הנסיכה הלבנה

טירת שֶריף הַאטוֹן, יורקשייר, סתיו 1485

הלוואי שיכולתי להפסיק לחלום. אני מתפללת לאלוהים שאפסיק לחלום.

אני עייפה כל כך; כל שברצוני לעשות הוא לישון. אני רוצה לישון כל היום, מעלות השחר עד לשעת הדמדומים, שמקדימה מעט להגיע מדי ערב ונראית עגמומית מעט יותר. הדבר היחיד שמעסיק את מחשבותיי במשך היום הוא שינה. אבל בלילה כל שאני עושה הוא לנסות להישאר ערה.

אני הולכת למגוריו השקטים והמוגפים כדי להביט בנר ההולך ומתמוסס בפמוט זהב, ובוער לאטו לאורך השעות החולפות, אף שהוא עצמו לעולם לא יראה עוד אור. המשרתים מביאים עמם פתיל מצופה שעווה כדי להדליק מדי צהריים נר חדש. כל שעה הולכת ודועכת לאטה באש, אף שלזמן אין כעת כל משמעות בשבילו. הזמן אבוד בשבילו בתוך חשכת הנצח שבה הוא שרוי, בעל-זמניותו הנצחית, אף שעליי הוא כה מכביד במשקלו. אני ממתינה כל היום לבוא הערב האפרפר הזוחל לו לאטו ולצלצולו העגמומי של הפעמון הקורא לתפילת הערב. או-אז יכולה אני ללכת אל הכנסייה ולהתפלל למען נשמתו, אף שלעולם לא ישמע עוד את לחישותיי או את המזמורים החרישיים של הכמרים.

אחר כך יכולה אני ללכת למיטתי. אבל כשאני נכנסת למיטה, אינני מעיזה לישון מפני שאינני יכולה לשאת את החלומות הפוקדים אותי בשנתי. אני חולמת עליו. אני חולמת עליו שוב ושוב.

במשך כל היום פניי מחייכות כמו עוטות מסכה. אני מחייכת ומחייכת, שיניי חשופות, עיניי זוהרות, עורי כמו קלף מתוח, דק כנייר. אני מקפידה שקולי יהיה צלול ורך, אני אומרת מילים נטולות משמעות, ולפעמים כשמבקשים ממני, אני אף שרה. בלילות אני נופלת על מיטתי כטובעת במים עמוקים, כמו שוקעת במצולות, המים אוחזים בי, לוקחים אותי כאילו הייתי בת ים, ולרגע אני חשה הקלה עמוקה. נדמה לי כי כשאני שקועה בתוך המים, יגוני יכול להתנקז החוצה כאילו היה הנהר לית׳, וכי הזרמים מסוגלים להביא עמם שכחה ולשטוף אותי אל תוך מערת השינה, אבל אז מגיעים החלומות.

אינני חולמת על מותו — יהיה זה סיוט הלילה הנורא ביותר לראותו נופל בקרב. אך לעולם אינני חולמת גם על הקרב, אינני רואה את הסתערותו האחרונה היישר לעבר לבו של חייל המשמר של הנרי טיודור. אינני רואה אותו מפלס את דרכו בחרבו. אינני רואה את צבאו של תומס סטנלי שועט קדימה וקובר אותו תחת פרסות סוסיהם, ואותו מושלך מסוסו, את זרועו האוחזת בחרב נחלשת וכושלת, ואותו נופל תחת מתקפת פרשים חסרי רחמים וצועק: "בגידה! בגידה! בגידה!" אינני רואה את וויליאם סטנלי מסיר את כתרו ומניח אותו על ראשו של אחר.

אינני חולמת על הדברים הללו כלל, ואני מודה לאל על החסד הזה לפחות. אבל אלה המחשבות הפוקדות אותי כל העת במשך היום, ואינני יכולה לחמוק מהן. אלה החלומות הארורים בהקיץ הממלאים את ראשי כשאני צועדת ומדברת בקלילות על החום שאינו בעונתו, על יובשה של האדמה, על הקציר הדל השנה. אבל חלומות הלילה שלי מכאיבים יותר, מכאיבים בהרבה, מפני שאז אני חולמת שאני בזרועותיו ושהוא מעיר אותי בנשיקה. אני חולמת שאנחנו מטיילים בגינה ומתכננים את עתידנו. אני חולמת שאני נושאת ברחמי את ילדו, שידו החמימה מונחת על בטני המעוגלת והוא מחייך באושר, וכי אני מבטיחה לו שיהיה לנו בן, הבן שלו הוא זקוק, בן לבית יורק, בן לאנגליה, בן לשנינו. "נקרא לו ארתור", הוא אומר. "נקרא לו ארתור, כמו ארתור מקָמֶלוֹט, נקרא לו ארתור למען אנגליה".

נדמה שהכאב שאני חשה כשאני מתעוררת ומגלה ששוב חלמתי, נהיה גרוע מדי יום. אני מתפללת לאלוהים שאצליח להפסיק לחלום.

בתי היקרה אליזבת,

לבי ותפילותיי עמך, ילדתי היקרה, אבל דווקא בתקופה זו, מכל תקופות חייך, עלייך למלא את תפקיד המלכה, את ייעודך מלידה.

המלך החדש הנרי טיודור מצווה עלייך לבוא אליי, לארמון ווסטמינסטר שבלונדון, ולהביא עמך את אחיותייך ואת בני דודך. שימי לב: הוא לא הכחיש את אירוסיו עמך. אני מניחה שהם תקפים.

אני יודעת שלא לזאת קיווית, יקירתי, אבל ריצ׳רד מת והפרק הזה בחייך הסתיים. הנרי הוא המנצח, ומשימתנו כעת היא להפוך אותך לאשתו ולמלכת אנגליה.

עלייך לציית לי בדבר נוסף: חייכי והיראי מאושרת ככלה המגיעה אל ארוסה. נסיכה אינה חולקת את יגונה עם העולם כולו. נולדת נסיכה, ואת נצר לשושלת ארוכה של נשים אמיצות. זקרי את סנטרך וחייכי, יקירתי. אני ממתינה לך, וגם אני אחייך.

אמך האוהבת

אליזבת ר׳

המלכה האם של אנגליה

קראתי את המכתב הזה בעיון רב, משום שאמי מעולם לא הייתה אישה ישירה, כל מילה שלה טעונה תמיד ברובדי משמעות. אני יכולה לדמיין שהיא נלהבת להזדמנות הנוספת לזכות בכתר אנגליה. היא אישה חזקה מאוד; ראיתי אותה נופלת למקומות הנמוכים ביותר, אבל מעולם לא ראיתי אותה מושפלת, אפילו לא כשהתאלמנה, אפילו שכמעט יצאה מדעתה מרוב יגון.

אני מבינה מיד מדוע פקדה עליי להיראות מאושרת, לשכוח שהגבר שאני אוהבת מת והופל לתוך קבר בלתי מסומן, ליצור עתיד למשפחתי בכך שאאלץ את עצמי להינשא לאויבו. הנרי טיודור הגיע לאנגליה לאחר חיים שלמים של המתנה, והוא ניצח בקרב שלו והביס את המלך החוקי, את אהובי ריצ׳רד, וכעת אני, ממש כמו אנגליה עצמה, חלק משלל המלחמה. אילו היה ריצ׳רד מנצח בבּוֹזווֹרת׳ — ומי חלם אי-פעם שהוא לא ינצח? — הייתי כעת מלכתו ואשתו האוהבת. אך הוא נפל על חרבם של בוגדים, של אותם האנשים שהתגייסו ונשבעו להילחם למענו; ובמקום זאת עליי להינשא להנרי. שישה-עשר החודשים המופלאים שבהם הייתי אהובתו של ריצ׳רד, כמעט מלכת חצר המלוכה שלו, והוא היה בלבי, יישכחו מלב. אכן, כדאי שאקווה שיישכחו. עליי לשכוח אותם בעצמי.

אני עומדת מתחת למעבר הקמור שבשערהּ של טירת שֶריף הַאטוֹן המפוארת וקוראת את מכתבה של אמי, ואז מסתובבת ונכנסת אל אולם הכניסה, שבו בוערת האש בקמין האבן המרכזי והאוויר חמים ומעורפל מבולי עץ מעשנים. אני מועכת את הדף היחיד לכדור, מטילה אותו אל בולי העץ הזוהרים וצופה כיצד הוא עולה באש. כך צריך להרוס כל אזכור לאהבתי לריצ׳רד ולהבטחות שהבטיח לי. ועליי להסתיר סודות נוספים, סוד אחד במיוחד. גדלתי כנסיכה חובבת שיחה בחצר מלוכה פתוחה, אינטלקטואלית. שם הותר לחשוב הכול, לומר הכול ולכתוב הכול. אבל בשנים שלאחר מות אבי למדתי את כישורי החשאיות הנחוצים למרגלת.

עיניי נמלאות דמעות בשל העשן העולה מהאש, אך אני יודעת שאין טעם לייבב. אני מוחה את פניי והולכת לחפש את הילדים בחדר הגדול שבראש המגדל המערבי, המשמש להם חדר לימוד וחדר משחקים. אחותי ססילי בת השש-עשרה שרה אִתם הבוקר, ואני שומעת את קולותיהם ואת החבטות הקצביות על התוף בעודי מטפסת במדרגות האבן. כשאני הודפת את הדלת ופותחת אותה, הם מפסיקים ודורשים שאקשיב לשיר הרמוני שהלחינו. אחותי אן בת העשר למדה אצל המורים הטובים ביותר מאז הייתה תינוקת, בת דודתנו מרגרט בת השתים-עשרה יודעת לשיר היטב, ולאחיה אדוארד בן העשר יש קול סופרנו מתוק כחליל. אני מקשיבה ואחר כך מוחאת כפיים. "ועכשיו יש לי חדשות בשבילכם".

אדוארד ווֹרוויק, אחיה הקטן של מרגרט, מרים את ראשו הכבד מלוח הצפחה שלו. "לא בשבילי?" הוא שואל באומללות. "לא חדשות לטדי?"

"כן, גם לך, וגם לאחותך מגי, ולסֵסילי ולאן. חדשות לכולכם. אתם יודעים בוודאי שהנרי טיודור ניצח בקרב ויהיה המלך החדש של אנגליה".

אלה הם ילדי משפחת מלוכה: פניהם עגומות, אבל הם אומנו היטב ויודעים שלא לומר אף מילת צער על דודם ריצ׳רד שנפל. הם פשוט ממתינים להמשך הדברים.

"המלך החדש הנרי יהיה מלך טוב לאנשיו הנאמנים", אני אומרת ובזה לעצמי על שאני חוזרת כתוכי על מילותיו של סר רוברט ווילוֹבִּי אליי, כשמסר לי את המכתב של אמי. "והוא זימן את כולנו, את כל ילדי בית יורק, ללונדון".

"אבל הוא יהיה מלך", אומרת סֵסילי ביובש. "הוא עומד להיות מלך".

"מובן שהוא יהיה המלך! מי עוד יכול להיות המלך?" אני מועדת בשאלה שהצגתי בהיסח דעת. "רק הוא, כמובן. מכל מקום, הוא זכה בכתר. והוא ישיב לנו את שמנו הטוב ויכיר בנו כנסיכים לבית יורק."

סֵסילי מחמיצה את פניה. בשבועות האחרונים לפני שהמלך ריצ׳רד יצא אל הקרב, הוא ציווה עליה להינשא לראלף סְקְרוֹפּ, אדם חסר תואר, וזאת כדי להבטיח שהנרי טיודור לא ידרוש אותה ככלתו בעדיפות שנייה אחריי. סֵסילי, כמוני, היא נסיכה מיורק, וכך נישואים לאחת משתינו מעניקים לאיש זכות לכתר. זוהרי הועם לאחר שהרכילות סיפרה כי אני אהובתו של ריצ׳רד, ואז פגע ריצ׳רד גם במעמדה של סֵסילי בכך שגזר עליה נישואים לאדם פחות מעלה. כעת היא טוענת שהנישואים לא מומשו מעולם, כעת היא אומרת שאין לכך חשיבות בעיניה, שאימא תדאג לביטול הנישואים הללו; אך ככל הנראה היא אכן ליידי סקרופ, אשתו של גבר מובס מבית יורק, וכשישיבו לנו את תארינו המלכותיים ונהיה שוב לנסיכות, יהיה עליה לשמר את שמו ואת השפלתה, גם אם איש אינו יודע היכן נמצא ראלף סקרופ כיום.

"את יודעת, אני צריך להיות המלך", אומר אדוארד בן העשר, כשהוא מושך בשרוולי. "אני הבא בתור, נכון?"

אני מסתובבת אליו. "לא, טדי", אני אומרת בעדינות. "אינך יכול להיות מלך. אתה אמנם בן לבית יורק, ודוד ריצ׳רד נקב פעם בשמך כיורשו, אבל הוא מת עכשיו, והמלך החדש יהיה הנרי טיודור". אני שומעת את קולי רועד כשאני אומרת "הוא מת", ואני נושמת עמוק ומנסה שוב. "ריצ׳רד מת, אדוארד. אתה יודע זאת, הלא כן? אתה מבין שהמלך ריצ׳רד מת? וכעת לעולם לא תהיה יורשו".

הוא מביט בי במבט אטום כל כך, עד שנדמה לי שלא הבין דבר, אלא שאז נמלאות עיני האגוז שלו דמעות, והוא מסתובב וחוזר להעתיק את האותיות ביוונית על לוח הצפחה שלו. אני בוהה לרגע בראשו החום וחושבת לעצמי שאבלו החייתי והאילם זהה לשלי, אולם אני הצטוויתי לדבר כל הזמן ולחייך כל היום.

"הוא לא מסוגל להבין", אומרת לי סֵסילי בקול שקט, כדי שאחותו מגי לא תוכל לשמוע. "כולנו אמרנו לו שוב ושוב. הוא טיפש מכדי להאמין".

אני מתבוננת במגי, שמתיישבת בשקט ליד אחיה כדי לעזור לו לכתוב את האותיות, וחושבת שאני ודאי טיפשה כמו אדוארד, מפני שגם אני לא מסוגלת להאמין. רגע אחד צעד ריצ׳רד בראש צבא בלתי מנוצח, שהורכב מבני המשפחות המפוארות של אנגליה, ורגע אחר כך קיבלנו את הידיעה כי הובס וכי שלושה מחבריו הנאמנים ישבו על סוסיהם וצפו בו כשהוביל מתקפה נואשת אל מותו. כאילו הייתה זו תחרות הפלה בכידון ביום שמש חביב, כאילו היו הם הצופים והוא רוכב נועז, וכאילו היה הכול משחק שיכול להסתיים כך או אחרת והיה שווה את הסיכויים הקלושים לניצחון.

אני מנידה בראשי. אם אחשוב עליו רוכב לבדו בקרב נגד אויביו, עם כפפתי התחובה בשריון החזה שלו כנגד לוח לבו, אתחיל לבכות, ואמי פקדה עליי לחייך.

"אנחנו ניסע אפוא ללונדון!" אני אומרת כמאושרת מכך. "לחצר המלוכה! ונחיה שוב עם אמנו הגבירה בארמון ווסטמינסטר, ונהיה שוב עם אחיותינו הקטנות קתרין ובריג׳ט".

למשמע הדברים מרימים היתומים של הדוכס מקלַרֵנס את מבטם. "אבל היכן טדי ואני נתגורר?" שואלת מרגרט.

"אולי גם אתם תתגוררו אתנו", אני אומרת בעליזות. "אני מניחה שכך יהיה".

"הידד!" מריעה אן, ומגי מספרת לאדוארד בשקט שניסע ללונדון, ושהוא יוכל לרכוב על הפוני שלו כל הדרך לשם מיורקשייר כמו אביר לוחם קטן. סֵסילי מושכת אותי במרפקי הצדה, ואצבעותיה צובטות בזרועי. "ומה אתך?" היא שואלת. "האם המלך עומד לשאת אותך לאישה? האם הוא מתכוון להתעלם ממעשייך עם ריצ׳רד? האם הכול יישכח?"

"אינני יודעת", אני אומרת ומשתחררת מאחיזתה. "וככל שהדבר נוגע לנו, אף אחד לא עשה דבר עם המלך ריצ׳רד. בעיקר את, אחותי, לא ראית דבר ולא תאמרי דבר. בנוגע להנרי, אני מניחה שכולנו רוצים לדעת אם הוא יישא אותי לאישה. אבל רק הוא יודע את התשובה. ואולי שני אנשים יודעים אותה: הוא והזקנה הבלה ההיא, אמו, שחושבת שהיא יכולה להחליט הכול".