זה המכתב הראשון שלי אלייך. טוב, הרשימה הראשונה ביומן שלי, אני מתכוונת.
מאז שעזבת אותי, אני באמת לא יודעת עם מי אני יכולה לדבר, אז החלטתי להמשיך לדבר אלייך... דרך מדיית העט והנייר. במקום השיחות הליליות שלנו בטלפון על ההתקדמות שלנו ביום שחלף, אני אדבר איתך כאן. אני אגיד לך מה המשקל שלי, כמה קלוריות אכלתי... בדיוק כמו קודם.
זה לא אותו דבר. הקשר לא באמת מספיק, אבל זה כל מה שיש לי... כל מה שנשאר לי ממך, דייזי, החברה הקרובה ביותר שלי.
אני יושבת כאן עכשיו מתחת לשמש הקיץ הלוהטת, ועץ אורן ענק מטיל עליי צל... ליד הקבר שלך. הקבר שלך, דייזי! איך זה הגיע למצב הזה?
אני מעבירה את היד על מצבת הגרניט היפה, הבוהקת בשחור, עוקבת באצבעותיי אחר הקווים של כתובת הזיכרון שלך:
זאת היית את, דייזי, מחייכת על פני השטח אבל שבירה מדי עבור העולם הזה. אבל אף פעם לא הראית את זה, תמיד חייכת מבעד לכאב. עוטה את המסכה שלך שסיפרה לעולם שאת בסדר, אבל במשך כל אותו זמן מתת מבפנים.
אני יודעת, כי גם אני עוטה את המסכה הזאת.
תמיד היית המשענת שלי, האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו. אבל עזבת אותי כאן לבד ואני אבודה בלעדייך. אני לא יודעת מה המקום שלי בלעדייך בעולם המפחיד הזה, המלא בכאב, עם הלחץ המתמיד להיות מושלמת.
זה מעולם לא היה אמור להיות ככה. היינו אמורות לעבור את החיים האלה יחד, לשרוד ביחד. אבל בדיוק כמו הפרח שעל שמו נקראת*, פרחת למשך תקופה, אבל היית עדינה מכדי להמשיך לחיות, נבלת ומתת.
המילים האחרונות שלך אליי היו שאחיה בשביל שתינו. שאעשה מה שמפחיד אותי ואוקיר כל יום. ואני אנסה. אני מבטיחה שהשנה אני אנסה. אבל מחשבות אפלות כבר ממלאות את המוח שלי. חוסר ביטחון רודף אותי כל יום.
אני לא יודעת איך לטהר את עצמי מהמחשבות המחרידות האלה... מהמילים המחרידות שלו.
הקול חזק כל-כך בראש שלי, ורק את יכולת להבין איך זה. אני מפחדת שבלעדייך זה ינצח. אני מפחדת שבלעדייך אני אפסיד בקרב העיקש הזה. אני מפחדת שבלעדייך אני אקשיב למילים שלו ואמצא את עצמי נופלת אל ציפורני הברזל של הפחד הגדול ביותר שלי.
אוי, דייזי, כשאני יושבת כאן בבית הקברות השקט והשלו הזה, חלק ממני רוצה להיות שם איתך, בגן עדן. אני לא בטוחה שאני חזקה מספיק כדי להמשיך ככה, ואפילו עכשיו, הקול מתגרה בי ומקניט אותי ממעמקי ראשי.
את מגעילה.
כואב להסתכל עלייך, הוא אומר לי בלי להפסיק. יום ולילה, תולש אותי מהחלומות שלי ודוחק בי להיכנע.
דייזי, אני מפחדת שבלעדייך אני אפול... שוב.
* “דייזי” – באנגלית: פרח החיננית.
פרק 1
לקסי
אוניברסיטת אלבמה,
טסקלוסה, ארצות הברית של אמריקה
אחרי שלושה חודשים...
עשרות אלפי רגליים רקעו ביציעים, נשמעו כמו רעם אדיר באיצטדיון בריאנט-דני. ריח הדשא, ריח יום קיץ, ריח זיעה ואדרנלין עלו מהמגרש.
יום משחק. יום משחק של הקרימזון טייד מאלבמה. משחק הפתיחה המפורסם של הקרימזון טייד נגד המוקסינים מצ’טנוגה.
הלב שלי דהר, כפות הידיים שלי הזיעו. יישרתי את המדים האדומים שלי רק כדי להעסיק את ידיי הרועדות. אצבעות נקשו מול פניי, והרמתי את מבטי. זו הייתה ראש נבחרת העידוד, שלי בלייר.
“את מוכנה?” היא שאלה בבוטות. שערה האדום והארוך, המוחלק בקפידה, התנועע מעל כתפיה. כשהנהנתי והזדקפתי, גיחוך זחוח עלה על שפתיה. “כדאי שתהיי, גותית. יש שמונים אלף איש שם בחוץ היום, ואת משתתפת בפעלול התעופה.” היא רכנה קרוב יותר אליי. “אל תקלקלי את זה. את צריכה להוכיח שאת שווה את התפקיד הזה.”
גותית. שלי התייחסה בכך אל שערי השחור הגזוז באורך הסנטר, אל המייקאפ החיוור, ואל עיניי התחומות בעיפרון שחור.
“אני לא אקלקל כלום,” אמרתי מבעד לשיניים קפוצות. הנהון קצרצר – שנראה מתרשם – היה התגובה היחידה שלה לפני שהסתובבה ותפסה את מקומה בחזית הנבחרת הגדולה והמעורבת בנים ובנות שלנו.
“את תהיי בסדר, לקסי, חמודה.” אמר לייל, חבר בנבחרת העידוד שמילא תפקיד בסיס בצוות הפעלולים שלי, בעודו הודף את זרועי בשובבות.
לקח לי ארבע שנים להגיע ליום הזה. ארבע שנים להתמודד עם המחשבה להיות שוב בנבחרת. רוב הקבוצה תהתה למה ניגשתי למבחנים רק בשנה האחרונה ולא קודם לכן, אבל ברגע שהראיתי להם את קפיצת הבורג המשולש שלי, לא שאלו יותר שאלות ושיבצו אותי ישר בצוות של הקרימזון – הנבחרת הטובה ביותר, הנבחרת שעודדה בכל משחקי הפוטבול, הביתיים ומשחקי החוץ. הנבחרת שאליה כל מי שנבחנה אי פעם רצתה באמת להתקבל.
“אני מרגישה בחילה,” אמרתי ללייל. המחשבה להתייצב מול כל הסטודנטים כשרק המדים הזעירים שלי לגופי עשתה אותי חולה.
הוא העביר לי את בקבוק משקה האנרגיה הכחול שלו. “תשתי את זה, ואז תיכנסי עם הראש למשחק, אפרוחית. יוצאים למגרש בעוד שתי דקות.”
עשיתי מה שאמר ונשמתי עמוקות.
שתי דקות.
מאה ועשרים שניות.
עד שהדבר שלקראתו עבדתי במשך שנים יהפוך למציאות.
כל השיקום שלי. כל העבודה הקשה שלי הייתה בשביל זה.
הרגע הזה.
הסיכוי האחד הזה להשתלט שוב על השדים שלי.
לעמוד מול הפחד הגדול ביותר שלי.
להתייצב חזיתית מול מה שהבריח אותי למקום האפל שלי.
לכבוש את מה שכמעט הרג אותי.
התזמורת התחילה לנגן. צפיתי ממקומי במבנה המורכב שלה. התופים תופפו, ולקול תרועת החצוצרות, אל הגדול, קמע הפיל של האוניברסיטה, פילס את דרכו דרך הנבחרת ושעט אל המגרש. הכניסה הדרמטית שלו הלהיבה את הקהל אפילו יותר.
האוהדים של הטייד התפרעו.
רגליי היו כבדות כשקפצתי במקום, מתכוננת לרוץ אל המגרש. את יכולה לעשות את זה, לקס. אין יותר טריגרים מלחיצים, אמרתי לעצמי, חוזרת על המנטרה שלי במוחי.
את בטוחה לגבי זה, לקסינגטון? כולם יראו אותך. כל סיבוב, כל קפיצה, כל פעלול.
קפאתי במקום ועצמתי עיניים בחוזקה לשמע הקול המוכר שמזדחל לו אל המחשבות שלי, מנסה נואשות לכבות אותו.
אני נראית טוב, בריאה, הרגשתי את עצמי, מנסה כמיטב יכולתי לסתור את ההערות המרושעות שלו. את אתלטית מוכשרת, המעודדת הכי טובה, המתעמלת הכי טובה כאן.
הממ... אני לא חושב ככה. תראי את שלי. היא מושלמת. רזה, יפה. כל מה שאת לא.
שתוק! דרשתי בתוך מוחי בעוד אני צובטת את גשר האף שלי בין אצבעותיי. נשמתי בצורה סדירה כדי לסתור את המילים המוחצות של הקול.
את כבדה מדי בשביל להיות המעופפת בפעלול. הבסיסים יחשבו שאת שמנה מדי. הם ילגלגו עלייך, ילעגו לך... יצחקו עלייך, התגרה בי הקול.
לא! אתה טועה. אני לא אתן לך לעשות את זה! לא תנצח. אני לא אפול למלכודת שלך יותר! צרחתי בתוך ראשי, ודממה מאושרת עטפה את המוח שלי. באנחת הקלה, פתחתי שוב את העיניים. הקול נעלם. ניצחתי בקרב הזה, אבל ידעתי שהמלחמה לא נגמרה.
הסתכלתי במהירות מסביבי, ונרגעתי כשקלטתי שחלפו כנראה רק כמה שניות.
לייל עמד מולי לפתע. “את מוכנה, אפרוחית?” הוא שאל בקול הנמרץ ביותר שלו. התרגשות עצבנית עברה בי כשהנהנתי.
בשביל זה חייתי.
יום המשחק.
האווירה.
לעשות את מה שאני אוהבת.
התגעגעתי לזה.
חשקתי בזה.
רציתי את זה בחזרה.
הקהל עלה על גדותיו כששלי רצה מתוך השורה ועלתה למגרש. כפות רגליי התפתלו בציפייה דרוכה והתחלתי לרוץ, נותנת לרגליי המנוסות לשאת אותי קדימה אל אור הזרקורים, אל הבמה שלי מתחת לתאורה, ולשמש הצורבת.
ליבי התכווץ מול המחזה – שמיכת הטלאים האדומה-לבנה של הקהל, התזמורת הגדולה, נבחרת העידוד הלבנה בצד השני של המגרש, המעודדות בחולצות טייד שבקהל, המגפונים... הריגוש.
הגעתי אל קו השוליים ותפסתי את מקומי כששלי צעקה את מילות שיר הפתיחה. “קרימזון טייד, קדימה טייד, קדימה טייד,” שמונים אלף איש שרו באחדות מושלמת.
צעדי הריקוד העוצמתיים זרמו מגופי בדייקנות מושלמת, הקול שלי היה רם וברור, ותגובת הקהל דרבנה את האנרגיה שלי.
הכרוז ניגש אל המיקרופון ובקול רועם הזמין את הנבחרת. הרעש באצטדיון בריאנט-דני היה מחריש אוזניים והלב שלי דפק בקצב מושלם עם רקיעות הרגליים של האוהדים. ואז, מתוך המנהרה, פרץ ג’ימי-דון, שחקן התקפה והחבר של החברה הכי טובה שלי קאס, ואחריו אוסטין קארילו, התופס הכוכב המקועקע בכבדות.
שאר חברי הקבוצה פרצו מחוץ למנהרה כאילו הם זורמים מתוך מצודה. זו הייתה אחוות אחים. האחרון שיצא למגרש היה רום “קליע” פרינס, הקוורטרבק הכוכב של ליגת דרום-מזרח, וכל הקהל השתגע.
ואז הקהל השתתק, השחקנים נכנסו לעמדות שלהם, ושריקת הפתיחה הסתלסלה בקול.
* * *
שלוש שעות אחר כך ניצחנו. קארילו הבקיע שלושה טאצ’דאונים והטייד חטפו מהמוקסינים את הניצחון – הפתיחה המושלמת לעונה.
בתוך דקות, הקהל התחיל לצאת מהאצטדיון, ונבחרת העידוד רצה בחזרה למנהרה, שיכורה מניצחון.
השתרכתי מאחור, מתפעלת מהמראות סביבי, ואז גיליתי שנשארתי לבדי. היה מוזר לראות את האצטדיון שקט כל-כך, קצת אפוקליפטי, כמו תוצאה של איזו קטסטרופה ענקית. כוסות משקה אדומות מפלסטיק היו מפוזרות ביציעים, הדשא היה זרוע קונפטי, והצחנה הסמיכה של בירה מעופשת מילאה את האוויר הלח.
“מוזר קצת, הא?” נשמע לידי קול עם מבטא עמוק של אלבמה.
שמטתי את הפונפונים שלי בבהלה והנחתי יד על חזי. קלטתי הבזק של חולצת קרימזון, הרמתי את מבטי, מסוככת על עיניי מפני אור השמש המסנוור, ופתאום איבדתי את הנשימה.
“ס-סליחה, מה?” שאלתי בשקט, והטיתי את צווארי מעט אחורה כדי שאוכל לראות את פניו של הבחור.
צל הופיע לידי. אוסטין קארילו, התופס, מספר שמונים ושלוש.
קארילו התקרב אליי ממקומו המבודד ליד מנהרת השחקנים והיציעים. “זה. השקט שאחרי הסערה.” הוא החווה בידו אל האצטדיון הריק. “זה החלק האהוב עליי ביותר במשחק.”
עקבתי אחר תנועת ידו. “לא שלושת הטאצ’דאונים שהבקעת?”
זוויות פיו השתפלו למעלה בגיחוך סרבני. ראיתי את קארילו בקמפוס מדי פעם בשלוש השנים האחרונות, ואני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שראיתי אותו מוציא משהו שמתקרב לחיוך. לא הייתי מופתעת. הוא היה כמוני – אפל יותר, שקט יותר, מסוגר בעצמו.
אוסטין קארילו היה הילד הרע האיטלקי של אוניברסיטת אלבמה: מטר תשעים וחמש, עור שזוף יפהפה, פירסינג בשפע, הרחבות שחורות באוזניים, קעקועים מרגל עד צוואר, שיער כהה והעיניים החומות הכי כהות בעולם.
הרגשתי איך אני מסמיקה. אם היה לי טיפוס מועדף של בנים, זה היה קארילו. אבל לא יצאתי לדייטים, וממה ששמעתי - גם הוא לא.
“לא. זה זה. השחזור של המשחק בראש שלי, יצירת זיכרונות מהמגרש הזה.”
תחושת שלווה אפפה אותי למשמע דבריו. “אני יודעת בדיוק למה אתה מתכוון,” עניתי בעגמומיות ושאפתי את ריח האוכל השומני, הדשא הדרוס... ניצחון.
אוסטין הביט שוב במנהרה, ובלי מילה נוספת התחיל להתרחק. הסתכלתי שוב במגרש ונאנחתי בהקלה... עשיתי את זה. ממש הצלחתי לעבור את המשחק בלי פגע.
לקול שבפנים לא היה הכוח לקלקל את זה.
“הגיע הפאקינג זמן, דרך אגב!” שמעתי פתאום. הסתכלתי מאחוריי, ישר אל קארילו.
“אתה מדבר אליי?” שאלתי בבלבול, מביטה סביבנו כדי לראות אם עוד מישהו נמצא שם.
אוסטין גיחך גיחוך אפל ושובה לב והחווה אל השיער והפנים שלי. “כן, אני מדבר אלייך. הגיע הזמן שבחורת פונפונים פה תשבור את התבנית. טוב שיש עוד פריקית משלנו בנבחרת.”
פריקית משלנו? חשבתי, אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לצפות בו נעלם במלתחות. ליבי דפק בחזי, וכשהרמתי את ידי והעברתי את אצבעותיי על שערי השחור ועל השפתון, הרגשתי רפרוף בחזה שלי... פריקית משלנו...
כשראיתי את צוות הניקיון נכנס לאצטדיון, התכופפתי במהירות, תלשתי גבעול עשב מהמגרש, והרמתי אותו. זו הייתה המסורת שלי. מזכרת קטנה מכל משחק שבו אי פעם עודדתי... אבל זה יהיה הגבעול הראשון שלי זה ארבע שנים.
סמל לחיים החדשים שלי.
הרמתי את הפונפונים והתקדמתי אל המלתחות. לא יכולתי לחכות עד שאגיע הביתה ואכתוב, ואספר לדייזי הכול.
