המלכה הלבנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המלכה הלבנה
הוספה למועדפים

המלכה הלבנה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: בתיה זיסו
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים

פיליפה גרגורי

פיליפה גרגורי (באנגלית: Philippa Gregory; נולדה ב- 1954) היא סופרת אנגלייה המחברת רומנים היסטוריים. ספרה הידוע ביותר הוא "בת בולין האחרת" (2001), שזכה ב-2001 בפרס הרומן הרומנטי של השנה מאיגוד הסופרים הרומנטיים (Romantic Novelists' Association), ועובד פעמיים לסרט קולנוע.

המגזין AudioFile כינה את גרגורי בשם "מלכת הסיפורת ההיסטורית הבריטית"

תקציר

המלכה הלבנה היא אליזבת וודויל (1492-1437), אישה בעלת יופי ושאפתנות יוצאי דופן, שתפסה את עינו של מלך-נער שזה עתה הוכתר - המלך אדוארד. היא נישאה לו בסתר והגיעה למעמד מלכותי. בעודה לומדת לעמוד בדרישות מעמדה הרם ונאבקת למען הצלחת בני משפחתה, הופכים שני בניה לדמויות מפתח בתעלומה שהטרידה היסטוריונים במשך מאות שנים: הנסיכים שנעלמו במגדל של לונדון, וגורלם אינו ידוע עד עצם היום הזה. 
 
כדי לזכות בנכס החשוב מכול - כתר אנגליה - קם איש על אחיו. בספר מדהים זה מתוארים קרבות הדמים שנערכו במשפחת המלוכה האנגלית, שושלת פלנטג'נט, במאה החמש-עשרה, קרבות שנמשכו שלושים שנה והידועים בשם מלחמות הוורדים הטוענים לכתר נחלקו לשני בתים: בית יורק שסמלו היה ורד לבן, ובית לנקסטר שסמלו היה ורד אדום. 
 
בספרה המלכה הלבנה מביאה פליפה גרגורי את האומנות והאינטלקט של סופרת ומספרת סיפורים דגולה לתקופה חדשה בהיסטוריה, המעוררת כאן לחיים את הדמויות המרתקות ומעניקה לנו הצצה אינטימית אל אורח חייהם הדרמטי של בני משפחת הטוענים לכתר, ובהם נשים העשויות ללא חת, ומעל כולן, האישה בעלת החיים רבי-התהפוכות אליזבת וודוויל, היא "המלכה הלבנה". 
 
ספרים נוספים של פליפה גרגורי שראו אור בהוצאת אופוס : רב-המכר 'בת בולין האחרת', 'השוטה מחצר המלוכה', 'ירושת בולין' ו'קתרין מאורגון'.

פרק ראשון

 בחשכת היער היה יכול האביר הצעיר לשמוע את שכשוך מי המעיין זמן רב לפני שהיה יכול להבחין באור הירח המשתקף במים הדוממים. הוא עמד לצעוד קדימה, משתוקק לטבול את ראשו במים הצוננים ולשתות מהם לרוויה, כשנשמתו נעתקה למראה גוף כהה שנע בעומק המים. צל ירקרק נע בקרקעית המעיין, משהו שנראה כמו דג גדול, כמו גופה שטבעה. אז הזדקפה הדמות ונעמדה מלוא קומתה, והוא ראה, ברוב בהלה, אישה רוחצת במערומיה. הוא הבחין בעורה שעה שהגיחה מהמעיין והבחין במים שזרמו לאורך גופה. היא הייתה חיוורת יותר מלובן קרקעית המעיין, שערה הרטוב דמה לצללית כהה.

זוהי מלוסינה, אלת המים, והיא נמצאת במעיינות נסתרים ובמפלים בכל יער בעולם הנוצרי, ואפילו ביערות המרוחקים ביותר, כמו ביוון. היא רוחצת גם במעיינות הביצה. בארצות הצפון, שבהן האגמים מזוגגים בקרח ונסדקים בעת שהיא עולה מהם מעלה, מכירים אותה בשם אחר. גבר יכול לאהוב אותה אם הוא שומר על סודה ומניח לה לנפשה כשהיא רוצה לרחוץ, והיא יכולה להשיב לו אהבה עד שהוא אינו עומד עוד במילתו, כפי שקורה תמיד לגברים, ואז היא סוחפת אותו למעמקים בזנב הדג שלה והופכת את דמו הבוגדני למים.

הטרגדיה של מלוסינה, בכל השפות שבהן מספרים את סיפורה ובכל צליל ששרים אותו, היא שגבר תמיד יבטיח לאישה, שאותה אינו יכול להבין, יותר מכפי שהוא יכול לקיים.

אביב 1464

אבי הוא סר ריצ'ארד וודוויל, הברון ריברס, אציל אנגלי, בעל קרקעות ותומך במלכים האמיתיים של אנגליה משושלת לנקסטר. אמי היא נצר לשושלת הדוכסים מבורגונדי, ולכן נושאת את דמה המימי של האלה מלוסינה, שייסדה בית מלכותי עם מאהבה הדוכס המהופנט, שעדיין ניתן לפגוש בו לפעמים בעתות מצוקה קשה, זועק את מר נפשו מעל גג הטירה כשבנו־יורשו גוסס וגורל המשפחה נידון לאבדון. כך לפחות מספרים אלה שמאמינים בדברים מסוג זה.

עם הורים כה שונים זה מזה: אנגלי שורשי ויציב מול אלת מים צרפתייה, אפשר לצפות ממני לכל דבר: להיות קוסמת או נערה פשוטה. יהיו מי שיאמרו שיש בי משני הדברים. אולם היום, כשאני סורקת את שערי במשנה זהירות ומסדרת אותו תחת כיסוי הראש המוגבה שלי, אוחזת בידיהם של שני בניי נטולי האב והולכת בראשם בדרך המובילה לנורת'המפטון, הייתי נותנת את כל כולי כדי שרק בפעם הזאת לא יהיה ניתן לעמוד בקסמיי.

עליי למשוך את תשומת לבו של איש צעיר הרוכב לעוד אחד מהקרבות נגד אויב שאין להביסו. ייתכן שאפילו לא יבחין בי. קשה להניח שיהיה לו מצב רוח לקבצנים או לפלרטוטים. אני חייבת לעורר בו חמלה למצבי, להחדיר בו אהדה לצרכיי ולהישאר בזיכרונו לזמן ארוך מספיק כדי שיעשה דבר־מה באשר לשני הדברים. וזהו גבר שנשים יפהפיות משליכות עצמן לרגליו בכל אחד מלילות השבוע, ויש כמאה מועמדים לכל משרה שהוא מציע.

הוא תפס את השלטון שלא כדין והיה רודן, אויב ובן של אויב, אולם אני כבר הרבה מעבר להפגנת נאמנות למישהו מלבד לבניי ולעצמי. אבי עצמו רכב אל קרב טאוּטוֹן נגד האיש הזה שקורא לעצמו עכשיו מלך אנגליה, אף שהוא לא יותר מאשר נער רברבן; ומעולם לא ראיתי אדם כה שבור כפי שהיה אבי בעת שחזר הביתה מטאוטון, הזרוע שבה נהג לאחוז בחרב מדממת מבעד למעילו, פניו לבנות והוא מספר שהנער הזה הוא מפקד מהסוג שמעולם לא פגשנו לפני כן, ואין לנו שום סיכוי להגשים את מטרתנו, שום תקווה לנצח, כל עוד הוא חי. עשרים אלף גברים נקטלו בטאונטון בפקודתו של הנער. מוות שכזה מעולם לא נראה באנגליה לפני כן. אבי אמר שהיה זה טבח בבני לנקסטר ולא קרב. המלך החוקי הנרי ואשתו המלכה מרגרט לבית אנז'וּ ברחו לסקוטלנד כשהם מזועזעים ממראות המוות.

אלה מאיתנו שנשארו באנגליה לא נכנעו בקלות. קרבות ההתנגדות מול המלך המתחזה, הנער הזה מיורק, נמשכו עוד ועוד. גם בעלי נהרג כשעמד בראש חיל הפרשים שלנו, רק לפני שלוש שנים בסנט אַלבּנס. ועכשיו נותרתי אלמנה, והאדמה וההון שפעם נחשבו לשלי נלקחו ממני על־ידי חמותי בברכתו של המנצח, אדונו של המלך־נער הזה, המושך הגדול בחוטים הידוע כממליך מלכים: ריצ'ארד נוויל, הרוזן מוורוויק, שהפך את הנער היהיר הזה למלך, שכיום הוא בן עשרים ושתיים בלבד, ואשר יהפוך את אנגליה שלנו לגיהינום עלי אדמות לאלה מאיתנו שעדיין מגינים על בית לנקסטר.

 

כיום נמצאים אנשי יורק בכל אחת מהאחוזות הגדולות במדינה, וכל עסק או מקום או מס רווחי נופלים לידיהם. המלך־נער שלהם יושב על כס המלכות, ותומכיו יוצרים חצר מלכות חדשה. אנחנו, המובסים, יושבים אביונים בבתינו וחשים זרים בארצנו, כשהמלך שלנו בגלות והמלכה שלנו היא נוכרייה נקמנית הרוקמת קנוניות עם האויב הוותיק שלנו מצרפת. עלינו להשלים עם שלטונו של הרודן מיורק ובה בעת להתפלל שאלוהים יפנה אליו את גבו וכי מלכנו האמיתי ידהר דרומה עם צבא לקרב נוסף.

בינתיים, כמו נשים רבות אחרות שבעליהן נהרגו ואביהן הובס, עליי לחבר שוב את שברי חיי כמו עבודת טלאים. בדרך כלשהי אני חייבת להחזיר לעצמי את הוני, אם כי נראה שאין אף קרוב משפחה או חבר שיכולים לעזור לי בזה.

כולנו נחשבים בוגדים. אנו זוכים למחילה, אבל לא לאהבה. כולנו נטולי השפעה. יהיה עליי לסנגר על עצמי ולהציג את המקרה שלי בפני נער שרוחש כבוד כה מועט לצדק, עד שהעז להביא צבא כדי להילחם בבן דודו, שהיה מינוי של המלך.

מה אפשר לומר לפרא שכזה כדי לגרום לו להבין?

הבנים שלי, תומס בן התשע וריצ'ארד בן השמונה, לבושים במיטב בגדיהם, שערם הורטב והוחלק מטה, פניהם מבהיקות מסבון. אני אוחזת בחוזקה בידיהם כשהם עומדים משני צדיי, מפני שהם בנים אמיתיים, כאלה שמושכים אליהם לכלוך כאילו במטה קסם.

אם אעזוב אותם רק לרגע, אחד מהם ודאי יגרור את נעליו והשני יספוג מכה באפו, ולשניהם איכשהו ייכנסו עלים לשיער ופניהם יתכסו בבוץ ותומס ודאי ייפול לנחל. גם ככה, מקורקעים בגלל אחיזתי, הם קופצים מרגל אחת לשנייה בייאוש הנובע משיעמום, והם מזדקפים רק כשאני אומרת, "ששש... אני שומעת סוסים".

תחילה זה נשמע כמו טפטוף גשם, ואחר כך כמו קולות רעם. נקישות הרתמה ורפרוף הדגלים, צלצול שריון האבירים וצהלות הסוסים, הקולות, הריחות וההמולה שעולים ממאות סוסים הדוהרים בעוצמה – כל אלה נראים כה מאיימים, עד שאף שאני נחושה בדעתי לעמוד מולם ולגרום להם לעצור, איני יכולה שלא להתכווץ ולהירתע לאחור. מהי ההרגשה לעמוד מול הגברים האלה שרוכבים אלי קרב כשחניתותיהם שלופות קדימה כמו חומת אַלות? איך יכול אדם כלשהו לעמוד מול דבר כזה? תומס רואה את הראש הבלונדיני החשוף במרכז ההמולה והרעש, ובהיותו ילד טיפוסי הוא צועק, "הוּרה!" ולקול צעקתו הרמה ראשו של הגבר מסתובב, הוא מבחין בי ובבנים, ידו תופסת במושכות והוא שואג, "עצרו!" סוסו נעמד על רגליו האחוריות, מתפתל עד שנעמד דום, וכל תהלוכת הפרשים מסתובבת ונעצרת ומקללת על העצירה הפתאומית, ואז כהרף עין הכול משתתק והאבק מרחף סביבנו.

סוסו משמיע צהלה, מנער את ראשו, אבל הרוכב יושב כפסל על גבו. הוא מביט בי ואני משיבה לו מבט, וכה שקט סביבנו, עד שאני יכולה לשמוע את הקיכלי העומד על ענפי עץ האלון שמעליי. איך הוא שר. אלוהים, הוא זימר כמו אדוות תהילה, כמו אושר שלבש צליל. מעודי לא שמעתי ציפור מזמרת כך, כאילו הייתה מפזמת את השמחה עצמה.

צעדתי קדימה, כשידיי עדיין אוחזות באלה של בניי, ופתחתי את פי כדי לספר על המקרה שלי, אבל ברגע הזה, ברגע הגורלי הזה, לא יצאו המילים מפי. התאמנתי היטב. היה לי נאום קטן שהכנתי מראש, אבל עכשיו אין לי מה לומר. וכאילו אינני זקוקה למילים. אני פשוט מביטה בו ומצפה בדרך כלשהי שיבין הכול – את הפחד שלי מהעתיד, את התקווה שיש בי לגורל בניי, את המחסור שלי בכסף, את הרחמים המרגיזים שחש כלפיי אבי שהפך את החיים תחת קורת גגו לבלתי נסבלים בשבילי, את מיטתי הקרה בלילות, את כמיהתי לילד נוסף, את הרגשתי שחיי הגיעו לקצם. אלוהים היקר, אני רק בת עשרים ושבע, לא הצלחתי להגיע ליעדי, בעלי נהרג. האם נגזר עליי להיות אחת מאותן אלמנות אומללות שמבלות את שארית ימיהן ליד האח בצל קורתו של מישהו אחר, מנסות להיות אורחות ראויות? האם לעולם לא אתנשק שוב? האם לעולם לא ארגיש הנאה? לעולם לעולם לא?

הציפור עדיין מזמרת כאילו לומר שההנאה קלה להשגה לאלה החושקים בה.

הוא מחווה בידו לעבר איש מבוגר הנמצא לצדו. האיש נובח פקודה והחיילים מסיטים את סוסיהם מהשביל ונכנסים לצל העצים. אבל המלך קופץ מסוסו הגדול, שומט את המושכות וצועד לכיווני ולכיוון בניי. אני אישה גבוהה, אבל הוא גבוה ממני בראש; אין ספק שגובהו עולה על מטר ושמונים. בניי מטים את ראשם מעלה כדי לראותו; בעיניהם הוא ענק. יש לו שיער בלונדיני, עיניים אפורות ופנים שזופות, פתוחות ומחייכות, מלאות קסם, שופעות חן. זהו מלך שמעולם לא ראינו כמוהו באנגליה לפני כן: זהו גבר שאנשים מתאהבים בו במבט ראשון. עיניו ננעלות על פניי, כאילו נמצא ברשותי סוד שהוא חייב לגלותו, כאילו הכרנו זה את זה מאז ומעולם, ואני יכולה להרגיש את לחיי בוערות, אבל אינני יכולה להסיט את עיניי ממנו.

בעולם שלנו אישה צנועה מביטה מטה, משאירה את עיניה נעוצות בנעליה; קבצנים קדים קידה עמוקה ומושיטים לפנים את ידם המתחננת. אבל אני עומדת זקופה, מזועזעת מעצמי, בוהה כמו איכרה בורה ומגלה שאינני יכולה להסיר את עיניי מעיניו שלו, מפיו המחייך, ממבטו הצורב את פניי.

"מי זאת?" הוא שואל, כשהוא עדיין מביט בי.

"הוד רוממותך, זאת אימא שלי, ליידי אליזבת גריי", אומר בני תומס בנימוס, והוא מסיר את כובעו ויורד על ברכיו.

ריצ'ארד, מהצד השני שלי, כורע גם הוא על ברכיו וממלמל, כאילו לא ניתן לשמוע אותו, "אז זהו המלך? באמת? הוא האיש הכי גבוה שראיתי אי־פעם בחיים!"

אני קדה לו, אבל איני יכולה להסיר את מבטי ממנו. במקום זאת אני בוהה בו, כפי שאישה יכולה לנעוץ מבט לוהט בגבר שהיא מעריצה.

"קומי", הוא אומר. קולו נמוך ונועד לאוזניי בלבד. "באת הנה כדי לפגוש אותי?"

"אני זקוקה לעזרתך", אני אומרת. אני בקושי יכולה לחבר את המילים. אני מרגישה כאילו שיקוי האהבה, שבו טבלה אמי את הצעיף המשתפל מכובעי, משפיע עליי ולא עליו. "עכשיו, כשאני אלמנה, איני יכולה להשיג את אדמות העיזבון שלי, את הנכסים שקיבלתי בצוואה". אני מגמגמת לנוכח העניין המחויך שהוא מגלה בי. "אני אלמנה עכשיו. אין לי ממה לחיות".

"אלמנה?"

"בעלי היה סר ג'ון גריי. הוא נהרג בסנט אַלבּנס", אני אומרת. יש בדברים אלה משום הודאה בבגידה וחריצת דינם של בניי. המלך יזהה את שם מפקד חיל הפרשים של אויבו. אני נושכת את שפתי. "אביהם מילא את חובתו כפי שמצא לנכון, הוד מלכותך; הוא היה נאמן לאדם שבו ראה מלך. בניי חפים מכל פשע".

"הוא השאיר לך את שני הבנים האלה?" הוא הפנה את חיוכו כלפי מטה, אל הבנים.

"זה החלק הטוב ביותר בהון שיש לי", אני אומרת. "אלה הם ריצ'ארד ותומס גריי".

הוא מהנהן אל בניי, שמגביהים אליו מבט בוהה, כאילו היה מין סוס גזעי, הגדול מכדי ללטפו אך בהחלט דמות מעוררת יראת כבוד והערצה, ואז החזיר את מבטו אליי. "אני צמא", הוא אומר. "האם ביתך נמצא בקרבת מקום?"

"יהיה לנו לכבוד..." אני מעיפה מבט בשומרים שרוכבים איתו. ודאי יש יותר ממאה מהם. הוא מגחך. "הם יכולים להמשיך לרכוב", הוא מחליט. "הייסטינגס!" האיש המבוגר מסתובב וממתין. "אתה תמשיך לגרפטון. אני אדביק אתכם. סמולט יכול להישאר איתי וגם פובס. אגיע בתוך שעה בערך".

סר וויליאם הייסטינגס בוחן אותי מלמעלה למטה כאילו הייתי סרט יפה למכירה. אני נועצת בו מבט קשוח בתשובה, והוא מוריד את כובעו ומשתחווה בפניי, מצדיע בחופזה למלך וצועק לשומר לעלות על סוסו.

"לאן אתה הולך?" הוא שואל את המלך. המלך־נער מביט בי.

"אנחנו הולכים לבית אבי, הברון ריברס, סר ריצ'ארד וודוויל", אני אומרת בגאווה, אף שאני יודעת שהמלך יזהה את שמו של האיש שהיה תומך נלהב במלכות בית לנקסטר, לחם למענם ופעם אף ספג ממנו מילים קשות באופן אישי כשיורק ולנקסטר הניפו חרבות זה מול זה. כולנו מכירים זה את זה טוב למדי, אבל מקפידים בדרך כלל לשכוח שכולנו היינו נאמנים פעם להנרי השישי, עד שאלה הפכו לאויבים.

סר וויליאם מרים גבה למשמע המקום שבו בחר מלכו לעצור. "אם כך, איני חושב שתרצה להישאר שם זמן רב", הוא אומר בטון לא נעים ורוכב לדרכו. האדמה רועדת כשהם עוברים לידנו, והם משאירים אותנו בשקט החמים שנוצר עם שקיעת האבק.

"אבי זכה לסליחה ותוארו הושב לו", אמרתי להגנתו. "אתה בעצמך סלחת לו אחרי טאוּטוֹן".

"אני זוכר את אביך ואת אמך", אומר המלך בקול שלֵו. "אני מכיר אותם מאז הייתי ילד, בתקופות טובות ורעות. אני רק מופתע שמעולם לא הציגו אותי בפנייך".

אני חייבת להחניק צחקוק. המלך הזה הרי ידוע בפתיינותו. אין אדם בעל היגיון בריא שהיה מניח לבתו לפגוש בו.

"שנצא לדרך?" אני שואלת. "ביתו של אבי נמצא במרחק הליכה קצרה".

"רוצים לרכוב, בנים?" הוא שואל אותם. ראשיהם מתנודדים מעלה מטה כמו ברווזונים מתחננים. "שניכם יכולים לעלות", הוא אומר ומרים את ריצ'ארד ולאחר מכן את תומס אל האוכף. "עכשיו החזיקו חזק. אתה תחזיק את אחיך, ואתה – תומס, נכון? – תחזיק בחרטום האוכף".

הוא מלפף את המושכות סביב זרועו ומציע לי את זרועו השנייה, וכך אנו צועדים לביתי דרך היער, בצל העצים. אני יכולה לחוש בחום שבוקע מזרועו דרך האריג השסוע של שרוולו. אני צריכה לעצור את עצמי מלהישען עליו. אני מביטה קדימה לכיוון הבית והחלון של אמי ומבינה, מהתזוזה הקטנה הנראית מאחורי שורת השמשות האנכית, שהיא מביטה החוצה, מייחלת שכך בדיוק יקרה.

היא עומדת בדלת הכניסה כשאנו מגיעים, כשלצדה המשרת

הראשי. היא קדה קידה עמוקה. "הוד מלכותך", היא אומרת בחביבות, כאילו המלך מגיע לביקור מדי יום. "אתה אורח רצוי מאוד באחוזת

גרפטון".

סייס מגיע בריצה ולוקח את מושכות הסוס כדי להוביל אותו לחצר האורווה. בניי נצמדים אליו במטרים האחרונים, ואילו אמי לוקחת צעד לאחור ומלווה את המלך בקידה אל הכניסה. "אולי תרצה כוס שיכר?" היא שואלת. "או שתעדיף יין מצוין שהגיע מבני דודי בבורגונדי?"

"אשתה שיכר, אם זה בסדר מבחינתך", הוא אומר בהסכמה. "מלאכת הרכיבה מעוררת צימאון. חם עכשיו לעונת האביב. יום טוב לך, גברת ריברס".

על השולחן המוגבה באולם הגדול מונחים הכוסות המשובחות ביותר, קנקן שיכר ויין. "את מצפה לאורחים?" הוא שואל.

היא מחייכת אליו. "אין גבר בעולם שהיה יכול לעבור ליד בתי ולהמשיך לרכוב", היא אומרת. "כשהיא אמרה לי שהיא רוצה לספר לך על המקרה שלה, ביקשתי שיוציאו את השיכר הטוב ביותר. תיארתי לעצמי שתעצור".

הוא צוחק על גאוותה ומסתובב כדי לחייך אליי. "אכן,

אדם צריך להיות עיוור כדי לעבור לידך ולהמשיך לרכוב", הוא אומר.

אני עומדת להעיר הערה קטנה, אבל שוב זה קורה. עינינו נפגשות ואיני יכולה לחשוב על שום דבר לומר לו. אנחנו פשוט עומדים, נועצים מבטים זה בזה רגע ארוך, עד שאמי מושיטה לו כוסית ואומרת בשקט, "לבריאותך, הוד מלכותך".

הוא מנער את ראשו, כאילו נֵיעור זה עתה. "האם אביך נמצא כאן?" הוא שואל.

"סר ריצ'ארד רכב מכאן כדי לבקר את שכנינו", אני אומרת. "אנו מצפים לשובו בארוחת הערב".

אמי לוקחת כוסית נקייה, מחזיקה בה כנגד האור ומצקצקת בלשונה כאילו מצאה בה פגם. "סלחו לי", היא אומרת ועוזבת. המלך ואני נותרים לבד באולם הגדול, השמש זורמת מבעד לחלון הגדול שמאחורי השולחן הארוך, הבית נתון בדממה, כאילו כולם עוצרים את נשימתם ומקשיבים.

הוא הולך אל מאחורי השולחן ומתיישב בכיסא הראשי. "שבי בבקשה", הוא אומר ומחווה בידו על הכיסא שלצדו. אני מתיישבת כאילו אני מלכתו, מצדו הימני, ומניחה לו למזוג לי כוסית קטנה של שיכר. "אבדוק את התביעה שלך את אדמותייך", הוא אומר. "את רוצה בית משלך? אינך מאושרת לחיות כאן עם אמך ואביך?"

"הם מתייחסים אליי יפה", אני אומרת. "אבל אני רגילה למשק בית משלי, אני רגילה לנהל את אדמותיי. ולבניי לא יהיה דבר אם לא אצליח לתבוע מחדש את אדמות אביהם. זוהי ירושתם. עליי להגן על בניי".

"היו אלה זמנים קשים", הוא אומר. "אבל אם אצליח לשמור על הכתר שלי, אדאג לכך שחוק האדמות שוב יחול על כל אנגליה מחוף אל חוף, ובנייך יגדלו ללא פחד ממלחמות".

אני מהנהנת.

"את נאמנה למלך הנרי?" הוא שואל אותי. "את הולכת בעקבות משפחתך בנאמנותם לבית לנקסטר?"

אי אפשר להכחיש את ההיסטוריה שלנו. אני יודעת שהתקיים ויכוח נזעם בקָלֶה בין המלך הזה, שהיה אז לא יותר מנער צעיר לבית יורק, ובין אבי, שהיה אז אחד הלורדים הגדולים לבית לנקסטר. אמי הייתה הגברת הראשונה בחצר המלכות של מרגרט מאנז'וּ; היא ודאי פגשה את בן יורק הנאה הזה תריסר פעמים והתייחסה אליו בהתנשאות. אבל מי היה יכול לדעת שהעולם יתהפך ובתו של הברון ריברס תיאלץ להתחנן בפני אותו נער כדי שאדמותיה יושבו לה? "אמי ואבי היו אנשים חשובים ביותר בחצרו של המלך הנרי, אבל בני משפחתי ואני מקבלים כיום את שלטונך", אני אומרת במהירות.

הוא מחייך. "זה חכם מצדכם, מאחר שאני הוא זה שניצח", הוא אומר. "אני מקבל את מחוות הכבוד שלך".

אני מצחקקת מעט, ובבת אחת הופכות פניו לחמימות. "זה ודאי יסתיים בקרוב, בעזרת האל", הוא אומר. "להנרי אין יותר מאשר קומץ טירות בצפון המדינה נטול החוק. הוא יכול לאסוף שודדים כמו כל פורע חוק, אבל הוא לא יכול לגייס צבא ראוי. ומלכתו אינה יכולה להביא שוב ושוב את אויבי המדינה להילחם באנשיה. מי שנלחם למעני יקבל תגמול, אבל אפילו אלה שנלחמו בי יגלו שאני נוהג במידת הצדק כשאני מנצח. אביא לכך שחוקיי ישלטו בכל מקום, אפילו בצפון אנגליה, אפילו במעוזים שלהם, ועד לגבול עם סקוטלנד".

"אתה בדרכך לצפון כעת?" אני שואלת. אני לוגמת מכוסית השיכר הקטנה. זהו השיכר הטוב ביותר של אמי, אבל יש בו טעם נוסף. כנראה הוסיפה כמה טיפות של תמצית, שיקוי אהבה, משהו שמגביר את התשוקה. איני זקוקה לשום דבר. אני כבר חסרת נשימה.

"אנו זקוקים לשלום", הוא אומר. "שלום עם צרפת, שלום עם הסקוטים ושלום בין אחים, בין בני דודים. הנרי חייב להיכנע; אשתו חייבת להפסיק להביא חיילים צרפתים שיילחמו באנגלים. אסור לנו להיות מפוצלים עוד, יורק נגד לנקסטר: כולנו צריכים להיות אנגלים. אין דבר שמזיק יותר למדינה מאשר מלחמה בין אחים. זה הורס משפחות; זה הורג אותנו מדי יום. זה חייב להסתיים ואני אביא לכך. אביא לזה סוף כבר השנה".

אני מרגישה את הפחד המחליא שאנשי המדינה הזאת מכירים קרוב לעשור. "חייב להיות קרב נוסף?"

הוא מחייך. "אנסה להרחיקו ממפתנך, גברתי. אבל זה חייב להיעשות, ובקרוב. סלחתי לדוכס מסומרסט והכנסתי אותו לחוג חבריי, ועכשיו הוא ברח שוב אל הנרי, עריק לנקסטרי שכמותו, בוגדני כמו כל בני ביופורט. בני פרסי מתסיסים את הצפון נגדי. הם שונאים את בני נוויל, ובני משפחת נוויל הם בעלי הברית המסורים ביותר שלי. כרגע זה נראה כמו ריקוד: הרקדנים נמצאים במקומם; הם חייבים לבצע את צעדי הריקוד שלהם. יהיה קרב; אי אפשר להימנע מכך".

"צבא המלכה יגיע לכאן?" אף שאמי אהבה את המלכה והייתה הגבירה החשובה ביותר בחצרה, עליי לומר שצבאה הוא כוח מעורר אימה. שכירי חרב שהמדינה לא מעניינת אותם; צרפתים ששונאים אותנו; והגברים הפראיים של צפון אנגליה שרואים בשדות הפוריים ובערים המשגשגות שלנו לא יותר מאשר שלל שיש לבזוז. בפעם האחרונה היא הכניסה את הסקוטים וסיכמה איתם שהם יכולים לקחת כשכר את כל מה שבזזו. באותה מידה יכלה לשכור זאבים.

"אעצור אותם", הוא אומר בפשטות. "אפגוש אותם בצפון אנגליה ואביס אותם".

"איך אתה יכול להיות כל־כך בטוח?" אני קוראת בקול.

הוא מבזיק אליי חיוך, ואני משיבה את נשימתי. "מפני שמעולם לא הפסדתי בקרב", הוא אומר בפשטות. "לעולם לא אפסיד. אני זריז ומיומן בשדה הקרב; אני אמיץ ובר־מזל. הצבא שלי נע מהר יותר מכל צבא אחר; אני גורם להם לנוע מהר כשהם חמושים במלואם. אני מנחש מראש את צעדי אויביי ומקדים אותם. איני מפסיד בקרבות. יש לי מזל במלחמות כשם שיש לי מזל באהבה. מעולם לא הפסדתי באף אחד מהמשחקים האלה. לא אצא מופסד מול מרגרט מאנז'וּ; אני אהיה המנצח".

אני צוחקת מהביטחון שהוא מפגין, כאילו הדבר אינו מרשים אותי; אבל למען האמת, הוא מסנוור אותי.

הוא מסיים את כוס השיכר שלו ונעמד על רגליו. "תודה לך על האירוח הנעים", הוא אומר.

"אתה הולך? אתה הולך עכשיו?" אני מגמגמת.

"כתבי לי את פרטי התביעה שלך, בסדר?"

"כן, אבל..."

"שמות ותאריכים וכן הלאה. האדמה שאת אומרת שהיא שלך ואת פרטי הבעלות שלך".

אני כמעט תופסת בשרוולו כדי להשאירו איתי, כמו פושטת יד. "אעשה זאת, אבל..."

"אז אפרד ממך עכשיו לשלום".

איני יכולה לעשות דבר כדי לעצור אותו, אלא אם כן אמי דאגה לגרום לסוסו לצלוע.

"כן, הוד מלכותך, ותודה לך. אבל אתה מוזמן להישאר. עוד מעט נשב לאכול... או..."

"לא, אני חייב ללכת. חברי, וויליאם הייסטינגס מחכה לי".

"כמובן, כמובן. אני לא רוצה לעכב אותך..."

אני הולכת איתו אל הדלת. אני מתייסרת בשל עזיבתו הפתאומית, ועדיין לא מצליחה לחשוב על שום דבר שיגרום לו להישאר. על סף הדלת הוא מסתובב ולוקח את ידי. הוא מרכין את ראשו הבהיר ומסובב בנעימות את כף ידי. הוא מצמיד נשיקה לכף ידי ומקפל את אצבעותיי מעל לנשיקה כאילו לשמור עליה מכל רע. כשהוא מרים את מבטו ומחייך, אני קולטת שהוא יודע היטב שהמחווה הזאת שלו המסה אותי ושאשמור את כף ידי סגורה עד שאלך לישון, ואז אוכל לשים אותה על פי.

הוא מביט מטה בפניי המהופנטות, בידי המושטת לגעת בשרוולו, ואז הוא מוותר. "אבוא בעצמי מחר לקחת את המסמכים שאת מכינה", הוא אומר. "כמובן. חשבת שאעשה משהו אחר? איך יכולת? חשבת שאוכל ללכת ממך ולא לשוב? ודאי שאחזור. מחר בצהריים. האם אראה אותך אז?"

הוא ודאי שומע את התנשמותי. הצבע חוזר אל פניי והופך את לחיי ללוהטות כאש. "כן", אני מגמגמת. "מ...מחר".

"בצהריים. ואשאר לארוחת הערב, אם יורשה לי".

"זה יהיה לנו לכבוד".

הוא משתחווה בפניי, מסתובב וצועד באולם הכניסה, דרך הדלתות הכפולות הרחבות, החוצה אל אור השמש הבוהק. אני מניחה את ידיי מאחוריי ומחזיקה בדלת העץ הגדולה כדי לתמוך בעצמי. למען האמת, ברכיי חלשות מכדי לשאת אותי.

"הוא הלך?" שואלת אמי, שמגיעה בשקט מבעד לדלת הצדדית הקטנה.

"הוא יחזור מחר", אני אומרת. "הוא יחזור מחר. הוא יחזור מחר כדי לראות אותי".

כשהשמש שוקעת ובניי נושאים את תפילת הערב שלהם, ראשיהם הבלונדיניים נשענים על כפות ידיהם הלופתות זו את זו כשהם כורעים ליד מיטות העץ שלהם, אמי הולכת לפניי אל מחוץ לדלת הראשית של הבית במורד השביל המתפתל, אל המקום שבו הגשר, שבנוי משתי קורות עץ, פרוש מעל הנהר טוֹוב. היא עוברת אל הצד השני, כיסוי הראש שלה בצורת הקונוס מתחכך בענפי העצים שמעלינו, ומסמנת לי לבוא בעקבותיה. כשאנו מגיעות אל העבר השני היא מניחה את ידה על עץ מילה, ואני מבחינה בחוט משי כהה מלופף סביב הגזע העבה והמחוספס.

"מה זה?"

"לפפי אותו", זה כל מה שהיא אומרת. "לפפי אותו כשלושים סנטימטרים בכל יום". אני מניחה את ידי על החוט ומושכת אותו בעדינות. הוא משתחרר בקלות; משהו קל וקטן קשור בקצהו המרוחק. אני אפילו לא רואה מה זה יכול להיות, משום שהחוט מתפתל לאורך הנהר אל תוך קני הסוף במים העמוקים שבעבר השני.

"קסם", אני אומרת בטון יבש. אבי אסר על קיום המנהגים האלה בביתנו: חוק המדינה אוסר זאת. מי שהוכח שהיא עוסקת בכישוף נידונה למוות בטביעה בכיסא הקלון או בחניקה על־ידי הנפח בצומת הכפר. לנשים כמו אמי אסור כיום להפגין את כישוריהן באנגליה; אנו נחשבות למוקצות.

"קסם", היא מסכימה איתי בשלווה. "קסם רב־עוצמה שנועד למטרה טובה. שווה בהחלט את הסיכון. בואי מדי יום ולפפי אותו, בכל פעם שלושים סנטימטרים".

"מה יגיע אליי בסוף"? אני שואלת אותה. "בסוף אותו חוט דיג שלך? איזה דג גדול אתפוס לי?"

היא מחייכת לעומתי ומניחה את ידה על לחיי. "מה שלבך מתאווה לו", היא אומרת ברכות. "לא גידלתי אותך להיות אלמנה ענייה".

היא מסתובבת וצועדת חזרה לאורך גשר הולכי הרגל, ואני מושכת את החוט כפי שאמרה לי, מגלגלת פנימה שלושים סנטימטרים, קושרת אותו חזרה במהירות והולכת אחריה.

"אז לקראת מה גידלת אותי?" אני שואלת אותה כשאנחנו צועדות זו לצד זו אל הבית. "מה אני אמורה להיות בתוכנית הגדולה שרקמת לך? בעולם כזה של מלחמה, שבו נראה שלמרות הידע המוקדם והקסמים שלך אנחנו תקועים בצד המפסיד?"

הירח החדש עולה לשמים, ירח חרמשי קטן. בלי שנחליף מילה, שתינו מביעות משאלה לעומתו; אנו קדות בנימוס, ואני שומעת את הצלצול שמשמיעים המטבעות הקטנים שבכיסינו.

"גידלתי אותך להיות הכי טובה שאת יכולה להיות", היא אומרת בפשטות. "לא ידעתי מה זה יהיה, ואני עדיין לא יודעת. אבל לא גידלתי אותך להיות אישה בודדה, שמתגעגעת לבעלה ונאבקת לשמור על ביטחון בניה; אישה שנמצאת לבדה במיטה הקרה, יופיה מבוזבז על אדמות ריקות".

"אמן", אני אומרת בפשטות, עיניי נעוצות בחרמש הדק. "אני מסכימה לדברייך. אמן שהירח החדש יביא עמו משהו טוב יותר בשבילי".

פיליפה גרגורי

פיליפה גרגורי (באנגלית: Philippa Gregory; נולדה ב- 1954) היא סופרת אנגלייה המחברת רומנים היסטוריים. ספרה הידוע ביותר הוא "בת בולין האחרת" (2001), שזכה ב-2001 בפרס הרומן הרומנטי של השנה מאיגוד הסופרים הרומנטיים (Romantic Novelists' Association), ועובד פעמיים לסרט קולנוע.

המגזין AudioFile כינה את גרגורי בשם "מלכת הסיפורת ההיסטורית הבריטית"

עוד על הספר

  • תרגום: בתיה זיסו
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 448 עמ' מודפסים
המלכה הלבנה פיליפה גרגורי

 בחשכת היער היה יכול האביר הצעיר לשמוע את שכשוך מי המעיין זמן רב לפני שהיה יכול להבחין באור הירח המשתקף במים הדוממים. הוא עמד לצעוד קדימה, משתוקק לטבול את ראשו במים הצוננים ולשתות מהם לרוויה, כשנשמתו נעתקה למראה גוף כהה שנע בעומק המים. צל ירקרק נע בקרקעית המעיין, משהו שנראה כמו דג גדול, כמו גופה שטבעה. אז הזדקפה הדמות ונעמדה מלוא קומתה, והוא ראה, ברוב בהלה, אישה רוחצת במערומיה. הוא הבחין בעורה שעה שהגיחה מהמעיין והבחין במים שזרמו לאורך גופה. היא הייתה חיוורת יותר מלובן קרקעית המעיין, שערה הרטוב דמה לצללית כהה.

זוהי מלוסינה, אלת המים, והיא נמצאת במעיינות נסתרים ובמפלים בכל יער בעולם הנוצרי, ואפילו ביערות המרוחקים ביותר, כמו ביוון. היא רוחצת גם במעיינות הביצה. בארצות הצפון, שבהן האגמים מזוגגים בקרח ונסדקים בעת שהיא עולה מהם מעלה, מכירים אותה בשם אחר. גבר יכול לאהוב אותה אם הוא שומר על סודה ומניח לה לנפשה כשהיא רוצה לרחוץ, והיא יכולה להשיב לו אהבה עד שהוא אינו עומד עוד במילתו, כפי שקורה תמיד לגברים, ואז היא סוחפת אותו למעמקים בזנב הדג שלה והופכת את דמו הבוגדני למים.

הטרגדיה של מלוסינה, בכל השפות שבהן מספרים את סיפורה ובכל צליל ששרים אותו, היא שגבר תמיד יבטיח לאישה, שאותה אינו יכול להבין, יותר מכפי שהוא יכול לקיים.

אביב 1464

אבי הוא סר ריצ'ארד וודוויל, הברון ריברס, אציל אנגלי, בעל קרקעות ותומך במלכים האמיתיים של אנגליה משושלת לנקסטר. אמי היא נצר לשושלת הדוכסים מבורגונדי, ולכן נושאת את דמה המימי של האלה מלוסינה, שייסדה בית מלכותי עם מאהבה הדוכס המהופנט, שעדיין ניתן לפגוש בו לפעמים בעתות מצוקה קשה, זועק את מר נפשו מעל גג הטירה כשבנו־יורשו גוסס וגורל המשפחה נידון לאבדון. כך לפחות מספרים אלה שמאמינים בדברים מסוג זה.

עם הורים כה שונים זה מזה: אנגלי שורשי ויציב מול אלת מים צרפתייה, אפשר לצפות ממני לכל דבר: להיות קוסמת או נערה פשוטה. יהיו מי שיאמרו שיש בי משני הדברים. אולם היום, כשאני סורקת את שערי במשנה זהירות ומסדרת אותו תחת כיסוי הראש המוגבה שלי, אוחזת בידיהם של שני בניי נטולי האב והולכת בראשם בדרך המובילה לנורת'המפטון, הייתי נותנת את כל כולי כדי שרק בפעם הזאת לא יהיה ניתן לעמוד בקסמיי.

עליי למשוך את תשומת לבו של איש צעיר הרוכב לעוד אחד מהקרבות נגד אויב שאין להביסו. ייתכן שאפילו לא יבחין בי. קשה להניח שיהיה לו מצב רוח לקבצנים או לפלרטוטים. אני חייבת לעורר בו חמלה למצבי, להחדיר בו אהדה לצרכיי ולהישאר בזיכרונו לזמן ארוך מספיק כדי שיעשה דבר־מה באשר לשני הדברים. וזהו גבר שנשים יפהפיות משליכות עצמן לרגליו בכל אחד מלילות השבוע, ויש כמאה מועמדים לכל משרה שהוא מציע.

הוא תפס את השלטון שלא כדין והיה רודן, אויב ובן של אויב, אולם אני כבר הרבה מעבר להפגנת נאמנות למישהו מלבד לבניי ולעצמי. אבי עצמו רכב אל קרב טאוּטוֹן נגד האיש הזה שקורא לעצמו עכשיו מלך אנגליה, אף שהוא לא יותר מאשר נער רברבן; ומעולם לא ראיתי אדם כה שבור כפי שהיה אבי בעת שחזר הביתה מטאוטון, הזרוע שבה נהג לאחוז בחרב מדממת מבעד למעילו, פניו לבנות והוא מספר שהנער הזה הוא מפקד מהסוג שמעולם לא פגשנו לפני כן, ואין לנו שום סיכוי להגשים את מטרתנו, שום תקווה לנצח, כל עוד הוא חי. עשרים אלף גברים נקטלו בטאונטון בפקודתו של הנער. מוות שכזה מעולם לא נראה באנגליה לפני כן. אבי אמר שהיה זה טבח בבני לנקסטר ולא קרב. המלך החוקי הנרי ואשתו המלכה מרגרט לבית אנז'וּ ברחו לסקוטלנד כשהם מזועזעים ממראות המוות.

אלה מאיתנו שנשארו באנגליה לא נכנעו בקלות. קרבות ההתנגדות מול המלך המתחזה, הנער הזה מיורק, נמשכו עוד ועוד. גם בעלי נהרג כשעמד בראש חיל הפרשים שלנו, רק לפני שלוש שנים בסנט אַלבּנס. ועכשיו נותרתי אלמנה, והאדמה וההון שפעם נחשבו לשלי נלקחו ממני על־ידי חמותי בברכתו של המנצח, אדונו של המלך־נער הזה, המושך הגדול בחוטים הידוע כממליך מלכים: ריצ'ארד נוויל, הרוזן מוורוויק, שהפך את הנער היהיר הזה למלך, שכיום הוא בן עשרים ושתיים בלבד, ואשר יהפוך את אנגליה שלנו לגיהינום עלי אדמות לאלה מאיתנו שעדיין מגינים על בית לנקסטר.

 

כיום נמצאים אנשי יורק בכל אחת מהאחוזות הגדולות במדינה, וכל עסק או מקום או מס רווחי נופלים לידיהם. המלך־נער שלהם יושב על כס המלכות, ותומכיו יוצרים חצר מלכות חדשה. אנחנו, המובסים, יושבים אביונים בבתינו וחשים זרים בארצנו, כשהמלך שלנו בגלות והמלכה שלנו היא נוכרייה נקמנית הרוקמת קנוניות עם האויב הוותיק שלנו מצרפת. עלינו להשלים עם שלטונו של הרודן מיורק ובה בעת להתפלל שאלוהים יפנה אליו את גבו וכי מלכנו האמיתי ידהר דרומה עם צבא לקרב נוסף.

בינתיים, כמו נשים רבות אחרות שבעליהן נהרגו ואביהן הובס, עליי לחבר שוב את שברי חיי כמו עבודת טלאים. בדרך כלשהי אני חייבת להחזיר לעצמי את הוני, אם כי נראה שאין אף קרוב משפחה או חבר שיכולים לעזור לי בזה.

כולנו נחשבים בוגדים. אנו זוכים למחילה, אבל לא לאהבה. כולנו נטולי השפעה. יהיה עליי לסנגר על עצמי ולהציג את המקרה שלי בפני נער שרוחש כבוד כה מועט לצדק, עד שהעז להביא צבא כדי להילחם בבן דודו, שהיה מינוי של המלך.

מה אפשר לומר לפרא שכזה כדי לגרום לו להבין?

הבנים שלי, תומס בן התשע וריצ'ארד בן השמונה, לבושים במיטב בגדיהם, שערם הורטב והוחלק מטה, פניהם מבהיקות מסבון. אני אוחזת בחוזקה בידיהם כשהם עומדים משני צדיי, מפני שהם בנים אמיתיים, כאלה שמושכים אליהם לכלוך כאילו במטה קסם.

אם אעזוב אותם רק לרגע, אחד מהם ודאי יגרור את נעליו והשני יספוג מכה באפו, ולשניהם איכשהו ייכנסו עלים לשיער ופניהם יתכסו בבוץ ותומס ודאי ייפול לנחל. גם ככה, מקורקעים בגלל אחיזתי, הם קופצים מרגל אחת לשנייה בייאוש הנובע משיעמום, והם מזדקפים רק כשאני אומרת, "ששש... אני שומעת סוסים".

תחילה זה נשמע כמו טפטוף גשם, ואחר כך כמו קולות רעם. נקישות הרתמה ורפרוף הדגלים, צלצול שריון האבירים וצהלות הסוסים, הקולות, הריחות וההמולה שעולים ממאות סוסים הדוהרים בעוצמה – כל אלה נראים כה מאיימים, עד שאף שאני נחושה בדעתי לעמוד מולם ולגרום להם לעצור, איני יכולה שלא להתכווץ ולהירתע לאחור. מהי ההרגשה לעמוד מול הגברים האלה שרוכבים אלי קרב כשחניתותיהם שלופות קדימה כמו חומת אַלות? איך יכול אדם כלשהו לעמוד מול דבר כזה? תומס רואה את הראש הבלונדיני החשוף במרכז ההמולה והרעש, ובהיותו ילד טיפוסי הוא צועק, "הוּרה!" ולקול צעקתו הרמה ראשו של הגבר מסתובב, הוא מבחין בי ובבנים, ידו תופסת במושכות והוא שואג, "עצרו!" סוסו נעמד על רגליו האחוריות, מתפתל עד שנעמד דום, וכל תהלוכת הפרשים מסתובבת ונעצרת ומקללת על העצירה הפתאומית, ואז כהרף עין הכול משתתק והאבק מרחף סביבנו.

סוסו משמיע צהלה, מנער את ראשו, אבל הרוכב יושב כפסל על גבו. הוא מביט בי ואני משיבה לו מבט, וכה שקט סביבנו, עד שאני יכולה לשמוע את הקיכלי העומד על ענפי עץ האלון שמעליי. איך הוא שר. אלוהים, הוא זימר כמו אדוות תהילה, כמו אושר שלבש צליל. מעודי לא שמעתי ציפור מזמרת כך, כאילו הייתה מפזמת את השמחה עצמה.

צעדתי קדימה, כשידיי עדיין אוחזות באלה של בניי, ופתחתי את פי כדי לספר על המקרה שלי, אבל ברגע הזה, ברגע הגורלי הזה, לא יצאו המילים מפי. התאמנתי היטב. היה לי נאום קטן שהכנתי מראש, אבל עכשיו אין לי מה לומר. וכאילו אינני זקוקה למילים. אני פשוט מביטה בו ומצפה בדרך כלשהי שיבין הכול – את הפחד שלי מהעתיד, את התקווה שיש בי לגורל בניי, את המחסור שלי בכסף, את הרחמים המרגיזים שחש כלפיי אבי שהפך את החיים תחת קורת גגו לבלתי נסבלים בשבילי, את מיטתי הקרה בלילות, את כמיהתי לילד נוסף, את הרגשתי שחיי הגיעו לקצם. אלוהים היקר, אני רק בת עשרים ושבע, לא הצלחתי להגיע ליעדי, בעלי נהרג. האם נגזר עליי להיות אחת מאותן אלמנות אומללות שמבלות את שארית ימיהן ליד האח בצל קורתו של מישהו אחר, מנסות להיות אורחות ראויות? האם לעולם לא אתנשק שוב? האם לעולם לא ארגיש הנאה? לעולם לעולם לא?

הציפור עדיין מזמרת כאילו לומר שההנאה קלה להשגה לאלה החושקים בה.

הוא מחווה בידו לעבר איש מבוגר הנמצא לצדו. האיש נובח פקודה והחיילים מסיטים את סוסיהם מהשביל ונכנסים לצל העצים. אבל המלך קופץ מסוסו הגדול, שומט את המושכות וצועד לכיווני ולכיוון בניי. אני אישה גבוהה, אבל הוא גבוה ממני בראש; אין ספק שגובהו עולה על מטר ושמונים. בניי מטים את ראשם מעלה כדי לראותו; בעיניהם הוא ענק. יש לו שיער בלונדיני, עיניים אפורות ופנים שזופות, פתוחות ומחייכות, מלאות קסם, שופעות חן. זהו מלך שמעולם לא ראינו כמוהו באנגליה לפני כן: זהו גבר שאנשים מתאהבים בו במבט ראשון. עיניו ננעלות על פניי, כאילו נמצא ברשותי סוד שהוא חייב לגלותו, כאילו הכרנו זה את זה מאז ומעולם, ואני יכולה להרגיש את לחיי בוערות, אבל אינני יכולה להסיט את עיניי ממנו.

בעולם שלנו אישה צנועה מביטה מטה, משאירה את עיניה נעוצות בנעליה; קבצנים קדים קידה עמוקה ומושיטים לפנים את ידם המתחננת. אבל אני עומדת זקופה, מזועזעת מעצמי, בוהה כמו איכרה בורה ומגלה שאינני יכולה להסיר את עיניי מעיניו שלו, מפיו המחייך, ממבטו הצורב את פניי.

"מי זאת?" הוא שואל, כשהוא עדיין מביט בי.

"הוד רוממותך, זאת אימא שלי, ליידי אליזבת גריי", אומר בני תומס בנימוס, והוא מסיר את כובעו ויורד על ברכיו.

ריצ'ארד, מהצד השני שלי, כורע גם הוא על ברכיו וממלמל, כאילו לא ניתן לשמוע אותו, "אז זהו המלך? באמת? הוא האיש הכי גבוה שראיתי אי־פעם בחיים!"

אני קדה לו, אבל איני יכולה להסיר את מבטי ממנו. במקום זאת אני בוהה בו, כפי שאישה יכולה לנעוץ מבט לוהט בגבר שהיא מעריצה.

"קומי", הוא אומר. קולו נמוך ונועד לאוזניי בלבד. "באת הנה כדי לפגוש אותי?"

"אני זקוקה לעזרתך", אני אומרת. אני בקושי יכולה לחבר את המילים. אני מרגישה כאילו שיקוי האהבה, שבו טבלה אמי את הצעיף המשתפל מכובעי, משפיע עליי ולא עליו. "עכשיו, כשאני אלמנה, איני יכולה להשיג את אדמות העיזבון שלי, את הנכסים שקיבלתי בצוואה". אני מגמגמת לנוכח העניין המחויך שהוא מגלה בי. "אני אלמנה עכשיו. אין לי ממה לחיות".

"אלמנה?"

"בעלי היה סר ג'ון גריי. הוא נהרג בסנט אַלבּנס", אני אומרת. יש בדברים אלה משום הודאה בבגידה וחריצת דינם של בניי. המלך יזהה את שם מפקד חיל הפרשים של אויבו. אני נושכת את שפתי. "אביהם מילא את חובתו כפי שמצא לנכון, הוד מלכותך; הוא היה נאמן לאדם שבו ראה מלך. בניי חפים מכל פשע".

"הוא השאיר לך את שני הבנים האלה?" הוא הפנה את חיוכו כלפי מטה, אל הבנים.

"זה החלק הטוב ביותר בהון שיש לי", אני אומרת. "אלה הם ריצ'ארד ותומס גריי".

הוא מהנהן אל בניי, שמגביהים אליו מבט בוהה, כאילו היה מין סוס גזעי, הגדול מכדי ללטפו אך בהחלט דמות מעוררת יראת כבוד והערצה, ואז החזיר את מבטו אליי. "אני צמא", הוא אומר. "האם ביתך נמצא בקרבת מקום?"

"יהיה לנו לכבוד..." אני מעיפה מבט בשומרים שרוכבים איתו. ודאי יש יותר ממאה מהם. הוא מגחך. "הם יכולים להמשיך לרכוב", הוא מחליט. "הייסטינגס!" האיש המבוגר מסתובב וממתין. "אתה תמשיך לגרפטון. אני אדביק אתכם. סמולט יכול להישאר איתי וגם פובס. אגיע בתוך שעה בערך".

סר וויליאם הייסטינגס בוחן אותי מלמעלה למטה כאילו הייתי סרט יפה למכירה. אני נועצת בו מבט קשוח בתשובה, והוא מוריד את כובעו ומשתחווה בפניי, מצדיע בחופזה למלך וצועק לשומר לעלות על סוסו.

"לאן אתה הולך?" הוא שואל את המלך. המלך־נער מביט בי.

"אנחנו הולכים לבית אבי, הברון ריברס, סר ריצ'ארד וודוויל", אני אומרת בגאווה, אף שאני יודעת שהמלך יזהה את שמו של האיש שהיה תומך נלהב במלכות בית לנקסטר, לחם למענם ופעם אף ספג ממנו מילים קשות באופן אישי כשיורק ולנקסטר הניפו חרבות זה מול זה. כולנו מכירים זה את זה טוב למדי, אבל מקפידים בדרך כלל לשכוח שכולנו היינו נאמנים פעם להנרי השישי, עד שאלה הפכו לאויבים.

סר וויליאם מרים גבה למשמע המקום שבו בחר מלכו לעצור. "אם כך, איני חושב שתרצה להישאר שם זמן רב", הוא אומר בטון לא נעים ורוכב לדרכו. האדמה רועדת כשהם עוברים לידנו, והם משאירים אותנו בשקט החמים שנוצר עם שקיעת האבק.

"אבי זכה לסליחה ותוארו הושב לו", אמרתי להגנתו. "אתה בעצמך סלחת לו אחרי טאוּטוֹן".

"אני זוכר את אביך ואת אמך", אומר המלך בקול שלֵו. "אני מכיר אותם מאז הייתי ילד, בתקופות טובות ורעות. אני רק מופתע שמעולם לא הציגו אותי בפנייך".

אני חייבת להחניק צחקוק. המלך הזה הרי ידוע בפתיינותו. אין אדם בעל היגיון בריא שהיה מניח לבתו לפגוש בו.

"שנצא לדרך?" אני שואלת. "ביתו של אבי נמצא במרחק הליכה קצרה".

"רוצים לרכוב, בנים?" הוא שואל אותם. ראשיהם מתנודדים מעלה מטה כמו ברווזונים מתחננים. "שניכם יכולים לעלות", הוא אומר ומרים את ריצ'ארד ולאחר מכן את תומס אל האוכף. "עכשיו החזיקו חזק. אתה תחזיק את אחיך, ואתה – תומס, נכון? – תחזיק בחרטום האוכף".

הוא מלפף את המושכות סביב זרועו ומציע לי את זרועו השנייה, וכך אנו צועדים לביתי דרך היער, בצל העצים. אני יכולה לחוש בחום שבוקע מזרועו דרך האריג השסוע של שרוולו. אני צריכה לעצור את עצמי מלהישען עליו. אני מביטה קדימה לכיוון הבית והחלון של אמי ומבינה, מהתזוזה הקטנה הנראית מאחורי שורת השמשות האנכית, שהיא מביטה החוצה, מייחלת שכך בדיוק יקרה.

היא עומדת בדלת הכניסה כשאנו מגיעים, כשלצדה המשרת

הראשי. היא קדה קידה עמוקה. "הוד מלכותך", היא אומרת בחביבות, כאילו המלך מגיע לביקור מדי יום. "אתה אורח רצוי מאוד באחוזת

גרפטון".

סייס מגיע בריצה ולוקח את מושכות הסוס כדי להוביל אותו לחצר האורווה. בניי נצמדים אליו במטרים האחרונים, ואילו אמי לוקחת צעד לאחור ומלווה את המלך בקידה אל הכניסה. "אולי תרצה כוס שיכר?" היא שואלת. "או שתעדיף יין מצוין שהגיע מבני דודי בבורגונדי?"

"אשתה שיכר, אם זה בסדר מבחינתך", הוא אומר בהסכמה. "מלאכת הרכיבה מעוררת צימאון. חם עכשיו לעונת האביב. יום טוב לך, גברת ריברס".

על השולחן המוגבה באולם הגדול מונחים הכוסות המשובחות ביותר, קנקן שיכר ויין. "את מצפה לאורחים?" הוא שואל.

היא מחייכת אליו. "אין גבר בעולם שהיה יכול לעבור ליד בתי ולהמשיך לרכוב", היא אומרת. "כשהיא אמרה לי שהיא רוצה לספר לך על המקרה שלה, ביקשתי שיוציאו את השיכר הטוב ביותר. תיארתי לעצמי שתעצור".

הוא צוחק על גאוותה ומסתובב כדי לחייך אליי. "אכן,

אדם צריך להיות עיוור כדי לעבור לידך ולהמשיך לרכוב", הוא אומר.

אני עומדת להעיר הערה קטנה, אבל שוב זה קורה. עינינו נפגשות ואיני יכולה לחשוב על שום דבר לומר לו. אנחנו פשוט עומדים, נועצים מבטים זה בזה רגע ארוך, עד שאמי מושיטה לו כוסית ואומרת בשקט, "לבריאותך, הוד מלכותך".

הוא מנער את ראשו, כאילו נֵיעור זה עתה. "האם אביך נמצא כאן?" הוא שואל.

"סר ריצ'ארד רכב מכאן כדי לבקר את שכנינו", אני אומרת. "אנו מצפים לשובו בארוחת הערב".

אמי לוקחת כוסית נקייה, מחזיקה בה כנגד האור ומצקצקת בלשונה כאילו מצאה בה פגם. "סלחו לי", היא אומרת ועוזבת. המלך ואני נותרים לבד באולם הגדול, השמש זורמת מבעד לחלון הגדול שמאחורי השולחן הארוך, הבית נתון בדממה, כאילו כולם עוצרים את נשימתם ומקשיבים.

הוא הולך אל מאחורי השולחן ומתיישב בכיסא הראשי. "שבי בבקשה", הוא אומר ומחווה בידו על הכיסא שלצדו. אני מתיישבת כאילו אני מלכתו, מצדו הימני, ומניחה לו למזוג לי כוסית קטנה של שיכר. "אבדוק את התביעה שלך את אדמותייך", הוא אומר. "את רוצה בית משלך? אינך מאושרת לחיות כאן עם אמך ואביך?"

"הם מתייחסים אליי יפה", אני אומרת. "אבל אני רגילה למשק בית משלי, אני רגילה לנהל את אדמותיי. ולבניי לא יהיה דבר אם לא אצליח לתבוע מחדש את אדמות אביהם. זוהי ירושתם. עליי להגן על בניי".

"היו אלה זמנים קשים", הוא אומר. "אבל אם אצליח לשמור על הכתר שלי, אדאג לכך שחוק האדמות שוב יחול על כל אנגליה מחוף אל חוף, ובנייך יגדלו ללא פחד ממלחמות".

אני מהנהנת.

"את נאמנה למלך הנרי?" הוא שואל אותי. "את הולכת בעקבות משפחתך בנאמנותם לבית לנקסטר?"

אי אפשר להכחיש את ההיסטוריה שלנו. אני יודעת שהתקיים ויכוח נזעם בקָלֶה בין המלך הזה, שהיה אז לא יותר מנער צעיר לבית יורק, ובין אבי, שהיה אז אחד הלורדים הגדולים לבית לנקסטר. אמי הייתה הגברת הראשונה בחצר המלכות של מרגרט מאנז'וּ; היא ודאי פגשה את בן יורק הנאה הזה תריסר פעמים והתייחסה אליו בהתנשאות. אבל מי היה יכול לדעת שהעולם יתהפך ובתו של הברון ריברס תיאלץ להתחנן בפני אותו נער כדי שאדמותיה יושבו לה? "אמי ואבי היו אנשים חשובים ביותר בחצרו של המלך הנרי, אבל בני משפחתי ואני מקבלים כיום את שלטונך", אני אומרת במהירות.

הוא מחייך. "זה חכם מצדכם, מאחר שאני הוא זה שניצח", הוא אומר. "אני מקבל את מחוות הכבוד שלך".

אני מצחקקת מעט, ובבת אחת הופכות פניו לחמימות. "זה ודאי יסתיים בקרוב, בעזרת האל", הוא אומר. "להנרי אין יותר מאשר קומץ טירות בצפון המדינה נטול החוק. הוא יכול לאסוף שודדים כמו כל פורע חוק, אבל הוא לא יכול לגייס צבא ראוי. ומלכתו אינה יכולה להביא שוב ושוב את אויבי המדינה להילחם באנשיה. מי שנלחם למעני יקבל תגמול, אבל אפילו אלה שנלחמו בי יגלו שאני נוהג במידת הצדק כשאני מנצח. אביא לכך שחוקיי ישלטו בכל מקום, אפילו בצפון אנגליה, אפילו במעוזים שלהם, ועד לגבול עם סקוטלנד".

"אתה בדרכך לצפון כעת?" אני שואלת. אני לוגמת מכוסית השיכר הקטנה. זהו השיכר הטוב ביותר של אמי, אבל יש בו טעם נוסף. כנראה הוסיפה כמה טיפות של תמצית, שיקוי אהבה, משהו שמגביר את התשוקה. איני זקוקה לשום דבר. אני כבר חסרת נשימה.

"אנו זקוקים לשלום", הוא אומר. "שלום עם צרפת, שלום עם הסקוטים ושלום בין אחים, בין בני דודים. הנרי חייב להיכנע; אשתו חייבת להפסיק להביא חיילים צרפתים שיילחמו באנגלים. אסור לנו להיות מפוצלים עוד, יורק נגד לנקסטר: כולנו צריכים להיות אנגלים. אין דבר שמזיק יותר למדינה מאשר מלחמה בין אחים. זה הורס משפחות; זה הורג אותנו מדי יום. זה חייב להסתיים ואני אביא לכך. אביא לזה סוף כבר השנה".

אני מרגישה את הפחד המחליא שאנשי המדינה הזאת מכירים קרוב לעשור. "חייב להיות קרב נוסף?"

הוא מחייך. "אנסה להרחיקו ממפתנך, גברתי. אבל זה חייב להיעשות, ובקרוב. סלחתי לדוכס מסומרסט והכנסתי אותו לחוג חבריי, ועכשיו הוא ברח שוב אל הנרי, עריק לנקסטרי שכמותו, בוגדני כמו כל בני ביופורט. בני פרסי מתסיסים את הצפון נגדי. הם שונאים את בני נוויל, ובני משפחת נוויל הם בעלי הברית המסורים ביותר שלי. כרגע זה נראה כמו ריקוד: הרקדנים נמצאים במקומם; הם חייבים לבצע את צעדי הריקוד שלהם. יהיה קרב; אי אפשר להימנע מכך".

"צבא המלכה יגיע לכאן?" אף שאמי אהבה את המלכה והייתה הגבירה החשובה ביותר בחצרה, עליי לומר שצבאה הוא כוח מעורר אימה. שכירי חרב שהמדינה לא מעניינת אותם; צרפתים ששונאים אותנו; והגברים הפראיים של צפון אנגליה שרואים בשדות הפוריים ובערים המשגשגות שלנו לא יותר מאשר שלל שיש לבזוז. בפעם האחרונה היא הכניסה את הסקוטים וסיכמה איתם שהם יכולים לקחת כשכר את כל מה שבזזו. באותה מידה יכלה לשכור זאבים.

"אעצור אותם", הוא אומר בפשטות. "אפגוש אותם בצפון אנגליה ואביס אותם".

"איך אתה יכול להיות כל־כך בטוח?" אני קוראת בקול.

הוא מבזיק אליי חיוך, ואני משיבה את נשימתי. "מפני שמעולם לא הפסדתי בקרב", הוא אומר בפשטות. "לעולם לא אפסיד. אני זריז ומיומן בשדה הקרב; אני אמיץ ובר־מזל. הצבא שלי נע מהר יותר מכל צבא אחר; אני גורם להם לנוע מהר כשהם חמושים במלואם. אני מנחש מראש את צעדי אויביי ומקדים אותם. איני מפסיד בקרבות. יש לי מזל במלחמות כשם שיש לי מזל באהבה. מעולם לא הפסדתי באף אחד מהמשחקים האלה. לא אצא מופסד מול מרגרט מאנז'וּ; אני אהיה המנצח".

אני צוחקת מהביטחון שהוא מפגין, כאילו הדבר אינו מרשים אותי; אבל למען האמת, הוא מסנוור אותי.

הוא מסיים את כוס השיכר שלו ונעמד על רגליו. "תודה לך על האירוח הנעים", הוא אומר.

"אתה הולך? אתה הולך עכשיו?" אני מגמגמת.

"כתבי לי את פרטי התביעה שלך, בסדר?"

"כן, אבל..."

"שמות ותאריכים וכן הלאה. האדמה שאת אומרת שהיא שלך ואת פרטי הבעלות שלך".

אני כמעט תופסת בשרוולו כדי להשאירו איתי, כמו פושטת יד. "אעשה זאת, אבל..."

"אז אפרד ממך עכשיו לשלום".

איני יכולה לעשות דבר כדי לעצור אותו, אלא אם כן אמי דאגה לגרום לסוסו לצלוע.

"כן, הוד מלכותך, ותודה לך. אבל אתה מוזמן להישאר. עוד מעט נשב לאכול... או..."

"לא, אני חייב ללכת. חברי, וויליאם הייסטינגס מחכה לי".

"כמובן, כמובן. אני לא רוצה לעכב אותך..."

אני הולכת איתו אל הדלת. אני מתייסרת בשל עזיבתו הפתאומית, ועדיין לא מצליחה לחשוב על שום דבר שיגרום לו להישאר. על סף הדלת הוא מסתובב ולוקח את ידי. הוא מרכין את ראשו הבהיר ומסובב בנעימות את כף ידי. הוא מצמיד נשיקה לכף ידי ומקפל את אצבעותיי מעל לנשיקה כאילו לשמור עליה מכל רע. כשהוא מרים את מבטו ומחייך, אני קולטת שהוא יודע היטב שהמחווה הזאת שלו המסה אותי ושאשמור את כף ידי סגורה עד שאלך לישון, ואז אוכל לשים אותה על פי.

הוא מביט מטה בפניי המהופנטות, בידי המושטת לגעת בשרוולו, ואז הוא מוותר. "אבוא בעצמי מחר לקחת את המסמכים שאת מכינה", הוא אומר. "כמובן. חשבת שאעשה משהו אחר? איך יכולת? חשבת שאוכל ללכת ממך ולא לשוב? ודאי שאחזור. מחר בצהריים. האם אראה אותך אז?"

הוא ודאי שומע את התנשמותי. הצבע חוזר אל פניי והופך את לחיי ללוהטות כאש. "כן", אני מגמגמת. "מ...מחר".

"בצהריים. ואשאר לארוחת הערב, אם יורשה לי".

"זה יהיה לנו לכבוד".

הוא משתחווה בפניי, מסתובב וצועד באולם הכניסה, דרך הדלתות הכפולות הרחבות, החוצה אל אור השמש הבוהק. אני מניחה את ידיי מאחוריי ומחזיקה בדלת העץ הגדולה כדי לתמוך בעצמי. למען האמת, ברכיי חלשות מכדי לשאת אותי.

"הוא הלך?" שואלת אמי, שמגיעה בשקט מבעד לדלת הצדדית הקטנה.

"הוא יחזור מחר", אני אומרת. "הוא יחזור מחר. הוא יחזור מחר כדי לראות אותי".

כשהשמש שוקעת ובניי נושאים את תפילת הערב שלהם, ראשיהם הבלונדיניים נשענים על כפות ידיהם הלופתות זו את זו כשהם כורעים ליד מיטות העץ שלהם, אמי הולכת לפניי אל מחוץ לדלת הראשית של הבית במורד השביל המתפתל, אל המקום שבו הגשר, שבנוי משתי קורות עץ, פרוש מעל הנהר טוֹוב. היא עוברת אל הצד השני, כיסוי הראש שלה בצורת הקונוס מתחכך בענפי העצים שמעלינו, ומסמנת לי לבוא בעקבותיה. כשאנו מגיעות אל העבר השני היא מניחה את ידה על עץ מילה, ואני מבחינה בחוט משי כהה מלופף סביב הגזע העבה והמחוספס.

"מה זה?"

"לפפי אותו", זה כל מה שהיא אומרת. "לפפי אותו כשלושים סנטימטרים בכל יום". אני מניחה את ידי על החוט ומושכת אותו בעדינות. הוא משתחרר בקלות; משהו קל וקטן קשור בקצהו המרוחק. אני אפילו לא רואה מה זה יכול להיות, משום שהחוט מתפתל לאורך הנהר אל תוך קני הסוף במים העמוקים שבעבר השני.

"קסם", אני אומרת בטון יבש. אבי אסר על קיום המנהגים האלה בביתנו: חוק המדינה אוסר זאת. מי שהוכח שהיא עוסקת בכישוף נידונה למוות בטביעה בכיסא הקלון או בחניקה על־ידי הנפח בצומת הכפר. לנשים כמו אמי אסור כיום להפגין את כישוריהן באנגליה; אנו נחשבות למוקצות.

"קסם", היא מסכימה איתי בשלווה. "קסם רב־עוצמה שנועד למטרה טובה. שווה בהחלט את הסיכון. בואי מדי יום ולפפי אותו, בכל פעם שלושים סנטימטרים".

"מה יגיע אליי בסוף"? אני שואלת אותה. "בסוף אותו חוט דיג שלך? איזה דג גדול אתפוס לי?"

היא מחייכת לעומתי ומניחה את ידה על לחיי. "מה שלבך מתאווה לו", היא אומרת ברכות. "לא גידלתי אותך להיות אלמנה ענייה".

היא מסתובבת וצועדת חזרה לאורך גשר הולכי הרגל, ואני מושכת את החוט כפי שאמרה לי, מגלגלת פנימה שלושים סנטימטרים, קושרת אותו חזרה במהירות והולכת אחריה.

"אז לקראת מה גידלת אותי?" אני שואלת אותה כשאנחנו צועדות זו לצד זו אל הבית. "מה אני אמורה להיות בתוכנית הגדולה שרקמת לך? בעולם כזה של מלחמה, שבו נראה שלמרות הידע המוקדם והקסמים שלך אנחנו תקועים בצד המפסיד?"

הירח החדש עולה לשמים, ירח חרמשי קטן. בלי שנחליף מילה, שתינו מביעות משאלה לעומתו; אנו קדות בנימוס, ואני שומעת את הצלצול שמשמיעים המטבעות הקטנים שבכיסינו.

"גידלתי אותך להיות הכי טובה שאת יכולה להיות", היא אומרת בפשטות. "לא ידעתי מה זה יהיה, ואני עדיין לא יודעת. אבל לא גידלתי אותך להיות אישה בודדה, שמתגעגעת לבעלה ונאבקת לשמור על ביטחון בניה; אישה שנמצאת לבדה במיטה הקרה, יופיה מבוזבז על אדמות ריקות".

"אמן", אני אומרת בפשטות, עיניי נעוצות בחרמש הדק. "אני מסכימה לדברייך. אמן שהירח החדש יביא עמו משהו טוב יותר בשבילי".