לאונרדו דה וינצ'י

הקדמה 

גם לצייר אני יודע

 

בערך בתקופה שבה הגיע לגיל 30, שלב המעודד חשבון נפש מסוים, כתב לאונרדו דה וינצ'י לשליט מילנו מכתב ובו הסביר מדוע כדאי לשליט להעסיקו. עד אז הוא זכה להצלחה צנועה כצייר בפירנצה, אך התקשה להשלים את העבודות שהוזמנו ממנו וניסה למצוא אפיקי פעולה חדשים. בעשר הפסקאות הראשונות של המכתב הוא משווק את כישורי ההנדסה שלו, לרבות את יכולתו לתכנן גשרים, נתיבי מים, תותחים, כלי רכב משוריינים ומבני ציבור. רק בפסקה ה-11, וגם שם רק בסופה, הוא מציין כי הוא גם צייר. "כך גם בציור, אני יכול לעשות כל דבר אפשרי," כתב.1

 

והוא אכן יכול. הוא עתיד ליצור שניים מהציורים המפורסמים ביותר בהיסטוריה, 'הסעודה האחרונה' וה'מונה ליזה'. אבל בעיני עצמו הוא היה מדען ומהנדס לא פחות מצייר. בלהט שהיה בו מן השעשוע וגם מן האובססיה, שקד על הכנת איורים חדשניים של אנטומיה, מאובנים, ציפורים, הלב, מכונות תעופה, אופטיקה, בוטניקה, גיאולוגיה, זרמי מים וכלי נשק. בכך היה להתגלמות איש הרנסנס, דמות מופת לכל מי שהאמין כי "מפעלותיו האינסופיים של הטבע", בניסוחו, נשזרים יחדיו לכלל אחדות עתירת תבניות מופלאות.2 בזכות היכולת הזאת לשלב אמנות ומדע, שסמלה הוא רישום הגבר בעל הפרופורציות המושלמות הניצב בפישוק איברים בתוך מעגל וריבוע — 'האדם הוויטְרוּבִי' — היה לאונרדו דה וינצ'י לגאון היצירתי ביותר בתולדות האדם.

 

חקירותיו המדעיות העשירו והזינו את אמנותו. הוא קילף את הבשר מעל פניהן של גופות כדי לשרטט את השרירים המניעים את השפתיים, ואז צייר את החיוך הנודע ביותר בעולם. הוא חקר גולגולות אדם, הכין רישומים מרובדים של העצמות ושל השיניים, והצליח לבטא היטב את ייסורי הגוף השלדי בציור 'הירונימוס הקדוש במדבר'. הוא התעמק במתמטיקה של האופטיקה, הראה איך פוגעות קרני האור בקרנית העין, ויצר אשליות פלאיות של פרספקטיבות חזותיות משתנות בציור 'הסעודה האחרונה'.

 

באמצעות החיבור בין מחקרי האור והאופטיקה לבין האמנות שלו, שכלל לאונרדו את השימוש בהצללה ובפרספקטיבה וידע להציג עצמים הנראים תלת־ממדיים על משטח דו־ממדי. יכולת זו "לגרום למשטח שטוח להציג גוף כאילו יש לו נפח והוא מופרד ממישור זה", אמר לאונרדו, היא "כוונתו הראשונה של הצייר".3 עבודתו אחראית במידה רבה לכך שהתלת־ממדיות נעשתה לחידוש החשוב ביותר של אמנות הרנסנס.

 

עם השנים שקד לאונרדו על חקירותיו המדעיות לא רק בשירות אמנותו אלא גם מתוך דחף משועשע לתהות על יפעתה העמוקה של הבריאה. כשניסה לגבש תיאוריה שתסביר מדוע השמיים נראים כחולים, הוא לא עשה זאת רק כדי להעשיר את ציוריו - הייתה זו סקרנות צרופה, פרטית, ופנאטית להפליא.

 

אולם גם בעודו שקוע במחשבות על תכלת השמיים, המדע של לאונרדו לא נפרד מאמנותו. שניהם יחד שירתו את הלהט שהניע אותו, את הדחף לדעת כל מה שניתן לדעת על העולם — לא פחות מכך! — לרבות את מקומו של האדם בעולם. הוא התפעם משלמותו של הטבע וזיהה את ההרמוניה של תבניותיו, שמופעיהן חוזרים ונראים בתופעות גדולות כקטנות. במחברותיו הוא רשם תלתלי שיער, מערבולות מים ומערבולות אוויר, וניסה להתחקות גם אחר התבניות המתמטיות שאולי טמונות בספירלות כאלה. בביקורי בטירת וינדזור, כשהתבוננתי בעוצמה המסתחררת של רישומי 'המבול' שצייר סמוך לסוף חייו, שאלתי את האוצֵר מרטין קלייטון אם לדעתו לאונרדו יצר אותם כמעשה אמנות או כמעשה מדעי. בעוד השאלה על שפתיי הבנתי כמה היא נואלת. "נראה לי שלאונרדו לא היה עושה הבחנה כזאת," השיב לי.

 

 

 

יצאתי להרפתקת הכתיבה של הספר הזה מפני שלאונרדו דה וינצ'י הוא בעיניי הדוגמה המובהקת למוטיב המרכזי בכל הביוגרפיות שכתבתי: היכולת ליצור חיבורים בין תחומי ידע שונים — בין אמנות למדע, בין מדעי הרוח לטכנולוגיה — שהיא המפתח לחדשנות, לדמיון ולגאונות. בנג'מין פרנקלין, נושא אחד מספריי, היה מין לאונרדו של תקופתו: אף שלא זכה להשכלה פורמלית, הוא נעשה לאיש אשכולות עתיר דמיון, אדם שהיה המדען, הממציא, הדיפלומט, הסופר והאסטרטג העסקי הטוב ביותר של אמריקה בתקופת הנאורות. הוא הוכיח באמצעות עפיפון כי הברק הוא תופעה חשמלית, והמציא את כליא־הברק שימתן את עוצמתה. הוא התקין משקפיים דו־מוקדיים (ביפוקל), כלי נגינה מקסימים, תנורי בישול עם פליטת רעלים מופחתת, מפות של זרם הגולף ואת הסגנון האמריקני הייחודי של הומור פשוט וביתי. אלברט איינשטיין, ברגעי תסכול שפקדו אותו כשעסק בפיתוח תורת היחסות, היה שולף את כינורו ומנגן מוצרט, והדבר עזר לו להתחבר מחדש אל ההרמוניות של היקום. אצל איידה לָאבְלֵייס, שאת דמותה תיארתי בספרי 'החדשנים', נכרכו יחד הרגישות השירית של אביה, לורד ביירון, עם אהבת אימה ליפי המתמטיקה, והשילוב הזה אפשר לה לראות בעיני רוחה מחשב רב־תכליתי. וסטיב ג'ובס השיק את מוצריו החדשים בלוויית תמונה של שלט הצומת שבו נפגשות האמנויות הליברליות והטכנולוגיה, לאונרדו היה הגיבור שלו. "הוא מצא יופי הן באמנות והן בהנדסה," אמר ג'ובס, "ובזכות היכולת לשלב ביניהן נעשה גאון."4

 

והוא אכן היה גאון: בעל דמיון פרוע, סקרן ונלהב, יצירתי בתחומים רבים ושונים. אך יש להיזהר בשימוש במילה זאת. הדבקת תווית של "גאון" ללאונרדו דווקא מגמדת אותו, מפני שהיא גורמת לו להיראות כאילו ניחן במתת אל. טעות זו עשה הביוגרף הראשון שלו, הצייר בן המאה ה-16 ג'ורג'ו וזארי: "יש שהגרמים השמֵימיים ממטירים את הגדולות שבמתנות על ילודי אישה; תכופות בדרך הטבע, ולעיתים בדרך שלמעלה מן הטבע. יש שבאדם אחד בלבד מצטרפים בשפע יופי, חן וכישרון, עד כי בכל אשר יפנה הלה, כל מעשה ממעשיו הוא כה אלוהי, שבהפליגו הרחק ממעשי שאר בני אדם, מוכח בבירור כי הוא מתת אל נדיבה ולא נקנה ביכולת אנושית."5 רק שכישרונו של לאונרדו היה אנושי, שחושל ברצונו העז ובשאפתנותו. הוא לא קיבל מידי שמיים, כמו ניוטון או איינשטיין, מוח בעל כושר עיבוד כה עצום שאנו בני התמותה לא נוכל אפילו לשערו. הוא לא זכה כמעט להשכלה רשמית, ובקושי ידע לקרוא לטינית או לעשות חילוק ארוך. גאונותו הייתה גאונות מהסוג שאנחנו מסוגלים להבין, ואפילו ללמוד ממנה. היא הייתה מבוססת על כישורים שגם אנחנו יכולים לשאוף לטפח בעצמנו, כמו סקרנות ויכולת התבוננות עצומה. כה רגיש היה דמיונו של לאונרדו, עד שנגע בשולי הפנטזיה — וגם זה משהו שאנו עצמנו יכולים לנסות לשמר בתוכנו ולפתח אצל ילדינו.

 

הפנטזיות של לאונרדו חלחלו לכל דבר שנגע בו: הפקות תיאטרון, תוכניות להסטת נהרות, תכנוני ערים אידיאליות, שרטוטי מכונות תעופה, ולא רק במיזמי ההנדסה שלו אלא גם כמעט בכל היבט של אמנותו. דוגמה לכך היא המכתב לשליט מילנו, מפני שבשלב שבו נכתב המכתב, כישורי ההנדסה הצבאיים של לאונרדו התקיימו בעיקר בראשו. תפקידו הראשון בחצר לא היה ייצור כלי נשק, אלא הפקת חגיגות ותהלוכות ראווה. גם בשיא הצלחתו, רוב מתקני הלחימה והתעופה שתכנן לא היו מעשיים במיוחד, אלא בעיקר נבואיים.

 

תחילה חשבתי שנטייתו של לאונרדו לפנטזיה היא חיסרון, ביטוי לחוסר משמעת ולחוסר חריצות, הקשורים להרגלו לזנוח ציורים וחיבורים בלי לסיימם. במידה מסוימת זה נכון. חזון ללא ביצוע הוא הזיה. אבל עם הזמן למדתי שהמפתח לכוחו היצירתי הוא יכולת זו שלו לטשטש את הקו שבין מציאות לדמיון, כמו טכניקת הסְפוּמאטוֹ שלו המטשטשת את קווי המִתְאָר של עצמים בציור. מיומנות ללא דמיון נעשית צחיחה. לאונרדו ידע לחבר בין התבוננות לדמיון, ויכולת זו הפכה אותו לחדשן המובהק של ההיסטוריה.

 

 

 

נקודת המוצא שלי בספר זה לא הייתה יצירות המופת של לאונרדו אלא דווקא מחברותיו. נדמה לי שתודעתו נחשפת בצורה הטובה ביותר בלמעלה מ-7,200 דפי הרשימות והשרבוטים ששרדו באורח פלא עד היום. מתברר כי נייר הוא טכנולוגיה מופלאה לשימור מידע, שגם כעבור 500 שנה אפשר עדיין לקוראו — מה שלא יקרה כנראה לציוצינו בטוויטר.

 

למרבה המזל לאונרדו לא יכל להרשות לעצמו לבזבז נייר, ולכן גדש את העמודים הללו בשרטוטים ובטקסטים כתובים בכתב ראי, הנראים אקראיים אך מספקים רמזים לדילוגי המחשבה שלו. זה לצד זה דחוסים שם חישובים מתמטיים, מתווים המתארים את חברו הצעיר והשטני, מכונות תעופה, אבזרי תיאטרון, מערבולות מים, מסתמי עורקים, ראשים גרוטסקיים, מלאכים, סיפוֹנים, גבעולים, גולגולות מנוסרות, טיפים לציירים, הערות על העין ועל האופטיקה, כלי נשק, משלים, חידות ושרטוטי הכנה לקראת ציורים. מכל עמוד מסתחרר הברק הרב־תחומי שלו, ומצייר לעינינו תודעה מופלאה המחוללת עם הטבע. מחברותיו הן תיעוד הסקרנות המופתי ביותר שנוצר אי־פעם, מדריך מופלא לאדם שכונה בפי היסטוריון האמנות הנודע קנט קלארק "האדם הסקרן ביותר בהיסטוריה".6

 

בייחוד חביבות עליי רשימות המטלות המופיעות במחברותיו, שמתוכן מבצבצת ומנצנצת הסקרנות העצומה שלו. אחת מהן, מחברת משנות התשעים של המאה ה-15 במילנו, היא רשימת הדברים שרצה ללמוד באותו יום. הסעיף הראשון ברשימה הוא "ממדי מילנו ופרבריה". יש לכך תכלית מעשית, כפי שעולה מסעיף המופיע בהמשך הרשימה: "לרשום את מילנו". מסעיפים אחרים מצטיירת דמות של אדם המנסה ללא הרף למצוא אנשים שמהם יוכל ללמוד: "לבקש ממורה לאריתמטיקה להראות לך איך לרבע משולש... לשאול את ג'נינו התותחן על ביצורי מגדל פֶרארה... לשאול את בֶּנֶדֶטו פּרוֹטינארי איך הולכים על קרח בפלנדריה... למצוא מומחה להידראוליקה וללמוד ממנו איך מתקנים תא שיט, תעלה וטחנה בשיטה הלומברדית... להשיג ממאסטרו ג'ובאני פרַנצֶ'זֶה הצרפתי את מדידות השמש שהבטיח לי."7 צימאון הידע שלו היה בלתי נדלה.

 

שוב ושוב, שנה אחר שנה, מונֶה לאונרדו את הדברים שעליו לעשות וללמוד. כמה מהם כרוכים בהתבוננות מדוקדקת מהסוג שרובנו עושים רק לעיתים נדירות. "לבחון את רגל האווז: אילו הייתה פתוחה תמיד או סגורה תמיד, היצור הזה כלל לא היה מסוגל לנוע." אחרים עוסקים בשאלות מטיפוס "מדוע השמיים כחולים", שעניינם תופעות כה שכיחות עד שרובנו לא נעצור לתהות על קנקנן. "מדוע הדג במים מהיר יותר מהציפור בשמיים, כשמן הראוי שיהיה להפך, שהרי המים כבדים ודחוסים יותר מן האוויר?"8

 

הטובות ביותר ברשימותיו הן השאלות הנראות אקראיות לחלוטין. "לתאר לשון של נקר," הוא מורה לעצמו.9 מי היה מחליט יום אחד, ללא סיבה נראית לעין, שמתחשק לו לדעת איך נראית לשונו של נקר? ואיך בכלל מגלים דבר כזה? לאונרדו לא היה זקוק למידע הזה כדי לצייר תמונה, או אפילו כדי להבין את מעוף הציפורים. אבל השאלה קיימת, וכפי שעוד נראה, אכן אפשר ללמוד דברים מרתקים ביותר על לשונו של הנקר. אבל הסיבה העיקרית לרצונו לדעת היא העובדה שהוא לאונרדו: סקרן, נלהב ותמיד מלא פליאה.

 

מוזר מכול הוא הסעיף הבא: "ללכת כל שבת למרחצאות, רואים שם גברים עירומים."10 אפשר לשער שלאונרדו רצה לעשות זאת, הן מסיבות אנטומיות והן מסיבות אסתטיות. אבל האם באמת נדרש להזכיר לעצמו לעשות זאת? הפריט הבא ברשימה הוא: "לנפח ריאות של חזיר ולבדוק אם הן גדלות לרוחב ולאורך או רק לרוחב." כפי שכתב פעם מבקר האמנות של ה'ניו־יורקר' אדם גופניק: "לאונרדו נשאר מוזר, מוזר ללא מתחרים, ואין מה לעשות בנידון."11

 

 

 

החלטתי לכתוב ספר המתבסס על מחברותיו של לאונרדו במטרה להתמודד עם הסוגיות האלה. התחלתי לעלות לרגל למקומות שונים — מילנו, פירנצה, פריז, סיאטל, מדריד, לונדון וטירת וינדזור — ולראות במו עיניי את המחברות המקוריות. בכך הלכתי בעקבות הצו של לאונרדו, לפתוח כל חקירה בהליכה אל המקור עצמו: "מי שיכול ללכת אל המבוע, אינו הולך אל קנקן המים."12 התעמקתי גם באוצר הבלום שלא נחקר כמעט של מאמרים אקדמיים ועבודות דוקטורט שנכתבו על לאונרדו, שכל אחד מהם מייצג שנים ארוכות של עבודה שקדנית בנושאים מוגדרים מאוד. בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז התגלו מחדש הקודקסים של מדריד ב-1965, חלו התפתחויות רבות בניתוח ובפרשנות של כתביו. הטכנולוגיה המודרנית חשפה גם מידע חדש על ציוריו ועל הטכניקות שבהן השתמש.

 

עם העיסוק האינטנסיבי בדמותו של לאונרדו, למדתי להתבונן כמיטב יכולתי בתופעות שמהן נהגתי להתעלם עד אז, ולהקדיש מאמץ מכוון להבחין בדברים בדרכו המיוחדת. כשראיתי את קרני השמש פוגעות בווילונות, דחקתי בעצמי לעצור ולהתבונן בצללים המלטפים את הקפלים. ניסיתי לראות איך האור המשתקף מעצם אחד צובע בעדינות את הצללים של עצם אחר. הבחנתי איך נצנוץ של נקודה מוארת על משטח מבריק נע כשאני מטה את ראשי. כשהסתכלתי בעץ מרוחק ובעץ קרוב, ניסיתי לזהות את קווי הפרספקטיבה. כשראיתי מערבולת של מים, השוויתי אותה לתלתל שיער. כשלא הצלחתי להבין מושג מתמטי, עשיתי כמיטב יכולתי לדמיינו באופן חזותי. כשראיתי אנשים סועדים, בחנתי את היחס בין תנועותיהם לרגשותיהם. כשראיתי שמץ של חיוך עולה על פניה של אישה, ניסיתי לתהות על חידותיה הפנימיות.

 

לא, אפילו לא התקרבתי להיות לאונרדו, לרכוש את תובנותיו או לפתח ולו קורטוב מכישרונותיו. לא התקרבתי כהוא זה להיות מסוגל לתכנן דאון, להמציא דרך חדשה לשרטט מפות או לצייר את ה'מונה ליזה'. נאלצתי לדחוק בעצמי לגלות סקרנות אמיתית בלשונו של הנקר. ובכל זאת למדתי מלאונרדו איך התשוקה להתפעל מן העולם שבו אנו נתקלים מדי יום עשויה להעשיר כל רגע מחיינו.

 

 

 

קיימים שלושה חיבורים מרכזיים מוקדמים על לאונרדו, פרי עטם של אנשים שהיו כמעט בני זמנו. הצייר ג'ורג'ו וזארי, שנולד ב-1511 (שמונה שנים לפני מותו של לאונרדו), כתב ב-1550 את החיבור האמיתי הראשון על תולדות האמנות, 'חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר', וב-1568 פרסם מהדורה מתוקנת על סמך ראיונות נוספים עם אנשים שהכירו את לאונרדו, לרבות תלמידו פרנצ'סקו מלצי.13 וזארי, שהיה איש פירנצה חדור להט לאומי, העניק ללאונרדו, ובמיוחד למיכלאנג'לו, יחס חיובי באופן מוגזם על יצירת מה שהוא כינה, לראשונה בדפוס, "רנסנס" באמנות.14 כפי שאמר הקלברי פין על מרק טוויין, וזארי אולי הגזים בדברים מסוימים, אבל בעיקר דיבר אמת. כל היתר הוא מזיגה של רכילות, קישוטים, המצאות ושגיאות בתום לב. הבעיה היא לדעת איזו מן האנקדוטות הציוריות — למשל הסיפור על מורהו של לאונרדו שהשליך ארצה את מכחולו מתוך יראת כבוד לתלמידו — שייכת לאיזה סוג.

 

כתב יד אנונימי שנכתב בשנות הארבעים של המאה ה-16, המכונה 'אנונימו גדיאנו' (Anonimo Gaddiano) על שם המשפחה שהחזיקה בו בעבר, כולל פרטים פיקנטיים על לאונרדו ועל בני פירנצה אחרים. גם כאן דומה שכמה מן הקביעות — למשל, שלאונרדו חי ועבד עם לורנצו דה מדיצ'י — אינן אמת צרופה, אך הן מספקות פרטים ססגוניים שנשמעים נכונים, למשל שלאונרדו אהב ללבוש טוניקות ורודות שהגיעו רק עד ברכיו, וזאת בתקופה שגברים נהגו ללבוש בגדים ארוכים.15

 

המקור המוקדם השלישי נכתב בידי ג'אן פאולו לוֹמאצוֹ, צייר שאיבד את מאור עיניו ועבר לכתיבת ספרים. בשנת 1560 בקירוב הוא כתב חיבור שלא פורסם בשם 'חלומות וטיעונים', ולימים, בשנת 1584, פרסם חיבור עב כרס על אמנות. הוא היה תלמידו של צייר שהכיר את לאונרדו וראיין את מלצי תלמידו של לאונרדו, ולפיכך הייתה לו גישה לסיפורים ממקור ראשון. לומאצו מגלה פרטים רבים במיוחד על נטיותיו המיניות של לאונרדו. תיאורים קצרים יותר על לאונרדו מופיעים גם בכתביהם של שניים מבני זמנו, סוחר מפירנצה בשם אנטוניו בִּילִי ורופא והיסטוריון איטלקי בשם פאולו ג'וֹביוֹ.

 

רבים מאותם תיאורים מוקדמים מציינים את מראהו של לאונרדו ואת אישיותו. הוא מתואר כגבר בעל יופי ועידון רב, שעורר תשומת לב. הייתה לו רעמה גולשת של תלתלי זהב, מבנה שרירי וכוח גופני ניכר, והוא נשא את עצמו בחן כשרכב על סוס או כששוטט ברחובות העיר בבגדיו הצבעוניים. ה'אנונימו' מספר כי "לאונרדו, יפה נפש ויפה מראה, ניחן בפרופורציות נאות ובחן רב". זאת ועוד, הוא היה איש שיחה מקסים וחובב טבע ונודע ביחסו החביב והעדין הן לבני אדם והן לבעלי חיים.

 

פרטים מסוימים הקשורים אל לאונרדו אינם חד־משמעיים כל כך. במהלך המחקר שערכתי גיליתי כי סביב עובדות רבות על חייו של לאונרדו, החל במקום לידתו וכלה בתמונת מותו, התפתחו מחלוקות, מיתוסים ומסתורין. בספר זה אני מנסה לתאר את העובדות כמיטב שיפוטי, אך מתאר גם את המחלוקות ואת טיעוני הנגד.

 

להפתעתי, ואחר כך לשמחתי, גיליתי גם שלאונרדו לא היה תמיד ענק. הוא עשה טעויות. הוא סטה לא פעם לדרכים צדדיות, כשהתחקה אחר בעיות מתמטיות שהסיחו אותו מעיסוקיו העיקריים וגזלו זמן רב. מן המפורסמות היא כי הוא הותיר ציורים רבים לא גמורים, והידועים שבהם הם 'הערצת חכמי הקדם' [הנקראת גם 'הערצת האמגושים'], 'הירונימוס הקדוש במדבר' ו'קרב אנגיארי'. כיוון שכך, לכל היותר 15 ציורים מיוחסים לו כיום במלואם או בעיקרם.16

 

לאונרדו נחשב בעיני בני זמנו לאדם חביב ועדין, אך לפעמים נחשפו בו צדדים אפלים ומופרעים. מחברותיו ורישומיו פותחים צוהר אל מוחו הקודח, עתיר הדמיון, הפרוע והנשגב לפעמים. אילו היה סטודנט בתחילת המאה ה-21, אולי היה מקבל תרופות שיקלו את תנודות מצב רוחו ואת הפרעת הקשב שלו. אין צורך להיצמד לדימוי של "האמן כגאון מטורף", כדי להבין שלמזלנו לאונרדו נאבק באמצעיו שלו עם השדים הפנימיים שלו בעודו מעורר מרבצם את הדרקונים שלו.

 

באחת החידות החריגות מתוך מחברותיו מופיע הרמז הבא: "דמויות ענק יופיעו בדמות אדם, וככל שנתקרב אליהן כן יתמעטו ממדיהן העצומים." התשובה: "הצל שמטיל האדם בלילה בעזרת אור."17 אמנם אפשר לומר כך גם על לאונרדו, אך אני סבור שדמותו אינה מתמעטת בעקבות הגילוי שהוא בן אנוש. הצללים שבו והממשות שלו ראויים להצטייר במלוא גודלם. פגמיו ומוזרויותיו מאפשרים לנו להתייחס אליו, להרגיש שאולי נוכל לחקותם, ולהעריך עוד יותר את רגעי הניצחון שלו.

 

המאה ה-15 — המאה של לאונרדו וקולומבוס וגוטנברג — הייתה תקופה של חדשנות, של גילויים ושל התפשטות הידע בזכות טכנולוגיות חדשות. בקצרה, היא דמתה לתקופתנו. דווקא משום כך נוכל ללמוד הרבה מלאונרדו. יכולתו לשלב אמנות, מדע, טכנולוגיה ודמיון מהווה עד היום מרשם ליצירתיות. הוא הדין גם בקלות שבה קיבל את חריגותו: בן מחוץ לנישואים, הומוסקסואל, צמחוני, איטר, אדם שדעתו מוסחת בקלות, לפעמים כופר. פירנצה של המאה ה-15 נהנתה מפריחה אדירה מפני שלא דחתה אנשים מסוגו. מעל לכול, סקרנותו הבלתי נלאית של לאונרדו וניסיונותיו להתחקות אחרי תופעות רבות מזכירים לנו כמה חשוב להנחיל — הן לנו והן לילדינו — לא רק את קבלת הידע, אלא גם את הנכונות להטיל בו ספק — להשתמש בדמיון, וכמו חריגים ומורדים רבים בכל תקופה, לחשוב אחרת.