קרוז דה קרילו בחן את הסלון ההומה של ביתו בלונדון, שהיה מלא בכל המי ומי מסלתה ומשמנה של לונדון. כולם הגיעו לכאן כדי לחגוג את שובו לאירופה. 

עם זאת, הוא לא הרגיש שום תחושת הישג על הצלחתו האדירה בצפון אמריקה, על שילוש רווחי הבנק שלו בתוך פחות משנה, כי הוא ידע שההתמקדות הקנאית שלו בעבודה נבעה יותר מהימנעות מהדבר הזה מאשר מהשאיפה הבוערת שדחפה אותו שנים להביא למהפך במצב הכספי ובמוניטין של הבנק המשפחתי שלו.

והודאה זו הרגה אותו.

הדבר הזה עמד עכשיו במרחק פסיעות אחדות ממנו – גבוהה ודקיקה, בעלת קימורים נדיבים. עור חיוור. עור חיוור רב מדי. חשוף בשמלה שהשאירה מעט מדי מקום לדמיון. פיו של קרוז נחשק מסלידה בה-בעת שדמו התלהט, לועג לו על התשוקה שלא התעמעמה עם הזמן – לרוגזו הרב. התשוקה היתה לא רצויה ולא הולמת. עכשיו יותר מתמיד. היא היתה גיסתו.

שערה הבלונדיני היה אסוף בתסרוקת אלגנטית, ושרשרת של זהב מנצנץ השתלשלה בהתגרות במורד גבה העירום, שהיה חשוף בשמלה נועזת שצבעה כחול רויאל. היא פנתה מעט לכיוונו של קרוז, והוא נאלץ להקשיח כל שריר כדי להדוף את גל התשוקה החדש למראה הקימורים הפרובוקטיביים של שדיה המלאים הגבוהים שהסטן הדקיק כמעט לא הסתיר.

היא נראתה כמעט פגיעה, מנותקת מעט מהסובבים אותה, אבל הוא ידע שזה רק תעתוע.

הוא קילל אותה. והוא קילל את עצמו. אלמלא היה חלש כל-כך, הוא לא היה יודע כמה משלהב להרגיש את הקימורים הללו לחוצים אל גופו. הוא לא היה זוכר איך עיניה הפכו לכחול כהה סוער כשהוא בזז את המתיקות שהיא הציעה לו באותו לילה גורלי לפני כמעט שנה וחצי, בבית הזה ממש, כשעבדה אצלו כמשרתת.

הוא לא היה שומע עדיין בחלומותיו את אנחותיה הרכות והלוחשניות, מאלצות אותו להתעורר, מיוזע, ידו כרוכה סביב עצמו וכל גופו משתוקק לפורקן... להוט לחוות את הלפיתה האינטימית של גופה, הסוחט אותו לשכחה מתוקה.

מתוקה. זה בדיוק העניין. האישה הזאת היתה רחוקה מלהיות מתוקה. פעם אולי חשב שהיא כזאת – היא נהגה להסמיק אם אפילו העיף בה מבט – אבל הכול היה תחבולה מסובכת. כי אחיו למחצה הצעיר ממנו, ריו, סיפר לו מי היא באמת, והיא לא היתה תמימה.

הניסיון לפתות את קרוז היה ללא ספק הרבה יותר מחושב מכפי שהוא האמין, וכשהניסיון לא צלח, היא הפנתה את הכוונת שלה אל ריו, אחיו-למחצה הבלתי חוקי, שאיתו היתה לקרוז מערכת יחסים מורכבת – בלשון המעטה.

תהום נבקעה בין האחים בילדותם, כשקרוז קיבל כל פריבילגיה כיורש החוקי של הון משפחת דה קרילו, וריו, שנולד למשרתת בקסטילו המשפחתי, לא קיבל דבר. אפילו לא את השם דה קרילו.

אך קרוז לא סבר שריו צריך להיענש על כך שאביהם הכריזמטי והנאה מדי לא היה מסוגל לשלוט בתאוות השפלות שלו. לכן הוא עשה כל שבכוחו ליישר את ההדורים אחרי מות אביהם עשר שנים קודם לכן. הוא פעל בניגוד לצוואת אביו, שלא הורישה לריו דבר, והפך לאפוטרופוס של אחיו, העניק לו את שם המשפחה המגיע לו ושילם עבור ההשכלה שלו.

כשריו בגר, קרוז נתן לו חלק הגון מהירושה שלו וגם עבודה – תחילה בבנק דה קרילו במדריד, ועכשיו בלונדון, למורת רוחה של מועצת המנהלים השמרנית.

בגיל עשרים ואחת הפך ריו לאחד המיליונרים החדשים ביותר באירופה ומשך אליו תשומת לב תקשורתית קדחתנית בגלל יופיו הכהה ועברו המסתורי. והוא נענה לכך בשקיקה, מגלה תיאבון רב לסגנון החיים הנהנתני שקרוז מעולם לא אימץ. ריו נישא במהירות לאחת מדוגמניות-העל הבולטות בעולם בחתונה פזרנית שנמשכה ימים – רק כדי שהכול יסתיים בטרגדיה כמעט שנה לאחר מכן, כשהיא מתה בתאונה זמן קצר אחרי שילדה תאומים בנים.

ועם זאת, על אף שסגנון חיים הנמרץ של ריו לא היה לרוחו של קרוז, האם הוא יכול היה לנטור לו טינה אחרי שהירושה שלו נשללה ממנו?

המצפון של קרוז ייסר אותו. אולי כשהעניק לאחיו את הירושה ואת שם המשפחה שמגיעים לו, הוא הפך את אחיו מטרה לרודפי בצע? אשתו הראשונה של ריו בהחלט התענגה על סגנון החיים המפנק של בעלה, ועושה רושם שאשתו השנייה קורצה מאותו חומר.

גיסתו כמו חשה בסקירתו העזה, והיא פנתה כעת וראתה אותו. עיניה התרחבו ולחייה הסמיקו. כעסו של קרוז ניצת. היא עדיין יכלה להפעיל את הקסם. אפילו עכשיו. כשהוא ידע מהן היכולות האמיתיות שלה.

היא ניצבה מולו באותה שמלה פרובוקטיבית, וגופה המפתה מילא את ראייתו והרטיט את דמו מצורך. הוא שנא אותה על זה. היא התקרבה אליו כמעט בהיסוס, בד הסטן החלקלק נע בחושניות סביב רגליה הארוכות.

הוא גייס כל אטום שליטה שברשותו והורה לגופו לא להגיב לקרבתה שעה שריחה המתגרה דגדג את נחיריו ואיים להחליש אותו מחדש. זה היה תמים, ועם זאת מפתה. כאילו שהוא נזקק לתזכורת שהיא הציגה בפני כל העולם צד אחד ובמקביל הסתירה צד אחר, רודף בצע.

"טריניטי." קולו נשמע לקוני ללא נשוֹא אפילו לאוזניו הוא, והוא ניסה להתעלם מהעיניים התכולות המרשימות. להתעלם מעסיסיות פיה, שהוסיפה חושניות ברורה לתמימותה הבלונדינית החיוורת.

תמימות שהיתה שטחית.

"קרוז... נחמד לראות אותך שוב."

קולה היה צרוד והזכיר לו בבירור איך הוא נשמע באוזניו באותו לילה. "בבקשה..."

טון קולו היבש הסתיר את זעמו העצור. "התקדמת בעולם מאז הפעם האחרונה שנפגשנו."

היא בלעה את רוקה, צווארה החיוור הארוך והעדין מתנועע. "ל-למה אתה מתכוון?"

לסתו של קרוז התהדקה לנוכח התמימות השקרית הזאת. "אני מדבר על הטיפוס המהיר שלך מתפקיד של מטפלת לרעיה ואם חורגת של האחיינים שלי."

זה העיר את התזכורת הלא רצויה שהוא קיבל הודעה על החתונה המאופקת רק באמצעות מסרון מריו.

 

אני צריך להודות לך ששלחת אלי את האישה היפהפייה הזאת. אני מקווה שתהיה מאושר מאוד בשבילנו, אחיך.

 

החדשות שלחו הלם, ומשהו אפל הרבה יותר, לתוך בטנו של קרוז. ועם זאת, באותו שלב לא היתה לו שום סיבה לא להאמין שמדובר ברעיון טוב – למרות החוויה שלו עצמו עם טריניטי, חוויה שבה האשים את עצמו. ריו היה אלמן, ובינו לבין טריניטי נוצר חיבור שהתבסס על הדאגה לאחיינים שלו. קרוז האמין שהיא רחוקה מרחק שנות אור מאשתו הראשונה ההדוניסטית הזוהרת של ריו. בזמנו.

העובדה שבמשך שבועות לאחר מכן הוא חלם שהוא מוחזק בכפייה ונאלץ לצפות בבלונדינית נטולת פנים עושה אהבה עם אינספור גברים היתה משהו שהבעיר אותו מבושה אפילו עכשיו.

טריניטי נראתה חיוורת. מהוססת. "למען האמת, חיפשתי אותך. נוכל להחליף מילה בפרטיות?"

קרוז מחץ את הזיכרון הלא רצוי וקימר גבה. "להחליף מילה בפרטיות?"

הוא העיף מבט אל ההמון שמאחוריה והחזיר מבטו אליה כשהוא תוהה מה לעזאזל היא זוממת. היא בוודאי לא תעז לנסות לפתות אותו באותו בית שבו עשתה זאת בפעם הקודמת, כשבעלה במרחק פסיעות אחדות מהם?

"כאן יש מספיק פרטיות. אף אחד לא מקשיב."

היא הסמיקה, העיפה מבט לאחור והחזירה אותו אליו בהיסוס ברור. "אולי זה לא הזמן או המקום הכי מתאימים..."

מסתבר שהוא צדק. שאט נפש התמקמה בבטנו. "תוציאי את זה, טריניטי. אלא אם כן לא  שיחה את מחפשת."

היא החווירה, והסומק העדין שלה נעלם. פעם היכולת שלה להפגין את רגשותיה הקסימה אותו. עכשיו היא הרתיחה אותו.

"למה אתה מתכוון?"

"את יודעת טוב מאוד למה אני מתכוון. את ניסית לפתות אותי בבית הזה ממש, וכשזה לא עבד, העברת את תשומת לבך לאחי. הוא ללא ספק התגלה כפגיע יותר לתחבולות שלך."

היא נענעה בראשה וקימטה מצח. יד רועדת התרוממה אל חזה כאילו ניסתה לעצור התפרצות של הלם, אי-אמון. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר..."

קרוז התמלא סלידה מהיכולת שלה לעמוד כאן ולשקר במצח נחושה בעת שהיהלום הענק של טבעת האירוסין שלה נוצץ אליו בלגלוג. הוא יכול היה לראות רק אותה ואת בגידתה. אך הוא היה מוכרח למחוץ את ההאשמות שגאו בו – כבר היה מאוחר מדי בשבילן.

עם חזרתו של קרוז לאנגליה ימים אחדים קודם לכן, ריו חשף בפניו שהוא על סף פשיטת רגל – כל ירושתו הענקית חוסלה. ושמה של טריניטי דה קרילו הופיע כמעט על כל קבלה ונייר שדחפו את אחיו עמוק יותר ויותר לתוך הבוץ. קרוז הרגיש מושפל כשהתחוור לו עד כמה טעה בשיפוטו לגביה.

מחשבה בוגדנית עלתה בדעתו והרתיחה את דמו. "התמימות המעושה שלך עברה את תאריך התפוגה שלה. אולי ברוב טיפשותי לא קלטתי מה את זוממת, אבל עכשיו אני כבר יודע. ריו סיפר לי שאת בזבזת בכוחות עצמך כמעט כל אגורה שהיתה לו בניסיון לספק את האופי החמדני שלך. עכשיו כשאת קולטת שההון שלו הוא לא בור חסר תחתית, אולי את מחפשת דרך מוצא, או אפילו נדבן חדש?" 

לפני שהיא יכלה להגיב, הוא המשיך בקול נמוך ומריר.

"לא הערכתי נכונה את היכולת שלך לשחק את המשחק לטווח הארוך, טריניטי. את עוררת בריו אמון שקרי תוך ניצול הפגיעות הכי גדולה שלו – הבנים שלו. אני מבין היטב שהמעשים שלי דחפו אותך לכיוון אחי, וזה דבר שאני לעולם לא אסלח לעצמי עליו. מיותר לציין שאם הוא זקוק לעזרה פיננסית, הוא יקבל אותה, אבל הימים שבהם הבאת אותו לפשיטת רגל תמו. אם את מקווה לנהל משא ומתן שיחלץ אותך מהתסבוכת הזאת, את טועה בגדול. לא תזכי ממני לשום אהדה."

טריניטי היתה כה לבנה כעת עד שקרוז דימה לראות את כלי הדם תחת עורה. היה בו חלק שקיווה שהיא תחרוג ממנהגה ותכעס עליו על שהוא מעמת אותה עם אופיה האמיתי.

ידה נשמטה בחזרה אל צד גופה והיא נענעה בראשה. "הבנת הכול לא נכון."

"זו התגובה הכי טובה שהצלחת למצוא?" אמר בבוז. "הבנתי הכול לא נכון? אם 'הבנתי הכול לא נכון', בבקשה, תגידי לי על מה רצית לדבר."

קרוז ראה את הדופק בבסיס צווארה פועם בקדחתנות. קצב ליבו שלו הוכפל.

"רציתי לדבר איתך על ריו... על ההתנהגות שלו. היא נעשית יותר ויותר לא יציבה... אני דואגת לבנים."

קרוז פלט צחוק קצר והמום. "דואגת לבנים? את באמת מנסה לשחק בקלף האם-החורגת המודאגת בניסיון להסיט את תשומת הלב מהעובדה שאת מודאגת יותר מהעובדה שסגנון החיים הפזרני שלך הגיע לקצו?"

מרירות מילאה את קרוז. הוא היטיב לדעת שקשר ביולוגי בין הורה לילד לא מבטיח אהבה וביטחון. רחוק מזה.

"את אפילו לא קשורה אליהם – רק ניצלת אותם ככלי משחק שיפלסו לך דרך למיטתו של אחי וישיגו לך טבעת."

טריניטי נסוגה לאחור, עיניה קרועות לרווחה מזעזוע מעושה. לזכותה ייאמר שהיא היתה שחקנית טובה.

היא אמרה, כמעט כאילו דיברה אל עצמה, "הייתי צריכה לדעת שהוא יגן על עצמו איכשהו... ברור שאתה תאמין לו ולא לי."

רסיס של אי-שקט ניקב את כעסו של קרוז, אך הוא הדף אותו. "אני מכיר את ריו כל עשרים וחמש שנותיו. הגיוני לצפות שאני אסמוך על בשר מבשרי ולא על רודפת בצע ערמומית."

צבע לוהט חזר אל לחייה של טריניטי. היא הביטה בו, עיניים כחולות גדולות מפצירות בו באותנטיות ראויה לשבח.

"אני לא רודפת בצע. אתה לא מבין. כל מה שאתה אומר לא נכון – הנישואים שלי לריו הם לא מה שאתה –"

"הנה את, יקירתי. חיפשתי אותך. שרלוט לייסי רוצה לדבר איתך על אירוע הצדקה שייערך בשבוע הבא."

קרוז החוויר. הוא אפילו לא שם לב שריו הצטרף אליהם. הוא היה כה שקוע באישה שלפניו, שזרועה נלפתה כעת בתקיפות בידו של בעלה. עיניו החומות הכהות של ריו פגשו בעיניו של קרוז מעל ראשה של טריניטי. הן היו קשות. טריניטי החווירה יותר, אם הדבר היה אפשרי.

"אם לא אכפת לך, אחי, אני צריך לגנוב ממך את אשתי."

קרוז יכול היה לראות זאת בעיניו של ריו – טינה מוכרת. ובושה וכעס. חוסר אונים חנק אותו. לא היה דבר שהוא יכול היה לעשות. הוא ידע שריו מתרעם על שאפשר לקרוז לראות אותו מגיע לשפל כזה בגלל האישה החמדנית הזאת.

הוא ליווה אותם במבטו כשחזרו אל ההמון, ועד מהרה הם עזבו את המקום, בלי לומר שלום. ריו אולי חשף מעט פגיעות בפני קרוז כששיתף אותו בבעיות הכספיות שלו, אך הדבר רק הוכיח את היקף השפעתה של טריניטי עליו – כי לפני כן הוא מעולם לא אפשר לאחיו לראות אותו ברגע של חולשה. התחושה של קרוז, שנחישותו לוודא שריו יזכה ליחס הוגן היא עקרה, התעוררה בו שוב. הוא לא באמת הצליח לגשר על הפערים שביניהם.

קרוז עמד ליד החלון בסלון ביתו וראה את אחיו מכניס את טריניטי למושב הנוסע של ג'יפ כהה בחצר הקדמית של הבית, לפני שהתיישב בעצמו במושב הנהג.

הוא הרגיש קודר. לא נותר לו אלא להיות שם כדי לאסוף את שברי התמוטטותו הפיננסית של ריו ולעשות את המיטב כדי לוודא שריו יקבל הזדמנות להתחיל מחדש – ושאשתו לא תניח את ידיה החמדניות על אגורה נוספת.

בשנייה האחרונה, כאילו שמעה את מחשבותיו, טריניטי הפנתה את ראשה והביטה בקרוז דרך חלון קומת הקרקע. עיניהם נפגשו לשבריר שנייה, והוא יכול היה להישבע שראה את עיניה מנצנצות מלחות, אפילו ממרחק זה.

הוא אמר לעצמו שאלו בוודאי דמעות כעס כי היא ידעה שעלו עליה. היא נלכדה במצב שהיה מעשה ידיה. קרוז היה אמור להרגיש שביעות רצון, אך תחת זאת הרגיש רק משקל כבד בחזהו.

הג'יפ של ריו התרחק תוך התזת חצץ.

קרוז לא היה מודע לכך באותו הזמן, אבל זו היתה הפעם האחרונה שראה את אחיו בחיים.