מנואל דה פאיה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מנואל דה פאיה
הוספה למועדפים

מנואל דה פאיה

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

צבי צרי

צבי צֹרי הוא מחנך מוזיקלי שהעמיד תלמידים הרבה ובהם מנגנים, מלחינים, מוזיקולוגים ומורים למוזיקה. בין ספריו נמנים: "יסודות התאוריה של המוסיקה" (לתלמיד, 1975; "מדריך למורה" 1992 – הוצאת המחבר); "דרכים בהוראת הסולפג'" (הוצאת המחבר, 1996); יומנו של מוצרט" (אור תו, 1999); "שוברט – מבט אל עולמו" (נהר ספרים, 2010); "בטהובן – בעין הסערה" (נהר ספרים, 2011)

תקציר

רומן ביוגרפי המגולל את קורותיו של מנואל דה פאיה, קולה של המוזיקה הספרדית בארצו ובעולם הרחב בסוף המאה התשע-עשרה והמחצית הראשונה של המאה העשרים ואחד מגדולי המוזיקה בספרד.
 
בדומה לבלה ברטוק ההונגרי, ווהן ויליאמס האנגלי, סיבליוס הפיני ואחרים, שפעלו במקביל להתעוררות התחייה הלאומית בארצותיהם, כך תר גם דה פאיה את ארצו בחיפוש אחר המקורות העממיים הספרדיים והביאם אל העולם בשפה המוזיקלית הקלאסית. רומן זה עוקב אחר התפתחותו המוזיקלית על רקע המאורעות החברתיים והמדיניים שליוו את חייו בספרד בפרט ובאירופה בכלל.
 
צבי צֹרי הוא מחנך מוזיקלי שהעמיד תלמידים הרבה, ובהם מנגנים, מלחינים, מוזיקולוגים ומורים למוזיקה. עם ספריו נמנים יסודות התיאוריה של המוזיקה, דרכים בהוראת הסולפג' ויומנו של מוצרט. עוד ראו אור רומנים ביוגרפיים פרי עטו על חייהם ופועלם של המלחינים שוברט, בטהובן, היידן, ברטוק, סטרווינסקי, פרוקופייב, דביסי, סיבליוס וּווֹהן ויליאמס. 

פרק ראשון

מבוא
 
הופעתו של מנואל דה פאיה בזירת המוזיקה הייתה בשורה גדולה למוזיקה הספרדית. עד אז נחשבה המוזיקה הספרדית המקורית בארצה לנחותה. אוהבי מוזיקה ספרדים שביקשו לשמוע מוזיקה איכותית רצינית מצאו אותה בשדות זרים, ביצירותיהם של מוצרט, היידן ואחרים. אלה שבאו לאולמות הקונצרטים לא האמינו שתיתכן מוזיקה קלאסית ספרדית, ומלחינים ספרדים היו בבחינת אין נביא בעירו.
ההמונים הסתפקו בסרסואלות, שהיו מוזיקה דלה, זולה. המוזיקה העממית המקורית, השורשית, הלכה ונדחקה מתודעת כל. מוזיקאים ספרדים רציניים לא האמינו כי ייתכן אחרת ולא רצו להתאמץ.
מחול הפלמנקו, פנינת ספרד, היה גם הוא במצב של ניוון ונוגן ברשלנות, הרחק מצורות הפלמנקו המקוריות הקשורות למקצבים המיוחדים ולסולמות העתיקים.
באותה תקופה קם בספרד מוזיקאי חשוב — פליפה פדרל (1922-1841) — שהיטיב לדעת את המצב והשתדל לשנות אותו. המטרה שקבע לעצמו ושאותה ניסח במאמרים והטיף לה בהוראה הייתה לחנך את הדור החדש של המלחינים לחפש את המקורות למוזיקה הספרדית במולדת.
בצרפת, הגובלת בספרד, התקיימה באותה עת פעילות מוזיקלית יוצרת וענפה. שם פעלה קבוצת מלחינים רצינית ובראשה קלוד דביסי, מוריס ראוול, פול דיוקא ואחרים. אך טבעי היה שמוזיקאים ראו בפריז מרכז מוזיקלי שאליו יש לשאוף להגיע.
גם מנואל דה פאיה, כאלבניס וטורינה לפניו, שאף להגיע לשם. לאחר שסיים את לימודיו באקדמיה במדריד ואחרי שלמד עוד שנתיים אצל פדרל, ידע שעליו לצאת להשתלם בפריז, כדי להיטיב להכיר את עצמו ולקבל הכרה. היה לו ברור שללא הכרה מן המרכז המוזיקלי בפריז לא יכירו בו במולדתו. נאמן למשנת מורו פדרל יצא לשם ובידיו אופרה שהלחין, 'החיים קצרים' ('לה וידה ברווה'), שזיכתה אותו בפרס ראשון בתחרות המלחינים במדריד. מנהלי התחרות הבטיחו שידאגו להעלאת האופרה בספרד, אך עבר זמן רב ותקוותו שיקיימו את הבטחתם נכזבה. לבסוף הודו הללו בפניו לבושתם שאין תיאטרון במולדת המוכן להציג את האופרה שלו. הייתה זו לו עדות נוספת שלפני הכל עליו לקבל הכרה בחוץ לארץ.
ואמנם בפריז קיבל מנואל דה פאיה חיזוק לדברי מורו פדרל, כשהאזין ליצירותיו של המלחין הרוסי איגור סטרווינסקי 'ציפור האש' ו'פטרושקה', שהעלתה להקת הבלט הרוסית בהנהגת דיאגילב. הוא אף ראה באיזו התלהבות הגיב הקהל הצרפתי למוזיקה מקורית עממית זו. זרה ומקורית הייתה ועל כן מושכת.
כשהציג את האופרה שלו למלחינים צרפתים נודעים הופתע בעצמו מהתפעלותם. עתה הבין שהוא הולך בדרך הנכונה. גם כשהציג את הקטעים הספרדיים לפסנתר — ארגונסה, קובנה, מונטאנסה ואנדלוסה — הפתיעה אותו תגובתם הנלהבת. הם מצאו בהם את הניחוח הספרדי ואמרו לו: "אל תסטה מדרכך, יש לך אוצר בידיים."
לפני שחזר לספרד הועלתה האופרה 'החיים קצרים' על במת תיאטרון בעיר ניס, שם הורעפו עליו שבחים רבים. לאחר הצגתה בתיאטרון 'שאנז אליזה' בפריז זכתה היצירה להדים רבים בעולם. כשחזר למולדתו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התקבל כגיבור. עתה קיבל אותו הממסד כנציגו המוזיקלי שהכל מכירים בגדולתו כמלחין. מייד עם שובו התקשרו אליו מן התיאטרון במדריד וביקשו לקבל את התכליל של האופרה כדי לבצע את הבכורה שלה בבירה.
בדומה לבלה ברטוק ההונגרי, ווהן ויליאמס האנגלי, סיבליוס הפיני ואחרים תר את ארצו בחיפוש אחר שירה מקורית ספרדית.
מנואל דה פאיה קנה את מעמדו בעולם כמלחין חשוב הודות למוזיקה הספרדית היפה שיצר. קהל המאזינים בכל העולם ובפרט אוהבי המוזיקה הספרדים, בכללם בעולם הלטיני, נמשכו ליצירתו ונהנו ממנה.
למרות ההערצה שהקיפה אותו נשאר האיש צנוע ועניו, נאמן לעקרונותיו.
 
 
פרק ראשון
 
ילדוּת. חוסה מריה דֶה פאיה, האב, נולד בעיר החוף ולנסיה בספרד. בבגרותו עבר לעיר קדיס כדי לנסות את מזלו כסוחר. ואמנם זכה להצלחה בעסקי יצוא. שם פגש במריה חסוס מתיאו (Matheu), שמוצאה בברצלונה הרחוקה, ועד מהרה באו השניים בברית הנישואין לשמחת שתי המשפחות.
לאחר חגיגת הכלולות ישבה מריה חסוס בחדרה ליד הפסנתר וניגנה את הסונטה הפתטית של בטהובן. אביה ישב, כדרכו, והקשיב לנגינת בתו האהובה. לאחר שסיימה לנגן אמר לה: "בתי היפה, את תחסרי לי מאוד, אך זו דרך העולם ואני רק מאחל לך שמחה ואושר בדרכך החדשה." בדברו מסר לה את המוהר: שטר שהיה נקוב בו סכום כסף גדול. בהביטה בשטר אמרה הבת לאביה: "האם אינך חושב שטעית?"
"אל דאגה בתי," השיב. "אני מעניק לך ולבעלך את הכסף בלב שלם ומאחל לשניכם הצלחה בדרככם לעתיד."
כשסיפרה מריה על המוהר לבעלה, אמר לה: "הכסף הזה יעזור לנו מאוד בביסוס המסחר שלנו. אני מודה לאביך על המענק הנדיב הזה."
שנה לאחר נישואיהם, ב-23 בנובמבר 1876, נולד בנם בכורם, מנואל. הילד העניק להוריו הנאה רבה. האם המאושרת שעקבה אחרי תגובותיו של בנה שמחה לראותו מחייך לשמע נגינתה. פעם אמרה לבעלה: "נסה לקחת את הילד ממקומו בשעה שהוא מקשיב לנגינה שלי."
באחד הימים, כשחזר מעבודתו, ראה האב את הילד בן השנתיים יושב על הכיסא הנמוך שלו וצוחק בהנאה שעה שהיה קשוב לנגינת אמו. האם ניגנה אטיוד של שופן. האב חימם מעט חלב והביאו לבנו. מנואל הסתכל על הבקבוק, החזיק אותו בידו ולא שתה. "אסור להפריע לו," אמרה האם וחייכה. "מנואל מרוכז במלאכת הקודש, הוא מקשיב למוזיקה."
"לא רציתי לנהוג בצורה אחרת, כדי לא לפגוע בו," אמר האב, "אבל עלי להודות שיש למנואל יחס לצליל."
כשהיה מנואל בן שנתיים נולד לחוסה ולמריה בנם השני, חוסה מריה. יותר מכולם שמח בו מנואל. הוא אהב לעמוד לידו ולשעשע אותו ונהג להזמין כל אורח שהגיע לבית לראות את אחיו, ואם סירב האורח היה מנואל פורץ בבכי מר.
לא עבר זמן רב והאם יצאה לטייל עם שני ילדיה. באחד הימים עברה לידם קבוצת נערות מוּריות, ששרו נעימות עממיות של עדתן. מנואל עצר והקשיב, ולאמו אמר: "הילדות שרות יפה מאוד."
"אני אקח אותך למקום שבו הן גרות ושם תוכל לשמוע עוד שירים כאלה," אמרה האם.
 
קדיס הייתה עיר שוקקת חיים. הודות לקרבתה למיצר גיברלטר הייתה הנמל הספרדי הראשון שקלט את הסחורות שהגיעו מאמריקה ומרחבי האוקיינוס השקט. סוחרים מכל ארצות אירופה פתחו בקדיס סוכנויות, שהיו קשורות לקובה, לאיי מריאנה, לאיי קרולינה או לפיליפינים. רבים מהם אף התיישבו בעיר. מדי פעם כשיצאה האם לטייל עם ילדיה סרה לנמל. המראה היה מרהיב. ספינות רבות נכנסו ויצאו, פרקו את סחורותיהן ואף העמיסו סחורות. מנואל היה מוקסם ולא אחת אמר לאמו: "נלך לנמל."
בגיל חמש כבר יכול היה מנואל לשחק עם אחיו בן השלוש במשחקים שונים. יום אחד, כשאיש לא היה בבית, קרא מנואל לאחיו לעמוד ליד הפסנתר וניגן לו נעימות שונות ששמע בטיולים ברחובות קדיס. לפתע חזרה האם הביתה וכששמעה את הנגינה חיכתה מעט והקשיבה, ואחר כך נכנסה לחדר ואמרה לבנה: "אתה יכול להמשיך לנגן, אני צריכה לעבוד במטבח."
לעת ערב סיפרה לבעלה על התמונה שנגלתה לה. "אני סבורה שעלי להתחיל ללמד את מנואל לנגן בפסנתר," אמרה. "אני רואה שהוא נמשך אל הכלי בחבלי קסם."
כבר למחרת קיבל הילד את השיעור הראשון. הוא היה מאושר, והאם אמרה לו: "אני מקווה שתתאמן בנגינה מדי יום ביומו."
"אמא, אל תדאגי, אני אוהב לנגן," אמר מנואל. "מחר תראי שאני יודע לנגן את כל המנגינות שאת מלמדת אותי."
וכך אמנם היה. מנואל ניגן יום־יום והתמיד בכך. הכנת השיעורים בנגינה הייתה בשבילו אתגר והוא ביקש לרצות את אמו. לאחר שהכין את שיעוריו היה מאלתר, מעשה שלא יכול היה לוותר עליו. הנאה רבה הסבו לו הדואטים לארבע ידיים שהביאה אמו לעיתים לשיעורים וניגנה איתו.
כשהיה בן שש נולדה אחותו, מריה דל כרמן. לכבוד הולדתה ניגן לפני האורחים שירים.
 
מורה פרטי. באחד הימים שאל מנואל את אמו: "מתי אלך לבית הספר ללמוד כמו כל החברים שלי?"
"אתה לא תלך לבית הספר," השיבה האם. "הזמנו עבורך מורה, שמו דון קלמנטה פַּרודי (Parodi), והוא ילמד אותך לקרוא ולכתוב ספרדית, צרפתית, שיעורי דת, ספרות וגם חשבון. יבוא גם מורה שיעניק לך שיעורים בציור. את הנגינה בפסנתר אני אמשיך ללמד אותך. אם תלך לבית הספר ללמוד לא יישאר לך זמן לנגן."
כעבור ימים אחדים הגיע המורה קלמנטה פרודי. השיעורים שלו מילאו את מנואל עניין רב ויום־יום היה מספר לאמו כל מה שלמד בהם. "אני שמחה מאוד שאתה נהנה מן השיעורים," הגיבה האם.
"קלמנטה מספר לי כל־כך הרבה דברים מעניינים, והוא אפילו יודע לשחק טוב בכדור," אמר מנואל לאמו.
כששאלה מריה חסוס את המורה על התקדמותו של מנואל בלימודיו, השיב: "בנך הוא נער מחונן ואני נהנה מאוד ללמדו. הוא גם ניחן בזיכרון מופלא. את ודאי כבר הבחנת בכך כמורתו לנגינה."
"ללא ספק," אמרה האם. "אני יכולה לומר לך שאני מקבלת ממנו מדי יום ביומו דיווח על הלימודים איתך, ואני שמחה שמנואל אוהב את השיעורים."
"תודה רבה לך גבירתי," אמר המורה. "אני שמח לשמוע זאת."
בן שמונה היה מנואל כששאלה אותו אמו באחד הימים בארוחת הצהריים: "מה למדת היום עם מר פרודי?"
"היום סיפרתי למורה שראיתי קבוצת נערות מוּריות שרות ברחוב שירים מוזרים ושאלתי אותו מהיכן הנערות האלה," השיב לה. "הוא אמר שהמוּרים שלטו בספרד מאות שנים ושהעם הספרדי מעורב מעמים שונים שפלשו לספרד במשך השנים. הוא גם הוסיף שקדיס היא עיר עתיקה מאוד."
"לא סיפרת לו על המטפלת שלך, מורילה, שהרדימה אותך בשירה מוּרית ושרה שירים רבים ושונים כל־כך מאלה שאנו מכירים?" שאלה האם. "גם אמרת לי שהיא סיפרה לך סיפורים ערביים מתוך הלקט הגדול המכונה 'אלף לילה ולילה'."
"גם עליה דיברנו," אמר מנואל, "והוא אמר לי שהיא ודאי קשורה בגזע המורי ושמה אף מעיד על כך, וכן אמר שרבים הם הלחנים והסיפורים הקשורים במסורת הערבית."
"אילו עמים הזכיר פרודי?" שאלה האם.
בתשובה מסר מנואל לאמו סקירה היסטורית: "הוא אמר שהיו כאן פיניקים והם גורשו על־ידי צבא קרתגה. אחריהם לחמו הרומאים בקרתגנים ואף הקימו מושבות בספרד. עם נפילת רומי במאה החמישית פלשו לספרד עמים גרמניים. אחריהם נכנס לארץ ג'בל טאריק מאפריקה בראש הברברים, ומשנת 715 עד 1262 שלטו המוסלמים בשטחים נרחבים בספרד, ואנדלוסיה נשארה בידיהם גם אחר כך. רק איסבל ופרדיננד הצליחו לגרש אותם מן הארץ. בשנת 1492 הושלם גירוש המוסלמים מכל אנדלוסיה והנוצרים השתלטו על כל ספרד."
"יפה אמר לך מר פרודי," אמרה האם. "אבל כנראה היו לא מעט נישואי תערובת ומוסלמים רבים נשארו בארץ, וגם אם התנצרו הם השפיעו על הסביבה במנהגיהם, בארכיטקטורה וגם במוזיקה שלהם. לכן תמצא כיום בניינים רבים שבנויים בסגנון המוסלמי. כמובן אי אפשר להתעלם מן האופי המיוחד של המוזיקה הספרדית והמחול הספרדי, שניכרת בהם ההשפעה הערבית ואין דומה לה באף ארץ באירופה. אחד המחולות הספרדיים הבולטים ביותר שניכר בו היסוד הזה הוא מחול הפלמנקו."1
"עוד אמר המורה שיש אגדה המספרת שהגיבור היווני הרקולס פרץ את הדרך בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, ועל שמו מכונים שני הצוקים הגבוהים שניצבים מעל גיברלטר 'עמודי הרקולס'," הוסיף מנואל.
 
הסרסואלה. באחד הימים, כשהיה מנואל בן שבע, אמרה לו אמו: "אחר הצהריים תנוח ואל תלך לשחק עם החברים, ולעת ערב נלך לראות סרסואלה (Zarzuela)2 בשם 'משחק האש' מאת המלחין הספרדי פרנסיסקו אסנחו בַּרבּיירי (Barbieri)."3
לעת ערב יצאו ההורים עם בנם לראות סרסואלה בתיאטרון הקומי. כשהסתיימה האופרה והקהל מחא כפיים עלה על הבמה המלחין והודה לקהל, ולצידו התייצבו גם המנצח של התזמורת ובמאי ההצגה.
"מי הם האנשים שקַדו על הבמה?" שאל מנואל.
"האחד הוא המלחין שכתב את המוזיקה של היצירה, השני הוא המנצח על התזמורת והשלישי הוא הבמאי שעבד עם הזמרים והשחקנים שראית על הבמה," השיבה האם.
"אני כל־כך שמח שהבאת אותי לראות סרסואלה," אמר מנואל.
"אם אתה רוצה לומר תודה למלחין על השמחה שהעניק לך, אפשר לגשת לחדר האמנים, שם הוא נמצא ומודה למברכים אותו," הציעה האם.
"אני רוצה להגיד לו תודה," אמר מנואל.
בהיכנסם לחדר היו בו אנשים רבים שבאו להודות למלחין. כשהגיע תורם והם ניגשו אל ברביירי אמרה לו האם: "בני מנואל מבקש להודות לך על החוויה של הערב."
המלחין לחץ את ידו של מנואל ושאל: "האם אתה רוצה להיות מלחין של סרסואלות?"
"אני רוצה להודות לך על הערב הנעים שהיה לי," אמר מנואל. "אני חושב שארצה להלחין, כי זה מעניין אותי. עכשיו אני רק לומד לנגן בפסנתר אצל אמא שלי ואני גם אוהב לאלתר."
"השתדל להתמיד בנגינה," יעץ לו ברביירי. "כשתגדל אולי תלחין מנגינות יפות, ואז אבוא לשמוע את המנגינות שחיברת."
בדרכם הביתה אמרה האם למנואל: "דע לך שהמלחין הזה, ברביירי, הלחין עוד סרסואלות וביניהן סרסואלה לפי תמליל המבוסס על סיפורו של הסופר סרוונטס, 'דון קיחוטה'."
כשראתה האם שמנואל מסוגל להקשיב למוזיקה זמן ממושך, אמרה לבעלה: "אני סבורה שהגיעה העת לקחת את מנואל לשמוע קונצרטים תזמורתיים במוזיאון."
"אין לי כל התנגדות," אמר חוסה מריה. "אם את רוצה, אשיג מחר כרטיסים לקונצרט הבא. נדמה לי שינגנו סימפוניות של בטהובן ושל ברהמס."
"אני אודה לך אם תעשה זאת," אמרה אשתו. "אני בטוחה שמנואל ישמח ללכת לקונצרט. הוא כל־כך מוזיקלי וצמא להאזין ליצירות שונות. חשוב שנעשיר את עולמו של ילדנו."
כשסיפרה מריה חסוס למנואל שאבא יקנה כרטיסים לקונצרט במוזיאון למחרת, היה הילד מאושר. "מזמן רציתי לבקש ממך ללכת לקונצרט של התזמורת," אמר. "יש להם תוכניות מאוד יפות ושם אני יכול גם להכיר מלחינים שונים."
הקונצרט במוזיאון אכן שימח אותו מאוד, והוא חש שזכה בחוויה עמוקה. תוכנית הקונצרט כללה את הסימפוניה השביעית של בטהובן ואת הסימפוניה השלישית של ברהמס. כל השבוע אחרי כן לא פסק להזכיר לאמו את הקונצרט. "מכיוון שנהנית כל־כך מן הקונצרט של התזמורת, אקנה לך מדי פעם כרטיסים כשיהיו תוכניות מעניינות," אמרה לבנה.
למחרת, כאשר חזר האב מן העבודה, ישבה המשפחה וסעדה את ארוחת הערב. מנואל חזר זה עתה מן המשחקים עם חבריו ואמו אמרה לו: "מחר אל תברח מן הבית כי ניסע לברצלונה עם בוקר לבקר את הורי. אני מקווה שתעזור לי להשגיח על אחיך. סבא אמר שהוא רוצה להכיר אותך."
 
ביקור אצל הסבא. למחרת, כשקרבו לבית הסב, אמר מנואל לאמו: "אני שומע צלילי עוגב."
"זה אינו עוגב אלא הרמוניום, שצליליו דומים מעט לצלילי העוגב אך אינם כה עמוקים. זה מעין עוגב קטן," תיקנה אותו האם.
ואכן, כשנכנסו לבית ראה מנואל את סבו מתיאו יושב ליד ההרמוניום ומנגן. עם היכנסם הפסיק הסב את נגינתו והזמין את כולם לחדר האוכל. "סבתא הכינה לכם מטעמים כאלה שלא תרצו לעזוב את המקום," אמר ופנה אל נכדו. "ואתה מנואל? אמא כתבה לי שאתה מתקדם יפה בנגינה ואפילו מנגן יחד איתה וריאציות לארבע ידיים שהלחין בטהובן. האם ידוע לך שבטהובן היה פסנתרן גדול והתאמן בנגינה שעות רבות מדי יום ביומו? כשהגיע לווינה לא היה לו מתחרה, וכולם התפעלו מנגינתו העשירה."
"אני משתדל להתקדם בנגינה, ואמא אומרת שאני חרוץ," השיב מנואל לסבו. "לא מזמן התחלתי לנגן איתה את הווריאציות בדו מז'ור של בטהובן על נושא מאת הרוזן ולדשטיין."
"אני רוצה לשמוע אתכם מנגנים את היצירה," אמר הסב.
למחרת יצא הסב לבית המסחר שלו, ומנואל ניצל את ההזדמנות להכיר את ההרמוניום. כשחזר הסב הביתה בצהריים, שמע את מנואל מנגן בהרמוניום. "מריה חסוס שלי, האם את עזרת לו להתמצא בכלי?" שאל את בתו.
"נכדך כבר ילד גדול והוא למד מהר מאוד להתמצא בהרמוניום שלך," השיבה לו. "אל תשכח שהמקלדת מוכרת לו. הוא ילד עצמאי, אין הוא זקוק לי."
הסב התיישב ליד נכדו ואמר: "עכשיו אני רוצה לשמוע אותך מאלתר בהרמוניום. אני אתן לך נעימה ואתה תאלתר לפיה." ומייד החל לשיר נעימה עממית ידועה, ומנואל אִלתר לפיה שעה ארוכה.
לאחר שהפסיק את הנגינה אמר הסב למנואל: "אמא שלך כתבה לי שאתה מאלתר יפה מאוד. עלי לומר לך שהפתעת אותי בהרמוניות שלך, שאותן ניגנת בלי שלמדת את התורה הזאת. היום אני מאמין שבעתיד תראה את כוחך כמלחין. אתה יודע ודאי שהאלתור הוא למעשה המצאה, פיתוח נושא שקיבלת ויצירת יש מאין. עכשיו ניגש לשולחן ואחר הצהריים אשמע אותך מנגן עם אמך את הווריאציות של בטהובן."
אחר הצהריים ניגשו לחדר הפסנתר. "זה הפסנתר ששימש אותי במשך שנים," אמרה האם לבנה. "עכשיו הוא יתום, אבל לפעמים ניגש אליו אבי, אם כי הוא אוהב יותר את ההרמוניום."
האם ובנה החלו לנגן והסב היה מאושר. לאחר שסיימו מחא להם כפיים ואמר: "אני מלא התפעלות מן הרמה שאליה הבאת את נכדי. ובכל זאת, האם לא עלה בדעתך למסור את מנואל למורה מקצועי, שישלים את לימודיו לקראת הכניסה לאקדמיה?"
"איך עלה בדעתך שהוא ירצה להיות מוזיקאי מקצועי?" שאלה מריה חסוס את אביה.
"לפי יכולת האלתור שלו ורמת הנגינה, אין לי כל ספק שיהיה מוזיקאי מקצועי," ענה לה.
"על כל פנים, בקשר להערתך הקודמת, אכן יש בכוונתי להעבירו למורה מקצועי," אמרה האם. "השנה עוד אמשיך ללמדו ובשנה הבאה אמצא לו מורה."
 
מנואל עובר למורה מקצועי. הצייר סלבדור וינייגרה (Viniegra) נמנה עם ידידי משפחת פאיה. הוא היה חובב מוזיקה מושבע, ניגן בצ'לו ונהג לערוך בביתו קונצרטים למוזיקה קאמרית, שאליהם הגיעה גם משפחת פאיה. המלחין הצרפתי סן סנס היה מבקר את וינייגרה כשביקר בספרד. באחד מביקוריו אצל משפחת פאיה שמע וינייגרה את מנואל מנגן בפסנתר והתרשם מאוד מיכולתו המוזיקלית הטכנית. בשיחתו עם האם אמר לה: "אתם מוזמנים מחר בערב לביתי לקונצרט של מוזיקה קאמרית. אני גם מעוניין לנגן עם ילדך מנואל יצירות אחדות לצ'לו ופסנתר. אשמח אם תגיעו שעה לפני הקונצרט."
כשהגיעו בני משפחת פאיה לביתו כבר היו מונחים על גבי הפסנתר תווים לליווי הצ'לו והוא ומנואל החלו לנגן. וינייגרה נהנה מן המלווה שלו ואמר לאמו: "האם את מודעת ליכולת הקריאה של בנך? הרי שמתי לפניו תווים שלא הכיר, והוא ניגן אותם כאילו כבר עבד עליהם."
"אני מכירה היטב את בני," אמרה האם. "אילו שמעת אותו מאלתר, היית עומד טוב יותר על כישרונו של הילד."
"אם כן, מה בדעתך לעשות?" שאל הצייר.
"הילד בסך הכל בן שמונה והגיע להישגים ניכרים בנגינה בפסנתר, כפי ששמעת," השיבה. "אני מתכוונת להעביר אותו בשנה הבאה למורה אלואיסה גאלוסו (Galluzo)."
"זו בחירה טובה מאוד," אמר וינייגרה. "היא עשתה לה שם והתלמידים שלה עושים חיל כפסנתרנים."
 
שנת 1885 הייתה שנה גדושת אירועים בחיי מנואל. בן תשע היה כשפרצה מגיפת הכולרה בקדיס, ושלושת האחים נשלחו לעיר הסמוכה, אל פוארטו, ובסופי שבוע לסביליה. מאות אנשים מתו במחלה וביניהם אחיו האהוב, חוסה מריה. הוא היה אומלל. המפגש עם המוות היה מוזר מאוד בעיניו. מדי פעם היה שואל את אמו: "מתי יחזור אלי חוסה?"
דמעות נקוו בעיני האם כשהשיבה לבנה: "חוסה לא יחזור אלינו לעולם, אלוהים לקח אותו אליו."
על תגובתו של מנואל, "איני מבין מדוע לקח אותו אלוהים, הרי הוא היה ילד כל־כך טוב ואני אהבתי אותו מאוד," האם הייתה פורצת בבכי מר ומנואל נשאר ללא מענה. חודשים רבים חי מנואל בצל החוויה הנוראה של אובדן אחיו הצעיר, עד שאירועים שונים שהעסיקו אותו השכיחו מעט את צערו.
כשראה האב את אשתו באחד הימים יושבת ליד הפסנתר ומהרהרת, שאל אותה: "במה את הוגה, חסוסיטה שלי? האם קרה משהו חשוב?"
"אני סבורה שמנואל חייב לעבור ללמוד נגינה בפסנתר אצל מורה מקצועי," אמרה. "אין לי כל ספק שהוא ניחן בכישרון פסנתרני גדול, ואין לי רשות לעכב אותו עוד."
"אם כך, אין דבר טוב מאשר להעבירו לחברתנו המורה לפסנתר, אלואיסה גאלוסו," אמר האב. "הלימוד אצל אדם זר יוכיח לך אם אמנם צדקת בהערכתך את מנואל, ולגברת גאלוסו נודע שם טוב כמורה."
עוד באותו שבוע התחיל מנואל ללמוד אצל מורתו החדשה. האֵם, שעקבה מדי יום אחר התקדמותו, הייתה מוקסמת. כששאלה את בנה אם הוא נהנה מן הלימודים אצל אלואיסה, אמר: "אני מאוד נהנה מן ההסברים שלה. אמנם לפעמים כשאינה מרוצה מן הנגינה היא מכה על אצבעותי במקל שבידה, אך היא עושה זאת בעדינות כדי שאבין שאינה מרוצה. אני חושב שהיא בכל זאת מרוצה מן ההשגחה שלך ואומרת שיש לי מזל עם אמא כזאת."
כעבור זמן מה נפגשה האם עם אלואיסה. "את ודאי רוצה לדעת את דעתי על בנך," אמרה לה המורה. "אני יכולה לומר לך שעוד לא היה לי תלמיד מחונן כמוהו. אני דורשת ממנו להכין לי שיעורים קשים מאוד, והוא מכין אותם בקפדנות ראויה לציון. הוא מוזיקלי מאוד, והטכניקה שהוא משיג היא בלתי רגילה. את יכולה להתגאות בו."
"אני אכן חשה בהתפתחות של בני ואני מרוצה מכך שהעברתי אותו אלייך," אמרה מריה חסוס. "אני מבטיחה לך שאמשיך להשגיח על הכנת שיעוריו בקפידה."
 
היידן: שבע המילים האחרונות. כשקרב חג הפסחא 1887 הוזמנה מריה חסוס לשיחה עם הכומר בכנסיית רוסריו בקדיס. "כפי שאת יודעת, אנו מקיימים ב'יום שישי הטוב' את טקס 'שבע המילים האחרונות של ישו על הצלב'4 ביצירתו של יוזף היידן," אמר לה. "השנה החלטנו לבצע את היצירה בפסנתר בארבע ידיים, כפי שעוּבּדה על־ידי לואיס וינקלר. האם יוכל בנך לנגן את היצירה יחד איתך?"
"אני סבורה שלא יהיה כל קושי בכך," אמרה מריה חסוס. "מנואל התקדם מאוד ויוכל למלא את התפקיד."
הטקס התקיים במערה הקדושה שלרגלי כנסיית רוסריו בקדיס לאורם הקלוש של נרות, ועשה רושם רב על הנער בן התשע, שאמר לאמו: "היו לי רגעים מפחידים בעת הנגינה, אבל הידיעה שאת לידי עזרה לי להתגבר עליהם."
שנתיים למד מנואל אצל הגברת גאלוסו ועשה חיל בלימודיו. בתום השנתיים הזמינה המורה את אמו ואמרה לה: "לא אוכל יותר ללמד את בנך נגינה, כיוון שהצטרפתי למסדר האחיות הרחמניות, אך גם לא אוכל לשכוח את בנך היקר, שהיה לי לידיד."
בדברה ניגשה המורה לארון ולקחה משם ספר מחקר מאת המלחין הקטור ברליוז, 'תשע הסימפוניות של בטהובן', מתורגם לספרדית על־ידי אנטוניו רומרו. בהושיטה את הספר למריה חסוס אמרה: "אני בטוחה שבנך יוכל ללמוד הרבה מספר זה."
בהקדשה כתבה המורה: "לתלמידי וידידי הקטן הבלתי נשכח, מנואל דה פאיה".
"אני מודה לך מאוד על עבודתך עם בני מנואל," אמרה האם. "אולי תוכלי גם להציע לי מורה טוב שימשיך את עבודתך?"
"אני ממליצה בכל לב על מורי הקשיש לפסנתר מר אלחנדרו אורדרו," אמרה גברת גאלוסו. "נוסף על לימודי הפסנתר הוא יכניס אותו גם לסודות הסולפג' וההרמוניה."
 
ספרות או מוזיקה. בשנת 1889 נרשם מנואל ללימודים אצל המורה שהומלץ על־ידי הגברת גאלוסו, אך הלימודים לא נמשכו זמן רב. המורה מת ומנואל עבר אל המלחין אנריקה ברוקה (Broca), והמשיך אצלו את לימודיו התיאורטיים, הרמוניה וקונטרפונקט.
לאמו אמר: "טוב שהעברת אותי למר ברוקה, כי אני חש שבעזרתו אני מתקדם בלימודי התיאורטיים. עתה יש ביכולתי לנתח יצירות מוזיקליות ואני אף חש צורך עז לכתוב מוזיקה, אם כי גם הספרות מושכת אותי."
יום אחד כשנכנסה לחדרו ראתה האם את מנואל שקוע בכתיבה. "מה אתה כותב, מנואל?" שאלה אותו.
"אני כותב כתב עת בשם 'הבדחן'," השיב לה. "אתן לך לקרוא אותו כשאשלים את המאמר."
כעבור ימים אחדים ראתה את מנואל כותב עיתון אחר, 'הפטפוט'. עתה לא נשארה אדישה ואמרה לו: "אילו שאלת אותי, הייתי אומרת לך שאתה מבזבז את זמנך על דברים חסרי ערך. מי יקרא את המאמרים שלך?"
"אמא, את המאמרים שלי יקראו אנשי העיר 'קולון'," ענה מנואל ברצינות.
"אני מבינה שילדנו נמשך מאוד אחר מעשיו של כריסטופר קולון (קולומבוס)," אמרה האם לבעלה. "הוא כותב להם מאמרים ואף שולח הודעות עם יונת דואר לעיר קולון."
"תני לו לשגות בדמיונות," אמר האב. "הוא יצא מזה, בינתיים הוא משתעשע. הרי הוא בסך הכל בן שתים־עשרה."
האם שעקבה אחרי מעשי בנה ראתה שהוא מנסה להשתמש בשתי סונטות (Sonets) מאת המשורר דון אלבארו הדוכס מריבאס5 לשם כתיבת תמליל לאופרה עבור אותה עיר דמיונית. שוב הביעה את דאגתה באוזני בעלה, שאמר לה: "את תראי שהכל יחלוף כשיחליט לעסוק בספרות או במוזיקה. עדיין הוא מגשש ולא החליט מה יעשה. אף־על־פי כן אני רואה שהוא מתמסר מאוד לנגינה ולשיעורים התיאורטיים במוזיקה, וזה יוליך אותו בסופו של דבר למוזיקה. הקריאה הרבה עדיין אינה מבטיחה שיעסוק בשירה או בספרות."
"ייתכן בכל זאת שהיחס שלו לבמה יוליך אותו לכתוב אופרות או מוזיקת רקע למחזות," אמרה האם. "אני לומדת זאת מן היחס שיש לו לסרסואלות שהוא רואה."
באחד הקונצרטים הביתיים נכחה ידידה של המשפחה ממוצא גרמני, כריסטה. מנואל בן החמש־עשרה ניגן פרלוד ופוגה מאת י. ס. באך והשלים את נגינתו בסונטת ולדשטיין מאת בטהובן.
כריסטה הנפעמת אמרה לחברתה מריה חסוס: "כמנגנת את מודעת ודאי היטב ליכולות של בנך מנואל. אני יכולה לומר לך שיש לו כישרון פסנתרני מופלג והוא מוזיקלי בצורה יוצאת מן הכלל. בקרוב תצטרכי לשלוח אותו למדריד ללמוד בבית הספר הגבוה למוזיקה ודקלום. בינתיים יש לי הצעה בשבילך. יש לי בביתי אוצרות של סימפוניות ואופרות מעובדות לארבע ידיים. אני מוכנה להגיע אליכם פעם או פעמיים בשבוע כדי לנגן עם מנואל דואטים לארבע ידיים."
"אני מסכימה בהחלט, אבל יש לשאול את בני," אמרה מריה חסוס.
כשישבו ליד השולחן לארוחה קלה שאלה האם את מנואל: "האם תרצה להיפגש לנגינת אופרות מעובדות לנגינה בפסנתר בארבע ידיים עם הגברת כריסטה?"
"בשמחה אפגש עימה," אמר. "זו תהיה בשבילי הזדמנות להכיר את האופרות או הסימפוניות מבפנים, הרי את יודעת שאני אוהב לנתח את היצירות שאני פוגש."
כבר למחרת הביאה כריסטה לביתם את האופרה 'החטיפה מן הארמון' מאת מוצרט וכן את הסימפוניה השלישית של בטהובן, שתי היצירות מעובדות לנגינה בארבע ידיים.
"אני מרוצה מן הקשר שלו לכריסטה," אמרה האם לאב. "נגינת האופרות של ואגנר ומוצרט והסימפוניות עם כריסטה יעמיקו את הבנתו המוזיקלית."
"ודאי לא נעלם ממך יחסו למוזיקה קאמרית בביתו של וינייגרה," אמר האב. "שם הוא גם מרבה לנגן כמלווה של וינייגרה, שאמנם הוא צ'לן חובב אך מבין גדול במוזיקה. מה גם שמגיעות לבית קבוצות קאמריות, שלישיות או רביעיות מיתרים. הוא טוען שאין לו ספק שמנואל שלנו יהיה מוזיקאי גדול."
כשהיה מנואל בן כארבע־עשרה נולד אחיו חרמאן. "עכשיו אנחנו משפחה גדולה," אמר לאמו. "אולי אחי ילמד לנגן בכינור ונוכל לנגן יחד."

צבי צרי

צבי צֹרי הוא מחנך מוזיקלי שהעמיד תלמידים הרבה ובהם מנגנים, מלחינים, מוזיקולוגים ומורים למוזיקה. בין ספריו נמנים: "יסודות התאוריה של המוסיקה" (לתלמיד, 1975; "מדריך למורה" 1992 – הוצאת המחבר); "דרכים בהוראת הסולפג'" (הוצאת המחבר, 1996); יומנו של מוצרט" (אור תו, 1999); "שוברט – מבט אל עולמו" (נהר ספרים, 2010); "בטהובן – בעין הסערה" (נהר ספרים, 2011)

עוד על הספר

מנואל דה פאיה צבי צרי
מבוא
 
הופעתו של מנואל דה פאיה בזירת המוזיקה הייתה בשורה גדולה למוזיקה הספרדית. עד אז נחשבה המוזיקה הספרדית המקורית בארצה לנחותה. אוהבי מוזיקה ספרדים שביקשו לשמוע מוזיקה איכותית רצינית מצאו אותה בשדות זרים, ביצירותיהם של מוצרט, היידן ואחרים. אלה שבאו לאולמות הקונצרטים לא האמינו שתיתכן מוזיקה קלאסית ספרדית, ומלחינים ספרדים היו בבחינת אין נביא בעירו.
ההמונים הסתפקו בסרסואלות, שהיו מוזיקה דלה, זולה. המוזיקה העממית המקורית, השורשית, הלכה ונדחקה מתודעת כל. מוזיקאים ספרדים רציניים לא האמינו כי ייתכן אחרת ולא רצו להתאמץ.
מחול הפלמנקו, פנינת ספרד, היה גם הוא במצב של ניוון ונוגן ברשלנות, הרחק מצורות הפלמנקו המקוריות הקשורות למקצבים המיוחדים ולסולמות העתיקים.
באותה תקופה קם בספרד מוזיקאי חשוב — פליפה פדרל (1922-1841) — שהיטיב לדעת את המצב והשתדל לשנות אותו. המטרה שקבע לעצמו ושאותה ניסח במאמרים והטיף לה בהוראה הייתה לחנך את הדור החדש של המלחינים לחפש את המקורות למוזיקה הספרדית במולדת.
בצרפת, הגובלת בספרד, התקיימה באותה עת פעילות מוזיקלית יוצרת וענפה. שם פעלה קבוצת מלחינים רצינית ובראשה קלוד דביסי, מוריס ראוול, פול דיוקא ואחרים. אך טבעי היה שמוזיקאים ראו בפריז מרכז מוזיקלי שאליו יש לשאוף להגיע.
גם מנואל דה פאיה, כאלבניס וטורינה לפניו, שאף להגיע לשם. לאחר שסיים את לימודיו באקדמיה במדריד ואחרי שלמד עוד שנתיים אצל פדרל, ידע שעליו לצאת להשתלם בפריז, כדי להיטיב להכיר את עצמו ולקבל הכרה. היה לו ברור שללא הכרה מן המרכז המוזיקלי בפריז לא יכירו בו במולדתו. נאמן למשנת מורו פדרל יצא לשם ובידיו אופרה שהלחין, 'החיים קצרים' ('לה וידה ברווה'), שזיכתה אותו בפרס ראשון בתחרות המלחינים במדריד. מנהלי התחרות הבטיחו שידאגו להעלאת האופרה בספרד, אך עבר זמן רב ותקוותו שיקיימו את הבטחתם נכזבה. לבסוף הודו הללו בפניו לבושתם שאין תיאטרון במולדת המוכן להציג את האופרה שלו. הייתה זו לו עדות נוספת שלפני הכל עליו לקבל הכרה בחוץ לארץ.
ואמנם בפריז קיבל מנואל דה פאיה חיזוק לדברי מורו פדרל, כשהאזין ליצירותיו של המלחין הרוסי איגור סטרווינסקי 'ציפור האש' ו'פטרושקה', שהעלתה להקת הבלט הרוסית בהנהגת דיאגילב. הוא אף ראה באיזו התלהבות הגיב הקהל הצרפתי למוזיקה מקורית עממית זו. זרה ומקורית הייתה ועל כן מושכת.
כשהציג את האופרה שלו למלחינים צרפתים נודעים הופתע בעצמו מהתפעלותם. עתה הבין שהוא הולך בדרך הנכונה. גם כשהציג את הקטעים הספרדיים לפסנתר — ארגונסה, קובנה, מונטאנסה ואנדלוסה — הפתיעה אותו תגובתם הנלהבת. הם מצאו בהם את הניחוח הספרדי ואמרו לו: "אל תסטה מדרכך, יש לך אוצר בידיים."
לפני שחזר לספרד הועלתה האופרה 'החיים קצרים' על במת תיאטרון בעיר ניס, שם הורעפו עליו שבחים רבים. לאחר הצגתה בתיאטרון 'שאנז אליזה' בפריז זכתה היצירה להדים רבים בעולם. כשחזר למולדתו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התקבל כגיבור. עתה קיבל אותו הממסד כנציגו המוזיקלי שהכל מכירים בגדולתו כמלחין. מייד עם שובו התקשרו אליו מן התיאטרון במדריד וביקשו לקבל את התכליל של האופרה כדי לבצע את הבכורה שלה בבירה.
בדומה לבלה ברטוק ההונגרי, ווהן ויליאמס האנגלי, סיבליוס הפיני ואחרים תר את ארצו בחיפוש אחר שירה מקורית ספרדית.
מנואל דה פאיה קנה את מעמדו בעולם כמלחין חשוב הודות למוזיקה הספרדית היפה שיצר. קהל המאזינים בכל העולם ובפרט אוהבי המוזיקה הספרדים, בכללם בעולם הלטיני, נמשכו ליצירתו ונהנו ממנה.
למרות ההערצה שהקיפה אותו נשאר האיש צנוע ועניו, נאמן לעקרונותיו.
 
 
פרק ראשון
 
ילדוּת. חוסה מריה דֶה פאיה, האב, נולד בעיר החוף ולנסיה בספרד. בבגרותו עבר לעיר קדיס כדי לנסות את מזלו כסוחר. ואמנם זכה להצלחה בעסקי יצוא. שם פגש במריה חסוס מתיאו (Matheu), שמוצאה בברצלונה הרחוקה, ועד מהרה באו השניים בברית הנישואין לשמחת שתי המשפחות.
לאחר חגיגת הכלולות ישבה מריה חסוס בחדרה ליד הפסנתר וניגנה את הסונטה הפתטית של בטהובן. אביה ישב, כדרכו, והקשיב לנגינת בתו האהובה. לאחר שסיימה לנגן אמר לה: "בתי היפה, את תחסרי לי מאוד, אך זו דרך העולם ואני רק מאחל לך שמחה ואושר בדרכך החדשה." בדברו מסר לה את המוהר: שטר שהיה נקוב בו סכום כסף גדול. בהביטה בשטר אמרה הבת לאביה: "האם אינך חושב שטעית?"
"אל דאגה בתי," השיב. "אני מעניק לך ולבעלך את הכסף בלב שלם ומאחל לשניכם הצלחה בדרככם לעתיד."
כשסיפרה מריה על המוהר לבעלה, אמר לה: "הכסף הזה יעזור לנו מאוד בביסוס המסחר שלנו. אני מודה לאביך על המענק הנדיב הזה."
שנה לאחר נישואיהם, ב-23 בנובמבר 1876, נולד בנם בכורם, מנואל. הילד העניק להוריו הנאה רבה. האם המאושרת שעקבה אחרי תגובותיו של בנה שמחה לראותו מחייך לשמע נגינתה. פעם אמרה לבעלה: "נסה לקחת את הילד ממקומו בשעה שהוא מקשיב לנגינה שלי."
באחד הימים, כשחזר מעבודתו, ראה האב את הילד בן השנתיים יושב על הכיסא הנמוך שלו וצוחק בהנאה שעה שהיה קשוב לנגינת אמו. האם ניגנה אטיוד של שופן. האב חימם מעט חלב והביאו לבנו. מנואל הסתכל על הבקבוק, החזיק אותו בידו ולא שתה. "אסור להפריע לו," אמרה האם וחייכה. "מנואל מרוכז במלאכת הקודש, הוא מקשיב למוזיקה."
"לא רציתי לנהוג בצורה אחרת, כדי לא לפגוע בו," אמר האב, "אבל עלי להודות שיש למנואל יחס לצליל."
כשהיה מנואל בן שנתיים נולד לחוסה ולמריה בנם השני, חוסה מריה. יותר מכולם שמח בו מנואל. הוא אהב לעמוד לידו ולשעשע אותו ונהג להזמין כל אורח שהגיע לבית לראות את אחיו, ואם סירב האורח היה מנואל פורץ בבכי מר.
לא עבר זמן רב והאם יצאה לטייל עם שני ילדיה. באחד הימים עברה לידם קבוצת נערות מוּריות, ששרו נעימות עממיות של עדתן. מנואל עצר והקשיב, ולאמו אמר: "הילדות שרות יפה מאוד."
"אני אקח אותך למקום שבו הן גרות ושם תוכל לשמוע עוד שירים כאלה," אמרה האם.
 
קדיס הייתה עיר שוקקת חיים. הודות לקרבתה למיצר גיברלטר הייתה הנמל הספרדי הראשון שקלט את הסחורות שהגיעו מאמריקה ומרחבי האוקיינוס השקט. סוחרים מכל ארצות אירופה פתחו בקדיס סוכנויות, שהיו קשורות לקובה, לאיי מריאנה, לאיי קרולינה או לפיליפינים. רבים מהם אף התיישבו בעיר. מדי פעם כשיצאה האם לטייל עם ילדיה סרה לנמל. המראה היה מרהיב. ספינות רבות נכנסו ויצאו, פרקו את סחורותיהן ואף העמיסו סחורות. מנואל היה מוקסם ולא אחת אמר לאמו: "נלך לנמל."
בגיל חמש כבר יכול היה מנואל לשחק עם אחיו בן השלוש במשחקים שונים. יום אחד, כשאיש לא היה בבית, קרא מנואל לאחיו לעמוד ליד הפסנתר וניגן לו נעימות שונות ששמע בטיולים ברחובות קדיס. לפתע חזרה האם הביתה וכששמעה את הנגינה חיכתה מעט והקשיבה, ואחר כך נכנסה לחדר ואמרה לבנה: "אתה יכול להמשיך לנגן, אני צריכה לעבוד במטבח."
לעת ערב סיפרה לבעלה על התמונה שנגלתה לה. "אני סבורה שעלי להתחיל ללמד את מנואל לנגן בפסנתר," אמרה. "אני רואה שהוא נמשך אל הכלי בחבלי קסם."
כבר למחרת קיבל הילד את השיעור הראשון. הוא היה מאושר, והאם אמרה לו: "אני מקווה שתתאמן בנגינה מדי יום ביומו."
"אמא, אל תדאגי, אני אוהב לנגן," אמר מנואל. "מחר תראי שאני יודע לנגן את כל המנגינות שאת מלמדת אותי."
וכך אמנם היה. מנואל ניגן יום־יום והתמיד בכך. הכנת השיעורים בנגינה הייתה בשבילו אתגר והוא ביקש לרצות את אמו. לאחר שהכין את שיעוריו היה מאלתר, מעשה שלא יכול היה לוותר עליו. הנאה רבה הסבו לו הדואטים לארבע ידיים שהביאה אמו לעיתים לשיעורים וניגנה איתו.
כשהיה בן שש נולדה אחותו, מריה דל כרמן. לכבוד הולדתה ניגן לפני האורחים שירים.
 
מורה פרטי. באחד הימים שאל מנואל את אמו: "מתי אלך לבית הספר ללמוד כמו כל החברים שלי?"
"אתה לא תלך לבית הספר," השיבה האם. "הזמנו עבורך מורה, שמו דון קלמנטה פַּרודי (Parodi), והוא ילמד אותך לקרוא ולכתוב ספרדית, צרפתית, שיעורי דת, ספרות וגם חשבון. יבוא גם מורה שיעניק לך שיעורים בציור. את הנגינה בפסנתר אני אמשיך ללמד אותך. אם תלך לבית הספר ללמוד לא יישאר לך זמן לנגן."
כעבור ימים אחדים הגיע המורה קלמנטה פרודי. השיעורים שלו מילאו את מנואל עניין רב ויום־יום היה מספר לאמו כל מה שלמד בהם. "אני שמחה מאוד שאתה נהנה מן השיעורים," הגיבה האם.
"קלמנטה מספר לי כל־כך הרבה דברים מעניינים, והוא אפילו יודע לשחק טוב בכדור," אמר מנואל לאמו.
כששאלה מריה חסוס את המורה על התקדמותו של מנואל בלימודיו, השיב: "בנך הוא נער מחונן ואני נהנה מאוד ללמדו. הוא גם ניחן בזיכרון מופלא. את ודאי כבר הבחנת בכך כמורתו לנגינה."
"ללא ספק," אמרה האם. "אני יכולה לומר לך שאני מקבלת ממנו מדי יום ביומו דיווח על הלימודים איתך, ואני שמחה שמנואל אוהב את השיעורים."
"תודה רבה לך גבירתי," אמר המורה. "אני שמח לשמוע זאת."
בן שמונה היה מנואל כששאלה אותו אמו באחד הימים בארוחת הצהריים: "מה למדת היום עם מר פרודי?"
"היום סיפרתי למורה שראיתי קבוצת נערות מוּריות שרות ברחוב שירים מוזרים ושאלתי אותו מהיכן הנערות האלה," השיב לה. "הוא אמר שהמוּרים שלטו בספרד מאות שנים ושהעם הספרדי מעורב מעמים שונים שפלשו לספרד במשך השנים. הוא גם הוסיף שקדיס היא עיר עתיקה מאוד."
"לא סיפרת לו על המטפלת שלך, מורילה, שהרדימה אותך בשירה מוּרית ושרה שירים רבים ושונים כל־כך מאלה שאנו מכירים?" שאלה האם. "גם אמרת לי שהיא סיפרה לך סיפורים ערביים מתוך הלקט הגדול המכונה 'אלף לילה ולילה'."
"גם עליה דיברנו," אמר מנואל, "והוא אמר לי שהיא ודאי קשורה בגזע המורי ושמה אף מעיד על כך, וכן אמר שרבים הם הלחנים והסיפורים הקשורים במסורת הערבית."
"אילו עמים הזכיר פרודי?" שאלה האם.
בתשובה מסר מנואל לאמו סקירה היסטורית: "הוא אמר שהיו כאן פיניקים והם גורשו על־ידי צבא קרתגה. אחריהם לחמו הרומאים בקרתגנים ואף הקימו מושבות בספרד. עם נפילת רומי במאה החמישית פלשו לספרד עמים גרמניים. אחריהם נכנס לארץ ג'בל טאריק מאפריקה בראש הברברים, ומשנת 715 עד 1262 שלטו המוסלמים בשטחים נרחבים בספרד, ואנדלוסיה נשארה בידיהם גם אחר כך. רק איסבל ופרדיננד הצליחו לגרש אותם מן הארץ. בשנת 1492 הושלם גירוש המוסלמים מכל אנדלוסיה והנוצרים השתלטו על כל ספרד."
"יפה אמר לך מר פרודי," אמרה האם. "אבל כנראה היו לא מעט נישואי תערובת ומוסלמים רבים נשארו בארץ, וגם אם התנצרו הם השפיעו על הסביבה במנהגיהם, בארכיטקטורה וגם במוזיקה שלהם. לכן תמצא כיום בניינים רבים שבנויים בסגנון המוסלמי. כמובן אי אפשר להתעלם מן האופי המיוחד של המוזיקה הספרדית והמחול הספרדי, שניכרת בהם ההשפעה הערבית ואין דומה לה באף ארץ באירופה. אחד המחולות הספרדיים הבולטים ביותר שניכר בו היסוד הזה הוא מחול הפלמנקו."1
"עוד אמר המורה שיש אגדה המספרת שהגיבור היווני הרקולס פרץ את הדרך בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, ועל שמו מכונים שני הצוקים הגבוהים שניצבים מעל גיברלטר 'עמודי הרקולס'," הוסיף מנואל.
 
הסרסואלה. באחד הימים, כשהיה מנואל בן שבע, אמרה לו אמו: "אחר הצהריים תנוח ואל תלך לשחק עם החברים, ולעת ערב נלך לראות סרסואלה (Zarzuela)2 בשם 'משחק האש' מאת המלחין הספרדי פרנסיסקו אסנחו בַּרבּיירי (Barbieri)."3
לעת ערב יצאו ההורים עם בנם לראות סרסואלה בתיאטרון הקומי. כשהסתיימה האופרה והקהל מחא כפיים עלה על הבמה המלחין והודה לקהל, ולצידו התייצבו גם המנצח של התזמורת ובמאי ההצגה.
"מי הם האנשים שקַדו על הבמה?" שאל מנואל.
"האחד הוא המלחין שכתב את המוזיקה של היצירה, השני הוא המנצח על התזמורת והשלישי הוא הבמאי שעבד עם הזמרים והשחקנים שראית על הבמה," השיבה האם.
"אני כל־כך שמח שהבאת אותי לראות סרסואלה," אמר מנואל.
"אם אתה רוצה לומר תודה למלחין על השמחה שהעניק לך, אפשר לגשת לחדר האמנים, שם הוא נמצא ומודה למברכים אותו," הציעה האם.
"אני רוצה להגיד לו תודה," אמר מנואל.
בהיכנסם לחדר היו בו אנשים רבים שבאו להודות למלחין. כשהגיע תורם והם ניגשו אל ברביירי אמרה לו האם: "בני מנואל מבקש להודות לך על החוויה של הערב."
המלחין לחץ את ידו של מנואל ושאל: "האם אתה רוצה להיות מלחין של סרסואלות?"
"אני רוצה להודות לך על הערב הנעים שהיה לי," אמר מנואל. "אני חושב שארצה להלחין, כי זה מעניין אותי. עכשיו אני רק לומד לנגן בפסנתר אצל אמא שלי ואני גם אוהב לאלתר."
"השתדל להתמיד בנגינה," יעץ לו ברביירי. "כשתגדל אולי תלחין מנגינות יפות, ואז אבוא לשמוע את המנגינות שחיברת."
בדרכם הביתה אמרה האם למנואל: "דע לך שהמלחין הזה, ברביירי, הלחין עוד סרסואלות וביניהן סרסואלה לפי תמליל המבוסס על סיפורו של הסופר סרוונטס, 'דון קיחוטה'."
כשראתה האם שמנואל מסוגל להקשיב למוזיקה זמן ממושך, אמרה לבעלה: "אני סבורה שהגיעה העת לקחת את מנואל לשמוע קונצרטים תזמורתיים במוזיאון."
"אין לי כל התנגדות," אמר חוסה מריה. "אם את רוצה, אשיג מחר כרטיסים לקונצרט הבא. נדמה לי שינגנו סימפוניות של בטהובן ושל ברהמס."
"אני אודה לך אם תעשה זאת," אמרה אשתו. "אני בטוחה שמנואל ישמח ללכת לקונצרט. הוא כל־כך מוזיקלי וצמא להאזין ליצירות שונות. חשוב שנעשיר את עולמו של ילדנו."
כשסיפרה מריה חסוס למנואל שאבא יקנה כרטיסים לקונצרט במוזיאון למחרת, היה הילד מאושר. "מזמן רציתי לבקש ממך ללכת לקונצרט של התזמורת," אמר. "יש להם תוכניות מאוד יפות ושם אני יכול גם להכיר מלחינים שונים."
הקונצרט במוזיאון אכן שימח אותו מאוד, והוא חש שזכה בחוויה עמוקה. תוכנית הקונצרט כללה את הסימפוניה השביעית של בטהובן ואת הסימפוניה השלישית של ברהמס. כל השבוע אחרי כן לא פסק להזכיר לאמו את הקונצרט. "מכיוון שנהנית כל־כך מן הקונצרט של התזמורת, אקנה לך מדי פעם כרטיסים כשיהיו תוכניות מעניינות," אמרה לבנה.
למחרת, כאשר חזר האב מן העבודה, ישבה המשפחה וסעדה את ארוחת הערב. מנואל חזר זה עתה מן המשחקים עם חבריו ואמו אמרה לו: "מחר אל תברח מן הבית כי ניסע לברצלונה עם בוקר לבקר את הורי. אני מקווה שתעזור לי להשגיח על אחיך. סבא אמר שהוא רוצה להכיר אותך."
 
ביקור אצל הסבא. למחרת, כשקרבו לבית הסב, אמר מנואל לאמו: "אני שומע צלילי עוגב."
"זה אינו עוגב אלא הרמוניום, שצליליו דומים מעט לצלילי העוגב אך אינם כה עמוקים. זה מעין עוגב קטן," תיקנה אותו האם.
ואכן, כשנכנסו לבית ראה מנואל את סבו מתיאו יושב ליד ההרמוניום ומנגן. עם היכנסם הפסיק הסב את נגינתו והזמין את כולם לחדר האוכל. "סבתא הכינה לכם מטעמים כאלה שלא תרצו לעזוב את המקום," אמר ופנה אל נכדו. "ואתה מנואל? אמא כתבה לי שאתה מתקדם יפה בנגינה ואפילו מנגן יחד איתה וריאציות לארבע ידיים שהלחין בטהובן. האם ידוע לך שבטהובן היה פסנתרן גדול והתאמן בנגינה שעות רבות מדי יום ביומו? כשהגיע לווינה לא היה לו מתחרה, וכולם התפעלו מנגינתו העשירה."
"אני משתדל להתקדם בנגינה, ואמא אומרת שאני חרוץ," השיב מנואל לסבו. "לא מזמן התחלתי לנגן איתה את הווריאציות בדו מז'ור של בטהובן על נושא מאת הרוזן ולדשטיין."
"אני רוצה לשמוע אתכם מנגנים את היצירה," אמר הסב.
למחרת יצא הסב לבית המסחר שלו, ומנואל ניצל את ההזדמנות להכיר את ההרמוניום. כשחזר הסב הביתה בצהריים, שמע את מנואל מנגן בהרמוניום. "מריה חסוס שלי, האם את עזרת לו להתמצא בכלי?" שאל את בתו.
"נכדך כבר ילד גדול והוא למד מהר מאוד להתמצא בהרמוניום שלך," השיבה לו. "אל תשכח שהמקלדת מוכרת לו. הוא ילד עצמאי, אין הוא זקוק לי."
הסב התיישב ליד נכדו ואמר: "עכשיו אני רוצה לשמוע אותך מאלתר בהרמוניום. אני אתן לך נעימה ואתה תאלתר לפיה." ומייד החל לשיר נעימה עממית ידועה, ומנואל אִלתר לפיה שעה ארוכה.
לאחר שהפסיק את הנגינה אמר הסב למנואל: "אמא שלך כתבה לי שאתה מאלתר יפה מאוד. עלי לומר לך שהפתעת אותי בהרמוניות שלך, שאותן ניגנת בלי שלמדת את התורה הזאת. היום אני מאמין שבעתיד תראה את כוחך כמלחין. אתה יודע ודאי שהאלתור הוא למעשה המצאה, פיתוח נושא שקיבלת ויצירת יש מאין. עכשיו ניגש לשולחן ואחר הצהריים אשמע אותך מנגן עם אמך את הווריאציות של בטהובן."
אחר הצהריים ניגשו לחדר הפסנתר. "זה הפסנתר ששימש אותי במשך שנים," אמרה האם לבנה. "עכשיו הוא יתום, אבל לפעמים ניגש אליו אבי, אם כי הוא אוהב יותר את ההרמוניום."
האם ובנה החלו לנגן והסב היה מאושר. לאחר שסיימו מחא להם כפיים ואמר: "אני מלא התפעלות מן הרמה שאליה הבאת את נכדי. ובכל זאת, האם לא עלה בדעתך למסור את מנואל למורה מקצועי, שישלים את לימודיו לקראת הכניסה לאקדמיה?"
"איך עלה בדעתך שהוא ירצה להיות מוזיקאי מקצועי?" שאלה מריה חסוס את אביה.
"לפי יכולת האלתור שלו ורמת הנגינה, אין לי כל ספק שיהיה מוזיקאי מקצועי," ענה לה.
"על כל פנים, בקשר להערתך הקודמת, אכן יש בכוונתי להעבירו למורה מקצועי," אמרה האם. "השנה עוד אמשיך ללמדו ובשנה הבאה אמצא לו מורה."
 
מנואל עובר למורה מקצועי. הצייר סלבדור וינייגרה (Viniegra) נמנה עם ידידי משפחת פאיה. הוא היה חובב מוזיקה מושבע, ניגן בצ'לו ונהג לערוך בביתו קונצרטים למוזיקה קאמרית, שאליהם הגיעה גם משפחת פאיה. המלחין הצרפתי סן סנס היה מבקר את וינייגרה כשביקר בספרד. באחד מביקוריו אצל משפחת פאיה שמע וינייגרה את מנואל מנגן בפסנתר והתרשם מאוד מיכולתו המוזיקלית הטכנית. בשיחתו עם האם אמר לה: "אתם מוזמנים מחר בערב לביתי לקונצרט של מוזיקה קאמרית. אני גם מעוניין לנגן עם ילדך מנואל יצירות אחדות לצ'לו ופסנתר. אשמח אם תגיעו שעה לפני הקונצרט."
כשהגיעו בני משפחת פאיה לביתו כבר היו מונחים על גבי הפסנתר תווים לליווי הצ'לו והוא ומנואל החלו לנגן. וינייגרה נהנה מן המלווה שלו ואמר לאמו: "האם את מודעת ליכולת הקריאה של בנך? הרי שמתי לפניו תווים שלא הכיר, והוא ניגן אותם כאילו כבר עבד עליהם."
"אני מכירה היטב את בני," אמרה האם. "אילו שמעת אותו מאלתר, היית עומד טוב יותר על כישרונו של הילד."
"אם כן, מה בדעתך לעשות?" שאל הצייר.
"הילד בסך הכל בן שמונה והגיע להישגים ניכרים בנגינה בפסנתר, כפי ששמעת," השיבה. "אני מתכוונת להעביר אותו בשנה הבאה למורה אלואיסה גאלוסו (Galluzo)."
"זו בחירה טובה מאוד," אמר וינייגרה. "היא עשתה לה שם והתלמידים שלה עושים חיל כפסנתרנים."
 
שנת 1885 הייתה שנה גדושת אירועים בחיי מנואל. בן תשע היה כשפרצה מגיפת הכולרה בקדיס, ושלושת האחים נשלחו לעיר הסמוכה, אל פוארטו, ובסופי שבוע לסביליה. מאות אנשים מתו במחלה וביניהם אחיו האהוב, חוסה מריה. הוא היה אומלל. המפגש עם המוות היה מוזר מאוד בעיניו. מדי פעם היה שואל את אמו: "מתי יחזור אלי חוסה?"
דמעות נקוו בעיני האם כשהשיבה לבנה: "חוסה לא יחזור אלינו לעולם, אלוהים לקח אותו אליו."
על תגובתו של מנואל, "איני מבין מדוע לקח אותו אלוהים, הרי הוא היה ילד כל־כך טוב ואני אהבתי אותו מאוד," האם הייתה פורצת בבכי מר ומנואל נשאר ללא מענה. חודשים רבים חי מנואל בצל החוויה הנוראה של אובדן אחיו הצעיר, עד שאירועים שונים שהעסיקו אותו השכיחו מעט את צערו.
כשראה האב את אשתו באחד הימים יושבת ליד הפסנתר ומהרהרת, שאל אותה: "במה את הוגה, חסוסיטה שלי? האם קרה משהו חשוב?"
"אני סבורה שמנואל חייב לעבור ללמוד נגינה בפסנתר אצל מורה מקצועי," אמרה. "אין לי כל ספק שהוא ניחן בכישרון פסנתרני גדול, ואין לי רשות לעכב אותו עוד."
"אם כך, אין דבר טוב מאשר להעבירו לחברתנו המורה לפסנתר, אלואיסה גאלוסו," אמר האב. "הלימוד אצל אדם זר יוכיח לך אם אמנם צדקת בהערכתך את מנואל, ולגברת גאלוסו נודע שם טוב כמורה."
עוד באותו שבוע התחיל מנואל ללמוד אצל מורתו החדשה. האֵם, שעקבה מדי יום אחר התקדמותו, הייתה מוקסמת. כששאלה את בנה אם הוא נהנה מן הלימודים אצל אלואיסה, אמר: "אני מאוד נהנה מן ההסברים שלה. אמנם לפעמים כשאינה מרוצה מן הנגינה היא מכה על אצבעותי במקל שבידה, אך היא עושה זאת בעדינות כדי שאבין שאינה מרוצה. אני חושב שהיא בכל זאת מרוצה מן ההשגחה שלך ואומרת שיש לי מזל עם אמא כזאת."
כעבור זמן מה נפגשה האם עם אלואיסה. "את ודאי רוצה לדעת את דעתי על בנך," אמרה לה המורה. "אני יכולה לומר לך שעוד לא היה לי תלמיד מחונן כמוהו. אני דורשת ממנו להכין לי שיעורים קשים מאוד, והוא מכין אותם בקפדנות ראויה לציון. הוא מוזיקלי מאוד, והטכניקה שהוא משיג היא בלתי רגילה. את יכולה להתגאות בו."
"אני אכן חשה בהתפתחות של בני ואני מרוצה מכך שהעברתי אותו אלייך," אמרה מריה חסוס. "אני מבטיחה לך שאמשיך להשגיח על הכנת שיעוריו בקפידה."
 
היידן: שבע המילים האחרונות. כשקרב חג הפסחא 1887 הוזמנה מריה חסוס לשיחה עם הכומר בכנסיית רוסריו בקדיס. "כפי שאת יודעת, אנו מקיימים ב'יום שישי הטוב' את טקס 'שבע המילים האחרונות של ישו על הצלב'4 ביצירתו של יוזף היידן," אמר לה. "השנה החלטנו לבצע את היצירה בפסנתר בארבע ידיים, כפי שעוּבּדה על־ידי לואיס וינקלר. האם יוכל בנך לנגן את היצירה יחד איתך?"
"אני סבורה שלא יהיה כל קושי בכך," אמרה מריה חסוס. "מנואל התקדם מאוד ויוכל למלא את התפקיד."
הטקס התקיים במערה הקדושה שלרגלי כנסיית רוסריו בקדיס לאורם הקלוש של נרות, ועשה רושם רב על הנער בן התשע, שאמר לאמו: "היו לי רגעים מפחידים בעת הנגינה, אבל הידיעה שאת לידי עזרה לי להתגבר עליהם."
שנתיים למד מנואל אצל הגברת גאלוסו ועשה חיל בלימודיו. בתום השנתיים הזמינה המורה את אמו ואמרה לה: "לא אוכל יותר ללמד את בנך נגינה, כיוון שהצטרפתי למסדר האחיות הרחמניות, אך גם לא אוכל לשכוח את בנך היקר, שהיה לי לידיד."
בדברה ניגשה המורה לארון ולקחה משם ספר מחקר מאת המלחין הקטור ברליוז, 'תשע הסימפוניות של בטהובן', מתורגם לספרדית על־ידי אנטוניו רומרו. בהושיטה את הספר למריה חסוס אמרה: "אני בטוחה שבנך יוכל ללמוד הרבה מספר זה."
בהקדשה כתבה המורה: "לתלמידי וידידי הקטן הבלתי נשכח, מנואל דה פאיה".
"אני מודה לך מאוד על עבודתך עם בני מנואל," אמרה האם. "אולי תוכלי גם להציע לי מורה טוב שימשיך את עבודתך?"
"אני ממליצה בכל לב על מורי הקשיש לפסנתר מר אלחנדרו אורדרו," אמרה גברת גאלוסו. "נוסף על לימודי הפסנתר הוא יכניס אותו גם לסודות הסולפג' וההרמוניה."
 
ספרות או מוזיקה. בשנת 1889 נרשם מנואל ללימודים אצל המורה שהומלץ על־ידי הגברת גאלוסו, אך הלימודים לא נמשכו זמן רב. המורה מת ומנואל עבר אל המלחין אנריקה ברוקה (Broca), והמשיך אצלו את לימודיו התיאורטיים, הרמוניה וקונטרפונקט.
לאמו אמר: "טוב שהעברת אותי למר ברוקה, כי אני חש שבעזרתו אני מתקדם בלימודי התיאורטיים. עתה יש ביכולתי לנתח יצירות מוזיקליות ואני אף חש צורך עז לכתוב מוזיקה, אם כי גם הספרות מושכת אותי."
יום אחד כשנכנסה לחדרו ראתה האם את מנואל שקוע בכתיבה. "מה אתה כותב, מנואל?" שאלה אותו.
"אני כותב כתב עת בשם 'הבדחן'," השיב לה. "אתן לך לקרוא אותו כשאשלים את המאמר."
כעבור ימים אחדים ראתה את מנואל כותב עיתון אחר, 'הפטפוט'. עתה לא נשארה אדישה ואמרה לו: "אילו שאלת אותי, הייתי אומרת לך שאתה מבזבז את זמנך על דברים חסרי ערך. מי יקרא את המאמרים שלך?"
"אמא, את המאמרים שלי יקראו אנשי העיר 'קולון'," ענה מנואל ברצינות.
"אני מבינה שילדנו נמשך מאוד אחר מעשיו של כריסטופר קולון (קולומבוס)," אמרה האם לבעלה. "הוא כותב להם מאמרים ואף שולח הודעות עם יונת דואר לעיר קולון."
"תני לו לשגות בדמיונות," אמר האב. "הוא יצא מזה, בינתיים הוא משתעשע. הרי הוא בסך הכל בן שתים־עשרה."
האם שעקבה אחרי מעשי בנה ראתה שהוא מנסה להשתמש בשתי סונטות (Sonets) מאת המשורר דון אלבארו הדוכס מריבאס5 לשם כתיבת תמליל לאופרה עבור אותה עיר דמיונית. שוב הביעה את דאגתה באוזני בעלה, שאמר לה: "את תראי שהכל יחלוף כשיחליט לעסוק בספרות או במוזיקה. עדיין הוא מגשש ולא החליט מה יעשה. אף־על־פי כן אני רואה שהוא מתמסר מאוד לנגינה ולשיעורים התיאורטיים במוזיקה, וזה יוליך אותו בסופו של דבר למוזיקה. הקריאה הרבה עדיין אינה מבטיחה שיעסוק בשירה או בספרות."
"ייתכן בכל זאת שהיחס שלו לבמה יוליך אותו לכתוב אופרות או מוזיקת רקע למחזות," אמרה האם. "אני לומדת זאת מן היחס שיש לו לסרסואלות שהוא רואה."
באחד הקונצרטים הביתיים נכחה ידידה של המשפחה ממוצא גרמני, כריסטה. מנואל בן החמש־עשרה ניגן פרלוד ופוגה מאת י. ס. באך והשלים את נגינתו בסונטת ולדשטיין מאת בטהובן.
כריסטה הנפעמת אמרה לחברתה מריה חסוס: "כמנגנת את מודעת ודאי היטב ליכולות של בנך מנואל. אני יכולה לומר לך שיש לו כישרון פסנתרני מופלג והוא מוזיקלי בצורה יוצאת מן הכלל. בקרוב תצטרכי לשלוח אותו למדריד ללמוד בבית הספר הגבוה למוזיקה ודקלום. בינתיים יש לי הצעה בשבילך. יש לי בביתי אוצרות של סימפוניות ואופרות מעובדות לארבע ידיים. אני מוכנה להגיע אליכם פעם או פעמיים בשבוע כדי לנגן עם מנואל דואטים לארבע ידיים."
"אני מסכימה בהחלט, אבל יש לשאול את בני," אמרה מריה חסוס.
כשישבו ליד השולחן לארוחה קלה שאלה האם את מנואל: "האם תרצה להיפגש לנגינת אופרות מעובדות לנגינה בפסנתר בארבע ידיים עם הגברת כריסטה?"
"בשמחה אפגש עימה," אמר. "זו תהיה בשבילי הזדמנות להכיר את האופרות או הסימפוניות מבפנים, הרי את יודעת שאני אוהב לנתח את היצירות שאני פוגש."
כבר למחרת הביאה כריסטה לביתם את האופרה 'החטיפה מן הארמון' מאת מוצרט וכן את הסימפוניה השלישית של בטהובן, שתי היצירות מעובדות לנגינה בארבע ידיים.
"אני מרוצה מן הקשר שלו לכריסטה," אמרה האם לאב. "נגינת האופרות של ואגנר ומוצרט והסימפוניות עם כריסטה יעמיקו את הבנתו המוזיקלית."
"ודאי לא נעלם ממך יחסו למוזיקה קאמרית בביתו של וינייגרה," אמר האב. "שם הוא גם מרבה לנגן כמלווה של וינייגרה, שאמנם הוא צ'לן חובב אך מבין גדול במוזיקה. מה גם שמגיעות לבית קבוצות קאמריות, שלישיות או רביעיות מיתרים. הוא טוען שאין לו ספק שמנואל שלנו יהיה מוזיקאי גדול."
כשהיה מנואל בן כארבע־עשרה נולד אחיו חרמאן. "עכשיו אנחנו משפחה גדולה," אמר לאמו. "אולי אחי ילמד לנגן בכינור ונוכל לנגן יחד."