אדם וגורלו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אדם וגורלו

אדם וגורלו

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: מנדלי, כתב
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 281 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 41 דק'

מני יריב

נולד במרוקו, בשנת 1951 עלה עם הוריו לארץ ישראל והתיישב בירושלים.
בשנת 1998 הוציא לאור את ספריו הראשונים."לב אל לב" ו "רחשי לב". בשנת 2005 הוציא ארבעה ספרוני ילדים מסדרת "טון-טון". בשנת 2010 הוציא לאור את הרומן הראשון מפרי עיטו ונקרא "אדם וגורלו". בשנת 2011 הוציא לאור את הרומן השני "הלם בזכרון".
בשנת 2015 יצא לאור ספר שירה נוסף "תבונת המסע".

תקציר

ספר זה מהווה ביטוי עז לעולמו הגשמי של הפרט ולאדם באשר הוא אדם. הוא כולל בתוכו את תעתועי הגורל ותהפוכותיו.
הנה כי כן, הספר עשוי לשמש מבע ליפה ולטוב שברגשות הקוראים, ולהמחיש את העזרה ההדדית שיכולה להיות בין האדם לרעהו, אשר בלעדיה יהיו "אדם לאדם זאב."
גיבור הספר "אדם וגורלו" הוא אלוף בצה"ל שאירוע ששמו נקשר בו מותיר מאחוריו חרושת שמועות ענפה וגורם לו לתהליך גירושין לא קל והלקאה עצמה הגורמת להידרדרותו. רק ידידיו הנאמנים והאהבה הנקרית בדרכו מצליחים לחלצו מן המצוקה שנקלע אליה וליצור בעבורו עולם תומך ואוהב.

פרק ראשון

פרק 1


השחר החל מסמן פסים זוהרים בשולי הרקיע, וערפילי הבוקר טרם התפוגגו כליל. האוויר היה צח, ללא פיח מכוניות. לחות דביקה עדיין הורגשה באוויר, מצביעה על המשך יום אביך. קרני שמש ליטפו את צמרות העצים ליטוף ראשון, חמים ואוהב, והחלו לחמם את האוויר הקפוא. הדשא המוריק סביב, היה מקושט בעדיים מרסיסי טל, שעדיין נתלו על גבעולי הדשא, וזהרו כאבני חן זעירות באור החמה. מחזה בוקר מלבב זה, התרחש מול עיניהם הלא רואות של העוברים ושבים, שמיהרו לענייניהם.
אבל לשלמה היה כל הזמן בעולם. הוא התעורר משינה לקול ציוץ ציפורים בין צמרות עצי הפיקוס. הספסל ששימש לו כמיטה היה לח. העיתונים שעליהם שכב כבר החלו מתפוררים מרטיבות הטל. קור חלחל אל עצמותיו דרך בגדיו הלחים. זמן לקום.
הוא התיישב על הספסל בפיהוק גדול. איבריו נוקשים. הקור נטל מהם תחושה. הוא קם והחל להתעמל מעט, כדי להתחמם.
ראשו היה סחרחר וכואב, רקותיו הלמו. כמו שד שחור, המגיח מתוך חשרת עננים, השתלטה עליו שוב תחושת המועקה המוכרת. הוא השתוקק לכוסית משקה שתרגיע אותו ותשכך את מכאוביו. 'מה יהיה הסוף?' הרהר קדורנית...
כלב כנעני לבן, ששוטט ללא בעלים, החל נובח לעברו בחמת זעם, שהחרידה את שלוותו הרופפת גם כך. הכלב, שכנראה נבהל מתנועות ההתעמלות, נראה נחוש בהחלטתו להניס את האויב.
שלמה התיישב על הספסל, ממשיך, כבכל בוקר, לנסות להבין את המציאות שאליה נקלע. הוא לא זכר כמה זמן היא נמשכת והחל לאבד תקווה שתשתנה אי פעם. הכלב נרגע מעט ורחרח בעניין את עמוד התאורה, יורה לעברו מבטים חשדניים.
מחשבות מבולבלות התרוצצו בתודעתו. הוא לא חש רצון לנוע או לפעול. רק שרידים מעטים נותרו מן 'האני האחר' שלו, שאותו התאמץ עתה לשכוח, ואשר התקומם מדי פעם וניסה להזכיר לו מי היה, אך נדחק חזרה לאפלת השכחה.
בחוסר מנוחה קם, והחל פוסע ליציאה מן הגן הציבורי. רחובות צרים הובילו אותו למרכז העיר. הם נראו ריקים עתה, ועזובים בשעת בוקר מוקדמת זו. רק קומץ קשי-יום עשו דרכם בחיפזון. שלטי ניאון ריצדו במהירות עוד מליל אמש, אך הבהובם כבר נבלע באור השמש, העולה מאחרי הבתים. פה ושם נראו חנויות נפתחות, בעליהן מכניסים מוצרים פנימה.
מראן של ערימת לחמניות טריות העלה בו רעב חריף שמילא את פיו ברוק. הוא השתוקק לנגוס בהן, לחוש את הקרום הפריך מתפצפץ בין שיניו, אבל כיסיו היו ריקים. מתי אכל לאחרונה? הוא לא זכר. הרעב שכרסם בקיבתו, הודיע שלפני זמן רב מאוד...
"מה קרה, אף פעם לא ראית לחמניות?" נשמע קול צרוד מאחוריו.
"ראיתי, אבל לפני הרבה זמן." השיב, מופתע, לגבר שפנה אליו, כנראה בעל המרכול.
"אתה רעב?"
"מאוד." השיב חרש.
"למה אתה לוחש?"
"מפני שאני די חלש ו..."
"רעב!" קטע בעל המרכול את דבריו בטון פסקני.
"כן."
"תוכל לקחת לחמנייה," אמר, והמשיך להעמיס ארגז של מוצרי חלב.
"אבל אין לי כסף לשלם עליה."
חמלה עוררה את בעל המרכול לפעולה. הוא הניח את הארגז בפתח, ניגש לאחד משקי הלחמניות, קרע ממנו את הניילון, ומשך מתוכו לחמנייה.
"הנה אחת."
"אין לי כסף לשלם."
"זה בסדר. כשיהיה לך תחזיר. ואם לא, אני מוותר לך. אבל תאכל משהו, אחר כך נתחשבן על הכול."
"תודה רבה לך!" השיב, ועוד לפני שהספיק לחשוב, נשלחה ידו אל הלחמנייה וחטפה אותה. הוא לעס במהירות, מודע למבטו הסקרן של בעל המרכול. טעמה היה ערב לחיך, אבל היא לא הספיקה לשבור את רעבונו. הוא הגניב מבט נוסף אל שק הלחמניות.
"קח עוד אחת. זה בסדר." הציע האיש בעדינות, מושיט לחמנייה שנייה.
"תודה רבה." לחש, ובלע במהירות גם את הלחמנייה הנוספת.
"תקשיב לי, בבקשה, אני מציע שניכנס פנימה, ונאכל ביחד. אתה נראה לי ממש גווע מרעב..." הציע. "קוראים לי איציק," הושיט יד.
"נעים מאוד, שלמה." הוא ניקה את כף ידו המלוכלכת במכנסיו, לפני שהושיט אותה ללחיצת יד.
"שלמה, תוכל בבקשה לעזור לי להכניס את שאר הארגזים לחנות?" שאל איציק.
"בוודאי, איזו שאלה!" רצונו לגמול טובה מילא אותו כוחות חדשים. הוא מיהר לערימת הארגזים שבפתח החנות והחל להרים אותם.
"איפה אתה רוצה את הארגזים?"
"את מוצרי החלב, במקרר. את הלחם תמיין לסוגים, ותניח על המדפים כאן," הצביע איציק.
בזה אחר זה נשא שלמה את הארגזים פנימה, ואז מיין את הלחם ואת מוצרי החלב למקומם.
"היית יכול להיות עובד טוב..." הרהר איציק.
"כן, בטח. נראה לך מתאים?" גיחך שלמה.
"למה לא?" הקשה איציק. "אתה אמנם נראה מבוגר, אבל יש לך מבנה טוב ואתה נראה חזק. הלוואי שאראה כמוך כשאהיה בגילך. וגם בריא כמוך." הוסיף אגב טפיחה ידידותית על שכמו של שלמה. "אבל עזוב שטויות עכשיו. בוא לאכול. הרווחת את הארוחה ביושר."
החנות של איציק הייתה מרווחת ומוצרים בשפע הונחו בסדר מופתי על גבי המדפים. הניקיון שרר בכל.
"השולחן מוכן!" קרא איציק מן המחסן. שלמה ניגש לפינת החנות והסיט את הווילון ששימש כמחיצה בין החנות לבין המחסן. על שולחן עם מפה דהויה נערכו סלסלה קלועה ובה לחמניות טריות, צלוחיות זיתים, גביעי אשל ושמנת ועגבניות ומלפפונים קלופים וחתוכים. עיניו אמדו בחמדה את המראה. הוא התיישב ליד השולחן בזהירות והחל לבצוע לחמנייה בהיסוס.
"אם יחסר לך משהו, אל תתבייש. רק תבקש," אמר איציק.
"אפילו לא חלמתי לקבל הבוקר כזו ארוחה!" אמר שלמה ושקע במלאכת האכילה.
איציק לא ידע איך לפענח את הזר שנקלע לחנותו הבוקר. הוא היה גדל-ממדים ונראה בריא. חזותו הסגירה שהוא חסר בית. מדובלל שיער, מלוכלך, עטוף בשכבות רבות של בגדים. נדף ממנו ריח שהעיד כי לא התרחץ זה זמן רב. 'גם גילוח לא היה מזיק לו,' אמד אותו איציק בעיניו, 'אבל ניכר שהוא אדם משכיל. חבל, הייתי יכול להעסיק אותו אצלי בחנות, במקום מוסא, שמגיע מתי שבא לו. זה היה יכול להיות מצוין.'
אלא שהגבר שאכל בפינת החנות בנגיסות גדולות ורעבתניות, אמנם נראה חזק, ואפילו אמין – אבל לבושו הדוחה, והריח שנדף ממנו... 'לא בא בחשבון! זה בלתי אפשרי להחזיק עובד ככה,' אולי אצליח לשכנע אותו להתנקות ולהתלבש.'
"שלמה, אתה לא עובד לפעמים?" בדק בעדינות.
"מדי פעם, כשמתאפשר."
"ממה אתה חי?" הקשה איציק.
"מעבודות מזדמנות, או שאנשים טובים כמוך נותנים לי מזון או לבוש. לפעמים, אני מוצא שיירים בפחי האשפה," השפיל עיניו לרצפה, וחדל לרגע מלעיסתו.
איציק התקשה לעכל את המידע. איך יכול אדם לחיות ככה, בתת-תזונה, חסר בית? איפה העירייה? איפה שירותי הרווחה? 'מפחיד לחשוב על זה!' הודה בינו לבינו.
"אבל למה שלא תעבוד במקום קבוע? יהיה לך קצת כסף להוצאות, אתה יודע. אתה דווקא נראה לי אדם חרוץ, עם כוחות פיזיים – לא איזה בטלן."
"מי יקבל אותי לעבודה כמו שאני?" טען שלמה.
"אתה די צודק." נאנח איציק.
"עזוב את זה."
"אבל... למה שלא תחליף בגדים? תעשה תספורת? קצת ניקיון לא היה מזיק... ומשיג לך עבודה מכובדת?"
"אין לי אפשרות לרכוש בגדים."
"לוקחים בגדים משומשים ממישהו."
"ממי בדיוק?" בטון ציני.
"יש ויצ"ו וארגוני סעד אחרים. הם יכולים לעזור לך, אתה יודע. מה אתה כבר צריך? חולצה? מכנסים נקים? סוודר או מעיל?.. זה לא צריך להיות ארמאני." סיכם איציק.
לקוחה הגיעה לחנות, וקולה נשמע מן הפתח: "בוקר טוב, איציק, אני צריכה אשל וגבינת קוטג'." איציק קם והתייצב בזריזות ליד הדלפק, שוכח את האורח המוזר.
"בוקר טוב, גברת וייס, מה שלומך היום?"
"אתה יודע, האובך הזה לא טוב לי..."
"מה אמרת? אשל וקוטג'? זה שם בשורה הראשונה."
"איציק, יש לך פנס ובטריות?" קולו המתנשף של נער צעיר פרץ לחנות בסערה.
"אתה לא יכול לחכות בתור?!" רטנה הגברת הזקנה.
"יש לי טיול. אני נורא מאחר. ההסעה עוד מעט יוצאת."
"הנוער של היום, אין להם נימוס. אפילו בתור קשה להם לחכות. הכול מהר."
"אבל אני מאחר!"
"יש לי בשבילך פנס וסוללות, חיימיקו, רק שנייה, גברת וייס, רק רגע! אני מיד גומר איתו."

שלמה נשאר נסתר בפינת החנות, מאזין לחילופי הדברים ומכלה את שרידי הארוחה. תחושות השובע שחש גבלו בהתעלות רוח. הוא התבונן בלקוחות נוספים שמיהרו פנימה, וחזרו לדלפק כדי לשלם. אותם מבטים בודדים שנתקלו בו הביעו רתיעה ותמיהה: 'מי התימהוני הזה, מה הוא עושה כאן?' תחושת הרווחה הזמנית של שלמה התחלפה בחוסר מנוחה. הוא קם והחל עושה דרכו ליציאה.
"איציק, תודה רבה לך."
"שלמה, תבוא כשאתה בסביבה, טוב?" "עשרים ושנים שקל וחצי, תודה, גברת וייס."
"להתראות לך, ושיהיה לך יום טוב."
"להתראות!" נשמע קולו של איציק מאחוריו, ושלמה המשיך בדרכו.
הרחובות החלו שוקקים חיים. אנשים אצו לדרכם, ותנועת מכוניות זרמה בעצלתיים לאורך הרחוב הראשי. שלמה המשיך לנוע ברגליים קלות ובטן מלאה לעבר השוק, בתקווה למצוא עבודה שתכניס לכיסו כמה שקלים ותרווה את צימאונו.
הרעש וההמולה בשוק היו מחרישי אוזניים. הוא עמד תוהה, מסתגל לשינוי ומתבונן סביבו. משאיות עמוסות לעייפה בירקות ופירות חנו על שולי המדרכות וסוחרים אצו סביבן, מחליפים צעקות עם בעלי הדוכנים כדי לזרז את פריקתן. פועלים פרקו את הסחורות לעגלות קטנות, שנגררו במהירות אל עבר הדוכנים.
שלמה שוטט בין נהגי המשאיות, שואל אם מישהו זקוק לסבל. כל פניותיו נדחו בהתעלמות, והוא המשיך לשייט בין המשאיות, בלי להתייאש. לבסוף הועילו מאמציו. נהג שנשען על העגלה מותש, הסכים במנוד ראש: "חמישים שקל, מה אתה אומר? אבל תפרוק מהר, עוד מעט מגיע הפקח!"
שלמה הלך אחרי הנהג לעבר רכבו, טנדר אדום שחנה סמוך לקצה השוק, עמוס מאוד. "אני מקווה שתגמור את הפריקה מהר!" רטן בעל הרכב. "אני הולך להביא את העגלה השנייה. בינתיים תתחיל לפרוק," אמר, ונבלע בין העוברים ושבים.
שלמה החל מרים את הארגזים העליונים ומקרב אותם לקצה ארגז הטנדר, כדי להקל על עצמו בהמשך הפריקה. בארגזים העליונים היו מלפפונים טריים, ובהמשך היו ארגזי עגבניות. ארגזי חצילים וקישואים היו מונחים בסוף.
"הנה העגלה." נשמע קולו הזועף של בעל הרכב. "אבל תשמור עליה טוב טוב, בחור. היא לא שייכת לי." זקף אצבע מתרה. "ותעביר את כל הארגזים לדוכן שם ממול," מיהר להוסיף והורה באצבעו על הדוכן. בסדר?"
"אין בעיה, מיד מגיע." התנשף שלמה.
"אני בהחלט מקווה כך," מלמל, ועזב.
שלמה העמיס את העגלה במהירות בערימה גדולה של ארגזים. העגלה חרקה כאשר דחף אותה לעבר הדוכן שעליו הצביע הסוחר. הוא חזר על הפעולה פעמים מספר, עד שכל הארגזים הועברו.
"תשמע, אתה באמת סבל טוב." נשמע קולו של בעל הרכב מאחורי גבו.
"תודה," השיב בחיוך.
"ותאמין לי, בהתחלה היה נדמה לי שאתה מנסה לעבוד עלי. יש איזה שיכורים ובטלנים שמסתובבים פה בשוק. אני צריך אנשים עובדים." הסביר.
"זה בסדר."
"טוב, חביבי, הנה לך חמישים שקלים, ואני מוסיף לך עוד חמישה בתור בונוס. זה באמת מגיע לך." טרח בעל הרכב לחייך. "אני מודה לך," אמר שלמה והכניס את הכסף לכיסו.
"תחזור מתי שאתה רוצה. אני תמיד מוכן להעסיק אותך אצלי. אני פה בבקרים, אבל אין לי שעות קבועות," אמר בעל הרכב ומיד הוסיף: "תחפש אותי. כולם מכירים את ישעיהו."
"שוב תודה, אשמח לעבוד עבורך," אמר שלמה, והמשיך לנוע.

מני יריב

נולד במרוקו, בשנת 1951 עלה עם הוריו לארץ ישראל והתיישב בירושלים.
בשנת 1998 הוציא לאור את ספריו הראשונים."לב אל לב" ו "רחשי לב". בשנת 2005 הוציא ארבעה ספרוני ילדים מסדרת "טון-טון". בשנת 2010 הוציא לאור את הרומן הראשון מפרי עיטו ונקרא "אדם וגורלו". בשנת 2011 הוציא לאור את הרומן השני "הלם בזכרון".
בשנת 2015 יצא לאור ספר שירה נוסף "תבונת המסע".

עוד על הספר

  • הוצאה: מנדלי, כתב
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 281 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 41 דק'
אדם וגורלו מני יריב

פרק 1


השחר החל מסמן פסים זוהרים בשולי הרקיע, וערפילי הבוקר טרם התפוגגו כליל. האוויר היה צח, ללא פיח מכוניות. לחות דביקה עדיין הורגשה באוויר, מצביעה על המשך יום אביך. קרני שמש ליטפו את צמרות העצים ליטוף ראשון, חמים ואוהב, והחלו לחמם את האוויר הקפוא. הדשא המוריק סביב, היה מקושט בעדיים מרסיסי טל, שעדיין נתלו על גבעולי הדשא, וזהרו כאבני חן זעירות באור החמה. מחזה בוקר מלבב זה, התרחש מול עיניהם הלא רואות של העוברים ושבים, שמיהרו לענייניהם.
אבל לשלמה היה כל הזמן בעולם. הוא התעורר משינה לקול ציוץ ציפורים בין צמרות עצי הפיקוס. הספסל ששימש לו כמיטה היה לח. העיתונים שעליהם שכב כבר החלו מתפוררים מרטיבות הטל. קור חלחל אל עצמותיו דרך בגדיו הלחים. זמן לקום.
הוא התיישב על הספסל בפיהוק גדול. איבריו נוקשים. הקור נטל מהם תחושה. הוא קם והחל להתעמל מעט, כדי להתחמם.
ראשו היה סחרחר וכואב, רקותיו הלמו. כמו שד שחור, המגיח מתוך חשרת עננים, השתלטה עליו שוב תחושת המועקה המוכרת. הוא השתוקק לכוסית משקה שתרגיע אותו ותשכך את מכאוביו. 'מה יהיה הסוף?' הרהר קדורנית...
כלב כנעני לבן, ששוטט ללא בעלים, החל נובח לעברו בחמת זעם, שהחרידה את שלוותו הרופפת גם כך. הכלב, שכנראה נבהל מתנועות ההתעמלות, נראה נחוש בהחלטתו להניס את האויב.
שלמה התיישב על הספסל, ממשיך, כבכל בוקר, לנסות להבין את המציאות שאליה נקלע. הוא לא זכר כמה זמן היא נמשכת והחל לאבד תקווה שתשתנה אי פעם. הכלב נרגע מעט ורחרח בעניין את עמוד התאורה, יורה לעברו מבטים חשדניים.
מחשבות מבולבלות התרוצצו בתודעתו. הוא לא חש רצון לנוע או לפעול. רק שרידים מעטים נותרו מן 'האני האחר' שלו, שאותו התאמץ עתה לשכוח, ואשר התקומם מדי פעם וניסה להזכיר לו מי היה, אך נדחק חזרה לאפלת השכחה.
בחוסר מנוחה קם, והחל פוסע ליציאה מן הגן הציבורי. רחובות צרים הובילו אותו למרכז העיר. הם נראו ריקים עתה, ועזובים בשעת בוקר מוקדמת זו. רק קומץ קשי-יום עשו דרכם בחיפזון. שלטי ניאון ריצדו במהירות עוד מליל אמש, אך הבהובם כבר נבלע באור השמש, העולה מאחרי הבתים. פה ושם נראו חנויות נפתחות, בעליהן מכניסים מוצרים פנימה.
מראן של ערימת לחמניות טריות העלה בו רעב חריף שמילא את פיו ברוק. הוא השתוקק לנגוס בהן, לחוש את הקרום הפריך מתפצפץ בין שיניו, אבל כיסיו היו ריקים. מתי אכל לאחרונה? הוא לא זכר. הרעב שכרסם בקיבתו, הודיע שלפני זמן רב מאוד...
"מה קרה, אף פעם לא ראית לחמניות?" נשמע קול צרוד מאחוריו.
"ראיתי, אבל לפני הרבה זמן." השיב, מופתע, לגבר שפנה אליו, כנראה בעל המרכול.
"אתה רעב?"
"מאוד." השיב חרש.
"למה אתה לוחש?"
"מפני שאני די חלש ו..."
"רעב!" קטע בעל המרכול את דבריו בטון פסקני.
"כן."
"תוכל לקחת לחמנייה," אמר, והמשיך להעמיס ארגז של מוצרי חלב.
"אבל אין לי כסף לשלם עליה."
חמלה עוררה את בעל המרכול לפעולה. הוא הניח את הארגז בפתח, ניגש לאחד משקי הלחמניות, קרע ממנו את הניילון, ומשך מתוכו לחמנייה.
"הנה אחת."
"אין לי כסף לשלם."
"זה בסדר. כשיהיה לך תחזיר. ואם לא, אני מוותר לך. אבל תאכל משהו, אחר כך נתחשבן על הכול."
"תודה רבה לך!" השיב, ועוד לפני שהספיק לחשוב, נשלחה ידו אל הלחמנייה וחטפה אותה. הוא לעס במהירות, מודע למבטו הסקרן של בעל המרכול. טעמה היה ערב לחיך, אבל היא לא הספיקה לשבור את רעבונו. הוא הגניב מבט נוסף אל שק הלחמניות.
"קח עוד אחת. זה בסדר." הציע האיש בעדינות, מושיט לחמנייה שנייה.
"תודה רבה." לחש, ובלע במהירות גם את הלחמנייה הנוספת.
"תקשיב לי, בבקשה, אני מציע שניכנס פנימה, ונאכל ביחד. אתה נראה לי ממש גווע מרעב..." הציע. "קוראים לי איציק," הושיט יד.
"נעים מאוד, שלמה." הוא ניקה את כף ידו המלוכלכת במכנסיו, לפני שהושיט אותה ללחיצת יד.
"שלמה, תוכל בבקשה לעזור לי להכניס את שאר הארגזים לחנות?" שאל איציק.
"בוודאי, איזו שאלה!" רצונו לגמול טובה מילא אותו כוחות חדשים. הוא מיהר לערימת הארגזים שבפתח החנות והחל להרים אותם.
"איפה אתה רוצה את הארגזים?"
"את מוצרי החלב, במקרר. את הלחם תמיין לסוגים, ותניח על המדפים כאן," הצביע איציק.
בזה אחר זה נשא שלמה את הארגזים פנימה, ואז מיין את הלחם ואת מוצרי החלב למקומם.
"היית יכול להיות עובד טוב..." הרהר איציק.
"כן, בטח. נראה לך מתאים?" גיחך שלמה.
"למה לא?" הקשה איציק. "אתה אמנם נראה מבוגר, אבל יש לך מבנה טוב ואתה נראה חזק. הלוואי שאראה כמוך כשאהיה בגילך. וגם בריא כמוך." הוסיף אגב טפיחה ידידותית על שכמו של שלמה. "אבל עזוב שטויות עכשיו. בוא לאכול. הרווחת את הארוחה ביושר."
החנות של איציק הייתה מרווחת ומוצרים בשפע הונחו בסדר מופתי על גבי המדפים. הניקיון שרר בכל.
"השולחן מוכן!" קרא איציק מן המחסן. שלמה ניגש לפינת החנות והסיט את הווילון ששימש כמחיצה בין החנות לבין המחסן. על שולחן עם מפה דהויה נערכו סלסלה קלועה ובה לחמניות טריות, צלוחיות זיתים, גביעי אשל ושמנת ועגבניות ומלפפונים קלופים וחתוכים. עיניו אמדו בחמדה את המראה. הוא התיישב ליד השולחן בזהירות והחל לבצוע לחמנייה בהיסוס.
"אם יחסר לך משהו, אל תתבייש. רק תבקש," אמר איציק.
"אפילו לא חלמתי לקבל הבוקר כזו ארוחה!" אמר שלמה ושקע במלאכת האכילה.
איציק לא ידע איך לפענח את הזר שנקלע לחנותו הבוקר. הוא היה גדל-ממדים ונראה בריא. חזותו הסגירה שהוא חסר בית. מדובלל שיער, מלוכלך, עטוף בשכבות רבות של בגדים. נדף ממנו ריח שהעיד כי לא התרחץ זה זמן רב. 'גם גילוח לא היה מזיק לו,' אמד אותו איציק בעיניו, 'אבל ניכר שהוא אדם משכיל. חבל, הייתי יכול להעסיק אותו אצלי בחנות, במקום מוסא, שמגיע מתי שבא לו. זה היה יכול להיות מצוין.'
אלא שהגבר שאכל בפינת החנות בנגיסות גדולות ורעבתניות, אמנם נראה חזק, ואפילו אמין – אבל לבושו הדוחה, והריח שנדף ממנו... 'לא בא בחשבון! זה בלתי אפשרי להחזיק עובד ככה,' אולי אצליח לשכנע אותו להתנקות ולהתלבש.'
"שלמה, אתה לא עובד לפעמים?" בדק בעדינות.
"מדי פעם, כשמתאפשר."
"ממה אתה חי?" הקשה איציק.
"מעבודות מזדמנות, או שאנשים טובים כמוך נותנים לי מזון או לבוש. לפעמים, אני מוצא שיירים בפחי האשפה," השפיל עיניו לרצפה, וחדל לרגע מלעיסתו.
איציק התקשה לעכל את המידע. איך יכול אדם לחיות ככה, בתת-תזונה, חסר בית? איפה העירייה? איפה שירותי הרווחה? 'מפחיד לחשוב על זה!' הודה בינו לבינו.
"אבל למה שלא תעבוד במקום קבוע? יהיה לך קצת כסף להוצאות, אתה יודע. אתה דווקא נראה לי אדם חרוץ, עם כוחות פיזיים – לא איזה בטלן."
"מי יקבל אותי לעבודה כמו שאני?" טען שלמה.
"אתה די צודק." נאנח איציק.
"עזוב את זה."
"אבל... למה שלא תחליף בגדים? תעשה תספורת? קצת ניקיון לא היה מזיק... ומשיג לך עבודה מכובדת?"
"אין לי אפשרות לרכוש בגדים."
"לוקחים בגדים משומשים ממישהו."
"ממי בדיוק?" בטון ציני.
"יש ויצ"ו וארגוני סעד אחרים. הם יכולים לעזור לך, אתה יודע. מה אתה כבר צריך? חולצה? מכנסים נקים? סוודר או מעיל?.. זה לא צריך להיות ארמאני." סיכם איציק.
לקוחה הגיעה לחנות, וקולה נשמע מן הפתח: "בוקר טוב, איציק, אני צריכה אשל וגבינת קוטג'." איציק קם והתייצב בזריזות ליד הדלפק, שוכח את האורח המוזר.
"בוקר טוב, גברת וייס, מה שלומך היום?"
"אתה יודע, האובך הזה לא טוב לי..."
"מה אמרת? אשל וקוטג'? זה שם בשורה הראשונה."
"איציק, יש לך פנס ובטריות?" קולו המתנשף של נער צעיר פרץ לחנות בסערה.
"אתה לא יכול לחכות בתור?!" רטנה הגברת הזקנה.
"יש לי טיול. אני נורא מאחר. ההסעה עוד מעט יוצאת."
"הנוער של היום, אין להם נימוס. אפילו בתור קשה להם לחכות. הכול מהר."
"אבל אני מאחר!"
"יש לי בשבילך פנס וסוללות, חיימיקו, רק שנייה, גברת וייס, רק רגע! אני מיד גומר איתו."

שלמה נשאר נסתר בפינת החנות, מאזין לחילופי הדברים ומכלה את שרידי הארוחה. תחושות השובע שחש גבלו בהתעלות רוח. הוא התבונן בלקוחות נוספים שמיהרו פנימה, וחזרו לדלפק כדי לשלם. אותם מבטים בודדים שנתקלו בו הביעו רתיעה ותמיהה: 'מי התימהוני הזה, מה הוא עושה כאן?' תחושת הרווחה הזמנית של שלמה התחלפה בחוסר מנוחה. הוא קם והחל עושה דרכו ליציאה.
"איציק, תודה רבה לך."
"שלמה, תבוא כשאתה בסביבה, טוב?" "עשרים ושנים שקל וחצי, תודה, גברת וייס."
"להתראות לך, ושיהיה לך יום טוב."
"להתראות!" נשמע קולו של איציק מאחוריו, ושלמה המשיך בדרכו.
הרחובות החלו שוקקים חיים. אנשים אצו לדרכם, ותנועת מכוניות זרמה בעצלתיים לאורך הרחוב הראשי. שלמה המשיך לנוע ברגליים קלות ובטן מלאה לעבר השוק, בתקווה למצוא עבודה שתכניס לכיסו כמה שקלים ותרווה את צימאונו.
הרעש וההמולה בשוק היו מחרישי אוזניים. הוא עמד תוהה, מסתגל לשינוי ומתבונן סביבו. משאיות עמוסות לעייפה בירקות ופירות חנו על שולי המדרכות וסוחרים אצו סביבן, מחליפים צעקות עם בעלי הדוכנים כדי לזרז את פריקתן. פועלים פרקו את הסחורות לעגלות קטנות, שנגררו במהירות אל עבר הדוכנים.
שלמה שוטט בין נהגי המשאיות, שואל אם מישהו זקוק לסבל. כל פניותיו נדחו בהתעלמות, והוא המשיך לשייט בין המשאיות, בלי להתייאש. לבסוף הועילו מאמציו. נהג שנשען על העגלה מותש, הסכים במנוד ראש: "חמישים שקל, מה אתה אומר? אבל תפרוק מהר, עוד מעט מגיע הפקח!"
שלמה הלך אחרי הנהג לעבר רכבו, טנדר אדום שחנה סמוך לקצה השוק, עמוס מאוד. "אני מקווה שתגמור את הפריקה מהר!" רטן בעל הרכב. "אני הולך להביא את העגלה השנייה. בינתיים תתחיל לפרוק," אמר, ונבלע בין העוברים ושבים.
שלמה החל מרים את הארגזים העליונים ומקרב אותם לקצה ארגז הטנדר, כדי להקל על עצמו בהמשך הפריקה. בארגזים העליונים היו מלפפונים טריים, ובהמשך היו ארגזי עגבניות. ארגזי חצילים וקישואים היו מונחים בסוף.
"הנה העגלה." נשמע קולו הזועף של בעל הרכב. "אבל תשמור עליה טוב טוב, בחור. היא לא שייכת לי." זקף אצבע מתרה. "ותעביר את כל הארגזים לדוכן שם ממול," מיהר להוסיף והורה באצבעו על הדוכן. בסדר?"
"אין בעיה, מיד מגיע." התנשף שלמה.
"אני בהחלט מקווה כך," מלמל, ועזב.
שלמה העמיס את העגלה במהירות בערימה גדולה של ארגזים. העגלה חרקה כאשר דחף אותה לעבר הדוכן שעליו הצביע הסוחר. הוא חזר על הפעולה פעמים מספר, עד שכל הארגזים הועברו.
"תשמע, אתה באמת סבל טוב." נשמע קולו של בעל הרכב מאחורי גבו.
"תודה," השיב בחיוך.
"ותאמין לי, בהתחלה היה נדמה לי שאתה מנסה לעבוד עלי. יש איזה שיכורים ובטלנים שמסתובבים פה בשוק. אני צריך אנשים עובדים." הסביר.
"זה בסדר."
"טוב, חביבי, הנה לך חמישים שקלים, ואני מוסיף לך עוד חמישה בתור בונוס. זה באמת מגיע לך." טרח בעל הרכב לחייך. "אני מודה לך," אמר שלמה והכניס את הכסף לכיסו.
"תחזור מתי שאתה רוצה. אני תמיד מוכן להעסיק אותך אצלי. אני פה בבקרים, אבל אין לי שעות קבועות," אמר בעל הרכב ומיד הוסיף: "תחפש אותי. כולם מכירים את ישעיהו."
"שוב תודה, אשמח לעבוד עבורך," אמר שלמה, והמשיך לנוע.