בת בולין האחרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בת בולין האחרת

בת בולין האחרת

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: The Other Boleyn Girl
  • תרגום: ענבל שגיב
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 540 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות

פיליפה גרגורי

פיליפה גרגורי (באנגלית: Philippa Gregory; נולדה ב-9.1.1954 ) היא סופרת אנגלייה המחברת רומנים היסטוריים. ספרה הידוע ביותר הוא "בת בולין האחרת" (2001), שזכה ב-2001 בפרס הרומן הרומנטי של השנה מאיגוד הסופרים הרומנטיים (Romantic Novelists' Association), ועובד פעמיים לסרט קולנוע.

בעקבות הצלחת ספרה "ויידקר" ופרסום הספר "The Favoured Child", עברה גרגורי למידהרסט שבמערב סאסקס, המקום שם מתרחשת עלילת "טרילוגיית ויידקר". ספרה הבא היה "מסחר מכובד". בין ספריה נמנים: "הנסיכה הלבנה", "בתו של ממליך המלכים", "קללת המלך" ועוד.

המגזין AudioFile כינה את גרגורי בשם "מלכת הסיפורת ההיסטורית הבריטית".

תקציר

סיפור מרשים על יריבות וקנאה על רקע הפוליטיקה, התככים והשאיפות האישיות בחצר המלכות. 
מרי בולין הופכת לבבת-עינו של הנרי השמיני כאשר היא מגיעה לחצר המלכות כנערה בת ארבע עשרה.
מרי מוקסמת מן הנסיך זהוב התלתלים ומתענגת על תפקידה כמלכה הלא רשמית של חצר המלכות המפוארת, 
אבל היא מגלה במהרה כי היא כלי משחק במזימות השושלת של משפחתה. 
כאשר המלך הגחמן מאבד בה עניין, מרי מצטווה להעביר את הידע שצברה על תענוגותיו לחברתה ויריבתה: אחותה אן. 
הודות להכשרה שקיבלה ממרי והודות לקסמה הרב, אן היא דמות שהנרי אינו מסוגל לעמוד בפניה. 
מרי אינה יכולה לעשות דבר, רק לראות כיצד דורך כוכבה של אחותה. 
אן אינה בוחלת בשום אמצעי, ובמהרה חצר המלכות, הכנסייה והארץ כולה מפולגות בין המלכה הזנוחה ובין החדשה. 
מעתה והלאה תהיה מרי לעולם ועד בת בולין האחרת ותו לא. 
אבל מחוץ לחצר המלכות ישנו גבר המעז לקרוא תיגר על עוצמת משפחתה ולהציע למרי חיי חירות ותשוקה, 
אם רק יהיה בה האומץ להינתק - לפני שאויבי בית בולין יכו בבנות בולין...

פרק ראשון

אביב 1521

שמעתי הלמות תופים עמומה. אבל לא ראיתי דבר פרט לשרוכי המותנייה של הגבירה שעמדה לפניי והסתירה מעיניי את הגרדום. הייתי בחצר המלכות הזאת כבר שנה ויותר והשתתפתי במאות אירועים חגיגיים; אבל מעולם לא באירוע דומה לזה.

פסעתי מעט הצדה ושרבבתי את צווארי. כך הצלחתי לראות את הנידון למוות, מלוּוה בכומר שלו, צועד לאטו מן המצודה אל הרחבה שבה המתינו לו בימת הקרשים, גרדום העץ שהתנוסס במרכזה, והתליין המוכן לעבודתו, הלבוש בחולצה נטולת בגד עליון, וברדס שחור על ראשו. הכול נראה יותר כמסכת שעשועים מאשר כאירוע אמיתי, ואני צפיתי בו כאילו היה מופע בידור לאנשי החצר. המלך, ישוב על כס מלכותו, נראה כמי שדעתו מוסחת, כאילו הוא משנן בראשו את נאום המחילה שיישא. מאחוריו עמדו בעלי זה שנה וויליאם קארי, אחי ג'ורג' ואבי סר תומאס בולין, כולם חמורי סבר. הנעתי את אצבעות רגליי בתוך נעלי המשי וייחלתי שהמלך ימהר להעניק את החנינה כדי שכולנו נוכל ללכת לארוחת הבוקר. הייתי רק בת שלוש-עשרה, והייתי רעבה כל הזמן.

דוכס בקינגהאמשייר, הרחק ליד הגרדום, הסיר את מעילו העבה. הוא היה קרוב משפחה שלי, קרוב עד כדי כך שקראתי לו דודי. הוא בא לחתונתי והעניק לי צמיד מוזהב. אבי סיפר לי שהוא עלב במלך בתריסר דרכים: בעורקיו זרם דם מלכותי, והייתה לו פמליית אנשים חמושים גדולה מדי לרוחו של מלך שעדיין לא היה בטוח לחלוטין בכס מלכותו; גרוע מכול, נאמר עליו שטען כי למלך אין עתה בן ויורש, כי אין הוא יכול להוליד בן ויורש, וכנראה ימות בלי להעמיד בן שימלוך אחריו.

מחשבה שכזאת אל לה להיות מובעת בקול. המלך, חצר המלכות, הארץ כולה ידעו כי על המלכה ללדת בן, ובקרוב. כל רמיזה אחרת היוותה את הצעד הראשון במשעול שהוביל אל מדרגות האבן שהדוכס, דודי, עלה בהן כעת בצעד איתן ובלא פחד. איש חצר טוב לעולם אינו מעלה על לשונו אמיתות שאינן ערבות לחך. על חיי חצר המלכות להיות עליזים תמיד.

דוד סטפורד בא אל קדמת הבימה כדי לשאת את מילותיו האחרונות. הייתי רחוקה מכדי לשמוע, ומכל מקום הייתי שקועה בהתבוננות במלך, חיכיתי לאות שיסמן כי הוא עומד לקום ולהעניק את החנינה המלכותית. אדם זה, העומד ליד הגרדום באור השמש של תחילת הבוקר, היה שותפו של המלך בטניס, יריבו בשדה קרבות הרמחים, חברו במאה בולמוסי שתייה והימורים, הם היו רֵעים מאז היה המלך ילד. המלך מלמד אותו לקח, לקח פומבי רב-עוצמה, ואז יסלח לו וכולנו נוכל ללכת לארוחת הבוקר.

הדמות המרוחקת הקטנה פנתה אל הכומר המוודה. הוא הרכין את ראשו לקבלת ברכה ונישק את מחרוזת התפילה. הוא כרע ברך לפני גרדום העץ ולפת אותו בשתי ידיו. תהיתי איך מרגיש אדם כאשר הוא מניח את לחיו על העץ החלק, הממורק בשעווה, מריח את הרוח החמימה העולה מן הנהר, שומע מעליו צִווחות שחפים. אפילו כאשר הוא יודע, כפי שדודי ידע, כי כל זה הוא רק מסכת שעשועים ולא הדבר האמיתי, ודאי מוזרה ההרגשה להניח את הראש ולדעת כי התליין עומד מאחוריו.

התליין הניף את גרזינו. הבטתי לעבר המלך. הוא מעכב את התערבותו עד שלב מאוחר מאוד. העפתי מבט בחזרה אל הבימה. דודי, ראשו מושפל, פרש את ידיו לצדדים כאות להסכמתו, האות לכך שהגרזן יכול לרדת. החזרתי את מבטי אל המלך, הוא ודאי יקום עתה על רגליו. אבל הוא עדיין ישב, פניו הנאות קודרות. ובעודי מביטה לעברו, נשמעה הלמות תופים נוספת שהפכה פתאום לדממה, ואז חבטת הגרזן, תחילה פעם אחת, ואז פעם נוספת ופעם שלישית: קול ביתי כחטיבת עצי הסקה. בחוסר אמון ראיתי את ראשו של דודי ניתז אל הקש, וזרם ארגמני של דם פורץ מן הצוואר המשונה, הקצר והעבה. התליין עטוי הברדס השחור הניח לצדו את הגרזן הגדול המוכתם והניף את הראש בשערו המתולתל העבות, כדי שנוכל כולנו לראות את הדבר המשונה, דמוי המסכה: שחור מכיסוי עיניים שכיסה אותו מן המצח לאף, והשיניים חשופות בחיוך אחרון של התרסה.

המלך התרומם לאטו ממושבו, ואני חשבתי בילדותיות, "אלוהים אדירים, כמה זה מביך, איום. הוא דחה את החנינה רגע אחד יותר מדי. הכול השתבש. הוא שכח לדבר בזמן".

אבל טעיתי. הוא לא דחה את החנינה רגע אחד יותר מדי, הוא לא שכח. הוא רצה שדודי ימות לפני כל אנשי החצר, כדי שהכול ידעו כי יש רק מלך אחד, וזהו הנרי. יכול להיות רק מלך אחד, וזהו הנרי. ובן ייוולד למלך הזה – וכל מי שאפילו ירמוז כי אין הדבר כך, דינו מוות מחפיר.

חצר המלכות חזרה בשקט אל ארמון ווסטמינסטר בשלוש דוברות ששטו במעלה הנהר. האנשים על גדות הנהר הסירו כובעים וכרעו ברך כאשר הדוברה המלכותית, סירת השרד, חלפה על פניהם במהירות בשצף דגלים מתנוססים ובדים מפוארים שהתגלו להרף עין. הייתי בדוברה השנייה, דוֹברַת המלכה, עם גבירות החצר. אמי ישבה לידי. ברגע נדיר של עניין היא העיפה מבט לעברי והעירה, "את כה חיוורת, מרי, יש לך בחילה?"

"לא חשבתי שיוציאו אותו להורג", אמרתי. "חשבתי שהמלך יסלח לו".

אמי נשענה קדימה עד שפיה היה סמוך לאוזני, ואיש לא היה יכול לשמוע אותנו מעל חריקות הספינה והלמות תוף החותרים. "אם כן, את כסילה", אמרה קצרות. "וכסילה על שאמרת זאת. צפי ולִמדי, מרי. אין מקום לטעויות בחצר המלכות".

פיליפה גרגורי

פיליפה גרגורי (באנגלית: Philippa Gregory; נולדה ב-9.1.1954 ) היא סופרת אנגלייה המחברת רומנים היסטוריים. ספרה הידוע ביותר הוא "בת בולין האחרת" (2001), שזכה ב-2001 בפרס הרומן הרומנטי של השנה מאיגוד הסופרים הרומנטיים (Romantic Novelists' Association), ועובד פעמיים לסרט קולנוע.

בעקבות הצלחת ספרה "ויידקר" ופרסום הספר "The Favoured Child", עברה גרגורי למידהרסט שבמערב סאסקס, המקום שם מתרחשת עלילת "טרילוגיית ויידקר". ספרה הבא היה "מסחר מכובד". בין ספריה נמנים: "הנסיכה הלבנה", "בתו של ממליך המלכים", "קללת המלך" ועוד.

המגזין AudioFile כינה את גרגורי בשם "מלכת הסיפורת ההיסטורית הבריטית".

עוד על הספר

  • שם במקור: The Other Boleyn Girl
  • תרגום: ענבל שגיב
  • הוצאה: אופוס
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 540 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 9 שעות
בת בולין האחרת פיליפה גרגורי

אביב 1521

שמעתי הלמות תופים עמומה. אבל לא ראיתי דבר פרט לשרוכי המותנייה של הגבירה שעמדה לפניי והסתירה מעיניי את הגרדום. הייתי בחצר המלכות הזאת כבר שנה ויותר והשתתפתי במאות אירועים חגיגיים; אבל מעולם לא באירוע דומה לזה.

פסעתי מעט הצדה ושרבבתי את צווארי. כך הצלחתי לראות את הנידון למוות, מלוּוה בכומר שלו, צועד לאטו מן המצודה אל הרחבה שבה המתינו לו בימת הקרשים, גרדום העץ שהתנוסס במרכזה, והתליין המוכן לעבודתו, הלבוש בחולצה נטולת בגד עליון, וברדס שחור על ראשו. הכול נראה יותר כמסכת שעשועים מאשר כאירוע אמיתי, ואני צפיתי בו כאילו היה מופע בידור לאנשי החצר. המלך, ישוב על כס מלכותו, נראה כמי שדעתו מוסחת, כאילו הוא משנן בראשו את נאום המחילה שיישא. מאחוריו עמדו בעלי זה שנה וויליאם קארי, אחי ג'ורג' ואבי סר תומאס בולין, כולם חמורי סבר. הנעתי את אצבעות רגליי בתוך נעלי המשי וייחלתי שהמלך ימהר להעניק את החנינה כדי שכולנו נוכל ללכת לארוחת הבוקר. הייתי רק בת שלוש-עשרה, והייתי רעבה כל הזמן.

דוכס בקינגהאמשייר, הרחק ליד הגרדום, הסיר את מעילו העבה. הוא היה קרוב משפחה שלי, קרוב עד כדי כך שקראתי לו דודי. הוא בא לחתונתי והעניק לי צמיד מוזהב. אבי סיפר לי שהוא עלב במלך בתריסר דרכים: בעורקיו זרם דם מלכותי, והייתה לו פמליית אנשים חמושים גדולה מדי לרוחו של מלך שעדיין לא היה בטוח לחלוטין בכס מלכותו; גרוע מכול, נאמר עליו שטען כי למלך אין עתה בן ויורש, כי אין הוא יכול להוליד בן ויורש, וכנראה ימות בלי להעמיד בן שימלוך אחריו.

מחשבה שכזאת אל לה להיות מובעת בקול. המלך, חצר המלכות, הארץ כולה ידעו כי על המלכה ללדת בן, ובקרוב. כל רמיזה אחרת היוותה את הצעד הראשון במשעול שהוביל אל מדרגות האבן שהדוכס, דודי, עלה בהן כעת בצעד איתן ובלא פחד. איש חצר טוב לעולם אינו מעלה על לשונו אמיתות שאינן ערבות לחך. על חיי חצר המלכות להיות עליזים תמיד.

דוד סטפורד בא אל קדמת הבימה כדי לשאת את מילותיו האחרונות. הייתי רחוקה מכדי לשמוע, ומכל מקום הייתי שקועה בהתבוננות במלך, חיכיתי לאות שיסמן כי הוא עומד לקום ולהעניק את החנינה המלכותית. אדם זה, העומד ליד הגרדום באור השמש של תחילת הבוקר, היה שותפו של המלך בטניס, יריבו בשדה קרבות הרמחים, חברו במאה בולמוסי שתייה והימורים, הם היו רֵעים מאז היה המלך ילד. המלך מלמד אותו לקח, לקח פומבי רב-עוצמה, ואז יסלח לו וכולנו נוכל ללכת לארוחת הבוקר.

הדמות המרוחקת הקטנה פנתה אל הכומר המוודה. הוא הרכין את ראשו לקבלת ברכה ונישק את מחרוזת התפילה. הוא כרע ברך לפני גרדום העץ ולפת אותו בשתי ידיו. תהיתי איך מרגיש אדם כאשר הוא מניח את לחיו על העץ החלק, הממורק בשעווה, מריח את הרוח החמימה העולה מן הנהר, שומע מעליו צִווחות שחפים. אפילו כאשר הוא יודע, כפי שדודי ידע, כי כל זה הוא רק מסכת שעשועים ולא הדבר האמיתי, ודאי מוזרה ההרגשה להניח את הראש ולדעת כי התליין עומד מאחוריו.

התליין הניף את גרזינו. הבטתי לעבר המלך. הוא מעכב את התערבותו עד שלב מאוחר מאוד. העפתי מבט בחזרה אל הבימה. דודי, ראשו מושפל, פרש את ידיו לצדדים כאות להסכמתו, האות לכך שהגרזן יכול לרדת. החזרתי את מבטי אל המלך, הוא ודאי יקום עתה על רגליו. אבל הוא עדיין ישב, פניו הנאות קודרות. ובעודי מביטה לעברו, נשמעה הלמות תופים נוספת שהפכה פתאום לדממה, ואז חבטת הגרזן, תחילה פעם אחת, ואז פעם נוספת ופעם שלישית: קול ביתי כחטיבת עצי הסקה. בחוסר אמון ראיתי את ראשו של דודי ניתז אל הקש, וזרם ארגמני של דם פורץ מן הצוואר המשונה, הקצר והעבה. התליין עטוי הברדס השחור הניח לצדו את הגרזן הגדול המוכתם והניף את הראש בשערו המתולתל העבות, כדי שנוכל כולנו לראות את הדבר המשונה, דמוי המסכה: שחור מכיסוי עיניים שכיסה אותו מן המצח לאף, והשיניים חשופות בחיוך אחרון של התרסה.

המלך התרומם לאטו ממושבו, ואני חשבתי בילדותיות, "אלוהים אדירים, כמה זה מביך, איום. הוא דחה את החנינה רגע אחד יותר מדי. הכול השתבש. הוא שכח לדבר בזמן".

אבל טעיתי. הוא לא דחה את החנינה רגע אחד יותר מדי, הוא לא שכח. הוא רצה שדודי ימות לפני כל אנשי החצר, כדי שהכול ידעו כי יש רק מלך אחד, וזהו הנרי. יכול להיות רק מלך אחד, וזהו הנרי. ובן ייוולד למלך הזה – וכל מי שאפילו ירמוז כי אין הדבר כך, דינו מוות מחפיר.

חצר המלכות חזרה בשקט אל ארמון ווסטמינסטר בשלוש דוברות ששטו במעלה הנהר. האנשים על גדות הנהר הסירו כובעים וכרעו ברך כאשר הדוברה המלכותית, סירת השרד, חלפה על פניהם במהירות בשצף דגלים מתנוססים ובדים מפוארים שהתגלו להרף עין. הייתי בדוברה השנייה, דוֹברַת המלכה, עם גבירות החצר. אמי ישבה לידי. ברגע נדיר של עניין היא העיפה מבט לעברי והעירה, "את כה חיוורת, מרי, יש לך בחילה?"

"לא חשבתי שיוציאו אותו להורג", אמרתי. "חשבתי שהמלך יסלח לו".

אמי נשענה קדימה עד שפיה היה סמוך לאוזני, ואיש לא היה יכול לשמוע אותנו מעל חריקות הספינה והלמות תוף החותרים. "אם כן, את כסילה", אמרה קצרות. "וכסילה על שאמרת זאת. צפי ולִמדי, מרי. אין מקום לטעויות בחצר המלכות".