אילוף המלכה

ארמון המפטון קורט, אביב 1543

הוא עומד מולי, רחב כמו עץ אלון עתיק, פניו כלבנה במילואה התלויה הרחק מעל לצמרות העצים, קפלי השומן שלו מתעקלים בחיוך מלא חיבה. הוא נוטה לפנים, ונדמה כאילו העץ עומד לצנוח ולרסק אותי. אני ממשיכה לעמוד במקומי אבל חושבת לעצמי —הוא ודאי לא עומד לכרוע ברך בפניי, כפי שאדם אחר כרע על ברכיו לפניי רק אתמול וכיסה את כפות ידיי בנשיקות, הלא כן? הרי אם הר האדם הזה ייפול פרקדן, יצטרכו להרים אותו בעזרת חבלים, כמו שור שנפל לתעלה. ומלבד זאת, אדם זה אינו כורע ברך בפני איש.

אני חושבת: הוא לא יכול לנשק אותי על פי, לא כאן בחדר הגדול שנגנים נמצאים בקצהו האחד וכל אנשי החצר עוברים בו. דבר כזה ודאי אינו יכול להתרחש בחצר מלכות כה מהוגנת, פני הירח הגדולות האלה ודאי לא יפגשו בפניי שלי. אני מרימה את מבטי אל האיש שאמי וכל חברותיה העריצו פעם, בשעה שהיה הגבר הנאה ביותר בכל אנגליה, המלך שכל נערה חלמה עליו, ואני מתפללת חרש שהוא לא אמר את המילים ששמעתי אותו אומר. אני, באופן מגוחך במקצת, מתפללת שלא שמעתי אותו היטב.

בדממה מלאת ביטחון, הוא ממתין להסכמתי.

אני מבינה: כך יתנהלו חיי מרגע זה ועד שהמוות יפריד בינינו. הוא ימתין להסכמתי או יפעל בלעדיה. אהיה חייבת להינשא לאדם רם ונישא יותר מכל אדם אחר. אדם זה אינו נוהג כבני תמותה פשוטים, נזר אלוהי ותחסרהו מעט ממלאכים: מלך אנגליה.

"אני מופתעת כל-כך מהכבוד שהרעפת עליי", אני מגמגמת.

פיו הקטן והמכווץ מתרחב בחיוך. אני רואה את שיניו המצהיבות ומריחה את נשימתו המצחינה כשל כלב זקן.

"איני ראויה לכבוד הזה".

"אלמד אותך בדיוק איך להיות ראויה לו", הוא מבטיח לי.

החיוך הערמומי על שפתיו הרטובות מזכיר לי, באופן מעורר פלצות, שהוא אדם חושני הלכוד בגוף מרקיב ושאני איאלץ להיות אשתו במלוא מובן המילה. הוא ישכב איתי בעודי משתוקקת לגבר אחר.

"האם יורשה לי להתפלל ולחשוב על הצעה נדיבה זאת?" אני שואלת, מנסה למצוא את המילים המנומסות. "אני נדהמת, באמת ובתמים. ורק התאלמנתי לפני זמן קצר..."

גבותיו הבהירות והעבותות מתכווצות. דבריי לא נעימים לאוזניו. "את זקוקה לזמן? האם לא קיווית שזה יקרה?"

"כל אישה מקווה לזה", אני ממהרת להבטיח לו. "אין גבירה אחת בכל חצר המלכות שאינה מייחלת להצעה כזאת, אין אחת בארץ כולה שאינה חולמת על כך. ואני אחת מהן. אבל אינני ראויה לך!"

זה טוב יותר, הוא מתחיל להירגע.

"אינני מאמינה שחלומותיי התגשמו", אני מקשטת את דבריי. "אני זקוקה לזמן על מנת להבין את המזל שנפל בחלקי. זה כמו סיפור אגדה!"

הוא מהנהן. הוא אוהב סיפורי אגדה, תחפושות ומשחקי תפקידים, וכל העמדת פנים כלשהי.

"הצלתי אותך", הוא מכריז. "אקים אותך מאשפתות אל המקום הרם ביותר בעולם". קולו, עשיר ומלא ביטחון, קול ששומן כל חייו ביינות משובחים ובנתחי בשר מובחרים, מתענג על מילותיו שלו. אבל מבטו החד חוקר אותי.

אני מאלצת את עצמי להביט בעיניו היוקדות, המוסתרות מעט תחת עפעפיו השמנמנים. הוא לא מרים אותי מאשפתות, לא הגעתי מאשפתות: נולדתי למשפחת פַּאר מקנדל, בעלי המנוח היה ממשפחת נוויל, שתיהן משפחות אצולה מהצפון הרחוק של אנגליה, אך הוא ודאי מעולם לא ביקר שם. "אני זקוקה לזמן", התמקחתי איתו. "כדי להרגיל את נפשי לאושר זה".

הוא מחווה קלות בידו השמנה כדי לסמן שאוכל לקבל את כל הזמן שבעולם. אני משתחווה ונסוגה לאחור משולחן הקלפים, שעליו נדרשתי פתאום להניח את הדבר היקר ביותר שיש לאישה: את חייה. זה פשע להפנות גב לאדם זה: יש אנשים המתבדחים בחשאי שכך קל יותר להשגיח עליו. שישה צעדים לאחור לאורך הגלריה הארוכה כשאור השמש האביבי בוקע מתוך החלונות הגבוהים על ראשי המורכן בצניעות, ואז אני משתחווה שוב, משפילה את עיניי. כשאני קמה, הוא עדיין מחייך אליי, וכולם עדיין מסתכלים. אני מאלצת את עצמי לחייך וצועדת לאחור אל דלתותיו הסגורות של חדר הקבלה של המלך. מאחוריי, השומרים פותחים את הדלתות ומניחים לי לעבור, ואני שומעת את מלמול האנשים בחוץ, אלה שלא זכו לכבוד לנכוח בזיו המלכות, כשהם מביטים בי משתחווה שוב על סף הדלת אל המלך הגדול המביט בי בצאתי. אני ממשיכה ללכת לאחור כאשר השומרים סוגרים את הדלתות הגדולות המסתירות אותי מעיניו ואני שומעת חבטה בעודם רוקעים בגרזני המוט על הרצפה.

אני משתהה שם לרגע, עומדת מול דלתות העץ המגולפות, לא מסוגלת להסתובב ולשאת את עיניי אל המבטים הסקרניים בחדר הצפוף. עכשיו הדלתות העבות חוצצות בינינו ואני שמה לב כי אני רועדת — לא רק כפות ידיי, לא רק פיק ברכיים קל, אלא רעד העובר בכל גופי כאילו אני מוכת קדחת, גופי רוטט משל הייתי ארנבת קטנה המסתתרת בשדה חיטה ושומעת את הנפות להבי הקוצרים המתקרבים אליי צעד אחר צעד.

כולם נרדמים רק זמן רב אחרי חצות הלילה, ואני לובשת גלימה כחולה מעל כותונת הלילה העשויה ממשי שחור, אפלה כמו צל בצבע שמי הלילה, ויוצאת בדממה מחדרי הנשים ובמורד גרם המדרגות הגדול. איש אינו רואה אותי שם כשהברדס מכסה את פניי ועל כל פנים, זוהי חצר מלכות שקנתה ומכרה אהבהבים זה שנים רבות. איש לא ירים גבה למראה אישה הנכנסת אל חדר שינה לא לה לאחר חצות.

שומרים אינם מוצבים בפתח דלתו של אהובי והדלת פתוחה כפי שהבטיח לי. אני מסובבת את הידית וחומקת פנימה, והוא שם, ממתין לי ליד האח. החדר ריק, מואר רק בנרות מעטים. הוא גבוה וחסון, שערו כהה, עיניו שחורות. כשהוא שומע אותי הוא נפנה אליי ותשוקה מאירה את פניו חמורות הסבר. הוא אוחז בי, ראשי נשען על חזהו החזק, זרועותיו מתהדקות מאחורי גבי. בלי לומר מילה, אני משפשפת את מצחי עליו כאילו אני מסוגלת לנבור פנימה לתוך עורו, לתוך גופו. אנחנו מתנודדים יחד לרגע, שנינו מתענגים על הניחוחות, על המגע. ידיו אוחזות בישבני, הוא מרים אותי מעלה ואני כורכת את רגליי סביבו. אני נואשת למגעו. הוא פותח בבעיטה במגפו את הדלת אל חדר השינה שלו ונושא אותי פנימה, טורק את הדלת מאחוריו ואז מסתובב ומניח אותי על מיטתו. הוא פושט את מכנסיו, זורק את חולצתו על הרצפה בשעה שאני פותחת את גלימתי ואת הכותונת והוא נצמד אליי וחודר לתוכי בלי לומר מילה אחת, רק באנחה עמוקה, כאילו עצר את נשימתו כל היום עד לרגע זה ממש.

רק אז אני מתנשמת על כתפו העירומה. "תומס, שכב איתי כל הלילה. אינני רוצה לחשוב".

הוא גוהר מעליי כדי להביט בפניי החיוורות ובשערי הערמוני השפוך על הכר. "אלוהים אדירים, אני רוצה בך נואשות", הוא קורא, ואז פניו מרצינות ועיניו השחורות נפערות, מסונוורות מתשוקה כאשר הוא מתחיל לנוע בתוכי. אני פושקת את רגליי עוד יותר ושומעת את נשימתי נעתקת, ואני יודעת שאני נמצאת עם המאהב היחיד שהסב לי עונג מימיי, במקום היחיד בעולם שבו אני רוצה להיות, המקום היחיד שבו אני מרגישה בטוחה — במיטתו החמה של תומס סימור.

זמן קצר לפני עלות השחר הוא מוזג לי יין מקנקן המונח על השידה ומציע לי שזיפים יבשים ועוגות קטנות. אני לוקחת את כוס היין ונוגסת קלות בעוגה, אוספת את הפרורים בידי.

"הוא הציע לי נישואים", אני אומרת בקצרה.

לרגע קט הוא מכסה את עיניו בידו, כאילו אינו מסוגל להביט בי, יושבת על המיטה, שערי גולש סביב כתפיי, הסדינים כרוכים סביב שדיי, צווארי אדום וצורב מנשיקותיו, פי נפוח מעט.

"שאלוהים יעזור לנו. הו, שאלוהים יעזור לנו".

"אני עצמי לא האמנתי".

"הוא דיבר עם אחיך? עם דודך?"

"לא, הוא הציע לי ישירות, אתמול".

"האם כבר סיפרת על כך למישהו?"

אני נדה בראשי. "עדיין לא. לא התכוונתי לספר לאיש לפניך".

"אם כן, מה תעשי?"

"מה עוד אוכל לעשות? אציית לו", אני אומרת בקדרות.

"אינך יכולה", הוא אומר בקוצר רוח פתאומי. הוא מושיט אליי את זרועותיו ואוחז בכפות ידיי, מפורר את העוגה. הוא כורע על המיטה ומנשק את קצות אצבעותיי, כפי שעשה כאשר אמר לי בראשונה שהוא אוהב אותי, ושיהיה מאהבי, ושיהיה בעלי, ושאיש לעולם לא יפריד בינינו, ושאני האישה היחידה שהוא חשק בה מעולם — מעולם! — בשרשרת הארוכה של מאהבות וזונות ומשרתות ובחורות שהוא אפילו אינו יכול לזכור. "קתרין, אני אומר לך שאינך יכולה. לא אוכל לשאת זאת. לא ארשה זאת".

"איני יודעת כיצד אוכל לסרב".

"מה אמרת לו?"

"שאני זקוקה לזמן. שאני צריכה להתפלל ולחשוב".

הוא מניח את ידי על בטנו השטוחה. אני מרגישה את הזיעה החמימה והלחה על גופו, ואת תלתלי שערו השחור, את חומת השרירים הקשיחים מתחת לעורו המתוח. "האם זה מה שעשית הלילה? התפללת?"

"סגדתי", אני לוחשת.

הוא מתכופף ומנשק את ראשי. "כופרת שכמוך. מה אם תגידי לו שכבר יועדת לאיש? שכבר נישאת בחשאי?"

"לך?" אני אומרת ישירות.

הוא מקבל על עצמו את האתגר מכיוון שהוא שד משחת אמיתי. הצב בפניו כל סיכון, כל סכנה, ותומס ירוץ לעברו כאילו זה משחק שעשועים, כאילו הוא מרגיש חי רק כשהחרב מונפת מעל לראשו.

"כן, לי", הוא אמר בהתרסה. "מובן שלי. מובן שעלינו להינשא. נוכל להגיד שאנחנו כבר נשואים!"

רציתי לשמוע אותו אומר את זה, אבל איני מעזה לעשות זאת. "לא אוכל להתנגד לו". קולי אובד מהמחשבה שאצטרך לעזוב את תומס. אני מרגישה את הדמעות החמות על לחיי. אני מרימה את הסדין ומנגבת את פניי. "הו, שאלוהים יעזור לי, לא אוכל לראותך יותר".

הוא נראה מזועזע. הוא נשען לאחור, חבלי המיטה נאנקים תחת משקלו. "זה לא קורה לי. בדיוק השתחררת — לא היינו יחד יותר מחצי תריסר פעמים — רציתי לבקש את רשותו להינשא לך! רק המתנתי מתוך כבוד לאלמנותך!"

"הייתי צריכה להבין את הסימנים. הוא שלח לי אגרות כה נאות, התעקש שאסיים את תקופת האבל ואבוא אל חצר המלכות. הוא תמיד בא לחפש אותי בחדריה של ליידי מרי והוא תמיד מביט בי".

"חשבתי שהוא רק מפלרטט. את לא היחידה. ישנן גם קתרין ברנדון, ומרי הווארד... מעולם לא חשבתי שהוא רציני".

"הוא העניק טובות הנאה לאחי מעל ומעבר למידה שהיה ראוי לה. אלוהים יודע שוויליאם לא זכה למינוי ריבון הגבול רק בזכות כישוריו".

"הוא מבוגר מספיק להיות אביך!"

אני מחייכת במרירות. "איזה אדם יתנגד לכלה צעירה? אתה יודע, אני חושבת שהוא שקל להינשא לי עוד לפני מותו של בעלי, שהאל ינצור את נשמתו".

"ידעתי!" הוא מנחית את כף ידו על המוט המגולף של המיטה. "ידעתי! ראיתי כיצד עיניו עוקבות אחרייך. ראיתי אותו שולח לך מנה קטנה כזאת ומנה קטנה אחרת בארוחת הערב, ומלקק את הכפית שלו עם הלשון הגדולה והשמנה שלו אחרי שטעמת ממנה. אני לא יכול לסבול את המחשבה שתהיי במיטתו ושהידיים הזקנות שלו יגעו בך פה ושם".

אני מותחת את צווארי ומבליעה את הפחד שלי. "אני יודעת. אני יודעת. הנישואים האלה יהיו גרועים יותר מהחיזור, והחיזור הזה הוא כמו הצגה עם שחקנים גרועים ואני לא יודעת מה השורות שלי. אני מפחדת כל-כך. אלוהים אדירים, תומס, אתה לא יודע כמה אני מפחדת. המלכה האחרונה..." אני מאבדת את קולי. אינני מסוגלת אפילו להגיד את שמה. קתרין הווארד מתה, ראשה נערף אחרי שהואשמה בניאוף, רק לפני שנה.

"אל תפחדי מזה", מבטיח לי תומס. "את לא היית כאן, ולא הכרת אותה. קיטי הווארד הביאה את חורבנה על עצמה. הוא לעולם לא היה פוגע בה אילולא כן. היא הייתה זונה במלוא מובן המילה".

"ואיך אתה חושב שהוא היה קורא לי, אם הוא היה רואה אותי ככה?"

דממה קודרת שוררת בינינו. הוא מביט בכפות ידיי, האחוזות סביב ברכיי. התחלתי לרעוד. הוא מניח את כפות ידיו על כתפיי ומרגיש את רעידותיי. הוא נראה מזועזע, כאילו שמע את השופטים מקריאים את גזר דין המוות שלנו.

"אסור לו לעולם לחשוד בזה", הוא אומר ומחווה בידו על האש החמה, החדר המואר בנרות, הסדינים המקומטים, הניחוח המשכר והמסגיר של מעשה האהבים. "אם הוא אי-פעם ישאל אותך על

כך — הכחישי הכול. אני נשבע שתמיד אכחיש זאת. אסור לו לעולם לשמוע ולוּ רק שמועה. לעולם לא נדבר על כך. זה עם זה או עם אחרים. אסור שתהיה לו כל סיבה לחשוד, ועלינו להישבע על כך".

"אני נשבעת. גם אם ימתחו אותי על מתקן העינויים לא אסגיר אותך".

חיוכו חם. "לא קושרים בני אצולה למתקן העינויים", הוא אומר ואוסף אותי בזרועותיו, בעדינות נעימה וחמה. הוא משכיב אותי וכורך סביבי את שמיכת הפרווה, מתמתח לצדי, נשען מעליי, ראשו נח על כף ידו כדי שיוכל לראותי. הוא מעביר את כף ידו מלחיי הרטובה ומטה משם אל צווארי, מעל עיקול שדיי, בטני, ירכיי, כאילו הוא מפסל את גופי, כאילו הוא מסוגל לקרוא את עורי באצבעותיו, את המילים, את סימני הפיסוק, ולזכור אותם לנצח. לאחר מכן הוא קובר את פניו בצווארי ונושם עמוק את הבושם של שערי.

"זוהי פרֵדה, נכון?" הוא אומר, שפתיו נעות על עורי החם. "את כבר החלטת, צפונית קטנה וקשוחה שכמותך. את כבר החלטת, בלי להתייעץ עם איש, ובאת להיפרד ממני".

מובן שזאת הייתה פרדה.

"אני חושב שאמות אם תעזבי אותי", הוא מזהיר אותי.

"אין לי ספק ששנינו נמות אם אשאר", אמרתי ביובש.

"תמיד מגיעה ישר לנקודה הכואבת, קת".

"אני לא רוצה לשקר לך הלילה. אני עומדת להעביר את שארית חיי באמירת שקרים".

הוא בוחן את פניי. "את יפה כשאת בוכה", הוא מעיר. "במיוחד כשאת בוכה".

אני מניחה את ידיי על חזהו. אני מרגישה את עיקול השרירים ואת השיער השחור מתחת לכפות ידיי. על כתף אחת יש לו צלקת ישנה, מדקירת חרב. אני נוגעת בה בעדינות, חושבת לעצמי שאני חייבת לזכור אותה, חייבת לזכור כל רגע בזמן הזה.

"לעולם אל תיתני לו לראות אותך בוכה", הוא אומר. "הוא אוהב את זה".

אני עוקבת אחר מתאר עצם הבריח שלו, ממפה את הגידים בכתפו. עורו חם מתחת לכפות ידיי והניחוח של מעשה האהבים שלנו מסיח את דעתי מהצער הנורא.

"אני צריכה לעזוב לפני עלות השחר", אני אומרת ומביטה בחלון הסגור. "לא נותר לנו זמן רב".

הוא יודע בדיוק על מה אני חושבת. "האם זאת הדרך שלך להיפרד ממני?" הוא מצמיד את ירכו בעדינות אל בין ירכיי, כך ששריריו המתוחים לוחצים על בשרי הרך והעונג שלי מתעורר לאטו בגופי כמו סומק קל. "ככה?"

"ככה עושים את זה בכפר", אני לוחשת כדי להצחיק אותו.

הוא מגלגל אותנו כך שהוא שוכב על גבו ואני שוכבת עליו, פוקדת על מעשה האהבים האחרון שלנו. אני מושיטה את ידי ומרגישה אותו רוטט מתשוקה, מתיישבת עליו, כפות ידיי על חזהו, ואני יכולה להביט היישר בעיניו השחורות כאשר אני מורידה את עצמי בעדינות אל הנקודה המשכרת שבה הוא עומד לחדור אליי ואז אני עוצרת אותו עד שהוא מתחנן: "קתרין". רק אז אני ממשיכה הלאה. הוא מתנשם ועוצם את עיניו, מותח את זרועותיו כאילו הוא נקשר על צלב העונג. אני נעה, תחילה לאט, במחשבה על ההנאה שלו, ברצון שמעשה האהבים האחרון יימשך זמן רב, אבל אז אני מרגישה את החום גובר בתוכי, ואת התחושה המוכרת והנהדרת של חוסר הסבלנות, עד שאיני יכולה להסס או לעצור ואני חייבת להמשיך הלאה, בלי לחשוב על דבר, עד שאני קוראת בקול, קוראת בשמו באושר ובסופו של דבר בוכה ובוכה על התשוקה, על האהבה, ועל האובדן הנורא שיגיע עם עלות השחר.

בבית התפילה בשעת שחרית, אני כורעת על ברכיי לצד אחותי, נאן, וסביבנו גבירותיה של בת המלך, ליידי מרי. ליידי מרי עצמה מתפללת בדממה במעמד תפילה מפואר ומרופד משלה, הרחק מטווח השמיעה.

"נאן, אני חייבת להגיד לך משהו", אני מגמגמת.

"האם המלך דיבר?" זה כל מה שהיא אומרת.

"כן".

היא מתנשמת קלות ואז מניחה את ידה על ידי ולוחצת אותה. עיניה עצומות בתפילה. אנחנו כורעות על ברכינו זו לצד זו, בדיוק כפי שעשינו כשהיינו ילדות קטנות בביתנו בקנדל שבווסטמורלנד בשעה שאמנו קראה את התפילות בלטינית ואנחנו מלמלנו את תשובותינו. כאשר התפילה הארוכה מסתיימת, ליידי מרי קמה על רגליה ואנחנו יוצאות אחריה אל מחוץ לבית התפילה.

זהו בוקר אביבי יפה. אילו הייתי בביתי, היינו מתחילים לחרוש תלמים ביום כזה וציוצי החרמשונים היו מהדהדים בקול חזק כשריקותיהם של נערי החריש.

"הבה נלך בגן לפני ארוחת הבוקר", מציעה ליידי מרי, ואנחנו הולכות בעקבותיה במורד המדרגות אל הגן הפרטי, חולפות על פני השומרים המרימים את נשקם ונסוגים ממנה לאחור. אחותי, נאן, שגדלה בחצר המלכות, מנצלת את ההזדמנות כדי לאחוז בזרועי ולעכב אותנו מאחורי הגבירות שהולכות עם נסיכתנו. אנחנו פונות בחשאי אל שביל אחר וכשאנחנו לבדנו ואיש לא יכול לשמוע אותנו, היא פונה להביט בי. פניה החיוורות והמתוחות דומות לשלי: שיער ערמוני ומסורק לאחור מתחת לברדס, עיניים אפורות כמו שלי, ולחייה — ברגע זה — סמוקות מהתרגשות.

"שאלוהים יברך אותך, אחותי. שאלוהים יברך את כולנו. זהו יום גדול למשפחת פאר. מה אמרת לו?"

"ביקשתי ממנו זמן על מנת להבין את האושר שנפל בחלקי", אני אומרת ביובש.

"כמה זמן את חושבת שיש לך?"

"כמה שבועות?"

"הוא תמיד היה חסר סבלנות", היא מזהירה אותי.

"אני יודעת".

"מוטב להסכים לו מיד".

אני מושכת בכתפיי. "אני אסכים. אני יודעת שעליי להינשא לו. אני יודעת שאין לי ברֵרה".

"כשתהיי אשתו, תהיי מלכת אנגליה. יהיו לרשותך משאבים רבים!" היא מתרוננת. "לכולנו יהיו משאבים רבים".

"כן — הכבש המובחר של המשפחה נשלח שוב אל השוק. בפעם השלישית".

"הו, קת! אלה לא סתם נישואים לאדם מבוגר, זאת ההזדמנות הגדולה ביותר שתהיה לך בחיים! אלה הנישואים המבוקשים ביותר בכל אנגליה, ככל הנראה בעולם כולו!"

"כל עוד הם נמשכים".

היא מביטה לאחור ואז משלבת את זרועה בזרועי כך שנוכל ללכת בעודנו מצמידות את ראשינו יחד ומדברות בלחישות. "את מפחדת, אבל ייתכן שהם לא יימשכו זמן רב. הוא חולה מאוד. הוא זקן מאוד. ואז יישארו לך התואר והירושה אבל ללא הבעל".

הבעל שקברתי לא לפני זמן רב היה בן ארבעים ותשע, המלך בן חמישים ואחת, אדם זקן, אבל הוא מסוגל לחיות עד גיל שישים. הרופאים והרוקחים הטובים ביותר עומדים לרשותו, והוא שומר על עצמו מפני מחלות כאילו היה תינוק בן יומו. הוא שולח את צבאותיו להילחם ונותר מאחור, הוא ויתר על קרבות רמחים לפני שנים רבות. הוא קבר ארבע נשים — מדוע שלא יקבור עוד אחת?

"ייתכן שאאריך ימים אחריו", אני מסכימה, ומצמידה את פי לאוזנה. "אבל כמה זמן קתרין הווארד הצליחה להחזיק מעמד?"

נאן נדה בראשה למשמע ההשוואה שלי. "הפרוצה הזאת! היא בגדה בו, והייתה טיפשה מספיק להיתפס. את לא תעשי את זה".

"זה לא משנה", אני אומרת, עייפה פתאום מכל החישובים האלה. "כי אין לי ברֵרה. זהו גלגל המזל".

"אל תגידי את זה. זה רצון האל", היא אומרת בלהט פתאומי. "חשבי מה תוכלי לעשות כמלכת אנגליה. חשבי על מה שתוכלי לעשות עבורנו!"

אחותי היא תומכת נלהבת בהחלת רפורמה שתשנה את מצבה של כנסיית אנגליה מן המצב שבו היא נתונה כעת — אפיפיורות ללא אפיפיור — אל קהילה אמיתית המבוססת על כתבי הקודש. כמו רבים בארצנו — מי יודע כמה? — היא רוצה שהמלך ימשיך עוד ועוד ברפורמות שלו עד שנשתחרר מכל האמונות הטפלות.

"הו, נאן, את יודעת שאין לי כושר שכנוע... ומלבד זאת, מדוע שהוא יקשיב לי?"

"כי בהתחלה הוא תמיד מאזין לנשים שלו. ואנחנו צריכים שמישהי תדבר עבורנו. חצר המלכות כולה אחוזת פחד מפני הבישוף גרדינר, והוא חקר אפילו את אנשי חצרה של ליידי מרי. נאלצתי להסתיר את הספרים שלי. אנחנו זקוקים למלכה שתגן על הרפורמיסטים".

"לא אני", אני אומרת בגילוי לב. "אין לי כל רצון לעשות זאת ואפילו לא אעמיד פנים שאין זה כך. נרפאתי מהאמונה כאשר תומכי האפיפיור איימו לשרוף את טירתי".

"כן, ככה הם מתנהגים. הם זרקו גחלים רוחשות על קברו של ריצ'רד צ'מפיון כדי להראות שלדעתם היה צריך לשרוף אותו. הם גורמים לבני העם לחיות בבורות ובפחד. לכן אני חושבת שהתנ"ך צריך להיות מתורגם לאנגלית, כדי שכולם יבינו אותו בעצמם ולא ילכו שולל אחרי דברי הכמרים".

"הו, כולכם גרועים באותה מידה", אני אומרת חד וחלק. "אינני יודעת דבר על הרעיונות החדשים האלה — לא הגיעו לידיי ספרים רבים בריצ'מונדשייר, ולא היה לי זמן לשבת ולקרוא. לורד לטימר לא הסכים להכניס אותם הביתה. לכן אינני יודעת על מה כל המהומה, ובוודאי אין לי כל השפעה על המלך".

"אבל קת, יש ארבעה אנשים שרק רצו לקרוא את התנ"ך באנגלית, והם הואשמו בכפירה וכעת הם אסורים בכלא ווינדזור. את חייבת להציל אותם".

"לא אעשה זאת אם הם כופרים! אם הם כופרים, שיישרפו מצדי. זה החוק. מי אני שאתנגד לכך?"

"אבל את תלמדי", מתעקשת נאן. "מובן שהיית מנותקת מכל הרעיונות החדשים כשהיית נשואה ללטימר הזקן וקבורה בצפון בעודך בחיים, אבל כשתשמעי את המטיפים בלונדון ותשמעי את המלומדים המסבירים את התנ"ך באנגלית, תביני מדוע אני חושבת כך. דבר בעולם אינו חשוב יותר מאשר להביא את דברי האל אל האנשים ולדחוק מכאן את כוחה של הכנסייה הישנה".

המשך הפרק בספר המלא