דוּניא השליכה את העיתון אל פינת החדר, נשכבה על הספה הקטנה ובהתה בתקרה הלבנה. כשנתנה את דעתה על כך אמרה, כמדברת אל מישהו שנמצא לידה: כשאתה רואה שאני בוהה בנקודה מסוימת, אני בעצם מסתכלת אל תוכי פנימה.
הרדיו השמיע מוזיקה נעימה, מגוון של מוזיקה ערבית מסורתית ושל עיבודים מערביים בני זמננו. השילוב הזה צריך לחול גם על תחומים אחרים בחיים, הרהרה. למה צריך תוכניות נפרדות למוזיקה מערבית ולמוזיקה ערבית?
היא כיבתה את הרדיו והדליקה את הרשמקול כדי להקשיב לשיר של זיאד א־רחבּאני, הזמר והמלחין הלבנוני: "קוּלְתְלי, תארִכּתַכּ מאשי אל־חאל," אמרתְ לי, אני עוזבת אותך, ניחא. למרות האירוניה שבמילים, הצטערה על גיבור השיר, שאהובתו עוזבת אותו באמצע המַוַאל. "אמרתְ: השמע לי את המוואל שלך, והסתלקת באמצע." לא יפה! מבקשת ממנו מוואל ועוזבת אותו ככה באמצע!
מה כל ההתחנחנות הזאת? המשיכה לתהות על מילות השיר. אם היא לא רוצה אותו, שתעזוב ודי! אבל אז ניסתה לבחון גם את נבכי ליבה של האישה שהסתלקה. מי יודע למה נמאס לה להקשיב? אולי עורר בה המוואל זיכרונות של אהבה אחרת, יוקדת, שרצתה לשכוח. למען הצדק היה על המשורר להציג גם את עמדתה של אותה אישה, סיכמה לאחר הרהור נוסף, כל מה שכותבים ואומרים אינו מציג את כל האמת, רק חלק, רק את הצד של הדובר.
דוניא עצמה את עיניה לשמע קולו של הזמר הלבנוני ג'וזף צַקְר. היא חשה מועקה, הִטתה את ראשה והפזילה מבט אל העיתון. עוד קודם התעורר בה חשש עמום כשקראה את מדור האסטרולוגיה בעיתון הזה — א־שוּרוּק. עכשיו קמה מן הספה בקלילות, העבירה מסרק בשערה הארוך והתבוננה בגופה הנאה במראה חסרת המסגרת התלויה על הקיר. מצאו חן בעיניה קומתה הגבוהה, צווארה הארוך ואפּה הקטן. אבל משהו בלחיים לא היה לרוחה. אילו היו מוגבהות מעט יותר, הייתה נראית כמו כוכבת קולנוע. היא אינה אוהבת פנים עגולות, המעידות, לדעתה, על השלמה כנועה עם המציאות. לחיים גבוהות, לעומת זאת, מעידות על נכונות להיענות לאתגרים ועל שאפתנות.
אילו היו מוגבהות מעט, אמרה לעצמה, היו משתנות פני ההיסטוריה, כמו שנאמר על קלאופטרה, אילו היה אפּה קצר יותר. מעניין איזו היסטוריה תשתנה, הרהרה באירוניה, אם יהיו לי עצמות לחיים גבוהות יותר, האם תוחזר פלסטין? האם ישובו הפליטים? אילו הייתי מלכה, לא הייתי מתייחסת אל עצמי בזלזול שכזה, העירה לעצמה.
טוב, היא לא מלכה. אילו הייתה קלאופטרה אישה רגילה, לא הייתה ההיסטוריה מתעניינת באף שלה. טוב שיש בהיסטוריה מקום גם לאף. ההיסטוריה הייתה משעממת מאוד בלי איזו פרשת אהבה או סיפור בגידה! כשגילמה סופיה לורן את קלאופטרה, הקסימה אותה בלחייה הבולטות לתפארת. ואילו ליז טיילור, למרות יופייה, גילמה את קלאופטרה, לדעת דוניא, כאישה מזרחית הזקוקה לגבר שיגן עליה.
היא הרימה את העיתון מבין פריטי הלבוש הפזורים בחדר והניחה אותו על המדף שמעל לשולחן הכתיבה. הוא המשיך לעורר בה רק כעס, צער וחוסר אונים. לבסוף השליכה אותו כלאחר יד אל פח הזבל והוסיפה ליתר ביטחון: "יא דַאר, מא דַחְ'לֶכּ שַׁר," ילך כל אחד לדרכו בשלום — אות לעקירת הבעיה משורש, כדרכו של אביה ללוות כל מעשה באִמרה עממית.
בדרכה לזרוק את שקית הפסולת אל המְכל שבחוץ עברה בגינה הקטנה שבחזית הבית. קרני השמש עוררו בה מעט שמחה, והיא החליטה שבאה העת להיחלץ מן הגורל שגזרה על עצמה. בכל זאת הוציאה את העיתון מן השקית וקראה שוב את עמוד האסטרולוגיה. ושוב חשה התכווצות בחזה.
העיתון א־שוּרוּק מגיע מדי יום ביומו עם שחר אל פתח הבית. באותו יום ראשון, ולמען הדיוק, יום ראשון השלישי ברציפות, חזר העיתון על אותן המילים בדיוק בהורוסקופ שלה, מזל דגים. דאגתה גברה והעיקה על ליבה. מה קרה לעיתון? מה קרה לעולם? אותה תחזית ללא שינוי שבוע אחר שבוע?
לבסוף חזרה פנימה וצנחה באפיסת כוחות על הספה בחדרה הקטן, למעשה רק חצי חדר ובו גם שולחן קטן עם כוננית ובה ספרים מעטים, מראה על הקיר ותחתיה אצטבה לכמה אביזרי איפור.
פעם הייתה זו המרפסת היחידה של הבית, אבל כשאימהּ החליטה שהגיעה העת שיהיה לבתה חדר משלה, סגרו אותה בקירות. אובדן המרפסת עורר בשעתו כאב רב בלבבות, בעיקר בלב אביה פאיז רשיד, שאף נאנח ואמר שהמרפסת הזאת הייתה נשמת הבית.
באותו יום ראשון שלישי של תחזית זהה במזל שלה לא יכלה דוניא להשתחרר מתחושת הצער והדאגה. מה יש לו למזל המַלְעוּן הזה שהוא לא משתנה?! ואם כבר קבע המזל בפעם השלישית שחייה סובבים "במחול שדים שאין טעם להשלים איתו אלא יש להשתחרר ממנו באחת ולהתרגל לשינוי," הרי ברור בעליל שהיא אינה אלא כלי משחק ביד הגורל.
ואכן, בשבועות שעברו מאז הופיע ההורוסקופ הזה לראשונה, התרחשו סביב דוניא דברים זרים ומוזרים שהביכו אותה. באחד הבקרים העולם עדיין היה שרוי בין חושך לאור בשעה שקמה כדי להכניס את העיתון שנהג המחלק להשליך בשער הבית. היא חצתה את הגינה הקטנה, שבה שתל אביה כמה פרחים סביב עץ הלימון. זו הייתה פינת חן בין ערימות הגרוטאות וגושי הבטון הפזורים ברחוב, והיא הרנינה את העוברים והשבים. אבל כשהגיעה אל קצה הגינה, נבעתה למראה שיח הוורדים הלבנים, שפעם אהבה לקטוף את פרחיו כדי לקשט את שמלתה, והנה הוא עקור משורש.
המעשה הנפשע עורר בה כעס, אך גם חשש, שלא לומר פחד, שמא אין זה אלא אות או אזהרה. כך התקבל העניין בקרב בני הבית וגם אצל השכנים. התעורר חשש שמא יימצא מי שייתן לכך משמעות מעוותת בעידן שבו כל דבר לוּט בערפל והשמועות מתפשטות מהר.
עקירת הוורד, לאחר ההורוסקופ הבלתי משתנה, הייתה רמז שני לאיום הניצב בדרכה. הרמז השלישי הופיע כאשר איבדה שרשרת זהב שלא הסירה מעליה מאז ילדותה, מתנת סבתה ליום הולדתה החמישי שקישטה את צווארה שנים ארוכות.
או אז נכנס בה דיבוק: היא השתכנעה כי יש סוד בחייה. סוד גדול ומפחיד. הרי לא ייתכן שאותו המזל יופיע שלוש פעמים בשלושה ימי ראשון רצופים בלי שיהיה אי־שם איזה כוח על־אנושי שבחר בה למטרה. היא ייגעה את ראשה בערב רב של שאלות עמומות שלא מצאה להן תשובה. עם זאת, הלוא אין היא היחידה מבני המזל הזה, יש בעולם אלפי אלפים שנולדו בו! והאם יכול הגורל לפגוע בכל אותם אנשים רבים מספור? אין ספק כי ברגע זה ממש ניצב עוד מישהו מול התופעה הנוראה הזאת. מה יש בו אפוא בסוד הזה?
הימים עברו על דוניא בין חלום למציאות. בחלומות בהקיץ ראתה המונים מתקבצים, מאות, אולי אלפים, והולכים אל משרדי העיתון א־שוּרוּק, מבקשים לברר את התופעה הזאת, דורשים מן העיתון לפרסם עבורם גורל אחר, מתלוננים על ההונאה, על שנתם שאינה עוד שינה. החלומות האלה בהקיץ ניחמו אותה והעניקו לנפשה המותשת כוח. לעיתים חשבה שתוכל להעמיד פנים שהכול כשורה והגורל יבחר לעצמו מסלול אחר. לעיתים העלתה בדעתה שיש אלפים שאין להם כל עניין בכוכבים ומזלות.
היא ידעה שפעם, בעבר, השתלטו הכוכבים על נפשו של אביה. האם הדבר חוזר על עצמו עכשיו בנפשה שלה? בזמנו עורר פאיז רשיד, אביה המשכיל והידען, את רחמי הבריות. כיצד זה הידרדר מעולם של ידע ותבונה אל עולם של כישוף ואמונות טפלות, תהו. ויותר מכך ריחמו על אימהּ, שניהול ענייני הבית נפל כולו עליה. האם זו סטייה נפשית, והאם היא עוברת בירושה?
נערה שקטה הייתה דוניא והקרינה על כל סובביה נוגה מיוחד. ללא כל כוונה להתבלט בכל חוג שהוא, הייתה לה נוכחות יפה ומיוחדת. היא התעניינה באסטרולוגיה כרבים אחרים וחשבה שהעיסוק הזה מעשיר את חייה מעבר לגבולות המציאות האפורה. חייה, כמו חיי הוריה וחיי משפחתה, היו מסובכים, ואילו הכוכבים והמזלות צפנו בחובם הבטחה להבנה אחרת. ואולם מיום שנתקע ההורוסקופ וחזר על עצמו, השתנו חייה של דוניא. היא הרבתה להישאר בבית, התבודדה, התרחקה ממגע עם אנשים. גם המבט בעיניה השתנה, כאילו אינה עוד בין האנשים שבחברתם היא יושבת.
משהופיע ההורוסקופ המקולל בפעם השנייה, ראתה לנכון לבקש את עצתם של יודעי הנסתר. ולכן, כפי שהתברר בדיעבד, ביקרה אצל לא פחות משלושה חוזים בכוכבים שפעלו באזור מגוריה.
והנה ביום ראשון בבוקר, לאחר שלושה שבועות של תחזית הכוכבים הזהה, נעלמה דוניא. שכונת מגוריה הייתה כמרקחה. היעלמותה זיעזעה את אמות הסיפים בעיירה הצפונית זתוניא. פנו למשטרה, וזו באה לחקור.
"היא יצאה לעבודה כרגיל, כמו כל יום," אמרה סַמַר אימהּ ההמומה מרוב דאגה.
"האם אמרה משהו לפני שיצאה?" שאל הקצין החוקר.
"כרגיל."
"מה זה כרגיל? בעניין הזה שום דבר הוא לא רגיל," אמר הקצין המנוסה, "אנחנו רוצים לדעת הכול. אפילו איך היא נשמה. כל דבר שעשתה. עם מי דיברה בטלפון, איפה ישנה, אנחנו רוצים לבדוק את המיטה שלה. אולי השאירה רמז."
"אולי מישהו חטף אותה?" שאלה האֵם, כולה צער וחרדה.
"אִנשאללה לא," ניסה השוטר להרגיע, אבל בתוקף תפקידו נאלץ לומר גם כי אין לשלול שום אפשרות.
הוא יצא מן הבית כדי לדווח טלפונית לממונים עליו ולתת הוראות לכפופים לו. האם ושאר בני הבית נותרו בסלון מודאגים אף יותר.
בחצר התכנסו בני המשפחה המורחבת ורבים מן השכנים. וגם מחוץ לגדר הסתודדו אנשים במעגלים אחדים ודנו בעניין. איך? מתי? למה? מעגלים של דאגה התפשטו סביב הבית וברחבי השכונה והכפר.
רק עכשיו חשה סַמַר בחסרונו של בעלה. ימים אחדים לפני שנעלמה הבת החליט האב לצאת למסע כדי להביא לציבור את בשורת השירה, שכן, כך טען, עַם בלי שירה כמוהו כגוף שאין בו רוח. למרות הכעס שלה עליו, בשל כך ובשל המרורים שהטעים אותה בדברים מדברים שונים, ברגע הזה דווקא הייתה זקוקה לנוכחותו.
כעבור זמן־מה חזר הקצין ובישר לבני המשפחה ולכל הנוכחים בבית כי המשטרה הכריזה על פתיחת חקירה מיוחדת. "שוּ יַעְני?" למה הכוונה? שאלה האם, שהמינוח המשטרתי לא היה נהיר לה. הקצין לא ענה. המצב המביך חייב אותו להתרכזות מאומצת. הוא היה בן האזור, ובאירוע כזה עוד לא נתקל. אם ברחה דוניא, מדוע לא לקחה איתה את חפציה? ואם נחטפה, חס וחלילה, איך עשו זאת לאור יום בלי שאיש הבחין בכך?
בחדרה לא נותרו שום רמזים שיש בהם כדי לקדם את החקירה: מיטה צנועה, מזרן צנוע עוד יותר, ארון בגדים ובו שמלות אחדות, חולצות ולבנים וכמה תכשירי איפור ובשמים. לאחר ששמע מבני המשפחה שדוניא לא נהגה לשתף אחרים במחשבותיה, שאל הקצין אם ניהלה יומן. "הרבה בנות אוהבות לכתוב יומן, לאן הלכה, לאן באה, מה היא אוהבת, מה לא אוהבת," אמר, "אם יש לה יומן, זה יעזור לנו מאוד."
איש מבני הבית לא ידע. הילדה מסוגרת מאוד, איש לא יכול לפסוק אם יש מחברת כזאת אם לאו. "הניתוח הראשוני של האישיות של דוניא", אמר הקצין בניסיון להפגין את כישוריו בפסיכולוגיה, "דווקא מעיד על כך שהיא נמנית עם כותבות היומנים". והוא הרשה לעצמו להפליג בהסברת המצב הנפשי של דוניא, "ההסתגרות הזאת, בדרך כלל, מאפיינת אישיות רגישה ביותר. היא אוצרת את הרגשות שלה בפנים ומוציאה אותם על הנייר במילים, לעיתים גם בציור." הקצין שאל אם היא מציירת, ולבסוף הבין שאין טעם בשאלות האלה וחדל.
מישהו במשטרה חס על המשפחה ולכן החקירה התנהלה בבית. האֵם נשאלה שוב ושוב על קשריה עם בתה, על תחביביה, אם הבחינה אצלה בהתנהגות חריגה בעת האחרונה. כל בני הבית הדגישו כי דוניא אהובה משום שהיא הבת היחידה בבית וכי היא הקרובה ביותר אל האב מכל הילדים. זה הוביל לשאלה בדבר מקום הימצאו של אביה של דוניא. האֵם נבוכה ולא ידעה מה לומר. משיחות עם אחרים למד הקצין כי האב הוא אדם קצת תלוש, שמרחף בעולם משלו, היום הוא כאן מחר שם. לכן לא איחר להגיע למסקנה שאין לאביה של דוניא כל קשר להיעלמותה.
זקני היישוב זכרו מקרים אחדים של "חטיפה", כלומר של בת שברחה עם בחור שבני משפחתה לא הסכימו שתינשא לו. בכל מפגש חברתי סקרו האנשים את כל מקרי החטיפה שקרו בשלושים השנים האחרונות. את כולם זכרו היטב; הם נמנו עם האירועים הגדולים בתולדות היישוב. "את המקרר הזה קנינו ביום החטיפה של פאטמה," יכלה אישה לומר בבואה להתלונן על כך שהמקרר ישן מאוד.
כבר למחרת הבינו אנשים כי היעלמותה של דוניא היא סיבה לדאגה עמוקה, וייתכן אפילו שמדובר בפשע נורא. לפיכך, ללא פקודה מאיש, התגייסו עשרות בני נוער לפעולות החיפוש. תחילה חיפשו בבתים ובמחסנים, גם באלה שנעשה בהם שימוש וגם בנטושים. אחר כך בחצרות שבין הבתים, ובימים הבאים הוגברו המאמצים ועברו לחפש בשדות הטרשים שבשולי העיירה.
"חייבים להמשיך בחיפושים, וכל צעירי השכונה, אפילו צעירי היישוב כולו, מוכנים למשימה," אמר סאלֶם דַרוויש, בחור בן עשרים וחמש, אדם נלהב לשירות הציבור. וכך, מעצם הכרזתו, היה סאלם דרוויש למרכֵּז פעילות המתנדבים ולחוליה המקשרת בין הציבור למועצה המקומית. הדבר היה לצנינים בעיני ראש המועצה חַסַן שאמי, שכן אותו סאלם דרוויש היה בן המשפחה המתחרה בבחירות המקומיות.
בימים הבאים קיבלו רבים מן התושבים זימונים אל תחנת המשטרה. קצין המשטרה הדגיש כי אין פירוש הדבר בשום אופן שמישהו מן המוזמנים חשוד במעורבות כלשהי. המטרה אינה אלא איסוף מידע שיהיה בו כדי להאיר את נסיבות היעלמותה של דוניא. המשטרה ייחסה לפרשה חשיבות רבה, והוקם צוות חקירה מיוחד. "יש לפרשה משמעות מעבר לעצם ההיעלמות", אמר מפקד התחנה. משהו מסתתר בין הקירות של העיירה הזאת האפופה שתיקה.
וכך נקבצו במסדרון הארוך של התחנה המוזמנים לחקירה או לתשאול, בהגדרה מרוככת משהו של הזימון המביך. היו שם גם חבריה של דוניא לעבודה במפעל החמוצים שבעיירה היהודית הסמוכה.
תחנת המשטרה אינה מקום אהוב בזתוניא, וזאת בלשון המעטה ואף על פי שהבניין נקי, מואר ומסויד לבן. כתחנות משטרה אחרות, היא מעלה זיכרונות מימים עברו של הידוק החבל סביב צוואר הציבור. במקום הזה נעלמו צעירים רבים ימים רבים בלי ידיעה מה עלה בגורלם. מן המקום הזה יצאו השוטרים ואליו שבו, לפעמים לאחר שקיפדו חיי אדם בעיירה הזאת ובעיירות הסמוכות.
בחדר צר, מאחורי שולחן גדול עגום למראה הניצב על רגלי ברזל, ישב החוקר וביקש תחילה מכל נחקר את שמו ואת גילו, את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו בבית ובעבודה. אחר כך שאל על הקשר עם דוניא, מתי ראה אותה לאחרונה וכיצד הכיר אותה.
תשובותיהם של הקרובים אל דוניא וגם של הרחוקים יותר היו דומות. אמרו כי היא מסוגרת ושקטה. בחור מנומס אמר כי יש לה יופי שקט. החוקר תמהּ: "למה הכוונה?" "יופי שקט הוא ההפך מיופי מתגרה", השיב הבחור המנומס. הנחקרים חזרו והדגישו את תמיהתם על כך שברייה מעודנת כדוניא המוכרת להם תעמוד בעין סערה כה גדולה. זה פשוט לא מסתדר עם אישיותה ועם התנהגותה שלה במשך שנים של היכרות.
סאלם דרוויש היה בין הנחקרים. דווקא התלהבותו הרבה להנהיג את המתנדבים עוררה רינונים בעיירה המוכנה לחשוד בבניהָ ועוד יותר מכך בבנותיה. סאלם דרוויש למד מדעי המדינה באוניברסיטה, אך לא עבד בתחום זה. העבודה היחידה שמצא הייתה עם אחיו, קבלן שיפוצים. "אם אתה רוצה לחכות עד שתמצא עבודה בנושא שלמדת, תצטרך לחכות הרבה זמן. מה נראה לך, שמישהו ימנה אותך לשגריר?" אמר האח.
החוקר שאל את סאלם דרוויש מה סוד התעניינותו הנלהבת בחיפוש אחר דוניא. ועוד שאל אם היה פעם קשר בינו ובין הנעדרת. שאלה זו והמילה "סוד" בפי החוקר הרגיזו את סאלם. הוא הבהיר בקוצר רוח כי אין כל קשר אישי בינו ובין דוניא, וכי כל מה שהוא יודע עליה הוא שהיא גרה באותה השכונה. מה שמניע אותו, אמר, הוא תחושת חובה. "תחושת חובה," חזר החוקר על הביטוי בנימה שיכלה להישמע עניינית, אבל יכלה גם להיות ספקנית, כפי שנשמעה באוזניו של סאלם דרוויש. בהמשך החקירה חזר החוקר עוד פעמים מספר על הביטוי "תחושת חובה". ובלי להרים את עיניו מן הניירות שלפניו רשם אי־אלו מילים ואחר כך הביע את דעתו שהפעלתנות היתרה הזאת קצת מוזרה בעיניו וסיכם בערבית מדוברת: "כשזה כל כך הרבה זה לא לשם שמיים."
