1
איזה יום? טוב יותר מזה זה לא היה יכול להיות.
דניאל דה-אנג'ליס יצא מהחלל הנוח והממוזג של המרצדס השחורה, הנהוגה על ידי נהג פרטי, והסיר את משקפי השמש הכהים שלו כדי לסרוק את סביבותיו.
למען האמת – ממש מושלם. שמש בוהקת השתקפה בתכול-טורקיז של מי הים האגאי השלווים. הוא לא ביקר מעולם בסנטוריני, אז הוא לקח לעצמו כמה דקות כדי להתרשם מיופיו של המפרץ העגול. מהמקום שבו הוא עמד והשקיף, מלמעלה ומרחוק, המפרץ נראה כמו קערה, ודניאל ראה אפילו את כלי השיט שאותו הוא בא לקנות במחיר מציאה.
הספינה נראתה מושלמת, כמו כל מה שמקיף אותה, אך מובן שזאת היתה רק אשליה. בעליה עמד על סף פשיטת רגל, והספינה היתה קרובה לסוף דרכה – ספינת תענוגות בגודל בינוני, שדניאל התכוון להוסיף לרשימת הכיבושים המאוד גדולה שלו.
הוא ידע, עד הסנט האחרון, כמה כסף הספינה הזאת הפסידה בחמש השנים האחרונות, כמה כסף בעליה חייב לבנק, מה גובה המשכורות שהעובדים עליה מקבלים, איזה הנחות מוענקות לתיירים שרוכשים הפלגות על סיפונה וכמה קשה לבעלי הספינה לשכנע תיירים לבוא... הוא כמעט ידע גם מה הבעלים אכלו לארוחת הבוקר, ואיפה הם נוהגים לקנות את המצרכים להכנתה.
כמו בכל עסקה, קטנה או גדולה, תמיד משתלם לעשות את שיעורי הבית מראש. אחיו, תיאו, התייחס, אולי בצחוק, לרכישה הראוותנית הזאת שלו כאל לא יותר מצעצוע חדש – משהו שונה שיעסיק אותו במשך חודשים – אלא שזה עמד להיות צעצוע די יקר, ובכוונתו של דניאל היה להשתמש בכל טריק שהוא מכיר כדי לוודא שהוא יקבל את העסקה המשתלמת ביותר.
המחשבה אודות אחיו העלתה חיוך רחב על שפתיו של דניאל. מי היה מעלה בדעתו שיום יבוא ותיאו דה-אנג'ליס יהלל במו פיו את מעלות מוסד הנישואים ויתפייט על העונג שקיים באהבה. אילו לא שמע את זה בעצמו, כששוחח עם אחיו בתחילת השבוע, הוא לא היה מאמין בזה לרגע.
הוא הביט סביבו בעיניים חדות אבחנה של בן-אדם שיודע לעשות כסף, ותהה מה יהיה ביכולתו לעשות במקום הזה. נוף מרהיב. אי יפהפה, אם רק היה ניתן להיפטר בדרך כלשהי מהמוני התיירים המעצבנים שמסתובבים בכל מקום. אולי יום אחד הוא עוד יחשוב איך לנצל את פיסת גן-העדן הזאת, אבל לעת עתה עמדה בפניו משימת השלמתה של רכישה די מעניינת, שבה הוא עמד לקחת חלק בצורה אישית – מה שהיה דבר נדיר למדי. הוא ציפה בקוצר רוח לחריגה הזאת מהשגרה שלו.
בנוסף לכל, היתה גם ההיפטרות המוצלחת שלו מהאישה האחרונה שאיתה הוא יצא, שנעשתה מעט תלותית מדי לטעמו.
ואחרון חביב ברשימת הדברים שגרמו לו הרגשה טובה היום, בלונדינית סקסית שממתינה לו עד שיסתיים הבילוי שלו על הספינה הזאת...
בסך הכל, זאת עומדת להיות כאילו חופשה, ובהתחשב בכך שלא היתה לו חופשה ממשית כבר מזה עידן ועידנים, דניאל היה במצב רוח טוב במיוחד.
"אדוני, אולי מוטב שנרד לשם כדי שתוכל לעלות על סיפון הספינה? היא עומדת להפליג בקרוב..."
"חבל... הייתי פה רק כמה שעות." דניאל פנה אל הנהג שלו, שאותו הוא הביא עמו מצדו השני של כדור הארץ, לחופשה מהנה של הכל-כלול על חשבונו, כשכל שיהיה עליו לעשות הוא להסיע אותו קצת פה ושם. "אני מרגיש שסנטוריני יכול להיות מקום שמתאים לי... איזה מלון נחמד ואקסקלוסיבי פה... לנוח ולהירגע..."
"לא חשבתי שאתה יודע איך עושים את זה, אדוני."
דניאל צחק. מלבד אחיו ואביו, אנטוניו דלגדו היה אחד האנשים הבודדים שבהם הוא נתן אמון מוחלט, ולמען האמת, הנהג שלו ידע על חייו הפרטיים יותר משידעו אחיו וגם אביו, בהתחשב בכך שהוא הסיע אותו ללא מעט מפגשים עם לא מעט נשים, וכבר עשה את זה במשך למעלה מעשור.
"אתה צודק," הוא אמר בנימה נמרצת ופתח את דלת המכונית כדי להחליק פנימה. הוא העריך מיד את הקרירות של החלל הממוזג. "אבל זאת מחשבה די מענגת, איך שלא יהיה..."
למען האמת, להירגע לצד הבריכה, עם מרגריטה ביד אחת וספר טוב ביד השנייה לא היה כלל הסגנון שלו.
הוא נרגע במכון הכושר, מדי פעם בפעם, לפעמים על מסלולי הסקי, ובמיטה לעתים הרבה יותר תכופות – כשכל הנשים שלו עונות על דפוס קבוע. בלונדיניות, קטנטנות, סקסיות ומאוד-מאוד להוטות להתמסר.
נכון, אף אחת מהן לא נשארה בסביבה זמן רב במיוחד, אך הוא ראה בזה את המחיר שעל גבר שכמוהו – שעיקר העניין שלו, כמו זה של אחיו, ממוקד בעבודה. הוא פרח בתנאים של לחץ, ובחיים מקצועיים בטורים גבוהים, מלאים בסיכונים.
עמדה לזכותו העובדה שהוא הגיע מרקע עשיר מאוד, אבל כבר בהגיעו לגיל שמונה-עשרה, אביו סטפאנו דה-אנג'ליס הודיע לו, בדיוק כמו שעשה לאחיו, שהוא יצטרך לצבור את הונו בכוחות עצמו. ההון המשפחתי יוכל לעמוד לרשותו במידה מסוימת, לצורך הקמת העסק שהוא יבחר להקים, אך לא מעבר לכך. הוא יצטרך לעוף בכוחות עצמו – או להתרסק.
ובדיוק כמו תיאו, הוא הגביה עוף.
תרתי-משמע. הוא עף עד לצדו השני של העולם, שם הוא כבש בסערה את התיירות ותעשיית הפנאי; התחיל בקטן והלך וצמח, עד שעכשיו עוד לפני שמלאו לו שלושים שנה, הוא כבר היה הבעלים של בתי מלון, בתי קזינו ומסעדות בכל רחבי אוסטרליה והמזרח הרחוק.
הוא צבר כסף רב עד כדי כך שביכולתו היה להפסיק לעבוד – לבזבז את שארית חייו לצד איזו בריכה, עם ספר טוב ומרגריטה – ועדיין לחיות ברמת חיים שעליה רוב בני האדם יכולים רק לחלום. אלא שעבודה היא מה שהלהיבה אותו, והוא אהב את החיים שלו כמו שהם.
והרכישה הספציפית הזאת עמדה להוות שינוי מרענן ומעניין.
"אל תשכח," הוא הזכיר לאנטוניו. "אתה צריך להוריד אותי כמה דקות הליכה מחוץ לנמל."
"חום אימים שם בחוץ, אדוני. אתה בטוח שלא תעדיף ליהנות מהמיזוג זמן רב ככל שרק ניתן?"
"קצת חוסר נוחות לא יהרוג אותי, אנטוניו, אבל דאגתך ממש נוגעת ללבי." הוא לכד את עינו של הנהג במראה וגיחך אליו. "לא, זה הכרחי שאני אגיע אל הספינה הזאת כמו כל תייר רגיל. הגעה אליה במרצדס שחורה, עם נהג פרטי, אינה חלק מהתוכנית שלי."
התוכנית היתה לבחון בעילום שם את ספינת התענוגות הקטנה הזאת. כבר שנים שהיא לא הרוויחה גרוש, והוא רצה לראות במו עיניו את שלל הבעיות הצפונות בה. ניהול כושל, הוא ניחש. צוות עצל, לא מיומן בכל הרמות...
הוא יקדיש כמה ימים לבדיקת המצב ויערוך לעצמו רשימה של מועמדים לפיטורים ומועמדים להצטרף לצוות הספינה המחודש כשהיא תיכנס לפעולה במתכונתה החדשה.
אם לשפוט על פי הפעילויות המטופשות שתוכננו להפלגה הזאת, נראה לו שצוות הספינה כולו עומד למצוא את עצמו בלשכת התעסוקה.
חמישה ימים, זה פרק הזמן שהוא חשב לקצוב לעצמו, ובסופו הוא יבצע את ההשתלטות שלו על הספינה. הוא לא חזה שום בעיות, והיו לו תוכניות גדולות בשבילה. תשכחו מהרצאות כבדות ראש ומסיורים בנכסי תרבות עם ארוחות של מזון בינוני שמוגש לנוסעים, שלמען האמת לא מצפים להרבה יותר מכך, אם להתחשב בפרוטות שהם משלמים תמורת ההפלגה.
הוא התכוון להפוך את הספינה הקטנה הזאת לספינת פאר שאין כמוה, לבני העילית העשירים, שכל גחמותיהם יסופקו על סיפונה בעת שהם מפליגים ממגרש גולף יוקרתי אחד אל משנהו, בכמה מהאתרים הנחשקים ביותר בתבל. הוא יחליט בנוגע ליעדי ההפלגה, אחרי שהרכישה תתבצע והספינה תהיה כולה שלו.
כמו בכל עסקה קודמת שהוא השלים בהצלחה, לדניאל היה ביטחון מוחלט ביכולתו להצליח בעסקה הזאת, ובכך שהספינה תתגלה כנכס רב ערך. הוא לא נכשל עולם, ולא היתה לו כל סיבה להניח שהמקרה הזה עומד להיות חריג.
בנמל, בלי המרצדס השחורה, וכשתרמיל גב מרופט, שנרכש במיוחד לצורך הנסיעה הזאת, תלוי לו על כתפו, הוא נתן מבט עקום באוסף המגוון של האנשים שעלו על הספינה.
כבר עכשיו הוא היה יכול לראות שכלי השיט נמצא במצב מחפיר. איך בדיוק הצליח גארי אוקלי, שירש את מכרה הזהב הפוטנציאלי הזה מאביו המאוד עשיר, להפוך את הספינה הזאת לכלי שיט שאף פיראט עם קצת כבוד עצמי לא חושב בכלל לבזוז? מה פתאום עלה בדעתו בכלל שהפלגת תרבות כזאת תצליח להניב לו רווח?
נכון, נדרשו לו שמונה שנים להביא אותה ממש עד לסף פשיטת רגל, אבל ניתן היה לצפות שמישהו – מנהל הבנק שלו, איזה חבר קרוב... מכר מודאג... רעיה – יאיר את עיניו בשלב כלשהו לכיוון שאליו העסק מתקדם.
הספינה נועדה להכיל בנוחות מאתיים וחמישים נוסעים, בנוסף לכל אנשי הצוות הנחוצים. בשלב הזה, דניאל הניח, התפוסה היתה בערך מחצית המספר הזה – אם בכלל.
הוא עמד להצטרף להפלגה באמצעה, וכשהכרטיס מוכן לו בידו, הוא חבַר לקבוצת אנשים שהיו שקועים בשיחה ערה, רובם באמצע שנות החמישים או תחילת שנות השישים לחייהם, וביחד הם חיכו לעליה על הסיפון.
האם הוא השתלב בקהל? טוב, לא. בכל מה שקשור לאנשים מתחת לגיל שלושים וחמש, למיטב הבחנתו הם היו מיעוט ניכר. ובקומתו, שהתנשאה למטר ושמונים ושבע, הוא היה גבוה כמעט מכל אחד אחר.
אבל לא היה לו שום ספק שהוא יצליח להדוף שאלות סקרניות, וממש שיעשע אותו הרעיון שהוא עומד להפליג בעילום שם במשך הימים הקרובים. האם זה באמת היה נחוץ? נראה שלא. הוא היה יכול להישאר במקומו, במשרדיו המפוארים, באוסטרליה, ולנהל משם את ההשתלטות העוינת הזאת. אבל ככה, הוא חשב, תהיה לו הזדמנות לפרוק לפחות חלק מהעוינות של ההשתלטות הזאת.
הוא יוכל להגיד לאוקלי ולאשתו למה בדיוק הוא משתלט להם על הספינה, ולמה בדיוק הם לא יכולים למנוע את זה ממנו. הוא יוכל להצביע בפניהם על כל המגרעות של העסק שלהם, ולעשות את זה מהעמדה הנוחה של מי שהפליג על סיפון הספינה שלהם. הוא עושה עמם חסד, והוא גם התכוון ליהנות מההתנסות. העובדה שההתנסות הזאת תתבטא בהצעה שלו, היא בגדר בונוס נוסף.
הוא הרגיש בעיניים סקרניות שנחו עליו כשקבוצת האנשים הצליחה להסתדר במשהו דמוי טור, לקראת העלייה אל הסיפון, אבל בנינוחות שנולדה מתוך הרגל, הוא התעלם מכך.
בגדיו הלמו את התרמיל המרופט שלו. סתם תייר תפרן, בהפלגה תרבותית זולה בין האיים היווניים, עם כוונה, אולי, להגיע גם לאיטליה. שיערו, הבהיר במידת מה מזה של אחיו, היה מעט ארוך מכפי שהיה בדרך כלל, והסתלסל לו על העורף, ומאחר שהוא לא התגלח באותו הבוקר, צל של זיפים עיטר את פניו. עיניו, מנגד, היו בעלות אותו גוון ירוק וייחודי כמו של אחיו, והן היו ערניות בעת שסרקו את קהל המפליגים. את משקפי השמש שלו הוא תחב בכיסו.
השמש היכתה בעוז. הוא הרגיש איך הוא מזיע מתחת לחולצת הפולו הדהויה, והבין שמוטב היה לו לא ללבוש ג'ינס. למרבה המזל, הוא הביא עמו כמה זוגות של מכנסי חאקי קצרים, בתרמיל הגב, בנוסף למבחר חולצות טריקו, ואלו יתאימו הרבה יותר לשמש הקופחת בעצבנות, ברגע שהוא רק יעלה על הסיפון.
הוא הדף את המחשבה הזאת הצדה. מוחו כבר החל לעבוד, לתכנן איך בדיוק הוא יתאם את העבודה שצריכה להיעשות על הספינה הזאת ומתי בדיוק היא תהיה מוכנה להפליג במתכונתה המשופרת. הוא התכוון לדרוש סכומי עתק ממי שיהיה בר מזל מספיק להשיג לעצמו כרטיס להפלגה, ולא היה לו שום ספק שאנשים יעמדו בתור כדי לשלם.
העסק סגור.
כבר שנים שהוא לא חש כל כך נינוח.
דלילה סקוט הביטה במסך הטלפון שלה, שזימזם אליה בקוצר רוח, ובליבה היא התלבטה אם לענות או לא.
השם של אחותה הבזיק על המסך, תובע את התייחסותה המידית.
היא ענתה באנחת השלמה קטנה, וזכתה מיד למטר של שאלות חרדות.
"איפה לעזאזל היית? כבר יומיים אני מנסה לתפוס אותך! דלי, את יודעת כמה אני נוטה לדאוג! זה ממש טירוף פה, עם החנות... אני לא מאמינה שאת החלטת, ככה סתם, להאריך לעצמך את החופשה! את יודעת כמה אני תלויה בזה שתחזרי לפה ותעזרי לי... אני לא מסוגלת לעשות הכל לבד..."
דלילה הרגישה איך בטנה מתהפכת ומתכווצת מיד לגוש עצבני כואב.
"אני – אני יודעת, שרה," היא גימגמה, בהציצה החוצה דרך החלון העגול, הקטן, של התא המאוד קטן שלה, שבקושי היה מספיק בשביל מיטת יחיד אחת קטנה ומקלחת ממש-ממש קטנה. "אבל עלה בדעתי שהניסיון הנוסף יכול ממש להועיל לי בשובי לקוטסוולדס... זה לא שאני סתם בחופש..." היא הוסיפה בתחושת אשמה.
"אבל את כן בחופש, דלי!" אמרה אחותה בהאשמה. "כשאמרת לי שאת הולכת ללמד במשך שבועיים, לא העליתי בדעתי שתשלחי לי אימייל ותודיעי לי שהחלטת להאריך את השבועיים הללו לשישה שבועות! דלי, אני יודעת שממש היית זקוקה להפסקה הזאת, אחרי כל העסק ההוא עם מייקל... אבל עדיין, זה ממש טירוף, מה שהולך פה..."
דלילה חשה בדאגה שנשפכת עליה ממכשיר הטלפון, וחוותה עוד גל של אשמה.
שרה מחכה לה בבית. עבודות הבנייה, שיעלו ממש המון כסף, עומדות להתחיל בעוד שבועיים, והיא ידעה שאחותה חיכתה לשובה הביתה כדי שהן יוכלו להתמודד עם זה ביחד.
אבל האם זה כה נורא לקחת פסק זמן קטן, לפני שובו של העול הנורא של חיי השגרה המשעממים? היא סיימה, רק לאחרונה, את התואר שלה באמנות, וכל רגע פנוי שלה במשך שלוש השנים האחרונות הללו עבר עליה בקוטג' הקטן הזה, עם אחותה, בדאגה איך יעלה בידן לשרוד. הן ספרו את הפרוטות שהכניסה להן הגלריה הקטנה שבקומת הקרקע, בידיעה שבמוקדם או במאוחר, דייב אוונס מהבנק יאבד את סבלנותו ויעקל להן את הקוטג'.
ובנוסף לכך היה גם מייקל...
היא שנאה לחשוב עליו – שנאה להיזכר איך היא התאהבה בו, איך הוא סובב לה את הראש, גרם לה לחוש מיאוס וגם להרגיש טיפשה, בעת ובעונה אחת.
היא בטח לא רצתה לשמוע את שרה דנה שוב בכל הקטסטרופה הנוראית הזאת. דלילה אהבה את אחותה, אבל מאז שהיא זוכרת את עצמה, שרה התייחסה אליה כמו אל ילדה קטנה, קיבלה במקומה את כל ההחלטות, דאגה בנוגע לכל מה שהתרחש בחייה. העסק הנורא הזה עם מייקל רק הגביר את הדאגות שלה. ועם זאת, זה נפלא שתמיד יש מישהו שאוהב ומנחם אותך כשלבך נשבר, אבל זה יכול להיות גם מעט קלאוסטרופובי.
שרה פשוט דואגת לה יותר מדי... תמיד היא דאגה...
להוריהן, נפטון ומוּן, זוג היפים חסרי כל שמץ של אחריות, שהיו מאוהבים זה בזה מעל לראש, לא היה זמן רב במיוחד להקדיש לבנותיהם. בתור זוג אמנים, הם הצליחו בקושי להתפרנס ממכירת חלק מעבודותיהם, ובהמשך, אחרי שאִמן של האחיות נכנסה לתחום של ריפוי אלטרנטיבי, גם ממכירת כל מיני קריסטלים ואבנים טובות.
הם הסבו את הקוטג' שלהם לגלריה קטנה, והצליחו איכשהו להתקיים בזכות העובדה שהוא ניצב ממש באמצע איזור שמשך שפע של תיירים. זה עמד לזכותם תמיד. אבל בעת מותם של ההורים – בתוך כמה חודשים אחד מהשני, לפני חמש שנים – מכירות חפצי האמנות כבר החלו להיחלש במידה ניכרת, והן לא השתפרו מאז.
שרה, המבוגרת מדלילה בחמש שנים, עשתה כמיטב יכולתה לצלוח כל חודש על ידי ניהול ספרי החשבונות של כל מיני אנשים בכפר הקטן שבו הן גרו, אבל תמיד היה מובן שברגע שדלילה תסיים את התואר שלה באמנות, היא תחזור הביתה לסייע בניהולה של החנות.
במצב העניינים הנוכחי, הן לקחו הלוואה משמעותית כדי לממן את השיפוץ של הגלריה, וליצור חלל בחלקה האחורי, שישמש את דלילה להוראת אמנות למי מאנשי הכפר שיגלה בכך עניין, ועוד יותר חשוב, לאנשים אחרים שיהיו מעוניינים ללמוד רישום וציור, וישתתפו, אולי, בחוגים של שבוע שלם שיכללו סיורים באתרי הנוף המרהיבים של הקוטסוולדס, וציור בסטודיו ובחיק הטבע.
כל זה היה רעיון נפלא של אין-ברירה, ובעוד שדלילה היתה לגמרי בעדו, פתאום, כשהוצעה לה האפשרות להאריך את שהיתה על סיפונה של הספינה רמבלינג רוז, היא נתקפה בדחף עז להתחמק.
עוד קצת זמן לבריחה מהחזרה הסופית לקוטסוולדס, עוד קצת זמן לנשום מעט אוויר אחרי הפרידה שלה ממייקל.
רק עוד קצת זמן להרגיש נורמלית ושלווה.
"זאת תהיה חוויה נהדרת שתתרום המון למה שאעשה כשאחזור," היא ניסתה טיעון קלוש. "וכבר העברתי את רוב השכר שלי לחשבון הבנק שלנו. אני מודה, זה לא המון, אבל אני גם יוצרת המון קשרים מעולים. חלק מהאנשים פה ממש מתעניינים בקורסים שאנחנו מציעות..."
"באמת?"
נשבעת לך, שרה. למען האמת, כמה מהאנשים פה הבטיחו לשלוח לך מייל כדי להתעניין בקשר למחירים וכאלה, בעוד שבוע, או משהו כזה."
"אדריאן כמעט מסיים את בניית אתר האינטרנט שלנו. זאת עוד הוצאה שאנחנו צריכות לממן..."
דלילה הקשיבה ותהתה בליבה אם השבועות המעטים הללו על סיפון הרמבלינג רוז עומדים להיות החלון היחיד שלה של חופש מדאגות. שרה לא תסכים למכור את הקוטג', ולמען האמת דלילה לא ששה לעזוב את בית משפחתה. אבל ההישארות שם תבעה ממנה להקריב כל כך הרבה, שהיא הרגישה שכל נעוריה ייבלעו בזה. היא היתה רק בת עשרים ואחת, אבל היא יכלה לראות את עצמה אומרת שלום לשנות העשרים שלה במאבק הבלתי פוסק הזה לשרוד מחודש לחודש.
היתה לה תקווה לעשות חיים, להרגיש חופשיה ומשוחררת כשהיא יצאה עם מייקל, אבל גם זה היה חלון קטן מאוד, ובסופו של דבר ממילא זה התגלה כאשליה טיפשית ולא יותר מכך. כשהיא חשבה עליו כעת, היא לא חשבה על עשיית חיים. היא רק חשבה על היותה נאיבית וטיפשה.
היא ידעה שהיא משתמטת בהאריכה את שהותה על הספינה, אבל האחריות אשר ציפתה לה בשובה הביתה לא תברח לשום מקום אחר... וגם היה נחמד להשתחרר מעט מהיחס העוטף של אחותה, בלי שכל צעד שלה יזכה לביקורת זועפת, בלי שכל חייה ינוהלו עבורה בגלל ששרה תמיד יודעת מה טוב בשבילה...
היא ניתקה, שמחה לסיים את השיחה הזאת, והחליטה בליבה לבלות את שארית הערב בתאה.
אולי היא תבקש מכמה מדריכות אחרות בהפלגה – בחורות צעירות, בדיוק כמוה – להצטרף אליה לארוחה קלה בתא שלה, אולי הן ישחקו קלפים או משהו, ויצחקו על כמה מהנוסעים, שברובם הזכירו לה את הוריה. היפים מזדקנים, משוחררים מאוד, עם כל מיני תחביבים ועיסוקים מאוד אמנותיים ורוחניים.
מחר היא כבר תשוב ללמד, ומערכת שיעורים מלאה ועמוסה המתינה לה.
