מתקפת פתע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מתקפת פתע
מכר
מאות
עותקים
מתקפת פתע
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מתקפת פתע

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

חשיבות ההפתעה כאמצעי להשגת ניצחון מהיר בשדה הקרב מוכרת היטב משחר ההיסטוריה. כל מדינה יכולה ליפול קורבן למתקפת פתע. כל מדינה יכולה להיתפס לא מוכנה. התוצאות קשות: הפסד במערכה, הפסד במלחמה, לעיתים אובדן המדינה. ובכל מקרה, טראומה לאומית. ישראלים רבים זוכרים היכן היו כאשר יללות הצופרים החרידו את המדינה ב־6 באוקטובר 1973. האמריקאים יכולים לשחזר את הרגע שבו שמעו על פיגועי ה־11 בספטמבר. ומיליוני אזרחים סובייטים לא שכחו עד יום מותם איך הלמה בהם הידיעה על הפלישה הנאצית לברית המועצות. 
מתקפת פתע: מנהיגות ומודיעין במבחן העליון מעמיד במרכז את הגורם האנושי: ראשי המדינות, המצביאים וקציני המודיעין שאמורים לזהות את עוצמת האיום מצד האויב ולהתמודד עם ההפתעה כאשר היא ניחתת, אך לא פעם נשלטים בידי אמונות, השקפות עולם ודפוסי אישיות וכושלים בהבנת התמונה האמיתית. 
_ מה הביא את סטלין להאמין לשקרים של היטלר ולא לאזהרות מפקדי הצבא האדום טרום מבצע "ברברוסה"?
_ מדוע זלזל גנרל מקארתור בכוחו של הצבא הסיני והביא לתבוסה האמריקאית הגדולה ביותר במאה ה־20?
_ כיצד דחף אלוף אלי זעירא את הקונספציה והוליד את המחדל של מלחמת יום הכיפורים?
אורי בר־יוסף חודר לעמקי נפשן של דמויות מפתח בכמה ממתקפות הפתע הדרמטיות ביותר במאה ה־20. הניתוח שהוא מציע חדשני. מפגש מבריק בין היסטוריה צבאית לפסיכולוגיה.
 
פרופסור (אמריטוס) אורי בר־יוסף קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת סטנפורד בשנת 1990 ולימד במחלקה ליחסים בינלאומיים בביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. תחומי התמחותו הם מודיעין, ביטחון לאומי והסכסוך הישראלי־ערבי. הוא פירסם עשרות מאמרים בנושאים אלה ושישה ספרים.

פרק ראשון

הקדמה
 
 
עלילות ריגול, הפתעות מודיעיניות ופעילות מחתרתית היוו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי וסיפורי "פרשיות נעלמות", שהופיעו מדי שבוע בעיתון "במחנה", היו בבחינת קריאת חובה מהנה. העניין המקצועי שלי בנושא החל בתחילת שנות ה־80, כאשר במסגרת קורס שלקחתי אצל מיכאל הנדל, איש המחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, הוצגו הישגי וכישלונות המודיעין לא רק כנושא מרתק לקריאה אלא גם כמושא למחקר אקדמי רב חשיבות. אלה היו הימים שבהם הסיפור של "אולטרה", שם הקוד לפרויקט הבריטי הסודי לפענוח הקוד הגרמני במלחמת העולם השנייה, הבקיע את דרכו החוצה מאפלה בת למעלה מ־30 שנה ולימודי מודיעין — "החוליה החסרה" באירועים היסטוריים רבים — החלו להטביע חותמם כתחום לימודים אקדמי לגיטימי ולא רק כעלילות ג'יימס בונד.
 
שלוש שנות עבודה כחוקר בחטיבת המחקר של אמ"ן לימדו אותי שיעור יוצא מן הכלל בדרך שבה עושים מודיעין והגבירו אצלי את העניין בתחום. לא פלא, על כן, שעבודת הדוקטורט שלי בהדרכת שני מנחים נפלאים — מיכאל הנדל, שעבר בינתיים ללמד בארצות הברית, ואלכסנדר ג'ורג', שלקח אותי תחת חסותו במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד — עסקה במודיעין. היא בחנה את הקשר בין מודיעין לפוליטיקה ויצאה ב־1995 כספר בהוצאה אקדמית (Intelligence Intervention in the Politics of Democratic States).
 
פוליטיקה ומודיעין הם נושא סבוך ומרתק שהמשכתי לעסוק בו, אבל בעיקר בהשפעת מלחמת יום הכיפור נמשכתי יותר ויותר לתחום ההפתעות אסטרטגיות, ובמיוחד מתקפות פתע. בלב הקונצנזוס בתחום עמד במשך שנים רבות מחקרה של רוברטה וולסטטר על מתקפת הפתע היפנית בפרל הרבור ב־7 בדצמבר 1941. וולסטטר קבעה כי שורש הכשל ההתרעתי האמריקאי לא היה במחסור במידע על האיום המתקרב אלא בהבנה בלתי נכונה של המידע ההתרעתי הזמין. הכשל הזה, היא הוסיפה, היה נחלת פטריוטים טובים, נבונים ומסורים, שעשו כמיטב יכולתם להגן על ארצם אך מסיבות שונות טעו בהערכת האיום וידם קצרה מלהושיע. הפתעת מלחמת יום הכיפורים הייתה הדוגמה הטובה ביותר לכך שגם שירותי מודיעין מעולים וקציני מודיעין הנחשבים טובים מסוגם יכולים ליפול קורבן למתקפת פתע המונחתת על ידי אויב שאינו נתפס כמצטיין בתחום.
 
הספק הראשון לגבי תקפות התזה של וולסטטר נוצר אצלי בתחילת שנות ה־90, עם הופעת נעילה. ספרו של יואל בן־פורת, ראש יחידת מודיעין האותות (סיגינט) של אמ"ן ב־1973, תיאר לראשונה את האירועים באגף המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים. מחד, בן־פורת אישש את המסקנה שההפתעה לא נגרמה בשל היעדר מידע התרעתי והראה כי מידע כזה היה, ובשפע. מאידך, הוא הבהיר שנוסף לטעויות שיפוט בלתי מודעות, כאלה שבהן ראו וולסטטר ומומחים אחרים את שורשי הכשל ההתרעתי, התבצעו גם פעולות מודעות לגמרי, בעיקר של ראש אמ"ן, אלי זעירא, שהטעה מסיבותיו הוא את מקבלי ההחלטות בשאלות מרכזיות שנגעו להערכת האיום. פעולות אלה חרצו במידה רבה את גורלה של ישראל להפתעה הקשה בפתיחת אותה מלחמה.
 
המסקנה הזאת התחזקה במחקרים שונים שעשיתי במהלך שנות ה־90. החשוב שבהם התבצע במסגרת שירות המילואים שלי באמ"ן/מחקר ונותר מסווג עד היום. הוא הציג את המידע הסודי שאספה קהילת המודיעין ערב המלחמה; תיאר, באמצעות ראיונות מפורטים עם מי שעשו במלאכה, את הדינמיקה בתוך קהילת המודיעין ובין קציני המודיעין לצרכנים; והסביר, על בסיס חומרים מסווגים, מה קרה שם. המחקר הזה נתן לי כלים טובים להבין את אשר אירע ערב המלחמה ותרם להחלטתי לכתוב את הספר הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה (זמורה־ביתן, 2001).
 
אחד הפרקים המרכזיים בספר עסק בדפוסי ההתנהגות יוצאי הדופן של ראש אמ"ן במלחמה ושל ראש ענף מצרים באמ"ן/מחקר, סא"ל יונה בנדמן, שעל הערכותיו נשענה התפיסה של אמ"ן לגבי כוונות המלחמה המצריות. כאשר הוצאת הספר כבר הייתה בתהליכים מתקדמים הפנה ידידי יהושע טייכר את תשומת ליבי לעבודתו של אריה קרוגלנסקי בנושא "הצורך בסגירות קוגניטיבית" (Need for Cognitive Closure). קרוגלנסקי ועמיתיו פיתחו תיאוריה פסיכולוגית (המפורטת כאן בעיקר בפרק העוסק בהפתעת מלחמת יום הכיפורים) שקושרת בין שני משתנים: מבנה אישיותו של אדם כעולה מדפוסי התנהגותו ונטייתו לבצע טעויות של שיפוט מבלי שיהיה מוכן לתקן את עצמו גם כאשר המציאות טופחת על פניו. טיפוס האישיות הזה, שהם הגדירו כ"בעל צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית", תאם לחלוטין את דפוסי התנהגותם של זעירא ובנדמן לפני המלחמה. פגשתי את קרוגלנסקי והפגישה הניבה מאמר אקדמי משותף שהסביר את כשל ההתרעה ב־1973 במבנה אישיותם של השניים.
 
המודעות לכך שמבנה אישיות יוצא דופן יכול להביא לכשלי הערכה אסטרטגיים חמורים המשיכה להעסיק אותי גם אחר כך ובנושא זה שיתפתי פעולה עם רוז מקדרמוט מאוניברסיטת בראון. לאחר שהוצאנו יחד כמה מאמרים הציעה רוז לשתף פעולה בכתיבת ספר והתוצאה ראתה אור בהוצאת אוקספורד ב־2017 ועסקה בכישלונות ובהצלחות במתן התרעה על מתקפת פתע. הספר הנוכחי מתבסס במידה רבה על אותה עבודה. מכיוון שתרומתה של רוז התמצתה בעיקר בסקירת ספרות בתחום תהליכי למידה — סוגיה שהייתה מרכזית יותר בספר הקודם שיועד ברובו לאנשי אקדמיה — ומכיוון שחשבתי שסוגיה זו פחות רלוונטית ומעניינת את הקורא הישראלי, ביקשתי מרוז לוותר על חלקה. רוז הייתה נדיבה דיה כדי להסכים ואני מודה לה על כך. במקום חלקה באותו ספר הוספתי כאן דיון אמפירי ותיאורטי מפורט יחסית בסוגיית מתקפות הפתע מאז שנפתחה מלחמת העולם השנייה ועד היום.
 
במוקד הספר הנוכחי עומדים שלושה צמדי אירועים מההיסטוריה הסובייטית במלחמת העולם השנייה, מההיסטוריה האמריקאית במלחמת קוריאה ומההיסטוריה הישראלית במלחמת יום הכיפורים. נחמיה בורגין, הבקי מאין כמוהו בהיסטוריה ובפוליטיקה הסובייטית כמו גם בפעילות שירותי המודיעין שלה תרם תרומה יוצאת מן הכלל בידע שלו ובתובנותיו לחלק העוסק במבצע "ברברוסה" ובקרב על מוסקבה. לב ניב, שכתב ספר מצוין על פעילות שירותי המודיעין של ברית המועצות בגרמניה ובבריטניה לפני המלחמה, תרם את תרומתו אף הוא, וכך גם תלמידי ועמיתי האהוב פרופ' דימה אדמסקי. ד"ר יעקב פלקוב, שאיתו כתבתי לפני קרוב לעשור מאמר על "ברברוסה" והקרב על מוסקבה, ראוי לציון גם כן. תודתי לכולם.
 
המקורות האמריקאיים על מלחמת קוריאה רבים, מצוינים וזמינים. לא כך לגבי הזווית הסינית של המלחמה. כאן עזר לי עזרה משמעותית פרופסור יו בין — בן סין ומומחה יוצא מן הכלל לנושא, שהיה לחברי הטוב מאז חלקנו כשני זרים יחידים בשנתון שלנו את ספסל לימודי הדוקטורט באוניברסיטת סטנפורד. תודתי העמוקה נתונה גם לו.
 
במהלך השנים אמנם צברתי לא מעט ידע על היבטים מסוימים של מלחמת יום הכיפורים, אבל גם כאן, במיוחד בגלל רגישות הנושא לקורא הישראלי, ביקשתי את הערותיהם של מי שאני רואה כמומחים מרכזיים בתחום. ד"ר חגי צורף מארכיון המדינה, האוטוריטה המרכזית בעיני בכל הקשור להתנהלות הדרג המדיני באירועי 1973, העיר את הערותיו. ד"ר שמעון גולן, איש מחלקת ההיסטוריה של צה"ל והסמכות המחקרית העליונה בעיני לדרך ניהול המלחמה בתחום הצבאי, תרם את תרומתו אף הוא, ועליהם הוסיף גם ד"ר עמירם אזוב, שכתב (אך עדיין לא פרסם במלואה) את ההיסטוריה השלמה ביותר של המלחמה בחזית הדרום. תודתי לשלושתם, כמו גם לאור פיאלקוב, המפליא למצוא מסמכים גנוזים מאותה מלחמה.
 
פרופסור אריה קרוגלנסקי, שאיתו התייעצתי במהלך כתיבת הספר באנגלית, תרם מהידע המקצועי השופע שלו. תודתי גם לאבי וולך, חברי לספסל הלימודי מימי בית הספר התיכון, על שקרא והעיר, ולאודי ערן, שאיתו ניהלתי שיחות ארוכות על פרקי הספר במהלך נסיעותינו לאוניברסיטת חיפה ובחזרה.
 
מתקפת פתע הוא הספר השלישי שאני מוציא בהוצאת כנרת, זמורה, דביר, וגם הפעם התענוג היה כולו שלי. תודתי לערן זמורה על הטיפול המסור בספר זה, לשמואל רוזנר, עורך ספרי העיון בהוצאה שגם נתן לספר את שמו, לאמרי זרטל שהפליא (כרגיל) בעיצוב הכריכה, לשרית רוזנברג על העימוד הקפדני ולעדו פרץ על המאמץ בקידום הספר. תודה מיוחדת ליעל נעמני, שחרשה את כתב היד חריש עמוק, ניכשה ממנו עשבים שוטים, זרקה לפח חזרות מיותרות והפכה אותו לרהוט וקריא הרבה יותר מכתב היד המקורי.
 
תודתי למיכל, האישה שאיתי, לניר, אייל וגליה ולחברים ושאר בני המשפחה ששמעו בסבלנות את עלילותיהם של גיבורי ספר זה. תודה מיוחדת לאחי, גדי, שלקח בהתנדבות את הקורס שלימדתי באוניברסיטה על מתקפות פתע וקיים איתי דיונים בנושא לאחר השיעורים.
 
וכרגיל, ובכל זאת חשוב לציין, השגיאות בספר הן כולן שלי.
 
 
תל אביב, יולי 2019
 
 
 
 
 
מבוא
 
 
הסיפור הזה מוכר בווריאציות שונות אך עיקרו זהה. אשתו של נוח ובסטר, אבי מילון ובסטר, חזרה יום אחד לביתה מוקדם מהצפוי ומצאה את עוזרת הבית בזרועות בעלה. "הפתעת אותי," היא אמרה לו. הלשונאי הדגול לא התבלבל: "את טועה, יקירתי. אני הופתעתי. את נדהמת."
 
הרבה שנים אחר כך ישבה ועדת אגרנט על המדוכה בניסיון להבין מה קרה ביום הכיפורים 1973. העד שישב מולה היה ישראל גלילי, איש סודה של גולדה מאיר. גלילי נשאל על מה נסמכו מקבלי ההחלטות ערב המלחמה כאשר האמינו שיקבלו התרעת מלחמה ברורה. הוא הסביר לחברי הוועדה כי עמיתיו והוא ידעו על "ההישגים הגדולים בתחום האלקטרוניקה" שכבר הוכיחו את יכולתם ועליהם הם סמכו. בכך כיוון למה שנודע מאוחר יותר כ"אמצעי האיסוף המיוחדים" של אמ"ן. גלילי עוד לא ידע את מה שחברי הוועדה כבר ידעו: האמצעים לא הופעלו לפני המלחמה. הם סיפרו לו על כך וחבר הוועדה יגאל ידין שאל אותו אם הוא מופתע. תשובתו של גלילי הראתה כי לא בכדי נחשב לאמן הניסוחים של מפלגת השלטון: "זה מדהים אותי, לא שזה מפתיע אותי."1
 
הפתעה היא מצב קוגניטיבי ורגשי הנוצר בתגובה להבדל בין מה שציפינו לו למה שקרה בפועל, ותדהמה (על פי המילון של אותו נוח ובסטר) היא "תחושה של הפתעה גדולה". ההבדל בין הפתעה ותדהמה יכול להיות גם איכותי: במקרה של בני הזוג ובסטר, נוח הופתע כי אשתו חזרה הביתה מוקדם מהצפוי — אירוע שגרתי למדי. אשתו, לעומת זאת, נדהמה כי מה שנגלה לה ריסק את כל מה שחשבה על חיי הזוגיות שלה.2 "מתקפת פתע" (Surprise Attack) אינה אירוע מפתיע אלא מדהים. ומתקפות פתע מהסוג של מבצע "ברברוסה", פרל הרבור או מלחמת יום הכיפורים הן הפתעות גדולות מאוד, אולי ההפתעות הגדולות ביותר בהיסטוריה של מדינות. כאשר התדהמה הזאת מביאה לאובדן גדול, התוצאה היא טראומה לאומית לשנים רבות.
 
השפעתן הטראומטית של מתקפות פתע גדולות יוצרת נטייה לחפש הסברים עמוקים ומקיפים כדי להשיב על השאלה מדוע שילמנו מחיר כה גבוה כאשר נתפסנו לא מוכנים. רוב ההסברים ינסו לנמק את האסון בליקויי יסוד פוליטיים, חברתיים או צבאיים שהפכו את ההפתעה ובעיקר את תוצאותיה ההרסניות לבלתי נמנעות. בחלק מהמקרים האסון הוא אכן תוצר של ליקויים כאלה. נפילתה המהירה של צרפת במאי 1940 נבעה לא רק מההבקעה המפתיעה של השריון הגרמני דרך הארדנים, אלא גם מחולשות בסיסיות שבגללן הצבא הצרפתי, שלא נפל בגודלו מהצבא הגרמני, קרס בתוך שבוע ימים. הצבא המצרי שהובס בסיני במלחמת ששת הימים צויד במיטב מערכות המלחמה של ברית המועצות, אבל לא רק הצלחת מבצע "מוקד" של חיל האוויר הישראלי, אלא גם חולשות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות הביאו לכך שעוצמה צבאית שנבנתה בעמל רב במשך עשר שנים קרסה בתוך שלושה ימי לחימה.
 
מנגד, קיימים מקרים שבהם ההפתעה אינה תוצר של ליקויי יסוד אלא פרי אירוע כמעט אקראי. הדבר בולט אולי יותר מכול במלחמת יום הכיפורים. המעבר בתוך 24 שעות מהתחושה כי "מעולם מצבנו לא היה טוב יותר" לחשש קמאי לגורל "הבית השלישי" הוביל לאחר תום הקרבות לתהליך חיפוש עמוק שבמרכזו השאלה: מה קרה שם? חלק מהתשובות, למשל זו של נשיא המדינה דאז, אפרים קציר, שגרס כי "כולנו אשמים," כוון לרבדים הבסיסיים ביותר של החברה הישראלית, לתפיסתה את עצמה, למדיניות שלפני המלחמה ולשאננות ולהיבריס שאפפו את הצבא. אחרים חיפשו את המענה בליקויי יסוד של צה"ל, שנערך לא נכון למלחמה הבאה, שמבנה כוחותיו לא תאם את שדה הקרב העתידי, שתוכניותיו היו רוויות תרחישים אופטימיים ושמפקדיו לא עמדו בציפיות.
 
תהליך החיפוש העמוק הזה, שנמשך עד היום, לא הביא בחשבון את התאוששותו המהירה של צה"ל, את יכולתו להפוך את גלגל המלחמה בתוך כמה ימים ואת הישגיו בשדה הקרב שגרמו לתחנוני המצרים להפסקת אש שבועיים וחצי בלבד לאחר פרוץ המלחמה. במילים אחרות, על אף הליקויים בצה"ל, הוא היה צבא מצוין, תוכניות המלחמה שלו לא נבנו על חזיונות שווא, ורוב מפקדיו, החל ממפקדי השדה ועד הפיקוד העליון, תפקדו בצורה ראויה לציון. לכן, ובניגוד להרבה מיתוסים, האסון שנפל על ישראל ב־1973 לא היה תוצר בלתי נמנע של בעיות יסוד חברתיות, תרבותיות או פוליטיות שלא נחשפו עד אז, וגם לא של ליקויי יסוד צבאיים, אלא של בעיות תפקודיות של כמה קציני מודיעין שהיו בעמדות בעלות חשיבות קריטית ומנעו מתן התרעה במועד.
 
ההיסטוריה מלמדת כי קטסטרופות לאומיות אכן יכולות להיגרם מאירוע קטן הצובר תאוצה ככל שחולף הזמן. "הכול בגלל מסמר קטן" (באנגלית, For Want of a Nail), אותו אירוע אקראי של מסמר שנפל מפרסת הסוס הדוהר והביא בסופו של דבר לתבוסה בקרב, לנפילת העיר ולבסוף לנפילת הממלכה, הוא משל עתיק יומין למה שהיום אנו מכירים כ"משק כנפי הפרפר": אירוע קטן המניע שרשרת אירועים שתוצאתם הרת גורל. כך, לדוגמה, לא רבים יודעים כי וינסטון צ'רצ'יל נפצע בתאונת דרכים בניו יורק ב־1931. הודות למהירות הנמוכה של המונית שפגעה בו ולבגדים העבים שלבש, הוא יצא בנזקים קלים יחסית. כיצד היה נראה העולם עשר שנים מאוחר יותר אם נהג המונית היה נוסע מהר יותר וצ'רצ'יל היה נהרג? סביר להניח שבריטניה, בהנהגתו של לורד הליפקס, הייתה חותמת על הסכם שלום ומלחמת העולם השנייה הייתה מסתיימת בניצחונו של היטלר. למזלנו לא כך קרה ובסוף מאי 1940, עם נפילת צרפת, צ'רצ'יל הנהיג את בריטניה ו"היה האחד שמנע את ההפסד. אז ושם הוא הציל את בריטניה, את אירופה ואת הציוויליזציה המערבית."3 אבל לו היה נהרג באותה תאונה מקרית, סביר להניח שהיינו רואים היום קורפוס מחקרי עצום שמסביר מדוע תבוסת הדמוקרטיות במלחמה, בגלל חולשותיהן הבסיסיות, הייתה בלתי נמנעת.
 
האילוסטרציה הטובה ביותר לקטסטרופה לאומית היכולה להיגרם בשל אירוע מקרי היא זו של תאונות שהיו עלולות להוביל לאסון גרעיני. עד היום, למרבית המזל, העולם לא חווה אסון כזה ולכן הנושא לא משך מספיק תשומת לב ציבורית, אבל מקרים של כמעט אסון היו גם היו. בינואר 1958 התפוצץ צמיג של מפציץ אמריקאי מדגם B-47 תוך כדי הסעה על מסלול ההמראה בשדה תעופה צבאי במרוקו. המטוס, שנשא פצצת מימן מדגם Mark-36, החל להישרף והצוות נטש אותו במהירות. ניסיונות נואשים לכבות את האש עלו בתוהו והבסיס פונה במהירות מתוך חשש שהפצצה, שעוצמתה הייתה גדולה פי 500 מעוצמת הפצצות שהשמידו את הירושימה ונגסקי, תתפוצץ. בסופו של דבר האש כבתה. בבדיקות שנערכו אחר כך התברר שחומר הנפץ הקונבנציונלי שהיה אמור להתחיל את השרשרת המובילה לפיצוץ מימני לא התפוצץ אלא נשרף, ולכן נמנע האסון.
 
פחות מחודשיים אחר כך נחתה פצצת אטום מדגם Mark-6 בחצר ביתה של משפחת חוואים אמריקאית בדרום קרוליינה. כמה דקות קודם לכן כשל המנגנון האוטומטי האמור למנוע את שחרור הפצצה לאחר ההמראה, והנווט במפציץ שנשא אותה ניסה להכניס את פין הנצרה למקומו באופן ידני. מכיוון שהתקלה הייתה נדירה, הנווט לא היה מנוסה בפעולה ומשך בטעות בידית שחרור הפצצות. הפצצה הוטלה והפעם חומר הנפץ הראשוני התפוצץ במלוא עוצמתו. מההדף נגרמו נזקים לבתי החווה, יושביה נפצעו קלות וכמה תרנגולות מצאו את מותן. אבל בניגוד לאירוע במרוקו, הפצצה לא הכילה את הליבה הגרעינית. לו הייתה מכילה אותה, ארצות הברית הייתה עלולה לחוות ב־1958 את ההפצצה הגרעינית הראשונה בתולדותיה.4
 
תקרית חמורה עוד יותר אירעה בספטמבר 1980, ליד העיר דמשק בארקנסו, כאשר טכנאי אמריקאי בן 19 שתחזק טיל בליסטי בין־יבשתי מדגם "טיטאן" שמט תוך כדי עבודה תושבת במשקל 3.5 קילוגרם שפגעה במעטפת הטיל ועשתה בה חור. כתוצאה מכך החל לדלוף הדלק הנוזלי של הטיל ונוצרה סכנת שרפה ופיצוץ. בסופו של דבר, לאחר שנכשלה סדרת ניסיונות לפתור את הבעיה, נוצר פיצוץ שהעיף את כיפת הדיר התת־קרקעי, ששקלה כמה מאות טון, ואת ראש הנפץ של הטיל, שעוצמתו הגיעה לתשעה מגטון — עוצמה גדולה פי שלושה מעוצמתם של כל חומרי הנפץ שהופעלו במלחמת העולם השנייה. למרבה המזל, הודות למנגנוני אבטחה שפעלו כהלכה נמנע פיצוץ גרעיני. פיצוץ כזה עלול היה להשמיד חלקים נרחבים ממדינה ארקנסו.5
 
שתי התאונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של כורי הכוח הגרעיניים מדגימות את ההבדל בין תאונה הנגרמת משורת אירועים מקריים לכזו שהיא פרי שגיאות תכנון בסיסיות. הראשונה אירעה באי שלושת המילין (Three Mile Island) בפנסילבניה ב־1979. כמה תקלות קטנות בפעולת הכור במשולב עם טעות אנוש של טכנאי בחדר הבקרה של הכור, שכיבה את מערכת החירום שנועדה להתמודד עם תקלות כאלה, הביאה לשחרור של 120,000 ליטר של מים נגועים ברדיואקטיביות ברמה הגבוהה פי 300 מהמותר ולהתכה חלקית של ליבת הכור. רק משמרת חדשה של מפעילי מערכת הבקרה איתרה את הטעות ומנעה את פיצוץ כיפת המבנה וזיהום רדיואקטיבי באזור מרובה אוכלוסין.6
 
התאונה האחרת אירעה בכור הגרעיני בצ'רנוביל ב־1986. בעוד התקלה בכור האמריקאי נגרמה במידה רבה מטעות אנוש, אסון צ'רנוביל היה בעיקרו תוצר של תכנון לקוי שגרם לכך שדווקא הניסיון להדמים את פעולת הכור הביא לאסון. בניגוד לתאונה בפנסילבניה, שבה תגובת אנוש נכונה הצליחה להביא לתהליך קירור מהיר שמנע את פיצוץ כיפת הכור, בצ'רנוביל התכנון הלקוי גרם לכך שמוטות הדלק הגרעיני הותכו ולחץ הקיטור, שעלה במהירות, יצר פיצוץ רב עוצמה. אף כי הוא לא היה גרעיני, עוצמתו הייתה גבוהה דיה כדי להביא לריסוק כיפת הכור, שמלכתחילה לא נבנתה בסטנדרטים בטיחותיים ראויים. הוא גרם לשרפה גדולה, שעיקרה כובה בתוך כמה שעות אך חלק ממנה בער עוד ימים רבים, ולפיזור אבק רדיואקטיבי בכמות העולה פי 300 על זו ששוחררה בהפצצת הירושימה ונגסקי. כמה עשרות עובדים וכבאים שהשתתפו בכיבוי השרפה מתו מהפיצוץ או ממחלות קרינה בתוך ימים, ונזקי הקרינה, על פי הערכות שונות, גרמו בסופו של דבר למותם של בין 15,000 ל־80,000 בני אדם. בשלב מסוים נוצר חשש כי המשך תהליך ההיתוך של הדלק הגרעיני יביא לפיצוץ נוסף, בעוצמה גדולה הרבה יותר מהפיצוץ הראשוני. פיצוץ כזה היה מעלה לאוויר 5,000 טון גרפיט רדיואקטיבית ו־500 טון דלק גרעיני, והזיהום העצום שהיה נוצר עקב כך, היה הופך חלק ניכר מיבשת אירופה לבלתי ניתן למחיה במשך מאות שנים.7
 
ספר זה מתמקד באירועים נוסח התאונה באי שלושת המילין ולא בצ'רנוביל. במילים אחרות, ההפתעות העומדות במרכזו הן כאלה שנגרמו, בראש ובראשונה, לא בשל כשלים מערכתיים דוגמת ארגוני מודיעין כושלים וחסרי כושר איסופי או צבאות שלא הוכנו כראוי למלחמה הבאה. נהפוך הוא. כמעט בכל המקרים הנדונים כאן, שירותי המודיעין אספו מידע מצוין שהצביע על המתקפה המתקרבת. גם הצבאות שהוטל עליהם להתמודד עם המתקפה — הצבא האדום ב־1941, הצבא האמריקאי במלחמת קוריאה ב־1950 וצה"ל ב־1973 — היו צבאות שהוכיחו את כושרם בשדה הקרב. אבל בשלושת המקרים הם לא נערכו לקראת המתקפה המתקרבת בעיקר בגלל אדם אחד או שניים שהעריכו משלל סיבות שהאויב לא יתקוף: מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין ערב מבצע "ברברוסה" ב־1941; מפקד כוחות האו"ם במלחמת קוריאה, גנרל דאגלס מקארתור, וקצין המודיעין שלו, גנרל צ'רלס וילובי, ערב המתקפה הסינית בסוף 1950; וראש אמ"ן אלי זעירא והמומחה שלו למדיניות מצרים, יונה בנדמן, ערב המתקפה הערבית ב־1973. דבקותם של אישים אלה בקונספציה — מסגרת החשיבה הנותנת סדר ומשמעות למידע הנאסף — גם כאשר המידע שקיבלו הראה כי אבד עליה הכלח הייתה "המסמר הקטן" (יחסית) שהביא לתוצאות הרות אסון.
 
דווקא מכיוון שהאירועים נגרמו מטעויות אנוש, תהליך לימוד אפקטיבי היה יכול לפתור את הבעיה. סטלין אכן הסיק מסקנות מהטעות שעשה ערב "ברברוסה", לכן תהליך קבלת ההחלטות שלו לפני המתקפה הגרמנית המכרעת על מוסקבה היה שונה ומוצלח יותר מאשר חמישה חודשים קודם לכן. מקבלי ההחלטות בישראל למדו אף הם את לקחם, והקבינט המדיני־ביטחוני של גולדה מאיר ידע לקבל את ההחלטה הנכונה ב־12 באוקטובר, שישה ימים לאחר תחילת המלחמה. לגנרל מקארתור, שנותר אטום למידע שסתר את אמונותיו וצרכיו הפוליטיים, לא הייתה הזדמנות שלישית והוא הודח מתפקידו.
 
חלקו הראשון של הספר נועד לתת מסגרת תיאורטית והיסטורית למהותה של מתקפת הפתע. במסגרתו יתוארו, בין השאר, כל המתקפות שניסו להשיג הפתעה ב־100 השנים האחרונות לצד הסיבות המרכזיות שבעטיין הצד המותקף (הקורבן) מצא את עצמו בחלק גדול מהמקרים לא מוכן. חלקו השני של הספר מוקדש לדיון מפורט בשלושה צמדי אירועים שבהם אותם אנשים שכשלו באירוע הראשון התמודדו זמן קצר אחר כך עם עוד ניסיון להפתיע. הסיכום ינסה להצביע על כמה מסקנות מרכזיות הנובעות מדיון זה.

עוד על הספר

מתקפת פתע אורי בר־יוסף
הקדמה
 
 
עלילות ריגול, הפתעות מודיעיניות ופעילות מחתרתית היוו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי וסיפורי "פרשיות נעלמות", שהופיעו מדי שבוע בעיתון "במחנה", היו בבחינת קריאת חובה מהנה. העניין המקצועי שלי בנושא החל בתחילת שנות ה־80, כאשר במסגרת קורס שלקחתי אצל מיכאל הנדל, איש המחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, הוצגו הישגי וכישלונות המודיעין לא רק כנושא מרתק לקריאה אלא גם כמושא למחקר אקדמי רב חשיבות. אלה היו הימים שבהם הסיפור של "אולטרה", שם הקוד לפרויקט הבריטי הסודי לפענוח הקוד הגרמני במלחמת העולם השנייה, הבקיע את דרכו החוצה מאפלה בת למעלה מ־30 שנה ולימודי מודיעין — "החוליה החסרה" באירועים היסטוריים רבים — החלו להטביע חותמם כתחום לימודים אקדמי לגיטימי ולא רק כעלילות ג'יימס בונד.
 
שלוש שנות עבודה כחוקר בחטיבת המחקר של אמ"ן לימדו אותי שיעור יוצא מן הכלל בדרך שבה עושים מודיעין והגבירו אצלי את העניין בתחום. לא פלא, על כן, שעבודת הדוקטורט שלי בהדרכת שני מנחים נפלאים — מיכאל הנדל, שעבר בינתיים ללמד בארצות הברית, ואלכסנדר ג'ורג', שלקח אותי תחת חסותו במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד — עסקה במודיעין. היא בחנה את הקשר בין מודיעין לפוליטיקה ויצאה ב־1995 כספר בהוצאה אקדמית (Intelligence Intervention in the Politics of Democratic States).
 
פוליטיקה ומודיעין הם נושא סבוך ומרתק שהמשכתי לעסוק בו, אבל בעיקר בהשפעת מלחמת יום הכיפור נמשכתי יותר ויותר לתחום ההפתעות אסטרטגיות, ובמיוחד מתקפות פתע. בלב הקונצנזוס בתחום עמד במשך שנים רבות מחקרה של רוברטה וולסטטר על מתקפת הפתע היפנית בפרל הרבור ב־7 בדצמבר 1941. וולסטטר קבעה כי שורש הכשל ההתרעתי האמריקאי לא היה במחסור במידע על האיום המתקרב אלא בהבנה בלתי נכונה של המידע ההתרעתי הזמין. הכשל הזה, היא הוסיפה, היה נחלת פטריוטים טובים, נבונים ומסורים, שעשו כמיטב יכולתם להגן על ארצם אך מסיבות שונות טעו בהערכת האיום וידם קצרה מלהושיע. הפתעת מלחמת יום הכיפורים הייתה הדוגמה הטובה ביותר לכך שגם שירותי מודיעין מעולים וקציני מודיעין הנחשבים טובים מסוגם יכולים ליפול קורבן למתקפת פתע המונחתת על ידי אויב שאינו נתפס כמצטיין בתחום.
 
הספק הראשון לגבי תקפות התזה של וולסטטר נוצר אצלי בתחילת שנות ה־90, עם הופעת נעילה. ספרו של יואל בן־פורת, ראש יחידת מודיעין האותות (סיגינט) של אמ"ן ב־1973, תיאר לראשונה את האירועים באגף המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים. מחד, בן־פורת אישש את המסקנה שההפתעה לא נגרמה בשל היעדר מידע התרעתי והראה כי מידע כזה היה, ובשפע. מאידך, הוא הבהיר שנוסף לטעויות שיפוט בלתי מודעות, כאלה שבהן ראו וולסטטר ומומחים אחרים את שורשי הכשל ההתרעתי, התבצעו גם פעולות מודעות לגמרי, בעיקר של ראש אמ"ן, אלי זעירא, שהטעה מסיבותיו הוא את מקבלי ההחלטות בשאלות מרכזיות שנגעו להערכת האיום. פעולות אלה חרצו במידה רבה את גורלה של ישראל להפתעה הקשה בפתיחת אותה מלחמה.
 
המסקנה הזאת התחזקה במחקרים שונים שעשיתי במהלך שנות ה־90. החשוב שבהם התבצע במסגרת שירות המילואים שלי באמ"ן/מחקר ונותר מסווג עד היום. הוא הציג את המידע הסודי שאספה קהילת המודיעין ערב המלחמה; תיאר, באמצעות ראיונות מפורטים עם מי שעשו במלאכה, את הדינמיקה בתוך קהילת המודיעין ובין קציני המודיעין לצרכנים; והסביר, על בסיס חומרים מסווגים, מה קרה שם. המחקר הזה נתן לי כלים טובים להבין את אשר אירע ערב המלחמה ותרם להחלטתי לכתוב את הספר הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה (זמורה־ביתן, 2001).
 
אחד הפרקים המרכזיים בספר עסק בדפוסי ההתנהגות יוצאי הדופן של ראש אמ"ן במלחמה ושל ראש ענף מצרים באמ"ן/מחקר, סא"ל יונה בנדמן, שעל הערכותיו נשענה התפיסה של אמ"ן לגבי כוונות המלחמה המצריות. כאשר הוצאת הספר כבר הייתה בתהליכים מתקדמים הפנה ידידי יהושע טייכר את תשומת ליבי לעבודתו של אריה קרוגלנסקי בנושא "הצורך בסגירות קוגניטיבית" (Need for Cognitive Closure). קרוגלנסקי ועמיתיו פיתחו תיאוריה פסיכולוגית (המפורטת כאן בעיקר בפרק העוסק בהפתעת מלחמת יום הכיפורים) שקושרת בין שני משתנים: מבנה אישיותו של אדם כעולה מדפוסי התנהגותו ונטייתו לבצע טעויות של שיפוט מבלי שיהיה מוכן לתקן את עצמו גם כאשר המציאות טופחת על פניו. טיפוס האישיות הזה, שהם הגדירו כ"בעל צורך גבוה בסגירות קוגניטיבית", תאם לחלוטין את דפוסי התנהגותם של זעירא ובנדמן לפני המלחמה. פגשתי את קרוגלנסקי והפגישה הניבה מאמר אקדמי משותף שהסביר את כשל ההתרעה ב־1973 במבנה אישיותם של השניים.
 
המודעות לכך שמבנה אישיות יוצא דופן יכול להביא לכשלי הערכה אסטרטגיים חמורים המשיכה להעסיק אותי גם אחר כך ובנושא זה שיתפתי פעולה עם רוז מקדרמוט מאוניברסיטת בראון. לאחר שהוצאנו יחד כמה מאמרים הציעה רוז לשתף פעולה בכתיבת ספר והתוצאה ראתה אור בהוצאת אוקספורד ב־2017 ועסקה בכישלונות ובהצלחות במתן התרעה על מתקפת פתע. הספר הנוכחי מתבסס במידה רבה על אותה עבודה. מכיוון שתרומתה של רוז התמצתה בעיקר בסקירת ספרות בתחום תהליכי למידה — סוגיה שהייתה מרכזית יותר בספר הקודם שיועד ברובו לאנשי אקדמיה — ומכיוון שחשבתי שסוגיה זו פחות רלוונטית ומעניינת את הקורא הישראלי, ביקשתי מרוז לוותר על חלקה. רוז הייתה נדיבה דיה כדי להסכים ואני מודה לה על כך. במקום חלקה באותו ספר הוספתי כאן דיון אמפירי ותיאורטי מפורט יחסית בסוגיית מתקפות הפתע מאז שנפתחה מלחמת העולם השנייה ועד היום.
 
במוקד הספר הנוכחי עומדים שלושה צמדי אירועים מההיסטוריה הסובייטית במלחמת העולם השנייה, מההיסטוריה האמריקאית במלחמת קוריאה ומההיסטוריה הישראלית במלחמת יום הכיפורים. נחמיה בורגין, הבקי מאין כמוהו בהיסטוריה ובפוליטיקה הסובייטית כמו גם בפעילות שירותי המודיעין שלה תרם תרומה יוצאת מן הכלל בידע שלו ובתובנותיו לחלק העוסק במבצע "ברברוסה" ובקרב על מוסקבה. לב ניב, שכתב ספר מצוין על פעילות שירותי המודיעין של ברית המועצות בגרמניה ובבריטניה לפני המלחמה, תרם את תרומתו אף הוא, וכך גם תלמידי ועמיתי האהוב פרופ' דימה אדמסקי. ד"ר יעקב פלקוב, שאיתו כתבתי לפני קרוב לעשור מאמר על "ברברוסה" והקרב על מוסקבה, ראוי לציון גם כן. תודתי לכולם.
 
המקורות האמריקאיים על מלחמת קוריאה רבים, מצוינים וזמינים. לא כך לגבי הזווית הסינית של המלחמה. כאן עזר לי עזרה משמעותית פרופסור יו בין — בן סין ומומחה יוצא מן הכלל לנושא, שהיה לחברי הטוב מאז חלקנו כשני זרים יחידים בשנתון שלנו את ספסל לימודי הדוקטורט באוניברסיטת סטנפורד. תודתי העמוקה נתונה גם לו.
 
במהלך השנים אמנם צברתי לא מעט ידע על היבטים מסוימים של מלחמת יום הכיפורים, אבל גם כאן, במיוחד בגלל רגישות הנושא לקורא הישראלי, ביקשתי את הערותיהם של מי שאני רואה כמומחים מרכזיים בתחום. ד"ר חגי צורף מארכיון המדינה, האוטוריטה המרכזית בעיני בכל הקשור להתנהלות הדרג המדיני באירועי 1973, העיר את הערותיו. ד"ר שמעון גולן, איש מחלקת ההיסטוריה של צה"ל והסמכות המחקרית העליונה בעיני לדרך ניהול המלחמה בתחום הצבאי, תרם את תרומתו אף הוא, ועליהם הוסיף גם ד"ר עמירם אזוב, שכתב (אך עדיין לא פרסם במלואה) את ההיסטוריה השלמה ביותר של המלחמה בחזית הדרום. תודתי לשלושתם, כמו גם לאור פיאלקוב, המפליא למצוא מסמכים גנוזים מאותה מלחמה.
 
פרופסור אריה קרוגלנסקי, שאיתו התייעצתי במהלך כתיבת הספר באנגלית, תרם מהידע המקצועי השופע שלו. תודתי גם לאבי וולך, חברי לספסל הלימודי מימי בית הספר התיכון, על שקרא והעיר, ולאודי ערן, שאיתו ניהלתי שיחות ארוכות על פרקי הספר במהלך נסיעותינו לאוניברסיטת חיפה ובחזרה.
 
מתקפת פתע הוא הספר השלישי שאני מוציא בהוצאת כנרת, זמורה, דביר, וגם הפעם התענוג היה כולו שלי. תודתי לערן זמורה על הטיפול המסור בספר זה, לשמואל רוזנר, עורך ספרי העיון בהוצאה שגם נתן לספר את שמו, לאמרי זרטל שהפליא (כרגיל) בעיצוב הכריכה, לשרית רוזנברג על העימוד הקפדני ולעדו פרץ על המאמץ בקידום הספר. תודה מיוחדת ליעל נעמני, שחרשה את כתב היד חריש עמוק, ניכשה ממנו עשבים שוטים, זרקה לפח חזרות מיותרות והפכה אותו לרהוט וקריא הרבה יותר מכתב היד המקורי.
 
תודתי למיכל, האישה שאיתי, לניר, אייל וגליה ולחברים ושאר בני המשפחה ששמעו בסבלנות את עלילותיהם של גיבורי ספר זה. תודה מיוחדת לאחי, גדי, שלקח בהתנדבות את הקורס שלימדתי באוניברסיטה על מתקפות פתע וקיים איתי דיונים בנושא לאחר השיעורים.
 
וכרגיל, ובכל זאת חשוב לציין, השגיאות בספר הן כולן שלי.
 
 
תל אביב, יולי 2019
 
 
 
 
 
מבוא
 
 
הסיפור הזה מוכר בווריאציות שונות אך עיקרו זהה. אשתו של נוח ובסטר, אבי מילון ובסטר, חזרה יום אחד לביתה מוקדם מהצפוי ומצאה את עוזרת הבית בזרועות בעלה. "הפתעת אותי," היא אמרה לו. הלשונאי הדגול לא התבלבל: "את טועה, יקירתי. אני הופתעתי. את נדהמת."
 
הרבה שנים אחר כך ישבה ועדת אגרנט על המדוכה בניסיון להבין מה קרה ביום הכיפורים 1973. העד שישב מולה היה ישראל גלילי, איש סודה של גולדה מאיר. גלילי נשאל על מה נסמכו מקבלי ההחלטות ערב המלחמה כאשר האמינו שיקבלו התרעת מלחמה ברורה. הוא הסביר לחברי הוועדה כי עמיתיו והוא ידעו על "ההישגים הגדולים בתחום האלקטרוניקה" שכבר הוכיחו את יכולתם ועליהם הם סמכו. בכך כיוון למה שנודע מאוחר יותר כ"אמצעי האיסוף המיוחדים" של אמ"ן. גלילי עוד לא ידע את מה שחברי הוועדה כבר ידעו: האמצעים לא הופעלו לפני המלחמה. הם סיפרו לו על כך וחבר הוועדה יגאל ידין שאל אותו אם הוא מופתע. תשובתו של גלילי הראתה כי לא בכדי נחשב לאמן הניסוחים של מפלגת השלטון: "זה מדהים אותי, לא שזה מפתיע אותי."1
 
הפתעה היא מצב קוגניטיבי ורגשי הנוצר בתגובה להבדל בין מה שציפינו לו למה שקרה בפועל, ותדהמה (על פי המילון של אותו נוח ובסטר) היא "תחושה של הפתעה גדולה". ההבדל בין הפתעה ותדהמה יכול להיות גם איכותי: במקרה של בני הזוג ובסטר, נוח הופתע כי אשתו חזרה הביתה מוקדם מהצפוי — אירוע שגרתי למדי. אשתו, לעומת זאת, נדהמה כי מה שנגלה לה ריסק את כל מה שחשבה על חיי הזוגיות שלה.2 "מתקפת פתע" (Surprise Attack) אינה אירוע מפתיע אלא מדהים. ומתקפות פתע מהסוג של מבצע "ברברוסה", פרל הרבור או מלחמת יום הכיפורים הן הפתעות גדולות מאוד, אולי ההפתעות הגדולות ביותר בהיסטוריה של מדינות. כאשר התדהמה הזאת מביאה לאובדן גדול, התוצאה היא טראומה לאומית לשנים רבות.
 
השפעתן הטראומטית של מתקפות פתע גדולות יוצרת נטייה לחפש הסברים עמוקים ומקיפים כדי להשיב על השאלה מדוע שילמנו מחיר כה גבוה כאשר נתפסנו לא מוכנים. רוב ההסברים ינסו לנמק את האסון בליקויי יסוד פוליטיים, חברתיים או צבאיים שהפכו את ההפתעה ובעיקר את תוצאותיה ההרסניות לבלתי נמנעות. בחלק מהמקרים האסון הוא אכן תוצר של ליקויים כאלה. נפילתה המהירה של צרפת במאי 1940 נבעה לא רק מההבקעה המפתיעה של השריון הגרמני דרך הארדנים, אלא גם מחולשות בסיסיות שבגללן הצבא הצרפתי, שלא נפל בגודלו מהצבא הגרמני, קרס בתוך שבוע ימים. הצבא המצרי שהובס בסיני במלחמת ששת הימים צויד במיטב מערכות המלחמה של ברית המועצות, אבל לא רק הצלחת מבצע "מוקד" של חיל האוויר הישראלי, אלא גם חולשות תרבותיות, חברתיות ופוליטיות הביאו לכך שעוצמה צבאית שנבנתה בעמל רב במשך עשר שנים קרסה בתוך שלושה ימי לחימה.
 
מנגד, קיימים מקרים שבהם ההפתעה אינה תוצר של ליקויי יסוד אלא פרי אירוע כמעט אקראי. הדבר בולט אולי יותר מכול במלחמת יום הכיפורים. המעבר בתוך 24 שעות מהתחושה כי "מעולם מצבנו לא היה טוב יותר" לחשש קמאי לגורל "הבית השלישי" הוביל לאחר תום הקרבות לתהליך חיפוש עמוק שבמרכזו השאלה: מה קרה שם? חלק מהתשובות, למשל זו של נשיא המדינה דאז, אפרים קציר, שגרס כי "כולנו אשמים," כוון לרבדים הבסיסיים ביותר של החברה הישראלית, לתפיסתה את עצמה, למדיניות שלפני המלחמה ולשאננות ולהיבריס שאפפו את הצבא. אחרים חיפשו את המענה בליקויי יסוד של צה"ל, שנערך לא נכון למלחמה הבאה, שמבנה כוחותיו לא תאם את שדה הקרב העתידי, שתוכניותיו היו רוויות תרחישים אופטימיים ושמפקדיו לא עמדו בציפיות.
 
תהליך החיפוש העמוק הזה, שנמשך עד היום, לא הביא בחשבון את התאוששותו המהירה של צה"ל, את יכולתו להפוך את גלגל המלחמה בתוך כמה ימים ואת הישגיו בשדה הקרב שגרמו לתחנוני המצרים להפסקת אש שבועיים וחצי בלבד לאחר פרוץ המלחמה. במילים אחרות, על אף הליקויים בצה"ל, הוא היה צבא מצוין, תוכניות המלחמה שלו לא נבנו על חזיונות שווא, ורוב מפקדיו, החל ממפקדי השדה ועד הפיקוד העליון, תפקדו בצורה ראויה לציון. לכן, ובניגוד להרבה מיתוסים, האסון שנפל על ישראל ב־1973 לא היה תוצר בלתי נמנע של בעיות יסוד חברתיות, תרבותיות או פוליטיות שלא נחשפו עד אז, וגם לא של ליקויי יסוד צבאיים, אלא של בעיות תפקודיות של כמה קציני מודיעין שהיו בעמדות בעלות חשיבות קריטית ומנעו מתן התרעה במועד.
 
ההיסטוריה מלמדת כי קטסטרופות לאומיות אכן יכולות להיגרם מאירוע קטן הצובר תאוצה ככל שחולף הזמן. "הכול בגלל מסמר קטן" (באנגלית, For Want of a Nail), אותו אירוע אקראי של מסמר שנפל מפרסת הסוס הדוהר והביא בסופו של דבר לתבוסה בקרב, לנפילת העיר ולבסוף לנפילת הממלכה, הוא משל עתיק יומין למה שהיום אנו מכירים כ"משק כנפי הפרפר": אירוע קטן המניע שרשרת אירועים שתוצאתם הרת גורל. כך, לדוגמה, לא רבים יודעים כי וינסטון צ'רצ'יל נפצע בתאונת דרכים בניו יורק ב־1931. הודות למהירות הנמוכה של המונית שפגעה בו ולבגדים העבים שלבש, הוא יצא בנזקים קלים יחסית. כיצד היה נראה העולם עשר שנים מאוחר יותר אם נהג המונית היה נוסע מהר יותר וצ'רצ'יל היה נהרג? סביר להניח שבריטניה, בהנהגתו של לורד הליפקס, הייתה חותמת על הסכם שלום ומלחמת העולם השנייה הייתה מסתיימת בניצחונו של היטלר. למזלנו לא כך קרה ובסוף מאי 1940, עם נפילת צרפת, צ'רצ'יל הנהיג את בריטניה ו"היה האחד שמנע את ההפסד. אז ושם הוא הציל את בריטניה, את אירופה ואת הציוויליזציה המערבית."3 אבל לו היה נהרג באותה תאונה מקרית, סביר להניח שהיינו רואים היום קורפוס מחקרי עצום שמסביר מדוע תבוסת הדמוקרטיות במלחמה, בגלל חולשותיהן הבסיסיות, הייתה בלתי נמנעת.
 
האילוסטרציה הטובה ביותר לקטסטרופה לאומית היכולה להיגרם בשל אירוע מקרי היא זו של תאונות שהיו עלולות להוביל לאסון גרעיני. עד היום, למרבית המזל, העולם לא חווה אסון כזה ולכן הנושא לא משך מספיק תשומת לב ציבורית, אבל מקרים של כמעט אסון היו גם היו. בינואר 1958 התפוצץ צמיג של מפציץ אמריקאי מדגם B-47 תוך כדי הסעה על מסלול ההמראה בשדה תעופה צבאי במרוקו. המטוס, שנשא פצצת מימן מדגם Mark-36, החל להישרף והצוות נטש אותו במהירות. ניסיונות נואשים לכבות את האש עלו בתוהו והבסיס פונה במהירות מתוך חשש שהפצצה, שעוצמתה הייתה גדולה פי 500 מעוצמת הפצצות שהשמידו את הירושימה ונגסקי, תתפוצץ. בסופו של דבר האש כבתה. בבדיקות שנערכו אחר כך התברר שחומר הנפץ הקונבנציונלי שהיה אמור להתחיל את השרשרת המובילה לפיצוץ מימני לא התפוצץ אלא נשרף, ולכן נמנע האסון.
 
פחות מחודשיים אחר כך נחתה פצצת אטום מדגם Mark-6 בחצר ביתה של משפחת חוואים אמריקאית בדרום קרוליינה. כמה דקות קודם לכן כשל המנגנון האוטומטי האמור למנוע את שחרור הפצצה לאחר ההמראה, והנווט במפציץ שנשא אותה ניסה להכניס את פין הנצרה למקומו באופן ידני. מכיוון שהתקלה הייתה נדירה, הנווט לא היה מנוסה בפעולה ומשך בטעות בידית שחרור הפצצות. הפצצה הוטלה והפעם חומר הנפץ הראשוני התפוצץ במלוא עוצמתו. מההדף נגרמו נזקים לבתי החווה, יושביה נפצעו קלות וכמה תרנגולות מצאו את מותן. אבל בניגוד לאירוע במרוקו, הפצצה לא הכילה את הליבה הגרעינית. לו הייתה מכילה אותה, ארצות הברית הייתה עלולה לחוות ב־1958 את ההפצצה הגרעינית הראשונה בתולדותיה.4
 
תקרית חמורה עוד יותר אירעה בספטמבר 1980, ליד העיר דמשק בארקנסו, כאשר טכנאי אמריקאי בן 19 שתחזק טיל בליסטי בין־יבשתי מדגם "טיטאן" שמט תוך כדי עבודה תושבת במשקל 3.5 קילוגרם שפגעה במעטפת הטיל ועשתה בה חור. כתוצאה מכך החל לדלוף הדלק הנוזלי של הטיל ונוצרה סכנת שרפה ופיצוץ. בסופו של דבר, לאחר שנכשלה סדרת ניסיונות לפתור את הבעיה, נוצר פיצוץ שהעיף את כיפת הדיר התת־קרקעי, ששקלה כמה מאות טון, ואת ראש הנפץ של הטיל, שעוצמתו הגיעה לתשעה מגטון — עוצמה גדולה פי שלושה מעוצמתם של כל חומרי הנפץ שהופעלו במלחמת העולם השנייה. למרבה המזל, הודות למנגנוני אבטחה שפעלו כהלכה נמנע פיצוץ גרעיני. פיצוץ כזה עלול היה להשמיד חלקים נרחבים ממדינה ארקנסו.5
 
שתי התאונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של כורי הכוח הגרעיניים מדגימות את ההבדל בין תאונה הנגרמת משורת אירועים מקריים לכזו שהיא פרי שגיאות תכנון בסיסיות. הראשונה אירעה באי שלושת המילין (Three Mile Island) בפנסילבניה ב־1979. כמה תקלות קטנות בפעולת הכור במשולב עם טעות אנוש של טכנאי בחדר הבקרה של הכור, שכיבה את מערכת החירום שנועדה להתמודד עם תקלות כאלה, הביאה לשחרור של 120,000 ליטר של מים נגועים ברדיואקטיביות ברמה הגבוהה פי 300 מהמותר ולהתכה חלקית של ליבת הכור. רק משמרת חדשה של מפעילי מערכת הבקרה איתרה את הטעות ומנעה את פיצוץ כיפת המבנה וזיהום רדיואקטיבי באזור מרובה אוכלוסין.6
 
התאונה האחרת אירעה בכור הגרעיני בצ'רנוביל ב־1986. בעוד התקלה בכור האמריקאי נגרמה במידה רבה מטעות אנוש, אסון צ'רנוביל היה בעיקרו תוצר של תכנון לקוי שגרם לכך שדווקא הניסיון להדמים את פעולת הכור הביא לאסון. בניגוד לתאונה בפנסילבניה, שבה תגובת אנוש נכונה הצליחה להביא לתהליך קירור מהיר שמנע את פיצוץ כיפת הכור, בצ'רנוביל התכנון הלקוי גרם לכך שמוטות הדלק הגרעיני הותכו ולחץ הקיטור, שעלה במהירות, יצר פיצוץ רב עוצמה. אף כי הוא לא היה גרעיני, עוצמתו הייתה גבוהה דיה כדי להביא לריסוק כיפת הכור, שמלכתחילה לא נבנתה בסטנדרטים בטיחותיים ראויים. הוא גרם לשרפה גדולה, שעיקרה כובה בתוך כמה שעות אך חלק ממנה בער עוד ימים רבים, ולפיזור אבק רדיואקטיבי בכמות העולה פי 300 על זו ששוחררה בהפצצת הירושימה ונגסקי. כמה עשרות עובדים וכבאים שהשתתפו בכיבוי השרפה מתו מהפיצוץ או ממחלות קרינה בתוך ימים, ונזקי הקרינה, על פי הערכות שונות, גרמו בסופו של דבר למותם של בין 15,000 ל־80,000 בני אדם. בשלב מסוים נוצר חשש כי המשך תהליך ההיתוך של הדלק הגרעיני יביא לפיצוץ נוסף, בעוצמה גדולה הרבה יותר מהפיצוץ הראשוני. פיצוץ כזה היה מעלה לאוויר 5,000 טון גרפיט רדיואקטיבית ו־500 טון דלק גרעיני, והזיהום העצום שהיה נוצר עקב כך, היה הופך חלק ניכר מיבשת אירופה לבלתי ניתן למחיה במשך מאות שנים.7
 
ספר זה מתמקד באירועים נוסח התאונה באי שלושת המילין ולא בצ'רנוביל. במילים אחרות, ההפתעות העומדות במרכזו הן כאלה שנגרמו, בראש ובראשונה, לא בשל כשלים מערכתיים דוגמת ארגוני מודיעין כושלים וחסרי כושר איסופי או צבאות שלא הוכנו כראוי למלחמה הבאה. נהפוך הוא. כמעט בכל המקרים הנדונים כאן, שירותי המודיעין אספו מידע מצוין שהצביע על המתקפה המתקרבת. גם הצבאות שהוטל עליהם להתמודד עם המתקפה — הצבא האדום ב־1941, הצבא האמריקאי במלחמת קוריאה ב־1950 וצה"ל ב־1973 — היו צבאות שהוכיחו את כושרם בשדה הקרב. אבל בשלושת המקרים הם לא נערכו לקראת המתקפה המתקרבת בעיקר בגלל אדם אחד או שניים שהעריכו משלל סיבות שהאויב לא יתקוף: מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין ערב מבצע "ברברוסה" ב־1941; מפקד כוחות האו"ם במלחמת קוריאה, גנרל דאגלס מקארתור, וקצין המודיעין שלו, גנרל צ'רלס וילובי, ערב המתקפה הסינית בסוף 1950; וראש אמ"ן אלי זעירא והמומחה שלו למדיניות מצרים, יונה בנדמן, ערב המתקפה הערבית ב־1973. דבקותם של אישים אלה בקונספציה — מסגרת החשיבה הנותנת סדר ומשמעות למידע הנאסף — גם כאשר המידע שקיבלו הראה כי אבד עליה הכלח הייתה "המסמר הקטן" (יחסית) שהביא לתוצאות הרות אסון.
 
דווקא מכיוון שהאירועים נגרמו מטעויות אנוש, תהליך לימוד אפקטיבי היה יכול לפתור את הבעיה. סטלין אכן הסיק מסקנות מהטעות שעשה ערב "ברברוסה", לכן תהליך קבלת ההחלטות שלו לפני המתקפה הגרמנית המכרעת על מוסקבה היה שונה ומוצלח יותר מאשר חמישה חודשים קודם לכן. מקבלי ההחלטות בישראל למדו אף הם את לקחם, והקבינט המדיני־ביטחוני של גולדה מאיר ידע לקבל את ההחלטה הנכונה ב־12 באוקטובר, שישה ימים לאחר תחילת המלחמה. לגנרל מקארתור, שנותר אטום למידע שסתר את אמונותיו וצרכיו הפוליטיים, לא הייתה הזדמנות שלישית והוא הודח מתפקידו.
 
חלקו הראשון של הספר נועד לתת מסגרת תיאורטית והיסטורית למהותה של מתקפת הפתע. במסגרתו יתוארו, בין השאר, כל המתקפות שניסו להשיג הפתעה ב־100 השנים האחרונות לצד הסיבות המרכזיות שבעטיין הצד המותקף (הקורבן) מצא את עצמו בחלק גדול מהמקרים לא מוכן. חלקו השני של הספר מוקדש לדיון מפורט בשלושה צמדי אירועים שבהם אותם אנשים שכשלו באירוע הראשון התמודדו זמן קצר אחר כך עם עוד ניסיון להפתיע. הסיכום ינסה להצביע על כמה מסקנות מרכזיות הנובעות מדיון זה.