גאולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גאולה
מכר
מאות
עותקים
גאולה
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Redemption
  • תרגום: שלי חן
  • הוצאה: מלודי
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 260 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 20 דק'

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

שמי ליית' דאנקן וכמעט השגתי את כל מה שאי פעם רציתי, עד שפתחתי את הדלת ההיא וכל עולמי התרסק לרסיסים ברגע אחד.
היא שברה את ליבי. הנה, אני מודה בזה. אבל גברים באחווה שלנו לא מתאבלים על אובדנה של אישה, הם פשוט זזים אל הבאה אחריה, ולזו שאחריה. לא נדרש לי זמן רק כדי לגלות שלא משנה כמה נשים עברו במיטתי, לעולם לא אמצא מישהי שתוכל להחליף את לורנה פרייז'ר. 
הייתי מנוול אמיתי, עשיתי הכול כדי לפגוע בה וגם הצלחתי, אבל זה לא מרפא את החור שנוצר בליבי, ולא משכך את הכאב שאני חש בגלל חסרונה. 
בנפרד, אנחנו חלשים. יחד אנחנו חזקים.
בנפרד, אנחנו בגיהינום. יחד אנחנו בגן עדן.
בנפרד, שנינו שבורים. יחד אנחנו אחד שלם.
לא אוותר עלינו.
 
גאולה מאת הסופרת ג'ורג'יה קטס, הוא סיפור על ההקרבה הגדולה ביותר שיכול לעשות גבר עבור אהובתו. נכתב על דמויות מתוך טרילוגיית החטאים ויכול להיקרא כספר בודד. טרילוגיית החטאים: חטא הכרחי, החטא הבא וחטא אחד אחרון ושני ספרים נוספים בסדרה, מבחן סיבולת וברית נישואין, ראו אור בהוצאת אדל וזכו להצלחה רבה בקרב קהל הקוראים.

פרק ראשון

פרולוג
ליית' דאנקן
 
הצד השמאלי של החדר. המרכז. הצד הימני של החדר. מאחוריה. ראשה של לורנה פונה מצד לצד ועיניה סורקות את חברי האחווה שלנו, שמקיפים אותה. היא מחפשת משהו. מישהו?
אותי?
אני מתבונן בה, לא מצליח להתאפק, בוחן את פניה ואת גופה ומנסה לנתח את הבעות פניה ואת שפת גופה. הכול חלק מהמאמץ לנסות להבין מה עובר לה בראש. אני עושה את זה הרבה – מתבונן בה שעה שהיא אינה מודעת לכך. אי אפשר להימנע מזה כשהיא נעה ברחבי הפאב שלי, לבושה במדים של 'דאנקן'. אף אחד לא נראה כמוה בחולצה ובחצאית הסקוטית.
אני רוצה להתקרב אליה קרוב מספיק כדי שאוכל להריח על עורה את הדיאודורנט בריח אפרסק ופריחת הדובדבן, ניחוח שהוא סימן ההיכר שלה. הדבר הזה מטריף אותי. שאיפה אחת ממנו וכבר עומד לי. היא משלבת זרועות וזה הסימן עבורי. אני מכור למשחק הריגול הקטן שלי כבר יותר מדי זמן.
"אפשר להציע לך לרקוד, גברת פרייז'ר?"
לורנה פורשת את זרועותיה ומביטה בי מעבר לכתפה. אני אוהב לראות את הגומות שלה מופיעות, אבל אוהב במיוחד לראות את השקעים הקטנים האלה מופיעים בלחייה כשעיניה פוגשות בעיניי, מפני שאז אני יודע שהחיוך שלה מיועד לי ורק לי.
היא מכחכחת בגרונה. "אתה כבר יודע שאתה יכול לקבל כל מה שאתה רוצה, כל עוד זה קשור אליי."
"אני יודע את זה?"
היא מסתובבת אליי בשתי גבות מורמות, מרחיבות את עיניה החומות־ירוקות־זהובות. לאף אחד אין עיניים כמו שלה. הן כמו זיקיות, משנות כל הזמן את צבען. "כדאי שתדע."
"אולי אני צריך תזכורת."
אני מחליק את ידיי אל כפות ידיה ומוביל אותה למרכז רחבת הריקודים. ברגע שאנחנו מתמזגים בזוגות הרוקדים סביבנו, אני מקרב אותה אליי. סביר להניח שקרוב יותר מהראוי, אבל לא אכפת לי, וגם אם אכפת, אני לא יכול להתאפק. האישה הזאת עושה לי משהו.
לא, האישה הזאת עושה לי הכול.
לורנה פרייז'ר. היא הראשונה שעליה אני חושב כשאני מתעורר והאחרונה שעליה אני חושב לפני שאני נרדם. זה לא נגמר כאן. היא חודרת למחשבותיי כל הזמן, לאורך כל היום. אין לי שובע ממנה. היא מכלה אותי. אף אישה מעולם לא השפיעה עליי ככה.
ככל שהריקוד מתארך, כך אנחנו מתקרבים יותר, קרובים לחשוף את הסוד שלנו. "אני אוהבת את השיר הזה," היא אומרת.
"אני לא מכיר אותו."
אני בדרך כלל לא משוגע על הלהקות ששוכרים ב'אחווה' לנגן בחתונות, אבל זו בסך הכול סבירה. המוזיקה שלה לא ממחזרת את שירי החתונה שאפשר לשמוע בדרך כלל אצל כל הלהקות האחרות.
"זה 'אור הירח' של דן אוון, אבל אני לא מופתעת שאתה לא מכיר. הטעם שלך במוזיקה הוא..." זוויות פיה מתעקלות כלפי מעלה והיא מפנה את מבטה ממני.
"הטעם שלי במוזיקה הוא מה?"
"לא ממש רומנטי."
אני גבר, ולא סתם אחד. אני חבר אחווה. אני לא מתקרב לרומנטיקה ולורנה יודעת את זה לגביי. "למה שאי פעם הבחירה שלי במוזיקה תהיה קשורה למשהו רומנטי?" המילה האחרונה במשפט משאירה טעם לוואי רע על הלשון שלי. הגומות האהובות עליי נעלמות לאט־לאט והאור בעיניה כבה. "אני מניחה שאין סיבה."
אני לא אוהב את העצב שאני רואה על פניה ושומע בקולה, ואני במיוחד לא אוהב את הפער שנפתח בין הגוף שלה לשלי. אני מרכין את ראשי ומניח את פי על אוזנה. "אכזבתי אותך?"
היא מנענעת בראשה. "אל תהיה טמבל. אני לא בחורה כזאת שעושה פרצוף אם הגבר שאיתו היא שוכבת לא מחזר אחריה."
הגבר שאיתו היא שוכבת. בלשון יחיד, רומזת על כך שמדובר רק בי, וזה לא המצב. אני חולק את לורנה עם גבר אחר והתרגלתי לשנוא כל שנייה בקטע הזה. אבל לפחות יש כאן שיפור, לעומת התקופה שבה נהגתי לחלוק אותה עם שני גברים.
אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו.
סין יהיה מרותק לחתונה הזאת למשך כל שארית הלילה. קיים סיכוי אפסי שהוא יפריע לזמן שלי לבד עם לורנה, ואני מתכוון לנצל את זה. "אנחנו צריכים לאחל ללוגן ולאמיליה כל טוב ולהתחפף מכאן."
"לאן נלך?"
"את יודעת בדיוק לאן נלך."
החיוך שלה חוזר. "שוב אחד־על־אחד?"
"כן. רק אני ואת הלילה, במקום המיוחד שלנו. מה את אומרת?"
"אני אומרת שתצא ראשון. אגיע רבע שעה אחריך ואפגוש אותך בדירה."
השיר מסתיים ויופייה של העורבת המופלאה שלי מתרחק ממני. היא מרכינה קלות את ראשה ומכופפת את ברכיה. "תודה על הריקוד, מר דאנקן." הקידה שלה תקינה ועל פי האסכולה הישנה, בדיוק כפי שאדין לימדה אותה. היא בכלל לא נראית כמו אישה שעומדת להיות מזוינת עד לתהום הנשייה.
"העונג כולו שלי, העלמה פרייז'ר." הריקוד הראשון מתוך רבים שאני מתכנן לרקוד איתך הערב.
לפחות תריסר אחים באחווה מונעים ממני לצאת בעודי עושה את דרכי החוצה. כל הבני־זונות רוצים לדבר איתי דווקא הלילה ונדרש לי יותר זמן מהרגיל כדי לחמוק מקבלת הפנים. אני חושד שזה נכון גם לגבי לורנה, מאחר שאני מחכה לה בדירה שלי במשך כמעט שעה.
לורנה: מצטערת. אני בדרך עכשיו. אגיע בקרוב.
ליית': כדאי מאוד שתגיעי. אני רוצה אותך מתחתיי עכשיו ומייד.
אני מוזג כוס ויסקי ומדפדף בפלייליסט האהוב עליי, משמיע מוזיקה. לורנה צודקת. הטעם שלי במוזיקה אולי מתאים לי, אבל הוא מחוספס ולא רומנטי מספיק בשביל אישה. לורנה רוצה שיחזרו אחריה. היא לא יצאה מגדרה ואמרה את המילים עצמן, אבל שמעתי אותן בקול רם וברור ואני רוצה להעניק לה את כל מה שהיא רק רוצה.
הדפיקה שלה על הדלת עדינה, בדיוק כמו המוזיקה שמתנגנת ברקע כשהיא חוצה את דלת הכניסה. "מצטערת, הייתי — "
אני שם קץ להתנצלות שלה, מצמיד אותה אל הצד הפנימי של הדלת, משחיל יד בשערה ולוחץ את שפתיי אל שפתיה. גניחה רכה נפלטת מגרונה ואיברי, שהיה כבר נוקשה, פועם מול רוכסן מכנסיי. הפה שלה נפתח, הלשונות שלנו נפגשות, מתנועעות זו עם זו תחילה ואחר כך הן מאטות לקצב השיר המתנגן ברמקולים שמקיפים אותנו בדירה. 'שום דבר לא הולך לפגוע בך בייבי' של להקת Cigarettes After Sex. אולי לא השיר הכי רומנטי בעולם, אבל הוא מתאים לנו. או לפחות מתאים לאופן שבו הייתי רוצה שנהיה. אני מניח לפיה ונע מטה לצד הצוואר שלה, מותיר שובל של נשיקות.
"השיר הזה... הוא רך ואיטי," היא לוחשת.
"אני יודע. בחרתי אותו בשבילך."
"אני אוהבת אותו."
אני אוחז בירכיה ומרים אותה עליי בתנועה גמישה אחת. היא מחבקת את כתפיי וכורכת את רגליה סביב מותניי. "קח אותי למיטה שלך."
חלקתי את לורנה עם ג'יימי ועם סין פעמים רבות יותר מכפי שאני מוכן להודות, אבל אף פעם לא בדירה שלי. המיטה שלי היא מקום מפלט, מקום שבו תמיד היינו רק שנינו. אני חושב על המיטה כעל מקום המסתור שלנו, מקום שבו היא שייכת רק לי. כשאנחנו כאן אני אף פעם לא צריך לחלוק בה.
האחד־על־אחד שלנו קורה לעיתים תכופות יותר ויותר. בכל פעם שיש לי אותה רק לעצמי, זה רק מגביר את הרצון שלי להפוך אותה לשלי. רק שלי. הסידור הזה, שבו שלושתנו חולקים בה, היה הרעיון של לורנה. במשך חודשים הסקס היה לוהט, אבל אז משהו בלתי צפוי קרה.
התאהבתי בלורנה פרייז'ר.
אני. התאהבתי. אפילו אני לא יודע איך זה קרה.
פאק. שקר.
אני יודע בדיוק איך זה קרה.
זה התחיל כשהתחלנו להיפגש במתכונת של אחד־על־אחד מאחורי הגב של ג'יימי ושל סין. היא יכלה לבחור להיות לבד עם כל אחד מאיתנו, אבל בחרה בי, גבר למשפחת דאנקן. איש פשוט, בעל פאב. לא נצר למשפחת ברקנרידג'. לא המנהיג הבא של האחווה. לא רופא משכיל.
המפגשים שלנו בסתר נמשכים זה כמה חודשים, מאז ג'יימי הפסיק להצטרף לאורגיה המרובעת שלנו. לא אשקר, שמחתי שיש אחד פחות איתה, וקיוויתי שגם סין יאבד עניין, אבל זה לא קרה, וזה נעשה לבעיה גדולה עבורי; הוא עמד בדרכי לקבל את לורנה כולה לעצמי.
אני לא רוצה שהוא ייגע בה.
אני לא רוצה שהוא ינשק אותה.
אני לא רוצה שהוא יזיין אותה.
אני מתייסר יומם וליל. הדבר היחיד שמצליח להרגיע אותי זה הזמן שלנו לבד כשאנחנו מצליחים לגנוב כמה שעות לעצמנו. אני מייצב את כפות רגליה על הרצפה. עיניה מאירות בשמחה כשהיא מבחינה בזוהר הנרות הדולקים מרקד ברחבי החדר. "ליית'..."
"זה מה שאת רוצה? מוזיקה רכה? נרות דולקים? רומנטיקה ועדינות?"
"זה בדיוק מה שאני רוצה," היא לוחשת.
"ואת רוצה את הדברים האלה איתי? לא עם סין? לא עם ג'יימי?"
ידיה אוחזות בפניי. "כן, אני רוצה את הדברים האלה איתך וכל־כך הרבה יותר מזה. רק איתך."
היא מעניקה לי נשיקה רכה ואז מסובבת אליי את גבה, מפזרת על כתפיה את שערה השופע והארוך. אצבעותיי רועדות כשאני משחרר את רוכסן שמלת התחרה השחורה שלה. לא משום שזו הפעם הראשונה שאני מפשיט אותה. אני בטוח שזו אפילו לא הפעם המאה. אבל זו הפעם הראשונה בהחלט שאני עושה את זה לאחר ששמעתי אותה אומרת שאני במקום הראשון אצלה.
החלק העליון של השמלה שלה נופל ממנה. החום הצהוב של שלהבות הנרות מרקד על עור כתפיה החשוף. הדחף לנשק, ללקק ולנשוך את עורה הוא בלתי נשלט. כשהיא נשענת עליי, מטה את ראשה לאחור ומאפשרת לי גישה חופשית לצווארה, היא משדרת לי שהיא רוצה את זה גם. תמיד הייתי עדין איתה, נזהר שלא להשאיר אף סימן, אף עדות לפעילות מינית שעלולה להכתים את שמה, אבל עכשיו הצורך להותיר סימן ממני על גופה הוא בלתי נשלט.
"ליית'..."
היא מתרוממת מעליי וידה אוחזת בעורפי, מקרבת אותי אליה, מעודדת אותי למצוץ חזק יותר ולהשאיר סימן בולט. מפני שהיא רוצה את זה בדיוק כמוני. היא רוצה שאסמן אותה. אני מושך את השמלה שלה ממנה עד שהיא הופכת לערמת בד שחור על הרצפה. עוד משיכה אחת חזקה וחזיית הסטרפלס היא הפריט השני שמושלך על הרצפה, מותיר אותה לבושה רק בתחתוניה הקטנים השחורים. התחתונים האלה עשויים מבד ישן ודק. גבה מתקמר וישבנה מתחכך באיברי, שנעשה קשה יותר. היא מתנועעת לקצב המוזיקה, מניעה את ישבנה קדימה ואחורה על הזקפה שלי.
"פאק, לורנה."
ידיה מוצאות את ידיי ומרימות אותן למעלה, מעודדות אותי למשש את שדיה. "כמה אתה רוצה אותי, ליית'?"
אני מוצץ את תנוך אוזנה ונושך אותו קלות לפני שאני משחרר. "את יכולה לתאר לעצמך כמה."
פטמותיה מתקשות למגע אצבעותיי ואני נכנע לדחף לגלגל אותן בין האגודל והאצבע לפני שאני צובט אותן קלות. היא גונחת. ידיי נעות משדיה ועושות את דרכן במורד גופה לעבר בטנה, מחליקות לחלק הקדמי של תחתוניה. גופה מתקמר עוד יותר כאשר קצות אצבעותיי מגששים אחר המקום המיוחד בין רגליה, בחיפוש אחר פקעת העצבים הקטנה והרגישה, שחבויה מתחת לעורה הרך והעדין. "זה שלי. שלי ורק שלי מעתה והלאה."
"רק שלך." קולה חלש בשל התנשפותה, אבל אני מצליח לקלוט את נימת האישור שלה.
"זה נגמר. מהלילה הזה ואילך, אני לא חולק בך יותר. את מבינה את זה?"
"כן."
"ילדה טובה."
היבבה הנואשת גורמת לאיברי להתקשח עוד. "בבקשה, אל תפסיק."
"אל תדאגי, יש לי תוכניות הרבה יותר גדולות עבורך."
היא מסתובבת ואוחזת בכתפיי כדי לאזן את עצמה כשאני מפשיט אותה מתחתוניה. היא פוסעת הצידה והפריט הלבוש האחרון מצטרף לערמה שעל הרצפה. "תשכבי על המיטה. אני רוצה להסתכל עלייך בזמן שאני מוריד את החליפה."
היא מתמתחת לאורך המיטה ומשעינה את פלג גופה העליון על מרפקיה בעודה מתבוננת בי פושט את בגדיי. "החליפה מוצאת חן בעינייך?" אני שואל.
"היא מוצאת חן בעיניי, על אף שאני מעדיפה לראות אותך בג'ינס ובחולצת טי." קצות שפתיה מתרוממים, ובחיי, אני אוהב את חיוכה הקטן והשובבי. "אבל אתה נראה מהמם גם בעירום."
"אני שמח שאת מעדיפה ג'ינס וחולצות טי. בטח לא תראי אותי לובש שוב חליפה עד לחתונה הבאה באחווה. אבל בעירום? אשמח להיות עירום למענך מתי שרק תרצי."
היא נושכת את שפתה התחתונה בשעה שהיא מתבוננת בי מסיר את בגדיי. "אתה יפהפה."
"גברים לא 'יפים'." בייחוד לא האחים באחווה. הם שריריים, מפחידים, מצולקים. אבל יפים? לא. היא מותחת אחת מרגליה, מחככת את הבוהן בירך שלי. "אתה כן יפה."
"לא, בייבי, את היפה בינינו. ככה תמיד חשבתי."
גומות חן שאני אוהב מופיעות. "תמיד חשבת שאני יפה?"
"טוב, אולי לא תמיד, אבל התחלתי לשים לב ליופי שלך כשהיית בערך בת שלוש עשרה."
אני מלטף בעור חזי ובטני את עורה כשאני מטפס באיטיות במעלה גופה. אני לא יודע למה, אבל כשאנחנו נוגעים זה בזה ככה, כל הגוף שלי רוטט. אולי מפני שזה מגע אינטימי שכמותו לא חוויתי לפניה.
אולי זה מפני שאני אוהב אותה.
אני מתרומם על זרועותיי וכולא אותה תחתיי במעין מערה, מתבונן בפניה. פני מלאך. והעיניים האלה. יכולתי ללכת לאיבוד בהן בניסיון להבין אם צבען חום, ירוק או ענבר. אני מרכין את ראשי ומחכך את קצה אפי באפה. "אני יכול להתבונן בך לנצח."
"טוב, אני מקווה שלא תעשה את זה מפני שיש הרבה דברים אחרים שאני מעדיפה שתעשה לי."
"תגידי לי מה את רוצה. את יודעת שאעניק לך את כל מה שרק תבקשי."
אני נרעד כשציפורניה חולפות על פני מרכז עמוד השדרה שלי. "אני רוצה שתנשק אותי. שתיגע בי. שתעשה איתי אהבה."
"ושאגרום לך לגמור?" כאילו אני צריך בכלל לשאול.
"כן, שוב ושוב. ואחרי שנהיה מכוסים בזיעה ומותשים, אני רוצה שתחבק אותי."
"תוכלי להישאר קצת?"
היא מניעה את קצה אפה על אפי, מעלה ומטה. "כן."
"יופי. מפני שמה שאני עומד לעשות לך, יארך הרבה זמן." אני נשען לאחור ומתבונן בשפתיה במשך כמה פעימות לב לפני שאני מנמיך את שפתיי אל שפתיה שוב, לנשיקה עדינה ומלאת תשוקה. הפעם, אני טועם את היין המתוק שנותר על לשונה. "אני רוצה לזלול אותך. כל סנטימטר בך ערב לחך."
"אז תזלול אותי."
אני מעניק לה נשיקה רכה, לפני שאני מחכך את עורי בעורה ונע מטה במורד גופה. אני לא בטוח אם היא רועדת ממגע פי או מציפייה לקראת מה שעומד להגיע. כך או כך, מחמיא לאגו שלי שיש לי את היכולת לעורר אצלה כזאת תגובה. תגובה טבעית, שאי אפשר לזייף. אני מניח את אצבעותיי על חלקן הפנימי של ירכיה ומפשק את רגליה. לא נדרש ממני כמעט כוח כדי לפתוח אותן. ואז זה מכה בי, הריח המתוק של תשוקתה. הריח פולש לאפי ופי נוטף ריר. "אני עומד לגרום לך לגמור חזק."
"אני יודעת, אתה תמיד גורם לי לגמור חזק."
אני נושם עמוק ושואף את ניחוחה. "אבל קודם אגרה אותך קצת."
"תגרה או תענה אותי?"
"תקראי לזה איך שאת רוצה, כך או אחרת את תתפוצצי כשסוף־סוף תגמרי."
היא מתפתלת תחתיי כשאני מעביר את לשוני לאורך פנים ירכה עד למפשעתה. אני לא רוצה להעניק תשומת לב רק לירך אחת, ולכן חוזר על אותה פעולה ברגלה השנייה. אני מחייך כשחלק גופה העליון נמתח וזרועותיה נשלחות אל מעבר לראשה כדי לתפוס בסדינים ובשולי המזרן.
בדיוק ככה, לורנה. כדאי מאוד שתתכונני לקראת מה שעומד לבוא.
אני שוכב על בטני, פניי שתולות בין רגליה, מוכן לענגה. מוכן לזיין אותה בעזרת פי ולשוני. מוכן לגרום לה לצעוק את שמי. היא מרימה את ראשה כדי להתבונן בי ועינינו ננעלות. זה לוהט בטירוף. אני לא עומד בפיתוי ומעניק לה ליקוקים ארוכים יותר, בזמן שהיא מסתכלת.
"אלוהים אדירים."
אני מלקק אותה שוב והיא עוצמת את עיניה, נופלת לאחור. פישוקה מתרחב וגבה מתקמר. "מישהי פה רוצה עוד?"
"אני רוצה עוד. אני רוצה את כל מה שיש לך לתת לי. את הכול."
לורנה רוצה את כל מה שיש לי להעניק לה? האם זה כולל גם את אהבתי? את ליבי? כל חלק בי כבר שייך לה. היא מתפתלת תחתיי כשאני מנשק את החריץ שלה, וכשאני מכה קלות בלשוני על הדגדגן שלה, היא מתפתלת. זה מעלה חיוך על פניי.
"בדיוק שם. בדיוק ככה."
סקס אוראלי אני עושה רק איתה, ואני היחיד שמעניק לה את זה. אני היחיד שאכפת לו מספיק מהעונג שלה. היחיד שאינו משתמש בגופה רק כדי למלא את צרכיו.
בעזרת אגודלי ואצבעי האמצעית אני מפריד את שפתיה התחתונות ומשתמש בתנועות לשון מהירות כדי לבנות את האקסטזה שאני יודע שהיא משתוקקת אליה. מעלה ומטה. מצד לצד. אני בטוח שאני משיג את מטרתי כשהיא תופסת באצבעותיה את שערי ושורטת את הקרקפת שלי בציפורניה.
"אלוהים אדירים, ליית', אני גומרת."
היא מושכת בשערי שוב כשגופה מתמתח ומיטלטל כמה פעמים. קול שבין יבבה לגניחה ממלא את החדר ואז גופה נרגע ואחיזתה בשערי משתחררת. אני מצמיד את שפתיי לחלק הפנימי של ירכה וחובק את גופה, מותיר שובל של נשיקות במעלה הבטן והחזה שלה. אני נעצר כשפניי מעל פניה ובוחן את הבעתה. אושר מזוקק – אלו המילים היחידות שבהן אפשר לתאר את הסיפוק שאני רואה בעיני נערתי.
"אתה טוב כל־כך בזה."
"אני משתדל."
"אתה הרבה יותר ממשתדל, אתה עושה את זה מושלם." היא מתמתחת ומדביקה נשיקה על שפתיי. "תורי לגרום לך להרגיש טוב."
אנחנו מתהפכים יחד כמקשה אחת ועכשיו היא מעליי. אני שוכב על גבי, מתבונן בה, בוחן אותה, עורג אליה. היא אוספת את שערה ומניחה אותו מעבר לכתף אחת ואז רוכנת קדימה עד שקווצות שערה המסולסלים והרכים מדגדגות את חזי. עיניי משוטטות על פניה עד שהן מגיעות לצלקת שמתחת ללחיה. אני לא יכול להתאפק, שולח יד ונוגע בפס הבהיר שעובר במקביל לקו לסתה. תזכורת מהעבר. "הצלקת הזאת נגרמה באשמתי."
"זו לא הייתה אשמתך."
חטפתי את הכובע שהיה לראשה והתחלתי לרוץ איתו. "זו הייתה אשמתי. נפלת בזמן שרדפת אחריי."
זוויות פיה מתרוממות ושפתיה הוורודות נמתחות לחיוך. "גם לאחר שתים עשרה שנים אני עדיין רודפת אחריך. לא הרבה השתנה מאז."
ידיי נעות לעבר קימורי מותניה ומוחצות אותם קלות, אצבעותיי מתחפרות בבשרה הרך. "את טועה. אני לא בורח ממך יותר. לא אברח שוב לעולם."
ידיה מחליקות במורד חזי. היא רוכנת קדימה, מניעה את זוג השדיים היפים והמושלמים ביותר מול פניי. אי אפשר שלא להתמתח ולהדביק ביניהם נשיקה. ציפורניה שורטות במורד חזי, מעוררות בי תשוקה. אני נואש בטירוף להיות בתוכה. "אני רוצה אותך."
איברה מחליק לאורך הזקפה שלי והרטיבות החלקלקה שלה מרטיבה אותי עד שאני יכול להיכנס לתוכה בקלות. ידיי אוחזות במותניה, ואני נושם לאט, מתכונן להרגיש את עצמי נבלע בגופה. עור על עור. בלי שום דבר שיפריד בינינו. עוד משהו שהיא עושה רק איתי. היא מתיישבת עליי ושערה גולש מעבר לכתפה, מסתיר את השד השמאלי. זה לא מקובל עליי. אני מסיט את שערה הצידה, צריך לראות את כולה.
היא מקמרת את גבה ומתרוממת כדי למקם את איברי בפתח שלה. לעזאזל, הולך להיות כיף.
היא מוצצת את שפתה התחתונה ונושמת עמוק דרך אפה כשהיא מתיישבת עליי. גופה ההדוק, המתוק והרטוב ביותר שאי פעם היה לי העונג להיות בתוכו, בולע את כולי בשלמות. "שיט, מותק, זה טוב כל־כך."
הלהיטות שלי משתלטת עליי ואני מתיישב וכורך את זרועי סביב מותניה. אני מושך אותה אליי ודוחף את עצמי לתוכה עד שאשכיי צמודים לישבנה של האישה המדהימה ביותר בעולם. היא מנמיכה את מצחה אל מצחי וכורכת את זרועותיה סביב כתפיי, מקרבת את חזי אל חזה. היא מהנהנת וראשינו נעים יחד, בתיאום. "נכון, זה מדהים."
"אנחנו מתאימים זה לזה בצורה מושלמת." כאילו נועדנו זה לזה. מעולם לא חשבתי כך על אף אישה אחרת.
"אני יודעת."
היא מרימה ומורידה את גופה שוב ושוב ואני נכנס ויוצא מגופה החלקלק. בכל פעם שהיא יורדת, היא דוחפת את ירכיה לפנים, מכניסה אותי עמוק יותר, יותר מכפי שחשבתי שאפשר להיות.
אני נבלע באקסטזה, הולך לאיבוד בתוכה. אני מושך אותה אליי חזק, ננעץ בכוח בתוכה. זה לא מספיק. אני נשען על ידי זרועותיי מעליה. לורנה על גבה מתחתיי, רגליה כרוכות סביב מותניי, אצבעותיה חופרות בבשר שבגבי – אלו הדברים שעושים לי את זה.
אני משעין את כל כובד משקלי על אמות ידיי שצמודות למזרן משני צידי ראשה. עיניה נעוצות בעיניי בזמן שאני מתנועע בתוכה פנימה והחוצה, ומשהו קורה.
הכול מאט. אנחנו כבר לא מזדיינים, אנחנו עושים אהבה. היא אוחזת בעורפי ומושכת אותי אליה, מצמידה את שפתיה לאוזני, נשימתה וקולה מתגברים מרחפים על עור התוף שלי כשהיא מדברת. "כל הזמן הזה, זה היה צריך להיות רק אתה."
"כך יהיה מעתה ואילך. את שייכת לי. את שלי ולא של אף אחד אחר."
כאילו המילים שלי מדליקות אותה, רגליה מתהדקות סביב מותניי והיא מייבבת כאשר הגוף שלה מתהדק בקצב קבוע על הזין שלי. האורגזמה שלה מניעה את האורגזמה שלי. אני מצמיד את גופה אל המזרן, מעמיק את החדירה, מכניס כל סנטימטר ממני לתוכה. אני רוצה שכל טיפה ממני תהיה בתוכה. לורנה אוחזת בפניי ומבטינו מתלכדים. "ליית'..." קדימה, תגידי את זה, לורנה. אני אוהבת אותך. תגידי את זה ואגיד את זה גם.
היא עוצמת את עיניה ופיה מתעגל לצורת עיגול מושלם. אחיזת רגליה סביב מותניי מתהדקת והיא מחזיקה אותי קרוב אליה ועמוק כשאני גומר. על אף שאי אפשר להיות יותר קרובים ממה שאנחנו כרגע, פיזית או רגשית, מעולם לא אמרנו את שלוש המילים הקטנות האלה זה לזה.
אני אוהב אותך. המילים עומדות על קצה לשוני. אני רוצה להגיד לה אותן, וגם אגיד לה אותן בשלב מסוים, אבל לא עכשיו. עדיין לא. לא עד שהסיטואציה עם ג'יימי וסין תתבהר ותהיה מאחורינו.
אני מצמיד נשיקה רכה על שפתיה ומתגלגל אל המזרן, מושך אותה שתשכב על חזי. "אני רוצה שתישארי כאן הלילה. אני רוצה לראות את הפנים שלך בבוקר במקום שאתעורר לבד."
"אני אשמח, אבל מה נגיד אם מישהו ישים לב לכך שהמכונית שלי הייתה כאן כל הלילה?"
"אף אחד לא ישים לב."
"מישהו עלול לשים לב וזה יהיה אסון בשבילי."
"לעולם לא אתן לזה לקרות. לא ארשה ששמך יוכתם. אהרוג כל מי שאי פעם יעז לקרוא לך 'זונה'."
לורנה עדיין לא מבינה את הכוונות שיש לי כלפיה וכלפי עתידנו. אני הולך לסגור את החור הפעור בליבה. אני עומד לעשות אותה שלי. היא עומדת להיות אשתי ואם ילדיי.
אנחנו הולכים להיות מאושרים.
"אני חייבת ללכת. אני כבר נמצאת כאן יותר מדי זמן, הרבה מעבר לכמה שאני צריכה להיות."
היא מנסה להתרומם, אבל אני מגניב את זרועי מאחורי גבה, כורך אותה סביב מותניה ומושך אותה אליי. "את נשארת. סוף השיחה." היא מפסיקה לנסות לקום ומניחה חזרה את ראשה על חזי, במקום שאליו הוא שייך. "ילדה טובה."
ידי אוחזת את זרועה, מלטפת אותה בחיבה מעלה ומטה. לא נדרש זמן רב עד שנשימתה מתייצבת ונעשית קצבית.
אנחנו נרדמים.
*
לורנה מניחה את המגש על הבר. "בירה 'בלאק הוק' מהחבית, 'בלאק איילנד בלונד' ו'ג'וני ווקר' כפול."
"ג'וני ווקר?"
"נכון."
אני מסתובב ומביט בשולחן השלישייה הנצחית שלנו כדי לאשר לעצמי את מה שאני יודע. "מאוחר. חשבתי שהוא כבר לא יגיע הערב." או שאולי נכון יותר לומר שקיוויתי שהוא לא יגיע.
זה לא שאני להוט לנהל את השיחה עם סין, שבה אבשר לו שהוא עומד לוותר על סידור הסקס האהוב עליו. אומנם סין הוא החבר הכי טוב שלי, אבל הוא גם המנהיג שלי. יש לו את הכוח להטיל וטו על הזיווג שלי ושל לורנה, והוא יכול לשמור אותה לעצמו, אם רק ירצה.
סין הוא סין והוא רגיל לקבל את כל מה שהוא רוצה, אבל אני לא חושב שהוא יעשה לנו את זה. ואם כן, לא אקבל את זה. אני מוכן ללכת לגיהינום ובחזרה למען לורנה.
לורנה מסמנת לי בעזרת תנועת ראש. "ליית'..."
"מה העניין?"
"אתה מוכן לקחת את הוויסקי לסין? אני לא..." היא נושמת עמוק ונושפת את האוויר לאט דרך פיה. "אני מעדיפה שלא, אם זה אפשרי."
הביטחון העצמי, הגאווה והלב שלי מתנפחים מפני שלורנה לא רוצה שום אינטראקציה עם סין. "בטח, אני אגיש לו."
אני מוזג בירה מהחבית לשתי כוסות ומניח אותן על המגש שלה. "בלק הוק זה המשקה מצד שמאל."
"תודה."
אני מושך אליי את תשומת ליבו של קנריק ומחווה בראשי לכיוון שולחן השלישייה, מסמן לו שהוא אחראי בזמן שלא אהיה על יד הבר. הוא מניד בסנטרו כדי לאשר שהבין ואז חוזר לשוחח עם בתו הצעירה של רודריק לסטר.
זו הפעם השלישית שאני רואה את הבחורה הצעירה הזאת כאן, משוחחת עם קנריק. יהיה לא נעים להיות זה שמבשר לאחי הצעיר את החדשות, אבל אין סיכוי שרודריק הזקן יאשר לבתו לנהל מערכת יחסים עם ברמן נחות.
אני מתיישב מול סין. "לורנה אמרה 'כפול'?"
"לך תזדיין." סין מניף את הכוס ושופך כמעט מחצית מהנוזל הזהוב. "היה לי יום מחורבן."
"מה קרה?"
"יש לי בעיה עם אחד המרצים. הוא מנסה לעשות הכול כדי להכשיל אותי. נראה לי שמישהו מלכלך עליי באוזניו. זה הדבר ההגיוני היחיד שאני יכול לחשוב עליו; לא יכולה להיות אף סיבה אחרת שבגללה הוא ירצה להכשיל אותי בקורס שלו."
"מי זה יכול להיות, לדעתך?"
סין מושך בכתפיו, מניח את מרפקיו על השולחן ומפנה את כפות ידיו כלפי התקרה. "מישהו מרשויות החוק? חבר מסדר? מי יודע?"
"אתה יכול להכריח אותו לספר לך, לא?"
"לתקוע קנה אקדח בפרצוף של המרצה שלי זו לא האפשרות הנבונה."
לא הלכתי לקולג'. אין לי מושג איך מטפלים בפרופסורים. סין מרים את כוסו ולוגם עוד לגימה ארוכה. כשהוא מסיים, הוא מניח את הכוס על השולחן ועיניו מתמקדות במשהו שנמצא מאחורי גבי. "זיון טוב. זה בדיוק מה שאני צריך אחרי היום המחורבן הזה."
אני מסתובב לראות את מי הוא שם על הכוונת, מקווה מאוד שזו לא לורנה. אבל זו היא.
פאק.
"לורנה סוגרת הערב. היא ואני. לא נוכל לצאת מכאן לפני שהלקוח האחרון יסתלק."
"באיזו שעה זה יהיה?"
"אי אפשר לדעת. אולי בחצות. או בשתיים, אולי בשלוש. תלוי עד איזו שעה האחים ירצו לשתות."
"נו, לעזאזל. אני לא יכול לחכות עד אז."
"אתה יכול לבחור בכל אישה שתרצה. יש כאן עכשיו לפחות תריסר שמהן תוכל לבחור מישהי לקחת אל החדר האחורי." ברצינות. נשות האחווה יפתחו את רגליהן עבור סינקלייר ברקנרידג' בלי לשאול יותר מדי שאלות. הוא אפילו לא צריך להתאמץ.
"כן, למה לא. אני יכול לקחת אחת מהן להלילה."
תודה לאל. לרגע חששתי שהוא יתעקש על לורנה, לפני שאספיק לדבר איתו על סיום ההסדר בינינו.
"אני צריך לדבר איתך ועם ג'יימי על משהו." ועדיף כמה שיותר מהר.
"על מה?"
אני לא מתכוון להעלות את הנושא הזה כאן. יש כאן יותר מדי אוזניים. "בוא ניפגש בבוקר בחדר הכושר. נדבר כבר שם."
"בזירה?" הוא שואל.
"ברור. אני בעניין אם גם אתה."
"אני תמיד בעניין, אתה יודע את זה."
אני לא יכול לעצור את צחוקי המתפרץ. "מה שאני יודע הוא שאתה סתם חרא שחצן, שרק חושב תמיד שהוא בעניין."
"אולי אני סתם חרא שחצן, אבל יש לי סיבה טובה להיות. לך יש מזל שהחרא השחצן הזה הוא החבר הכי טוב שלך, אחרת היו בועטים לך בתחת הרבה יותר מכמה שכבר בועטים לך בו עכשיו."
"היית מת להיות מסוגל לבעוט לי בתחת." אני מצביע על כוסו הכמעט ריקה. "רוצה עוד אחת, חרא שחצן?"
הוא מניף את כוסו ושארית המשקה שבה נשפכת. "רק עוד אחת. הפעם מנה אחת. אני עוד צריך ללמוד למבחן לאחר שאגיע הביתה."
"המשקה בדרך אליך, חבר."
היו זמנים שבהם קינאתי בסין מסיבה כזו או אחרת, הן בגלל מעמדו הרם באחווה והן בגלל האופן שבו הוא תמיד מקבל את כל מה שהוא רק רוצה. תמיד נראה כאילו כל דבר בחייו מסתדר בצורה מושלמת. אך ימי הקנאה חלפו. זכיתי בלורנה והפעם הזאת בחיי אני זכיתי לקבל את מה שהוא רוצה.
אני צריך רק להניף אצבע, וקנריק מוזג עוד ויסקי לסין. להפתעתי הרבה, אחי הצעיר נעשה תוספת משמעותית ביותר לפאב.
"ג'וני ווקר. בלאק לייבל. טעם משובח," אומרת מייזי כאשר היא מניחה את הכוס על השולחן מול סין.
"יש לי טעם משובח בכול," אומר סין.
מייזי מרימה גבה. "אני לא מסכימה איתך."
"את לא חושבת?"
היא מנענעת בראשה. "הטעם שלך בנשים עלוב."
"מה גורם לך לחשוב ככה?"
"מפני שאף פעם לא טעמת אותי."
"ואיך אנחנו הולכים לתקן את הטעות הזאת?"
מייזי חדשה בפאב. היא צעירה ועדיין לא מבינה שלשחק עם סין זה כמו לשחק באש. אבל היא מסיחה את דעתו, וכל עוד תשומת הלב שלו לא מופנית אל לורנה, אני לא מתכוון להפריע.
"אני אמורה לעבוד עד עשר." מייזי מרחיבה את עיניה כשהיא מביטה בי. "אבל נראה לי שזה יהיה בסדר אם אצא עכשיו עם סין?"
"כן, בטח. קדימה, את יכולה ללכת להחתים כרטיס."
סין בוחן את הישבן של מייזי כשהיא מתרחקת. "בת כמה הבחורה הזאת?"
"מבוגרת מספיק." אף על פי שאני בספק אם אביה היה מסכים איתי, אם כי הוא לעולם לא יאיים על סין מפני שהוא זיין את הבת שלו. אף אחד מהאחים לא.
"זיינת אותה?"
מייזי התחילה לעבוד בפאב אחרי שהתאהבתי בלורנה. הדבר היחיד שמעניין אותי בקשר אליה הוא אם היא הגיעה לעבודה או לא. "לא נגעתי בה מעולם."
"וג'יימי?"
"לא שידוע לי."
"תוכל להסתדר בלעדיה?"
"כן. יש לי את לורנה ואת מוירה. ואת קנריק." גם אם נהיה מוצפים בעבודה, אמלצר בעצמי, העיקר שסין יפנה את תשומת ליבו למישהי אחרת מלבד לורנה.
סין מרים את כוסו ובולע את שארית הוויסקי. "אני מקווה שהיא לא אחת מהנשים שחושבות שאני עומד להתאהב בהן מפני שהן נותנת לי קצת."
"אין לי מושג, חבר."
סין הודף את עצמו מהשולחן ומתרומם. "נראה שאני עומד לגלות באיזו סוג של אישה מדובר."
כשאני חוזר אל המקום שלי מאחורי הבר אני מתרגז כשאני רואה ערמות של כוסות מלוכלכות בכיור וסביב לו. "קנריק, בוא הנה."
הייתי חייב לקחת על עצמי את תפקיד האבא של קני לפני שש שנים, אחרי שאבא נפטר. אף פעם לא התלוננתי על האחריות שנפלה בחלקי, אבל עכשיו הוא כבר בן שמונה עשרה. ברור שהוא עדיין לא בוגר מספיק, אבל הוא גם כבר לא ילד. יהיה נחמד אם נוכל לתקשר כמו אחים ולא כאילו אני ההורה שלו.
"מה קורה איתך, גבר?"
הוא מושך בכתפיו. "למה אתה מתכוון?"
"אתה יושב שם ומדבר עם הבת של רודריק לסטר כאילו אין לך משהו טוב יותר לעשות."
"תקן אותי אם אני טועה, אבל בזמן שאתה דפקת שוטים עם סין, אני הכנתי את כל המשקאות שיצאו מהבר."
"האחריות שלך היא לא רק להכין משקאות." אני דופק קלות בידי על הכיור. "תסתכל על הבלגן שהשארת כאן. יש כאן בטח לפחות חמישים כוסות מלוכלכות. הן לא ישטפו את עצמן."
הוא מנמיך את קולו. "אחי, נו, אני לא רוצה שקמרון תראה אותי שוטף כוסות."
"אנחנו ברמנים. שטיפת כוסות היא חלק ממה שאנחנו צריכים לעשות, אחרת הן ייגמרו ולא נוכל להגיש משקאות. תשתמש בראש, קני."
"אחת המלצריות לא יכולה לשטוף?"
"לא, הן לא יכולות."
"למה לא?"
בשלב הזה, מוטב שאני לא אכנס להסברים על איך פועל הפאב. "מייזי צריכה לצאת מוקדם, מוירה עמוסה ולורנה..." אני מסתכל סביב, מחפש אחריה. "איפה לורנה?"
"שלחתי את לורנה למחסן להביא בקבוק של 'דמפל' והיא עדיין לא חזרה. הנדרסון מחכה למשקה שלו."
"לפני כמה זמן היא נעלמה?"
"שלחתי אותה לשם ממש לפני שסין עזב את השולחן שלכם."
חזרתי לבר לפני חמש דקות לפחות. בטח קרוב יותר לעשר דקות. אני מצביע על הכיור. "שטוף את הכוסות עכשיו."
"לאן אתה הולך?"
למצוא את הבחורה שלי. "להביא את ה'דמפל'."
"אם תראה את לורנה, תוכל לבקש ממנה לעזור לי לשטוף את הכוסות? היא תעשה הכול בשבילך," קני קורא אחריי.
אני פוגש את מייזי במסדרון, בדרך למחסן. "תודה שהסכמת שאצא מוקדם יותר, ליית'. אשאר שעה נוספת בערב אחר, כדי להשלים שעות."
אני הולך לשירותים. סין לא שם.
אני הולך למשרד שלי. סין לא שם.
פאק.
פאק.
פאק!
אני פותח בריצה ואז קופא על מקומי כשאני מגיע לדלת המחסן. אני לופת את הידית ומסובב אותה, מהסס רק לשנייה לפני שאני פותח. אף פעם לא הייתה לי כזאת תחושה מחליאה בקרביים.
אני פותח את הדלת לרווחה ועיניה של לורנה פוגשות בעיניי. אבל לא עיניו של סין. הוא עסוק מדי בלזיין אותה על הקיר.
סין מזיין את לורנה.
החבר הכי טוב שלי מזיין את הבחורה שלי.
הם נפגשים לאחד־על־אחד מאחורי גבי.
חשבתי שאני היחיד שהיא פוגשת לבד מחוץ לשלישייה. האמנתי שהיא אוהבת אותי. האמנתי שאנחנו הולכים להיות יחד. האמנתי שאנחנו הולכים להיות מר וגברת.
טעיתי. טעיתי כל־כך. לכל הרוחות.
טעות. לורנה מעולם לא אהבה אותי.
היא מעולם לא בחרה בי.
אני יוצא מהמחסן וסוגר את הדלת מאחוריי. אני צריך שמשהו יפריד בינינו. משהו שיסתיר מפניי את מה שקורה מאחורי הדלת.
כאב מתפשט בחזי. הייסורים אינם רק בתוך ליבי. עם כל פעימת לב הצער מתפזר בכל גופי. אני הולך למשרדי וסוגר אחריי את הדלת. היא מפרידה בינינו כחומה, אבל זה לא מספיק. אני סוגר את הדלת על כל תקווה ועל כל חלום שהיו לי לעתיד משותף עם לורנה. אני סוגר את הדלת על ליבי, נועל אותה כך שלא תיפתח שוב לעולם.
אני לוגם ישר מבקבוק הוויסקי, מרגיש אותו נמהל בתוכי. הוא שורף לי בגרון, אבל אני מברך על כך. אני יודע שזו התרופה היחידה לסבלי.
נקישה בדלת קוטעת את לגימתי הארוכה הרביעית מהוויסקי. "אני עסוק. עופו."
לורנה פותחת את הדלת ונעמדת בפתח. טעיתי. הייתי צריך לנעול את הדלת המזוינת, אבל לא חשבתי שיהיה לה האומץ לבוא לכאן ולהסתכל לי בעיניים. "ליית'..." היא נעצרת ומנידה בראשה. "לא רציתי — "
"לא הבאת לקנריק את ה'דמפל'," אני קוטע אותה, לא מסוגל לשמוע את מה שיש לה להגיד על מה שקרה עם סין במחסן, "הוא עדיין מחכה לו."
היא מתקרבת ונעמדת לפני שולחני. "ליית', אל תתנהג ככה."
"לא להתנהג איך, לורנה? לא להתנהג כאילו הרגע ראיתי את האישה שאני..." אני מפנה את מבטי ממנה ומסתכל על בקבוק ה'בלנטיין' שעל שולחני, לא מסוגל להסתכל לה בעיניים. "ההפסקה שלך נגמרה. את צריכה לחזור לעבודה." היא נעמדת מולי בלי לזוז. בשתיקה. "תסגרי את הדלת בדרך החוצה."
"אנחנו מוכרחים לדבר על מה שקרה."
אני שומע את הייאוש בקולה, אבל הוא לא עושה לי כלום. "אנחנו לא צריכים לדבר על מה שקרה. אין על מה לדבר, בעצם."
שיחקתי את הטמבל יותר מדי פעמים. זה לא יקרה שוב לעולם.
ידיה מתרוממות אל פיה, אבל היא לא מספיקה לעצור את הבכי. "אני מצטערת כל־כך."
"צאי מכאן. עכשיו."
היא ניגשת אל הדלת, נעצרת בפתח ומסתובבת כדי להביט בי. כשהיא עומדת שם, אני תוהה מה עובר לה בראש. האם עמוק בפנים היא צוחקת עליי מפני שהאמנתי שנוכל להיות יחד? האם היא מצטערת על כך שגיליתי שהיא עושה את אותו הדבר עם סין מאחורי גבי? האם זה בכלל מזיז לה שהיא ניפצה את ליבי למיליון חתיכות קטנות?
"אני מבינה שאתה כועס. אניח לך עכשיו, אבל נדבר על מה שקרה הלילה, אחרי שכולם ילכו."
"לא, אנחנו לא. אני לא רוצה שתזכירי שוב את מה שקרה. אם תזכירי את זה שוב, אפטר אותך. עכשיו תסתלקי מהמשרד שלי."
כשהיא נעלמת ואני נותר לבדי מאחורי הדלת הסגורה, אני חובט בראשי, מפני שאני לא מצליח להפסיק לראות שוב ושוב את התמונה של סין עם לורנה. ואז אני עושה משהו שלא עשיתי מאז הייתי ילד.
אני בוכה.
דמעות זקוקות לוויסקי, אז אני מרים את בקבוק הוויסקי ולוגם ממנו כמה שאני יכול עד שאני נאלץ להפסיק כדי לנשום. אני ממשיך ככה עד שאני רואה את תחתית הבקבוק הריק.
אבל הכאב לא פוסק.
אני חושש שהוא לא ייפסק לעולם.
 
 
 
פרק 1
ליית' דאנקן
ארבע שנים לאחר מכן – ההווה
 
אני בן עשרים ושמונה, רווק, נזיר, שנוא על ידי האישה שאני אוהב. האישה שכלפיה אני אובססיבי. האישה שלעולם לא אצליח להוציא מהראש. אני יודע שלא אצליח כי עברו כבר ארבע שנים ועדיין לא הצלחתי לשכוח אותה, ולו לשנייה אחת.
אלו הם חיי.
חיי העלובים, המדכדכים.
אני במסיבת יום הולדת, מוקף בחבריי הטובים ביותר ולא יכול להפסיק להשוות בין המקום שבו הם נמצאים בחייהם לבין הגיהינום שבו אני חי.
סינקלייר ברקנרידג'. יש לו הכול – נישואים מאושרים לאישה יפה, שלא לומר שווה בכל רמה אפשרית, שני בנים בריאים ושובבים ובת קטנה, אהובה ונעימת מזג. שלושה זאטוטים עד כה ואין לי ספק שידם עוד נטויה. סביר להניח שיש כבר עוד אחד בדרך. יורש נוסף לאחווה.
לעזאזל. כמה מושלמים יכולים להיות חייו של אדם אחד?
ג'יימי ברקנרידג'. האידיוט התחמק מהאישה שאהב במשך תקופה ארוכה מפני שחשב שהוא לא זה שמיועד לה. הוא טעה מאוד. היום הוא נשוי לאישה הזאת, שהיא גם יפה וגם אינטליגנטית. הם מתפקדים יחד כצוות, זה לצד זה. היא אולי איננה רופאה, אבל מוכשרת ומבריקה בדיוק כמו ג'יימי כשזה מגיע לרפואה. אתן לה לתפור אותי בכל מצב.
מיטץ' ברקנרידג'. נשוי טרי. נישואיו הם נישואי ברית עם המסדר. אשתו צעירה ופצצת אנרגיה אמיתית. הוא אומר שהיא רוצה כל הזמן להזדיין, וזו לא בעיה מבחינתו. מה שאומר שהם בטח יכריזו בקרוב על היריון, בעיקר כי זו חובתו לעגן את האיחוד בין האחוות בעזרת יורש במהירות האפשרית.
וסטלין וקיראן הנדרי. איזו התחלה צולעת הייתה להם, לעזאזל. הוא חטף אותה והיא נעשתה אשתו. היום יש להם תינוק בדרך והם נראים מאוהבים עד השמיים.
ויש את לורנה פרייז'ר. בעבר אהובתי ואחת מחבריי הטובים ביותר, ועדיין אהבת חיי ולא משנה כמה זמן עבר מאז. ארבע שנים או מאה וארבע – היא הייתה ותישאר תמיד האישה היחידה בליבי.
סין ובלו. ג'יימי ואליסון. מיטץ' ושו. וסטלין וקיראן. לכולם היו בהתחלה מאבקים, אבל הם מאושרים עכשיו. מותר לי לקוות שיום אחד גם המאבק שלי ושל לורנה ייגמר ונמצא את האושר?
נישואים יפים. משפחה אוהבת. חיים מאושרים. כל מה שהיה אמור להיות לי וללורנה. היום היא בקושי מסוגלת לסבול את נוכחותי כאשר אנחנו נמצאים באותו החדר.
לעיתים תכופות אני שוכב במיטה ומשחזר את כל השלבים שעברנו ביחסינו. באופן מוזר, אני מעדיף לחשוב על הימים שבהם היינו ילדים, הרבה לפני שהתחלנו לעשות סקס. האימהות שלנו היו חברות טובות וביליתי חלק ניכר משנות ילדותי בחברתה של לורנה. היא הייתה כמו אחותי הקטנה.
עד שהיא כבר לא הייתה יותר כמו אחותי הקטנה.
אגרוף נתקע בכתפי ואני שומע את קולה של בלו. "אתה נועץ מבטים."
לעזאזל, נתפסתי. "במה בדיוק נראה לך שאני נועץ מבטים?"
"אתה יודע טוב מאוד. ואני לא מתכוונת ל'מה', אני מתכוונת ל'מי'."
אני מניח שאין טעם לנסות להכחיש. במיוחד לא עם בלו. "את קולטת הכול."
"יש מצב."
"אני לא יכול להתאפק. אני רואה אותה רק באירועים של האחווה." אני רוצה לזכור איך היא נראית הערב. היא מתרחקת ממני כמו ממגיפה ואין לי מושג מתי אראה אותה שוב.
"מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברתם?"
"בלידה של אליסון." השיחה ההיא הידרדרה מהר מאוד. היא שוב נמלטה ממני ולא הסכימה להקשיב לי.
בלו נושמת עמוק. "וואו. עבר הרבה זמן, הא?"
"כן."
"המלחמה ביניכם יצאה משליטה."
היא כבר מזמן הרבה מעבר ל'יצאה משליטה'. "ניסיתי לדבר איתה. את יודעת שניסיתי, אבל העניין הזה ביני לבין לורנה הלך רחוק מדי. אני כבר לא בטוח שנוכל לעלות שוב על דרך המלך."
"בארבע השנים האחרונות רק פגעתם זה בזה. לכל אחד מכם היה חלק בזה, אבל זה מספיק."
"אני לא יודע איך לתקן." אם הייתי יודע, לא היינו מנהלים את השיחה הזאת עכשיו.
"אתה חייב לדבר איתה."
ומה אני יכול להגיד שלא אמרתי לה כבר קודם? "לנסות לדבר איתה כשהיא לא מקשיבה הוכח כבלתי יעיל בעליל."
"תכריח אותה להקשיב."
"אני לא יודע איך למנוע ממנה לברוח ממני." חוץ מאשר לקשור אותה.
"נסה לנהל איתה שיחה רגילה, כזאת שלא כוללת את העבר שלכם. לא כל שיחה צריכה להיות על זה שאתה מתחנן שהיא תסלח לך. נסה לנהל איתה שיחת חולין. תשאל אותה מה קורה בחיים שלה. היא מתרגשת מהעבודה החדשה שלה, אני בטוחה שהיא תשמח לספר לך עליה."
"אני לא יודע. לא ניהלתי עם לורנה שיחה רגילה כבר הרבה מאוד זמן."
"אולי תפסיק להיות כזה חנון, ליית'."
"בלו ברקנרידג', אני לא מאמין שזה מה שהרגע אמרת לי."
"אז אתה לא מכיר אותי טוב כמו שנראה לך." היא מנענעת בראשה. "נמאס לי לראות אותה פגועה, וגם אותך. אם אתם לא יכולים לסדר את העניינים ביניכם, אז לפחות תפסיקו עם השטויות ותמשיכו הלאה עם אנשים אחרים."
"לא אוכל להמשיך הלאה לעולם, ולא אוכל לראות אותה עם מישהו אחר." אצטרך לעזוב את האחווה אם זה יקרה.
"אז תזיז את התחת לשם ותתחיל לסדר את העניינים כדי שהכול יחזור להיות בסדר ביניכם."
"אנסה."
"לא מספיק שתנסה. תגרום לזה לקרות. עכשיו."
"את צודקת. אני חייב לגרום לזה לקרות." או שאהיה אומלל עד סוף ימיי.
"בהצלחה." בלו מרימה את שתי ידיה באוויר. "מחזיקה לך אצבעות."
לורנה אוחזת באחד התאומים של סין. כף ידה בכף ידו והיא מתנדנדת איתו קדימה ואחורה, רוקדת ושרה עם השיר שמנגנת הלהקה.
כשאני רואה אותה מתנודדת לצלילי המוזיקה אני נזכר בפעם האחרונה שרקדנו. היינו מאושרים באותו ערב. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג שהכול עומד להידפק בלילה הבא.
"יש לך טעם מעולה בבחירת בנות זוג לריקודים, ליאם."
לורנה מפסיקה לרקוד ומביטה בי. קשה לה לברוח ממני כשיש תינוק על הירך שלה.
ריר נוטף משפתו התחתונה של ליאם, כמעט נוזל על כתפה של לורנה. אני מושיט יד לנגב אותו. "ליאם, זה לא מגניב להזיל ריר על בת הזוג שלך לריקודים. אתה חייב לעבוד על הגישה שלך, איש קטן."
הוא נושך את אגרופו וריר מטפטף במורד ידו וזרועו. "הוא מוציא שן חדשה."
"זאת הסיבה שהוא מזיל ריר כמו משוגע?"
"כן."
אני מושיט יד ומנגב טיפת ריר לפני שהיא נושרת על לורנה. "אני לא מאמין שהבנים בני שנה היום. לפעמים נראה כאילו הם נולדו רק לפני רגע."
"וקשה להאמין כמה הם מהירים. אם רגע אחד לא שמים לב אליהם, הם כבר מספיקים להסתבך בצרות."
"טוב, הם הילדים של סינקלייר ברקנרידג'. מה ציפית שהם יהיו? מלאכים קטנים?"
היא צוחקת ואני יכול להישבע שזה הצליל היפה ביותר בעולם. לא שמעתי אותו כבר הרבה זמן. "אני מצפה שהם יהיו שובבים והם לא מאכזבים." היא לוקחת את ידו הזעירה של ליאם אל פיה ומנשקת אותה. "הם פשוט שובבים יקרים ואהובים."
היא נראית טבעית כל־כך כשהיא אוחזת בתינוק. "את ממש טובה איתו, אבל תמיד היית טובה עם ילדים."
"זה מה שאני עושה עכשיו. אני מטפלת בשלושה ילדים במשרה מלאה."
אומנת. זו עבודה קשה. בטח קשה יותר מחשפנות. "באיזה גילים הילדים?"
"בני חמש ושלוש, ותינוק בן שמונה שבועות."
לורנה תמיד אהבה ילדים. אני בטוח שהיא אוהבת את העבודה הזאת יותר מאשר להגיש משקאות. "בשביל מי את עובדת?"
"עבור ולאס ורונה מיריק."
לכל הרוחות, ראיתי את הגבר הזה לא פעם משתכר ועוזב את הפאב בחברת נשים שהן לא אשתו. גם לורנה ראתה את זה הרבה פעמים.
בלו מתקרבת אלינו ומושיטה יד כדי לקחת את ליאם מלורנה. "תורי עכשיו. אימא רוצה לרקוד עם ילד יום ההולדת שלה."
היא קורצת ומתרחקת כשליאם על מותנה, משאירה אותי ואת לורנה לעמוד בקצה רחבת הריקודים. אני יודע בדיוק מה עליי לעשות. זה סיכון, סיכון עצום, אבל אני לא יכול לתת לרגע לחמוק מבין ידיי. אני מושיט אליה את כף ידי.
"אפשר להציע לך לרקוד, העלמה פרייז'ר?"
'אתה כבר יודע שאתה יכול לקבל כל מה שאתה רוצה, כל עוד זה קשור אליי'. זו הייתה תשובתה לפני ארבע שנים. הלילה אסתפק בזה שלא אראה אותה מתרחקת ממני.
להפתעתי, היא לוקחת את כף ידי בלי להתווכח. בלי מתיחות. בלי אי־נעימות.
זה חדש.
כשידי בידה, אני כורך את זרועי סביב מותניה ומקרב אותה אליי. לא כמו שאני באמת רוצה לקרב אותה, אבל מסתפק בזה כרגע.
הניחוח שלה פולש לאפי וזה גם גן עדן וגם גיהינום. על אף שאני רוצה לדבר איתה, אני בולם את פי ומתענג על הרגע, רק מתנועע לקצב המוזיקה, זרועותיי כרוכות סביב האישה שאני מוקיר בכל ליבי.
"אתה לא מכיר את השיר הזה, נכון?"
בכל פעם שאני באוטו שלי השיר הזה מתנגן ברדיו, אבל אני לא יכול לזהות את המבצע. "שמעתי אותו הרבה פעמים, אבל אני לא יודע מי שר אותו."
"אני רואה שיש דברים שלא משתנים אף פעם." היא מחייכת, מגלגלת את עיניה ומנידה בראשה. "קוראים לשיר 'מושלם' של אד שירן. הוא הקליט אותו עם ביונסה. זו הגרסה שהלהקה מנגנת עכשיו."
"אני מחבב אותו."
היא רוכנת קדימה ומטה את ראשה. "באמת?"
"כן. את לא?"
"זה אחד השירים האהובים עליי."
לורנה מרכינה את ראשה, ובלי לחשוב אני רוכן קרוב יותר אליה, מצמיד את אפי לשערה ונושם עמוק. לשערה יש עדיין את אותו הריח – וניל, אפרסקים ופריחת דובדבן.
אני עוצם את עיניי ומדמיין איך היו חיינו אם שום דבר מהדברים הנוראים שקרו בארבע השנים האחרונות לא היה קורה לעולם. לורנה הייתה אשתי. היא הייתה אימא ואני הייתי אבא. אני תוהה כמה ילדים היו לנו היום. אחד? שניים? שלושה? האם הם היו בנים או בנות?
היא הייתה מטפלת בתינוקות שלנו, לא בילדים של ולאס ורונה מיריק.
"למה את עובדת אצל מיריק כשאת יודעת איזה מנוול הוא?"
"כי אני צריכה עבודה."
"את לא צריכה לעבוד בשביל האיש הזה. את יודעת שתמיד יש עבודה בשבילך ב'דאנקן'."
היא ממשיכה לנוע איתי ולא אומרת דבר.
"לא הייתה לי מלצרית ראויה מאז עזבת. המקום לא עובד כמו שצריך בלעדייך. אני רוצה שתחזרי."
"אני לא יכולה לחזור."
"אני חושב שאת יכולה."
היא מנענעת בראשה. "אני לא יכולה, ליית'."
"מיריק ינסה לזיין אותך, אם הוא לא ניסה כבר משהו."
לורנה מפסיקה לזוז. "אתה באמת חושב שהייתי נשארת אם הוא היה מנסה משהו?"
"אני חושב שלא היית נשארת ואני מתנצל. זה היה טיפשי מצידי להגיד את זה. זה יצא לא נכון."
אני כבר יודע שאני חייב להיות זהיר יותר עם לורנה. אני לא יכול לעשות כאלה טעויות חמורות איתה. אבל אני גם לא יכול לשתוק כשזה קשור לביטחון שלה. "אני לא אוהב את זה שאת חיה תחת קורת הגג של הנבלה הזאת."
"אתה לא חייב לאהוב את זה."
"אני מצטער. אני יודע שאיבדתי את הזכות לומר לך מה לעשות עם החיים שלך, אבל אף פעם לא אפסיק לשמור עלייך."
"תירגע, ליית'. ולאס מיריק יודע שסין ותיין קיבלו עליי אחריות כשהוריי מתו. בגלל זה הוא לא יעז לחצות את הקווים איתי."
וזו תהיה הסיבה שבגללה ולאס מיריק לא ינסה להיטפל אל לורנה.
"כדאי לו מאוד לא לנסות שום דבר. אחסל אותו אם הוא אי פעם יעשה משהו שיפגע בך."
"אולי לך זה לא נראה ככה, אבל אני קשוחה. אני יכולה לדאוג לעצמי."
"את אישה חזקה מאוד ואני יודע שאת יכולה לדאוג לעצמך, אבל זה לא צריך להיות ככה."
אני צריך לדאוג לך.
אני צריך להגן עלייך.
אני צריך להיות בעלך.
את צריכה לחיות תחת קורת הגג שלנו, לישון במיטה שלנו, לדאוג לילדים שלנו.
"אני אוהבת את העבודה שלי. הילדים נהדרים."
זו עבודה זמנית. מיריק הוא פצצת זמן מתקתקת. אני זוכר איך הוא היה מסתכל על לורנה כשהיה מגיע לפאב. אין סיכוי שהוא יצליח להתאפק ולא לשלוח ידיים, כשהיא נמצאת כל הזמן בהישג ידו.
"תבטיחי לי שאהיה הראשון שתקראי לו אם הוא רק יעז להסתכל עלייך בצורה לא נכונה."
"אל תבקש את זה ממני."
על אף שחלף זמן רב מאז ולסין יש חיים עם בלו והילדים שלהם, אני עדיין לא יכול לשאת את המחשבה על כך שלורנה תפנה אליו לעזרה במקום אליי. "אם את לא מתכוונת לבקש עזרה ממני, אז לפחות תבטיחי לי שתספרי לתיין?"
"בסדר, ליית'. אספר לתיין אם תהיה לי בעיה עם ולאס."
"אם את צריכה משהו, אני כאן בשבילך. לא משנה מה. כל דבר. את תמיד יכולה לבוא אליי, את יודעת את זה, נכון?"
"אני יודעת."
השיר מסתיים ובדיוק כמו אז, בלילה ההוא, לורנה מתרחקת ממני, מרכינה את ראשה ומכופפת מעט את ברכיה. "תודה על הריקוד, מר דאנקן."
"העונג כולו שלי, העלמה פרייז'ר."
נחמוק החוצה. בואי לדירה שלי. נשכח מכל מה שקרה ורק תהיי איתי הלילה.
מה הייתה תשובתה אם הייתי מעז לומר לה את זה? האם הייתה כועסת על כך שבכלל העזתי לבקש ממנה? או שהייתה משאירה הכול מאחור ובאה איתי?
אני מרגיש על גג העולם כי נראה לי שהייתה התקדמות קטנה עם לורנה. היא לא ברחה ממני הערב. ניהלנו שיחה אמיתית והיא לא הייתה על אודות העבר המחורבן שלנו.
בלו צדקה. לא כל אינטראקציה בינינו צריכה להיות בנוגע לעבר ולעסוק בהתנצלויות. אני צריך להפסיק להעלות דברים שחלף זמנם. הגיע הזמן לצעוד צעד קדימה עם לורנה, להתמקד בעתיד במקום בעבר שלנו; בכל מקרה, את העבר כבר אי אפשר לשנות. אבל לפני הכול, עליי לוודא שבהווה היא בטוחה.
אני מאתר את מיריק בצידו השני של החדר, כוס ויסקי ביד, נראה שיכור מת. זה לא מפתיע. הוא משוחח עם ניל רות'פורד. אני שונא גם את הבן־זונה הזה. שנאתי אותו אפילו לפני שהודה בפניי שהוא אוהב להסתכל על השדיים של לורנה כשהיא לובשת את המדים של הפאב.
"תראו מי כאן. משטרת השדיים."
"כן, בן־זונה, ואני נמצא כאן בתפקיד, כדי להזהיר את מיריק. שלא תעז להתעסק עם לורנה. אל תיגע בה. אל תסתכל עליה אפילו. ברור?"
מיריק מצחקק. "לך תזדיין, דאנקן. היא האומנת שלי. אעשה איתה מה שבא לי."
"היא האומנת של הילדים שלך ואם תיגע בשערה משערות ראשה, אהרוג אותך."
מיריק רוכן לעברי. "נחש מה? חדר השינה שלה נמצא בדיוק בקצה המסדרון שבו נמצא החדר שלי. אולי אקפוץ לבקר אותה הלילה."
"רק אם אתה רוצה למות."
התגובה היחידה שלו היא חיוך מזוין. אני מת להעיף לו אותו מהפרצוף, אבל זו מסיבת יום ההולדת של ליאם ושל הריסון וזה לא הזמן או המקום להתחיל בקטטה.
"קיבלת אזהרה. יהיה נבון מצידך לזכור שלא תהיה עוד אחת."
"היי, משטרת השדיים, עדיין לא התחפפת מכאן?" אומר ניל.
אני מכווץ ומרפה את אגרופיי פעם, פעמיים, שלוש פעמים. אני נלחם בדחף להכניס לניל את מה שהייתי צריך בלילה שבו נלחמנו בפאב שלי לאחר מה שהוא אמר על לורנה; לא מספיק אף שבור.
"בפעם אחרת, רות'פורד."
"ככה חשבתי, דאנקן," ניל קורא מאחורי גבי כשאני מתרחק. יש למנוול הזה אומץ, להתגרות בי במסיבת יום הולדתם של ילדי המנהיג שלנו. פחדן. הוא יודע שלעולם לא אלחם בו בסיטואציה כזאת.
ניל מנוול, אבל הוא הדאגה האחרונה שלי כרגע.
ולאס מיריק הוא מי שמדאיג אותי.

עוד על הספר

  • שם במקור: Redemption
  • תרגום: שלי חן
  • הוצאה: מלודי
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 260 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 20 דק'

ניתן למצוא גם ב -

גאולה ג'ורג'יה קטס
פרולוג
ליית' דאנקן
 
הצד השמאלי של החדר. המרכז. הצד הימני של החדר. מאחוריה. ראשה של לורנה פונה מצד לצד ועיניה סורקות את חברי האחווה שלנו, שמקיפים אותה. היא מחפשת משהו. מישהו?
אותי?
אני מתבונן בה, לא מצליח להתאפק, בוחן את פניה ואת גופה ומנסה לנתח את הבעות פניה ואת שפת גופה. הכול חלק מהמאמץ לנסות להבין מה עובר לה בראש. אני עושה את זה הרבה – מתבונן בה שעה שהיא אינה מודעת לכך. אי אפשר להימנע מזה כשהיא נעה ברחבי הפאב שלי, לבושה במדים של 'דאנקן'. אף אחד לא נראה כמוה בחולצה ובחצאית הסקוטית.
אני רוצה להתקרב אליה קרוב מספיק כדי שאוכל להריח על עורה את הדיאודורנט בריח אפרסק ופריחת הדובדבן, ניחוח שהוא סימן ההיכר שלה. הדבר הזה מטריף אותי. שאיפה אחת ממנו וכבר עומד לי. היא משלבת זרועות וזה הסימן עבורי. אני מכור למשחק הריגול הקטן שלי כבר יותר מדי זמן.
"אפשר להציע לך לרקוד, גברת פרייז'ר?"
לורנה פורשת את זרועותיה ומביטה בי מעבר לכתפה. אני אוהב לראות את הגומות שלה מופיעות, אבל אוהב במיוחד לראות את השקעים הקטנים האלה מופיעים בלחייה כשעיניה פוגשות בעיניי, מפני שאז אני יודע שהחיוך שלה מיועד לי ורק לי.
היא מכחכחת בגרונה. "אתה כבר יודע שאתה יכול לקבל כל מה שאתה רוצה, כל עוד זה קשור אליי."
"אני יודע את זה?"
היא מסתובבת אליי בשתי גבות מורמות, מרחיבות את עיניה החומות־ירוקות־זהובות. לאף אחד אין עיניים כמו שלה. הן כמו זיקיות, משנות כל הזמן את צבען. "כדאי שתדע."
"אולי אני צריך תזכורת."
אני מחליק את ידיי אל כפות ידיה ומוביל אותה למרכז רחבת הריקודים. ברגע שאנחנו מתמזגים בזוגות הרוקדים סביבנו, אני מקרב אותה אליי. סביר להניח שקרוב יותר מהראוי, אבל לא אכפת לי, וגם אם אכפת, אני לא יכול להתאפק. האישה הזאת עושה לי משהו.
לא, האישה הזאת עושה לי הכול.
לורנה פרייז'ר. היא הראשונה שעליה אני חושב כשאני מתעורר והאחרונה שעליה אני חושב לפני שאני נרדם. זה לא נגמר כאן. היא חודרת למחשבותיי כל הזמן, לאורך כל היום. אין לי שובע ממנה. היא מכלה אותי. אף אישה מעולם לא השפיעה עליי ככה.
ככל שהריקוד מתארך, כך אנחנו מתקרבים יותר, קרובים לחשוף את הסוד שלנו. "אני אוהבת את השיר הזה," היא אומרת.
"אני לא מכיר אותו."
אני בדרך כלל לא משוגע על הלהקות ששוכרים ב'אחווה' לנגן בחתונות, אבל זו בסך הכול סבירה. המוזיקה שלה לא ממחזרת את שירי החתונה שאפשר לשמוע בדרך כלל אצל כל הלהקות האחרות.
"זה 'אור הירח' של דן אוון, אבל אני לא מופתעת שאתה לא מכיר. הטעם שלך במוזיקה הוא..." זוויות פיה מתעקלות כלפי מעלה והיא מפנה את מבטה ממני.
"הטעם שלי במוזיקה הוא מה?"
"לא ממש רומנטי."
אני גבר, ולא סתם אחד. אני חבר אחווה. אני לא מתקרב לרומנטיקה ולורנה יודעת את זה לגביי. "למה שאי פעם הבחירה שלי במוזיקה תהיה קשורה למשהו רומנטי?" המילה האחרונה במשפט משאירה טעם לוואי רע על הלשון שלי. הגומות האהובות עליי נעלמות לאט־לאט והאור בעיניה כבה. "אני מניחה שאין סיבה."
אני לא אוהב את העצב שאני רואה על פניה ושומע בקולה, ואני במיוחד לא אוהב את הפער שנפתח בין הגוף שלה לשלי. אני מרכין את ראשי ומניח את פי על אוזנה. "אכזבתי אותך?"
היא מנענעת בראשה. "אל תהיה טמבל. אני לא בחורה כזאת שעושה פרצוף אם הגבר שאיתו היא שוכבת לא מחזר אחריה."
הגבר שאיתו היא שוכבת. בלשון יחיד, רומזת על כך שמדובר רק בי, וזה לא המצב. אני חולק את לורנה עם גבר אחר והתרגלתי לשנוא כל שנייה בקטע הזה. אבל לפחות יש כאן שיפור, לעומת התקופה שבה נהגתי לחלוק אותה עם שני גברים.
אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו.
סין יהיה מרותק לחתונה הזאת למשך כל שארית הלילה. קיים סיכוי אפסי שהוא יפריע לזמן שלי לבד עם לורנה, ואני מתכוון לנצל את זה. "אנחנו צריכים לאחל ללוגן ולאמיליה כל טוב ולהתחפף מכאן."
"לאן נלך?"
"את יודעת בדיוק לאן נלך."
החיוך שלה חוזר. "שוב אחד־על־אחד?"
"כן. רק אני ואת הלילה, במקום המיוחד שלנו. מה את אומרת?"
"אני אומרת שתצא ראשון. אגיע רבע שעה אחריך ואפגוש אותך בדירה."
השיר מסתיים ויופייה של העורבת המופלאה שלי מתרחק ממני. היא מרכינה קלות את ראשה ומכופפת את ברכיה. "תודה על הריקוד, מר דאנקן." הקידה שלה תקינה ועל פי האסכולה הישנה, בדיוק כפי שאדין לימדה אותה. היא בכלל לא נראית כמו אישה שעומדת להיות מזוינת עד לתהום הנשייה.
"העונג כולו שלי, העלמה פרייז'ר." הריקוד הראשון מתוך רבים שאני מתכנן לרקוד איתך הערב.
לפחות תריסר אחים באחווה מונעים ממני לצאת בעודי עושה את דרכי החוצה. כל הבני־זונות רוצים לדבר איתי דווקא הלילה ונדרש לי יותר זמן מהרגיל כדי לחמוק מקבלת הפנים. אני חושד שזה נכון גם לגבי לורנה, מאחר שאני מחכה לה בדירה שלי במשך כמעט שעה.
לורנה: מצטערת. אני בדרך עכשיו. אגיע בקרוב.
ליית': כדאי מאוד שתגיעי. אני רוצה אותך מתחתיי עכשיו ומייד.
אני מוזג כוס ויסקי ומדפדף בפלייליסט האהוב עליי, משמיע מוזיקה. לורנה צודקת. הטעם שלי במוזיקה אולי מתאים לי, אבל הוא מחוספס ולא רומנטי מספיק בשביל אישה. לורנה רוצה שיחזרו אחריה. היא לא יצאה מגדרה ואמרה את המילים עצמן, אבל שמעתי אותן בקול רם וברור ואני רוצה להעניק לה את כל מה שהיא רק רוצה.
הדפיקה שלה על הדלת עדינה, בדיוק כמו המוזיקה שמתנגנת ברקע כשהיא חוצה את דלת הכניסה. "מצטערת, הייתי — "
אני שם קץ להתנצלות שלה, מצמיד אותה אל הצד הפנימי של הדלת, משחיל יד בשערה ולוחץ את שפתיי אל שפתיה. גניחה רכה נפלטת מגרונה ואיברי, שהיה כבר נוקשה, פועם מול רוכסן מכנסיי. הפה שלה נפתח, הלשונות שלנו נפגשות, מתנועעות זו עם זו תחילה ואחר כך הן מאטות לקצב השיר המתנגן ברמקולים שמקיפים אותנו בדירה. 'שום דבר לא הולך לפגוע בך בייבי' של להקת Cigarettes After Sex. אולי לא השיר הכי רומנטי בעולם, אבל הוא מתאים לנו. או לפחות מתאים לאופן שבו הייתי רוצה שנהיה. אני מניח לפיה ונע מטה לצד הצוואר שלה, מותיר שובל של נשיקות.
"השיר הזה... הוא רך ואיטי," היא לוחשת.
"אני יודע. בחרתי אותו בשבילך."
"אני אוהבת אותו."
אני אוחז בירכיה ומרים אותה עליי בתנועה גמישה אחת. היא מחבקת את כתפיי וכורכת את רגליה סביב מותניי. "קח אותי למיטה שלך."
חלקתי את לורנה עם ג'יימי ועם סין פעמים רבות יותר מכפי שאני מוכן להודות, אבל אף פעם לא בדירה שלי. המיטה שלי היא מקום מפלט, מקום שבו תמיד היינו רק שנינו. אני חושב על המיטה כעל מקום המסתור שלנו, מקום שבו היא שייכת רק לי. כשאנחנו כאן אני אף פעם לא צריך לחלוק בה.
האחד־על־אחד שלנו קורה לעיתים תכופות יותר ויותר. בכל פעם שיש לי אותה רק לעצמי, זה רק מגביר את הרצון שלי להפוך אותה לשלי. רק שלי. הסידור הזה, שבו שלושתנו חולקים בה, היה הרעיון של לורנה. במשך חודשים הסקס היה לוהט, אבל אז משהו בלתי צפוי קרה.
התאהבתי בלורנה פרייז'ר.
אני. התאהבתי. אפילו אני לא יודע איך זה קרה.
פאק. שקר.
אני יודע בדיוק איך זה קרה.
זה התחיל כשהתחלנו להיפגש במתכונת של אחד־על־אחד מאחורי הגב של ג'יימי ושל סין. היא יכלה לבחור להיות לבד עם כל אחד מאיתנו, אבל בחרה בי, גבר למשפחת דאנקן. איש פשוט, בעל פאב. לא נצר למשפחת ברקנרידג'. לא המנהיג הבא של האחווה. לא רופא משכיל.
המפגשים שלנו בסתר נמשכים זה כמה חודשים, מאז ג'יימי הפסיק להצטרף לאורגיה המרובעת שלנו. לא אשקר, שמחתי שיש אחד פחות איתה, וקיוויתי שגם סין יאבד עניין, אבל זה לא קרה, וזה נעשה לבעיה גדולה עבורי; הוא עמד בדרכי לקבל את לורנה כולה לעצמי.
אני לא רוצה שהוא ייגע בה.
אני לא רוצה שהוא ינשק אותה.
אני לא רוצה שהוא יזיין אותה.
אני מתייסר יומם וליל. הדבר היחיד שמצליח להרגיע אותי זה הזמן שלנו לבד כשאנחנו מצליחים לגנוב כמה שעות לעצמנו. אני מייצב את כפות רגליה על הרצפה. עיניה מאירות בשמחה כשהיא מבחינה בזוהר הנרות הדולקים מרקד ברחבי החדר. "ליית'..."
"זה מה שאת רוצה? מוזיקה רכה? נרות דולקים? רומנטיקה ועדינות?"
"זה בדיוק מה שאני רוצה," היא לוחשת.
"ואת רוצה את הדברים האלה איתי? לא עם סין? לא עם ג'יימי?"
ידיה אוחזות בפניי. "כן, אני רוצה את הדברים האלה איתך וכל־כך הרבה יותר מזה. רק איתך."
היא מעניקה לי נשיקה רכה ואז מסובבת אליי את גבה, מפזרת על כתפיה את שערה השופע והארוך. אצבעותיי רועדות כשאני משחרר את רוכסן שמלת התחרה השחורה שלה. לא משום שזו הפעם הראשונה שאני מפשיט אותה. אני בטוח שזו אפילו לא הפעם המאה. אבל זו הפעם הראשונה בהחלט שאני עושה את זה לאחר ששמעתי אותה אומרת שאני במקום הראשון אצלה.
החלק העליון של השמלה שלה נופל ממנה. החום הצהוב של שלהבות הנרות מרקד על עור כתפיה החשוף. הדחף לנשק, ללקק ולנשוך את עורה הוא בלתי נשלט. כשהיא נשענת עליי, מטה את ראשה לאחור ומאפשרת לי גישה חופשית לצווארה, היא משדרת לי שהיא רוצה את זה גם. תמיד הייתי עדין איתה, נזהר שלא להשאיר אף סימן, אף עדות לפעילות מינית שעלולה להכתים את שמה, אבל עכשיו הצורך להותיר סימן ממני על גופה הוא בלתי נשלט.
"ליית'..."
היא מתרוממת מעליי וידה אוחזת בעורפי, מקרבת אותי אליה, מעודדת אותי למצוץ חזק יותר ולהשאיר סימן בולט. מפני שהיא רוצה את זה בדיוק כמוני. היא רוצה שאסמן אותה. אני מושך את השמלה שלה ממנה עד שהיא הופכת לערמת בד שחור על הרצפה. עוד משיכה אחת חזקה וחזיית הסטרפלס היא הפריט השני שמושלך על הרצפה, מותיר אותה לבושה רק בתחתוניה הקטנים השחורים. התחתונים האלה עשויים מבד ישן ודק. גבה מתקמר וישבנה מתחכך באיברי, שנעשה קשה יותר. היא מתנועעת לקצב המוזיקה, מניעה את ישבנה קדימה ואחורה על הזקפה שלי.
"פאק, לורנה."
ידיה מוצאות את ידיי ומרימות אותן למעלה, מעודדות אותי למשש את שדיה. "כמה אתה רוצה אותי, ליית'?"
אני מוצץ את תנוך אוזנה ונושך אותו קלות לפני שאני משחרר. "את יכולה לתאר לעצמך כמה."
פטמותיה מתקשות למגע אצבעותיי ואני נכנע לדחף לגלגל אותן בין האגודל והאצבע לפני שאני צובט אותן קלות. היא גונחת. ידיי נעות משדיה ועושות את דרכן במורד גופה לעבר בטנה, מחליקות לחלק הקדמי של תחתוניה. גופה מתקמר עוד יותר כאשר קצות אצבעותיי מגששים אחר המקום המיוחד בין רגליה, בחיפוש אחר פקעת העצבים הקטנה והרגישה, שחבויה מתחת לעורה הרך והעדין. "זה שלי. שלי ורק שלי מעתה והלאה."
"רק שלך." קולה חלש בשל התנשפותה, אבל אני מצליח לקלוט את נימת האישור שלה.
"זה נגמר. מהלילה הזה ואילך, אני לא חולק בך יותר. את מבינה את זה?"
"כן."
"ילדה טובה."
היבבה הנואשת גורמת לאיברי להתקשח עוד. "בבקשה, אל תפסיק."
"אל תדאגי, יש לי תוכניות הרבה יותר גדולות עבורך."
היא מסתובבת ואוחזת בכתפיי כדי לאזן את עצמה כשאני מפשיט אותה מתחתוניה. היא פוסעת הצידה והפריט הלבוש האחרון מצטרף לערמה שעל הרצפה. "תשכבי על המיטה. אני רוצה להסתכל עלייך בזמן שאני מוריד את החליפה."
היא מתמתחת לאורך המיטה ומשעינה את פלג גופה העליון על מרפקיה בעודה מתבוננת בי פושט את בגדיי. "החליפה מוצאת חן בעינייך?" אני שואל.
"היא מוצאת חן בעיניי, על אף שאני מעדיפה לראות אותך בג'ינס ובחולצת טי." קצות שפתיה מתרוממים, ובחיי, אני אוהב את חיוכה הקטן והשובבי. "אבל אתה נראה מהמם גם בעירום."
"אני שמח שאת מעדיפה ג'ינס וחולצות טי. בטח לא תראי אותי לובש שוב חליפה עד לחתונה הבאה באחווה. אבל בעירום? אשמח להיות עירום למענך מתי שרק תרצי."
היא נושכת את שפתה התחתונה בשעה שהיא מתבוננת בי מסיר את בגדיי. "אתה יפהפה."
"גברים לא 'יפים'." בייחוד לא האחים באחווה. הם שריריים, מפחידים, מצולקים. אבל יפים? לא. היא מותחת אחת מרגליה, מחככת את הבוהן בירך שלי. "אתה כן יפה."
"לא, בייבי, את היפה בינינו. ככה תמיד חשבתי."
גומות חן שאני אוהב מופיעות. "תמיד חשבת שאני יפה?"
"טוב, אולי לא תמיד, אבל התחלתי לשים לב ליופי שלך כשהיית בערך בת שלוש עשרה."
אני מלטף בעור חזי ובטני את עורה כשאני מטפס באיטיות במעלה גופה. אני לא יודע למה, אבל כשאנחנו נוגעים זה בזה ככה, כל הגוף שלי רוטט. אולי מפני שזה מגע אינטימי שכמותו לא חוויתי לפניה.
אולי זה מפני שאני אוהב אותה.
אני מתרומם על זרועותיי וכולא אותה תחתיי במעין מערה, מתבונן בפניה. פני מלאך. והעיניים האלה. יכולתי ללכת לאיבוד בהן בניסיון להבין אם צבען חום, ירוק או ענבר. אני מרכין את ראשי ומחכך את קצה אפי באפה. "אני יכול להתבונן בך לנצח."
"טוב, אני מקווה שלא תעשה את זה מפני שיש הרבה דברים אחרים שאני מעדיפה שתעשה לי."
"תגידי לי מה את רוצה. את יודעת שאעניק לך את כל מה שרק תבקשי."
אני נרעד כשציפורניה חולפות על פני מרכז עמוד השדרה שלי. "אני רוצה שתנשק אותי. שתיגע בי. שתעשה איתי אהבה."
"ושאגרום לך לגמור?" כאילו אני צריך בכלל לשאול.
"כן, שוב ושוב. ואחרי שנהיה מכוסים בזיעה ומותשים, אני רוצה שתחבק אותי."
"תוכלי להישאר קצת?"
היא מניעה את קצה אפה על אפי, מעלה ומטה. "כן."
"יופי. מפני שמה שאני עומד לעשות לך, יארך הרבה זמן." אני נשען לאחור ומתבונן בשפתיה במשך כמה פעימות לב לפני שאני מנמיך את שפתיי אל שפתיה שוב, לנשיקה עדינה ומלאת תשוקה. הפעם, אני טועם את היין המתוק שנותר על לשונה. "אני רוצה לזלול אותך. כל סנטימטר בך ערב לחך."
"אז תזלול אותי."
אני מעניק לה נשיקה רכה, לפני שאני מחכך את עורי בעורה ונע מטה במורד גופה. אני לא בטוח אם היא רועדת ממגע פי או מציפייה לקראת מה שעומד להגיע. כך או כך, מחמיא לאגו שלי שיש לי את היכולת לעורר אצלה כזאת תגובה. תגובה טבעית, שאי אפשר לזייף. אני מניח את אצבעותיי על חלקן הפנימי של ירכיה ומפשק את רגליה. לא נדרש ממני כמעט כוח כדי לפתוח אותן. ואז זה מכה בי, הריח המתוק של תשוקתה. הריח פולש לאפי ופי נוטף ריר. "אני עומד לגרום לך לגמור חזק."
"אני יודעת, אתה תמיד גורם לי לגמור חזק."
אני נושם עמוק ושואף את ניחוחה. "אבל קודם אגרה אותך קצת."
"תגרה או תענה אותי?"
"תקראי לזה איך שאת רוצה, כך או אחרת את תתפוצצי כשסוף־סוף תגמרי."
היא מתפתלת תחתיי כשאני מעביר את לשוני לאורך פנים ירכה עד למפשעתה. אני לא רוצה להעניק תשומת לב רק לירך אחת, ולכן חוזר על אותה פעולה ברגלה השנייה. אני מחייך כשחלק גופה העליון נמתח וזרועותיה נשלחות אל מעבר לראשה כדי לתפוס בסדינים ובשולי המזרן.
בדיוק ככה, לורנה. כדאי מאוד שתתכונני לקראת מה שעומד לבוא.
אני שוכב על בטני, פניי שתולות בין רגליה, מוכן לענגה. מוכן לזיין אותה בעזרת פי ולשוני. מוכן לגרום לה לצעוק את שמי. היא מרימה את ראשה כדי להתבונן בי ועינינו ננעלות. זה לוהט בטירוף. אני לא עומד בפיתוי ומעניק לה ליקוקים ארוכים יותר, בזמן שהיא מסתכלת.
"אלוהים אדירים."
אני מלקק אותה שוב והיא עוצמת את עיניה, נופלת לאחור. פישוקה מתרחב וגבה מתקמר. "מישהי פה רוצה עוד?"
"אני רוצה עוד. אני רוצה את כל מה שיש לך לתת לי. את הכול."
לורנה רוצה את כל מה שיש לי להעניק לה? האם זה כולל גם את אהבתי? את ליבי? כל חלק בי כבר שייך לה. היא מתפתלת תחתיי כשאני מנשק את החריץ שלה, וכשאני מכה קלות בלשוני על הדגדגן שלה, היא מתפתלת. זה מעלה חיוך על פניי.
"בדיוק שם. בדיוק ככה."
סקס אוראלי אני עושה רק איתה, ואני היחיד שמעניק לה את זה. אני היחיד שאכפת לו מספיק מהעונג שלה. היחיד שאינו משתמש בגופה רק כדי למלא את צרכיו.
בעזרת אגודלי ואצבעי האמצעית אני מפריד את שפתיה התחתונות ומשתמש בתנועות לשון מהירות כדי לבנות את האקסטזה שאני יודע שהיא משתוקקת אליה. מעלה ומטה. מצד לצד. אני בטוח שאני משיג את מטרתי כשהיא תופסת באצבעותיה את שערי ושורטת את הקרקפת שלי בציפורניה.
"אלוהים אדירים, ליית', אני גומרת."
היא מושכת בשערי שוב כשגופה מתמתח ומיטלטל כמה פעמים. קול שבין יבבה לגניחה ממלא את החדר ואז גופה נרגע ואחיזתה בשערי משתחררת. אני מצמיד את שפתיי לחלק הפנימי של ירכה וחובק את גופה, מותיר שובל של נשיקות במעלה הבטן והחזה שלה. אני נעצר כשפניי מעל פניה ובוחן את הבעתה. אושר מזוקק – אלו המילים היחידות שבהן אפשר לתאר את הסיפוק שאני רואה בעיני נערתי.
"אתה טוב כל־כך בזה."
"אני משתדל."
"אתה הרבה יותר ממשתדל, אתה עושה את זה מושלם." היא מתמתחת ומדביקה נשיקה על שפתיי. "תורי לגרום לך להרגיש טוב."
אנחנו מתהפכים יחד כמקשה אחת ועכשיו היא מעליי. אני שוכב על גבי, מתבונן בה, בוחן אותה, עורג אליה. היא אוספת את שערה ומניחה אותו מעבר לכתף אחת ואז רוכנת קדימה עד שקווצות שערה המסולסלים והרכים מדגדגות את חזי. עיניי משוטטות על פניה עד שהן מגיעות לצלקת שמתחת ללחיה. אני לא יכול להתאפק, שולח יד ונוגע בפס הבהיר שעובר במקביל לקו לסתה. תזכורת מהעבר. "הצלקת הזאת נגרמה באשמתי."
"זו לא הייתה אשמתך."
חטפתי את הכובע שהיה לראשה והתחלתי לרוץ איתו. "זו הייתה אשמתי. נפלת בזמן שרדפת אחריי."
זוויות פיה מתרוממות ושפתיה הוורודות נמתחות לחיוך. "גם לאחר שתים עשרה שנים אני עדיין רודפת אחריך. לא הרבה השתנה מאז."
ידיי נעות לעבר קימורי מותניה ומוחצות אותם קלות, אצבעותיי מתחפרות בבשרה הרך. "את טועה. אני לא בורח ממך יותר. לא אברח שוב לעולם."
ידיה מחליקות במורד חזי. היא רוכנת קדימה, מניעה את זוג השדיים היפים והמושלמים ביותר מול פניי. אי אפשר שלא להתמתח ולהדביק ביניהם נשיקה. ציפורניה שורטות במורד חזי, מעוררות בי תשוקה. אני נואש בטירוף להיות בתוכה. "אני רוצה אותך."
איברה מחליק לאורך הזקפה שלי והרטיבות החלקלקה שלה מרטיבה אותי עד שאני יכול להיכנס לתוכה בקלות. ידיי אוחזות במותניה, ואני נושם לאט, מתכונן להרגיש את עצמי נבלע בגופה. עור על עור. בלי שום דבר שיפריד בינינו. עוד משהו שהיא עושה רק איתי. היא מתיישבת עליי ושערה גולש מעבר לכתפה, מסתיר את השד השמאלי. זה לא מקובל עליי. אני מסיט את שערה הצידה, צריך לראות את כולה.
היא מקמרת את גבה ומתרוממת כדי למקם את איברי בפתח שלה. לעזאזל, הולך להיות כיף.
היא מוצצת את שפתה התחתונה ונושמת עמוק דרך אפה כשהיא מתיישבת עליי. גופה ההדוק, המתוק והרטוב ביותר שאי פעם היה לי העונג להיות בתוכו, בולע את כולי בשלמות. "שיט, מותק, זה טוב כל־כך."
הלהיטות שלי משתלטת עליי ואני מתיישב וכורך את זרועי סביב מותניה. אני מושך אותה אליי ודוחף את עצמי לתוכה עד שאשכיי צמודים לישבנה של האישה המדהימה ביותר בעולם. היא מנמיכה את מצחה אל מצחי וכורכת את זרועותיה סביב כתפיי, מקרבת את חזי אל חזה. היא מהנהנת וראשינו נעים יחד, בתיאום. "נכון, זה מדהים."
"אנחנו מתאימים זה לזה בצורה מושלמת." כאילו נועדנו זה לזה. מעולם לא חשבתי כך על אף אישה אחרת.
"אני יודעת."
היא מרימה ומורידה את גופה שוב ושוב ואני נכנס ויוצא מגופה החלקלק. בכל פעם שהיא יורדת, היא דוחפת את ירכיה לפנים, מכניסה אותי עמוק יותר, יותר מכפי שחשבתי שאפשר להיות.
אני נבלע באקסטזה, הולך לאיבוד בתוכה. אני מושך אותה אליי חזק, ננעץ בכוח בתוכה. זה לא מספיק. אני נשען על ידי זרועותיי מעליה. לורנה על גבה מתחתיי, רגליה כרוכות סביב מותניי, אצבעותיה חופרות בבשר שבגבי – אלו הדברים שעושים לי את זה.
אני משעין את כל כובד משקלי על אמות ידיי שצמודות למזרן משני צידי ראשה. עיניה נעוצות בעיניי בזמן שאני מתנועע בתוכה פנימה והחוצה, ומשהו קורה.
הכול מאט. אנחנו כבר לא מזדיינים, אנחנו עושים אהבה. היא אוחזת בעורפי ומושכת אותי אליה, מצמידה את שפתיה לאוזני, נשימתה וקולה מתגברים מרחפים על עור התוף שלי כשהיא מדברת. "כל הזמן הזה, זה היה צריך להיות רק אתה."
"כך יהיה מעתה ואילך. את שייכת לי. את שלי ולא של אף אחד אחר."
כאילו המילים שלי מדליקות אותה, רגליה מתהדקות סביב מותניי והיא מייבבת כאשר הגוף שלה מתהדק בקצב קבוע על הזין שלי. האורגזמה שלה מניעה את האורגזמה שלי. אני מצמיד את גופה אל המזרן, מעמיק את החדירה, מכניס כל סנטימטר ממני לתוכה. אני רוצה שכל טיפה ממני תהיה בתוכה. לורנה אוחזת בפניי ומבטינו מתלכדים. "ליית'..." קדימה, תגידי את זה, לורנה. אני אוהבת אותך. תגידי את זה ואגיד את זה גם.
היא עוצמת את עיניה ופיה מתעגל לצורת עיגול מושלם. אחיזת רגליה סביב מותניי מתהדקת והיא מחזיקה אותי קרוב אליה ועמוק כשאני גומר. על אף שאי אפשר להיות יותר קרובים ממה שאנחנו כרגע, פיזית או רגשית, מעולם לא אמרנו את שלוש המילים הקטנות האלה זה לזה.
אני אוהב אותך. המילים עומדות על קצה לשוני. אני רוצה להגיד לה אותן, וגם אגיד לה אותן בשלב מסוים, אבל לא עכשיו. עדיין לא. לא עד שהסיטואציה עם ג'יימי וסין תתבהר ותהיה מאחורינו.
אני מצמיד נשיקה רכה על שפתיה ומתגלגל אל המזרן, מושך אותה שתשכב על חזי. "אני רוצה שתישארי כאן הלילה. אני רוצה לראות את הפנים שלך בבוקר במקום שאתעורר לבד."
"אני אשמח, אבל מה נגיד אם מישהו ישים לב לכך שהמכונית שלי הייתה כאן כל הלילה?"
"אף אחד לא ישים לב."
"מישהו עלול לשים לב וזה יהיה אסון בשבילי."
"לעולם לא אתן לזה לקרות. לא ארשה ששמך יוכתם. אהרוג כל מי שאי פעם יעז לקרוא לך 'זונה'."
לורנה עדיין לא מבינה את הכוונות שיש לי כלפיה וכלפי עתידנו. אני הולך לסגור את החור הפעור בליבה. אני עומד לעשות אותה שלי. היא עומדת להיות אשתי ואם ילדיי.
אנחנו הולכים להיות מאושרים.
"אני חייבת ללכת. אני כבר נמצאת כאן יותר מדי זמן, הרבה מעבר לכמה שאני צריכה להיות."
היא מנסה להתרומם, אבל אני מגניב את זרועי מאחורי גבה, כורך אותה סביב מותניה ומושך אותה אליי. "את נשארת. סוף השיחה." היא מפסיקה לנסות לקום ומניחה חזרה את ראשה על חזי, במקום שאליו הוא שייך. "ילדה טובה."
ידי אוחזת את זרועה, מלטפת אותה בחיבה מעלה ומטה. לא נדרש זמן רב עד שנשימתה מתייצבת ונעשית קצבית.
אנחנו נרדמים.
*
לורנה מניחה את המגש על הבר. "בירה 'בלאק הוק' מהחבית, 'בלאק איילנד בלונד' ו'ג'וני ווקר' כפול."
"ג'וני ווקר?"
"נכון."
אני מסתובב ומביט בשולחן השלישייה הנצחית שלנו כדי לאשר לעצמי את מה שאני יודע. "מאוחר. חשבתי שהוא כבר לא יגיע הערב." או שאולי נכון יותר לומר שקיוויתי שהוא לא יגיע.
זה לא שאני להוט לנהל את השיחה עם סין, שבה אבשר לו שהוא עומד לוותר על סידור הסקס האהוב עליו. אומנם סין הוא החבר הכי טוב שלי, אבל הוא גם המנהיג שלי. יש לו את הכוח להטיל וטו על הזיווג שלי ושל לורנה, והוא יכול לשמור אותה לעצמו, אם רק ירצה.
סין הוא סין והוא רגיל לקבל את כל מה שהוא רוצה, אבל אני לא חושב שהוא יעשה לנו את זה. ואם כן, לא אקבל את זה. אני מוכן ללכת לגיהינום ובחזרה למען לורנה.
לורנה מסמנת לי בעזרת תנועת ראש. "ליית'..."
"מה העניין?"
"אתה מוכן לקחת את הוויסקי לסין? אני לא..." היא נושמת עמוק ונושפת את האוויר לאט דרך פיה. "אני מעדיפה שלא, אם זה אפשרי."
הביטחון העצמי, הגאווה והלב שלי מתנפחים מפני שלורנה לא רוצה שום אינטראקציה עם סין. "בטח, אני אגיש לו."
אני מוזג בירה מהחבית לשתי כוסות ומניח אותן על המגש שלה. "בלק הוק זה המשקה מצד שמאל."
"תודה."
אני מושך אליי את תשומת ליבו של קנריק ומחווה בראשי לכיוון שולחן השלישייה, מסמן לו שהוא אחראי בזמן שלא אהיה על יד הבר. הוא מניד בסנטרו כדי לאשר שהבין ואז חוזר לשוחח עם בתו הצעירה של רודריק לסטר.
זו הפעם השלישית שאני רואה את הבחורה הצעירה הזאת כאן, משוחחת עם קנריק. יהיה לא נעים להיות זה שמבשר לאחי הצעיר את החדשות, אבל אין סיכוי שרודריק הזקן יאשר לבתו לנהל מערכת יחסים עם ברמן נחות.
אני מתיישב מול סין. "לורנה אמרה 'כפול'?"
"לך תזדיין." סין מניף את הכוס ושופך כמעט מחצית מהנוזל הזהוב. "היה לי יום מחורבן."
"מה קרה?"
"יש לי בעיה עם אחד המרצים. הוא מנסה לעשות הכול כדי להכשיל אותי. נראה לי שמישהו מלכלך עליי באוזניו. זה הדבר ההגיוני היחיד שאני יכול לחשוב עליו; לא יכולה להיות אף סיבה אחרת שבגללה הוא ירצה להכשיל אותי בקורס שלו."
"מי זה יכול להיות, לדעתך?"
סין מושך בכתפיו, מניח את מרפקיו על השולחן ומפנה את כפות ידיו כלפי התקרה. "מישהו מרשויות החוק? חבר מסדר? מי יודע?"
"אתה יכול להכריח אותו לספר לך, לא?"
"לתקוע קנה אקדח בפרצוף של המרצה שלי זו לא האפשרות הנבונה."
לא הלכתי לקולג'. אין לי מושג איך מטפלים בפרופסורים. סין מרים את כוסו ולוגם עוד לגימה ארוכה. כשהוא מסיים, הוא מניח את הכוס על השולחן ועיניו מתמקדות במשהו שנמצא מאחורי גבי. "זיון טוב. זה בדיוק מה שאני צריך אחרי היום המחורבן הזה."
אני מסתובב לראות את מי הוא שם על הכוונת, מקווה מאוד שזו לא לורנה. אבל זו היא.
פאק.
"לורנה סוגרת הערב. היא ואני. לא נוכל לצאת מכאן לפני שהלקוח האחרון יסתלק."
"באיזו שעה זה יהיה?"
"אי אפשר לדעת. אולי בחצות. או בשתיים, אולי בשלוש. תלוי עד איזו שעה האחים ירצו לשתות."
"נו, לעזאזל. אני לא יכול לחכות עד אז."
"אתה יכול לבחור בכל אישה שתרצה. יש כאן עכשיו לפחות תריסר שמהן תוכל לבחור מישהי לקחת אל החדר האחורי." ברצינות. נשות האחווה יפתחו את רגליהן עבור סינקלייר ברקנרידג' בלי לשאול יותר מדי שאלות. הוא אפילו לא צריך להתאמץ.
"כן, למה לא. אני יכול לקחת אחת מהן להלילה."
תודה לאל. לרגע חששתי שהוא יתעקש על לורנה, לפני שאספיק לדבר איתו על סיום ההסדר בינינו.
"אני צריך לדבר איתך ועם ג'יימי על משהו." ועדיף כמה שיותר מהר.
"על מה?"
אני לא מתכוון להעלות את הנושא הזה כאן. יש כאן יותר מדי אוזניים. "בוא ניפגש בבוקר בחדר הכושר. נדבר כבר שם."
"בזירה?" הוא שואל.
"ברור. אני בעניין אם גם אתה."
"אני תמיד בעניין, אתה יודע את זה."
אני לא יכול לעצור את צחוקי המתפרץ. "מה שאני יודע הוא שאתה סתם חרא שחצן, שרק חושב תמיד שהוא בעניין."
"אולי אני סתם חרא שחצן, אבל יש לי סיבה טובה להיות. לך יש מזל שהחרא השחצן הזה הוא החבר הכי טוב שלך, אחרת היו בועטים לך בתחת הרבה יותר מכמה שכבר בועטים לך בו עכשיו."
"היית מת להיות מסוגל לבעוט לי בתחת." אני מצביע על כוסו הכמעט ריקה. "רוצה עוד אחת, חרא שחצן?"
הוא מניף את כוסו ושארית המשקה שבה נשפכת. "רק עוד אחת. הפעם מנה אחת. אני עוד צריך ללמוד למבחן לאחר שאגיע הביתה."
"המשקה בדרך אליך, חבר."
היו זמנים שבהם קינאתי בסין מסיבה כזו או אחרת, הן בגלל מעמדו הרם באחווה והן בגלל האופן שבו הוא תמיד מקבל את כל מה שהוא רק רוצה. תמיד נראה כאילו כל דבר בחייו מסתדר בצורה מושלמת. אך ימי הקנאה חלפו. זכיתי בלורנה והפעם הזאת בחיי אני זכיתי לקבל את מה שהוא רוצה.
אני צריך רק להניף אצבע, וקנריק מוזג עוד ויסקי לסין. להפתעתי הרבה, אחי הצעיר נעשה תוספת משמעותית ביותר לפאב.
"ג'וני ווקר. בלאק לייבל. טעם משובח," אומרת מייזי כאשר היא מניחה את הכוס על השולחן מול סין.
"יש לי טעם משובח בכול," אומר סין.
מייזי מרימה גבה. "אני לא מסכימה איתך."
"את לא חושבת?"
היא מנענעת בראשה. "הטעם שלך בנשים עלוב."
"מה גורם לך לחשוב ככה?"
"מפני שאף פעם לא טעמת אותי."
"ואיך אנחנו הולכים לתקן את הטעות הזאת?"
מייזי חדשה בפאב. היא צעירה ועדיין לא מבינה שלשחק עם סין זה כמו לשחק באש. אבל היא מסיחה את דעתו, וכל עוד תשומת הלב שלו לא מופנית אל לורנה, אני לא מתכוון להפריע.
"אני אמורה לעבוד עד עשר." מייזי מרחיבה את עיניה כשהיא מביטה בי. "אבל נראה לי שזה יהיה בסדר אם אצא עכשיו עם סין?"
"כן, בטח. קדימה, את יכולה ללכת להחתים כרטיס."
סין בוחן את הישבן של מייזי כשהיא מתרחקת. "בת כמה הבחורה הזאת?"
"מבוגרת מספיק." אף על פי שאני בספק אם אביה היה מסכים איתי, אם כי הוא לעולם לא יאיים על סין מפני שהוא זיין את הבת שלו. אף אחד מהאחים לא.
"זיינת אותה?"
מייזי התחילה לעבוד בפאב אחרי שהתאהבתי בלורנה. הדבר היחיד שמעניין אותי בקשר אליה הוא אם היא הגיעה לעבודה או לא. "לא נגעתי בה מעולם."
"וג'יימי?"
"לא שידוע לי."
"תוכל להסתדר בלעדיה?"
"כן. יש לי את לורנה ואת מוירה. ואת קנריק." גם אם נהיה מוצפים בעבודה, אמלצר בעצמי, העיקר שסין יפנה את תשומת ליבו למישהי אחרת מלבד לורנה.
סין מרים את כוסו ובולע את שארית הוויסקי. "אני מקווה שהיא לא אחת מהנשים שחושבות שאני עומד להתאהב בהן מפני שהן נותנת לי קצת."
"אין לי מושג, חבר."
סין הודף את עצמו מהשולחן ומתרומם. "נראה שאני עומד לגלות באיזו סוג של אישה מדובר."
כשאני חוזר אל המקום שלי מאחורי הבר אני מתרגז כשאני רואה ערמות של כוסות מלוכלכות בכיור וסביב לו. "קנריק, בוא הנה."
הייתי חייב לקחת על עצמי את תפקיד האבא של קני לפני שש שנים, אחרי שאבא נפטר. אף פעם לא התלוננתי על האחריות שנפלה בחלקי, אבל עכשיו הוא כבר בן שמונה עשרה. ברור שהוא עדיין לא בוגר מספיק, אבל הוא גם כבר לא ילד. יהיה נחמד אם נוכל לתקשר כמו אחים ולא כאילו אני ההורה שלו.
"מה קורה איתך, גבר?"
הוא מושך בכתפיו. "למה אתה מתכוון?"
"אתה יושב שם ומדבר עם הבת של רודריק לסטר כאילו אין לך משהו טוב יותר לעשות."
"תקן אותי אם אני טועה, אבל בזמן שאתה דפקת שוטים עם סין, אני הכנתי את כל המשקאות שיצאו מהבר."
"האחריות שלך היא לא רק להכין משקאות." אני דופק קלות בידי על הכיור. "תסתכל על הבלגן שהשארת כאן. יש כאן בטח לפחות חמישים כוסות מלוכלכות. הן לא ישטפו את עצמן."
הוא מנמיך את קולו. "אחי, נו, אני לא רוצה שקמרון תראה אותי שוטף כוסות."
"אנחנו ברמנים. שטיפת כוסות היא חלק ממה שאנחנו צריכים לעשות, אחרת הן ייגמרו ולא נוכל להגיש משקאות. תשתמש בראש, קני."
"אחת המלצריות לא יכולה לשטוף?"
"לא, הן לא יכולות."
"למה לא?"
בשלב הזה, מוטב שאני לא אכנס להסברים על איך פועל הפאב. "מייזי צריכה לצאת מוקדם, מוירה עמוסה ולורנה..." אני מסתכל סביב, מחפש אחריה. "איפה לורנה?"
"שלחתי את לורנה למחסן להביא בקבוק של 'דמפל' והיא עדיין לא חזרה. הנדרסון מחכה למשקה שלו."
"לפני כמה זמן היא נעלמה?"
"שלחתי אותה לשם ממש לפני שסין עזב את השולחן שלכם."
חזרתי לבר לפני חמש דקות לפחות. בטח קרוב יותר לעשר דקות. אני מצביע על הכיור. "שטוף את הכוסות עכשיו."
"לאן אתה הולך?"
למצוא את הבחורה שלי. "להביא את ה'דמפל'."
"אם תראה את לורנה, תוכל לבקש ממנה לעזור לי לשטוף את הכוסות? היא תעשה הכול בשבילך," קני קורא אחריי.
אני פוגש את מייזי במסדרון, בדרך למחסן. "תודה שהסכמת שאצא מוקדם יותר, ליית'. אשאר שעה נוספת בערב אחר, כדי להשלים שעות."
אני הולך לשירותים. סין לא שם.
אני הולך למשרד שלי. סין לא שם.
פאק.
פאק.
פאק!
אני פותח בריצה ואז קופא על מקומי כשאני מגיע לדלת המחסן. אני לופת את הידית ומסובב אותה, מהסס רק לשנייה לפני שאני פותח. אף פעם לא הייתה לי כזאת תחושה מחליאה בקרביים.
אני פותח את הדלת לרווחה ועיניה של לורנה פוגשות בעיניי. אבל לא עיניו של סין. הוא עסוק מדי בלזיין אותה על הקיר.
סין מזיין את לורנה.
החבר הכי טוב שלי מזיין את הבחורה שלי.
הם נפגשים לאחד־על־אחד מאחורי גבי.
חשבתי שאני היחיד שהיא פוגשת לבד מחוץ לשלישייה. האמנתי שהיא אוהבת אותי. האמנתי שאנחנו הולכים להיות יחד. האמנתי שאנחנו הולכים להיות מר וגברת.
טעיתי. טעיתי כל־כך. לכל הרוחות.
טעות. לורנה מעולם לא אהבה אותי.
היא מעולם לא בחרה בי.
אני יוצא מהמחסן וסוגר את הדלת מאחוריי. אני צריך שמשהו יפריד בינינו. משהו שיסתיר מפניי את מה שקורה מאחורי הדלת.
כאב מתפשט בחזי. הייסורים אינם רק בתוך ליבי. עם כל פעימת לב הצער מתפזר בכל גופי. אני הולך למשרדי וסוגר אחריי את הדלת. היא מפרידה בינינו כחומה, אבל זה לא מספיק. אני סוגר את הדלת על כל תקווה ועל כל חלום שהיו לי לעתיד משותף עם לורנה. אני סוגר את הדלת על ליבי, נועל אותה כך שלא תיפתח שוב לעולם.
אני לוגם ישר מבקבוק הוויסקי, מרגיש אותו נמהל בתוכי. הוא שורף לי בגרון, אבל אני מברך על כך. אני יודע שזו התרופה היחידה לסבלי.
נקישה בדלת קוטעת את לגימתי הארוכה הרביעית מהוויסקי. "אני עסוק. עופו."
לורנה פותחת את הדלת ונעמדת בפתח. טעיתי. הייתי צריך לנעול את הדלת המזוינת, אבל לא חשבתי שיהיה לה האומץ לבוא לכאן ולהסתכל לי בעיניים. "ליית'..." היא נעצרת ומנידה בראשה. "לא רציתי — "
"לא הבאת לקנריק את ה'דמפל'," אני קוטע אותה, לא מסוגל לשמוע את מה שיש לה להגיד על מה שקרה עם סין במחסן, "הוא עדיין מחכה לו."
היא מתקרבת ונעמדת לפני שולחני. "ליית', אל תתנהג ככה."
"לא להתנהג איך, לורנה? לא להתנהג כאילו הרגע ראיתי את האישה שאני..." אני מפנה את מבטי ממנה ומסתכל על בקבוק ה'בלנטיין' שעל שולחני, לא מסוגל להסתכל לה בעיניים. "ההפסקה שלך נגמרה. את צריכה לחזור לעבודה." היא נעמדת מולי בלי לזוז. בשתיקה. "תסגרי את הדלת בדרך החוצה."
"אנחנו מוכרחים לדבר על מה שקרה."
אני שומע את הייאוש בקולה, אבל הוא לא עושה לי כלום. "אנחנו לא צריכים לדבר על מה שקרה. אין על מה לדבר, בעצם."
שיחקתי את הטמבל יותר מדי פעמים. זה לא יקרה שוב לעולם.
ידיה מתרוממות אל פיה, אבל היא לא מספיקה לעצור את הבכי. "אני מצטערת כל־כך."
"צאי מכאן. עכשיו."
היא ניגשת אל הדלת, נעצרת בפתח ומסתובבת כדי להביט בי. כשהיא עומדת שם, אני תוהה מה עובר לה בראש. האם עמוק בפנים היא צוחקת עליי מפני שהאמנתי שנוכל להיות יחד? האם היא מצטערת על כך שגיליתי שהיא עושה את אותו הדבר עם סין מאחורי גבי? האם זה בכלל מזיז לה שהיא ניפצה את ליבי למיליון חתיכות קטנות?
"אני מבינה שאתה כועס. אניח לך עכשיו, אבל נדבר על מה שקרה הלילה, אחרי שכולם ילכו."
"לא, אנחנו לא. אני לא רוצה שתזכירי שוב את מה שקרה. אם תזכירי את זה שוב, אפטר אותך. עכשיו תסתלקי מהמשרד שלי."
כשהיא נעלמת ואני נותר לבדי מאחורי הדלת הסגורה, אני חובט בראשי, מפני שאני לא מצליח להפסיק לראות שוב ושוב את התמונה של סין עם לורנה. ואז אני עושה משהו שלא עשיתי מאז הייתי ילד.
אני בוכה.
דמעות זקוקות לוויסקי, אז אני מרים את בקבוק הוויסקי ולוגם ממנו כמה שאני יכול עד שאני נאלץ להפסיק כדי לנשום. אני ממשיך ככה עד שאני רואה את תחתית הבקבוק הריק.
אבל הכאב לא פוסק.
אני חושש שהוא לא ייפסק לעולם.
 
 
 
פרק 1
ליית' דאנקן
ארבע שנים לאחר מכן – ההווה
 
אני בן עשרים ושמונה, רווק, נזיר, שנוא על ידי האישה שאני אוהב. האישה שכלפיה אני אובססיבי. האישה שלעולם לא אצליח להוציא מהראש. אני יודע שלא אצליח כי עברו כבר ארבע שנים ועדיין לא הצלחתי לשכוח אותה, ולו לשנייה אחת.
אלו הם חיי.
חיי העלובים, המדכדכים.
אני במסיבת יום הולדת, מוקף בחבריי הטובים ביותר ולא יכול להפסיק להשוות בין המקום שבו הם נמצאים בחייהם לבין הגיהינום שבו אני חי.
סינקלייר ברקנרידג'. יש לו הכול – נישואים מאושרים לאישה יפה, שלא לומר שווה בכל רמה אפשרית, שני בנים בריאים ושובבים ובת קטנה, אהובה ונעימת מזג. שלושה זאטוטים עד כה ואין לי ספק שידם עוד נטויה. סביר להניח שיש כבר עוד אחד בדרך. יורש נוסף לאחווה.
לעזאזל. כמה מושלמים יכולים להיות חייו של אדם אחד?
ג'יימי ברקנרידג'. האידיוט התחמק מהאישה שאהב במשך תקופה ארוכה מפני שחשב שהוא לא זה שמיועד לה. הוא טעה מאוד. היום הוא נשוי לאישה הזאת, שהיא גם יפה וגם אינטליגנטית. הם מתפקדים יחד כצוות, זה לצד זה. היא אולי איננה רופאה, אבל מוכשרת ומבריקה בדיוק כמו ג'יימי כשזה מגיע לרפואה. אתן לה לתפור אותי בכל מצב.
מיטץ' ברקנרידג'. נשוי טרי. נישואיו הם נישואי ברית עם המסדר. אשתו צעירה ופצצת אנרגיה אמיתית. הוא אומר שהיא רוצה כל הזמן להזדיין, וזו לא בעיה מבחינתו. מה שאומר שהם בטח יכריזו בקרוב על היריון, בעיקר כי זו חובתו לעגן את האיחוד בין האחוות בעזרת יורש במהירות האפשרית.
וסטלין וקיראן הנדרי. איזו התחלה צולעת הייתה להם, לעזאזל. הוא חטף אותה והיא נעשתה אשתו. היום יש להם תינוק בדרך והם נראים מאוהבים עד השמיים.
ויש את לורנה פרייז'ר. בעבר אהובתי ואחת מחבריי הטובים ביותר, ועדיין אהבת חיי ולא משנה כמה זמן עבר מאז. ארבע שנים או מאה וארבע – היא הייתה ותישאר תמיד האישה היחידה בליבי.
סין ובלו. ג'יימי ואליסון. מיטץ' ושו. וסטלין וקיראן. לכולם היו בהתחלה מאבקים, אבל הם מאושרים עכשיו. מותר לי לקוות שיום אחד גם המאבק שלי ושל לורנה ייגמר ונמצא את האושר?
נישואים יפים. משפחה אוהבת. חיים מאושרים. כל מה שהיה אמור להיות לי וללורנה. היום היא בקושי מסוגלת לסבול את נוכחותי כאשר אנחנו נמצאים באותו החדר.
לעיתים תכופות אני שוכב במיטה ומשחזר את כל השלבים שעברנו ביחסינו. באופן מוזר, אני מעדיף לחשוב על הימים שבהם היינו ילדים, הרבה לפני שהתחלנו לעשות סקס. האימהות שלנו היו חברות טובות וביליתי חלק ניכר משנות ילדותי בחברתה של לורנה. היא הייתה כמו אחותי הקטנה.
עד שהיא כבר לא הייתה יותר כמו אחותי הקטנה.
אגרוף נתקע בכתפי ואני שומע את קולה של בלו. "אתה נועץ מבטים."
לעזאזל, נתפסתי. "במה בדיוק נראה לך שאני נועץ מבטים?"
"אתה יודע טוב מאוד. ואני לא מתכוונת ל'מה', אני מתכוונת ל'מי'."
אני מניח שאין טעם לנסות להכחיש. במיוחד לא עם בלו. "את קולטת הכול."
"יש מצב."
"אני לא יכול להתאפק. אני רואה אותה רק באירועים של האחווה." אני רוצה לזכור איך היא נראית הערב. היא מתרחקת ממני כמו ממגיפה ואין לי מושג מתי אראה אותה שוב.
"מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברתם?"
"בלידה של אליסון." השיחה ההיא הידרדרה מהר מאוד. היא שוב נמלטה ממני ולא הסכימה להקשיב לי.
בלו נושמת עמוק. "וואו. עבר הרבה זמן, הא?"
"כן."
"המלחמה ביניכם יצאה משליטה."
היא כבר מזמן הרבה מעבר ל'יצאה משליטה'. "ניסיתי לדבר איתה. את יודעת שניסיתי, אבל העניין הזה ביני לבין לורנה הלך רחוק מדי. אני כבר לא בטוח שנוכל לעלות שוב על דרך המלך."
"בארבע השנים האחרונות רק פגעתם זה בזה. לכל אחד מכם היה חלק בזה, אבל זה מספיק."
"אני לא יודע איך לתקן." אם הייתי יודע, לא היינו מנהלים את השיחה הזאת עכשיו.
"אתה חייב לדבר איתה."
ומה אני יכול להגיד שלא אמרתי לה כבר קודם? "לנסות לדבר איתה כשהיא לא מקשיבה הוכח כבלתי יעיל בעליל."
"תכריח אותה להקשיב."
"אני לא יודע איך למנוע ממנה לברוח ממני." חוץ מאשר לקשור אותה.
"נסה לנהל איתה שיחה רגילה, כזאת שלא כוללת את העבר שלכם. לא כל שיחה צריכה להיות על זה שאתה מתחנן שהיא תסלח לך. נסה לנהל איתה שיחת חולין. תשאל אותה מה קורה בחיים שלה. היא מתרגשת מהעבודה החדשה שלה, אני בטוחה שהיא תשמח לספר לך עליה."
"אני לא יודע. לא ניהלתי עם לורנה שיחה רגילה כבר הרבה מאוד זמן."
"אולי תפסיק להיות כזה חנון, ליית'."
"בלו ברקנרידג', אני לא מאמין שזה מה שהרגע אמרת לי."
"אז אתה לא מכיר אותי טוב כמו שנראה לך." היא מנענעת בראשה. "נמאס לי לראות אותה פגועה, וגם אותך. אם אתם לא יכולים לסדר את העניינים ביניכם, אז לפחות תפסיקו עם השטויות ותמשיכו הלאה עם אנשים אחרים."
"לא אוכל להמשיך הלאה לעולם, ולא אוכל לראות אותה עם מישהו אחר." אצטרך לעזוב את האחווה אם זה יקרה.
"אז תזיז את התחת לשם ותתחיל לסדר את העניינים כדי שהכול יחזור להיות בסדר ביניכם."
"אנסה."
"לא מספיק שתנסה. תגרום לזה לקרות. עכשיו."
"את צודקת. אני חייב לגרום לזה לקרות." או שאהיה אומלל עד סוף ימיי.
"בהצלחה." בלו מרימה את שתי ידיה באוויר. "מחזיקה לך אצבעות."
לורנה אוחזת באחד התאומים של סין. כף ידה בכף ידו והיא מתנדנדת איתו קדימה ואחורה, רוקדת ושרה עם השיר שמנגנת הלהקה.
כשאני רואה אותה מתנודדת לצלילי המוזיקה אני נזכר בפעם האחרונה שרקדנו. היינו מאושרים באותו ערב. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג שהכול עומד להידפק בלילה הבא.
"יש לך טעם מעולה בבחירת בנות זוג לריקודים, ליאם."
לורנה מפסיקה לרקוד ומביטה בי. קשה לה לברוח ממני כשיש תינוק על הירך שלה.
ריר נוטף משפתו התחתונה של ליאם, כמעט נוזל על כתפה של לורנה. אני מושיט יד לנגב אותו. "ליאם, זה לא מגניב להזיל ריר על בת הזוג שלך לריקודים. אתה חייב לעבוד על הגישה שלך, איש קטן."
הוא נושך את אגרופו וריר מטפטף במורד ידו וזרועו. "הוא מוציא שן חדשה."
"זאת הסיבה שהוא מזיל ריר כמו משוגע?"
"כן."
אני מושיט יד ומנגב טיפת ריר לפני שהיא נושרת על לורנה. "אני לא מאמין שהבנים בני שנה היום. לפעמים נראה כאילו הם נולדו רק לפני רגע."
"וקשה להאמין כמה הם מהירים. אם רגע אחד לא שמים לב אליהם, הם כבר מספיקים להסתבך בצרות."
"טוב, הם הילדים של סינקלייר ברקנרידג'. מה ציפית שהם יהיו? מלאכים קטנים?"
היא צוחקת ואני יכול להישבע שזה הצליל היפה ביותר בעולם. לא שמעתי אותו כבר הרבה זמן. "אני מצפה שהם יהיו שובבים והם לא מאכזבים." היא לוקחת את ידו הזעירה של ליאם אל פיה ומנשקת אותה. "הם פשוט שובבים יקרים ואהובים."
היא נראית טבעית כל־כך כשהיא אוחזת בתינוק. "את ממש טובה איתו, אבל תמיד היית טובה עם ילדים."
"זה מה שאני עושה עכשיו. אני מטפלת בשלושה ילדים במשרה מלאה."
אומנת. זו עבודה קשה. בטח קשה יותר מחשפנות. "באיזה גילים הילדים?"
"בני חמש ושלוש, ותינוק בן שמונה שבועות."
לורנה תמיד אהבה ילדים. אני בטוח שהיא אוהבת את העבודה הזאת יותר מאשר להגיש משקאות. "בשביל מי את עובדת?"
"עבור ולאס ורונה מיריק."
לכל הרוחות, ראיתי את הגבר הזה לא פעם משתכר ועוזב את הפאב בחברת נשים שהן לא אשתו. גם לורנה ראתה את זה הרבה פעמים.
בלו מתקרבת אלינו ומושיטה יד כדי לקחת את ליאם מלורנה. "תורי עכשיו. אימא רוצה לרקוד עם ילד יום ההולדת שלה."
היא קורצת ומתרחקת כשליאם על מותנה, משאירה אותי ואת לורנה לעמוד בקצה רחבת הריקודים. אני יודע בדיוק מה עליי לעשות. זה סיכון, סיכון עצום, אבל אני לא יכול לתת לרגע לחמוק מבין ידיי. אני מושיט אליה את כף ידי.
"אפשר להציע לך לרקוד, העלמה פרייז'ר?"
'אתה כבר יודע שאתה יכול לקבל כל מה שאתה רוצה, כל עוד זה קשור אליי'. זו הייתה תשובתה לפני ארבע שנים. הלילה אסתפק בזה שלא אראה אותה מתרחקת ממני.
להפתעתי, היא לוקחת את כף ידי בלי להתווכח. בלי מתיחות. בלי אי־נעימות.
זה חדש.
כשידי בידה, אני כורך את זרועי סביב מותניה ומקרב אותה אליי. לא כמו שאני באמת רוצה לקרב אותה, אבל מסתפק בזה כרגע.
הניחוח שלה פולש לאפי וזה גם גן עדן וגם גיהינום. על אף שאני רוצה לדבר איתה, אני בולם את פי ומתענג על הרגע, רק מתנועע לקצב המוזיקה, זרועותיי כרוכות סביב האישה שאני מוקיר בכל ליבי.
"אתה לא מכיר את השיר הזה, נכון?"
בכל פעם שאני באוטו שלי השיר הזה מתנגן ברדיו, אבל אני לא יכול לזהות את המבצע. "שמעתי אותו הרבה פעמים, אבל אני לא יודע מי שר אותו."
"אני רואה שיש דברים שלא משתנים אף פעם." היא מחייכת, מגלגלת את עיניה ומנידה בראשה. "קוראים לשיר 'מושלם' של אד שירן. הוא הקליט אותו עם ביונסה. זו הגרסה שהלהקה מנגנת עכשיו."
"אני מחבב אותו."
היא רוכנת קדימה ומטה את ראשה. "באמת?"
"כן. את לא?"
"זה אחד השירים האהובים עליי."
לורנה מרכינה את ראשה, ובלי לחשוב אני רוכן קרוב יותר אליה, מצמיד את אפי לשערה ונושם עמוק. לשערה יש עדיין את אותו הריח – וניל, אפרסקים ופריחת דובדבן.
אני עוצם את עיניי ומדמיין איך היו חיינו אם שום דבר מהדברים הנוראים שקרו בארבע השנים האחרונות לא היה קורה לעולם. לורנה הייתה אשתי. היא הייתה אימא ואני הייתי אבא. אני תוהה כמה ילדים היו לנו היום. אחד? שניים? שלושה? האם הם היו בנים או בנות?
היא הייתה מטפלת בתינוקות שלנו, לא בילדים של ולאס ורונה מיריק.
"למה את עובדת אצל מיריק כשאת יודעת איזה מנוול הוא?"
"כי אני צריכה עבודה."
"את לא צריכה לעבוד בשביל האיש הזה. את יודעת שתמיד יש עבודה בשבילך ב'דאנקן'."
היא ממשיכה לנוע איתי ולא אומרת דבר.
"לא הייתה לי מלצרית ראויה מאז עזבת. המקום לא עובד כמו שצריך בלעדייך. אני רוצה שתחזרי."
"אני לא יכולה לחזור."
"אני חושב שאת יכולה."
היא מנענעת בראשה. "אני לא יכולה, ליית'."
"מיריק ינסה לזיין אותך, אם הוא לא ניסה כבר משהו."
לורנה מפסיקה לזוז. "אתה באמת חושב שהייתי נשארת אם הוא היה מנסה משהו?"
"אני חושב שלא היית נשארת ואני מתנצל. זה היה טיפשי מצידי להגיד את זה. זה יצא לא נכון."
אני כבר יודע שאני חייב להיות זהיר יותר עם לורנה. אני לא יכול לעשות כאלה טעויות חמורות איתה. אבל אני גם לא יכול לשתוק כשזה קשור לביטחון שלה. "אני לא אוהב את זה שאת חיה תחת קורת הגג של הנבלה הזאת."
"אתה לא חייב לאהוב את זה."
"אני מצטער. אני יודע שאיבדתי את הזכות לומר לך מה לעשות עם החיים שלך, אבל אף פעם לא אפסיק לשמור עלייך."
"תירגע, ליית'. ולאס מיריק יודע שסין ותיין קיבלו עליי אחריות כשהוריי מתו. בגלל זה הוא לא יעז לחצות את הקווים איתי."
וזו תהיה הסיבה שבגללה ולאס מיריק לא ינסה להיטפל אל לורנה.
"כדאי לו מאוד לא לנסות שום דבר. אחסל אותו אם הוא אי פעם יעשה משהו שיפגע בך."
"אולי לך זה לא נראה ככה, אבל אני קשוחה. אני יכולה לדאוג לעצמי."
"את אישה חזקה מאוד ואני יודע שאת יכולה לדאוג לעצמך, אבל זה לא צריך להיות ככה."
אני צריך לדאוג לך.
אני צריך להגן עלייך.
אני צריך להיות בעלך.
את צריכה לחיות תחת קורת הגג שלנו, לישון במיטה שלנו, לדאוג לילדים שלנו.
"אני אוהבת את העבודה שלי. הילדים נהדרים."
זו עבודה זמנית. מיריק הוא פצצת זמן מתקתקת. אני זוכר איך הוא היה מסתכל על לורנה כשהיה מגיע לפאב. אין סיכוי שהוא יצליח להתאפק ולא לשלוח ידיים, כשהיא נמצאת כל הזמן בהישג ידו.
"תבטיחי לי שאהיה הראשון שתקראי לו אם הוא רק יעז להסתכל עלייך בצורה לא נכונה."
"אל תבקש את זה ממני."
על אף שחלף זמן רב מאז ולסין יש חיים עם בלו והילדים שלהם, אני עדיין לא יכול לשאת את המחשבה על כך שלורנה תפנה אליו לעזרה במקום אליי. "אם את לא מתכוונת לבקש עזרה ממני, אז לפחות תבטיחי לי שתספרי לתיין?"
"בסדר, ליית'. אספר לתיין אם תהיה לי בעיה עם ולאס."
"אם את צריכה משהו, אני כאן בשבילך. לא משנה מה. כל דבר. את תמיד יכולה לבוא אליי, את יודעת את זה, נכון?"
"אני יודעת."
השיר מסתיים ובדיוק כמו אז, בלילה ההוא, לורנה מתרחקת ממני, מרכינה את ראשה ומכופפת מעט את ברכיה. "תודה על הריקוד, מר דאנקן."
"העונג כולו שלי, העלמה פרייז'ר."
נחמוק החוצה. בואי לדירה שלי. נשכח מכל מה שקרה ורק תהיי איתי הלילה.
מה הייתה תשובתה אם הייתי מעז לומר לה את זה? האם הייתה כועסת על כך שבכלל העזתי לבקש ממנה? או שהייתה משאירה הכול מאחור ובאה איתי?
אני מרגיש על גג העולם כי נראה לי שהייתה התקדמות קטנה עם לורנה. היא לא ברחה ממני הערב. ניהלנו שיחה אמיתית והיא לא הייתה על אודות העבר המחורבן שלנו.
בלו צדקה. לא כל אינטראקציה בינינו צריכה להיות בנוגע לעבר ולעסוק בהתנצלויות. אני צריך להפסיק להעלות דברים שחלף זמנם. הגיע הזמן לצעוד צעד קדימה עם לורנה, להתמקד בעתיד במקום בעבר שלנו; בכל מקרה, את העבר כבר אי אפשר לשנות. אבל לפני הכול, עליי לוודא שבהווה היא בטוחה.
אני מאתר את מיריק בצידו השני של החדר, כוס ויסקי ביד, נראה שיכור מת. זה לא מפתיע. הוא משוחח עם ניל רות'פורד. אני שונא גם את הבן־זונה הזה. שנאתי אותו אפילו לפני שהודה בפניי שהוא אוהב להסתכל על השדיים של לורנה כשהיא לובשת את המדים של הפאב.
"תראו מי כאן. משטרת השדיים."
"כן, בן־זונה, ואני נמצא כאן בתפקיד, כדי להזהיר את מיריק. שלא תעז להתעסק עם לורנה. אל תיגע בה. אל תסתכל עליה אפילו. ברור?"
מיריק מצחקק. "לך תזדיין, דאנקן. היא האומנת שלי. אעשה איתה מה שבא לי."
"היא האומנת של הילדים שלך ואם תיגע בשערה משערות ראשה, אהרוג אותך."
מיריק רוכן לעברי. "נחש מה? חדר השינה שלה נמצא בדיוק בקצה המסדרון שבו נמצא החדר שלי. אולי אקפוץ לבקר אותה הלילה."
"רק אם אתה רוצה למות."
התגובה היחידה שלו היא חיוך מזוין. אני מת להעיף לו אותו מהפרצוף, אבל זו מסיבת יום ההולדת של ליאם ושל הריסון וזה לא הזמן או המקום להתחיל בקטטה.
"קיבלת אזהרה. יהיה נבון מצידך לזכור שלא תהיה עוד אחת."
"היי, משטרת השדיים, עדיין לא התחפפת מכאן?" אומר ניל.
אני מכווץ ומרפה את אגרופיי פעם, פעמיים, שלוש פעמים. אני נלחם בדחף להכניס לניל את מה שהייתי צריך בלילה שבו נלחמנו בפאב שלי לאחר מה שהוא אמר על לורנה; לא מספיק אף שבור.
"בפעם אחרת, רות'פורד."
"ככה חשבתי, דאנקן," ניל קורא מאחורי גבי כשאני מתרחק. יש למנוול הזה אומץ, להתגרות בי במסיבת יום הולדתם של ילדי המנהיג שלנו. פחדן. הוא יודע שלעולם לא אלחם בו בסיטואציה כזאת.
ניל מנוול, אבל הוא הדאגה האחרונה שלי כרגע.
ולאס מיריק הוא מי שמדאיג אותי.