מסיבה
הילדים, עדיין בבגדי החג, התקבצו סביב דוכני האוכל והממתקים. אורו הכהה של ערב כמעט סיים למחוק עד בלי זכר צהוב מעוור, שצָבע צהריים חולים עכורים. המבוגרים העבירו בעצלתיים הילוך, מַעבר משומן וכמו אגבי, אך חריף, חד ובר תוכן: בוא הלילה, לכו לישון הקטנים, פנימה הוויסקי הזול, בקבוקי הבירה המפליגים לשום מקום במי הקרח שבאמבטיה עקורה.
צלילי להקת הקאברים החובבנית לא באמת התרוממו ובטח שלא שכנעו, אבל את נֵל הם הזיזו, וגם מי שעין אחת בראשו היה יכול לראות בקלות שהחגיגה הזו כולה חיוורת ונוקשה לעומת החיוך המתוק הקטן שעל פיה, ולעומת הרמזים וההבטחות שבעיניה, בקימורי גופה הנצמדים ומתרחקים, נמתחים ומתהדקים כנגד בד שמלתה הדק, נורים ממנה למרחק בתנועות קטנות ומעגליות, צופנות סוד.
נפלא מהדעת מה מצאה בו, במיכה — מקרר אנושי בעל צוואר רחב, עם עיני יהלומים שלוליתיות, תינוקיות, לא לגמרי שפויות. מיכה כבר לא היה צעיר כשהכיר את נל. אותו מעולם לא ראו רוקד, ולעיתים רחוקות בכלל ראו. הרבה אנשים כאן ממש לא אהב, ואת השאר לא חיבב.
כשאתה מקשיב לשיר שלצליליו היא נעה, אתה תוהה מה נל חושבת ואם בכלל, וכשאתה מבחין במיכה, שגם כשחייך היה מלחיץ, אתה רק מקווה שהוא לא מבחין בך מבחין בה רוקדת, עם עצמה ולעצמה, כמו לא מבחינה בכלום.
גם דוני אחדות, במכנסי צינור שחורים וחולצת טי הדוקה, לא רקד. השירים האלה — הם לא היו מספיק גבוהים לרומם אותו ולא שורטים דיים לגעת בו. מתוך הצל, ממסתורו בעברה החשוך והרחוק של רחבת הדשא, עיניו נעו בעצבנות משעון הסייקו שעל פרק ידו המצולקת אל עזרת הגברים שהתקבעה לה במרחק פסיעה מהאמבטיה, ומשם אל החוגגים והצופים, העומדים והזזים למול המוזיקה שעלתה מהבמה הנמוכה, שלא הייתה שם הבוקר.
לדוני היה עניין להבחין בכל שינוי במצב הדברים. הוא ספר חמש בירות ושלושה צ'ייסרים שמיכה הזרים לתוך גוף הפלדה שלו, בדק את השעון ששאף מקרוב לאחת עשרה, ומדד את הקולות שעלו מעזרת הגברים — קולות רמים, שטוחים, להג גברים מבושמים.
הוא משך באפו והעביר יד גרומה בשערו המשומנן, החום־צהבהב, המשוך לאחור. כתמים צהובים בעיניו התמיד פעורות עוררו חשד שמא בתקופת היעדרו מהיישוב ומהארץ הוא התקדם מעישון כבד של קלים, דבר שעליו ידעו כולם, לשימוש לא קל בכבדים. גופו הצנום, המשיכות התכופות באפו ומבטיו התזזיתיים המחושמלים היו עדי תביעה מהימנים במשפט דמיוני ומהיר זה שהתרחש בראש המתבונן, ופניו הצרות של דוני, הן תמיד אמרו צרות.
הסייקו אומר שעכשיו. מצב השטח מאשר ומאפשר. הוא מותח את גופו הנחשי, מתנער קלות, וכצל מעוקם נע לתוך הלילה.
שיר וחצי קודם לכן גלשה קרן אור לאט דרך רחבת הדשא לעבר הבמה, חתכה דרך החוגגים ומתחת למתחם הדוכנים. כמה צעדים מדופן הבמה סקרה את סביבתה בחטף, פנתה ונעלמה באין רואה.
העלטה פורשת חסותה, שניים גולשים ונבלעים בבטן האדמה. שמלה ומכנסי צינור מופשלים בשתי משיכות חזקות למגע עור בעור, ואז חיכוך ותנועה, חיפוש המקצב ומציאתו במהרה. יד מצולקת מהדקת מטה פלח ישבן שנהבי עגבני וסורר בעוד זה וחציו האחר מהדקים מצידם נרתיק מתוק סביב נציג גופו המשולהב של בעל הצלקת, השוכב מתחת. הנרמז והמובטח והנורה למרחקים מקיימים עכשיו. בתנועות מעגליות אך נמרצות ותכליתיות, בנשיפות מהוסות כגלי עומק הבאים אל חופים חשוקי שפתיים, דוהרים שניים, מהר, קדימה, והיעד פורקן. כמעט גאולה. צעיר וצעירה, וזה היה יפה וטהור לולא מיכה הבעל, על תלולית ממעל, זוג קרניו בבור למרגלותיו, המטיר עליהם גשם קללה צהוב ובאוש, מעלה אד, טיפותיו ניחתות כצרורות על הפנים הצרות ועל שכמות אשתו המתקמרות בעווית כי קרב רגע השיא, ולשתוק דווקא עכשיו, והוא — שש בירות וארבעה צ'ייסרים משחקים ברגשותיו, איברו עוד משורבב וירח דק מעליו, שואג אל החושך השותק: "נל! נל!!!" מנער אותו וממלמל: "איפה את... לעזאזל..."
