בשניות הספורות ששהינו בחוץ, כיסה השלג את שערות ראשינו, ומיהרנו להיכנס לתוך הרכב ולהסתתר מפניו. הערתי לחיים את המנוע והדלקתי את החימום. היא ישבה לצידי ונשפה על כפות ידיה הקפואות, מנסה להפשיר אותן. היא נראתה יפה כל כך כשחייכה אליי ולא יכולתי להפסיק להביט בה, אבל היינו צריכים לצאת לדרכנו.
התחלתי לנסוע, מנסה לראות מבעד לשלג הכבד שרק הלך והתגבר, אך הכביש החלק והדרך החשוכה הקשו על הנהיגה.
ידיי התהדקו סביב ההגה, מנסות להחזיק בו יציב כנגד הרוח שהשתוללה בחוץ וניסתה להסיט אותנו ממסלולנו.
היא הניחה את כף ידה על כתפי, ושרה עם המוזיקה שהתנגנה בחלל הרכב. ידעתי שהילדים שלנו יהיו ברי מזל להירדם בכל לילה לצליל קולה הערב.
עצרתי את הרכב כשהרמזור הפך לאדום והרשיתי לעצמי להעיף לעברה מבט חטוף. היא המשיכה לשיר, שולחת לעברי חיוך זוהר וידעתי שאיתה זה יהיה לנצח. אהיה המאושר באדם כשאתעורר בכל בוקר למשמע קולה ולמראה חיוכה.
"מותק, הרמזור השתנה לירוק," היא הפנתה את תשומת ליבי וחזרתי להביט בכביש מבעד לשלג הלבן, שנערם על השמשה הקדמית וטשטש את הראות.
הרכב החל להתקדם לאיטו לתוך הצומת ומזווית עיני הבחנתי באורות חזקים שסינוורו אותי.
כמו בהילוך איטי ראיתי את הרכב מצמצם את המרחק בינינו ואת האורות מתקרבים עוד ועוד. עיניה היפות נפערו בבהלה וקולה המפוחד פילח את השלווה שעטפה אותי. רציתי למנוע את הבאות ולהגן עליה, להגן עלינו, אך קפאתי. לא יכולתי להניע את איבריי. צווחת אימה התערבבה בעוצמת המכה שהכריעה את עתידנו ומאית שנייה לאחר מכן הכול הפך לשחור.
מאז אותו לילה גורלי העתיד שלנו נמחק, העבר נשאר מאחור ואילו ההווה – הפך לסיוט מתמשך שלא הצלחתי להתעורר ממנו.
התור לעמדת הקפה היחידה בבית החולים, שהייתה פתוחה בשעה מאוחרת שכזו, היה ארוך באופן ביזארי. מי היה מאמין שבאחת־עשרה בלילה, כל כך הרבה אנשים ערים. חלקם היו שייכים לצוות הרפואי וחלקם מבקרים שנזקקו לזריקת התעוררות.
"אני לא מאמינה שבשעה כזו יש כאן תור ארוך כל כך, הקפה שלהם לא כזה טוב," מיה רטנה בעודה מתופפת בכף רגלה בחוסר סבלנות מובהק.
"ספרי לי על זה, אני חייבת להתעורר," עניתי בייאוש והרגשתי כיצד העייפות משתלטת עוד ועוד על גופי. הצצתי בשעון שנח על פרק כף ידי בפעם המי יודע כמה. הייתי צריכה לחזור ולבדוק מטופל שיצא מניתוח שבו השתתפתי לפני שעות ספורות, אך לפני כן הייתי זקוקה למנת קפה וחטיף שוקולדי כלשהו שיחזירו לי מעט אנרגיה.
ד"ר ויליאמס, שהייתה המנתחת הראשית בניתוח הזה, כבר חזרה לביתה והשאירה אותי אחראית על המטופל. "כשאגיע מחר, כדאי לך מאוד שהמוניטור יראה שהמטופל עדיין חי," אמרה לי לפני שהיא הלכה.
אחרי דקות ארוכות התור סוף־סוף התקדם והגיע תורי, אך לפני שהספקתי לומר לבריסטה את הזמנתי, הביפר שלי החל לצפצף, מהדהד בין קירות המסדרון. "לעזאזל, המטופל בדום לב," אמרתי למיה והתחלתי לרוץ לעבר המחלקה.
כשהגעתי לחדרו של המטופל הצוות כבר החל בתהליך ההחייאה. ליבי דהר בעוצמה רבה, ספק מהריצה ספק מהאדרנלין שהציף את גופי. זיעה בצבצה על מצחי בזמן שניסיתי להחזיר לחיים את האדם ששכב על המיטה, ולגרום למוניטור להראות סימן לדופק.
לא יכולתי שלא להריץ במוחי את הסיבות לכך שליבו הפסיק לפעום. ניתוח המעקפים שבו השתתפתי יותר מפעם כלל סיכונים, כמו בכל ניתוח, אך הייתי בטוחה שהניתוח הצליח וכי המטופל יכול לשכוח מצרותיו. כמה טעיתי.
בזמן שהנחתי את הכפות על בית החזה שלו, נזכרתי כיצד הסברתי בביטחון למטופל ולאשתו על מהלך הניתוח. הייתי בטוחה כל כך שזה יהיה מקרה קל, ושלאחר הניתוח המטופל יחזור לשגרת חייו ויזכה לעוד שנים בין החיים.
לאחר ניסיונות רבים להחיות את המטופל, ומשלא הופיע קצב לב וסימני החיים נדמו לחלוטין, הבנתי שכבר אין תקווה. עצמתי את עיניי בחוזקה לרגע וכשפקחתי אותן, הכרזתי על שעת המוות. כאב לי לומר את המילים האלו וחשתי כיצד משהו נשבר בתוכי.
"ד"ר הארט, עשית כל מה שיכולת," אחות המחלקה פנתה אליי ומבטה שידר אהדה. למה לא הרגשתי כך? לקחתי נשימה עמוקה והרגשתי כיצד האדרנלין נוטש את גופי לחלוטין והעייפות לוקחת את מקומו.
עצב תפס את מקומו בליבי כשחשבתי על כך שאצטרך לבשר לגברת שיין את הבשורה המצערת. לאחר שהמטופל, מר שיין, יצא מחדר הניתוח ועבר לחדרו, גב' שיין חזרה לביתם כדי שתוכל להתרענן ולהחליף את בגדיה. היא רצתה לישון לצידו למשך הלילה.
המקצוע שלי כלל עבודה עם אנשים שונים. בבית הספר לרפואה נותנים לך את הידע ומלמדים אותך להיות מקצועי. מה שהם לא מלמדים הוא, איך לא להיקשר למטופלים. הם מזהירים אותך מכך, אך לא מלמדים כיצד לנתק את הצד הרגשי שקיים בנו.
תמיד השתדלתי לשמור על מרחק בטוח מהמטופלים. הייתי אדיבה, נחמדה אפילו, אבל תמיד שמתי מחסום בלתי נראה בינינו. במיוחד מאז אירוע ספציפי שנחרט בליבי, בו איבדנו תינוקת עקב תאונת דרכים.
כשהכרתי לראשונה את מר שיין, השתדלתי לשמור ממנו מרחק כמו מהשאר. הוא הגיע כמה פעמים לבדיקות טרום־ניתוח בליווי אשתו, ותמיד חייך אל הצוות. הוא דאג להביא לנו מתנות קטנות ופיזר חיוכים במחלקה. לבדיקה האחרונה הוא הגיע לבדו ובסיומה ביקש ממני לחכות עימו עד אשר תגיע אשתו לאסוף אותו. צד אחד בי רצה לסרב לו, הרי לא היה זה מקובל שאשב לחכות איתו, אבל באותו רגע הוא נראה פגיע וגרם לליבי לצאת אליו והסכמתי. הוא החל לשאול אותי שאלות על עבודתי ועל משפחתי ועניתי קצרות.
"את תמיד רצינית כל כך כשאת בעבודה?"
השאלה שלו תפסה אותי לא מוכנה. "כמובן, אני צריכה להשאיר רושם חיובי על המטופלים."
"לא יזיק לך לחייך קצת." הוא קרץ לי ולא יכולתי שלא לחייך אליו.
"את רואה? זה לא היה נורא כל כך, נכון?"
הנהנתי לעברו והחיוך שנמרח על שפתיי החל להתפוגג.
"לכם הדור הצעיר, כבר אין כוח למבוגרים כמונו. אבל אתם שוכחים שיום אחד גם אתם תגיעו למצב הזה שבו תרצו לדבר עם הצעירים אך הם יתעלמו מכם," אמר בנזיפה קלה אך החיוך לא מש מפניו המקומטות.
הסמקתי. הוא צדק. יכולתי לתרץ זאת בכך שאני מנסה להיות מקצועית אבל האמת היא שהעולם אכן היה שייך לצעירים ומי שנשאר מאחור היו המבוגרים שבחברה.
שתקנו במשך מה שנראה כדקות ארוכות עד ששוב הוא פצה את פיו, "את חושבת שיש לי סיבה לדאוג?"
"למה אתה מתכוון?" לרגע אחד באמת הייתי מבולבלת.
"הניתוח. את חושבת שיש לי סיבה לדאוג?" שאל שוב. "בבקשה אל תשקרי לי. לאשתי ולי אין ילדים ואם אלך מן העולם הזה, היא תישאר בודדה. אני לא יכול לעזוב עדיין בלי שאדע שיש מי שידאג לה. אנחנו נשואים חמישים שנה ולא נפרדנו מאז יום חתונתנו. אפילו לא ללילה אחד." קולו רעד לרגע והוא כחכח בגרונו. "אני אוהב אותה יותר מהכול. היא כל מה שיש לי ואני כל מה שנותר לה בעולם הזה. הייתי רוצה שיהיו לנו עוד כמה שנים יחד. אני לא חמדן," הוא עטה את חיוכו שוב והביט בי במבט מבויש ששיווה לו מראה צעיר יותר משנותיו הרבות, "כל שאני מבקש הוא עוד קצת זמן ליצור עוד חוויות וזיכרונות."
ליבי רטט בקרבי ותחושת חמימות התפשטה בחזי. מילותיו הצליחו לרגש אותי ולהסיר את המחסום הבלתי נראה שעמד בינינו. הנחתי את ידי על ידו חרושת הקמטים במחווה שלא הייתה אופיינית ולחצתי אותה קלות. עורו היה רך ודקיק מה שהעצים את המראה הפגיע שלו.
"אני חושבת שאתה בידיים טובות, מר שיין."
"אלברט. תקראי לי אלברט."
"אלברט, אני אלי." לחצנו ידיים כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה שנפגשנו.
"אלברט, ד''ר ויליאמס היא מנתחת מעולה ואם כבר לעבור ניתוח, אז רק תחת ידיה המיומנות." קיוויתי שמילותיי משרות בו ביטחון. באמת חשבתי כך. שאפתי להיות כמוה. היו לה ידע וניסיון שעוררו בי השראה.
"אלי, האם את תהיי שם? איתי בחדר?"
"אהיה שם," אישרתי לו.
"בסדר." הוא טפח בידו השנייה על ידינו השלובות והנהן לעצמו. "אם את תהיי שם אני יודע שאצא מזה."
הוא ניתק את ידיו מידי ופשפש בכיסו. תהיתי אחר מה הוא מחפש. הוא שלף סוכריה עטופה בנייר זהוב והגיש לי. לקחתי אותה ממנו בחיוך, פתחתי את העטיפה, והכנסתי לפי, מתענגת על טעמה החמאתי והמתוק.
את שאר זמן ההמתנה העברנו בשתיקה נעימה וכשאשתו של מר שיין הגיעה, נפרדנו ללא מילים.
ללא התראה מוקדמת, גב' שיין הופיעה בפתח הדלת. התיק שהחזיקה נשמט מידה. "מה קרה? אוי לא!" פניה החווירו ונראו מיוסרות. "מה אתם עושים?! אל תפסיקו! קדימה, תמשיכו להחיות!" היא ניגשה אליי, אחזה בכתפיי והחלה לנער אותי. "תמשיכי! אסור לך לתת לו למות." קפאתי במקומי ולשוני חשה כבדה בתוך פי.
"אני מצטערת," מלמלתי והבטתי בעיניה הקרועות ובמבטה המתקשה להאמין.
היא הורידה את ידיה מכתפיי וכיסתה את פיה. יבבה נמלטה מגרונה.
נשכתי את שפתיי והתאפקתי לא לבכות יחד איתה. גב' שיין התקרבה למיטת בעלה ורכנה מעליו. ידה נשלחה אל פניו והחלה ללטף אותן ולבקש ממנו בתחינה שיתעורר למענה, שהזמן שהיה להם עד כה לא הספיק עבורה ושיש להם עוד הרבה יעדים וחלומות להגשים יחד. ידעתי לבטח שהתמונה הזאת עוד תרדוף אותי בלילות הבאים.
קולות הבכי של גב' שיין ליוו אותי כשיצאתי מהחדר. הייתי צריכה פרטיות והמקום היחידי שבו יכולתי להיות לבדי כדי לסדר את מחשבותיי היה חדר המדרגות. הרצתי במוחי את מהלך הניתוח וניסיתי לשחזר היכן נעשתה טעות. הדלת לחדר המדרגות נפתחה וגם בלי להרים את ראשי ידעתי מי נכנס. מיה התיישבה לידי כשעל פניה מבט מעודד. היא הכירה את כל מקומות המסתור שלי, ממנה לא יכולתי להתחבא.
מיה ואני הכרנו ביום הראשון של התיכון ומהרגע שבו המורה הושיבה אותנו זו לצד זו, אנחנו בלתי נפרדות. היינו שונות מאוד אך השלמנו זו את זו. אני הייתי השקטה, זו שלא אוהבת לצאת למקומות רועשים ולא לוקחת סיכונים, ומיה הייתה אנרגטית יותר ואהבה לטרוף את החיים. היא לא חששה לקחת סיכונים.
"זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, את יודעת," היא ניסתה לנחם אותי אבל שתינו ידענו שאלו רק מילים שלא באמת מנחמות. תמיד נרגיש אשמים ושיכולנו לעשות יותר כשבעצם עשינו כל מה שיכולנו.
"הרגתי אותו." קולי היה חנוק ועיניי שוב התמלאו בדמעות שטשטשו את ראייתי, אך גם הפעם לא נתתי להן לחמוק החוצה.
"לא הרגת אותו, עשית הכול כמו שצריך, הייתי איתך בניתוח. חוץ מזה שדוקטור ויליאמס היא הרופאה האחראית על המקרה שלו." עיניה בחנו אותי בדאגה אמיתית.
"זה לא משנה, אני הייתי אחראית עליו כשהיא יצאה מבית החולים," נאנחתי.
"אלי, את לא יכולה להאשים את עצמך בכל פעם שמטופל מת, לא כל מקרה הוא תחת שליטתנו. מאז המקרה שהיה לך לפני כמה שנים, לא חזרת לעצמך לגמרי. שלא תחשבי שלא שמתי לב שהתרחקת גם ממני. את כבר לא רוצה לצאת לבלות, הסתגרת בתוך עצמך. אנחנו עדיין חברות כי אני לא מוכנה לוותר עלייך."
מיה צדקה, השתניתי ולא במובן הטוב. העבודה השפיעה עליי אף על פי שניסיתי למנוע זאת.
"אולי תבקשי לסיים את המשמרת מוקדם יותר?" היא הציעה.
"לא, אני אהיה בסדר. אני לא יכולה לברוח מבית החולים בכל פעם שמטופל נפטר." קמתי ממקומי, לחצתי קלות את כתפה של מיה ויצאתי החוצה להתמודד עם ההשלכות.
הייתי צריכה להתאפס על עצמי ומהר. היה אסור לי להתפרק בזמן העבודה או להראות חולשה. היו לי עוד מטופלים שצריכים לראות רופאה בטוחה בעצמה, אחרת לא יסכימו שאנתח אותם. חשתי מתוסכלת מהעובדה שעליי להמשיך בחיי ובעבודתי כרגיל, כאילו לא קרה דבר. כאילו אף אחד לא מת לפני רגע. דמותה של גב' שיין המתאבלת מעל גופתו של בעלה הופיעה לנגד עיניי, ללא שליטה, בכל פעם שניגשתי למטופל אחר.
אמרו לי לא פעם שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהעבודה הזאת. אמרו לי שעם הזמן מסתגלים אליו והוא הופך לבן לוויה, אך לא רציתי להתרגל לנוכחותו ולא רציתי לפתח אדישות שרופאים בכירים ממני כבר פיתחו. אך עם זאת, היה בלתי נמנע להישאב אל תוך חור שחור של רגשות אשמה.
הייתי זקוקה לנחמה וחיפשתי אותה אצל לוקאס, בן הזוג שלי בשלוש השנים האחרונות. לעיתים קרובות קינאתי ביכולת שלו להתנתק מהמטופלים ומהמקרים הקשים ולהמשיך כרגיל. המוות עבורו היה חלק מהעבודה ולא יותר.
חיפשתי את לוקאס ברחבי המחלקה, אך לא מצאתי. גם לנייד שלו הוא לא ענה. תיארתי לעצמי שאולי הוא ישן בחדר המנוחה של הרופאים – הייתה זו שעת לילה מאוחרת, אחרי הכול.
פתחתי למחצה את הדלת לחדר המנוחה והצצתי פנימה. החדר היה חשוך למעט אור הירח שהאיר קלות את החדר ואפשר לי להבחין בחפצים. קולות של גניחות ואנחות עלו מאחת המיטות ונסוגותי לאחור בבושה עד שאוזניי שמעו קול מוכר לוחש. קפאתי במקומי, פניי פנו לעבר הקול המוכר וצמצמתי את עיניי על מנת לחדד את ראייתי. פתחתי את הדלת לרווחה ונכנסתי לתוך החדר. אור המסדרון חדר פנימה והתמונה שנגלתה לעיניי גרמה לליבי לדהור ולקצב נשימותיי להאיץ.
לוקאס גהר מעל אישה שאותה לא זיהיתי, כשהיא גונחת בעונג תחתיו. הוא נישק אותה בלהט והיא העבירה את ידיה על גבו, מעודדת אותו להגביר את הקצב והוא נענה לה, לוחש שוב ושוב את שמה. כמו מזוכיסטית נשארתי לעמוד במקומי, עיניי פעורות ולסתי שמוטה.
ידיו, שרק אתמול נגעו בי כעת ליטפו את קימוריה. פיו, שלחש אתמול את שמי, כעת לחש את שמה. שפתיו, שנישקו את שפתיי, כעת נישקו את צווארה ואת שפתיה. תחושת גועל הציפה אותי כשחשבתי על כך שבוודאי זו אינה הפעם הראשונה שלוקאס שוכב עם אחרות.
תחושת ההלם והגועל התחלפו בכעס ובזעם ופניי התלהטו. ידי נשלחה אל מתג התאורה ואור לבן הציף את החדר, גורם ללוקאס ולבחורה ששכבה תחתיו להתכסות בחיפזון ולהביט לכיווני. הכעס במבטו של לוקאס, כשחשב שהפריעו להם, השתנה במהירות לבהלה.
"אלי, זה לא מה שאת חושבת שזה." הוא מיהר להתנתק ממנה וניסה לעמוד ולכסות את עצמו בו זמנית. פניו נראו מבוהלות כמו ילד שנתפס בשעת גנבה. הוא באמת אמר הרגע את המילים האלו? כמה טיפשה הוא חושב שאני? העלבון צרב את גרוני ותחושת הבגידה עטפה אותי כמו שמיכה עשויה ממחטים.
"אתה לא חושב שזה משפט נדוש?!" צעקתי לעברו, הבחורה שלצידו הביטה בי בעיניים חוששות. כעת, כשהחדר היה מואר, זיהיתי אותה כאחות חדר ניתוח. "אתם עירומים! ביחד!" המשכתי לירות לעברו, "הזין שלך היה בתוכה! איך זה לא מה שאני חושבת שזה?"
"אלי, אם רק תיתני לי להסביר–" הוא פסע צעד לעברי אך התרחקתי ממנו במהירות. לא רציתי שהידיים שלו יגעו בי, אפילו לא פעם אחת. לא האמנתי שמי שהיה החבר הכי טוב שלי, בגד בי באופן שפל שכזה. דמעות זעם ובגידה עלו בעיניי וניגבתי אותן מהר בשרוולי.
"אנחנו גמרנו, לוקאס!" קטעתי את דבריו. הסתובבתי על עקביי ויצאתי מהחדר, טורקת את הדלת בכוח. צעדתי במהירות במסדרון כשמבטי נעוץ ברצפה. לא רציתי להביט בעיניים הסקרניות והמרחמות שננעצו בי והיו עדות לסצנה.
לוקאס ואני הפכנו לזוג לפני שלוש שנים והסתרנו זאת מההורים מטעמי נוחות. אם ההורים שלנו היו יודעים על הזוגיות שנוצרה בינינו, הם היו יותר ממאושרים, אבל לא רצינו שיילחצו עלינו להתמסד. שמירת הקשר שלנו בסוד הייתה מלהיבה בהתחלה וגרמה לנו להשתוקק זה לזה, והיה נראה לי הגיוני שעם הזמן זה ידעך. לשנינו הייתה עבודה תובענית ושנינו השתנינו במהלך השנים, אך תמיד חשבתי שאנחנו צוות.
מיה שמעה על מה שאירע ומיהרה לחפש אותי, בידה היו כוס קפה ושוקולד. היא חיבקה אותי בחוזקה ואמרה לי שהכול יהיה בסדר. השמועות עשו להם כנפיים במסדרונות המחלקה ולא היה איש צוות אחד שלא ידע על מה שלוקאס עשה לי. קיללתי אותו בליבי על שהביך אותי באופן שכזה.
בתום המשמרת, כל שרציתי היה לפשוט את בגדיי, להרגיש את זרם המים החמים על עורי, לאכול גלידת שוקולד ששמרתי במקפיא לשעת חירום ולשכוח שהיום הזה קרה. לוקאס חיפש אותי כמה וכמה פעמים אך הצלחתי להתחמק ממנו. הדבר האחרון שרציתי היה להתעמת איתו שוב אחרי המשמרת הנוראית. פתחתי את הדלת לדירה והשקט הרועם קיבל את פניי בברכה. תחושת בדידות עטפה אותי. לא היה מי שינחם ויאמר לי שהכול בסדר, שיחבק וישכיח לרגע את שקרה.
לא הצלחתי להרגיש בחום המים על עורי. בתוכי שרר קור. כאן אף אחד לא ראה אותי ויכולתי לשחרר את הדמעות שעצרתי וחיכו לצאת כל הזמן הזה. כאבתי את כאב המטופל שנפטר, את כאבה של אשתו שעכשיו צריכה לאסוף את השברים ולהמשיך את חייה, ואת כאבי שלי. כאב הבגידה.
רציתי להתקשר לאימי, לעיתים הספיק לי לשמוע את קולה כדי להירגע אבל החלטתי לוותר. לא רציתי לדבר על מה שהיה ואימי, בעזרת כישרון החקירות שלה, ידעה לחלוב ממני מידע. יותר מכך, הייתי בטוחה שברגע שאשמע את קולה אפרוץ בבכי. היינו קרובות מאוד זו לזו, היא הייתה האדם הראשון שאליו פניתי בשעת צרה, אבל הפעם הייתה זו צרה מסוג אחר. מהסוג ששואב אותך ואוכל אותך מבפנים ולא רציתי שתדע שזה מה שאני עוברת. ידעתי שזה ישבור את ליבה.
אימי פעם אמרה לי שאופי של אדם מתעצב לפי חוויות ואירועים שהוא חווה ועובר במהלך שנות חייו. אנחנו מי שאנחנו בזכות הקלפים שחולקו לנו ובאופן שבו השתמשנו בהם. היא תמיד לימדה אותי לא לשפוט אנשים כי אנו לא יודעים מה הם עברו או עוברים בחייהם.
הייתי נערה רגילה ונורמטיבית, שחיה עם שני הוריה ואחותה הגדולה בבית יפה ולא היה חסר לנו כלום. לא הייתי פופולרית כמו מיה, העדפתי את חברת הספרים על פני חברת אנשים. לא הייתי מתבודדת, פשוט נהניתי לקרוא וללמוד יותר מכל דבר אחר. אבל היא דאגה שלא אהיה לבדי ואהיה מוזמנת לכל האירועים החשובים באמת. היא הצליחה להוציא אותי מהקונכייה שבה חייתי למרות החיים הלא פשוטים שעברו עליה. תהיתי רבות איך היא יכולה להיות אדם שמח ומאמין לאחר שמי שהיה אמור להיות זה שישמור עליה וידאג לה – עזב אותה.
כשהוריי שמעו שבחרתי ללכת בדרכו של אבי וללמוד רפואה הם שמחו, אך השמחה הייתה מעורבת בחשש. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, מבקרת את אבי בבית החולים שבו עבד משמרות רבות, מתהלכת במחלקה בגאווה ובוחנת אותו מהצד כשדיבר עם אנשי צוות או עם מטופלים. הוא היה כמו אלוהים עבורי. היה לו את הכוח לרפא אנשים. הייתי ילדה קטנה שהאמינה שלאביה יש כוחות קסם בשתי ידיו והוא כל־יכול.
מעולם לא הבנתי מדוע השמחה שלו לא הייתה שלמה עד אותו רגע שאיבדתי את התמימות שלי. איבדתי אותה הרבה לפני, אבל הייתה זו תמימות מסוג אחר. כעת היה לי דם על הידיים. האשמה רבצה על כתפיי בכל זמן נתון ולא הרפתה. היא תמיד הייתה שם, מחכה לי בשעות ההצלחה ושמחה לאיד ברגעי השפל.
הגוף הקטן והדומם שנח על שולחן הטיפולים, שינה אותי בן רגע. הייתי בטוחה שליבי לא יעמוד בזה, אז סגרתי אותו מעט ודאגתי שהוא לא יעבור כאב נוסף שכזה.
הייתי מצוותת לד"ר ליה גולדברג, נאונטולוגית ומומחית לכירורגיית ילדים שהוזעקה עקב תאונת דרכים. הנפגעים היו גבר בשנות העשרים המאוחרות ואישה צעירה, בשבוע העשרים ושלוש להריונה. ד"ר גולדברג ואני הוזעקנו לחדר הניתוח לאחר שהמטופלת עברה ניתוח חירום עקב דימום פנימי.
בעוד שחלק מהצוות ניסה להציל את האם שאיבדה הרבה דם, אני הייתי חלק מצוות מצומצם שביצע החייאה בתינוקת. התינוקת נולדה כחולה וללא נשימה, ולאחר ניסיונות החייאה מרובים ושימוש בכל האמצעים, ד"ר גולדברג הכריזה כי כבר עשינו הכול וקבעה את שעת המוות. אף על פי שהסיכוי של יילוד לשרוד בשבוע העשרים ושלוש הוא אפסי, עמדתי המומה ולא האמנתי שהיא מוותרת. היה לי קשה לקבל את העובדה שלא נותר מה לעשות. חשבתי על המטופלת; היא תתעורר ותגלה שאיבדה את ילדתה. המחשבה על הבשורה המרה גרמה לי לבחילה.
התינוקת שכבה על שולחן הטיפולים חסרת חיים. המראה של האדם הקטן הזה שלא ידע שעה אחת בחייו, שבר את ליבי והפך את עולמי. ידיה ורגליה הקטנות היו שמוטות לצדדים ועיניה עצומות. תהיתי לרגע מה היה צבע עיניה. חשבתי על ההורים שלא יזכו להחזיק בה וללחוש לה מילות אהבה. במקום לצאת מבית החולים כמשפחה שלמה, הם יצאו מכאן בידיים ריקות ועם צלקות מהסוג שלא נרפא לעולם.
"את צריכה לנסות שוב, ד"ר גולדברג," אמרתי בקול רועד. לא רציתי להאמין שזהו זה. שזה הסוף שמגיע ליצור חסר האונים הזה.
"ד"ר הארט, עשינו כל מה שאפשר," ד''ר גולדברג אמרה בקול מאופק. איך היא הצליחה לשמור על קור רוח בסיטואציה הזאת? אני בבירור עמדתי להתפרק.
"אבל אולי–" ניסיתי שוב, לא הייתי מוכנה בעצמי לבשורה.
"ד"ר הארט, אני מציעה שתתאפסי על עצמך," היא קטעה אותי בקול תקיף. לאחר מכן היא לקחה נשימה עמוקה כדי להרגיע את עצמה לפני שענתה לי, "עשינו כל מה שיכולנו, ניסינו להציל אותה בכל האמצעים שהיו לרשותנו ללא הצלחה. עכשיו, לכי לשטוף את הפנים ולהתרענן. אני אספר למשפחה," היא אמרה בשקט. הבטתי פעם אחרונה בגוף הדומם והרגשתי שליבי מתכווץ ושאין לי אוויר לנשום. ההבנה שהעולם יכול להיות מקום אכזר ושלמילה 'הוגן' כבר אין כל משמעות נחתה עליי ללא הכנה מוקדמת. מיהרתי לצאת החוצה, אל האוויר. לאחר מכן לא זכרתי מה עוד היה במהלך המשמרת, הכל היה מעומעם וכלום לא היה חשוב.
הזיכרון ששב אליי הכאיב לי והתיש אותי. נכנסתי למיטה וחיכיתי לשינה שתגיע, בתקווה שתהיה נטולת חלומות, או במקרה שלי – סיוטים.
השעון המעורר שבנייד שלי, צלצל בשעה שתיים־עשרה בצהריים והעיר אותי משינה טרופה. חלמתי על מר שיין, אלברט. בחלום הוא ביקש שוב ושוב שאציל אותו אך אני רק עמדתי שם, קפואה, ולא יכולתי לזוז או לדבר. דמותו התחננה בפניי שאבטיח לו שהכול יהיה בסדר ושהוא יתעורר וישוב במהרה לצד אישתו.
גררתי את עצמי אל המקלחת ושטפתי את גופי בתקווה שהמים יעוררו אותי. תורנות הלילה הארורה לקחה ממני את השינה ולמשמרת הבוקר הבאה קמתי עם עיניים אדומות וטרוטות. אתמול התעלמתי מההודעות והשיחות של לוקאס ושל מיה. ידעתי שאני מסתגרת בתוך עצמי אבל האשמה הכבידה עליי, שאבה אותי לצד אפל שכבר הייתי בו פעם, אך הפעם הוא התעצם.
לאחר שסיימתי להתארגן, יצאתי מהדירה אל בית החולים, שהיה במרחק הליכה של רבע שעה ממקום מגוריי. כשידעתי שאתמחה בבית החולים הזה, חיפשתי דירה בשכונת סאות' אנד כדי שאהיה קרובה למקום העבודה למקרה שיזעיקו אותי. לבסוף מצאתי דירת שלושה חדרים, קטנה ומקסימה, ברחוב נורת'המפטון. המראה של הבניינים האדומים והעצים הרבים שעיטרו את הרחובות, הקסים אותי. בכל פעם שהייתי בביתי ושמעתי סירנה של אמבולנס ברקע, ליבי החל לדהור בהתרגשות. הייתי תוהה איזה מקרה הגיע לחדר המיון.
הצטרפתי לסבב הרופאים ועברנו בין המטופלים אשר מועמדים לניתוח. הייתי מצוותת לד''ר ויליאמס שניתחה בשניים מן המקרים – החלפת מסתם בניתוח זעיר־פולשני בגבר כבן חמישים – ותיקון המחיצה בין שני חדרי הלב בבחורה צעירה בת שש־עשרה. בכל אותו זמן הצגתי את המקרים ללא יצירת קשר עין עם המטופלים וניכר כי ד''ר ויליאמס שמה לב לכך, אך לא אמרה דבר. טרם שוחחנו על המקרה של מר שיין וקבענו פגישה לאחר שני הניתוחים.
מיה לא הייתה היום בבית החולים, היא התקשרה אליי כמה פעמים אתמול ולא חזרתי אליה. חששתי שהיא תבוא לדירה לחפש אותי אך זה לא קרה. קיוויתי שלא פגעתי ברגשותיה אך הייתי זקוקה להיות לבד ולסדר את מחשבותיי ואת רגשותיי.
בזמן שהחלפתי למדי חדר ניתוח הרגשתי את הלחץ נבנה. הפעם הלחץ לא היה קשור להתרגשות בלקחת חלק בניתוח, אלא לחשש ממוות נוסף. כפות ידיי הזיעו וניגבתי אותן על גבי מכנסיי. לקחתי נשימה עמוקה והלכתי לעבר הכיורים. עטיתי על פניי את המסכה ואת כובע הניתוח, והתחלתי את הליך החיטוי. שפשפתי את כפות ידיי ואת זרועותיי בסבון המחטא דקות ארוכות, חוזרת על מהלך הניתוח בראשי.
"ד''ר הארט, אני חושבת שהידיים שלך לא יהיו נקיות יותר מזה," ד''ר ויליאמס העירה אותי ממחשבותיי.
מיהרתי לסיים ואחת האחיות עטפה אותי בחלוק סטרילי ובכפפות על ידיי הנקיות. רעש של כלי מתכת שנפל על הרצפה הקפיץ אותי ומבטי פנה למקור הרעש. אחות חדר הניתוח הביטה בי בעיניים גדולות ופעורות ואז התכופפה כדי להרים את הכלים שנפלו מהמגש, תוך שהיא ממלמלת התנצלות וממהרת להחליף את הכלים באחרים סטריליים.
הרגשתי כיצד גופי מתקשח כשזיהיתי את העיניים האלו. העיניים שהביטו בי בתדהמה ברגע שהדלקתי את האור בחדר ההוא. אותן עיניים שהביטו בלוקאס בעודו חודר אליה. העיניים שהביטו בי לאחר מכן, כשתפסתי אותם על חם.
אף על פי שהחדר היה קריר, התחלתי להזיע ופניי סמקו. מהר הסתי את מבטי וניסיתי לנער את התמונות של לוקאס ושלה שרצו לנגד עיניי.
כשהמטופל הורדם והונשם ד''ר ויליאמס החלה להנחות אותי כיצד לבצע את ההליך בעזרת המכונה שאפשרה פלישה זעירה לבית החזה.
"ד''ר הארט, סובבי מעט את ידך, לצד השני, בזווית של עשרים מעלות, לא ככה." ניסיתי לדייק ולפעול על פי הוראות שלה, אך ראשי לא היה מרוכז ועיניי פזלו לעיתים תכופות מדי לעבר האחות.
"ד''ר הארט, שימי לב לכלי הדם. זהירות," ד''ר ויליאמס הרימה את קולה.
"ד''ר הארט, את לא מרוכזת. זוזי בבקשה ותני לי להמשיך." היא דחקה אותי הצידה ולקחה פיקוד על הניתוח. "אני לא מבינה היכן הראש שלך נמצא הרגע, אך הוא בוודאות לא בחדר הניתוח ואת בטוח לא חושבת על האיש ששוכב כאן ושם את חייו בידינו."
"זה לא יחזור שנית," אמרתי בהחלטיות מזויפת. אסור היה לי לתת לדבר להפריע לי ברגעים קריטיים כאלה. היא צדקה, האיש ששכב כאן ומשפחתו סומכים עלינו שהוא יצא בחיים מן הניתוח. "אני כאן, אני מאה אחוז כאן," אמרתי שוב.
"לא. אני חושבת שיותר טוב שתסיימי כאן ותחכי לי ליד המשרד. אגיע כשאסיים כאן. תקראי לד''ר ריד שיבוא להחליף אותך." היא הסיטה את מבטה לרגע מהמסך ונתנה בי מבט נוקב ואז חזרה אליו, "מיותר לציין שלא תנתחי היום כלל."
לא רק שהיא סילקה אותי מחדר הניתוח, היא גם ביקשה שלוקאס יחליף אותי! רציתי למחות ולהגיד לה שאין סיכוי שאני מוותרת על ההשתתפות בניתוח הזה ובניתוח הבא אחריו, במיוחד לא להסכים לכך שלוקאס יחליף אותי, אבל זה רק היה מחמיר את מצבי. הנהנתי, לחצתי על מתג פתיחת הדלת ויצאתי. הורדתי את המסכה מעל פניי, פשטתי את החלוק ואת הכפפות מעל גופי וזרקתי אותם לתוך הפח. הוצאתי את הנייד שלי וסימסתי לאדם האחרון שרציתי לראות או לדבר עימו. מהר מאוד לבשתי בחזרה את מדי בית החולים ויצאתי החוצה, מתנגשת בחזה מוכר. לוקאס. ניכר כי הוא רץ לכאן לאחר שסימסתי לו. לקחתי צעד לאחור, מנסה שלא ליפול מעוצמת ההתנגשות.
"אלי, אני–" הוא החל לומר וידו נשלחה אל פניי, אך קטעתי אותו וצעדתי עוד צעד לאחור, לא מאפשרת לו לגעת בי. לא רציתי לשמוע את שהיה לו לומר. רציתי לברוח מכאן מהר ככל האפשר. לא רק שהוא בגד בי, עכשיו הוא גם גרם לי להתרשל בעבודתי. עיניו שידרו כי הוא מצטער או שהעמיד פנים. מי יודע כמה פעמים הוא שיקר לי בזמן שהיינו יחד. העמיד פני אכפתי ומתחשב.
"לוקאס, אני לא רוצה להקשיב לך. ד''ר ויליאמס מחכה לך בחדר הניתוח ואני צריכה ללכת." עקפתי אותו והתרחקתי ממנו במהירות, יודעת שהוא לא יעקוב אחריי כשיש לו ניתוח להגיע אליו.
ישבתי מחוץ לדלת משרדה של ד''ר ויליאמס וחיכיתי לשיחה עימה, בעודי כוססת ציפורניים. הלקיתי את עצמי על התפקוד הלקוי שלי. לא הייתי צריכה לתת לאחות חדר הניתוח להסיח את דעתי. לא הייתי צריכה לתת ללוקאס להיכנס לראשי. הייתי צריכה להיות מפוקסת ולהתמקד במקום לחשוב על דברים אחרים, הרי האדם ששכב על מיטת הניתוח היה צריך להיות במקום הראשון.
כשד''ר ויליאמס התקרבה למשרדה, נעמדתי במהירות. היא פתחה את הדלת וסימנה לי להיכנס.
"שבי, ד''ר הארט." היא החוותה על הכיסא שעמד מול שולחנה והתיישבה מעברו השני על הכיסא שלה. המשרד שלה שידר הצלחה ושגשוג. למרות התקציב העלוב שקיבלה, הצליחה לעצב אותו באופן מרשים, ועל הקיר מאחורי מושבה היא תלתה תעודות רבות שהעידו על הישגיה הרבים.
"בואי ניגש ישר לעניין," היא החלה לומר ללא הקדמות מיותרות. מאז היכרותי איתה, תמיד הייתה ישירה בדבריה ולא הלכה סחור סחור.
הנהנתי.
"איבדת מטופל, זה קורה." עיניה החומות היו קרות ולא שידרו אמפתיה. "אני מניחה שזה הוציא אותך מריכוז אבל זה לא יכול לקרות יותר. אף פעם." היא נאנחה ומילותיה הפכו רכות יותר. "הרבה מטופלים עוברים תחת הידיים שלנו, אנחנו לא יכולים להישאר בעבר ולתת לאלה שלא צלחו את הניתוח לרדוף אותנו. מר שיין לא היה אדם צעיר, הוא היה בן שבעים ושש והיו לו עוד מחלות רקע כמו שאת יודעת. המוות שלו לא נגרם מרשלנות, לא בניתוח ולא בהחייאה שלו. חשוב שתפנימי זאת."
מחנק עלה בגרוני כשנזכרתי במר שיין החביב, בגופו הקר ששכב על המיטה ולא שב לחיים למרות ניסיונות ההחייאה. אך לא התכוונתי לייבב בבכי מול ד''ר ויליאמס. לרגע לא רציתי שתחשוב שאני לא מתאימה למקצוע הזה. עבדתי קשה כדי להתקבל למחלקה הזו ולא התכוונתי לוותר. היא צדקה – הייתי צריכה לקחת את עצמי בידיים.
"אני רואה את העבודה הקשה שלך, ד''ר הארט. אני רואה את המאמצים שלך ללמוד ולצבור התנסויות במקרים שונים. אני חושבת שאולי כדאי שתצאי לחופשה עד יום שני. צברת ימים רבים ואולי את זקוקה למרווח נשימה."
"ד''ר ויליאמס, אני מבטיחה לך שלא אתן לזה לקרות שוב. אני לא יכולה לצאת לחופש. אפספס הרבה מקרים ואפגר בחומר." פניקה עלתה בתוכי.
"אני בטוחה שלא תיתני לזה לקרות שוב, ועם זאת אני מודיעה לך ולא מבקשת ממך לחשוב על זה – את יוצאת לחופש. נתראה ביום שני."
"אבל–" ניסיתי למחות שוב.
"ד''ר הארט, אני לא אומר זאת שוב."
הנהנתי, מובסת. ד''ר ויליאמס יכלה לעשות הרבה יותר, חוץ מלהוציא אותי לכמה ימי חופשה, אך עצם העובדה שהיא חושבת שאני זקוקה למנוחה הטרידה אותי.
יצאתי ממשרדה בכתפיים שפופות ומיהרתי לעבר המלתחות. החלפתי בגדים וברחתי מהמחלקה מהר ככל שיכולתי, לפני שיראו אותי וישאלו שאלות שעליהן לא הייתי מוכנה לענות.
