בית הקפה שלנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית הקפה שלנו
הוספה למועדפים

בית הקפה שלנו

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נגיב מחפוז

נגיב מחפוז (2006-1911) מחפוז נולד ב-1911 בעיר העתיקה של קהיר. הוא היה בן זקונים, שביעי להוריו וצעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, ונקרא על שם הרופא שיילד את אמו.

כבן המאה העשרים, מחפוז היה עד לתהפוכות היסטוריות ופוליטיות רבות מספור, ואף הכריז שהספרות שלו היא תמיד פוליטית. הוא היה בעל השקפות ליברליות ודמוקרטיות המשתקפות לא פעם גם ביצירתו. סיפורו הראשון, "מחיר החולשה", התפרסם בהיותו בן 22, והרומן הארוך הראשון שלו, "לעג הגורל", ראה אור ב-1939. מחפוז היה סופר פורה מאוד וכתב עשרות ספרים. בתקופת כתיבתו הראשונה פרסם רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופה הפרעונית. בעשורים שלאחר מכן כתב רומנים חברתיים ריאליסטיים על מצרים של תקופתו. ב-1956 ראה אור הכרך הראשון של "הטרילוגיה הקהירית", מספריו הנודעים ביותר. כשהיה בן 43 נישא לאישה, לאחר שבמשך שנים נמנע מצעד זה כדי לא לפגוע ביצירתו. לזוג נולדו שתי בנות. מחפוז היה הסופר הערבי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 . עם זכייתו בפרס, אמר: "העולם הערבי כולו זכה בפרס הנובל יחד איתי. אני מאמין [...] שמעכשיו והלאה ירצו אנשי הספר לקרוא גם ספרות ערבית. אנחנו ראויים להכרה הזו."

במשך שנים רבות הוחרמו ספריו במצרים, אבל לאחר הזכייה בנובל הם שבו והתקבלו בעולם הערבי. עם זאת, הסערה הפוליטית שהתעוררה לאחר פרסום ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" שבה ועוררה גם את הביקורת הפוליטית נגד מחפוז, ובשנת 1994 נדקר הסופר בפתח ביתו על ידי מתנקש. חייו ניצלו בנס, אך ריאתו ניזוקה וגם יכולת הכתיבה שלו הידרדרה כתוצאה מהפציעה. משנת 1996 הונהג פרס שנתי על שמו לסופרת או סופר ערבים שעדיין לא תורגמו לשפות מערביות. מחפוז מת בשנת 2006 , בהיותו בן 95.

תקציר

בחצרו של בית ספר בשכונת אל־עבּאסייה בקהיר חמישה ילדים קושרים את חייהם זה בזה, נעשים חברים לנצח והופכים את בית הקפה השכונתי, קוּשׁתוּמוּר, למקום מפגשם הקבוע, אבל גם לדגם ממוזער של החברה המצרית. אחד מהם, המסַפר, צופה שבעה עשורים לאחור ומתאר בשפה ישירה ומהורהרת, ספוגה בחום, אהבה והזדהות, את קורותיה של החבורה, על תקוותיה ומפחי הנפש שנזדמנו לה. 
סיפורם, שמתחיל בראשית המאה העשרים, חוצה שתי מלחמות עולם, מהפכה, תבוסה צבאית גדולה וניסיון נואש למחוק אותה שש שנים אחר כך. נגיב מחפוז טווה פרשת חיים שמגיעה עד אחרי רצח הנשיא אנואר סאדאת. מה קורה בשנים הללו לילדים מאל־עבּאסייה?
כמו מיטב הספרות של מחפוז, שהיא לרוב פוליטית, גם בית הקפה שלנו שזור בביקורת, במסווה של רומן מתבגרים. ביקורת על החיים עצמם, על יכולת העמידה של האדם בסבלותיהם, על טבעם של מנהיגים ועל טיבן המתעתע של מהפכות. "כל עוד יש אנשים שנותנים ולא לוקחים," כפי שאומר במורת רוח אחד הגיבורים, "אין שום בעיה שיהיו גם כאלה שלוקחים ולא נותנים".
בית הקפה שלנו רואה אור בישראל בשנת הארבעים להסכם השלום עם מצרים, כשני עשורים מאז הופיע בעברית ספר חדש של נגיב מחפוז.
התרגום הוא פרי שיתוף פעולה בין פרופ' ששון סומך, ידיד קרוב של מחפוז, חוקר בעל שם של הספרות הערבית וחתן פרס ישראל לחקר המזרחנות, ובין עידן בריר, תלמידו.
 
נגיב מחפוז (2006-1911) הוא מגדולי הסופרים הערבים במאה העשרים. נודע בהשקפתו הליברלית ובתמיכתו הנלהבת בהסכם השלום בין ישראל למצרים. יצירתו הענפה כוללת מחזות, מאות סיפורים קצרים וקרוב לארבעים רומנים. עשרה מספריו תורגמו לעברית, בהם הטרילוגיה הקהירית, בני שכונתנו וסמטה בקהיר.

פרק ראשון

נגיב מחפוז

נגיב מחפוז (2006-1911) מחפוז נולד ב-1911 בעיר העתיקה של קהיר. הוא היה בן זקונים, שביעי להוריו וצעיר בהרבה מאחיו הבוגרים, ונקרא על שם הרופא שיילד את אמו.

כבן המאה העשרים, מחפוז היה עד לתהפוכות היסטוריות ופוליטיות רבות מספור, ואף הכריז שהספרות שלו היא תמיד פוליטית. הוא היה בעל השקפות ליברליות ודמוקרטיות המשתקפות לא פעם גם ביצירתו. סיפורו הראשון, "מחיר החולשה", התפרסם בהיותו בן 22, והרומן הארוך הראשון שלו, "לעג הגורל", ראה אור ב-1939. מחפוז היה סופר פורה מאוד וכתב עשרות ספרים. בתקופת כתיבתו הראשונה פרסם רומנים היסטוריים המתרחשים בתקופה הפרעונית. בעשורים שלאחר מכן כתב רומנים חברתיים ריאליסטיים על מצרים של תקופתו. ב-1956 ראה אור הכרך הראשון של "הטרילוגיה הקהירית", מספריו הנודעים ביותר. כשהיה בן 43 נישא לאישה, לאחר שבמשך שנים נמנע מצעד זה כדי לא לפגוע ביצירתו. לזוג נולדו שתי בנות. מחפוז היה הסופר הערבי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1988 . עם זכייתו בפרס, אמר: "העולם הערבי כולו זכה בפרס הנובל יחד איתי. אני מאמין [...] שמעכשיו והלאה ירצו אנשי הספר לקרוא גם ספרות ערבית. אנחנו ראויים להכרה הזו."

במשך שנים רבות הוחרמו ספריו במצרים, אבל לאחר הזכייה בנובל הם שבו והתקבלו בעולם הערבי. עם זאת, הסערה הפוליטית שהתעוררה לאחר פרסום ספרו של סלמן רושדי "פסוקי השטן" שבה ועוררה גם את הביקורת הפוליטית נגד מחפוז, ובשנת 1994 נדקר הסופר בפתח ביתו על ידי מתנקש. חייו ניצלו בנס, אך ריאתו ניזוקה וגם יכולת הכתיבה שלו הידרדרה כתוצאה מהפציעה. משנת 1996 הונהג פרס שנתי על שמו לסופרת או סופר ערבים שעדיין לא תורגמו לשפות מערביות. מחפוז מת בשנת 2006 , בהיותו בן 95.

סקירות וביקורות

אני והחבר'ה 'בית הקפה שלנו', ספרו היפה של נגיב מחפוז, כורך באופן הדוק את החיים הפרטיים בחיים הלאומיים בשנים האחרונות יצאה כאן מחדש הטרילוגיה הקהירית של נגיב מחפוז ('בית בקהיר') - שלושה כרכים שראו אור בין ‭ 1956‬ל-‭.1957‬ באחרית הדבר ציין פרופסור ששון סומך ז"ל - חוקרו המובהק של מחפוז ואחד התורמים המרכזיים להפצת שמו בעולם - שהטרילוגיה כתובה בקצב מואץ והולך. הכרך הראשון מכסה כשנתיים (מסוף מלחמת העולם הראשונה עד כשנה אחריה), השני מכסה כשלוש שנים
(‭,(1927-1924‬ ואילו השלישי נמתח על פני עשור ומחצה. בהתאם, הטרילוגיה המופתית הזאת מחזיקה לטעמי גם דרגות שונות של איכות: הכרכים השהויים יותר (עשרות עמודים בכרך הראשון מוקדשים לתיאור שגרת ביתה של המשפחה), שבהם ניתנת למחפוז האפשרות לפרוש בנינוחות הן את שגרת החיים והן את דקויות הרגש והמחשבה של גיבוריו - טובים יותר.

לאור כל זה, המפגש עם 'בית הקפה שלנו' - הרומן האחרון של מחפוז שראה אור ב-‭,1988‬ אותה שנה שבה זכה בפרס נובל - מצריך התכווננות של הקורא. הפעם, בסיפור שעלילתו נפרשת מ-‭1915‬ ועד לשנות ה-‭80‬ של המאה ה-‭,20‬ וכל זה בפחות מ-‭200‬ עמודים, הקצב אחר לחלוטין. מה שלא עושה אותו ליצירה פחות מעניינת, גם אם איננה מופתית.

הספר מתמקד בארבעה חברים שנפגשו לראשונה בגיל חמש בבית הספר בשכונת אל-עבאסייה שבקהיר, "ועד עצם היום הזה לא יצאו משכונתם". חברותם מתמידה מילדות ועד זקנתם, כשהם מתכנסים באופן קבוע למעין פרלמנט בבית קפה שכונתי, שעל שמו קרוי הרומן. ובכל זאת, הארבעה באים מרקע שונה. שניים מהם בני המעמד הבינוני הנמוך: סאדק, שנולד למשפחה אדוקה אך נושא מילדות חלום להתעשר; ואסמעיל, המבטיח שבחבורה מבחינת הישגיו בלימודים, אך מי שנכבש מנעוריו ללאומיות המצרית ולמפלגת אל-ופד (שהייתה בעלת גוון דמוקרטי). תהפוכותיה של המפלגה - שאחרי מהפכת הקצינים ב-‭1952‬ פוזרה על ידי נאצר - הפכו להיות גם תהפוכות גורלו. מולם, שני בני העשירים שברביעייה הם טאהר, שלימים הפך למשורר בולט ולמעריץ של נאצר; וחמאדה, שמואס בחיי המסחר של משפחתו (שעשתה הון ממכירת "חלווה דקה ואוורירית") ומנהל חיים ניהיליסטיים, עתירי סמים, נשים ואלכוהול.

כפי שניתן להתרשם אפילו מהתקציר הזה, אצל מחפוז החיים הפרטיים כרוכים באופן הדוק בחיים הלאומיים. כל זה מתקשר להבנה שמלווה אותי בשנים האחרונות, כי אם תופסים את הדת כמכשיר ליצירת לכידות חברתית, תהליך החילון האמיתי של החברות המערביות ואלו המושפעות מהן אינו מסתכם בנטישת הדת. מות האידיאולוגיות (הסוציאליסטית, הקומוניסטית, הלאומית) בשנות ה-‭80‬ וה-‭90‬ הוא-הוא החילון האמיתי.

ואכן, אופייה הדתי של הלאומיות בא לידי ביטוי בספרו של מחפוז: "באחד הימים אמר אסמעיל קדרי: 'במצרים קיימות ארבע דתות: האסלאם, הנצרות, היהדות והוופד'. טאהר עובייד השיב לו בסרקזם: 'ונראה שהדת האחרונה היא הנפוצה מכולן'". את מקום הדת, אצל אלה שנטשו אותה, ממלאת בצד הלאומיות גם התרבות, שהיא דת בפני עצמה, המערבת פילוסופיה ואסתטיקה. "לצד הפוליטיקה, החלו מנשבות עלינו גם רוחותיה של התרבות, והיא נסכה בנו חיות וזהרה בלובנה", הוא כותב. "התגלגלו בינינו שיחות הן על פוליטיקה והן על פילוסופיה. ההתעוררות וההתפכחות שהיו מנת חלקנו סחפו את שכלנו, את ליבנו ואת רצונותינו".

במקביל מתוארים כאן גם כמה שלבים בהתפתחותו של האיסלאם הפוליטי, למשל בנוגע לבנו של סאדק, סברי: "כחבר באחים המוסלמים חשב סברי שהוא נמנה עם אדוני המפכה [מהפכת הקצינים ב-‭,1952‬ שהייתה בעלת גוון סוציאליסטי], אך כאשר פנתה המהפכה גם נגד 'האחים' הוא נתפס והועמד לדין". בשנות ה-‭,70‬ כאשר טאהר הנאצריסט מתאהב בצעירה שרוצה להיות משוררת, היא מתריסה: "לא תמצא רצינות אמיתית בשום זרם פוליטי זולת הזרם הדתי". אין ואקום: כשהלאומיות והסוציאליזם דועכים, עולה הדת בחזרה.

לקורא הישראלי מתאפשר כאן מפגש מעניין עם מאורעות המוכרים לו היטב, מצידם השני: עומק ההשפלה שבתבוסת מלחמת ששת הימים; תפיסת מלחמת יום כיפור כהתגברות על ההשפלה הזאת, כניצחון; היחס כלפי הסכם השלום עם ישראל (שחלק מארבעת החברים תומכים בו, כפי שתמך בו מחפוז עצמו).

אבל לא רק הלאום מעסיק את מחפוז. "מלבד הפוליטיקה, התרבות והמין, גם האהבה השפיעה עלינו מאורה". כתיבתו מרחיבה בענייני תשוקה ואהבה, ביחד ולחוד, כשניים מארבעת מוקדי הספר, המתעכב על נישואי החברים, על גירושיהם ועל פילגשיהם. קצב האירועים המואץ מנומר במשפטים חדים ומפתיעים כמו "טאהר עובייד אל-ארמלאווי היה מהאהובים עלינו בשל קלילותו, פשטותו ונטייתו להשמנה". ואפרופו השמנה, מחפוז מדווח כי "הטעם המקובל בדורנו, ראה בהשמנה סמל ליופי אצל נשים וגברים כאחד" (אם כי גם לליברליזם המצרי יש גבול: "היא השמינה קצת יותר מן הרצוי", מלין אחד החברים על אשתו).

הרומן מסתיים בחגיגות 70 שנה לחברות בין הארבעה. את זה גם המאורעות הלאומיים לא הצליחו לקלקל. "חלפו שבעים שנה ואיש מאיתנו לא עשה כל רע באופן שפגע בנאמנותנו זה לזה [‭...‬] ההיסטוריה הביאה בין דפיה את מה שהביאה, אך האהבה בינינו נותרה לנצח כחדשה".

עוד 3 סיפורים בקהיר:
בית יעקוביאן > עלאא אל-אסוואני
מוות על הנילוס > אגתה כריסטי
שכונת התקווה, קהיר > סיגלית בנאי

בתמונה: קהיר, שנות ה־‭50‬
אריק גלסנר 7 לילות 11/10/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אני והחבר'ה 'בית הקפה שלנו', ספרו היפה של נגיב מחפוז, כורך באופן הדוק את החיים הפרטיים בחיים הלאומיים בשנים האחרונות יצאה כאן מחדש הטרילוגיה הקהירית של נגיב מחפוז ('בית בקהיר') - שלושה כרכים שראו אור בין ‭ 1956‬ל-‭.1957‬ באחרית הדבר ציין פרופסור ששון סומך ז"ל - חוקרו המובהק של מחפוז ואחד התורמים המרכזיים להפצת שמו בעולם - שהטרילוגיה כתובה בקצב מואץ והולך. הכרך הראשון מכסה כשנתיים (מסוף מלחמת העולם הראשונה עד כשנה אחריה), השני מכסה כשלוש שנים
(‭,(1927-1924‬ ואילו השלישי נמתח על פני עשור ומחצה. בהתאם, הטרילוגיה המופתית הזאת מחזיקה לטעמי גם דרגות שונות של איכות: הכרכים השהויים יותר (עשרות עמודים בכרך הראשון מוקדשים לתיאור שגרת ביתה של המשפחה), שבהם ניתנת למחפוז האפשרות לפרוש בנינוחות הן את שגרת החיים והן את דקויות הרגש והמחשבה של גיבוריו - טובים יותר.

לאור כל זה, המפגש עם 'בית הקפה שלנו' - הרומן האחרון של מחפוז שראה אור ב-‭,1988‬ אותה שנה שבה זכה בפרס נובל - מצריך התכווננות של הקורא. הפעם, בסיפור שעלילתו נפרשת מ-‭1915‬ ועד לשנות ה-‭80‬ של המאה ה-‭,20‬ וכל זה בפחות מ-‭200‬ עמודים, הקצב אחר לחלוטין. מה שלא עושה אותו ליצירה פחות מעניינת, גם אם איננה מופתית.

הספר מתמקד בארבעה חברים שנפגשו לראשונה בגיל חמש בבית הספר בשכונת אל-עבאסייה שבקהיר, "ועד עצם היום הזה לא יצאו משכונתם". חברותם מתמידה מילדות ועד זקנתם, כשהם מתכנסים באופן קבוע למעין פרלמנט בבית קפה שכונתי, שעל שמו קרוי הרומן. ובכל זאת, הארבעה באים מרקע שונה. שניים מהם בני המעמד הבינוני הנמוך: סאדק, שנולד למשפחה אדוקה אך נושא מילדות חלום להתעשר; ואסמעיל, המבטיח שבחבורה מבחינת הישגיו בלימודים, אך מי שנכבש מנעוריו ללאומיות המצרית ולמפלגת אל-ופד (שהייתה בעלת גוון דמוקרטי). תהפוכותיה של המפלגה - שאחרי מהפכת הקצינים ב-‭1952‬ פוזרה על ידי נאצר - הפכו להיות גם תהפוכות גורלו. מולם, שני בני העשירים שברביעייה הם טאהר, שלימים הפך למשורר בולט ולמעריץ של נאצר; וחמאדה, שמואס בחיי המסחר של משפחתו (שעשתה הון ממכירת "חלווה דקה ואוורירית") ומנהל חיים ניהיליסטיים, עתירי סמים, נשים ואלכוהול.

כפי שניתן להתרשם אפילו מהתקציר הזה, אצל מחפוז החיים הפרטיים כרוכים באופן הדוק בחיים הלאומיים. כל זה מתקשר להבנה שמלווה אותי בשנים האחרונות, כי אם תופסים את הדת כמכשיר ליצירת לכידות חברתית, תהליך החילון האמיתי של החברות המערביות ואלו המושפעות מהן אינו מסתכם בנטישת הדת. מות האידיאולוגיות (הסוציאליסטית, הקומוניסטית, הלאומית) בשנות ה-‭80‬ וה-‭90‬ הוא-הוא החילון האמיתי.

ואכן, אופייה הדתי של הלאומיות בא לידי ביטוי בספרו של מחפוז: "באחד הימים אמר אסמעיל קדרי: 'במצרים קיימות ארבע דתות: האסלאם, הנצרות, היהדות והוופד'. טאהר עובייד השיב לו בסרקזם: 'ונראה שהדת האחרונה היא הנפוצה מכולן'". את מקום הדת, אצל אלה שנטשו אותה, ממלאת בצד הלאומיות גם התרבות, שהיא דת בפני עצמה, המערבת פילוסופיה ואסתטיקה. "לצד הפוליטיקה, החלו מנשבות עלינו גם רוחותיה של התרבות, והיא נסכה בנו חיות וזהרה בלובנה", הוא כותב. "התגלגלו בינינו שיחות הן על פוליטיקה והן על פילוסופיה. ההתעוררות וההתפכחות שהיו מנת חלקנו סחפו את שכלנו, את ליבנו ואת רצונותינו".

במקביל מתוארים כאן גם כמה שלבים בהתפתחותו של האיסלאם הפוליטי, למשל בנוגע לבנו של סאדק, סברי: "כחבר באחים המוסלמים חשב סברי שהוא נמנה עם אדוני המפכה [מהפכת הקצינים ב-‭,1952‬ שהייתה בעלת גוון סוציאליסטי], אך כאשר פנתה המהפכה גם נגד 'האחים' הוא נתפס והועמד לדין". בשנות ה-‭,70‬ כאשר טאהר הנאצריסט מתאהב בצעירה שרוצה להיות משוררת, היא מתריסה: "לא תמצא רצינות אמיתית בשום זרם פוליטי זולת הזרם הדתי". אין ואקום: כשהלאומיות והסוציאליזם דועכים, עולה הדת בחזרה.

לקורא הישראלי מתאפשר כאן מפגש מעניין עם מאורעות המוכרים לו היטב, מצידם השני: עומק ההשפלה שבתבוסת מלחמת ששת הימים; תפיסת מלחמת יום כיפור כהתגברות על ההשפלה הזאת, כניצחון; היחס כלפי הסכם השלום עם ישראל (שחלק מארבעת החברים תומכים בו, כפי שתמך בו מחפוז עצמו).

אבל לא רק הלאום מעסיק את מחפוז. "מלבד הפוליטיקה, התרבות והמין, גם האהבה השפיעה עלינו מאורה". כתיבתו מרחיבה בענייני תשוקה ואהבה, ביחד ולחוד, כשניים מארבעת מוקדי הספר, המתעכב על נישואי החברים, על גירושיהם ועל פילגשיהם. קצב האירועים המואץ מנומר במשפטים חדים ומפתיעים כמו "טאהר עובייד אל-ארמלאווי היה מהאהובים עלינו בשל קלילותו, פשטותו ונטייתו להשמנה". ואפרופו השמנה, מחפוז מדווח כי "הטעם המקובל בדורנו, ראה בהשמנה סמל ליופי אצל נשים וגברים כאחד" (אם כי גם לליברליזם המצרי יש גבול: "היא השמינה קצת יותר מן הרצוי", מלין אחד החברים על אשתו).

הרומן מסתיים בחגיגות 70 שנה לחברות בין הארבעה. את זה גם המאורעות הלאומיים לא הצליחו לקלקל. "חלפו שבעים שנה ואיש מאיתנו לא עשה כל רע באופן שפגע בנאמנותנו זה לזה [‭...‬] ההיסטוריה הביאה בין דפיה את מה שהביאה, אך האהבה בינינו נותרה לנצח כחדשה".

עוד 3 סיפורים בקהיר:
בית יעקוביאן > עלאא אל-אסוואני
מוות על הנילוס > אגתה כריסטי
שכונת התקווה, קהיר > סיגלית בנאי

בתמונה: קהיר, שנות ה־‭50‬
אריק גלסנר 7 לילות 11/10/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
בית הקפה שלנו נגיב מחפוז