בציור 'הירונימוס הקדוש במדבר'. הוא התעמק במתמטיקה של האופטיקה, הראה איך פוגעות קרני האור בקרנית העין, ויצר אשליות פלאיות של פרספקטיבות חזותיות משתנות בציור 'הסעודה האחרונה'.
 
באמצעות החיבור בין מחקרי האור והאופטיקה לבין האמנות שלו, שכלל לאונרדו את השימוש בהצללה ובפרספקטיבה וידע להציג עצמים הנראים תלת־ממדיים על משטח דו־ממדי. יכולת זו "לגרום למשטח שטוח להציג גוף כאילו יש לו נפח והוא מופרד ממישור זה", אמר לאונרדו, היא "כוונתו הראשונה של הצייר".3 עבודתו אחראית במידה רבה לכך שהתלת־ממדיות נעשתה לחידוש החשוב ביותר של אמנות הרנסנס.
 
עם השנים שקד לאונרדו על חקירותיו המדעיות לא רק בשירות אמנותו אלא גם מתוך דחף משועשע לתהות על יפעתה העמוקה של הבריאה. כשניסה לגבש תיאוריה שתסביר מדוע השמיים נראים כחולים, הוא לא עשה זאת רק כדי להעשיר את ציוריו - הייתה זו סקרנות צרופה, פרטית, ופנאטית להפליא.
 
אולם גם בעודו שקוע במחשבות על תכלת השמיים, המדע של לאונרדו לא נפרד מאמנותו. שניהם יחד שירתו את הלהט שהניע אותו, את הדחף לדעת כל מה שניתן לדעת על העולם — לא פחות מכך! — לרבות את מקומו של האדם בעולם. הוא התפעם משלמותו של הטבע וזיהה את ההרמוניה של תבניותיו, שמופעיהן חוזרים ונראים בתופעות גדולות כקטנות. במחברותיו הוא רשם תלתלי שיער, מערבולות מים ומערבולות אוויר, וניסה להתחקות גם אחר התבניות המתמטיות שאולי טמונות בספירלות כאלה. בביקורי בטירת וינדזור, כשהתבוננתי בעוצמה המסתחררת של רישומי 'המבול' שצייר סמוך לסוף חייו, שאלתי את האוצֵר מרטין קלייטון אם לדעתו לאונרדו יצר אותם כמעשה אמנות או כמעשה מדעי. בעוד השאלה על שפתיי הבנתי כמה היא נואלת. "נראה לי שלאונרדו לא היה עושה הבחנה כזאת," השיב לי.
 
 
 
יצאתי להרפתקת הכתיבה של הספר הזה מפני שלאונרדו דה וינצ'י הוא בעיניי הדוגמה המובהקת למוטיב המרכזי בכל הביוגרפיות שכתבתי: היכולת ליצור חיבורים בין תחומי ידע שונים — בין אמנות למדע, בין מדעי הרוח לטכנולוגיה — שהיא המפתח לחדשנות, לדמיון ולגאונות. בנג'מין פרנקלין, נושא אחד מספריי, היה מין לאונרדו של תקופתו: אף שלא זכה להשכלה פורמלית, הוא נעשה לאיש אשכולות עתיר דמיון, אדם שהיה המדען, הממציא, הדיפלומט, הסופר והאסטרטג העסקי הטוב ביותר של אמריקה בתקופת הנאורות. הוא הוכיח באמצעות עפיפון כי הברק הוא תופעה חשמלית, והמציא את כליא־הברק שימתן את עוצמתה. הוא התקין משקפיים דו־מוקדיים (ביפוקל), כלי נגינה מקסימים, תנורי בישול עם פליטת רעלים מופחתת, מפות של זרם הגולף ואת הסגנון האמריקני הייחודי של הומור פשוט וביתי. אלברט איינשטיין, ברגעי תסכול שפקדו אותו כשעסק בפיתוח תורת היחסות, היה שולף את כינורו ומנגן מוצרט, והדבר עזר לו להתחבר מחדש אל ההרמוניות של היקום. אצל איידה לָאבְלֵייס, שאת דמותה תיארתי בספרי 'החדשנים', נכרכו יחד הרגישות השירית של אביה, לורד ביירון, עם אהבת אימה ליפי המתמטיקה, והשילוב הזה אפשר לה לראות בעיני רוחה מחשב רב־תכליתי. וסטיב ג'ובס השיק את מוצריו החדשים בלוויית תמונה של שלט הצומת שבו נפגשות האמנויות הליברליות והטכנולוגיה, לאונרדו היה הגיבור שלו. "הוא מצא יופי הן באמנות והן בהנדסה," אמר ג'ובס, "ובזכות היכולת לשלב ביניהן נעשה גאון."4
 
והוא אכן היה גאון: בעל דמיון פרוע, סקרן ונלהב, יצירתי בתחומים רבים ושונים. אך יש להיזהר בשימוש במילה זאת. הדבקת תווית של "גאון" ללאונרדו דווקא מגמדת אותו, מפני שהיא גורמת לו להיראות כאילו ניחן במתת אל. טעות זו עשה הביוגרף הראשון שלו, הצייר בן המאה ה-16 ג'ורג'ו וזארי: "יש שהגרמים השמֵימיים ממטירים את הגדולות שבמתנות על ילודי אישה; תכופות בדרך הטבע, ולעיתים בדרך שלמעלה מן הטבע. יש שבאדם אחד בלבד מצטרפים בשפע יופי, חן וכישרון, עד כי בכל אשר יפנה הלה, כל מעשה ממעשיו הוא כה אלוהי, שבהפליגו הרחק ממעשי שאר בני אדם, מוכח בבירור כי הוא מתת אל נדיבה ולא נקנה ביכולת אנושית."5 רק שכישרונו של לאונרדו היה אנושי, שחושל ברצונו העז ובשאפתנותו. הוא לא קיבל מידי שמיים, כמו ניוטון או איינשטיין, מוח בעל כושר עיבוד כה עצום שאנו בני התמותה לא נוכל אפילו לשערו. הוא לא זכה כמעט להשכלה רשמית, ובקושי ידע לקרוא לטינית או לעשות חילוק ארוך. גאונותו הייתה גאונות מהסוג שאנחנו מסוגלים להבין, ואפילו ללמוד ממנה. היא הייתה מבוססת על כישורים שגם אנחנו יכולים לשאוף לטפח בעצמנו, כמו סקרנות ויכולת התבוננות עצומה. כה רגיש היה דמיונו של לאונרדו, עד שנגע בשולי הפנטזיה — וגם זה משהו שאנו עצמנו יכולים לנסות לשמר בתוכנו ולפתח אצל ילדינו.
 
הפנטזיות של לאונרדו חלחלו לכל דבר שנגע בו: הפקות תיאטרון, תוכניות להסטת נהרות, תכנוני ערים אידיאליות, שרטוטי מכונות תעופה, ולא רק במיזמי ההנדסה שלו אלא גם כמעט בכל היבט של אמנותו. דוגמה לכך היא המכתב לשליט מילנו, מפני שבשלב שבו נכתב המכתב, כישורי ההנדסה הצבאיים של לאונרדו התקיימו בעיקר בראשו. תפקידו הראשון בחצר לא היה ייצור כלי נשק, אלא הפקת חגיגות ותהלוכות ראווה. גם בשיא הצלחתו, רוב מתקני הלחימה והתעופה שתכנן לא היו מעשיים במיוחד, אלא בעיקר נבואיים.
 
תחילה חשבתי שנטייתו של לאונרדו לפנטזיה היא חיסרון, ביטוי לחוסר משמעת ולחוסר חריצות, הקשורים להרגלו לזנוח ציורים וחיבורים בלי לסיימם. במידה מסוימת זה נכון. חזון ללא ביצוע הוא הזיה. אבל עם הזמן למדתי שהמפתח לכוחו היצירתי הוא יכולת זו שלו לטשטש את הקו שבין מציאות לדמיון, כמו טכניקת הסְפוּמאטוֹ שלו המטשטשת את קווי המִתְאָר של עצמים בציור. מיומנות ללא דמיון נעשית צחיחה. לאונרדו ידע לחבר בין התבוננות לדמיון, ויכולת זו הפכה אותו לחדשן המובהק של ההיסטוריה.
 
 
 
נקודת המוצא שלי בספר זה לא הייתה יצירות המופת של לאונרדו אלא דווקא מחברותיו. נדמה לי שתודעתו נחשפת בצורה הטובה ביותר בלמעלה מ-7,200 דפי הרשימות והשרבוטים ששרדו באורח פלא עד היום. מתברר כי נייר הוא טכנולוגיה מופלאה לשימור מידע, שגם כעבור 500 שנה אפשר עדיין לקוראו — מה שלא יקרה כנראה לציוצינו בטוויטר.
 
למרבה המזל לאונרדו לא יכל להרשות לעצמו לבזבז נייר, ולכן גדש את העמודים הללו בשרטוטים ובטקסטים כתובים בכתב ראי, הנראים אקראיים אך מספקים רמזים לדילוגי המחשבה שלו. זה לצד זה דחוסים שם חישובים מתמטיים, מתווים המתארים את חברו הצעיר והשטני, מכונות תעופה, אבזרי תיאטרון, מערבולות מים, מסתמי עורקים, ראשים גרוטסקיים, מלאכים, סיפוֹנים, גבעולים, גולגולות מנוסרות, טיפים לציירים, הערות על העין ועל האופטיקה, כלי נשק, משלים, חידות ושרטוטי הכנה לקראת ציורים. מכל עמוד מסתחרר הברק הרב־תחומי שלו, ומצייר לעינינו תודעה מופלאה המחוללת עם הטבע. מחברותיו הן תיעוד הסקרנות המופתי ביותר שנוצר אי־פעם, מדריך מופלא לאדם שכונה בפי היסטוריון האמנות הנודע קנט קלארק "האדם הסקרן ביותר בהיסטוריה".6
 
בייחוד חביבות עליי רשימות המטלות המופיעות במחברותיו, שמתוכן מבצבצת ומנצנצת הסקרנות העצומה שלו. אחת מהן, מחברת משנות התשעים של המאה ה-15 במילנו, היא רשימת הדברים שרצה ללמוד באותו יום. הסעיף הראשון ברשימה הוא "ממדי מילנו ופרבריה". יש לכך תכלית מעשית, כפי שעולה מסעיף המופיע בהמשך הרשימה: "לרשום את מילנו". מסעיפים אחרים מצטיירת דמות של אדם המנסה ללא הרף למצוא אנשים שמהם יוכל ללמוד: "לבקש ממורה לאריתמטיקה להראות לך איך לרבע משולש... לשאול את ג'נינו התותחן על ביצורי מגדל פֶרארה... לשאול את בֶּנֶדֶטו פּרוֹטינארי איך הולכים על קרח בפלנדריה... למצוא מומחה להידראוליקה וללמוד ממנו איך מתקנים תא שיט, תעלה וטחנה בשיטה הלומברדית... להשיג ממאסטרו ג'ובאני פרַנצֶ'זֶה הצרפתי את מדידות השמש שהבטיח לי."7 צימאון הידע שלו היה בלתי נדלה.
 
שוב ושוב, שנה אחר שנה, מונֶה לאונרדו את הדברים שעליו לעשות וללמוד. כמה מהם כרוכים בהתבוננות מדוקדקת מהסוג שרובנו עושים רק לעיתים נדירות. "לבחון את רגל האווז: אילו הייתה פתוחה תמיד או סגורה תמיד, היצור הזה כלל לא היה מסוגל לנוע." אחרים עוסקים בשאלות מטיפוס "מדוע השמיים כחולים", שעניינם תופעות כה שכיחות עד שרובנו לא נעצור לתהות על קנקנן. "מדוע הדג במים מהיר יותר מהציפור בשמיים, כשמן הראוי שיהיה להפך, שהרי המים כבדים ודחוסים יותר מן האוויר?"8
 
הטובות ביותר ברשימותיו הן השאלות הנראות אקראיות לחלוטין. "לתאר לשון של נקר," הוא מורה לעצמו.9 מי היה מחליט יום אחד, ללא סיבה נראית לעין, שמתחשק לו לדעת איך נראית לשונו של נקר? ואיך בכלל מגלים דבר כזה? לאונרדו לא היה זקוק למידע הזה כדי לצייר תמונה, או אפילו כדי להבין את מעוף הציפורים. אבל השאלה קיימת, וכפי שעוד נראה, אכן אפשר ללמוד דברים מרתקים ביותר על לשונו של הנקר. אבל הסיבה העיקרית לרצונו לדעת היא העובדה שהוא לאונרדו: סקרן, נלהב ותמיד מלא פליאה.
 
מוזר מכול הוא הסעיף הבא: "ללכת כל שבת למרחצאות, רואים שם גברים עירומים."10 אפשר לשער שלאונרדו רצה לעשות זאת, הן מסיבות אנטומיות והן מסיבות אסתטיות. אבל האם באמת נדרש להזכיר לעצמו לעשות זאת? הפריט הבא ברשימה הוא: "לנפח ריאות של חזיר ולבדוק אם הן גדלות לרוחב ולאורך או רק לרוחב." כפי שכתב פעם מבקר האמנות של ה'ניו־יורקר' אדם גופניק: "לאונרדו נשאר מוזר, מוזר ללא מתחרים, ואין מה לעשות בנידון."11
 
 
 
החלטתי לכתוב ספר המתבסס על מחברותיו של לאונרדו במטרה להתמודד עם הסוגיות האלה. התחלתי לעלות לרגל למקומות שונים — מילנו, פירנצה, פריז, סיאטל, מדריד, לונדון וטירת וינדזור — ולראות במו עיניי את המחברות המקוריות. בכך הלכתי בעקבות הצו של לאונרדו, לפתוח כל חקירה בהליכה אל המקור עצמו: "מי שיכול ללכת אל המבוע, אינו הולך אל קנקן המים."12 התעמקתי גם באוצר הבלום שלא נחקר כמעט של מאמרים אקדמיים ועבודות דוקטורט שנכתבו על לאונרדו, שכל אחד מהם מייצג שנים ארוכות של עבודה שקדנית בנושאים מוגדרים מאוד. בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז התגלו מחדש הקודקסים של מדריד ב-1965, חלו התפתחויות רבות בניתוח ובפרשנות של כתביו. הטכנולוגיה המודרנית חשפה גם מידע חדש על ציוריו ועל הטכניקות שבהן השתמש.
 
עם העיסוק האינטנסיבי בדמותו של לאונרדו, למדתי להתבונן כמיטב יכולתי בתופעות שמהן נהגתי להתעלם עד אז, ולהקדיש מאמץ מכוון להבחין בדברים בדרכו המיוחדת. כשראיתי את קרני השמש פוגעות בווילונות, דחקתי בעצמי לעצור ולהתבונן בצללים המלטפים את הקפלים. ניסיתי לראות איך האור המשתקף מעצם אחד צובע בעדינות את הצללים של עצם אחר. הבחנתי איך נצנוץ של נקודה מוארת על משטח מבריק נע כשאני מטה את ראשי. כשהסתכלתי בעץ מרוחק ובעץ קרוב, ניסיתי לזהות את קווי הפרספקטיבה. כשראיתי מערבולת של מים, השוויתי אותה לתלתל שיער. כשלא הצלחתי להבין מושג מתמטי, עשיתי כמיטב יכולתי לדמיינו באופן חזותי. כשראיתי אנשים סועדים, בחנתי את היחס בין תנועותיהם לרגשותיהם. כשראיתי שמץ של חיוך עולה על פניה של אישה, ניסיתי לתהות על חידותיה הפנימיות.
 
לא, אפילו לא התקרבתי להיות לאונרדו, לרכוש את תובנותיו או לפתח ולו קורטוב מכישרונותיו. לא התקרבתי כהוא זה להיות מסוגל לתכנן דאון, להמציא דרך חדשה לשרטט מפות או לצייר את ה'מונה ליזה'. נאלצתי לדחוק בעצמי לגלות סקרנות אמיתית בלשונו של הנקר. ובכל זאת למדתי מלאונרדו איך התשוקה להתפעל מן העולם שבו אנו נתקלים מדי יום עשויה להעשיר כל רגע מחיינו.
 
 
 
קיימים שלושה חיבורים מרכזיים מוקדמים על לאונרדו, פרי עטם של אנשים שהיו כמעט בני זמנו. הצייר ג'ורג'ו וזארי, שנולד ב-1511 (שמונה שנים לפני מותו של לאונרדו), כתב ב-1550 את החיבור האמיתי הראשון על תולדות האמנות, 'חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר', וב-1568 פרסם מהדורה מתוקנת על סמך ראיונות נוספים עם אנשים שהכירו את לאונרדו, לרבות תלמידו פרנצ'סקו מלצי.13 וזארי, שהיה איש פירנצה חדור להט לאומי, העניק ללאונרדו, ובמיוחד למיכלאנג'לו, יחס חיובי באופן מוגזם על יצירת מה שהוא כינה, לראשונה בדפוס, "רנסנס" באמנות.14 כפי שאמר הקלברי פין על מרק טוויין, וזארי אולי הגזים בדברים מסוימים, אבל בעיקר דיבר אמת. כל היתר הוא מזיגה של רכילות, קישוטים, המצאות ושגיאות בתום לב. הבעיה היא לדעת איזו מן האנקדוטות הציוריות — למשל הסיפור על מורהו של לאונרדו שהשליך ארצה את מכחולו מתוך יראת כבוד לתלמידו — שייכת לאיזה סוג.
 
כתב יד אנונימי שנכתב בשנות הארבעים של המאה ה-16, המכונה 'אנונימו גדיאנו' (Anonimo Gaddiano) על שם המשפחה שהחזיקה בו בעבר, כולל פרטים פיקנטיים על לאונרדו ועל בני פירנצה אחרים. גם כאן דומה שכמה מן הקביעות — למשל, שלאונרדו חי ועבד עם לורנצו דה מדיצ'י — אינן אמת צרופה, אך הן מספקות פרטים ססגוניים שנשמעים נכונים, למשל שלאונרדו אהב ללבוש טוניקות ורודות שהגיעו רק עד ברכיו, וזאת בתקופה שגברים נהגו ללבוש בגדים ארוכים.15
 
המקור המוקדם השלישי נכתב בידי ג'אן פאולו לוֹמאצוֹ, צייר שאיבד את מאור עיניו ועבר לכתיבת ספרים. בשנת 1560 בקירוב הוא כתב חיבור שלא פורסם בשם 'חלומות וטיעונים', ולימים, בשנת 1584, פרסם חיבור עב כרס על אמנות. הוא היה תלמידו של צייר שהכיר את לאונרדו וראיין את מלצי תלמידו של לאונרדו, ולפיכך הייתה לו גישה לסיפורים ממקור ראשון. לומאצו מגלה פרטים רבים במיוחד על נטיותיו המיניות של לאונרדו. תיאורים קצרים יותר על לאונרדו מופיעים גם בכתביהם של שניים מבני זמנו, סוחר מפירנצה בשם אנטוניו בִּילִי ורופא והיסטוריון איטלקי בשם פאולו ג'וֹביוֹ.
 
רבים מאותם תיאורים מוקדמים מציינים את מראהו של לאונרדו ואת אישיותו. הוא מתואר כגבר בעל יופי ועידון רב, שעורר תשומת לב. הייתה לו רעמה גולשת של תלתלי זהב, מבנה שרירי וכוח גופני ניכר, והוא נשא את עצמו בחן כשרכב על סוס או כששוטט ברחובות העיר בבגדיו הצבעוניים. ה'אנונימו' מספר כי "לאונרדו, יפה נפש ויפה מראה, ניחן בפרופורציות נאות ובחן רב". זאת ועוד, הוא היה איש שיחה מקסים וחובב טבע ונודע ביחסו החביב והעדין הן לבני אדם והן לבעלי חיים.
 
פרטים מסוימים הקשורים אל לאונרדו אינם חד־משמעיים כל כך. במהלך המחקר שערכתי גיליתי כי סביב עובדות רבות על חייו של לאונרדו, החל במקום לידתו וכלה בתמונת מותו, התפתחו מחלוקות, מיתוסים ומסתורין. בספר זה אני מנסה לתאר את העובדות כמיטב שיפוטי, אך מתאר גם את המחלוקות ואת טיעוני הנגד.
 
להפתעתי, ואחר כך לשמחתי, גיליתי גם שלאונרדו לא היה תמיד ענק. הוא עשה טעויות. הוא סטה לא פעם לדרכים צדדיות, כשהתחקה אחר בעיות מתמטיות שהסיחו אותו מעיסוקיו העיקריים וגזלו זמן רב. מן המפורסמות היא כי הוא הותיר ציורים רבים לא גמורים, והידועים שבהם הם 'הערצת חכמי הקדם' [הנקראת גם 'הערצת האמגושים'], 'הירונימוס הקדוש במדבר' ו'קרב אנגיארי'. כיוון שכך, לכל היותר 15 ציורים מיוחסים לו כיום במלואם או בעיקרם.16
 
לאונרדו נחשב בעיני בני זמנו לאדם חביב ועדין, אך לפעמים נחשפו בו צדדים אפלים ומופרעים. מחברותיו ורישומיו פותחים צוהר אל מוחו הקודח, עתיר הדמיון, הפרוע והנשגב לפעמים. אילו היה סטודנט בתחילת המאה ה-21, אולי היה מקבל תרופות שיקלו את תנודות מצב רוחו ואת הפרעת הקשב שלו. אין צורך להיצמד לדימוי של "האמן כגאון מטורף", כדי להבין שלמזלנו לאונרדו נאבק באמצעיו שלו עם השדים הפנימיים שלו בעודו מעורר מרבצם את הדרקונים שלו.
 
באחת החידות החריגות מתוך מחברותיו מופיע הרמז הבא: "דמויות ענק יופיעו בדמות אדם, וככל שנתקרב אליהן כן יתמעטו ממדיהן העצומים." התשובה: "הצל שמטיל האדם בלילה בעזרת אור."17 אמנם אפשר לומר כך גם על לאונרדו, אך אני סבור שדמותו אינה מתמעטת בעקבות הגילוי שהוא בן אנוש. הצללים שבו והממשות שלו ראויים להצטייר במלוא גודלם. פגמיו ומוזרויותיו מאפשרים לנו להתייחס אליו, להרגיש שאולי נוכל לחקותם, ולהעריך עוד יותר את רגעי הניצחון שלו.
 
המאה ה-15 — המאה של לאונרדו וקולומבוס וגוטנברג — הייתה תקופה של חדשנות, של גילויים ושל התפשטות הידע בזכות טכנולוגיות חדשות. בקצרה, היא דמתה לתקופתנו. דווקא משום כך נוכל ללמוד הרבה מלאונרדו. יכולתו לשלב אמנות, מדע, טכנולוגיה ודמיון מהווה עד היום מרשם ליצירתיות. הוא הדין גם בקלות שבה קיבל את חריגותו: בן מחוץ לנישואים, הומוסקסואל, צמחוני, איטר, אדם שדעתו מוסחת בקלות, לפעמים כופר. פירנצה של המאה ה-15 נהנתה מפריחה אדירה מפני שלא דחתה אנשים מסוגו. מעל לכול, סקרנותו הבלתי נלאית של לאונרדו וניסיונותיו להתחקות אחרי תופעות רבות מזכירים לנו כמה חשוב להנחיל — הן לנו והן לילדינו — לא רק את קבלת הידע, אלא גם את הנכונות להטיל בו ספק — להשתמש בדמיון, וכמו חריגים ומורדים רבים בכל תקופה, לחשוב אחרת.
 
 
 
 
ילדות
וינצ'י, 1452-1464
 
התמזל מזלו של לאונרדו דָה וינצ'י והוא נולד מחוץ למסגרת הנישואים. אלמלא כן היה מיועד להיות נוטריון, כדרכו של כל בן בכור מוכר במשפחתו זה לפחות חמישה דורות.
 
השורשים הידועים של משפחתו מגיעים עד לתחילת המאה ה-14. אבי־אבי־אבי־סבו, מיקֶלֶה, היה נוטריון בעיירה ההררית וינצ'י שבטוסקנה, כ-27 קילומטרים מערבית לפירנצה.002 עם השגשוג בכלכלת המסחר של איטליה החלו נוטריונים למלא תפקיד חשוב בניסוח חוזים מסחריים, מכירת קרקעות, רישום צוואות ומסמכים משפטיים אחרים בלטינית, שאותם עיטרו לא פעם בהתייחסויות היסטוריות ובסלסולים ספרותיים.
 
002 יש המכנים את לאונרדו דָה וינצ'י בטעות "דה וינצ'י", כאילו היה זה שם משפחתו ולא תואר שפירושו "בן וינצ'י". עם זאת, למרות טענת הטהרנים, אין בכך כל בעיה. בתקופתו של לאונרדו החלו האיטלקים להסדיר ולרשום את השימוש בשמות משפחה שעברו מדור לדור, ורבים מאלה, דוגמת גֶ'נוֹבֶזֶה (בן ג'נובה) או דיקַפּריו (בן קַפּרי), נלקחו משמות ערי המוצא. הן לאונרדו והן אביו פיירו הרבו להוסיף לשמותיהם את התואר "דה וינצ'י". כשלאונרדו עבר למילנו, צוין שמו בכתובים בידי חברו, משורר החצר ברנרדו בֶּלינצ'וני, כ"לאונרדו וינצ'י הפלורנטיני [בן פירנצה]".
 
הואיל ומיקלה היה נוטריון, הוא היה זכאי לתואר הכבוד "סֶר" (Ser) ולפיכך נודע בשם סר מיקלה דה וינצ'י. בנו ונכדו היו נוטריונים מצליחים אף יותר ממנו, והנכד אף שימש בתפקיד המנהלי הבכיר ביותר בפירנצה "הקַנְצֶ'לְיֶרֶה של פירנצה". יורשו, אנטוניו, סטה מהמסלול שהוכתב לו. הוא השתמש בתואר הכבוד "סר" ונשא לאישה בת של נוטריון, אך דומה שלא ניחן בשאפתנות של בני דה וינצ'י. רוב חייו נהנה מהכנסות המשפחה מקרקעות, שעובדו בידי אריסים והפיקו יבול צנוע של יין, שמן זית וחיטה.
 
בנו של אנטוניו, פיירו, פיצה על אדישותו של אביו בפעילות שאפתנית בפּיסטוֹלָה ובפיזה, וב-1451 בקירוב, בהיותו בן 25, השתקע בפירנצה. בחוזה שניסח כנוטריון באותה שנה מצוין מענו "בפַּלאצוֹ דֶל פּוֹדֶסטָה", הלוא הוא בניין המָגיסטרָטים (כיום מוזיאון בַּרגֶ'לוֹ) השוכן מול מושב השלטון, הפלאצו דֶלָה סיניורייה. בתפקידו כנוטריון פעל בשליחותם של רבים מהמנזרים ומהמסדרים הדתיים של העיר, למען הקהילה היהודית, ולפחות במקרה אחד למען משפחת מדיצ'י.18
 
באחד מביקוריו בווינצ'י קשר פיירו קשרים עם צעירה מקומית, בת איכרים רווקה, ובאביב 1452 נולד לשניים בן. אנטוניו, סבו של הילד, השתמש באופן נדיר בסמכותו הנוטריונית ותיעד בכתב יד את לידת הילד בתחתית הדף האחרון של מחברת שהשתייכה לסבו. "1452: נולד לי נכד, בנו של סר פיירו בני, ביום 15 באפריל, שבת, בשעה השלישית של הלילה [בערך 22:00]. הוא נושא את השם לאונרדו."19
 
 
 
אימו של לאונרדו לא נחשבה בעיני אנטוניו ראויה להיזכר בשמה ברישום הלידה או בכל רישום אחר של הלידה או של ההטבלה. ממסמכי מס כעבור חמש שנים אנו למדים רק מהו שמה הפרטי, קטרינה. זהותה הייתה חידה בעיני החוקרים המודרניים במשך שנים רבות. על פי הסברה היא הייתה כבת 25, וכמה חוקרים שיערו שהייתה שפחה ערבית ואולי שפחה סינית.20
 
למעשה הייתה זו נערה יתומה וענייה בת 16 מאזור וינצ'י ושמה קטרינה ליפּי. היסטוריון האמנות מרטין קמפ מאוקספורד וחוקר הארכיונים ג'וזפה פַּלאנטי מפירנצה חשפו ב-2017 תיעוד של הרקע שממנו באה21 — הוכחה לכך שיש עדיין מה לגלות על לאונרדו. קטרינה נולדה בשנת 1436 למשפחת איכרים דלה והתייתמה בהיותה בת 14. היא ואחיה הפעוט עברו לגור בבית סבתם, אך גם הסבתא מתה שנה אחר כך, ב-1451. קטרינה, שנותרה לבדה והיה עליה לדאוג לעצמה ולאחיה, ניהלה ביולי של אותה שנה קשר עם פיירו דה וינצ'י בן ה-24, שהיה גבר חשוב ומצליח.
 
הסיכוי שיינשאו היה קלוש. קטרינה אמנם תוארה בידי אחד הביוגרפים הראשונים של לאונרדו כבת ל"שושלת דם טובה",22 אך השתייכה למעמד חברתי שונה ופיירו היה כנראה מאורס כבר לאישה שאותה הוא עתיד לשאת ושנחשבה שידוך ראוי יותר: נערה בת 16 ושמה אַלבּייֶרָה, בתו של יצרן נעליים חשוב מפירנצה. הוא ואלביירה נישאו שמונה חודשים אחרי הולדתו של לאונרדו. הנישואים, שהניבו יתרונות חברתיים ומקצועיים לשני הצדדים, לרבות חוזה הנדוניה, הוסדרו כנראה עוד לפני לידתו של לאונרדו.
 
כדי למנוע בעיות ולמען הנוחות, זמן קצר אחרי הולדת לאונרדו סייע פיירו לשדך את קטרינה לאיכר מקומי ופועל כבשן שהיה קשור למשפחת דה וינצ'י. האיש, אנטוניו די פיירו דל ואקָה, כונה אַקַטַבּריגָה, שפירושו "איש מדון", אם כי למרבה המזל דומה שלא היה כזה.
 
לסביו של לאונרדו מצד אביו ולאביו עצמו היה בית משפחה עם גן קטן בלב הכפר וינצ'י, בצמוד לחומות הטירה. ייתכן שבבית זה נולד לאונרדו, אם כי יש סיבות לחשוב שלא כך היה. נוכחותה של איכרה הרה, ואחר כך מיניקה, במשק הבית הצפוף של משפחת דה וינצ'י, לא הייתה נוחה או ראויה, במיוחד בעיצומו של משא ומתן על נישואים ונדוניה בין סר פיירו לבין משפחה מכובדת מפירנצה.
 
על פי האגדה, וכפי שגורסת תעשיית התיירות המקומית, לאונרדו נולד בבית אריסים עשוי אבן אפורה סמוך לבית משק המצוי כשלושה קילומטרים בהמשך הדרך מווינצ'י, בכפר הקטן אַנקיאנוֹ (Anchiano), שבו שוכן כיום מוזיאון קטן על לאונרדו. חלק מהמקום הוחזק מאז 1412 בידי משפחת פיירו די מַלבוֹטוֹ, שהיה חבר קרוב של בני דה וינצ'י. הוא היה סנדקו של פיירו דה וינצ'י, וב-1452 עתיד לשמש סנדק גם לבנו התינוק של פיירו, לאונרדו — אפשרות סבירה בהחלט, אם לאונרדו אכן נולד בבית השייך לו. המשפחות היו קרובות מאוד. אנטוניו, סבו של לאונרדו, שימש עֵד בחוזה שנגע לחלקים מסוימים מרכושו של פיירו די מלבוטו באַנקיאנוֹ. על פי ההערות הנלוות לחוזה, אנטוניו שהה בבית סמוך ושיחק שש־בש כשהתבקש לבוא ולשמש עד. בשנות השמונים של המאה ה-15 עתיד פיירו דה וינצ'י לקנות חלק מנכס זה.
 
בתקופה שבה נולד לאונרדו התגוררה במקום אימו האלמנה בת ה-70 של פיירו די מלבוטו. אם כך כאן, בכפר הקטן אנקיאנו, כשלושה קילומטרים של הליכה נעימה מהכפר וינצ'י, חיה לבדה בבית משק, ולידו בקתה עלובה, אלמנה שהייתה ידידה נאמנה לשני דורות לפחות של משפחת דה וינצ'י. הבקתה הרעועה (מטעמי מס טענה המשפחה שהיא אינה ראויה למגורי אדם) הייתה אולי מקום המבטחים המושלם לשכן בו את קטרינה בחודשי הריונה, כך לפחות גורס הפולקלור המקומי.23
 
לאונרדו נולד ביום שבת, ולמחרת הוטבל בידי הכומר המקומי בכנסיית הכפר וינצ'י. אגן הטבילה עדיין נמצא שם. למרות נסיבות לידתו היה זה אירוע פומבי גדול. עשרה סנדקים — הרבה יותר מן המקובל בכנסייה — שימשו עדים, בהם פיירו די מלבוטו, ועם האורחים נמנו בני מיטב האצולה המקומית. שבוע אחר כך עזב דה וינצ'י את קטרינה ואת בנם התינוק וחזר לפירנצה, וכבר ביום שני שלאחר מכן ישב במשרדו בעיר וערך מסמכים ללקוחותיו.24
 
לאונרדו עצמו לא הותיר שום עדות על נסיבות לידתו, אך במחברותיו מופיעה התייחסות מסקרנת לברכות שמעניק הטבע לילד שנולד מאהבה. "גבר המקיים יחסים בתוקפנות ובאי נעימות יוליד ילדים רגזניים ולא אמינים," כתב, "אך אם היחסים מתקיימים מתוך אהבה ותשוקה גדולה משני הצדדים, יהיה הילד בעל אינטלקט גדול, שנון, תוסס וחביב."25 יש להניח, או לפחות לקוות, שהוא מנה את עצמו עם בני הסוג השני.
 
את ילדותו חילק לאונרדו בין שני בתים. קטרינה ואקטבריגה השתקעו במשק קטן בעיבורי וינצ'י, והמשיכו לקיים קשרים טובים עם פיירו דה וינצ'י. כעבור 20 שנה עבד אקטבריגה בכבשן שהושכר על ידי פיירו, וברבות השנים שימשו השניים עדים זה לזה בכמה חוזים ושטרי מכר. אחרי לאונרדו נולדו לזוג ארבע בנות ובן אחד. פיירו ואלביירה, לעומתם, היו חשוכי ילדים. למעשה, עד שמלאו ללאונרדו 24 לא היו לפיירו ילדים מלבדו (פיירו השלים את החסר בנישואיו השלישיים והרביעיים והוליד לפחות אחד־עשר ילדים).
 
לאונרדו בן החמש, שאביו חי בעיקר בפירנצה ואימו גידלה משפחה הולכת וגדלה משלה, התגורר לרוב בבית משפחת דה וינצ'י, בחברת סבו שוחר הבטלה אנטוניו ואשתו. במפקד המס של 1457 מנה אנטוניו את האנשים התלויים בו ומתגוררים בביתו, לרבות נכדו: "לאונרדו, בנו של סר פיירו הנ"ל, non legittimo, נולד לו ולקטרינה, היום האישה של אקטבריגה."
 
בבית התגורר גם אחיו הצעיר של פיירו, פרנצ'סקו, שהיה מבוגר מאחיינו לאונרדו ב-15 שנה בלבד. פרנצ'סקו ירש מאביו את האהבה לבילוי שעות בטלות בחיק הטבע, ובמסמך מס תואר בידי אביו כמי ש"מסתובב בווילה באפס מעשה".26 פרנצ'סקו היה דודו האהוב של לאונרדו ולפעמים שימש לו תחליף אב. במהדורה הראשונה של הביוגרפיה שלו כותב וזארי בטעות שתוקנה בהמשך, אך יש לה משמעות מעניינת, שדווקא פיירו הוא דודו של לאונרדו.
 
 
 
"תור הזהב של הממזרים"
כפי שמעיד טקס ההטבלה רב המשתתפים של לאונרדו, ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואים003 לא נתקלו ביחס מבזה מצד החברה. היסטוריון התרבות בן המאה ה-19 יאקוב בורקהרט אף הרחיק לכת וכינה את איטליה של ימי הרנסנס "תור הזהב של הממזרים".27 לידה מחוץ לנישואים לא היוותה מכשול, במיוחד בקרב המעמדות השליטים והאצילים. האפיפיור פיוס השני, שכיהן בתקופה שבה נולד לאונרדו, כתב על ביקורו בפֶרארה כי בין מקבלי פניו היו שבעה נסיכים ממשפחת אֶסטֶה השלטת, בהם הדוכס השליט, שכולם נולדו מחוץ לנישואים. "מעניין לציין," כתב פיוס, "שבמשפחה זו לא הועברה הנסיכות מעולם ליורש חוקי; מזלם של בני הפילגשים שפר עליהם הרבה יותר ממזלם של בני הרעיות."28 (פיוס עצמו הוליד לפחות שני ילדים לא חוקיים). האפיפיור אלכסנדר השישי, שאף הוא כיהן בימי חייו של לאונרדו, החזיק פילגשים רבות והוליד הרבה צאצאים לא חוקיים, בהם צֶ'זָרֶה בּוֹרגָ'ה, לימים קרדינל, מפקד צבאות האפיפיור, מעסיקו של לאונרדו והדמות הניצבת במרכז הספר 'הנסיך' של מקיאוולי.
 
003 ההגדרה בעברית ל"ממזר" שונה, אך משמשת כאן בשל הביטוי במקור, כך גם המונח "ילד לא חוקי", שאין לו משמעות בעברית [המערכת העברית].
 
במעמדות הביניים, לעומת זאת, לא התקבלה הלידה מחוץ לנישואים בשוויון נפש. בניסיון להגן על מעמדם החדש הקימו הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים גילדות, שאכפו על חבריהן מגבלות מוסריות. אמנם היו גילדות שקיבלו לשורותיהן את בניהם מחוץ לנישואים של חבריהן, אך לא כך בגילדה המכובדת Arte dei Giudici e Notai, גילדת השופטים והנוטריונים (שהוקמה ב-1197) ושאליה השתייך אביו של לאונרדו. "הנוטריון היה עד וסופר מורשה," כתב תומאס קין בספרו על ילדים מחוץ לנישואים בפירנצה של הרנסנס. "אמינותו הייתה צריכה להיות מעבר לכל חשד. היה עליו להיות כל כולו חלק מהזרם המרכזי של החברה."29
 
למגבלות הללו היה גם יתרון. עובדת היותם "בלתי חוקיים" אפשרה לכמה גברים צעירים, רבי דמיון ובעלי מחשבה חופשית, לגלות יצירתיות בתקופה שבה גברה חשיבותה של היצירתיות. בין המשוררים, הציירים והאוּמנים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואים היו פטררקה, בוקאצ'ו, לורנצו גיבֶּרטי, פיליפו ליפי, בנו פיליפינו, לאון בטיסטה אלברטי וכמובן לאונרדו.
 
מי שנולד מחוץ למסגרת הנישואים מצא את עצמו במצב מורכב ולא תמיד ברור. "הממזרים היו חלק מהמשפחה, אך לא לגמרי, ומעמדם היה אפוא בעייתי," כתב קין. עובדה זו סייעה לכמה מהם — או אילצה אותם — להיות הרפתקנים יותר ולמצוא פתרונות מאולתרים. לאונרדו היה בן למשפחה ממעמד הביניים, ויחד עם זאת היה נפרד ממנה. כסופרים ואמנים רבים הוא גדל בתחושה שהוא חלק מהעולם, אך גם מרוחק ממנו. מצב הביניים הזה נגע גם לירושה: שילוב של חוקים סותרים ותקדימים משפטיים מנוגדים יצר מצב שבו לא היה ברור אם בן שנולד מחוץ למסגרת הנישואים יכול להיות יורש, כפי שעתיד לאונרדו לגלות כעבור שנים רבות, במאבקיו המשפטיים עם אחיו החורגים. "התמודדות עם אי בהירויות כאלה הייתה מסימני ההיכר של החיים בעיר־מדינה בימי הרנסנס," הסביר קין. "היה לה קשר עם הפעילות היצירתית המפורסמת של עיר כמו פירנצה בתחומי האמנויות וההומניזם."30
 
הואיל וגילדת הנוטריונים של פירנצה לא התירה את הצטרפותם של אנשים שנחשבו non legittimo, ידע לאונרדו להשתמש באינסטינקטים של רישום פרטים שהוטבעו בשושלת המשפחתית זה דורות ויחד עם זאת להיות חופשי לספק את שאיפותיו היצירתיות. למרבה המזל. אילו נעשה נוטריון לא היה מצליח במיוחד: הוא נטה להשתעמם מהר ודעתו הוסחה בקלות, במיוחד כאשר משהו איבד את היצירתיות שבו ונעשה לעניין שבשגרה.31
 
 
 
תלמיד הניסיון
עובדת היותו ילד מחוץ לנישואים הקנתה ללאונרדו יתרון נוסף: הוא לא נשלח לאחד ממוסדות החינוך שבהם רכשו בעלי המקצועות החופשיים והסוחרים השאפתניים המלוטשים של תחילת הרנסנס את השפה הלטינית ולמדו את כתבי הקלסיקונים ולימודים הומניסטיים.32 פרט להכשרה בסיסית במתמטיקה מסחרית, רכש לאונרדו את עיקר השכלתו בכוחות עצמו. לא פעם הפגין יחס כמו מתגונן בשאלת השכלתו וכינה את עצמו בשמץ של אירוניה "לא איש ספר". יחד עם זאת, הוא התגאה בהיותו תלמיד הניסיון וההתנסות בשל העובדה שנמנעה ממנו השכלה פורמלית. פעם חתם בשם Leonardo da Vinci, disscepolo della sperientia33 - תלמיד הניסיון. חוסר ההשכלה הפורמלית הקנה לו את היכולת לחשיבה חופשית ומנע ממנו להשתעבד לחשיבה המסורתית. במחברותיו הרשה לעצמו למתוח ביקורת תקיפה על אותם שוטים נפוחים שזלזלו בו בשל כך:
 
 
 
ידוע אדע כי בשל היותי לא איש ספר, עלולים אנשים מחוצפים מסוימים לחשוב שבידם להאשימני, לטעון שאין לי השכלה. טיפשים שכמותם! [...] הם מתהלכים בראש חוצות נפוחים ויהירים, לבושי מחלצות ומקושטים לא בזכות מאמציהם שלהם, אלא בזכות מאמצי אחרים [...] הם אומרים שלא אוכל לבטא כהלכה את מה שאני מבקש לתאר, מפני שלא רכשתי את השכלתי מן הספרים - אך אינם יודעים שהנושאים שלי מחייבים ניסיון ולא מילים של אחרים.34
 
 
 
במצב עניינים זה נחסך מלאונרדו הצורך להתמודד עם לימודים עיוניים ודתיים עבשים או עם הדוֹגמות שהצטברו במהלך אלף השנים של ימי הביניים, מאז ירידת קרנם של המדע הקלסי ושל החשיבה המקורית. העובדה שלא היה עליו מורא הסמכות, ושהוא היה מוכן לקרוא תיגר על החוכמה המקובלת, עתידה לטעת בו גישה אמפירית להבנת הטבע, גישה שהקדימה את השיטה המדעית שתתפתח יותר ממאה שנים אחר כך אצל בייקון וגלילאו. שיטתו הייתה מבוססת על ניסוי, על סקרנות ועל היכולת להשתאות מתופעות שרובנו כמעט לא נעצור אפילו להתבונן בהן בתום שנות הפליאה של חיינו.
 
לצד כל אלה ניחן לאונרדו בתשוקה עזה וביכולת אדירה להתבונן בפלאי הטבע. הוא דחק בעצמו לקלוט צורות וצללים בדייקנות מפליאה. הוא הצטיין במיוחד בהבנת התנועה — מתנודת כנף ועד הנד העפעף המביע רגש בפני האדם. על בסיס זה יצר ניסויים, שחלקם נערכו במחשבתו, אחרים באמצעות איורים ומעטים בחפצים ממשיים. "תחילה אערוך כמה ניסויים ואז אמשיך הלאה," הודיע, "שכן בכוונתי להיוועץ תחילה בניסיון, ואחר כך להראות ולנמק מדוע יפעל הניסוי הזה דווקא בדרך זו."35
 
הייתה זו תקופה מצוינת להיוולד עם שאיפות וכישרונות כאלה. ב-1452 נפתח בית הדפוס של יוהנס גוטנברג, ועד מהרה החלו רבים נוספים להשתמש בהמצאתו להדפסת ספרים העתידים להעצים אנשים חסרי השכלה אך מבריקים דוגמת לאונרדו. איטליה עמדה בפתחה של תקופה נדירה של 40 שנה, שבה לא נלחמו ערי־המדינה זו בזו עד לאבדון. עם מעבר הכוח מאצולת הקרקעות אל הסוחרים והבנקאים העירוניים, שהפיקו תועלת מהתפתחויות בתחום המשפט, החשבונאות, האשראי והביטוח, נרשם גידול חד באוריינות, בידיעת החישוב ובהכנסות. הטורקים העותמנים עמדו לכבוש את קונסטנטינופול, צעד שעתיד להבריח לאיטליה המוני מהגרים מלומדים ובידיהם צרורות של כתבי יד שאצרו בתוכם את חוכמת אוקלידס, תלמי, אפלטון ואריסטו. סמוך לשנת הולדתו של לאונרדו נולדו גם כריסטופר קולומבוס ואמריגו וֶספּוּצ'י, העתידים להוביל את עידן הגילויים. פירנצה, על מעמד הסוחרים המשגשג שלה והפטרונים השואפים למעמד, נעשתה לערש אמנות הרנסנס וההומניזם.
 
 
 
זיכרונות ילדות
לאונרדו רשם את הזיכרון החי ביותר שנצר משחר ילדותו כעבור 50 שנה, כשחקר את מעוף הציפורים. הוא כתב אז על הדַיָה, ציפור דמוית נץ, בעלת זנב מפוצל וכנפיים ארוכות ואלגנטיות המאפשרות לה להתרומם באוויר ולדאות. לאונרדו התבונן בה במבטו החד וקלט איך היא פורשת את כנפיה ואיך היא מותחת את זנבה ומנמיכה אותו לצורך נחיתה.36 התמונה הזאת עוררה בו זיכרון מימי הינקות: "דומה שנגזר עליי לכתוב על הדיה, שכן בין זיכרונותיי המוקדמים ביותר, מימי ינקותי, נדמה היה לי שבשוכבי בעריסה קרבה אליי דיה ופתחה בזנבה את פי ונקשה בזנבה פעמים אחדות בין שפתיי."37 כמו דברים רבים שנבעו ממוחו של לאונרדו, יש כאן קרוב לוודאי מרקחת הכוללת גם מרכיבים של פנטזיה וריאליזם מאגי. קשה להעלות על הדעת שציפור אכן נחתה על עריסה ופערה בזנבה פיו של תינוק, ודומה שלאונרדו מכיר בכך כשהוא משתמש במילים "נדמה היה לי", כמו היה זה ספק חלום.
 
כל הדברים הללו — ילדוּת עם שתי אימהות, אב נעדר בדרך כלל ומפגש אוראלי דמוי חלום עם חבטות זנב — עשויים לשמש חומר נפלא לניתוח פסיכולוגי, כפי שאכן קרה — עם פרויד עצמו. ב-1910 השתמש פרויד בסיפור הדיה כבסיס לספרון שכתב, 'זיכרון הילדות של לאונרדו דה וינצ'י'.38
 
פרויד מתחיל את הניתוח ברגל שמאל, כשהוא משתמש בתרגום גרמני משובש לדברי לאונרדו ובו העוף נקרא נשר ולא דיה. על סמך השיבוש הזה הוא פותח בהסבר ארוך ונפתל על הסמליות של הנשר במצרים העתיקה ועל היחסים האטימולוגיים בין המילים "נשר" ו"אימא", דיון חסר כל רלוונטיות ואף מביך, כפי שהודה פרויד לימים.39 אבל אם נניח לערבוביה הזואולוגית, הטיעון המרכזי בניתוח של פרויד היה שהמילה "זנב" בשפות רבות, לרבות איטלקית (coda) היא מילת עגה לתיאור איבר הזכרות, ושהזיכרון שעליו סיפר לאונרדו קשור להומוסקסואליות שלו. "הסיטואציה הכלולה בפנטזיה, הנשר הפותח את פיו של הילד ותוקף אותו בזנבו, מקבילה למושג fellatio (מין אוראלי)," כתב פרויד. לאונרדו, על פי השערתו, תיעל את תשוקותיו הכבושות ליצירתיות קדחתנית, אך הותיר עבודות רבות לא גמורות מפני שהיה עצור.
 
פרשנויות אלה הולידו כמה ביקורות קטלניות. זכורה במיוחד ביקורתו של היסטוריון האמנות מאייר שפירו,40 ודומה, בעיניי לפחות, שהן חושפות את פרויד יותר משהן חושפות את לאונרדו. ביוגרפים צריכים להיזהר בבואם לערוך פסיכואנליזה לאדם שחי 500 שנים לפני זמנם. ייתכן שהזיכרון דמוי החלום של לאונרדו רק שיקף את העניין הרב שגילה כל חייו במעוף הציפורים, ושמצא לו כאן ביטוי כזה. אין גם צורך באדם בשיעור קומתו של פרויד כדי להבין שדחפים מיניים עשויים, בתהליך של עידון, להפוך לשאפתנות ולנטיות אחרות. לאונרדו עצמו אמר זאת. "הלהט האינטלקטואלי," כתב באחת ממחברותיו, "מכבה את החושניות."41
 
מקור טוב יותר לבחינת אופיו של לאונרדו והגורמים שהניעו אותו ועיצבו את דמותו הוא זיכרון פרטי מתועד נוסף, הפעם על טיול שערך בסביבות פירנצה. לאונרדו מספר על מערה חשוכה שנקרתה בדרכו והוא התלבט אם להיכנס אליה. "זמן מה שוטטתי בין סלעים קודרים ואז הגעתי לפתחה של מערה גדולה, ומולה נעצרתי, נדהם," כתב. "רכנתי לכאן ולשם בניסיון לראות אם אוכל לגלות משהו בפנים, אבל החשכה שבפנים מנעה זאת. פתאום ניעורו בי שני רגשות סותרים, פחד ותשוקה — פחד מפני חשכת המערה המאיימת ותשוקה לראות אם יש בפנים משהו נפלא."42
 
ידה של התשוקה הייתה על העליונה. סקרנותו הבלתי נלאית ניצחה, ולאונרדו נכנס למערה. בפנים, טמון בתוך הדופן, גילה מאובן של לווייתן. "הו, כלי אדיר של הטבע, שחייתָ פעם בעולם," כתב, "לשווא היה כוחך העצום."43 היו חוקרים שראו בכך תיאור של טיול על כנפי הדמיון, או אלתור על משהו שכתב סֶנֶקָה. אבל דף המחברת שבו נכתבו הדברים, וגם הדפים הסמוכים, מלאים תיאורים של רבדים של צדפים מאובנים, ובטוסקנה אכן התגלו עצמות לווייתן מאובנות למכביר.44
 
הלווייתן המאובן עורר בלאונרדו חזון קודר של אחד מפחדיו העמוקים ביותר, מבול אפוקליפטי. מעבר לדף תיאר את הכוח המשחית שהיה אצור פעם באותו לווייתן מת: "הצלפתָ בעוצם סנפיריך המסתעפים והמבזיקים ובזנבך המפוצל, וסערות הפתע שחוללת בים היכו בספינות והשקיעו אותן במצולות." ואז נתפס לרוח פילוסופית: "הו, הזמן, אתה המשחית חיש קל את כל הדברים, כמה מלכים הפלת, כמה עמים, כמה תמורות שינו מדינות ונסיבות מאז גווע דג מופלא זה."
 
בשלב זה התמקדו פחדיו של לאונרדו בתחום שונה מאוד מהסכנות הפוטנציאליות האורבות בתוך מערות. הם נגרמו דווקא מפחד קיומי לנוכח כוחות ההרס של הטבע. הוא החל לרשום בקדחתנות בחֶרֶט כסף על נייר אדמדם ותיאר אפוקליפסה שראשיתה במים וסופה באש. "בנהרות יאזלו המים, האדמה לא תניב עוד ירק, השדות לא יכוסו עוד דגן מתנועע, בעלי החיים יגוועו משלא ימצאו עוד עשב רענן למרעה," כתב. "האדמה הדשנה והפורייה תבוא בהכרח אל קיצה ביסוד האש, ואז פניה ייוותרו חרוכים עד אפר, וכך ייתם כל הטבע עלי אדמות."45
 
המערה החשוכה שאליה נאלץ לאונרדו להיכנס בשל סקרנותו הציעה לו שפע של תגליות מדעיות ופנטזיות משתוללות, והוא עתיד לשזור אותן אלה באלה לאורך כל חייו. הוא יעמוד בסערות שונות, חיצוניות ופנימיות, ויתייצב פנים אל פנים מול נבכיהן האפלים ביותר של האדמה ושל הנפש. אבל תשוקתו להכיר את הטבע תדחף אותו תמיד לגילויים חדשים. אמנותו עתידה לתת ביטוי להתפעלותו ולחרדתו, החל בציור שבו הוא מתאר את הירונימוס הקדוש מתייסר ליד פי המערה וכלה ברישומיו ובכתיבתו על מבול אפוקליפטי.

וולטר אייזקסון

וולטר אייזקסון (באנגלית: Walter Isaacson; נולד ב-20 במאי 1952) הוא סופר וביוגרף יהודי אמריקאי. היה היו"ר והמנכ"ל של רשת CNN ועורך המשנה של המגזין טיים. מכהן כיום כנשיא ומנכ"ל מכון המדיניות אספן (Aspen) בוושינגטון. כתב ביוגרפיות על הנרי קיסינג'ר, בנג'מין פרנקלין, אלברט איינשטיין וסטיב ג'ובס. זוכה אות הרצאת ג'פרסון לשנת 2014.

עוד על הספר

  • תרגום: ברוריה בן־ברוך
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2019
  • קטגוריה: ביוגרפיה
  • מספר עמודים: 439 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 19 דק'
לאונרדו דה וינצ'י וולטר אייזקסון
הקדמה 
גם לצייר אני יודע
 
בערך בתקופה שבה הגיע לגיל 30, שלב המעודד חשבון נפש מסוים, כתב לאונרדו דה וינצ'י לשליט מילנו מכתב ובו הסביר מדוע כדאי לשליט להעסיקו. עד אז הוא זכה להצלחה צנועה כצייר בפירנצה, אך התקשה להשלים את העבודות שהוזמנו ממנו וניסה למצוא אפיקי פעולה חדשים. בעשר הפסקאות הראשונות של המכתב הוא משווק את כישורי ההנדסה שלו, לרבות את יכולתו לתכנן גשרים, נתיבי מים, תותחים, כלי רכב משוריינים ומבני ציבור. רק בפסקה ה-11, וגם שם רק בסופה, הוא מציין כי הוא גם צייר. "כך גם בציור, אני יכול לעשות כל דבר אפשרי," כתב.1
 
והוא אכן יכול. הוא עתיד ליצור שניים מהציורים המפורסמים ביותר בהיסטוריה, 'הסעודה האחרונה' וה'מונה ליזה'. אבל בעיני עצמו הוא היה מדען ומהנדס לא פחות מצייר. בלהט שהיה בו מן השעשוע וגם מן האובססיה, שקד על הכנת איורים חדשניים של אנטומיה, מאובנים, ציפורים, הלב, מכונות תעופה, אופטיקה, בוטניקה, גיאולוגיה, זרמי מים וכלי נשק. בכך היה להתגלמות איש הרנסנס, דמות מופת לכל מי שהאמין כי "מפעלותיו האינסופיים של הטבע", בניסוחו, נשזרים יחדיו לכלל אחדות עתירת תבניות מופלאות.2 בזכות היכולת הזאת לשלב אמנות ומדע, שסמלה הוא רישום הגבר בעל הפרופורציות המושלמות הניצב בפישוק איברים בתוך מעגל וריבוע — 'האדם הוויטְרוּבִי' — היה לאונרדו דה וינצ'י לגאון היצירתי ביותר בתולדות האדם.
 
חקירותיו המדעיות העשירו והזינו את אמנותו. הוא קילף את הבשר מעל פניהן של גופות כדי לשרטט את השרירים המניעים את השפתיים, ואז צייר את החיוך הנודע ביותר בעולם. הוא חקר גולגולות אדם, הכין רישומים מרובדים של העצמות ושל השיניים, והצליח לבטא היטב את ייסורי הגוף השלדי בציור 'הירונימוס הקדוש במדבר'. הוא התעמק במתמטיקה של האופטיקה, הראה איך פוגעות קרני האור בקרנית העין, ויצר אשליות פלאיות של פרספקטיבות חזותיות משתנות בציור 'הסעודה האחרונה'.
 
באמצעות החיבור בין מחקרי האור והאופטיקה לבין האמנות שלו, שכלל לאונרדו את השימוש בהצללה ובפרספקטיבה וידע להציג עצמים הנראים תלת־ממדיים על משטח דו־ממדי. יכולת זו "לגרום למשטח שטוח להציג גוף כאילו יש לו נפח והוא מופרד ממישור זה", אמר לאונרדו, היא "כוונתו הראשונה של הצייר".3 עבודתו אחראית במידה רבה לכך שהתלת־ממדיות נעשתה לחידוש החשוב ביותר של אמנות הרנסנס.
 
עם השנים שקד לאונרדו על חקירותיו המדעיות לא רק בשירות אמנותו אלא גם מתוך דחף משועשע לתהות על יפעתה העמוקה של הבריאה. כשניסה לגבש תיאוריה שתסביר מדוע השמיים נראים כחולים, הוא לא עשה זאת רק כדי להעשיר את ציוריו - הייתה זו סקרנות צרופה, פרטית, ופנאטית להפליא.
 
אולם גם בעודו שקוע במחשבות על תכלת השמיים, המדע של לאונרדו לא נפרד מאמנותו. שניהם יחד שירתו את הלהט שהניע אותו, את הדחף לדעת כל מה שניתן לדעת על העולם — לא פחות מכך! — לרבות את מקומו של האדם בעולם. הוא התפעם משלמותו של הטבע וזיהה את ההרמוניה של תבניותיו, שמופעיהן חוזרים ונראים בתופעות גדולות כקטנות. במחברותיו הוא רשם תלתלי שיער, מערבולות מים ומערבולות אוויר, וניסה להתחקות גם אחר התבניות המתמטיות שאולי טמונות בספירלות כאלה. בביקורי בטירת וינדזור, כשהתבוננתי בעוצמה המסתחררת של רישומי 'המבול' שצייר סמוך לסוף חייו, שאלתי את האוצֵר מרטין קלייטון אם לדעתו לאונרדו יצר אותם כמעשה אמנות או כמעשה מדעי. בעוד השאלה על שפתיי הבנתי כמה היא נואלת. "נראה לי שלאונרדו לא היה עושה הבחנה כזאת," השיב לי.
 
 
 
יצאתי להרפתקת הכתיבה של הספר הזה מפני שלאונרדו דה וינצ'י הוא בעיניי הדוגמה המובהקת למוטיב המרכזי בכל הביוגרפיות שכתבתי: היכולת ליצור חיבורים בין תחומי ידע שונים — בין אמנות למדע, בין מדעי הרוח לטכנולוגיה — שהיא המפתח לחדשנות, לדמיון ולגאונות. בנג'מין פרנקלין, נושא אחד מספריי, היה מין לאונרדו של תקופתו: אף שלא זכה להשכלה פורמלית, הוא נעשה לאיש אשכולות עתיר דמיון, אדם שהיה המדען, הממציא, הדיפלומט, הסופר והאסטרטג העסקי הטוב ביותר של אמריקה בתקופת הנאורות. הוא הוכיח באמצעות עפיפון כי הברק הוא תופעה חשמלית, והמציא את כליא־הברק שימתן את עוצמתה. הוא התקין משקפיים דו־מוקדיים (ביפוקל), כלי נגינה מקסימים, תנורי בישול עם פליטת רעלים מופחתת, מפות של זרם הגולף ואת הסגנון האמריקני הייחודי של הומור פשוט וביתי. אלברט איינשטיין, ברגעי תסכול שפקדו אותו כשעסק בפיתוח תורת היחסות, היה שולף את כינורו ומנגן מוצרט, והדבר עזר לו להתחבר מחדש אל ההרמוניות של היקום. אצל איידה לָאבְלֵייס, שאת דמותה תיארתי בספרי 'החדשנים', נכרכו יחד הרגישות השירית של אביה, לורד ביירון, עם אהבת אימה ליפי המתמטיקה, והשילוב הזה אפשר לה לראות בעיני רוחה מחשב רב־תכליתי. וסטיב ג'ובס השיק את מוצריו החדשים בלוויית תמונה של שלט הצומת שבו נפגשות האמנויות הליברליות והטכנולוגיה, לאונרדו היה הגיבור שלו. "הוא מצא יופי הן באמנות והן בהנדסה," אמר ג'ובס, "ובזכות היכולת לשלב ביניהן נעשה גאון."4
 
והוא אכן היה גאון: בעל דמיון פרוע, סקרן ונלהב, יצירתי בתחומים רבים ושונים. אך יש להיזהר בשימוש במילה זאת. הדבקת תווית של "גאון" ללאונרדו דווקא מגמדת אותו, מפני שהיא גורמת לו להיראות כאילו ניחן במתת אל. טעות זו עשה הביוגרף הראשון שלו, הצייר בן המאה ה-16 ג'ורג'ו וזארי: "יש שהגרמים השמֵימיים ממטירים את הגדולות שבמתנות על ילודי אישה; תכופות בדרך הטבע, ולעיתים בדרך שלמעלה מן הטבע. יש שבאדם אחד בלבד מצטרפים בשפע יופי, חן וכישרון, עד כי בכל אשר יפנה הלה, כל מעשה ממעשיו הוא כה אלוהי, שבהפליגו הרחק ממעשי שאר בני אדם, מוכח בבירור כי הוא מתת אל נדיבה ולא נקנה ביכולת אנושית."5 רק שכישרונו של לאונרדו היה אנושי, שחושל ברצונו העז ובשאפתנותו. הוא לא קיבל מידי שמיים, כמו ניוטון או איינשטיין, מוח בעל כושר עיבוד כה עצום שאנו בני התמותה לא נוכל אפילו לשערו. הוא לא זכה כמעט להשכלה רשמית, ובקושי ידע לקרוא לטינית או לעשות חילוק ארוך. גאונותו הייתה גאונות מהסוג שאנחנו מסוגלים להבין, ואפילו ללמוד ממנה. היא הייתה מבוססת על כישורים שגם אנחנו יכולים לשאוף לטפח בעצמנו, כמו סקרנות ויכולת התבוננות עצומה. כה רגיש היה דמיונו של לאונרדו, עד שנגע בשולי הפנטזיה — וגם זה משהו שאנו עצמנו יכולים לנסות לשמר בתוכנו ולפתח אצל ילדינו.
 
הפנטזיות של לאונרדו חלחלו לכל דבר שנגע בו: הפקות תיאטרון, תוכניות להסטת נהרות, תכנוני ערים אידיאליות, שרטוטי מכונות תעופה, ולא רק במיזמי ההנדסה שלו אלא גם כמעט בכל היבט של אמנותו. דוגמה לכך היא המכתב לשליט מילנו, מפני שבשלב שבו נכתב המכתב, כישורי ההנדסה הצבאיים של לאונרדו התקיימו בעיקר בראשו. תפקידו הראשון בחצר לא היה ייצור כלי נשק, אלא הפקת חגיגות ותהלוכות ראווה. גם בשיא הצלחתו, רוב מתקני הלחימה והתעופה שתכנן לא היו מעשיים במיוחד, אלא בעיקר נבואיים.
 
תחילה חשבתי שנטייתו של לאונרדו לפנטזיה היא חיסרון, ביטוי לחוסר משמעת ולחוסר חריצות, הקשורים להרגלו לזנוח ציורים וחיבורים בלי לסיימם. במידה מסוימת זה נכון. חזון ללא ביצוע הוא הזיה. אבל עם הזמן למדתי שהמפתח לכוחו היצירתי הוא יכולת זו שלו לטשטש את הקו שבין מציאות לדמיון, כמו טכניקת הסְפוּמאטוֹ שלו המטשטשת את קווי המִתְאָר של עצמים בציור. מיומנות ללא דמיון נעשית צחיחה. לאונרדו ידע לחבר בין התבוננות לדמיון, ויכולת זו הפכה אותו לחדשן המובהק של ההיסטוריה.
 
 
 
נקודת המוצא שלי בספר זה לא הייתה יצירות המופת של לאונרדו אלא דווקא מחברותיו. נדמה לי שתודעתו נחשפת בצורה הטובה ביותר בלמעלה מ-7,200 דפי הרשימות והשרבוטים ששרדו באורח פלא עד היום. מתברר כי נייר הוא טכנולוגיה מופלאה לשימור מידע, שגם כעבור 500 שנה אפשר עדיין לקוראו — מה שלא יקרה כנראה לציוצינו בטוויטר.
 
למרבה המזל לאונרדו לא יכל להרשות לעצמו לבזבז נייר, ולכן גדש את העמודים הללו בשרטוטים ובטקסטים כתובים בכתב ראי, הנראים אקראיים אך מספקים רמזים לדילוגי המחשבה שלו. זה לצד זה דחוסים שם חישובים מתמטיים, מתווים המתארים את חברו הצעיר והשטני, מכונות תעופה, אבזרי תיאטרון, מערבולות מים, מסתמי עורקים, ראשים גרוטסקיים, מלאכים, סיפוֹנים, גבעולים, גולגולות מנוסרות, טיפים לציירים, הערות על העין ועל האופטיקה, כלי נשק, משלים, חידות ושרטוטי הכנה לקראת ציורים. מכל עמוד מסתחרר הברק הרב־תחומי שלו, ומצייר לעינינו תודעה מופלאה המחוללת עם הטבע. מחברותיו הן תיעוד הסקרנות המופתי ביותר שנוצר אי־פעם, מדריך מופלא לאדם שכונה בפי היסטוריון האמנות הנודע קנט קלארק "האדם הסקרן ביותר בהיסטוריה".6
 
בייחוד חביבות עליי רשימות המטלות המופיעות במחברותיו, שמתוכן מבצבצת ומנצנצת הסקרנות העצומה שלו. אחת מהן, מחברת משנות התשעים של המאה ה-15 במילנו, היא רשימת הדברים שרצה ללמוד באותו יום. הסעיף הראשון ברשימה הוא "ממדי מילנו ופרבריה". יש לכך תכלית מעשית, כפי שעולה מסעיף המופיע בהמשך הרשימה: "לרשום את מילנו". מסעיפים אחרים מצטיירת דמות של אדם המנסה ללא הרף למצוא אנשים שמהם יוכל ללמוד: "לבקש ממורה לאריתמטיקה להראות לך איך לרבע משולש... לשאול את ג'נינו התותחן על ביצורי מגדל פֶרארה... לשאול את בֶּנֶדֶטו פּרוֹטינארי איך הולכים על קרח בפלנדריה... למצוא מומחה להידראוליקה וללמוד ממנו איך מתקנים תא שיט, תעלה וטחנה בשיטה הלומברדית... להשיג ממאסטרו ג'ובאני פרַנצֶ'זֶה הצרפתי את מדידות השמש שהבטיח לי."7 צימאון הידע שלו היה בלתי נדלה.
 
שוב ושוב, שנה אחר שנה, מונֶה לאונרדו את הדברים שעליו לעשות וללמוד. כמה מהם כרוכים בהתבוננות מדוקדקת מהסוג שרובנו עושים רק לעיתים נדירות. "לבחון את רגל האווז: אילו הייתה פתוחה תמיד או סגורה תמיד, היצור הזה כלל לא היה מסוגל לנוע." אחרים עוסקים בשאלות מטיפוס "מדוע השמיים כחולים", שעניינם תופעות כה שכיחות עד שרובנו לא נעצור לתהות על קנקנן. "מדוע הדג במים מהיר יותר מהציפור בשמיים, כשמן הראוי שיהיה להפך, שהרי המים כבדים ודחוסים יותר מן האוויר?"8
 
הטובות ביותר ברשימותיו הן השאלות הנראות אקראיות לחלוטין. "לתאר לשון של נקר," הוא מורה לעצמו.9 מי היה מחליט יום אחד, ללא סיבה נראית לעין, שמתחשק לו לדעת איך נראית לשונו של נקר? ואיך בכלל מגלים דבר כזה? לאונרדו לא היה זקוק למידע הזה כדי לצייר תמונה, או אפילו כדי להבין את מעוף הציפורים. אבל השאלה קיימת, וכפי שעוד נראה, אכן אפשר ללמוד דברים מרתקים ביותר על לשונו של הנקר. אבל הסיבה העיקרית לרצונו לדעת היא העובדה שהוא לאונרדו: סקרן, נלהב ותמיד מלא פליאה.
 
מוזר מכול הוא הסעיף הבא: "ללכת כל שבת למרחצאות, רואים שם גברים עירומים."10 אפשר לשער שלאונרדו רצה לעשות זאת, הן מסיבות אנטומיות והן מסיבות אסתטיות. אבל האם באמת נדרש להזכיר לעצמו לעשות זאת? הפריט הבא ברשימה הוא: "לנפח ריאות של חזיר ולבדוק אם הן גדלות לרוחב ולאורך או רק לרוחב." כפי שכתב פעם מבקר האמנות של ה'ניו־יורקר' אדם גופניק: "לאונרדו נשאר מוזר, מוזר ללא מתחרים, ואין מה לעשות בנידון."11
 
 
 
החלטתי לכתוב ספר המתבסס על מחברותיו של לאונרדו במטרה להתמודד עם הסוגיות האלה. התחלתי לעלות לרגל למקומות שונים — מילנו, פירנצה, פריז, סיאטל, מדריד, לונדון וטירת וינדזור — ולראות במו עיניי את המחברות המקוריות. בכך הלכתי בעקבות הצו של לאונרדו, לפתוח כל חקירה בהליכה אל המקור עצמו: "מי שיכול ללכת אל המבוע, אינו הולך אל קנקן המים."12 התעמקתי גם באוצר הבלום שלא נחקר כמעט של מאמרים אקדמיים ועבודות דוקטורט שנכתבו על לאונרדו, שכל אחד מהם מייצג שנים ארוכות של עבודה שקדנית בנושאים מוגדרים מאוד. בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז התגלו מחדש הקודקסים של מדריד ב-1965, חלו התפתחויות רבות בניתוח ובפרשנות של כתביו. הטכנולוגיה המודרנית חשפה גם מידע חדש על ציוריו ועל הטכניקות שבהן השתמש.
 
עם העיסוק האינטנסיבי בדמותו של לאונרדו, למדתי להתבונן כמיטב יכולתי בתופעות שמהן נהגתי להתעלם עד אז, ולהקדיש מאמץ מכוון להבחין בדברים בדרכו המיוחדת. כשראיתי את קרני השמש פוגעות בווילונות, דחקתי בעצמי לעצור ולהתבונן בצללים המלטפים את הקפלים. ניסיתי לראות איך האור המשתקף מעצם אחד צובע בעדינות את הצללים של עצם אחר. הבחנתי איך נצנוץ של נקודה מוארת על משטח מבריק נע כשאני מטה את ראשי. כשהסתכלתי בעץ מרוחק ובעץ קרוב, ניסיתי לזהות את קווי הפרספקטיבה. כשראיתי מערבולת של מים, השוויתי אותה לתלתל שיער. כשלא הצלחתי להבין מושג מתמטי, עשיתי כמיטב יכולתי לדמיינו באופן חזותי. כשראיתי אנשים סועדים, בחנתי את היחס בין תנועותיהם לרגשותיהם. כשראיתי שמץ של חיוך עולה על פניה של אישה, ניסיתי לתהות על חידותיה הפנימיות.
 
לא, אפילו לא התקרבתי להיות לאונרדו, לרכוש את תובנותיו או לפתח ולו קורטוב מכישרונותיו. לא התקרבתי כהוא זה להיות מסוגל לתכנן דאון, להמציא דרך חדשה לשרטט מפות או לצייר את ה'מונה ליזה'. נאלצתי לדחוק בעצמי לגלות סקרנות אמיתית בלשונו של הנקר. ובכל זאת למדתי מלאונרדו איך התשוקה להתפעל מן העולם שבו אנו נתקלים מדי יום עשויה להעשיר כל רגע מחיינו.
 
 
 
קיימים שלושה חיבורים מרכזיים מוקדמים על לאונרדו, פרי עטם של אנשים שהיו כמעט בני זמנו. הצייר ג'ורג'ו וזארי, שנולד ב-1511 (שמונה שנים לפני מותו של לאונרדו), כתב ב-1550 את החיבור האמיתי הראשון על תולדות האמנות, 'חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר', וב-1568 פרסם מהדורה מתוקנת על סמך ראיונות נוספים עם אנשים שהכירו את לאונרדו, לרבות תלמידו פרנצ'סקו מלצי.13 וזארי, שהיה איש פירנצה חדור להט לאומי, העניק ללאונרדו, ובמיוחד למיכלאנג'לו, יחס חיובי באופן מוגזם על יצירת מה שהוא כינה, לראשונה בדפוס, "רנסנס" באמנות.14 כפי שאמר הקלברי פין על מרק טוויין, וזארי אולי הגזים בדברים מסוימים, אבל בעיקר דיבר אמת. כל היתר הוא מזיגה של רכילות, קישוטים, המצאות ושגיאות בתום לב. הבעיה היא לדעת איזו מן האנקדוטות הציוריות — למשל הסיפור על מורהו של לאונרדו שהשליך ארצה את מכחולו מתוך יראת כבוד לתלמידו — שייכת לאיזה סוג.
 
כתב יד אנונימי שנכתב בשנות הארבעים של המאה ה-16, המכונה 'אנונימו גדיאנו' (Anonimo Gaddiano) על שם המשפחה שהחזיקה בו בעבר, כולל פרטים פיקנטיים על לאונרדו ועל בני פירנצה אחרים. גם כאן דומה שכמה מן הקביעות — למשל, שלאונרדו חי ועבד עם לורנצו דה מדיצ'י — אינן אמת צרופה, אך הן מספקות פרטים ססגוניים שנשמעים נכונים, למשל שלאונרדו אהב ללבוש טוניקות ורודות שהגיעו רק עד ברכיו, וזאת בתקופה שגברים נהגו ללבוש בגדים ארוכים.15
 
המקור המוקדם השלישי נכתב בידי ג'אן פאולו לוֹמאצוֹ, צייר שאיבד את מאור עיניו ועבר לכתיבת ספרים. בשנת 1560 בקירוב הוא כתב חיבור שלא פורסם בשם 'חלומות וטיעונים', ולימים, בשנת 1584, פרסם חיבור עב כרס על אמנות. הוא היה תלמידו של צייר שהכיר את לאונרדו וראיין את מלצי תלמידו של לאונרדו, ולפיכך הייתה לו גישה לסיפורים ממקור ראשון. לומאצו מגלה פרטים רבים במיוחד על נטיותיו המיניות של לאונרדו. תיאורים קצרים יותר על לאונרדו מופיעים גם בכתביהם של שניים מבני זמנו, סוחר מפירנצה בשם אנטוניו בִּילִי ורופא והיסטוריון איטלקי בשם פאולו ג'וֹביוֹ.
 
רבים מאותם תיאורים מוקדמים מציינים את מראהו של לאונרדו ואת אישיותו. הוא מתואר כגבר בעל יופי ועידון רב, שעורר תשומת לב. הייתה לו רעמה גולשת של תלתלי זהב, מבנה שרירי וכוח גופני ניכר, והוא נשא את עצמו בחן כשרכב על סוס או כששוטט ברחובות העיר בבגדיו הצבעוניים. ה'אנונימו' מספר כי "לאונרדו, יפה נפש ויפה מראה, ניחן בפרופורציות נאות ובחן רב". זאת ועוד, הוא היה איש שיחה מקסים וחובב טבע ונודע ביחסו החביב והעדין הן לבני אדם והן לבעלי חיים.
 
פרטים מסוימים הקשורים אל לאונרדו אינם חד־משמעיים כל כך. במהלך המחקר שערכתי גיליתי כי סביב עובדות רבות על חייו של לאונרדו, החל במקום לידתו וכלה בתמונת מותו, התפתחו מחלוקות, מיתוסים ומסתורין. בספר זה אני מנסה לתאר את העובדות כמיטב שיפוטי, אך מתאר גם את המחלוקות ואת טיעוני הנגד.
 
להפתעתי, ואחר כך לשמחתי, גיליתי גם שלאונרדו לא היה תמיד ענק. הוא עשה טעויות. הוא סטה לא פעם לדרכים צדדיות, כשהתחקה אחר בעיות מתמטיות שהסיחו אותו מעיסוקיו העיקריים וגזלו זמן רב. מן המפורסמות היא כי הוא הותיר ציורים רבים לא גמורים, והידועים שבהם הם 'הערצת חכמי הקדם' [הנקראת גם 'הערצת האמגושים'], 'הירונימוס הקדוש במדבר' ו'קרב אנגיארי'. כיוון שכך, לכל היותר 15 ציורים מיוחסים לו כיום במלואם או בעיקרם.16
 
לאונרדו נחשב בעיני בני זמנו לאדם חביב ועדין, אך לפעמים נחשפו בו צדדים אפלים ומופרעים. מחברותיו ורישומיו פותחים צוהר אל מוחו הקודח, עתיר הדמיון, הפרוע והנשגב לפעמים. אילו היה סטודנט בתחילת המאה ה-21, אולי היה מקבל תרופות שיקלו את תנודות מצב רוחו ואת הפרעת הקשב שלו. אין צורך להיצמד לדימוי של "האמן כגאון מטורף", כדי להבין שלמזלנו לאונרדו נאבק באמצעיו שלו עם השדים הפנימיים שלו בעודו מעורר מרבצם את הדרקונים שלו.
 
באחת החידות החריגות מתוך מחברותיו מופיע הרמז הבא: "דמויות ענק יופיעו בדמות אדם, וככל שנתקרב אליהן כן יתמעטו ממדיהן העצומים." התשובה: "הצל שמטיל האדם בלילה בעזרת אור."17 אמנם אפשר לומר כך גם על לאונרדו, אך אני סבור שדמותו אינה מתמעטת בעקבות הגילוי שהוא בן אנוש. הצללים שבו והממשות שלו ראויים להצטייר במלוא גודלם. פגמיו ומוזרויותיו מאפשרים לנו להתייחס אליו, להרגיש שאולי נוכל לחקותם, ולהעריך עוד יותר את רגעי הניצחון שלו.
 
המאה ה-15 — המאה של לאונרדו וקולומבוס וגוטנברג — הייתה תקופה של חדשנות, של גילויים ושל התפשטות הידע בזכות טכנולוגיות חדשות. בקצרה, היא דמתה לתקופתנו. דווקא משום כך נוכל ללמוד הרבה מלאונרדו. יכולתו לשלב אמנות, מדע, טכנולוגיה ודמיון מהווה עד היום מרשם ליצירתיות. הוא הדין גם בקלות שבה קיבל את חריגותו: בן מחוץ לנישואים, הומוסקסואל, צמחוני, איטר, אדם שדעתו מוסחת בקלות, לפעמים כופר. פירנצה של המאה ה-15 נהנתה מפריחה אדירה מפני שלא דחתה אנשים מסוגו. מעל לכול, סקרנותו הבלתי נלאית של לאונרדו וניסיונותיו להתחקות אחרי תופעות רבות מזכירים לנו כמה חשוב להנחיל — הן לנו והן לילדינו — לא רק את קבלת הידע, אלא גם את הנכונות להטיל בו ספק — להשתמש בדמיון, וכמו חריגים ומורדים רבים בכל תקופה, לחשוב אחרת.
 
 
 
 
ילדות
וינצ'י, 1452-1464
 
התמזל מזלו של לאונרדו דָה וינצ'י והוא נולד מחוץ למסגרת הנישואים. אלמלא כן היה מיועד להיות נוטריון, כדרכו של כל בן בכור מוכר במשפחתו זה לפחות חמישה דורות.
 
השורשים הידועים של משפחתו מגיעים עד לתחילת המאה ה-14. אבי־אבי־אבי־סבו, מיקֶלֶה, היה נוטריון בעיירה ההררית וינצ'י שבטוסקנה, כ-27 קילומטרים מערבית לפירנצה.002 עם השגשוג בכלכלת המסחר של איטליה החלו נוטריונים למלא תפקיד חשוב בניסוח חוזים מסחריים, מכירת קרקעות, רישום צוואות ומסמכים משפטיים אחרים בלטינית, שאותם עיטרו לא פעם בהתייחסויות היסטוריות ובסלסולים ספרותיים.
 
002 יש המכנים את לאונרדו דָה וינצ'י בטעות "דה וינצ'י", כאילו היה זה שם משפחתו ולא תואר שפירושו "בן וינצ'י". עם זאת, למרות טענת הטהרנים, אין בכך כל בעיה. בתקופתו של לאונרדו החלו האיטלקים להסדיר ולרשום את השימוש בשמות משפחה שעברו מדור לדור, ורבים מאלה, דוגמת גֶ'נוֹבֶזֶה (בן ג'נובה) או דיקַפּריו (בן קַפּרי), נלקחו משמות ערי המוצא. הן לאונרדו והן אביו פיירו הרבו להוסיף לשמותיהם את התואר "דה וינצ'י". כשלאונרדו עבר למילנו, צוין שמו בכתובים בידי חברו, משורר החצר ברנרדו בֶּלינצ'וני, כ"לאונרדו וינצ'י הפלורנטיני [בן פירנצה]".
 
הואיל ומיקלה היה נוטריון, הוא היה זכאי לתואר הכבוד "סֶר" (Ser) ולפיכך נודע בשם סר מיקלה דה וינצ'י. בנו ונכדו היו נוטריונים מצליחים אף יותר ממנו, והנכד אף שימש בתפקיד המנהלי הבכיר ביותר בפירנצה "הקַנְצֶ'לְיֶרֶה של פירנצה". יורשו, אנטוניו, סטה מהמסלול שהוכתב לו. הוא השתמש בתואר הכבוד "סר" ונשא לאישה בת של נוטריון, אך דומה שלא ניחן בשאפתנות של בני דה וינצ'י. רוב חייו נהנה מהכנסות המשפחה מקרקעות, שעובדו בידי אריסים והפיקו יבול צנוע של יין, שמן זית וחיטה.
 
בנו של אנטוניו, פיירו, פיצה על אדישותו של אביו בפעילות שאפתנית בפּיסטוֹלָה ובפיזה, וב-1451 בקירוב, בהיותו בן 25, השתקע בפירנצה. בחוזה שניסח כנוטריון באותה שנה מצוין מענו "בפַּלאצוֹ דֶל פּוֹדֶסטָה", הלוא הוא בניין המָגיסטרָטים (כיום מוזיאון בַּרגֶ'לוֹ) השוכן מול מושב השלטון, הפלאצו דֶלָה סיניורייה. בתפקידו כנוטריון פעל בשליחותם של רבים מהמנזרים ומהמסדרים הדתיים של העיר, למען הקהילה היהודית, ולפחות במקרה אחד למען משפחת מדיצ'י.18
 
באחד מביקוריו בווינצ'י קשר פיירו קשרים עם צעירה מקומית, בת איכרים רווקה, ובאביב 1452 נולד לשניים בן. אנטוניו, סבו של הילד, השתמש באופן נדיר בסמכותו הנוטריונית ותיעד בכתב יד את לידת הילד בתחתית הדף האחרון של מחברת שהשתייכה לסבו. "1452: נולד לי נכד, בנו של סר פיירו בני, ביום 15 באפריל, שבת, בשעה השלישית של הלילה [בערך 22:00]. הוא נושא את השם לאונרדו."19
 
 
 
אימו של לאונרדו לא נחשבה בעיני אנטוניו ראויה להיזכר בשמה ברישום הלידה או בכל רישום אחר של הלידה או של ההטבלה. ממסמכי מס כעבור חמש שנים אנו למדים רק מהו שמה הפרטי, קטרינה. זהותה הייתה חידה בעיני החוקרים המודרניים במשך שנים רבות. על פי הסברה היא הייתה כבת 25, וכמה חוקרים שיערו שהייתה שפחה ערבית ואולי שפחה סינית.20
 
למעשה הייתה זו נערה יתומה וענייה בת 16 מאזור וינצ'י ושמה קטרינה ליפּי. היסטוריון האמנות מרטין קמפ מאוקספורד וחוקר הארכיונים ג'וזפה פַּלאנטי מפירנצה חשפו ב-2017 תיעוד של הרקע שממנו באה21 — הוכחה לכך שיש עדיין מה לגלות על לאונרדו. קטרינה נולדה בשנת 1436 למשפחת איכרים דלה והתייתמה בהיותה בת 14. היא ואחיה הפעוט עברו לגור בבית סבתם, אך גם הסבתא מתה שנה אחר כך, ב-1451. קטרינה, שנותרה לבדה והיה עליה לדאוג לעצמה ולאחיה, ניהלה ביולי של אותה שנה קשר עם פיירו דה וינצ'י בן ה-24, שהיה גבר חשוב ומצליח.
 
הסיכוי שיינשאו היה קלוש. קטרינה אמנם תוארה בידי אחד הביוגרפים הראשונים של לאונרדו כבת ל"שושלת דם טובה",22 אך השתייכה למעמד חברתי שונה ופיירו היה כנראה מאורס כבר לאישה שאותה הוא עתיד לשאת ושנחשבה שידוך ראוי יותר: נערה בת 16 ושמה אַלבּייֶרָה, בתו של יצרן נעליים חשוב מפירנצה. הוא ואלביירה נישאו שמונה חודשים אחרי הולדתו של לאונרדו. הנישואים, שהניבו יתרונות חברתיים ומקצועיים לשני הצדדים, לרבות חוזה הנדוניה, הוסדרו כנראה עוד לפני לידתו של לאונרדו.
 
כדי למנוע בעיות ולמען הנוחות, זמן קצר אחרי הולדת לאונרדו סייע פיירו לשדך את קטרינה לאיכר מקומי ופועל כבשן שהיה קשור למשפחת דה וינצ'י. האיש, אנטוניו די פיירו דל ואקָה, כונה אַקַטַבּריגָה, שפירושו "איש מדון", אם כי למרבה המזל דומה שלא היה כזה.
 
לסביו של לאונרדו מצד אביו ולאביו עצמו היה בית משפחה עם גן קטן בלב הכפר וינצ'י, בצמוד לחומות הטירה. ייתכן שבבית זה נולד לאונרדו, אם כי יש סיבות לחשוב שלא כך היה. נוכחותה של איכרה הרה, ואחר כך מיניקה, במשק הבית הצפוף של משפחת דה וינצ'י, לא הייתה נוחה או ראויה, במיוחד בעיצומו של משא ומתן על נישואים ונדוניה בין סר פיירו לבין משפחה מכובדת מפירנצה.
 
על פי האגדה, וכפי שגורסת תעשיית התיירות המקומית, לאונרדו נולד בבית אריסים עשוי אבן אפורה סמוך לבית משק המצוי כשלושה קילומטרים בהמשך הדרך מווינצ'י, בכפר הקטן אַנקיאנוֹ (Anchiano), שבו שוכן כיום מוזיאון קטן על לאונרדו. חלק מהמקום הוחזק מאז 1412 בידי משפחת פיירו די מַלבוֹטוֹ, שהיה חבר קרוב של בני דה וינצ'י. הוא היה סנדקו של פיירו דה וינצ'י, וב-1452 עתיד לשמש סנדק גם לבנו התינוק של פיירו, לאונרדו — אפשרות סבירה בהחלט, אם לאונרדו אכן נולד בבית השייך לו. המשפחות היו קרובות מאוד. אנטוניו, סבו של לאונרדו, שימש עֵד בחוזה שנגע לחלקים מסוימים מרכושו של פיירו די מלבוטו באַנקיאנוֹ. על פי ההערות הנלוות לחוזה, אנטוניו שהה בבית סמוך ושיחק שש־בש כשהתבקש לבוא ולשמש עד. בשנות השמונים של המאה ה-15 עתיד פיירו דה וינצ'י לקנות חלק מנכס זה.
 
בתקופה שבה נולד לאונרדו התגוררה במקום אימו האלמנה בת ה-70 של פיירו די מלבוטו. אם כך כאן, בכפר הקטן אנקיאנו, כשלושה קילומטרים של הליכה נעימה מהכפר וינצ'י, חיה לבדה בבית משק, ולידו בקתה עלובה, אלמנה שהייתה ידידה נאמנה לשני דורות לפחות של משפחת דה וינצ'י. הבקתה הרעועה (מטעמי מס טענה המשפחה שהיא אינה ראויה למגורי אדם) הייתה אולי מקום המבטחים המושלם לשכן בו את קטרינה בחודשי הריונה, כך לפחות גורס הפולקלור המקומי.23
 
לאונרדו נולד ביום שבת, ולמחרת הוטבל בידי הכומר המקומי בכנסיית הכפר וינצ'י. אגן הטבילה עדיין נמצא שם. למרות נסיבות לידתו היה זה אירוע פומבי גדול. עשרה סנדקים — הרבה יותר מן המקובל בכנסייה — שימשו עדים, בהם פיירו די מלבוטו, ועם האורחים נמנו בני מיטב האצולה המקומית. שבוע אחר כך עזב דה וינצ'י את קטרינה ואת בנם התינוק וחזר לפירנצה, וכבר ביום שני שלאחר מכן ישב במשרדו בעיר וערך מסמכים ללקוחותיו.24
 
לאונרדו עצמו לא הותיר שום עדות על נסיבות לידתו, אך במחברותיו מופיעה התייחסות מסקרנת לברכות שמעניק הטבע לילד שנולד מאהבה. "גבר המקיים יחסים בתוקפנות ובאי נעימות יוליד ילדים רגזניים ולא אמינים," כתב, "אך אם היחסים מתקיימים מתוך אהבה ותשוקה גדולה משני הצדדים, יהיה הילד בעל אינטלקט גדול, שנון, תוסס וחביב."25 יש להניח, או לפחות לקוות, שהוא מנה את עצמו עם בני הסוג השני.
 
את ילדותו חילק לאונרדו בין שני בתים. קטרינה ואקטבריגה השתקעו במשק קטן בעיבורי וינצ'י, והמשיכו לקיים קשרים טובים עם פיירו דה וינצ'י. כעבור 20 שנה עבד אקטבריגה בכבשן שהושכר על ידי פיירו, וברבות השנים שימשו השניים עדים זה לזה בכמה חוזים ושטרי מכר. אחרי לאונרדו נולדו לזוג ארבע בנות ובן אחד. פיירו ואלביירה, לעומתם, היו חשוכי ילדים. למעשה, עד שמלאו ללאונרדו 24 לא היו לפיירו ילדים מלבדו (פיירו השלים את החסר בנישואיו השלישיים והרביעיים והוליד לפחות אחד־עשר ילדים).
 
לאונרדו בן החמש, שאביו חי בעיקר בפירנצה ואימו גידלה משפחה הולכת וגדלה משלה, התגורר לרוב בבית משפחת דה וינצ'י, בחברת סבו שוחר הבטלה אנטוניו ואשתו. במפקד המס של 1457 מנה אנטוניו את האנשים התלויים בו ומתגוררים בביתו, לרבות נכדו: "לאונרדו, בנו של סר פיירו הנ"ל, non legittimo, נולד לו ולקטרינה, היום האישה של אקטבריגה."
 
בבית התגורר גם אחיו הצעיר של פיירו, פרנצ'סקו, שהיה מבוגר מאחיינו לאונרדו ב-15 שנה בלבד. פרנצ'סקו ירש מאביו את האהבה לבילוי שעות בטלות בחיק הטבע, ובמסמך מס תואר בידי אביו כמי ש"מסתובב בווילה באפס מעשה".26 פרנצ'סקו היה דודו האהוב של לאונרדו ולפעמים שימש לו תחליף אב. במהדורה הראשונה של הביוגרפיה שלו כותב וזארי בטעות שתוקנה בהמשך, אך יש לה משמעות מעניינת, שדווקא פיירו הוא דודו של לאונרדו.
 
 
 
"תור הזהב של הממזרים"
כפי שמעיד טקס ההטבלה רב המשתתפים של לאונרדו, ילדים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואים003 לא נתקלו ביחס מבזה מצד החברה. היסטוריון התרבות בן המאה ה-19 יאקוב בורקהרט אף הרחיק לכת וכינה את איטליה של ימי הרנסנס "תור הזהב של הממזרים".27 לידה מחוץ לנישואים לא היוותה מכשול, במיוחד בקרב המעמדות השליטים והאצילים. האפיפיור פיוס השני, שכיהן בתקופה שבה נולד לאונרדו, כתב על ביקורו בפֶרארה כי בין מקבלי פניו היו שבעה נסיכים ממשפחת אֶסטֶה השלטת, בהם הדוכס השליט, שכולם נולדו מחוץ לנישואים. "מעניין לציין," כתב פיוס, "שבמשפחה זו לא הועברה הנסיכות מעולם ליורש חוקי; מזלם של בני הפילגשים שפר עליהם הרבה יותר ממזלם של בני הרעיות."28 (פיוס עצמו הוליד לפחות שני ילדים לא חוקיים). האפיפיור אלכסנדר השישי, שאף הוא כיהן בימי חייו של לאונרדו, החזיק פילגשים רבות והוליד הרבה צאצאים לא חוקיים, בהם צֶ'זָרֶה בּוֹרגָ'ה, לימים קרדינל, מפקד צבאות האפיפיור, מעסיקו של לאונרדו והדמות הניצבת במרכז הספר 'הנסיך' של מקיאוולי.
 
003 ההגדרה בעברית ל"ממזר" שונה, אך משמשת כאן בשל הביטוי במקור, כך גם המונח "ילד לא חוקי", שאין לו משמעות בעברית [המערכת העברית].
 
במעמדות הביניים, לעומת זאת, לא התקבלה הלידה מחוץ לנישואים בשוויון נפש. בניסיון להגן על מעמדם החדש הקימו הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים גילדות, שאכפו על חבריהן מגבלות מוסריות. אמנם היו גילדות שקיבלו לשורותיהן את בניהם מחוץ לנישואים של חבריהן, אך לא כך בגילדה המכובדת Arte dei Giudici e Notai, גילדת השופטים והנוטריונים (שהוקמה ב-1197) ושאליה השתייך אביו של לאונרדו. "הנוטריון היה עד וסופר מורשה," כתב תומאס קין בספרו על ילדים מחוץ לנישואים בפירנצה של הרנסנס. "אמינותו הייתה צריכה להיות מעבר לכל חשד. היה עליו להיות כל כולו חלק מהזרם המרכזי של החברה."29
 
למגבלות הללו היה גם יתרון. עובדת היותם "בלתי חוקיים" אפשרה לכמה גברים צעירים, רבי דמיון ובעלי מחשבה חופשית, לגלות יצירתיות בתקופה שבה גברה חשיבותה של היצירתיות. בין המשוררים, הציירים והאוּמנים שנולדו מחוץ למסגרת הנישואים היו פטררקה, בוקאצ'ו, לורנצו גיבֶּרטי, פיליפו ליפי, בנו פיליפינו, לאון בטיסטה אלברטי וכמובן לאונרדו.
 
מי שנולד מחוץ למסגרת הנישואים מצא את עצמו במצב מורכב ולא תמיד ברור. "הממזרים היו חלק מהמשפחה, אך לא לגמרי, ומעמדם היה אפוא בעייתי," כתב קין. עובדה זו סייעה לכמה מהם — או אילצה אותם — להיות הרפתקנים יותר ולמצוא פתרונות מאולתרים. לאונרדו היה בן למשפחה ממעמד הביניים, ויחד עם זאת היה נפרד ממנה. כסופרים ואמנים רבים הוא גדל בתחושה שהוא חלק מהעולם, אך גם מרוחק ממנו. מצב הביניים הזה נגע גם לירושה: שילוב של חוקים סותרים ותקדימים משפטיים מנוגדים יצר מצב שבו לא היה ברור אם בן שנולד מחוץ למסגרת הנישואים יכול להיות יורש, כפי שעתיד לאונרדו לגלות כעבור שנים רבות, במאבקיו המשפטיים עם אחיו החורגים. "התמודדות עם אי בהירויות כאלה הייתה מסימני ההיכר של החיים בעיר־מדינה בימי הרנסנס," הסביר קין. "היה לה קשר עם הפעילות היצירתית המפורסמת של עיר כמו פירנצה בתחומי האמנויות וההומניזם."30
 
הואיל וגילדת הנוטריונים של פירנצה לא התירה את הצטרפותם של אנשים שנחשבו non legittimo, ידע לאונרדו להשתמש באינסטינקטים של רישום פרטים שהוטבעו בשושלת המשפחתית זה דורות ויחד עם זאת להיות חופשי לספק את שאיפותיו היצירתיות. למרבה המזל. אילו נעשה נוטריון לא היה מצליח במיוחד: הוא נטה להשתעמם מהר ודעתו הוסחה בקלות, במיוחד כאשר משהו איבד את היצירתיות שבו ונעשה לעניין שבשגרה.31
 
 
 
תלמיד הניסיון
עובדת היותו ילד מחוץ לנישואים הקנתה ללאונרדו יתרון נוסף: הוא לא נשלח לאחד ממוסדות החינוך שבהם רכשו בעלי המקצועות החופשיים והסוחרים השאפתניים המלוטשים של תחילת הרנסנס את השפה הלטינית ולמדו את כתבי הקלסיקונים ולימודים הומניסטיים.32 פרט להכשרה בסיסית במתמטיקה מסחרית, רכש לאונרדו את עיקר השכלתו בכוחות עצמו. לא פעם הפגין יחס כמו מתגונן בשאלת השכלתו וכינה את עצמו בשמץ של אירוניה "לא איש ספר". יחד עם זאת, הוא התגאה בהיותו תלמיד הניסיון וההתנסות בשל העובדה שנמנעה ממנו השכלה פורמלית. פעם חתם בשם Leonardo da Vinci, disscepolo della sperientia33 - תלמיד הניסיון. חוסר ההשכלה הפורמלית הקנה לו את היכולת לחשיבה חופשית ומנע ממנו להשתעבד לחשיבה המסורתית. במחברותיו הרשה לעצמו למתוח ביקורת תקיפה על אותם שוטים נפוחים שזלזלו בו בשל כך:
 
 
 
ידוע אדע כי בשל היותי לא איש ספר, עלולים אנשים מחוצפים מסוימים לחשוב שבידם להאשימני, לטעון שאין לי השכלה. טיפשים שכמותם! [...] הם מתהלכים בראש חוצות נפוחים ויהירים, לבושי מחלצות ומקושטים לא בזכות מאמציהם שלהם, אלא בזכות מאמצי אחרים [...] הם אומרים שלא אוכל לבטא כהלכה את מה שאני מבקש לתאר, מפני שלא רכשתי את השכלתי מן הספרים - אך אינם יודעים שהנושאים שלי מחייבים ניסיון ולא מילים של אחרים.34
 
 
 
במצב עניינים זה נחסך מלאונרדו הצורך להתמודד עם לימודים עיוניים ודתיים עבשים או עם הדוֹגמות שהצטברו במהלך אלף השנים של ימי הביניים, מאז ירידת קרנם של המדע הקלסי ושל החשיבה המקורית. העובדה שלא היה עליו מורא הסמכות, ושהוא היה מוכן לקרוא תיגר על החוכמה המקובלת, עתידה לטעת בו גישה אמפירית להבנת הטבע, גישה שהקדימה את השיטה המדעית שתתפתח יותר ממאה שנים אחר כך אצל בייקון וגלילאו. שיטתו הייתה מבוססת על ניסוי, על סקרנות ועל היכולת להשתאות מתופעות שרובנו כמעט לא נעצור אפילו להתבונן בהן בתום שנות הפליאה של חיינו.
 
לצד כל אלה ניחן לאונרדו בתשוקה עזה וביכולת אדירה להתבונן בפלאי הטבע. הוא דחק בעצמו לקלוט צורות וצללים בדייקנות מפליאה. הוא הצטיין במיוחד בהבנת התנועה — מתנודת כנף ועד הנד העפעף המביע רגש בפני האדם. על בסיס זה יצר ניסויים, שחלקם נערכו במחשבתו, אחרים באמצעות איורים ומעטים בחפצים ממשיים. "תחילה אערוך כמה ניסויים ואז אמשיך הלאה," הודיע, "שכן בכוונתי להיוועץ תחילה בניסיון, ואחר כך להראות ולנמק מדוע יפעל הניסוי הזה דווקא בדרך זו."35
 
הייתה זו תקופה מצוינת להיוולד עם שאיפות וכישרונות כאלה. ב-1452 נפתח בית הדפוס של יוהנס גוטנברג, ועד מהרה החלו רבים נוספים להשתמש בהמצאתו להדפסת ספרים העתידים להעצים אנשים חסרי השכלה אך מבריקים דוגמת לאונרדו. איטליה עמדה בפתחה של תקופה נדירה של 40 שנה, שבה לא נלחמו ערי־המדינה זו בזו עד לאבדון. עם מעבר הכוח מאצולת הקרקעות אל הסוחרים והבנקאים העירוניים, שהפיקו תועלת מהתפתחויות בתחום המשפט, החשבונאות, האשראי והביטוח, נרשם גידול חד באוריינות, בידיעת החישוב ובהכנסות. הטורקים העותמנים עמדו לכבוש את קונסטנטינופול, צעד שעתיד להבריח לאיטליה המוני מהגרים מלומדים ובידיהם צרורות של כתבי יד שאצרו בתוכם את חוכמת אוקלידס, תלמי, אפלטון ואריסטו. סמוך לשנת הולדתו של לאונרדו נולדו גם כריסטופר קולומבוס ואמריגו וֶספּוּצ'י, העתידים להוביל את עידן הגילויים. פירנצה, על מעמד הסוחרים המשגשג שלה והפטרונים השואפים למעמד, נעשתה לערש אמנות הרנסנס וההומניזם.
 
 
 
זיכרונות ילדות
לאונרדו רשם את הזיכרון החי ביותר שנצר משחר ילדותו כעבור 50 שנה, כשחקר את מעוף הציפורים. הוא כתב אז על הדַיָה, ציפור דמוית נץ, בעלת זנב מפוצל וכנפיים ארוכות ואלגנטיות המאפשרות לה להתרומם באוויר ולדאות. לאונרדו התבונן בה במבטו החד וקלט איך היא פורשת את כנפיה ואיך היא מותחת את זנבה ומנמיכה אותו לצורך נחיתה.36 התמונה הזאת עוררה בו זיכרון מימי הינקות: "דומה שנגזר עליי לכתוב על הדיה, שכן בין זיכרונותיי המוקדמים ביותר, מימי ינקותי, נדמה היה לי שבשוכבי בעריסה קרבה אליי דיה ופתחה בזנבה את פי ונקשה בזנבה פעמים אחדות בין שפתיי."37 כמו דברים רבים שנבעו ממוחו של לאונרדו, יש כאן קרוב לוודאי מרקחת הכוללת גם מרכיבים של פנטזיה וריאליזם מאגי. קשה להעלות על הדעת שציפור אכן נחתה על עריסה ופערה בזנבה פיו של תינוק, ודומה שלאונרדו מכיר בכך כשהוא משתמש במילים "נדמה היה לי", כמו היה זה ספק חלום.
 
כל הדברים הללו — ילדוּת עם שתי אימהות, אב נעדר בדרך כלל ומפגש אוראלי דמוי חלום עם חבטות זנב — עשויים לשמש חומר נפלא לניתוח פסיכולוגי, כפי שאכן קרה — עם פרויד עצמו. ב-1910 השתמש פרויד בסיפור הדיה כבסיס לספרון שכתב, 'זיכרון הילדות של לאונרדו דה וינצ'י'.38
 
פרויד מתחיל את הניתוח ברגל שמאל, כשהוא משתמש בתרגום גרמני משובש לדברי לאונרדו ובו העוף נקרא נשר ולא דיה. על סמך השיבוש הזה הוא פותח בהסבר ארוך ונפתל על הסמליות של הנשר במצרים העתיקה ועל היחסים האטימולוגיים בין המילים "נשר" ו"אימא", דיון חסר כל רלוונטיות ואף מביך, כפי שהודה פרויד לימים.39 אבל אם נניח לערבוביה הזואולוגית, הטיעון המרכזי בניתוח של פרויד היה שהמילה "זנב" בשפות רבות, לרבות איטלקית (coda) היא מילת עגה לתיאור איבר הזכרות, ושהזיכרון שעליו סיפר לאונרדו קשור להומוסקסואליות שלו. "הסיטואציה הכלולה בפנטזיה, הנשר הפותח את פיו של הילד ותוקף אותו בזנבו, מקבילה למושג fellatio (מין אוראלי)," כתב פרויד. לאונרדו, על פי השערתו, תיעל את תשוקותיו הכבושות ליצירתיות קדחתנית, אך הותיר עבודות רבות לא גמורות מפני שהיה עצור.
 
פרשנויות אלה הולידו כמה ביקורות קטלניות. זכורה במיוחד ביקורתו של היסטוריון האמנות מאייר שפירו,40 ודומה, בעיניי לפחות, שהן חושפות את פרויד יותר משהן חושפות את לאונרדו. ביוגרפים צריכים להיזהר בבואם לערוך פסיכואנליזה לאדם שחי 500 שנים לפני זמנם. ייתכן שהזיכרון דמוי החלום של לאונרדו רק שיקף את העניין הרב שגילה כל חייו במעוף הציפורים, ושמצא לו כאן ביטוי כזה. אין גם צורך באדם בשיעור קומתו של פרויד כדי להבין שדחפים מיניים עשויים, בתהליך של עידון, להפוך לשאפתנות ולנטיות אחרות. לאונרדו עצמו אמר זאת. "הלהט האינטלקטואלי," כתב באחת ממחברותיו, "מכבה את החושניות."41
 
מקור טוב יותר לבחינת אופיו של לאונרדו והגורמים שהניעו אותו ועיצבו את דמותו הוא זיכרון פרטי מתועד נוסף, הפעם על טיול שערך בסביבות פירנצה. לאונרדו מספר על מערה חשוכה שנקרתה בדרכו והוא התלבט אם להיכנס אליה. "זמן מה שוטטתי בין סלעים קודרים ואז הגעתי לפתחה של מערה גדולה, ומולה נעצרתי, נדהם," כתב. "רכנתי לכאן ולשם בניסיון לראות אם אוכל לגלות משהו בפנים, אבל החשכה שבפנים מנעה זאת. פתאום ניעורו בי שני רגשות סותרים, פחד ותשוקה — פחד מפני חשכת המערה המאיימת ותשוקה לראות אם יש בפנים משהו נפלא."42
 
ידה של התשוקה הייתה על העליונה. סקרנותו הבלתי נלאית ניצחה, ולאונרדו נכנס למערה. בפנים, טמון בתוך הדופן, גילה מאובן של לווייתן. "הו, כלי אדיר של הטבע, שחייתָ פעם בעולם," כתב, "לשווא היה כוחך העצום."43 היו חוקרים שראו בכך תיאור של טיול על כנפי הדמיון, או אלתור על משהו שכתב סֶנֶקָה. אבל דף המחברת שבו נכתבו הדברים, וגם הדפים הסמוכים, מלאים תיאורים של רבדים של צדפים מאובנים, ובטוסקנה אכן התגלו עצמות לווייתן מאובנות למכביר.44
 
הלווייתן המאובן עורר בלאונרדו חזון קודר של אחד מפחדיו העמוקים ביותר, מבול אפוקליפטי. מעבר לדף תיאר את הכוח המשחית שהיה אצור פעם באותו לווייתן מת: "הצלפתָ בעוצם סנפיריך המסתעפים והמבזיקים ובזנבך המפוצל, וסערות הפתע שחוללת בים היכו בספינות והשקיעו אותן במצולות." ואז נתפס לרוח פילוסופית: "הו, הזמן, אתה המשחית חיש קל את כל הדברים, כמה מלכים הפלת, כמה עמים, כמה תמורות שינו מדינות ונסיבות מאז גווע דג מופלא זה."
 
בשלב זה התמקדו פחדיו של לאונרדו בתחום שונה מאוד מהסכנות הפוטנציאליות האורבות בתוך מערות. הם נגרמו דווקא מפחד קיומי לנוכח כוחות ההרס של הטבע. הוא החל לרשום בקדחתנות בחֶרֶט כסף על נייר אדמדם ותיאר אפוקליפסה שראשיתה במים וסופה באש. "בנהרות יאזלו המים, האדמה לא תניב עוד ירק, השדות לא יכוסו עוד דגן מתנועע, בעלי החיים יגוועו משלא ימצאו עוד עשב רענן למרעה," כתב. "האדמה הדשנה והפורייה תבוא בהכרח אל קיצה ביסוד האש, ואז פניה ייוותרו חרוכים עד אפר, וכך ייתם כל הטבע עלי אדמות."45
 
המערה החשוכה שאליה נאלץ לאונרדו להיכנס בשל סקרנותו הציעה לו שפע של תגליות מדעיות ופנטזיות משתוללות, והוא עתיד לשזור אותן אלה באלה לאורך כל חייו. הוא יעמוד בסערות שונות, חיצוניות ופנימיות, ויתייצב פנים אל פנים מול נבכיהן האפלים ביותר של האדמה ושל הנפש. אבל תשוקתו להכיר את הטבע תדחף אותו תמיד לגילויים חדשים. אמנותו עתידה לתת ביטוי להתפעלותו ולחרדתו, החל בציור שבו הוא מתאר את הירונימוס הקדוש מתייסר ליד פי המערה וכלה ברישומיו ובכתיבתו על מבול אפוקליפטי.