אני לא מכירה את האיש הזה. קמטים חורצים את לחייו סביב פיו הפעור. מצחו נפוח מעל עיניו הצרות. האיש הזה מסוגל לאלימות.
רוק פוגע בפניי כשהוא צורח לעברי את השאלה הזאת. העקבים החשופים שלי מתרוממים מרצפת העץ. הוא מרים אותי לגובה שלו כך שאין לי לאן לברוח. אין לי ברירה אלא להיות עדה לכאב שמעוות את פניו.
אני מרגישה את השפתיים שלי נפרדות ואת הלסת שלי נופלת, אבל עוצמת הקול שלו משתיקה אותי. האחיזה שלו נחלשת מספיק כדי לאפשר לרגליים שלי לחזור ולהרגיש את הרצפה שמתחתיי.
"תעני לי!" עכשיו הוא לוחש.
"לא עשיתי שום דבר." הדמעות מטביעות את דבריי.
הדיבור שלו מדוד. הלוואי שהיה מקלל, קורא לי בשמות. אם הוא היה מאבד שליטה, הייתי מרגיעה אותו. מנהלת משא ומתן. אולי אפילו משכנעת אותו שהכל אי הבנה.
אבל הוא נחוש. השאלות שלו רטוריות. יש אקדח על שולחן האוכל.
היבבות מקפלות אותי לחצי. אני לוחצת את ידי כנגד הקיר, מחפשת משהו להישען עליו, לעמוד.
הוא מושך בידי, מרחיק אותי מהפינה. הברך שלי מוטחת כנגד הקצה החד של המיטה. הוא מושך אותי לעבר שולחן הכתיבה העשוי עץ אלון, ואל הלפטופ הפתוח. המסמך הפוגעני מרצד על המסך.
"את מצפה ממני להאמין שזה צירוף מקרים?" האצבע שלו דוקרת את המסך.
"זה סיפור," אני אומרת. "זה רק סיפור."
למרות שאני רואה את היד בזווית העין, אני לא מצליחה לחשב את המסלול שלה מהר מספיק. היא נוחתת על הלפטופ ומעיפה אותו מהשולחן אל הרצפה. חתיכות מתכת עפות לכל עבר. הפאנל התחתון מתפרק ומחליק על רצפת העץ בחריקה של קרון סאבווי.
"שקרנית!" הוא מסובב את הכיסא, מרחיק את תשומת הלב שלי מהמחשב ההרוס. אגרוף מתרומם לכיוון הפנים שלי. "את שקרנית מזדיינת!"
אני לא מוחה. הוא צודק. המקצוע שלי הוא לטשטש את הקו בין עובדה לפנטזיה. אני אמנית הונאות. שקרנית מקצועית. אני ממציאה סיפורים.
ליזה
הוא מודד לי זמן. בכל עשר שניות עיניו הכהות של טרבור נשלחות אל השעון הדיגיטלי על מסך המחשב שלו, כמו נהג שבודק את המראה האחורית. הוא לא התרשם מהפרזנטציה שלי. יש לו דברים חשובים יותר לטפל בהם, כמו סופרים שמכניסים להוצאה לאור יותר כסף ממני. העבודה שלי לא שווה את הדקות היקרות מפז שלו.
הוא כמובן לא אומר שום דבר מהדברים האלה, אבל מערכת היחסים שלנו כבר בת למעלה מעשור והמחשבות שלו שקופות לי. אני קוראת אותן בקווים הדקים שנוצרים מעל הגבות שלו כשהוא יושב מולי בכיסא המשרדי שלו, מגרד את זקן התיש שלו בזמן שהשריקה של המזגן מזכירה לו את הנזק היחצ"ני שגרם ספרי האחרון, "נשים מואשמות".
זו לא היתה היצירה הכי טובה שלי, אם לומר בעדינות. המבקרים תיארו את הגיבורה כ"סנדרה די על כדורי הרגעה". הם טענו שהיא לא יודעת לפעול למען עצמה, ושיותר מדי דברים קורים לה. האמת? היא דמתה לי מכדי להיות חביבה. הפסיכיאטרית הקודמת שלי, ד"ר סאלי סרטרדין, הצביעה על כשלים דומים.
"רומן?"
סוף־סוף טרבור מדבר... בקושי. טרבור, אנגלי אמיתי, מושך את ה־ריש שלו עד אינסוף. המבטא שלו לועג לי, כאילו שעצם הרעיון שלי פוגע בו. כאילו שהוא אפילו לא צריך להסביר את הביקורת שלו בצורה ברורה.
הוא מסיר מגשר האף את המשקפיים הנתונות במסגרת פלדה דקה, מניח אותם על הפד לעכבר וצועד לעבר החלון. לפניי נמתח הנוף של מרפסות הפנטהאוזים. במנהטן ההצלחה שלך נקבעת על ידי הנוף. מיקום משרדו של טרבור, גבוה מעל עשירי העיר, הוא תזכורת קבועה לחשיבות שלו ביחס אליי. למשקל שיש לדעתו בניגוד לזאת שלי.
"אין ממש דרך חדשה לעשות את העניין הזה, של, ובכן, רומן."
"ובכן, אני חושבת על זה כעל סיפור נקמה קלאסי." הקול שלי נשבר כשאני מנסה להציג את הטיעונים שלי. ד"ר סאלי גם אומרת שאני נסוגה לגיל הנעורים כשאני מריחה ולו רמז לעימות. ההורמונים שלי רק מחמירים את המצב. "אני חושבת שקוראים שמעוניינים ברומנטיקה ומתח ירצו..."
"בדיוק. מה שהם רוצים." הוא פונה אליי ומניד בראשו. טרבור מדבר עם הראש, כמו שאיטלקים מדברים עם מחוות ידיים. הזווית של הסנטר שלו מבטאת שעשוע או חוסר שביעות רצון. "את חייבת לתת לקהל שלך את הדבר שלו הוא כמהה. לקוראים נמאס ממשולשים רומנטיים וממצפון מיוסר. תחשבי מה הוליווד קונה: סיפורים על שבירת טאבואים מיניים, מניפולציה פסיכולוגית. אנשים רוצים לשחק משחקי מוחות בחדר השינה."
בחור בן ארבעים ושתיים מסביר לי, אישה בת שלושים וחמש, בול באמצע טווח הגילאים של קהל המטרה שלי, מה בנות גילי רוצות במיטה. העובדה העצובה היא שכנראה כדאי לי להקשיב לו. בשנה האחרונה דייויד ואני טרחנו לקיים יחסי מין רק כשטמפרטורת חום הגוף שלי עלתה. טרבור התגרש לאחרונה, ואין ויכוח על כך שהוא נראה טוב: גרסה אנושית של הפסל "עידן הברונזה" של אוגוסט רודן. אין לי ספק שנשים עומדות אצלו בתור
הוא מתנועע לקצב לא ידוע. פתאום העיניים שלו מתמלאות ברק, כאילו הבין את המנגינה. "מה עם משהו על פסיכיאטרים? האם הוא באמת אוהב אותה או שהוא רק משחק לה בראש?"
אני יכולה לחשוב על ארבעה ספרים שנכתבו על מטפלים מופרעים וכיכבו ברשימות רבי המכר בשנתיים האחרונות, רק שאם אציין את שמותיהם למעשה אתמוך בהצעה של טרבור. הוא לא טוען שהרעיון שלו מקורי, רק שהוא טרנדי. גם אני יודעת שטרנדים מוכרים, בין אם הסופרת אוהבת אותם ובין אם לא.
טרבור טועה לחשוב שהשתיקה שלי מעידה על כך שאני שוקלת את ההצעה שלו ברצינות. "תחשבי על חניבעל לקטר, בלי כל הזוועות. הרופא הסוציופת פוגש את קלריס הצעירה והיא מתאהבת..."
"אני לא יודעת, טרב. העברה? זה?"
"העברה?" הוא מעקם את אפו, נעלב מהניסיון שלי להשחיל ידע איזוטרי לשיחה שלנו. טרבור לעיתים קרובות מתלונן על העניין הזה בקשר אליי. לטענתו אני מעמיסה את הספרים שלי בפרטים: איך אקדח יורה, איך המשטרה מזהה שאריות של דם, איך ביולוגית מדברת על די.אן.איי בצורה אותנטית. כשכתבתי את "נשים מואשמות", הלכתי לסדנת כתיבה בת שבוע בבית הספר לשוטרים בקווינס, כדי שאוכל לתאר את כל הפרטים המדויקים לגבי איך אקדח יורה ואיך בלשים חוקרים. אפילו קניתי לעצמי אקדח: רוגר SR22, שהמומחים טוענים שהוא הנשק החצי־אוטומטי לנשים במחיר הטוב ביותר. אני, אגב, מכוונת נורא.
"העברה מתרחשת כשמישהו משליך רגשות בלתי פתורים מהעבר שלו על אנשים מההווה שלו, כמו מטופלים שמעבירים רגשות רומנטיים אל הפסיכי..."
השפתיים המלאות של טרבור נצמדות ומשתטחות כנגד השיניים שלו.
"לא חשוב, תשכח מזה." הקול שלי נשמע קטן. אני משתעלת ומנסה לחזק את טון הדיבור שלי, אבל השיעול מכווץ לי את הבטן ומגביר את הבחילה שאיתה אני מסתובבת בשבועות האחרונים. "מה אם, עד שהספר ייצא, אף אחד כבר לא יתעניין בפסיכיאטרים?"
טרבור מושך בכתפיו במחווה של מה כבר אפשר לעשות. "טוב, תחשבי על זה... ותשלחי לי ראשי פרקים לפני שאת נכנסת עמוק מדי למשהו."
אפילו לא פעם אחת בקריירה שלי דרש טרבור שאציג בפניו יותר מאשר את הרעיון הכללי של הספר ואת הטיוטה הסופית. עכשיו הוא צריך תיאור פרק אחרי פרק? אני קמה בבהילות והפתאומיות של התנועה שלי מעיפה את הכיסא לאחור, אל הרצפה. אני מתכווצת מהמראה של הרגליים המתנופפות באוויר, כמו ג'וק שהורעל. הבטחתי לעצמי להישאר רגועה.
אני מרימה את הכיסא ונעמדת מאחוריו, ראשי מושפל. הרקות שלי פועמות, סימן אזהרה מקדים למיגרנה. "זה לא בדיוק איך שאני עובדת. אני נותנת לדמויות להכתיב את הפעולה." הטון שלי אפולוגטי.
סליחה, טרב, אני פשוט לא סופרת טובה מספיק בשביל ראשי פרקים. זה מה שהוא חושב שאני אומרת.
"אולי שווה לנסות. שיטות חדשות יכולות להוביל לתוצאות חדשות."
"אם אני רק אוכל לכתוב טיוטה..."
"ליזה, בחייך. את כותבת זריזה. ראשי פרקים זה לא סיפור גדול בשבילך."
"טיוטה לא תקח לי הרבה יותר זמן. אני אשב שתים־עשרה שעות ביום לכתוב, ארבע־עשרה..."
"יש לך את הכנס ביום שני."
"אני אשאר רק לפאנל שלי." עצבנות ורעד לא חיוני מתגנבים אל קולי. "אם תאהב את הסיפור, אז שנינו נהיה שמחים. אם לא, אתחיל לכתוב מהתחלה." אני מכריחה את עצמה לצחקק. "אני אפילו אזרוק פנימה איזה פסיכיאטר."
הוא מעביר יד בשיער שלו שהתארך. התספורת הארוכה הזאת חדשה. פוסט־גירושים. היא גורמת לו להיראות צעיר יותר.
"בבקשה, טרב, אני חושבת שלרעיון הזה יש בסיס. תן לי לרוץ איתו. תן לי חודש. שלושים יום."
טרבור לוקח את המשקפיים ומחזיר אותם לפניו. העדשות מדגישות את צורת הדמעה המושלמת של עיניו כשהוא בודק את השעון במחשב. "בסדר." הראש שלו נד מצד לצד, כמו לא מסכים עם המילים שיוצאות מפיו. "יש לך עד החמישה־עשר בספטמבר. חודש אחד. אני לא יכול לתת לך יותר מזה."
הוא חוצה את החדר, חולף על פני הספרייה של זוכי פרסים. קיר התהילה. גם לי יש רומן שם, למרות שכבר מזמן העיפו אותו מהמדפים המרכזיים. הדלת נפתחת, מזמינה פנימה את ההקלקות על מקשי מקלדת ושיחות חד צדדיות בטלפון. טרבור מחייך כשהוא מחזיק את הדלת פתוחה. אני מנסה להגיב להבעת הפנים שלו, לדמיין שהוא מתנהג באבירות ולא מעיף אותי מהמשרד שלו.
כשאני חולפת על פניו, הוא לוחץ את כתפי בתמיכה כדי להזכיר שאנחנו עדיין חברים, בלי קשר לעסקים.
"היי," הוא אומר. "רציתי לשאול אותך קודם, איך הולך החיפוש?" ההבעה שלו מיוסרת כראוי.
בהתחלה, כולם שאלו בהתלהבות מוגזמת, כאילו יש סיכוי שנמצא את ניק ללא פגע, משוטט ברחובות, מסומם על אסיד, עסוק מדי בהערצת הצבעים היפים של אורות ניו יורק מכדי להבין שהם בוהים בו כבר ימים. למיטב ידיעתו של בעלי דייויד, שותפו ניק לא השתמש בשום חומרים משני תודעה, אבל תמיד יש פעם ראשונה. ניק התגאה בכך שהוא מבלה עם דוגמניות ואנשים שלא שייכים. טיפוסים אמנותיים שהעריצו את עצמם על כך שהובילו את הג'נטריפיקציה בשכונות בברוקלין שאפילו ההיפסטרים לא העזו לדרוך בהן.
"קראתי שהמשטרה מחפשת במים," אני עונה והגרון שלי מתייבש. "טמפרטורה חמה מאיצה ריקבון. אם הוא גמר בנהר המזרחי, הגופה שלו כנראה תצוף לפני הים."
טרבור מעווה את פניו. שוב נתתי לו יותר מדי מידע. הוא מופתע מכך שאני קלינית כל־כך, אבל חלף חודש. בשלב זה כולנו יודעים שניק מת. טוב, כמעט כולנו.
"תמסרי דרישת שלום לדייויד, ותגידי לו שאני מצטער על השותף שלו."
יש לי דחף עז לגרד את גשר האף. כשאני חושבת על ניק יותר מדי אני מתחילה להתגרד.
"אני אמסור. זאת תקופה קשה בשבילו. ניק הוא לא רק השותף שלו במשרד. הוא היה השושבין בחתונה שלנו."
טרבור מחייך חיוך חלש. "אז אני מצטער גם בשבילך, אם כך."
"אה, תודה."
המילים יוצאות בטון שטוח. לא נוח לשמוע דברי ניחומים על ניק לנדאו. זה כמו לסבול מעצירות בנסיעה. אני נשואה לחברו הטוב ביותר כבר שתים־עשרה שנים, ואני לא יודעת עליו יותר ממה שהציבור יודע על סלבריטאים. יכולתי להגיד למשטרה איך הוא נראה, איפה הוא עובד והאזור הכללי שבו הוא גר. לא מעבר לכך. ניק מעולם לא חיבב אותי במיוחד.
1.
האף שלו קבור בצווארה הארוך, והראייה שלו מטושטשת על ידי מפלי שערה השחור והתאורה במסעדה. הוא לא רואה אותי, אבל אני רואה אותו בבירור, למרות אור היום שגווע בחוץ והאפלוליות מאחורי החלון הממוסגר. למרות שאני עומדת בצד השני של הרחוב מול המסעדה האיטלקית שאליה לקח אותי רק בשבוע שעבר.
אני מזהה אותה. היא העידה במשפט שניהל לפני ארבעה חודשים, מסתירה את יופיה מאחורי מדי המשטרה הכחולים והבוצ'יים שלה, שערה אסוף לקוקו רציני וסטנדרטי למראה. השיער האסוף שלה הדגיש את החטוטרת באפה. לא חשבתי שהיא יפה מספיק למשוך את תשומת לבו של בעלי, להתחרות בי, ועוד במצבי. כשלתי ולא הבחנתי בחזה שלה, כשהוא מכוסה בחולצה המכופתרת הנפוחה, או באופן שבו אור נרות עשוי לרכך את תווי פניה. כשלתי כשלא האמנתי שבעלי עלול לבגוד בי.
מארחת לבושה שחורים אוספת את ג'ק ואת הדייט שלו. היא מובילה אותם מהבר, שנמצא אנכית לחלון, אל שולחן שצמוד לזכוכית. בעלי יושב כשגבו אל הרחוב, כך שעיניו נשארות מהופנטות לאישה בשמלת הקוקטייל הצמודה — לבנה עם פסים שחורים בצדה — מהסוג שיוצר צללית נשית מזויפת דמוית שעון חול.
"תסלחי לי?"
יד נופלת על כתפי. כבדה. חמימה. אני מסתובבת במקומי, אוחזת את המנשא שמחובר לפלג גופי העליון.
"הכל בסדר?"
אישה דקיקה עומד לצדי בחליפה מחויטת. החיוך המאומץ שלה מעמיק כשקווי המריונטה בצדי פיה לא מצליחים ליצור רגלי עורב. היא בטח ראתה את המסקרה המרוחה שלי, שאותה שמתי בקפידה לפני כן בתקווה להפתיע את בעלי או לפחות לא להביך את עצמי מול נושאות העגלות בעלות העקבים הגבוהים של באטרי פארק.
אני מנגבת את עיניי בידי. "כן, כן. הכל בסדר. אני..."
"כל־כך קשה להיות אמא צעירה," היא אומרת ומצביעה על הכובע הקטן שמציץ מתחת לבייבי־ביורן.
אני מסתכלת על התינוקת בפעם הראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן. היא מתפתלת במנשא. הידיים והרגליים שלה מתנופפות לכל עבר, כמו חיפושית על גבה. הפנים שלה בגוון ורוד עמוק, כמו הצבע של הסרט על ראשה. עיניה הכחולות כהות ומכווצות מעוצמת היללות שלה. כמה זמן היא כבר ערה? כמה זמן היא מתפתלת ככה, כשאני עסוקה באבא שלה והכל סביבי מיטשטש?
הסביבה שלי מתחדדת כשאני מדמיינת איך אני נראית בעיני האישה הזרה הזאת. אני עומדת על קצה המדרכה, ליד כביש סואן, ולמיטב ידיעתה אני בוהה אל הריק בזמן שהתינוקת שלי צורחת במנשא. האישה הזאת ודאי חוששת שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה. אנשים מאוד חוששים לאימהות צעירות במנהטן. הם יודעים שכולנו סגורות בדירות קטנות שהופכות עוד יותר קטנות בגלל הציוד האינסופי של התינוק שלנו. שהקירות סוגרים עלינו בזמן שהבעלים שלנו ממשיכים לעבוד שעות ארוכות כאילו אף אחד לא מחכה להם בבית.
גם היום חיכיתי, אבל הערב היה חמים כל־כך, והשקיעה — מוכתמת בזיהום אוויר — היתה בגוון יפה כל־כך של סלמון, אז החלטתי לצאת להליכה. ואז, כשבתי ישנה כנגד החזה שלי, החלטתי ללכת שנים־עשר רחובות צפונה עד המשרד של ג'ק. בדרך לשם חלפתי על פני המסעדה שאליה הלכנו ביום חמישי שעבר, עם הדיונון המטוגן הטעים, וקיוויתי להשיג שולחן בגינה האחורית.
אם רק הייתי נשארת בבית.
אני מתנודדת מצד לצד, מנסה ללא הצלחה להרגיע את הילדה שלי או לשכנע את האישה הזאת שאני לא מתכוונת לרדת לכביש כדי שמכונית תדרוס אותנו.
"לי יש שני ילדים," מנדבת האישה מידע. "בנים. בני שש ושמונה. כל־כך הרבה עבודה." היא מחייכת חיוך יבש, מזמינה אותי להתאוורר, ומציגה את עצמה.
אני לא קולטת את השם שלה. עם כל המחשבות שמתרוצצות לי בראש, אני בקושי יכולה להיזכר איך קוראים לי. "הממ, בת'," אני ממלמלת ומאלצת את עצמי לחייך חיוך של הכל בסדר. המאמץ הזה עולה לי בדמעות.
"ואיך קוראים לקטנה?"
"ויקטוריה." אני מחייכת חזק יותר.
"שם יפה לילדה יפה."
הפנים של התינוקת שלי מתאדמים עוד יותר, והופכים לגוון של עגבניה בשלה. פיה חסר השיניים נפתח רחב יותר. התזוזות שלי לא פותרות את הרעב שלה, אז אני מושכת למטה את המחשוף העגול של הגופייה שלי כדי שהלחי שלה תוכל לנוח על עורי החשוף. אינסטינקטיבית היא מחפשת את החזה שלי. שני השדיים שלי מרגישים את הנוכחות שלה ומתנפחים מהנוזל שממלא אותם. האישה רואה את כל זה. ההבעה שלה נרגעת והופכת ידידותית יותר.
"ויקטוריה היא מנצחת," אני מסבירה. "היה לנו די קשה להיכנס להיריון. היא ה..." אני מאבדת את הקול שלי. האם יהיה עוד "אנחנו" אחרי הערב? לא אם אתעמת עם ג'ק כשהוא נהנה ממנות ראשונות עם המאהבת שלו, ואני, עם האיפור המרוח שלי, צורחת על הבטחות שהופרו בזמן שפעוטה מייללת בזרועותיי. אני אהיה המכשפה הזקנה, מובסת על ידי התינוקת שבחיקי, לא מעוניינת בסקס, לבושה לשיעור ספינינג שלא התקיים כבר חודשים. האישה האחרת, בינתיים, יכולה להישאר סקסית בשמלה שמכווצת את גופה.
חיוכה של האישה הזרה נעלם כשהיא ממתינה לי שאסיים את המשפט. אני משתעלת ואומרת, "ויקי היא הנס הקטן שלי."
זה משכנע אותה. היא לוחצת על החלק העליון של זרועי, מחוות תמיכה שאומרת "אנחנו הנשים צריכות להיות שם אחת בשביל השנייה", וממשיכה ללכת במורד הרחוב.
ויקטוריה מתחילה להשתולל שוב. אני שולפת פטמה מהחלק העליון של הגופייה והיא מתחילה לינוק מיד. אני מסובבת את ראשי תוך כדי שאני מניקה ומרגלת אחרי הזוג המאושר. אני מנסה להישאר בצללים ובמקביל להקרין את הכאב שלי מבעד לחלון המסעדה. אני רוצה שג'ק יחוש בי בלי לראות אותי, כמו שאני יכולה לזהות את הנוכחות שלו מהריח שלו, מאורך הצעדים שלו, מהצורה של הראש שלו כשהוא מתקרב למסעדה כשידו מונחת על הגב התחתון של האישה הזאת.
אחרי מה שנדמה כנצח, ויקטוריה משחררת את הפטמה שלי וחושפת אותה לאוויר החם. אני מסדרת את החולצה והיא מתמקמת על החזה שלי. העפעפיים שלה כבדים. חיוך קטן ומרוצה מסתמן בקצות השפתיים שלה. אהבה, כואבת כמו צירים, קורעת את החזה שלי כשאני נדהמת מהלחיים השמנמנות ומהסנטר הכפול שלה. הקשר בין ג'ק לביני יצר רקמה אנושית חיה. הניצחון שלנו.
אני חוזרת להתרכז במסעדה. המלצר עומד ליד השולחן שלהם, מגיש להם את החשבון בנרתיק עור. הם חלקו מנה ראשונה, לא בדיוק חלקו ארוחה. אולי לבהייה שלי היה איזה תפקיד בזה. אולי בעלי הבין את הטעות שלו וביטל את כל העניין. החטא הכי גדול שלו יתגלה כיד שהונחה שלא במקום והתלחששות לא ראויה.
אני נסוגה מהמדרכה בציפייה לראות אותו יוצא לבדו. ג'ק נותן למלצר כסף מזומן ואז מושיט את ידו לאישה, עוזר לה לקום מהכיסא. אני סופרת את השניות עד שישחרר את אחיזתו. אחת, שתיים, שלוש. היא יוצאת לצדו מהמסעדה.
כשהדלת נפתחת נשמע צחוק. שלה. ג'ק משעשע אותה. חלפו חודשים מאז שהתאמץ לעשות את אותו הדבר איתי. הם הולכים במעלה הרחוב.
אני עוקבת אחריהם מהצד השני של הכביש, מפלסת את דרכי בין התיירים של מרכז העיר כשראשי פונה אל המדרכה השנייה. הרגליים המגורבות של ויקי פוגעות בבטן שלי. ההליכה שלי קופצנית מדי. אני עלולה להעיר אותה.
כשאני מאטה את צעדיי, פורד טאורוס שחונה לא כחוק מהבהבת בברכה בפינה הנגדית. דלת נפתחת. השוטרת מחליקה פנימה אל מושב הנהגת.
קדימה, ג'ק. תגיד לילה טוב. בבקשה תגיד לילה טוב.
הוא מעיף מבט מאחוריה. אולי סוף־סוף הרגיש שאני קרובה?
תגיד לילה טוב, ג'ק. בבקשה תגיד לילה טוב.
בעלי הולך מסביב עד שהוא מגיע למושב הנוסע. אני מסיטה את מבטי, מבועתת שאולי הוא רואה אותי. כשאני מרימה את העיניים מהמדרכה, ג'ק כבר לא נמצא על הכביש יותר. אורות משטרה כחולים מהבהבים בפורד כשהיא מאיצה לכיוון הנגדי.
קול פנימי מנסה להרגיע אותי. אולי יש הסבר לכל מה שראיתי. הרי הם סוג של חברים לעבודה. אולי הם דיברו על עבודה ושתו קצת יותר מדי. אולי הם רק מפלרטטים. אולי הם בדרך חזרה למשרד.
אולי אני כבר יודעת את האמת.
אני מסתובבת כדי לחזור, מושכת באף, נפוחה, מדמיינת את ידיו העבות של בעלי חופנות את המותניים של האישה הזאת, את קצות אצבעותיו מחליקות במורד שערה הכהה. את קולו אומר לה שהיא יפה, שהיא מרגשת, שהיא מפתה. שבכל דבר היא הרבה יותר מאשר בת' המשעממת הזאת, אשתו העייפה והמותשת.
הרמזור מתחלף. מכוניות מתחרות זו בזו על הזכות להגיע ראשונות לרמזור האדום הבא. הפנסים שלהן יוצרים הילות בשמיים הכהים. לרגע קצרצר אחד אני שוקלת לרדת מהמדרכה לתוך התנועה.
