הכרך שלפנינו מכיל מאתיים עשרים ושלושה מכתבים לא ידועים שהחליפו ביניהם המשורר דוד פוגל ואשתו השנייה עדה נדלר־פוגל לאורך תקופה של חמש־עשרה שנה. מכתבים אלה נמסרו לידיו של החתום מטה על ידי בתו של המשורר, תמרה מזרחי, במהלך ביקור שנערך לפני למעלה מעשור בביתה בעיירה איילנד פארק (לונג איילנד), הסמוכה לניו יורק.

 

ההתכתבות הפורה למדי בין פוגל לרעייתו נבעה מנסיבות החיים של השניים — בתחילה, בעת התרקמות הקשר ביניהם, התגוררו בארצות שונות, ובהמשך, בשל אילוצים שונים, נאלצו להיפרד זה מזה לפרקי זמן ממושכים. המכתבים נכתבו בכתב יד, רובם בגרמנית, מיעוטם בצרפתית. במכתבים מתגלה פוגל כמי ששולט בשתי השפות האלה, שהיו עבורו שפות נרכשות, ובמיוחד כווירטואוז של השפה הגרמנית. נקל לשער כי מכתבים אלה מהווים רק חלק מכל מה שבני הזוג פוגל כתבו זה לזה במרוצת השנים.

 

את מלאכת הפענוח וההעתקה של המכתבים, הכתובים כולם בכתב יד ולא בכתב מכונה, ביצעו אוה בסניצקי, דורטה זייפרט ואלמה לסינג. עבודת התרגום מגרמנית הופקדה בידי יעקב גוטשלק וארנו בר. הטקסטים הכתובים צרפתית תורגמו על ידי אביבה שר־מעייני. מלאכת העריכה הלשונית של החלק הגרמני נמסרה לידיה של שירי שפירא. אנו מוקירים תודה לכל אחד ואחת מן העושים והעושות במלאכה על עבודתם המסורה והמקצועית, שסייעה לנו מאוד להוציא חומרים אלה מאפֵלה לאור גדול.

 

יצוין כי מקבץ של גלויות דואר ששלח פוגל ממחנות המעצר אל אשתו עדה פורסם קודם לכן בספר ממרכזים למרכז: ספר נורית גוברין בעריכת אבנר הולצמן, שיצא לאור מטעם מכון כץ באוניברסיטת תל אביב ב־2005. זאת במאמר שכותרתו: ‘לאן הובלו העצורים? על הפרק החסר בכרוניקת המלחמה של דוד פוגל’. הפרסום המוער והמבואר של הגלויות, שעורר הדים רבים, היה מעין קדימון לכרך המכתבים המתפרסם עתה.

 

ספר זה יוצא לאור מתוך אמונה והכרה כי המקום המיוחד השמור לדוד פוגל בזיכרון הספרותי שלנו מצדיק את פרסומם של עוד ועוד פרגמנטים וכתבי יד מעיזבונו; מה גם שהטקסטים הנחשפים בפנינו בכרך זה מגלים ממדים, שכבות ואירועים בחייו של פוגל שכלל לא ידענו עליהם. יהא זה אפוא עוד נדבך בגילוי ההולך ונמשך של יוצר מופלא זה, שהאניגמה של חייו, יצירתו ומותו תוסיף ותקרין על חיינו כקוראים וכבני אדם למשך ימים רבים.

 

דן לאור

 

רחל סטפק

 

אוניברסיטת תל אביב

אלה הן המילים שבהן מסתיים הרומן חיי נישואים, שאותו פרסם דוד פוגל בתל אביב ב־1929:

 

מקץ שלשת רבעי שעה השיג רחוב קלינה־שטטגוט. טבול־זיעה עמד רגע והביט כלפי מעלה אל חלונות חדרו, שהיו אפלים. אי־אפשר היה לקבוע, אם היא ישנה כבר או עדיין לא שבה הביתה. הוא משך בפעמון, גשש וטפס באופל המדרגות, פתח בזהירות מרבה דלת־הפרוזדור ונכנס על קצות הבהונות [...] כעבור רגעים מועטים נועז וצָעַד צעד כלפי הספה וישב עליה. הירח פרש רצועת־זוהר רחבה ואלכסונית לרוחב המטה ועל גבי הכותל שמנגד. [...] רק רצועת־הירח זזה בינתיים ממרגלות המטה עד לאמצעיתה וכמעט השיקה עתה אל מקום החזה של תיאה הישנה. והנה, לפתע, נתרומם מישהו בכתונת צחורה במטה, לצדה הימני של תיאה, וישב. גורדוייל לא הבחין אף אושה קלה שבקלות, רק ראֹה ראה כל זה במשנה־בהירות, עד שלא היה מקום לצל של ספק. "ובכן היום הנהו שוב כאן! אתמול היה כאן והיום שוב!"... הוא המתין, מתוך נשימה כבושה, והיידלברגר המתין אף הוא. הלז ישב מאובן, בלי כל זיע, מביט נכחו, כשראשו שקוע כלשהו על חזהו וזיפי שפמו שופעים ומצניעים את השפתים, כפי שראהו גורדוייל בפעם הראשונה בבית־המרזח לפני כדידת השכר. לבסוף הפנה לאט לאט ראשו מול גורדוייל והתחיל מסתכל בו ארוכות. נדמה כמחייך מתחת לשפמו. לאחר שהביט כך כמה רגעים, חזר ושכב. גורדוייל יסף עוד להמתין שעה קלה, אבל שום דבר לא זע. אז קם בלאט ונתקרב אל המטה, אך מן הצד השני, מצדה של תיאה, ששכבה פרקדן, ובידו הבהיק אולרו הפתוח. נפלטה גניחה קטועה, הזדעזעות במטה. אורלוגין מרוחק צלצל שתים. —

 

***

 

בשמונה שעות בבוקר הופיע גורדוייל בחדרו של אולריך, שהקיץ בכניסתו. על פניו הרזים, הלא־מגולחים, קפואה היתה בת־צחוק מוזרה, מטורפת. הוא צנח על קצה המטה ושהה זמן־מה מאובן, בעוד חברו מסתכל בו בחוסר הבנה. לבסוף אמר בקול נמוך, כדובר אל עצמו:

 

— תיאה מתה הלילה.1

 

במילים אלה, הלוכדות את הקורא, מתאר הסופר דוד פוגל את הלילה הנורא שבו רצח גיבורו רודולף גורדווייל את אשתו תיאה — זאת לנגד עיניו של מכרם המשותף היידלברגר, הגבר שתינה איתה אהבים במהלך אותו לילה. הרצח התרחש בדירתם הקטנה של בני הזוג שברחוב קליינה שטטגוט (Kleine Statgutgasse), הנמצא ברובע השני של וינה, שעד למלחמת העולם השנייה נחשב לאזור היהודי של בירת אוסטריה.

 

מי היה גורדווייל, ועל רקע מה בוצע הרצח? לטובת הקוראים, הבה נשחזר בקצרה את עלילת הרומן חיי נישואים, פרי עטו של דוד פוגל, שנועד מלכתחילה להיקרא "רודולף גורדווייל", על שמה של דמות המרכז של הרומן.

 

גורדווייל הוא צעיר יהודי, בשנות העשרים לחייו, תושב וינה, סופר לעת מצוא, המוצא את פרנסתו בעבודה בבית מסחר לספרים. הוא חולק חדר אצל בעלת בית יחד עם חברו אולריך, ולבד מאולריך יש לו עוד כמה חברים קרובים, רובם רווקים, ורווקה אחת, שאיתם הוא מרבה להיפגש במקומות בילוי שונים בווינה, בעיקר בבתי קפה מהבילים ואפופי עשן. הם משוחחים, אוכלים, שותים, ולעתים יוצאים לשוטט ברחובות העיר עד לשעות הקטנות של הלילה. וינה היא נשמת אפם של גורדווייל וחבריו. הם מכירים אותה היטב, על רחובותיה, סמטאותיה, רובעיה השונים, ה"רינג" המפורסם שלה, ה־Kärntner Strasse (רחוב קרנטנר), בתי האוכל הממלאים אותה, ובמיוחד, כמובן, ה"פראטר", הלוא הוא פארק השעשועים רחב הידיים הממוקם ברובע השני של העיר, שבמרכזו מוצב גלגל ענק, שאליו הם נדחקים מעת לעת יחד עם רבים מתושבי העיר הנוהרים אליו בהמוניהם.

 

השינוי בחייו של גורדווייל מתחולל בעקבות מפגש אקראי באחד מבתי הקפה עם צעירה וינאית בשם תיאה פון טאקו. תיאה היא "ברונית", בת למשפחת אצולה שזה מכבר ירדה מנכסיה ומגדולתה. היא מוצאת את פרנסתה בעבודה כמזכירה במשרדו של ד"ר אוסטוולד, עורך דין. ההתקשרות בין השניים היא מיידית, גורדווייל מתאהב בברונית, גם הוא נושא חן בעיניה, ובתוך זמן קצר הם מחליטים להינשא. תיאה פון טאקו מציגה את גורדווייל בפני בני משפחתה, שמאירים לו פנים, והיא עצמה עוברת, מרצונה הטוב, הליך מזורז של גיור. טקס החתונה נערך על ידי רב מקומי בבית הכנסת הגדול של וינה, ולאחר מכן מתכנסים הקרואים לסעודה חגיגית בביתו של הברון, אביה של תיאה. מיד לאחר החתונה מפנה אולריך את מקומו בחדר השכור שבו התגורר יחד עם גורדווייל, זאת כדי לאפשר לזוג הטרי לעשות את המקום לביתם. לכאורה נכנסים החיים לשגרה בבוקר שלמחרת החתונה: תיאה וגורדווייל מתגוררים בחדר שגורדווייל היה מורגל בו, כשגורדווייל ממשיך בעבודתו בבית המסחר לספרים, ואילו תיאה יוצאת מדי יום לעבודתה במשרד עורכי הדין. מעת לעת פוגש גורדווייל את חבריו משכבר הימים, אם בגפו ואם בחברתה של תיאה. לעתים, בעיקר בימי ראשון, מתארחים בני הזוג לסעודה בביתו של הברון, אביה של תיאה, כשהם מבלים את היום בחברת בני משפחתה.

 

אלא שעד מהרה מתגלים חיי הנישואים של גורדווייל ותיאה כסיוט מתמשך, בעיקר מנקודת מבטו של גורדווייל, שהיא השלטת ברומן: תיאה מתעמרת בו, מעליבה אותו, משפילה אותו, ברגעי זעם אין היא נמנעת מלפגוע בו גופנית. בכמה הזדמנויות, כשחמתה בוערת בה להשחית על דברים של מה בכך, היא סוטרת לו בפניו. היא תובעת ממנו כסף שאין לו, ומגיבה בזעם על חסרונו. באחד מפרצי הזעם שלה היא משמידה כתב יד של סיפור שאותו כתב. בנוסף לזה ממשיכה תיאה לנהל חיי מין חופשיים וסוערים, בין היתר עם מעבידה, ד"ר אוסטוולד, אך גם עם אנשים אחרים. גורדווייל, מצדו, מאוהב בה מעל הראש, והוא נושא את ייסוריו בהכנעה ולעתים אפילו בהנאה.

 

סיפורו של גורדווייל עולה מדרגה בחלק הרביעי של הספר, הנקרא "התינוק". תיאה הרה ללדת, גורדווייל נתון בציפייה דרוכה להולדת התינוק. לאחר הלידה אין הוא יודע את נפשו מרוב אושר, הוא נקשר אל התינוק בעבותות של אהבה ודואג לכל מחסורו. דאגה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח האדישות וחוסר העניין שמגלה בו האם, המזניחה אותו לחלוטין. יתרה מזו: ככל שרגשותיו של גורדווייל כלפי התינוק הולכים ומתעצמים כן מרבה תיאה להתעמר בו ברומזה כי הילד אינו שלו, אלא של אחד מן הגברים האחרים שאיתם היא מתרועעת, קרוב לוודאי של מעבידה אוסטוולד. איתותים ברוח זו מגיעים אליו גם מסביבתו הקרובה. אלא שגורדווייל מתגבר גם על עלבונות אלה, ומסירותו לתינוק אינה יודעת גבול. בשלב מסוים התינוק נמצא חולה ונלקח לבית חולים, ושם הוא מת. בזמן האשפוז מסרבת תיאה להיענות להפצרותיו של גורדווייל לבקר את התינוק, מה שמעורר בו את התחושה כי היא זו שאשמה במותו. בעקבות מותו של התינוק מורע מצבו של גורדווייל. הוא נקלע למצב דיכאוני, ויציבותו הנפשית נתונה בסכנה.

 

אל מול תיאה ניצבת לאורך כל הרומן אישה אחרת, לוטי בודנהיים שמה, שנוכחותה נועדה להציב מערכת יחסים קוטבית לזו שמתנהלת בין גורדווייל לבין תיאה. לוטי היא צעירה יהודייה בורגנית, שגורדווייל היה ועודנו מושא אהבתה. לוטי מקובלת על גורדווייל, הרי היא אחת מהחבורה, אך אהבתו נתונה אך ורק לתיאה. הוא אדיש לחלוטין לחיזוריה ולאותות שהיא משדרת לו בדבר אהבתה אליו. הוא גם מנוע מלהכיר בסגולותיה וביתרונה האישי והמוסרי אל מול תיאה. לאחר מות התינוק מחליטה לוטי בודנהיים לעשות מעשה: היא פונה אל גורדווייל ומפצירה בו להתנתק מתיאה, שיחסיו עמה נראים לה כהרי אסון, ולשאת אותה לאישה. אלא שגורדווייל, חרף ההתנסות הקשה שהוא חווה בנישואיו, משיב את פניה ריקם. נוכח סירובו של גורדווייל נקלעת לוטי למצב קשה והיא מחליטה לשים קץ לחייה. הידיעה על מותה של לוטי גורמת לגורדווייל זעזוע ואף מעוררת בו רגשות אשמה. אירוע זה, שבא בעקבות הטראומה של מות התינוק, שוחק עוד יותר את מצבו הנפשי, ולרגעים נראה כי הוא עומד לאבד את שפיותו.

 

חייו של גורדווייל מגיעים עד משבר: תיאה ממשיכה להתעמר בו, להעליב אותו, לסטור לו, לערוך לו טקסי השפלה מסוגים שונים, לשכב עם אחרים מבלי לנסות אפילו להסוות זאת, בשלב מסוים היא אף מגרשת אותו מביתם. גורדווייל מוצא עצמו משוטט ברחובותיה של וינה כאילו היה חסר בית, לבסוף הוא מוצא לו מקום לינה בבית מחסה לעניים. הוא שוהה שם לזמן מה ואחר כך מחליט לחזור לביתו, בתקווה לשקם את חייו. אלא שבשובו הביתה אין הוא זוכה אפילו לרגע אחד של חסד מצִדה של תיאה, שאיננה חדלה מלנקוט כלפיו את תעלוליה המוכרים. ערב אחד, כפי שכבר נוכחנו לדעת, היא מביאה לביתם מכר משותף (היידלברגר שמו), זאת בכוונה ברורה לתנות עמו אהבים. מושפל ומבוזה קם גורדווייל ועוזב את הבית, אך מסתבר שלא לזמן רב. לאחר שעברו עליו תלאות שונות ומשונות הוא מגשש את דרכו חזרה הביתה, שם הוא מגלה, בהחלט להפתעתו, כי אותו מכר, שבגינו עזב את הבית בלילה ההוא, ממשיך עדיין להתארח במיטתה של אשתו. אלא שהפעם, להפתעתו הגמורה של הקורא, מחליט גורדווייל שלא לקבל עליו את הדין ולעשות מעשה. פרטי המעשה נכללים בקטע הדרמטי והמסעיר שאותו הבאנו בראשית הדברים.

 

את חיי נישואים — שהוא רומן וינאי מובהק, פרי השנים שבהן התגורר בווינה (1925-1912) — כתב פוגל בפריז, אליה נדד בסתיו 1925, ולבסוף פרסם אותו בתל אביב, זמן לא רב לאחר עלייתו לארץ במארס 1929. בכללותו פורש הרומן מערכת יחסים עתירת מתחים ותהפוכות בין אינטלקטואל יהודי צעיר, סופר בראשית דרכו, לבין אישה אוסטרית, יפה וחסרת רחמים, ובתור שכזה הוא תואם תבנית נפוצה למדי הן בספרות האירופית והן בספרות העברית, המדגישה את סבך היחסים הארוטי שבין יהודים לגויים, שהוא פועל יוצא, מעין נגזרת, של ההתנגשות הבלתי נמנעת בין התרבויות. אמנם תיאה פון טאקו מוצגת כמי שמתאהבת ממבט ראשון בגבר היהודי, ובקלות בלתי נסבלת בעליל מוכנה אף להתגייר למען זה ולהיות שותפה לטקס נישואים יהודי; אך עד מהרה הופך הגבר היהודי לקורבנה, למי שהיא מוצצת את דמו, פשוטו כמשמעו, מתעללת בו, מתעמרת בו, והוא, מצדו, מתגלה כמי שמוכן לקבל את ייסוריו באהבה. אין תֵמהּ כי רבים מפרשני הספר בחרו לתאר מערכת יחסים זו כ"סאדו־מזוכיסטית". בתוך כך ניכרת בספר היטב טביעת האצבעות של הספרות והמחזאות שהופיעו בזמנו של פוגל או קצת לפניו ושעסקו הרבה בפתולוגיה של חיי נישואים (אוגוסט סטרינדברג, סטפן צווייג, היינריך מאן), וכן מורגשת כאן השפעתם של הוגים כמו זיגמונד פרויד או אוטו ויינינגר, שניהם יצירי המרחב הווינאי, שהרחיבו והעמיקו את השיח על המיניות עד לבלי היכר. ופוגל היה שם, בזמן אמת או בסמוך לו, כדי לקלוט את הרעמים והברקים ולגלם אותם בכתיבתו.

 

ברם, מעבר לספרותיות של היצירה הספרותית, אי אפשר שלא להבחין בקיומו של גרעין אוטוביוגרפי שממנו נבט הספר, והוא פרשת חיי הנישואים של פוגל עצמו. על קשריו עם מי שעתידה הייתה להיות אשתו מספר פוגל בגילוי לב יחסי ביומנו האישי, שפורסם לאחר מותו. בכתיבתו של יומן זה החל זמן מה לאחר שחרורו ממחנות המעצר האוסטריים, שבהם שהה לפרקי זמן ארוכים (בתוקף היותו נתין רוסי) במהלך מלחמת העולם הראשונה. האישה שבה מדובר מכונה ביומן בשם "אילקה", כשהכוונה היא להלנה לוי, ילידת בודפשט. פרטי שמה ומוצאה של הלנה לוי כלולים בפנקס רישומי הנישואים של קהילת וינה, השמור בארכיון בית הכנסת הגדול, ה־Staadttempel, שלפי הכתוב בחיי נישואים הוא המקום שבו נערכה חתונתם הצנועה של רודולף גורדווייל ושל תיאה פון טאקו.2 וכך כותב פוגל ביומן מיום 3 באוקטובר 1916:

 

[...] בעצם אותה אילקה! היא מפכחתני לפרקים. היא נפש יפה. ואוהבתני אהבת מוות. אבל הריני נמשך אט אט אל הפח. היא חכמה. מתוך רחמנות. ולפרקים הריני מתפתל כנחש. תוך ייסורים. היא מענתני. שלא ברצונה. אבל אזהר. היא רוצה להינשא לי. חי, להינשא לי. אעמוד על המשמר. הריני סובב ימים תמימים תוך חוגה. במחשבה. ואף על פי שאני רואה אותה רק שעות אחדות בכל יום. יש בזה משום סכנת נפש. מה זה?! הן סוף־סוף לא נתאהבתי בה. ואפילו כך. אבל חירותי נלקחה במובן שהוא. ורחמנותי גורמת לכל זה. היזהר, פוגל! אל יתרכך לבך יותר מדי! סופך מר.3

 

בצד הדיבור על אודות משיכתו העזה כלפיה כותב פוגל על המתח שמקורו בחוסר התאמה בין הדימוי העצמי שלה לבין עולם המושגים שלו באשר ליחסי גברים־נשים: "היא גופה חושבת עצמה לגאונה," כותב פוגל, ואף שהצהרה זו, שכנראה חזרה על עצמה, נראית לו מגוחכת, מוכן הוא להודות כי "הרגשתי בה כוח רוחני עצום, למעלה מן המידה השכיחה אצל רוב הנשים וגם אצל הרבה גברים." אך מאז שנאמרו הדברים על ידה בצורה כה מפורשת אין הוא מוצא מרגוע לנפשו, שכן, לפי תפיסתו, "האישה מחויבת להכיר בהכרה ברורה [...] את יתרון הגבר עליה, ולהעריץ את יתרונו זה. ורק על ידי זה היא יכולה לאהוב אותו." וכעבור ימים אחדים:

 

היא אינה מניחתני ואני רוצה תכופות לגרום לה ייסורים. אפשר — מפני שאני מרגיש בתוך־תוכי את יתרונה הרוחני עלי ואני רוצה לנקום בה [...] איני סובל שום פגיעה בכבודי, שום דקירה מצדה. אני אנוס לנקום. ותכופות אני שונאה שנאת מוות. הייתי עלול ברגעים כאלו להכותה. גם להרגה. עצבי מרוגזים. הייתי רוצה שתאהבני אך בלי גזילת מנוחתי. שתמסור נפשה בעדי ולא תדרוש שום תגמולים. אני — איני מסוגל לשום הבאת קורבנות. קשה לי לוותר גם על כחוט השערה מעצמיותי, מהרגלי. והדברים ארוכים ויגעים.

 

על פי הרשום בפנקס הנ"ל נשא פוגל את הלנה לוי לאישה ב־21 באוגוסט 1919, אחרי שלוש שנות היכרות. חודשים אחדים קודם החתונה (ב־25 במאי) כתב ביומן כי "אף על פי שהריני מסור לה, לאילקה. אף חרדתי לישאנה לי לאישה. כדת — — חי, חי. משום צורך המשגל שנתפתח עם השימוש, ומשום שצריך אני לנפש אחת, ומשום שאני אוהבה ומשום — — — שהיא רוצה בכך." חודשים אחדים לאחר החתונה (ב־14 בדצמבר) כתב פוגל כי "זה כחצי שנה משאני נשוי כדת — — וכבר היה סיפק בידי לקבור בת שישה חודשים מסיבת מחלתה של אילקה." אילקה התגלתה עד מהרה כחולת שחפת, והיא נאלצה להתאשפז לעתים קרובות בבתי חולים. כשלא הייתה מאושפזת הרבתה לשכב חולה בביתה. "אילקה לא הבריאה והריהי מתגוללת במקומות המרפא, כי הישיבה בווינה אסורה עליה [...] ולבה של אילקה נתקרר אלי. כדרך הטבע. או שלא כדרך הטבע. ניטל ממנו אותו המכאוב שבאהבה ואולי גם כל האהבה. מי ישור ללב אנוש? ויש צורך בלב אחד מסור, נאמן, כי קשה המעמסה [...] אבל כל זמן שהנשמה בקרבי — יש תשוקה לאישה. לנשים רבות. לו הייתה אילקה כאן!"

 

עוד שורות אחדות — ויומנו של פוגל, או מה ששרד ממנו, הגיע לסיומו. עדות חיצונית משלימה הוצעה שנים רבות מאוחר יותר על ידי חברו של פוגל מתקופת וינה, הסופר משה אונגרפלד: בתוכנית רדיו ששודרה בגלי צה"ל סיפר אונגרפלד כי הפגישה עם אילקה הייתה מבחינתו של פוגל בגדר אסון — הוא אמנם אהב אותה, אך לדבריו היא זו שכפתה עליו את הנישואים שלא ממש רצה בהם. היא גם אהבה לשלוט עליו, והוא — שהיה נכנע לה — סבל מכך הרבה. אונגרפלד אף טען כי אילקה הייתה זו שהדביקה אותו במחלת השחפת. הוא גם רמז לכך שהיה להם תינוק משותף, ושבשל מחלת השחפת "היה צריך להרחיק את הוולד". למה בדיוק כוונו דבריו? את זאת אין לדעת, אפשר רק לנחש.4 בשלב מסוים — כנראה במהלך 1925 — החליטו השניים להיפרד, אף כי הגירושים הפורמליים התרחשו שנים רבות אחר כך: על פי רישומי הקהילה בווינה, מעמד מסירת הגט להלנה לוי על ידי דוד פוגל התקיים ב־29 בספטמבר 1933, היינו שמונה שנים לערך אחרי הפרֵדה בפועל.5 אך לא איש כפוגל — המעיד על עצמו ביומן כמי שנושא בקרבו "תשוקה לאישה. לנשים רבות" — ימתין לאורך זמן עד שימצא לעצמו בת זוג חדשה, כזאת שתוכל למלא את מקומה של אילקה שנמוגה, ושאת המקבילה הספרותית שלה — האמנם הייתה זו תיאה פון טאקו? — בחר להוציא להורג ברומן הנזכר. קישור מטאפורי זה מקבל חיזוק מרומן גנוז ומן הסתם בלתי גמור שכתבה עדה פוגל, לימים אשתו השנייה, שבו מתואר מפגש שבין הכותבת לבין גבר זר בעיר באיטליה, שבמהלכו מביע הזר פליאה על האמון שאישה כה צעירה רוחשת כלפיו: מה היא יודעת עליו בכלל? אולי הוא נשוי? אולי אפילו רוצח?6

 

ואכן, ההתחלה החדשה בחייו של פוגל קשורה בעיר הנופש מראנו7 בדרומה של טירול, אזור שהיה שייך לאוסטריה ושסופח לאיטליה לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. בסוף פברואר 1925 יצא פוגל בגפו למראנו, כדי לשהות בסנטוריום הנושא את השם "מקלט של יהודים מעוטי אמצעים" ("Asyl für Mittellose Juden"). בהזדמנויות קודמות נסע למקומות מרפא מעין אלה בחברתה של אשתו אילקה, שסבלה מאותה המחלה.8 ב־28 בפברואר כתב לידידו שמעון פולק בדטרויט (מישיגן), שאיתו קיים קשר מכתבים קבוע, כי "מכתבך בצירוף ההמחאה השיגני במירן [היא מראנו], מקום מרפא לחולי ריאה. נשלחתי לכאן בעזרת חברה לריפוי חולי ריאה לפני שבועות אחדים". הוא גם עידכן אותו כי אשתו, אילקה, שבריאותה הייתה רופפת מאוד, אושפזה באותו הזמן בבית חולים בווינה.9 ושם, במראנו, הייתה לפוגל מערכת יחסים עם אישה נוספת, שגם היא חיפשה לעצמה מרפא למחלת השחפת. שמה של האישה היה עדה (אדלה) נדלר. עדה הייתה ילידת דצמבר 1900 (היינו צעירה מפוגל בתשע שנים) ומקום לידתה היה העיר קולומיאה שבגליציה המזרחית, אז פולין. עוד לפני מלחמת העולם הראשונה עברה משפחתה לגור בסטניסלבוב, שם המשיכה בלימודים בבית ספר פולני ואחר כך בבית ספר גרמני. בשנות המלחמה הוסיפה כנראה משפחת נדלר להתגורר בסטניסלבוב.10 לאחר המלחמה, ב־1920, עקרה עדה עם חלק מבני המשפחה להמבורג שבגרמניה, ושם התפרנסה מעבודות משרדיות. לחופשה במראנו הגיעה מביתה שבהמבורג. פוגל ועדה שהו במראנו למשך כמה חודשים, ולאחר עזיבתו, שקדמה לעזיבתה, החלה להתרקם בין השניים חליפת מכתבים. לשון התכתובת הייתה גרמנית, ובה נתן כל אחד מהם ביטוי לאהבה שמילאה את לבו.11 בתוך זמן לא רב הייתה עדה נדלר לבת הזוג של דוד פוגל, וכעבור כמה שנים, לאשתו.

 

המכתב הראשון שנשלח על ידי עדה נדלר לכתובתו של פוגל בווינה נכתב במראנו ב־17 במארס 1925. נוסח הפנייה היה מעט מרוחק — "מר פוגל היקר," כך הייתה לשון הפנייה, והוא נחתם בשמה המלא: "עדה נדלר". התוכן היה עם זאת אינטימי למדי: "כאן במראנו אני מרגישה שהכול ריק. אתה חסר לי מאוד." עדה הביעה תקווה לשובו של פוגל למראנו — היא עצמה תיכננה להישאר שם עד מחצית מאי, המועד שבו עתיד בית ההבראה להיסגר. היא גם רצתה לדעת ממנו מה נשמע בווינה, שהייתה עיר מגוריו של פוגל והמוקד לפעילות הספרותית שלו. כעבור יומיים נשלח מכתב נוסף, עמוס געגועים, שבו סיפרה כי ביום צאתו ממראנו שמעה בתוכה קול — "אל תיסע, אל תיסע!" אך היא נמנעה מלהשמיע אותו, שמא קריאה זו תכפה עליו להישאר, בניגוד למה שתיכנן. מכתב התשובה של פוגל נשלח מווינה ב־22 במארס: פוגל נזכר בגעגועים כיצד ישב לפני שמונה ימים בלבד ובאותה שעה ממש על מרפסת מוארת בחברתה של עדה "הרחוקה־קרובה". הוא תהה עם זאת מדוע היא פונה אליו כאל "מר פוגל". הוא מצדו קיווה כי המחסומים ביניהם יוסרו. אך אם יש לה קושי לפנות אליו בשמו, שמא תוכל להסתפק ב"פוגל" בלבד, ללא מר. לשאלתה אם ישוב למראנו כתב פוגל כי היה רוצה בזה מאוד, אלא שבתוך ימים אחדים עליו לעזוב את וינה ולנסוע לפולין, אולי אחר כך יעלה בידו לבוא לאיטליה. או שמא היא עצמה תגיע לווינה. "אינני רוצה שתהיה זאת הפעם האחרונה שנפגשנו — הרי עוד יש לנו אי־אלה דברים להגיד זה לזה."

 

המכתב הבא שכתב פוגל לעדה נשלח כבר מוורשה, שהייתה התחנה הראשונה בביקורו בפולין, שאותו יזם הסופר מלך ראוויטש (שמו הספרותי של זכריה חנא ברגנר).12 במסגרת הביקור תוכננו עבורו כמה ערבי קריאה בוורשה, בקרקוב ובעוד כמה ערים, בכל מקום נמצאו אנשי עט ושוחרי ספרות שבאו לראות אותו ולהאזין לקריאתו. הוא עצמו ראה במסע זה הזדמנות להכיר מקרוב את חיי היהודים בפולין, ולבוא במגע עם המרכז הספרותי החשוב שהיה שם. בתוך כך קיווה, כמו תמיד, לקבל על כך תמורה כספית כלשהי. ב־31 במארס התפרסמה בעיתון הוורשאי רב התפוצה היינט ידיעה על בואו של פוגל לוורשה, כשהוא מתואר על ידי העיתון כמי שנודע בפרסומיו הרבים ועתירי הכישרון בהתקופה ובעיתונים אחרים, וכמייצגו של סגנון חדש בשירה העברית המודרנית. עוד נאמר כי קבוצת סופרים בוורשה מתכננת לערוך לכבודו קבלת פנים, שבה הוא עתיד לקרוא כמה מיצירותיו החדשות.13 ב־3 באפריל התפרסמה רשימה נוספת לכבוד בואו לוורשה בעיתון היומי בשפה העברית, היום. מחבר הרשימה, הסופר אהרן צייטלין, שיבח את ה"נעימה" המיוחדת של פוגל, שהיא כולה שלו, והיא ערבה וכובשת אוזן. הוא כתב על דיבורו ה"רך", הנמנע מצעקה, אף שהדברים נסבים על "עניינים קשים, עניינים קשים שבלב קשה", ועל שקולו נשמע "כקול הצרצר". את דבריו חתם כך: "עליו אני ממליץ: לבו צועק — ושירו אינו צועק. הבה נקדם פניו בברכה."14 בו ביום הופיעו בכתב העת היידי ליטערארישע בלעטער שבעריכת מלך ראוויטש שלושה שירים מאת פוגל, גם זה כמחווה לכבוד הביקור.15

 

ופוגל? הוא דיווח לעדה כי החיים היהודיים בוורשה "מלאים עצבנות יהודית, ואני איני מיטיב להתמצא בהם." הוא גם הביע את אכזבתו מכך שהתקוות החומריות שתלה במקום העלו חרס. שאר הדברים שכתב מוורשה נגעו לעניין הפגישה המתוכננת ביניהם לאחר שובו מפולין — הוא סיפר לה כי חברו מימי מראנו הציע לבוא אליו לווינה כדי ששניהם יצאו יחד לטיול באוסטריה ובאיטליה, אך מה שהטריד אותו היה היכן מתכוונת עדה לשהות באותו זמן. תשובתה לא איחרה לבוא: היא בישרה לפוגל כי זה עתה קיבלה עבודה בעיר הנופש סנט מוריץ שבשווייץ, שאותה היא עתידה להתחיל במחצית יוני. את החודש שבין עזיבת מראנו לבין תחילת העבודה במקום החדש יש בכוונתה לבלות בטיול ברחבי איטליה, כמה טוב היה אם גם הוא יכול היה להצטרף לטיול המתוכנן על ידה! באשר לנסיעה לווינה, זו נראתה לה כלא מעשית כלל — וינה רחוקה, הוצאות הנסיעה גבוהות, הנסיעה עצמה עלולה אף להזיק לבריאותה. הציפייה היא אפוא שפוגל ייטול את היוזמה לידו, והוא זה שאמור להכריע אם יעלה בידיהם להיפגש בקרוב.

 

בתחילת מאי סיים פוגל את מסעו בפולין, ומשם חזר לווינה. כמעט במקביל עזבה עדה את בית ההבראה במראנו, ויצאה לביקור בעיר בולצנו, בירתה של דרום טירול. משם, ב־13 במאי, שיגרה מכתב אל דוד פוגל בווינה, האיש שאליו כבר נהגה לפנות בשמו הפרטי, דוד: "ממש כעת אתה מגיע לווינה" — כתבה אליו מתוך תחושת חסר, בידעה שאין באפשרותה להגיע לבירת אוסטריה, לפחות לפי שעה. כעבור שלושה ימים שיגר אליה פוגל גלויה מווינה ובה אישר באוזניה כי אכן שב לביתו. בתוך כך עידכן אותה ביחס לשינוי בכתובת המגורים — קודם הופנו המכתבים ששלחה אליו לכתובתו ברחוב הנקרא קלוסטרנויבורגרשטראסה Klosterneuburgerstrasse)) מס' 34/16, הרובע ה־20, אך מעתה יש להפנות אותם לכתובתו החדשה ברובע השמיני, שם התגורר בדירתו של איזידור גרינבאל, נוידגרגאסה (Neudegergasse) מס' 12. הדירה, כפי שציין, הייתה ממוקמת בבניין בית הכנסת שנשא את שם הרחוב, ואשר שימש כמקום תפילה לתושבים היהודים שהתגוררו הן ברובע השמיני והן ברובע השביעי. צורת הפנייה של דוד פוגל אל עדה נדלר נשאה גם היא אופי אישי: "היי שלום, עדה" ו"שלך, דוד" — כך חתם את הגלויה.

 

מסעה של עדה באיטליה החל כנראה רק בתחילת יוני. ממראנו נסעה לטריסטה, "ראיתי אונייה מפליגה לפלשתינה" — כתבה על רשמיה מעיר הנמל, אחר כך המשיכה לעיר גראדו שלחוף הים האדריאטי, משם יצאה לביקור בוונציה, ולבסוף שמה פעמיה לכיוון סנט מוריץ. עדה נדלר התקבלה לעבודה ככתבנית בפנסיון "אדלווייס" שבבעלותה של משפחת ברמן, מוסד שהקפיד על הגשת מזון כשר והיה במידה רבה מוקד החיים היהודיים בעיר הנופש השוויצרית.16 ב־23 ביוני שיגרה עדה את מכתבה הראשון מן המקום החדש — מכתב ארוך, פרטני, שבו סיפרה על יתרת הזמן שהייתה במראנו, על מסעה באיטליה, על הגעתה לסנט מוריץ, אך בעיקר ביטאה את תחושת החסר והגעגועים כלפי פוגל, שאותו רצתה לשוב ולראות. "אולי נתראה שוב במראנו?!" — שאלה במפגיע. לראשונה במכתביה — לפחות בין אלה המצויים בידינו — הזכירה עדה כי יש לה ארוס, כנראה בהמבורג, ואף רמזה לו כי הוא "גילה הבנה" בעקבות שיחות שהיו לו עם בני משפחתה וחברתה הטובה, הנזכרת במכתבים שוב ושוב. לא בדיוק ברור כלפי מה גילה הבנה, אך סביר להניח שמאן דהוא כבר טרח לרמוז לו על ההתפתחויות שהיו בזמן האחרון בחייה האישיים. מכאן ואילך הוחלפו ביניהם מכתבים בציר וינה־סנט מוריץ, כשההתכתבות מתובלת במבעים אישיים ובהתפרצויות רגשיות — בעיקר מצדה של עדה, שעצם חליפת המכתבים בינה לבין פוגל הייתה במידה רבה לתוכן העיקרי של חייה, כפי שהיא עצמה מעידה על כך: "את מכתבך, דוד, קיבלתי לפני ימים אחדים כשחזרתי מביקור בפּוּנְטרֶזִ׳ינְיָה [בקנטון גראובונדן בשווייץ]" — כך כתבה אליו — "היה זה יום יפה — פראי — טיילתי במשך כמה שעות — הייתי עליזה, שופעת שמחת חיים — כפי שאולי הזדמן לך פעם לראות אותי, והדבר מצא חן בעיניך. אבל החלק היפה ביותר היה כשחזרתי — המכתב שלך!!"

 

את חודשי הקיץ של שנת 1925 עשה פוגל במקום עבודה חדש, אף כי זמני — משרדי הקונגרס הציוני העולמי הארבעה־עשר, שעמד להתכנס בווינה בין 18 ל־21 באוגוסט. כמי שסבל באופן כרוני מקשיי פרנסה הייתה זו ממש מציאה בהיסח הדעת, שכן מדובר היה בעבודת משרד נוחה למדי, התואמת את כישוריו, שאותה יכול היה לבצע בסמוך למקום מגוריו. באותו זמן ממש תיכנן פוגל את נסיעתו לפלשתינה, בספטמבר או באוקטובר, כפי שרמז לעדה בגלויה מ־10 ביולי, וכפי שכתב לחברו שמעון פולק במכתב מ־25 ביולי. "בדעתי לעלות אחר הקונגרס לא"י" — כך כתב אליו, כשהוא עושה שימוש בשורש על"ה, לא נס"ע — אם כי אמירה זו לוותה מיד בתהייה אופיינית כל כך אם אכן יישאר שם לאורך זמן.17 עד לנסיעה קיווה פוגל לפגוש את עדה במקום כלשהו, גם אם לא תוכל להגיע לווינה. מכתב התשובה של עדה חושף באחת את המתח הנפשי הנורא שבו היא נמצאת: היא מספרת במפתיע על געגועיה לחבר שלה, "לאהבתו ולחיבוק שלו", וגם לעיר המבורג, שהיא ביתה, ואף מודיעה לו על כוונתה לנסוע לשם בימי החגים. אלא שקודם לכן היא חייבת לפגוש אותו, שכן אחר כך היא עלולה להיעלם, אולי לתמיד. ואז שוב עולה השאלה — היכן ניפגש? הפעם היא מוכנה להגיע לווינה, היא תגיע לשם דרך ציריך, למרות שזו נסיעה ארוכה ואולי גם יקרה מדי לדידה. אך האם הדבר מתאים גם לו, לפוגל? האם ירצה להיפגש בווינה או במקום אחר? והאם לוח הזמנים שלה תואם גם את שלו?

 

אט־אט מתבהרת התמונה: נפשה של עדה נדלר דבקה בנפשו של פוגל, היא כמהה לחזור ולפגוש אותו, אך בשלב זה של היכרותם לא הייתה לה כל כוונה לנטוש את ארוסה — ששמו מעולם לא נזכר במכתבים — ואת הזוגיות שהמתינה לה אי־שם בהמבורג. הדיבורים עתירי המתח והריגושים שהוחלפו בינה לבין פוגל התמקדו בשאלה היכן ייפגשו, מתי ייפגשו. זאת בהנחה סמויה שאחר כך הם עשויים להיפרד זה מזה, אולי לתמיד. תחושות דומות מילאו גם את לבו של פוגל: "ומה בעניין הנסיעה שלך לווינה?" — הוא כותב אליה בגלויה מ־16 באוגוסט. "הרי את באה — הלוא כן? הרי תשתדלי לבוא?! יהיה חבל מאוד אם תיסעי הביתה בלי שנתראה פעם נוספת." עדה רצתה להגיע לווינה דווקא בימי הקונגרס, זאת בציפייה לפגוש שם רבים מחבריה, שעמדו גם הם להגיע לעיר לרגל מאורע זה, מה שמעיד כי כמה מהם אכן היו מקורבים לחוגים הציוניים. היא גם מדברת בגלוי על כך שהיא מקנאה בו בשל תוכניותיו לנסוע לפלשתינה. במקביל שוקל פוגל דווקא לנסוע לביקור בשווייץ, אלא שלשם זה חסרים לו האמצעים הכספיים, מה גם שעליו לחסוך כל פרוטה לשם הנסיעה המתוכננת לפלשתינה. בואה של עדה לווינה נראה אפוא, גם לדידו, בתורת המוצא היחיד.

 

שאלת מקום המפגש לא הרפתה מהם, במיוחד הייתה זו עדה שייחלה לבואו לשווייץ כדי שיצאו שניהם יחד לטיול — לציריך, לוצרן, לוגאנו, ג'נבה, מונטרה! אולם לבסוף הגיעה למסקנה כי עדיף שהיא עצמה תבוא לווינה. ואם כבר וינה, הרי שחשקה נפשה לנסוע לשם דרך אתרים שונים באוסטריה שקסמו לה — למשל אגם טראונזה או העיר זלצבורג. היא אף הציעה שפוגל עצמו יבוא לטראונזה, וכך יזכה למנוחה של ימים אחדים קודם בואה לווינה. בגלוית התשובה שנשלחה ב־25 באוגוסט — לאחר שכבר הסתיים הקונגרס — סמך פוגל ידו על הסיכום שהיא תגיע לווינה, אולם שלל את האפשרות שקודם לכן יפגוש אותה בטראונזה, המקום רחוק מאוד מווינה והשהות שם עשויה להיות יקרה. בתוך כך זרק פוגל פצצה: הוא ויתר על תוכניתו לנסוע לפלשתינה — שאליה הִרבה להתייחס במכתביו הקודמים — ותחת זאת הצהיר כי בכוונתו לנסוע לפריז! "זאת אכן תוכניתי החדשה" — כתב לעדה — "ואם לומר את האמת, פריז מושכת אותי יותר מאשר פלשתינה. את כל הפרטים אמסור לך בעל פה."

 

עברו ימים אחדים, ופוגל כבר שינה את דעתו: כן, הוא מוכן לפגוש את עדה באגם טראונזה! ועדה מצדה מיהרה לשלוח אליו את תוכנית הנסיעה: ב־2 בספטמבר היא תעזוב את סנט מוריץ בדרכה לאוסטריה — תחילה תסע לאינסברוק, משם לזלצבורג, וממנה לאגם טראונזה, שאליו תיכננה להגיע ב־4 בספטמבר. שם, בגמונדן, העיר הממוקמת מצדו הצפוני של האגם, תמתין לבואו של פוגל, ומשם ייסעו שניהם אל היעד המקווה — וינה. לכל זה הוקצבו ימים ספורים בלבד, שכן לפי התכנון הייתה עדה אמורה לפגוש את ארוסה בעיר האנובר שבגרמניה ב־11 בספטמבר. נראה כי למרות התמכרותה לקשר המכתבים עם פוגל וכמיהתה לפגוש אותו פנים אל פנים, ספק אם ראתה בו חלופה ממשית לקשר הזוגי שחיכה לה בקצה הדרך. כל מה שרצתה הוא לפגוש עוד פעם אחת את דוד פוגל, להיות זמן מה במחיצתו, ואחר כך להמשיך בדרכה, כשהיא נוצרת בלבה את זיכרון המפגש עם האיש המופלא שהכירה במראנו, זה שהותיר אותה כשהיא נתונה בסערת נפש שכמוה לא ידעה. "לא האמנתי שזה יוכל לצאת אל הפועל — הנסיעה הזאת שלי — הפגישה שלנו" — כתבה אליו בהתרגשות לפני יציאתה מסנט מוריץ. ולזה הוסיפה בקורט של הומור: "נקווה שגם אחר כך נישאר ידידים — דוד — הלוא כן? או אולי נריב בדרך?" חתימת המכתב הייתה בצרפתית, "Nous verrons!", שפירושו "עוד נראה", רמז ליעד החדש שאליו חתר להגיע.

 

המפגש באוסטריה, ובכלל זה בווינה, היה מפגש גורלי, שממנו לא הייתה כבר דרך חזרה. אמנם עדה נדלר חזרה אל חיק משפחתה בהמבורג, ובעיקר אל חיקו של ארוסה — שסומן מעתה באות ס', שהיא כנראה האות הראשונה של שמו — אבל מצב עניינים זה התגלה כמורכב ובהמשך כארעי. במשך שעות ישבה עדה והסבירה לס' מה המצב, כנראה שיתפה אותו בקשרים שהתרקמו אז עם פוגל. היא דיברה איתו בכנות, בגילוי לב, ודבריה השרו עליו "עצבות נוראה, עצבות רכה ושותקת, שפצעה את לבי." זה היה במכתב הראשון. המכתב השני שנשלח מהמבורג, מ־17 בספטמבר, הציג תמונת מצב משברית בעליל: עדה סיפרה בו על שמונה שנות היכרות עם ארוסה, הנמשכות מאז הילדות והנעורים. היא דיברה על אדם שאוהב אותה היום יותר מאשר אי־פעם, אך היא כבר מכירה בכך שיחסה הרגשי כלפיו שונה מיחסו כלפיה, שכן היא רק מחבבת אותו, "כמו אחות". ורק פוגל הוא זה שמחולל אצלה סערת נפש. היא נזכרת ברגע הפרֵדה ביניהם בתחנת הרכבת בווינה, בקריאתו "עדה, את תבואי," כשֶמה שנראה לה אז בלתי אפשרי מתחיל להיראות לה היום כאפשרות היחידה. ואל תוך המערבולת הזאת מחלחלת ההזיה על פריז כמחוז כיסופים, על התשוקה לחוות עולם אחר, שונה, על החיפוש אחר מה שהיא מכנה בשם "מולדת רוחנית". עתה, לאחר שפוגל ויתר על פלשתינה והעמיד את פריז כיעד שאליו הוא מכוון את עצמו — פריז ופוגל היו לאחד!

 

ואכן, ככל שהדבר נגע בפוגל, הייתה פריז לעובדה מוגמרת. כמה סיכונים נטל פוגל על עצמו וכמה מאמצים נאלץ להשקיע כדי להימלט מעיירת הולדתו סטנוב, לחצות את הגבול בין רוסיה לאוסטריה, לעשות את הדרך לווינה, ושם, לבדו, ללא כל תמיכה, ללמוד את השפה הגרמנית, ובה בעת לפלס את דרכו כסופר עברי — עד להופעת ספר שיריו לפני השער האפל ב־1923, שבגינו זכה סוף־סוף למוניטין. ופתאום הגחמה הזאת לעזוב את הכול, ולנסוע דווקא לפריז! בוודאי שקריסת חיי הנישואים שלו ויחסיו המקולקלים עם הלנה לוי, הלוא היא אילקה, הגבירו את הדחף לעזוב את סביבת המגורים שלו ולאתר מקום חלופי, שבו יוכל להמציא את עצמו מחדש. אבל הרי עד לפני זמן קצר הייתה זו פלשתינה שאליה נשא את נפשו, אך זו ירדה באחת מסדר היום ובמקומה באה פריז, מקום שלא ידע את שפתו ושרק כותבי עברית ספורים בחרו להיאחז בו. ב־22 בספטמבר — כפי שדיווח במכתבו לעדה — נערכה לכבודו של דוד פוגל מסיבת פרדה על ידי סופרי וינה. ב־23 בספטמבר עלה על הרכבת כשהוא מצויד באשרה ובכרטיס, וביום שישי, 24 בספטמבר, בשעה 17:20 אחר הצהריים, הגיע לפריז. עדה הנרגשת כתבה לו כי באותה שעה היא עתידה, לכאורה, להמתין לו בתחנת הרכבת ולקבל את פניו בזר פרחים — "כדי שתרגיש מיד את אווירת המולדת — ואת הידידה!!!" הכתובת למכתבים שהעביר לעדה הייתה ברובע העשירי של פריז — אצל י' זילביגר, רח' ד'הוטוויל (rue d'Hauteville) מס' 62. לימים תתגלה האירוניה הטמונה בעובדה כי דווקא רחוב זה היה לכתובת שבה חנך דוד פוגל את ימיו על אדמת צרפת.

 

עקירתו של פוגל מווינה לפריז הטרימה גם את מסעה של עדה, שבתוך זמן קצר עתידה הייתה לעזוב את ביתה בהמבורג. יעבור קצת יותר מחודש עד שעדה תעשה את הדרך מצפון גרמניה לפריז, אך הפור כבר נפל. המכתבים שאותם שיגרה לכתובתו החדשה של דוד פוגל כללו תמהיל מתוח ודחוס של כל הרגשות הסותרים שהתרוצצו בקרבה — התשוקה העזה לחבור אל פוגל תוך העמדת סייגים ברורים באשר לטיב הקשר ביניהם, הנחישות לנטוש את בן הזוג שלה, המלווה בגילויי חיבה כלפיו וברגש אשמה בגין הבגידה בו, והחלום המסעיר על החיים החדשים הצפויים לה בפריז בצד החשש והחרדה מן הזר והלא מוכר. כן, עדה נדלר הייתה נחושה להגיע אל פוגל, על כך אין עוררין. היא הייתה גם מוכנה לנטוש לשם זה את ארוסה, שבעצם איננו כבר ארוסה, אף שהיא מרעיפה עליו במכתביה מילות חיבה ואהבה. אך הבחירה בפוגל איננה מוצגת על ידה במפורש כחלופה לארוס שנבגד. ככלל, מוסד הנישואים נראה לה מיותר ודכאני, היא עצמה שואפת לחיים שאותם היא מגדירה כ"חופשיים ועצמאיים", ולכן אין לה כלל כוונה להתחתן, גם לא עם פוגל. עצם הרעיון של חיים משותפים עם אדם אחר נראה לה בלתי נסבל. החיפוש אחר חיים עצמאיים והצורך במימוש עצמי מאותתים לה שעליה לעזוב את הסביבה הנוכחית שמשרה עליה נינוחות רבה כל כך, שכן רק בסביבה חדשה ושונה יהיה לה סיכוי להגיע להגשמה עצמית. אך בה בעת היא מודעת לכך כי כבר התרגלה למקום הזה, המעניק לה מידה לא מבוטלת של יציבות וביטחון. איך אפשר, אם כך, להפנות עורף לכל זה וללכת לעבר הלא נודע? "תחשוב שבנסיעה הזאת אני מנתקת את כל הגשרים אל עולמי הישן. מנקודת הראות של העולם הבורגני אני עושה מעשה מטורף, אשר — אולי? — ישבור אותי — אני הורסת את כל העתיד שלי." — כך היא כותבת אליו ב־21 באוקטובר, ימים אחדים לפני שעזבה את המבורג.

 

ועל כל זה מכסה הערגה הגדולה לחיות בפריז, המקום שלכאורה נועד עבורה כדי שתוכל להגיע למימוש העצמי שאליו שאפה. אמנם לא היא זו שבחרה להיות במקום הזה, את הבחירה עשה פוגל, אך מרגע שפריז עלתה על הפרק מצאה עדה את עצמה כשהיא נמהלת כולה אל תוך עולם של פנטזיות שפריז היא המוקד שלו. בהתרגשות ניכרת היטב ביררה אצל פוגל בעניין לימודי השפה הצרפתית. היא גם ביקשה לשמוע ממנו על בתי הקפה בפריז — האם אכן הם שונים מאלה שבווינה? היא כמובן מתכננת לקנות את הביגוד שלה בפריז, שהרי שם עליה להיראות ״très chic" ("אופנתית"), כפי שהיא עצמה כותבת. תקוותה היא שמצבה הכספי יאפשר לה לחיות לפחות במשך כמה שבועות בפריז מבלי לעבוד, וכך תוכל להתמכר כל כולה לקסמיה של העיר המופלאה. "אני אומרת לו [לארוס לשעבר] שבחרתי בפריז מפני שאתה, דוד, נמצא שם, ומפני שבלי להכיר את העיר הזאת, היא בעינַי הדבר היחיד ההגיוני" — כך במכתבה לפוגל מ־30 באוקטובר. ואל תוך החלום הזה מבליח, בבחינת יש מאין, חלום אחר, המוצג כאילו היה בגדר המובן מאליו: חלומה של עדה נדלר להיות שחקנית קולנוע. וגם זה עשוי להתממש רק בפריז. היא אף נוקבת בסכום של עשרים אלף פרנקים צרפתיים שאותו תקבל עבור הופעתה בסרט הראשון, וזה, כמובן, יספיק לפרנס אותם למשך כמה שבועות, ואולי אף יאפשר לה ולפוגל לערוך טיול לריביירה הצרפתית. אנחנו נחיה, כך היא כותבת, "Wie Gott in Frankreich" ("כמו אלוהים בצרפת") — ביטוי גרמני שגור שנועד לסמן את מה שנחשב לחיים טובים באמת: נטולי דאגות, קלילים, טבולים בהנאות העולם הזה.

 

ואילו פוגל, פחות מחודש בפריז, כבר חש עצמו כבן בית. הוא נטש זה מכבר את מקום מגוריו אצל משפחת זילביגר ברובע העשירי ועקר לחדר משלו במלון "מיסטראל" (Mistral) ברובע מונפרנס, מלון קטן העומד על תילו עד היום, ושבו עתיד היה להתגורר בתוך כמה שנים אחד הזוגות המפורסמים ביותר בספרות הצרפתית — ז'אן־פול סארטר וסימון דה־בובואר. כשרמזה עדה על כך שהיא רוצה "חדר משלה" בפריז, כתב לה פוגל שיש סיכוי טוב שחדר שכזה יימצא באותו בית מלון שבו הוא מתגורר. במכתביו סיפר לה על בית הקפה "לה רוטונד",18 שהיה מקום הריכוז של אמני פריז ושאליו נהג להגיע כמעט מדי ערב, על הרחובות התוססים, גם בשעות המאוחרות של הלילה, על הנשים האלגנטיות שניתן לראות בחוצות העיר, ובכלל — זוהי "עיר יחידה במינה!" (במכתב מ־15 באוקטובר) שיש בה לא מעט מקומות נסתרים שראוי להגיע אליהם, רמז לרומן המפורסם של אז'ן סי, מסתרי פריז, שגם נזכר במכתביה של עדה.19 ובכלל, עצם השינוי, עצם העזיבה של הישן, באופן שאינו נוגע בהכרח בפריז עצמה, מקנה למפגש עם פריז חיוּת עצומה! אך ישנו גם הסיפור שכנגד — הבדידות, הלב המתעטף בעצבות, הזרות הגדולה שמסביב, החדר הקטן כל כך שאי אפשר בעצם לזוז בו, חסרון הכסף הכרוני, גם סופרים ואמנים אחרים חיים כאן בקושי. כדי לפתור בעיה זו יהיה עליו משום מה לנסוע בקרוב ללונדון, אולי משם תימצא הישועה. לזה נוסף הקושי שבאי־ידיעת השפה והצורך הדחוף לרכוש אותה, על כל הקשיים הידועים הכרוכים בתהליך זה. ברוח זו הִרבה פוגל לכתוב גם לידידו הסופר מאיר וינר, שהמשיך להתגורר בווינה, והיה בשעה זו מעין חוליית חיבור בינו לבין עיר מגוריו בעבר.

 

ואם כאלה הם פני הדברים, מהו הדבר הנכון לעשותו מבחינתה של עדה? פוגל היה מודע היטב לכל מה שרובץ עליה, לקושי לבחור בין השגרתי, הבטוח והמובן מאליו לבין משהו שנראה כל כך מפתה וקסום אך גם כרוך בלא מעט קשיים וסיכונים. אך בצד ההמשגה של הדילמה שהיא נתונה בה, לא נמנע פוגל מלנקוט עמדה משלו, גם אם בהיסוס מה, כשהוא ממליץ בפניה לקחת על עצמה סיכון ולבוא לפריז. "עלייך לראות את נסיעתך לפריז מלכתחילה כמעשה בלתי מחושב, בלתי נבון, ובתור שכזה לעשותו או למשוך ידך ממנו — אחרת זה לא ילך" — כתב אליה במכתב מ־10 באוקטובר. לכאורה — השאלה נשארת פתוחה. אבל, לבסוף, ולא רק בפעם הזאת, דוחף אותה פוגל להגיע להחלטה הנראית לו נכונה, שאת תוכנה הוא מסמן ביותר מרמז: "איך תחיי כאן? אני באמת לא יודע. הרי גם אינני יודע איך אני עצמי אחיה כאן בעוד זמן מה [...] דבר אחד ברור, שאת תחיי איתי, שנינו ביחד." בעט המשורר שבידו משרטט פוגל את דמות דיוקנם של הימים העתידים לבוא, שגם היא וגם הוא עתידים להישאב אליהם: "יבואו ימים אחרים, שונים משמונת הימים בווינה, חופשיים יותר, בטוחים יותר, אפילו שאולי בעוני רב יותר, יחד איתי, אם תרצי. ולא רק שמונה ימים, אלא הרבה מאוד זמן."20 במכתב קודם, מ־2 באוקטובר, הוא ניסח זאת בצורה מעט יותר בוטה: "אנחנו עוד נדע כאן ימים שמחים! אלה חייבים להיות ימים שיהיו תמצית כל חיינו בעבר ובעתיד בתוך רגעים ספורים. כן, אנחנו נאכל זה את זה על קרבנו וכרעינו, נבלע זה את זה לוהטים."

 

ואז הגיע מכתב התשובה של עדה, ועמו הבשורה המרנינה — היא מגיעה לפריז! כן, ב־23 באוקטובר, סמוך לחצות, כתבה עדה נדלר לדוד פוגל כי זה עתה קנתה את כרטיס הרכבת, זאת לאחר שקיבלה אשרת לימודים המאפשרת לה להישאר בפריז לתקופה של שנה. וכך, ביום שלישי, 22 באוקטובר, בשעה 5:33, הגיעה עדה לגאר די נור (Gare du Nord), זו תחנת הרכבת שבצפונה של פריז. מתוח ונרגש המתין לה פוגל על רציף התחנה, משם יצאו ברכבת למונפרנס, ומן התחנה עשו את דרכם ברגל אל רח' סלס (rue Cels) מס' 24, שם שכן מלון "מיסטראל". למרות הדיבורים על מגורים בנפרד, הסתפחה עדה אל חדרו הצר של פוגל במלון, חדר מס' 13, שבו היה חלון צר ובקושי נמצא מקום ליותר ממיטה אחת. זו הייתה ההזדמנות הראשונה שנקרתה על דרכם להיות ביחד מאז ביקורה של עדה בווינה, אך גם שהייה זו — כך מסתבר — הייתה קצרת מועד: בניגוד לכל הציפיות מיהרה עדה לעזוב את פריז כבר ב־3 בנובמבר, בדיוק שמונה ימים אחרי הגיעהּ לשם. מה בער לה כל כך לחזור להמבורג? ייתכן שכאן, בפריז, נודע לה לראשונה כי פוגל נשוי לאישה אחרת. או שמא היה זה ארוסה ס׳, שממנו לא הייתה מסוגלת להתנתק. עדה גם התקשתה להתרחק מחוג המשפחה שלה, שהעניקה לה חום ומידה של ביטחון כלכלי. ואולי לא רצתה להאריך את שהותה בשל תנאי המחסור הקשים שבהם חי פוגל, הבדידות שהייתה מורגשת בכול, השפה שהייתה עדיין זרה לשניהם. פריז, שכל כך הסעירה את רוחה ואת דמיונה קודם בואה לשם, הייתה מסעירה הרבה פחות מרגע שכף רגלה דרכה שם. כל הדיבורים על סגנון הלבוש האלגנטי או על רחובותיה הקסומים של פריז ועל חדירה אפשרית אל עולם הקולנוע הצטמקו עד כאב אל המתחם שבין החדרון הצר במלון "מיסטראל" לבין בית הקפה "לה רוטונד", שלבד משניים־שלושה סופרים, שגם הם היו פליטים, לא הכירה שם איש.

 

רק עזבה עדה נדלר את פריז בדרך להמבורג, וכבר הגעגועים לפוגל, הספקות באשר למהלך שנקטה, ההצהרה כי "זאת לא תהיה הפעם האחרונה שאבוא לפריז", מילאו את מכתביה. את המכתב הראשון כתבה עוד בעת נסיעתה ברכבת, ועם הגיעה להמבורג שבה וכתבה אליו מדי כמה ימים, לפעמים יום אחר יום. לא אחת היו אלה מכתבים ארוכים, פרטניים, מתוחים מאוד, שהצטברו לכדי וידוי ארוך על חיי היומיום השוממים העוברים עליה בהמבורג, מעט זיכרונות מן הימים שעשתה בפריז, כיסופים למקום החדש שאליו כלתה נפשה — ברלין — אך מעל לכול: הדיבור על הגעגועים לפוגל, על המשיכה אליו, על הרצון להיות איתו ביחד. כל זה בצל הוודאות כי האיחוד ביניהם, אף על פי שהוא מתמהמה ומשתבש פעם אחר פעם, בוא יבוא. לרגעים מעלה עדה אף את המחשבה שאולי היה ראוי שפוגל היה מעכב אותה בפריז ומונע את נסיעתה חזרה להמבורג. "כשאני לידך אני חיה, ואילו כאן אני רק צל — צל זר. — האם תדע מה עוללתי לעצמי בנסיעות האלה? — קרעתי את עצמי לשני חצאים מדממים" — כך כתבה אליו במכתב הראשון שנכתב בבית המשפחה ברח' שולטרבלאט (Schulterrblatt) מס' 21/3 בהמבורג. שוב עלה שמו של אותו ס', ארוסה או ארוסה לשעבר — שהקשר איתו נמשך והולך ואולי אינו ניתן להתרה. גם המחשבה על אשתו של פוגל — כך מתברר — גרמה לה לאי־שקט. מי יודע, אולי יבוא יום והיא תעמוד על זכותה לחלק עמו את חייה. היא גם נפגעה מכך שפוגל נמנע מלדבר עליה או אפילו להזכיר אותה. לרגעים אף הרגישה עצמה כ"פושעת". ולכן, בצר לה, החליטה להיאחז במה שיש לה, "בידידי שכולו בשבילי."

 

אבל זו הייתה כנראה התפרצות זמנית, שכן גם השהייה במחיצתו של אותו ארוס לא מנעה את הבדידות, את השיממון ואת תחושת הניכור שהמבורג השרתה עליה. "לפעמים אני עומדת מול הראי ומתייפה — בשבילך, רק בשבילך, אף כי אתה רחוק — איש אינו יודע להבחין כמוך בכל הפרטים הקטנים והעדינים. וזה מעניק לאישה אושר רב" — כך במכתב מ־13 בנובמבר. היינו: מתייפה לכבודו של ד', לא לכבודו של ס'. ובאמת, מה קורה ביומיום עם ס'? "איך אני מתייחסת אל ס'? בכלל לא" — כך במכתב מ־28 בנובמבר, כמעט חודש אחרי שובה להמבורג. "יש בינינו ניכור גדול — הלכנו והתרחקנו זה מזה. הוא בא אלינו לעתים קרובות — אבל לא אלי. בערב, בחוג המשפחה — אני מסוגלת לקרוא במשך שעות בלי להביט בו כלל — וכך אנו חיים זה ליד זה — עינוי קשה. מילים שלא נאמרו מרחפות באוויר — מעיקות." ואז מקבלת הציפייה לפוגל תוקף מחודש — "אני מתגעגעת אליך — תמיד. אני מצפה למכתבים שלך, וכשהם מגיעים, אני מתעצבת עוד יותר — בתוך השורות המועטות יש כל כך הרבה ממך". המחשבה על פוגל גוררת גם את המחשבה על פריז, שבכל זאת, למרות הביקור הקצר כל כך, הטביעה בה חותם. במכתב מ־23 בנובמבר משחזרת עדה חלום סוריאליסטי שהנה היא מגיעה לפריז, בלילה, פוגל לא נמצא בתחנת הרכבת, היא מגיעה למלון, גם שם היא נאלצת להמתין לו זמן רב, והיא עצובה מאוד. ולפתע היא מתעוררת בגין מכתב שהונח על מיטתה. מתי ייפגשו? מתי תגיע לפריז? או אולי ייפגשו קודם לכן במראנו? ואם אכן תבוא למראנו, מה יהיה לאחר מכן?

 

אך לא פריז ולא מראנו הטרידו אז את עדה, שכן רוב מחשבותיה יהו מכוונות באותה עת לעבר מקום אחר לגמרי, הלוא הוא ברלין. שוב ושוב נזכרת ברלין במכתביה כמקום שאליו היא באמת רוצה להגיע. זאת לשם מה? לשם אותה מטרה שאותה ביקשה להגשים קודם בואה לפריז — להיות שחקנית קולנוע! שלא יהיה ספק: עדה נדלר הייתה נחושה ברצון לחדור לעולם הקולנוע ולהשתלב בתעשיית הסרטים. מה שהיה נכון לפריז, וכמובן היה כלא היה, נכון היה עתה לגבי ברלין. כאן בהמבורג היא חיה חיי בטלה, אין לה אפילו עבודת משרד כלשהי, בכלל אין נפשה נתונה עוד לעבודת משרד. גם המחשבה להיות עקרת בית מרתיעה אותה. אך המחשבה על הקולנוע מפעימה אותה, מעוררת בה את הדופק ולחלוטין לא נראית לה מופרכת. "אולי אסע בקרוב לברלין — לימים אחדים״ — כך במכתב מ־4 בדצמבר — "נראה שיש לי שם סיכוי בקולנוע, ואני רוצה לנסות. זה יכול להיות טוב בשבילי מכל בחינה שהיא." ובמכתב מ־18 בדצמבר: "דע לך שאני רוקמת תוכניות (סימן לא רע): אני עושה סרט בברלין — ואחר כך בוא אתה אלי — ברלין דווקא די מעניינת, ושם יש לך גם חברים — וכך הלאה — ויהיה יפה מאוד. האם תבוא, דוד?" והיו לא רק דיבורים, גם מעשים: "וב־5 בינואר אני רוצה לנסוע לברלין. אין זה שמובטח לי שם משהו ממשי — אבל כתבתי לכמה אולפני סרטים, ואני מצפה עדיין לתשובה. מוטב לטפל בכל זה במקום עצמו." ופוגל, מצדו, מבטיח לה שיעביר לה כתובות של כמה מידידיו בברלין, הוא גם כתב למי מהם, אולי יהיו לה לעזר בזמן שתגיע לשם. את התשוקה של עדה להשתלב בעולם הקולנוע אין הוא שולל על הסף, אף כי אין הוא יכול שלא להטיל ספק בסיכוייו של המהלך: "אבל אני מוכרח להעיר ולומר לך שהסיכויים שלך קלושים במקצת אם לא פעלת יותר מאשר להתעניין בחברות להפקת סרטים" — כותב אליה פוגל במכתב מ־26 בדצמבר. "האם לך עצמך אין אילו קשרים? העניין נראה מעט דמיוני. קל זה לא יהיה. אבל לנסות אפשר על כל פנים." כמו שלוש האחיות במחזהו הנודע של צ'כוב, החולמות על מוסקבה, כך כלתה נפשה של עדה להגיע לברלין. "כשיחלפו אצלי הימים הקשים" — כך כתבה במכתב מ־5 בינואר 1926 — "אסע לברלין."

 

בין לבין הגיעה עדה למקום שעליו חלמה — לברלין. "...היום הראשון בברלין!" — כך הכריזה בפתח מכתבה לפוגל מ־28 בינואר 1926. הבחירה בבירת הרייך לא הייתה בכלל מקרית: בשנים האלה הייתה ברלין מרכז מוביל של תעשיית הקולנוע, חלק גדול ממנה נשלט בידי יהודים, ואולי סברה עדה לתומה כי מה שלא עלה בידה בפריז יעלה בידה בברלין. אלא שהקשיים היו רבים, מה שהעכיר את מצב רוחה של עדה, כשפוגל נוטל על עצמו את המשימה לחזק את לבה ולעודד אותה. "ובכן, מה השגת את עד כה, עדה?" — כך במכתבו מ־1 בפברואר. "האם יש הזדמנויות כלשהן בשבילך? העיקר הוא כמובן שלא תאבדי את עוז רוחך. אם זה באמת לא הולך, כלל אינך מוכרחה להיות שחקנית קולנוע, אף על פי שאם יש לך מזל, את יכולה להרוויח הרבה ולחיות חיים עצמאיים. אבל את תבררי מה אפשר לעשות בעניין. רק אסור לך להיות תמימה מדי ולהאמין יתר על המידה לאנשים." במקביל ממש כתבה עדה אליו: "כפי שכתבת לי פעם, יש בתחום הקולנוע כמה דברים לא נעימים — אני רגישה מאוד — ואין לי חשק להניח לכל אחד שיחלק ציונים לגוף שלי, לרגליים וכו'. זה מתחת לכבודי. אבל אם זה ילך — אולי יהיה לי מזל — אני מוכנה לנסות." המשך ההתכתבות מעיד כי דבר לא קרה, מבחני הבד שהיו או לא היו כלל לא הועילו, מה שאילץ אותה בתוך זמן קצר לחזור למתכונת החיים שהייתה רגילה בהם ולהסתפק בעבודת משרד, שעליה התלוננה לא אחת.

 

ובעוד עדה עושה את הסידורים הראשונים שיאפשרו לה להתנהל בתוך ברלין, ובעיקר למצוא לה אחיזה בתעשיית הקולנוע, עלה פוגל על הרכבת בפריז ושם פעמיו אל המקום שלא חדל מלרצות לחזור אליו — עיר הנופש מראנו. שם, במראנו, כך קיווה, ידאגו לכל מחסורו, אך בעיקר יזכה לטיפול הולם במחלת הריאות שהטרידה אותו תדיר. נותן החסות לנסיעה היה לא אחר מאשר ידידו מימי וינה, המבקר מאיר וינר, שלא חדל ממאמציו לגייס כסף ולטוות קשרים כדי שפוגל יקבל את האישורים שהיו נחוצים לו וכן את המימון הנדרש כדי שיוכל למצוא לעצמו מקום בבית מרפא ההולם את צרכיו. והנה, במפתיע, קיבל פוגל מכתב ששלחה אליו עדה ב־14 במארס, שכלל את המסר הבא: "אתה, דוד פוגל — אתה שומע — אני באה למראנו — כן, למראנו, וכבר השבוע — אתה שומע?" ואמנם כך היה: בתוך ימים אחדים נטשה עדה את ברלין והגיעה למראנו כדי להתאחד איתו מחדש אחרי שלושה חודשי פרֵדה, ולא פחות מזה, כדי להיטיב עם מצבה הבריאותי. השהות של השניים במקום נמשכה עד 16 באפריל, אז עזב פוגל את עיר הנופש וחזר לפריז. בשובו לפריז החליף פוגל את מקום המגורים שלו — הוא נטש את מלון "מיסטראל" ברובע מונפרנס והתמקם במלון "פאריזיין" שברח' דה ליונה (Hotel Parisien, rue des Lyonnais) ברובע החמישי, מה שאיפשר לו לחסוך עוד כמה פרנקים. עדה נשארה במראנו עד 12 במאי, ומשם חזרה להמבורג, לא לברלין.

 

השיבה להמבורג אחרי כישלון ההרפתקה בברלין כלל לא היטיבה עם עדה. אמנם בימים הראשונים נטלה יוזמה ויצאה למסע סנטימנטלי בארץ הולדתה פולין, אך בהמשך שקעה בשגרה מעיקה. במכתב מ־7 במאי — אחד המכתבים הבודדים שיש בידינו מתקופה זו — קובלת עדה על מצבה, הימים מתוארים על ידה כארוכים ושוממים, הריחוק מפוגל נראה לה בלתי נסבל, והיא חשה עצמה לכודה. מה שהזין את המועקה היו הקשרים שעוד נותרו בינה לבין ס', שכנראה לא הרפה ממנה. "כן, אני יודעת אפילו שאם אבוא אליך כעת, העניין עם ס' לא יסתיים." היא אף מעלה את המחשבה הפתלתלה שעליה להסכים להינשא לו, כמעין מס שהיא חבה לו, ושהנישואים עצמם, באופן פרדוקסלי, הם־הם שיוליכו את היחסים ביניהם לסופם. "בכל אופן, איש לעולם לא ייכנס לברית הנישואים במידה כזאת של חוסר נאמנות, כשהוא מלא כולו באדם אחר" — כך כתבה לפוגל. היא קיוותה עם זאת שכך לא יהיה, וכך באמת לא היה: גם אם הקשר עם ס' נגרר למשך עוד כמה חודשים, נפשה ורוחה של עדה היו במקום אחר — היא חלמה על פריז, היא התעניינה במקום מגוריו החדש, היכן בדיוק נמצא רחוב דה ליונה, היא הביעה רצון להגיע אליו במהלך חודשי הקיץ ואולי אף לנסוע איתו למקום שיש בו ים, עדיף לדרומה של צרפת, לריביירה, זה היה עכשיו המחוז שאליו נשאה את עיניה: "ועוד בקיץ הקרוב ניסע יחד לים" — כך כתבה אליו —"ועלינו גם לבקר במונטה קרלו ולעשות כל מיני דברים יפים."

 

איחוד־פיצול — איחוד־פיצול, זה היה למעשה ריתמוס היחסים בין דוד פוגל לבין עדה נדלר במהלך התקופה שבה הכירו זה את זה, מאז פגישתם הראשונה במראנו במארס 1925. כשנתמזל מזלם להיות ביחד — לא היו מכתבים. כשחיו בנפרד — היו מכתבים, שהיו שזורים באמירות שביטאו תשוקה, געגועים וכמיהה עזה לאיחוד מחדש.

 

הוא: "אנחנו מוכרחים להצליח, הלוא כן? כמובן בתנאי שלא תתאהבי במישהו בזמן הקרוב. זה יהיה מבחינתי דבר שלא בעתו [...] אנחנו עוד נזכה זה בזה!!! ניעלם זה בקרבו של זה!! מה דעתך על כך, אהובה, ערמונית שכמותך?"

 

היא: "חוץ מזה לא קרה שום דבר. ואני באמת 'נאמנה'. אפילו לא מסתכלת בגברים. אתה מרוצה? [...] כאן הגעגועים שלי אליך התגברו עוד יותר — ולפעמים זה בכלל לא טוב..."

 

הוא: "ובכן, יקירה, שנינו נכספים זה לזה, זמן האהבה הולך וקרב, העונה העיקרית של השנה, ואם לא נהיה ביחד, נהיה עצובים נורא, ומאוד לא שקטים בתוכנו — ומה יתרחש שם בפנים?"

 

היא: "הייתי רוצה שתהיה כאן — יש לי תחושה מעיקה שחבל על כל יום שבו איננו יחד [...] מוטב היה להיות כעת לידך, לעזור לך לארוז — לאהוב אותך, לחבק אותך בחום."

 

הוא: "אינני יכול להאמין שאנחנו רחוקים כל כך זה מזה. אינני חדל להביט כל העת לכל עבר שמא אראה אותך לפתע באיזשהו מקום. זה קורה באופן בלתי מודע לגמרי. אני שוכח שאת נמצאת הרחק־הרחק. ובסתר לבי אינני חדל לצפות לבואך. כי אני אוהב אותך מאוד. במיוחד, אהובתי עיידולה."

 

היא: "אבל אני יושבת כאן [בהמבורג]. כבולה. אינני מסוגלת לעשות דבר [...] הכול כאן מזכיר לי אותך, והבקרים ארוכים ושוממים — ואתה לא בא. אינני מוצאת אותך בשום מקום."

 

הוא: "הרי אני מכיר אותך כל כך טוב וכל מה שיש בך יקר לי כל כך. אני כל כך רוצה לגונן עלייך, בשביל שלא תאונה לך רעה ולא תהיי עצובה, אישה אהובה שלי! ניחא! את יודעת כמה אהבה וערגה צברתי בשבילך?!"

 

ב־11 בספטמבר 1926 שיגרה עדה נדלר לדוד פוגל הודעה דרמטית, לפיה קיבלה אשרת כניסה לצרפת לתקופה של חודשיים, ושהיא עתידה להגיע לפריז בתוך כמה ימים. "אגיע לפריז ביום רביעי בשעה 10:20, לגאר די נור." לכמה זמן נשארה עדה הפעם בפריז? ייתכן שחודשיים בלבד, כפי שאיפשרה לה האשרה, ייתכן שיותר, שהרי קיימת תמיד האפשרות לפנות לקונסוליה הפולנית בפריז ולקבל ארכה נוספת. כך או כך, אחרי משלוח המכתב שבו נתבשר פוגל על בואה לפריז, נפסק קשר המכתבים ביניהם, כפי שקרה בכל פעם שבה התאחדו מחדש. או שמא היו מכתבים ואלה הלכו לאיבוד. מכל מקום, המכתב הבא שוגר כעבור שנה — ב־7 בספטמבר 1927 — מה שמעיד על כך שפריז הייתה בכל זאת אירוע זמני שבעקבותיו חזרה עדה למקומה.

 

המקום שממנו שלחה עדה את האיגרת לפוגל (עם חידוש התכתובת ביניהם) נקרא בלנקנזה (Blankensee), עיר קטנה וציורית השוכנת מערבית להמבורג, על גדות הנהר אלבה, שזה מכבר הייתה לחלק בלתי נפרד מן העיר הגדולה. עדה אף מאריכה במכתב בתיאור הרגעים הנעימים העוברים עליה בעת שהיא "שוכבת בחול החם — בבגד ים ירוק, העומד להתפקע, ובכובע חום — כמו בקרנבל — וחשה עצלות תהומית." שוב חוזרים הדיבורים המוכרים על ההמתנה לקבלת ויזה לפריז, ואליהם נלווים ההרהורים שמא בכל זאת עדיף לנסוע פעם נוספת לברלין, לעשות קצת כסף, ואז לצאת לפריז. "אני רוצה להזדקן איתך. בסדר, דודי'לה?!" — כותבת עדה לדוד פוגל בפרץ של רגשות. המכתבים הבאים, שנשלחו כנראה כולם מהמבורג, היו טעוני געגועים וביטאו את התשוקה הגדולה של עדה כלפיו. "הפרֵדה ממך גורמת לי סבל רב" — כתבה ב־17 בספטמבר. בעיני רוחה העלתה פעם אחר פעם את דמותו של פוגל כמי שמתהלך לבדו ברחובותיה של פריז, ולבה נחמץ. כמה רוצה היא להיות בפריז יחד איתו, ועוד יותר מזה, אולי יהיו להם אף את האמצעים לנסוע ולבלות יחד במשך כמה ימים בריביירה הצרפתית! כל זה תלוי, כמובן, אם יעלה בידה לצאת לברלין ולהרוויח כסף טוב. אך בינתיים היא מוצאת את עצמה, כמו תמיד, בהמבורג, שאותה היא אוהבת מאוד. בעיניה זוהי עיר יפה, וגם נקייה מאוד, ושבה האנשים מתלבשים טוב יותר מאשר אנשי פריז. אפילו וינה מתגמדת לידה — כך היא מסבירה לפוגל. היא נמצאת ליד אמה ואחותה ומוקפת באנשים, ויש לה גם השלווה והפנאי לקרוא ספרים — לאחרונה קראה את פרנסואה מוריאק ואת תומס מאן, ואף התרשמה לעומק מרשימותיו של מאלטה לאורידס בריגה של ריינר מריה רילקה. בקולנוע היא מתכוונת לראות את "מטרופוליס" של פריץ לאנג, שעורר תהודה חזקה בזמנו.21 אך כל זה הוא שולי ביחס לרצון להיות עם פוגל ולמלא את חייה באהבה, שהרי אין בעולם מישהו שהוא נהדר ממנו בעיניה. "אני מחבקת את החדר שלך ואת כל מה שסביבך. שמתי לב שמשהו תמיד נובע ממך, ואני סופגת אותו אל תוכי. אבל המרחק כל כך גדול. והמרחק עושה אותי חולה, חולה מאוד." — כך במכתב מ־2 באוקטובר 1927. שמו של ס' לא נזכר אפילו ברמז.

 

גם מכתביו של פוגל לעדה בתקופה זו אפופים רוך וגעגועים, אלא שבכל מה שנוגע אליו הכול אומר ייאוש: "הכול שואף לאפס" — כך הוא כותב. עוברים עליו ימים ללא עבודה, הבית לא מוסק, והוא מגלה סימני עצבנות. מלבד המכתבים המגיעים ממנה אין לו כמעט קשרי מכתבים, גם לא עם וינה, וגם קשריו החברתיים בפריז רופפים מאוד — פה ושם הוא פוגש את הזז ואת בת־מרים, אך לא יותר מזה. "כמעט מדי ערב אני משחק שח, מתוך שעמום, ואז אני מתיירא קצת ללכת הביתה לחדר הריק. לרוב גם אינני מצליח להירדם. חסרים לי הירכיים והשדיים החלקים שלך וכל גופך החם, עיידניו!" — כך הוא כותב. הוא מגלה עניין בספרים שקראה ורוצֶה לדעת מהם רשמיה, איך אהבה את תומס מאן — הכוונה כנראה להר הקסמים, איך התרשמה ממוריאק. דווקא ההתלהבות שלה מרילקה לא נראתה לו. הוא עצמו קרא לאחרונה את מזייפי המטבעות של אנדרה ז'יד, שלא כל כך מצא חן בעיניו, הוא איבחן בו השפעה של דוסטויבסקי, שלטעמו עושה זאת טוב ממנו. ולמרות עיסוקו בעצמו, הרבה תשומת לב מופנית במכתבים אליה — הוא דואג לשלומה, לבריאותה, שואל על העייפות שלה ועל התקפי החום, איך היא נראית, מפציר בה שלא להיות עצבנית ולהקפיד על מנוחה, כשכל זה מלווה בכמיהה אליה, ברצון לפגוש אותה, בשאיפה לימים שבהם יהיו יחד. ב־13 באוקטובר הוא כותב אליה: "יותר מכול הייתי רוצה לנסוע לדרום למשך החורף. מה דעתך? זה יכול להיות יפה, לא?"

 

ואכן, ימי הפרֵדה המחודשת התקרבו אט־אט לקצם: ב־25 באוקטובר שוב שלחה עדה מכתב התרעה לדוד פוגל, במתכונת המכתבים ההם, ובו הודיעה לו על בואה הקרוב לפריז: "אני כל כך שמחה שבקרוב אהיה איתך בתוך הקן הקטן. אתנפל אל תוך זרועותיך וארסק אותך." אמנם אין עדיין בידיה דרכון ולא כסף לנסיעה, "אבל מחר הכול יסתדר." היא אף נוקבת ביום ובשעה שבהם תגיע לפריז — יום שישי הקרוב, הוא 28 באוקטובר 1927, בשעה שש וחמישים בבוקר. מדוע בחרה ברכבת הלילה? כיוון שרק הרכבת הזאת מציעה נסיעה במחלקה השלישית, והכסף שבידה איננו מספיק למחלקה השנייה. בגלל השעה המוקדמת היא מפצירה בו שלא להמתין לה בתחנת הרכבת, אין בזה טעם. היא תשאיר את המטען שלה בשמירת חפצים ותיסע אליו בקו 28 הישר אל המיטה החמה. "כל השאר בעל פה" — כתבה לו עדה. "אני שמחה על הסיכוי למצוא עבודה. והכול יסתדר על הצד הטוב ביותר! אני כבר שולחת לך חיבוק כמקדמה — דוד'לה שלי."

 

למרבה העניין, בואה של עדה לפריז הפעם חפף לימי הופעתו של ספר הפרוזה הראשון של פוגל, בבית המרפא, שעליו שקד למעשה מן היום שבו הגיע לפריז. "אתה תכתוב פרוזה! טובה! טובה מאוד! אל תניח לניסיונות הראשונים לדכא את רוחך." — כך כתב אליו מאיר וינר.22 גם חיים הזז, שאותו הכיר בפריז, העיד לימים כי דחק בו לפנות לכתיבת פרוזה.23 ואכן, בתחילת 1927 יכול היה פוגל לכתוב לסופר ולמו"ל אשר ברש, שהתגורר ופעל בתל אביב, כי זה עתה השלים כתיבת ספר ראשון בפרוזה, שאותו ייעד לפרסום בהוצאת "מצפה" שהוא עמד בראשה.24 הייתה זו פנייתו הראשונה של פוגל לברש, אף כי היו לו בעבר גם חילופי מסרים עם כמה מפרנסי הספרות העברית בארץ ישראל, כמו יוסף קלוזנר, שלום שטרייט, מנחם פוזננסקי ויעקב פיכמן.25 כעבור זמן שיגר לכתובתו של ברש את כתב היד עצמו, ולשמחתו העצומה גילה בו העורך עניין. הוא רק התנה את פרסומו בעריכת שורה של תיקונים והשמטות. לא הייתה זו דרישה יוצאת דופן, שכן ברש היה עורך דעתן שהיה מתערב תדיר בחומרים שהוגשו לו לפרסום. לאחר שהשלים את ביצוע הדרישות שהעמיד בפניו, שלח אליו פוגל את כתב היד המתוקן — זה היה ב־29 במארס 1927 — ואליו צירף את המילים האלה: "עשיתי בו כל אשר יכולתי, ואני מקוה, שעכשיו יכשר בעיניך. את השם החדש אפשר יהיה, לדעתי, להשאיר, אעפ"י, שאיננו מוצלח ביותר גם הוא. מה לעשות? אי אפשר לי למצוא שם אחר הגון." זה באשר לטקסט עצמו. הפִסקה השנייה במכתב נגעה כבר להיבט הכספי, נושא שרבץ על פוגל תדיר והטיל צל כבד על חייו: "בבקשה ממך לעבור בלי דחוי על כתה"י" — כך כתב לברש — "ואם ייטב בעיניך — הואילה נא לשלוח לי מיד את מחצית שכר הסופרים וגם לענות לי בפרוטרוט על מכתבי האחרון." באביב מסר ברש לאחד מבתי הדפוס בתל אביב את הנובלה שאותה כתב פוגל בפריז, ושעליה התנוסס השם "בבית המרפא".

 

ב־5 בינואר 1928 פורסמה בכתב העת כתובים תמונת דיוקן של פוגל, וזאת לרגל הופעת ספרו בבית המרפא בהוצאת "מצפה".26 מה שכתב פוגל היה סיפור ארוך, נובלה, ז'אנר שהיה נפוץ באותה עת בספרות האוסטרית, שבה היה בן בית. מקום ההתרחשות של הספר החדש הוא עיר נופש ששמה איננו מצוין, אך על פי כל הסימנים מדובר בעיר מראנו, שבה שהה פוגל יותר מפעם לצורכי ריפוי והחלמה. המקום שבו שוכנת העיר תואם במדויק את הגיאוגרפיה של דרום טירול — העיר ממוקמת בעמק אלבנו (Albano) ולמרגלות הר מנדל (Mendel), לאורכה זורם נהר הפאסר (Passer). פעם אחר פעם עולה שמו של הכפר לאנא (Lana) הסמוך, שרכבת מחברת בינו לבין העיר. פוגל דייק גם בתיאוריה של מראנו עצמה: רחוב הרנווג (Herrenweg) הנרחב, שמרכבות סוסים עוברות משני צדדיו, הרחוב הרחב והיפה הנושא את שמו של המשורר גתה, שדרת גילף,27 משעול טפינר (Tapiner), בתי המלון השונים — הוטל קונטיננטל, גראנד הוטל — צריחי הכנסיות הנראים מכל פינה, ובמיוחד בית הכנסייה הגותי המחודד, הלוא הוא כנסיית סנט ניקולאס, הנחשבת לאחד האתרים היפים ומושכי הלב של עיר הנופש האוסטרית־איטלקית.

 

הסיפור עצמו נכתב כנראה בהשראת הר הקסמים של תומס מאן, שהופיע ב־1924, רומן עתיר ממדים המגולל את עולמם של דיירי בית הבראה המיועד לחולי שחפת בדאבוס שבשווייץ.28 בבית המרפא של פוגל, שהוא פרויקט ספרותי צנוע בהרבה, מתרחש במרחב דומה, הוא ה"סנטוריום למעוטי אמצעים", המאוכלס אנשים ונשים החולים במחלות ריאה, רובם יהודים, העושים דרכם אל עיר הנופש בימי המעבר שבין החורף לאביב במטרה למצוא מזור למחלתם. פוגל מתאר את הווי החיים המלנכולי של הנופשים, הנתונים לפיקוחה הצמוד של איזו רשות עריצה — רופאים, אחיות ועובדי סיעוד, הכופים עליהם משטר נוקשה הכולל סדר יום קשוח, דיאטה חמורה, ביקורת רפואית מתמדת, מסגרת מובנית היטב של פעילות ומנוחה — זאת בשאיפה, לכאורה, לרפא את ריאותיהם הפגומות ולזרז את החלמתם. דיירי הסנטוריום נגלים לעיני הקורא כשהם משתזפים בשמש הבריאה, המסמאת, מול השלג הפרוש עדיין על פסגות ההרים ובתוך נוף עוצר נשימה, מטיילים לאִטם ברחובותיה הציוריים של העיר ועורכים שם קניות, נוסעים לכפר לאנא הסמוך, או בעת שהם נמצאים בחדרי הבית הסוגרים עליהם, שכובים במשך שעות רבות במיטותיהם כשהם מנסים לשרוד את הלילה הארוך שנכפה עליהם. החולי והשגרה המעיקה מייצרים מעין אינטימיות "שנוצרת בין בני אדם זרים על ידי אסון משותף", וזו מוצאת את פורקנה בחיזורים הדדיים, בפלירטוטים, במעשי עגבים, כשבקדמת הסיפור מתחוללת פרשת אהבים בלתי צפויה לחלוטין בין אימרה אורניק — צעיר וינאי ממוצא הונגרי, גדל גוף וחולני מאוד, ובין עלמת חן בשם גריטי פינגר, המפתה אותו, מתעתעת בו וגוררת אותו אל תוך סבך רגשי שכמותו לא ידע קודם. לקראת סיום הספר מחליט אימרה אורניק לשים קץ לחייו.

 

משעה שהתפנה פוגל מן העבודה על בבית המרפא, חש עצמו כשיר לכתוב את ספר הפרוזה השני שלו, שבו התכוון ללכת בגדולות: לא נובלה, אלא רומן רחב היקף, שבו ביקש לגולל פרשת נישואים אומללה בין בני זוג על רקע החיים בווינה בשנים שהוא עצמו חווה עיר זו. אמנם לא דובר ברומן אוטוביוגרפי, אבל לא מעט מחייו האישיים של פוגל, ובוודאי חיי העיר הגדולה שהכיר מקרוב ורוח התקופה שאותם נשם, מצאו את דרכם אל בין דפי הסיפור הזה. ואף שפוגל היה נתון תדיר בקשיי פרנסה, ונזקק לא אחת לסיוען של קרנות פילנתרופיות, בכל זאת יכול היה לשאוב עידוד מכך שניסיונו הראשון בכתיבת ספר פרוזה אכן צלח — כתיבת בבית המרפא הושלמה בתוך כשנה, הספר התקבל לפרסום על ידי מו"ל נחשב דוגמת אשר ברש, והוא אף זכה להדים חיוביים בכמה עיתונים שהופיעו בארץ ישראל. גם נוכחותה הרציפה של עדה בפריז, שהייתה לצדו מאז אוקטובר 1927, גרמה לו אושר רב ומילאה את היומיום שלו. היא גם שיחררה אותו מן הבדידות, מן הגעגועים ומן הצורך לדאוג לבדו לצורכי היומיום שלו. עדה גם השיגה מקום עבודה, אף שהיה זמני, מה שהביא לשיפור במצבם הכלכלי ולא כל שכן בתחושות שלהם כלפי המקום. בתחילת נובמבר התקבלה כמוכרת בחנות בשם "סלאם" (Slam) בשדרות דה ווג׳ירארד (rue de Vaugirard) 8, שעסקה בממכר דברי אמנות — "Decoration, Laque, Art Moderne".29 בהדרגה נעשתה פריז לעיר זרה פחות, אפילו לסביבה אהובה. פוגל התרועע מעת לעת עם אחדים מן הסופרים היהודים שבילו בבתי הקפה במונפרנס, מה שצימצם במידה רבה את תחושת הזרות והניכור שהעיקה עליו בראשית הימים לאחר שהגיעו מווינה.

 

ודווקא בזמן שחייו האישיים והמקצועיים קנו מידה של יציבות ונכנסו לסוג של שגרה, החל פוגל לחשוב על האפשרות לעזוב את צרפת ולעלות לארץ ישראל — שאליה נמשך וממנה נסוג לאורך כל השנים. אחרי ככלות הכול הוא זה שעשה את הבחירה המודעת לעצמה להיעשות סופר עברי (ולא לכתוב ברוסית, בגרמנית, בצרפתית, אפילו לא ביידיש, לפחות עד שלב מאוחר, אלא בעברית), ובתור שכזה נמשך לבו אל המרכז התוסס של הספרות העברית שקם בתל אביב לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואשר ניזון מן המומנטום שנוצר מתוקף העובדה כי רק בארץ הייתה העברית שפה חיה ויומיומית, שלא כמו בסביבותיהם של מרכזי הספרות העברית האחרים — ורשה, ברלין או ניו יורק. עובדת פרסומו של ספרו בבית המרפא וההדים שהספר זכה להם בוודאי עשתה את שלה — שהרי מעתה ראה פוגל את עצמו כמי ששייך בפועל לאותו מרכז ההולך ומתגבש בתל אביב. עברו שלוש שנים מאז בואו לפריז, ושנתיים לערך מאז שהצטרפה אליו עדה, ופוגל כבר היה ערוך לנסיעה: מצויד בכרטיס נסיעה זוגי ובעיקר בסרטיפיקט שהושג עבורו על ידי העסקן הציוני ליאו מוצקין, נסעו דוד פוגל ואיתו בת זוגו עדה נדלר מפריז למרסיי, וממנה הפליגו ליפו באונייה "אמזון".30 האונייה עגנה בנמל יפו ב־6 במארס 1929. שבועון אגודת הסופרים כתובים ערך לו קבלת פנים — בגיליון שיצא לאור ב־13 במארס הופיעה תמונת דיוקן שלו בעמוד הראשון, ולצדה נדפס השיר האחד והיחיד שאותו כתב על העיר פריז: "כָּבְדוּ עָלַיִךְ הַחַיִּים / עַד כִּי טֹרְפוּ רְחוֹבוֹתַיִךְ, / בְּנֵי־אָדָם לַהַב גָּדוֹל יִלְהָבוּ — / אֵלֶּה מְאוֹרַיִךְ, פָּרִיס!" מתחת לתמונה נכתב: "ד. פוגל — לבואו לא"י".31 בכלל, פוגל זכה לקבלת פנים חמה מצד כמה מסופרי הארץ, בכללם דוד שמעונוביץ, אשר ברש, דבורה בארון, מנחם פוזננסקי ואורי צבי גרינברג. חבריו הסופרים אף סייעו לו לאתר דירה ברחוב אלנבי 14 פינת רחוב הירקון, גם הוצעה לו באמצעותם משרת הוראה בגימנסיה הרצליה — אך הוא, כדרכו, דחה אותה באחת.32

 

השנה האחת שבה עתיד היה פוגל להתגורר בתל אביב הייתה לכל הדעות שנה מכוננת בחייו, ובה כמה ציוני דרך, הן בחייו האישיים והן בחייו הספרותיים. מיד עם בואם לארץ פנו הוא ובת זוגו אל משרדי הרבנות הראשית לתל אביב יפו וביקשו להינשא, כשהם מעלימים ביודעין את העובדה כי פוגל, שחי בנפרד מאשתו, היה עדיין נשוי. לא חלף זמן רב, והשניים נישאו במשרדי הרבנות הראשית למחוז תל אביב יפו שברחוב יבנה. בתעודת הנישואים שמספרה 89/54/71 נכתב (בעברית ובאנגלית) כי דוד בן יעקב פוגל מהעיר סטנוב, כיום תושב תל אביב, נשא לו לאישה כדת משה וישראל בעיר תל אביב את אדלא בת צבי נדלר מהעיר קולומיא בל' בניסן תרפ"ט (10.5.1929), כשעל התעודה חתום בן־ציון מאיר חי עוזיאל, שכיהן אז כרב הראשי הספרדי לתל אביב יפו. פרטים זהים הופיעו גם על הכתובה, שבה התחייב פוגל בנדוניה בסך עשר לירות א"י, מן הסתם הרבה מעבר ליכולת הכלכלית שהייתה לו באותו הזמן.33 בעת החתונה הייתה עדה בחודש השני להריונה, מה שדחק יותר מכול בבני הזוג להינשא. בתם הבכורה, תמרה, נולדה ב־2 בדצמבר 1929 בבית החולים "הדסה" בתל אביב. עובדה זו נעלמה מידיעתו של הרב עוזיאל, שכנראה ערך את הקידושין, כשם שלא היה מודע לכך כי בעת שפוגל נישא לעדה נדלר עדיין היה נשוי להלנה לוי, שממנה התגרש, כאמור, רק בשלהי 1933. על סמך נתונים אלה ניתן לקבוע בוודאות כי פוגל חי בביגמיה במשך למעלה מארבע שנים, דבר האסור בתכלית האיסור על כל יהודי מאז חרם דרבנו גרשום מאור הגולה שהוטל במאה העשירית.

 

ב־3 במאי 1929 — כשבוע לפני נישואיו — חתם פוגל על "כתב התקשרות" עם הוצאת "מצפה" בדבר הוצאת הספר "רודולף גורדווייל" (הוא חיי נישואים). בסעיף 5 נכתב כי "צד א' יתן לצד ב' בכל חודש שטר של סך 10 לא"י, החל מחודש מאי 1929 עד גמר כה"י."34 כתב היד נמסר לעריכתו של האיש שעמד בראש ההוצאה, אשר ברש, שאף הקדים לפרסם פרק מתוך הספר באלמנך היוקרתי של הוצאת "מצפה", במה שנטלו בה חלק כמה מן היוצרים הבולטים בארץ — בכללם אורי צבי גרינברג, שאול טשרניחובסקי, יעקב פיכמן, יעקב שטיינברג ואחרים.35 ב־4 באוקטובר התפרסמה בדבר מודעה גדולה מטעם "מצפה חברה להוצאת ספרים בע"מ" המודיעה על פרסומיה החדשים, ובכלל זה צאתו לאור של "הספר הראשון 'חיי נישואים' חלק א, רומן מאת דוד פוגל", זאת במסגרת "ספריית פרוזה מקורית".36 ב־16 באוקטובר כבר דווח על קבלת חיי נישואים — ספר ראשון במסגרת המדור "נתקבל למערכת" של העיתון דבר. צוין גם כי היקף הספר הוא 240 עמודים.37 עברו עוד כמה ימים, וב־29 באוקטובר הופיעה לראשונה בדבר מודעה המוקדשת כל כולה לחיי נישואים של פוגל: "על החיים בוינא בשנות שלאחרי המלחמה קרא בספר 'חיי נשואין' רומן מאת דוד פוגל, בספרות פרוזה מקורית. הוצאת מצפה." מודעות בנוסחים שונים שבהן נמסר על הופעת חיי נישואים על שלושת כרכיו המשיכו להופיע עד פברואר 1930.38 אין ספק: שמו של דוד פוגל, שאך זה מקרוב בא, זכה בדרך זו לנראות ניכרת מעל דפי העיתונים שהופיעו אז בארץ.

 

הופעת הכרך הראשון של חיי נישואים כשלעצמו זיכתה את פוגל ברשימת ביקורת נאה ואוהדת משל אברהם ברוידס, שהיה אז משורר בראשית דרכו ושימש כמזכיר הראשון של אגודת הסופרים. וכך כתב ברוידס ברשימה בדבר מסוף נובמבר 1929, וזאת על בסיס היכרות חלקית בלבד עם הספר:

 

בטון הדברים, בסביבת המאורעות, בטפוסים שונה ספר זה משאר ספרי הפרוזה המקוריים בעברית. אין כאן היהודי הרגיל עם גבנון המסורת. לפנינו מופיע סתם בן־אדם, קשה להכיר מה מוצאו. רק דרך אגב, מתוך השתלשלות הנושא, מתבררים לנו מקורות גזעו. דוד פוגל מכניס אותנו לפינות חיים לא ידועות לקורא העברי. מתגלה לעינינו הכרך הוינאי על תושביו עליזי החיים וקלי הדעת. הימים הם שלאחר המלחמה העולמית... המציאות כמו־שהיא משמשת חומר לבניין הרומאן, הרצאת הדברים נמסרת בפשטות, ללא הגזמה. חוט שיחה מענין משתזר בכל הספר, משולב ומתובל במשל נאה, בבדיחה ובחידוד... לפנינו רק הספר הראשון של הרומן. ואין עוד להוציא משפט. אולם הקורא יחכה לספר השני.39

 

בהמשך הופיעו עוד כמה רשימות, אך הנימה הייתה בדרך כלל מאופקת, לעתים גם מסויגת. במאמר בהארץ שפירסם יוסף סערוני ב־30 בינואר 1930 העיד הכותב כי "אין מזל לספר שכך הבקורת קיבלה בפנים חמוצים... רק שורות אחדות — ופנים לכאן ולכאן — ואין הערכה לבבית." סערוני ציין עם זאת לטובה את מה שכתב ברוידס, אך הדגיש כי הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד בהכרח על הכלל. הוא עצמו דיבר על הספר מתוך הערכה — "איש לא פילל [כך כתב] לרומן כזה המצטיין באקטואליות הפרובלימה, בעשירות החומר ובתחדישי השפה." במהלך אפריל ראו אור עוד שני פרסומים — מאמר מקיף למדי שהופיע בכתב העת מאזנים, ביטאונה של אגודת הסופרים, וכן רשימה מאת העיתונאי יצחק יציב, שהיה מן המשתתפים הקבועים בדבר. במאזנים נקבע, בסיכום, כי "מאז הנסיון ב'אצל' של גנסין לא זכינו להרבה יצירות שערכן האמנותי יהא ניכר. יצוין הפעם אחד מניצני היצירה הטהורה, האמיתית." פחות אוהד היה יצחק יציב, אף שדיונו ברומן היה פרטני למדי וביטא רצון כן לפענח את הספר: "הרומן הוא במידת מה יוצא דופן בספרותנו. אולי זה גם טעם לשבח. אולם קשה להגיד, כמה נתעשרה בו ספרותנו היפה. אני משער שלרומן הזה יהיו קוראים רבים, בפרט קוראים מגיל ידוע. אבל מסופקני אם אלה יהיו להוטים אחריו דווקא בגלל הצדדים האמנותיים שבו. ישנה ריאליות מגרה שאינה מעשה אמנות."40 הדברים לא ערבו כל כך לאוזנו של פוגל, ואלה שערבו היו מעטים מדי. הוא עצמו האמין מאוד במעשה ידיו, והעובדה כי הספר לא הרעיש את אמות הסיפים ולא הפך באחת לשיחת היום בקרב חוגי הקוראים והאינטליגנציה בארץ גרמה לו אכזבה. "הקראת כבר את ספרי עד תומו?" — כתב לשמעון הלקין ב־13 במארס 1930, כולו דרוך לקבל את תגובתו. "מה דעתך עליו? אני מחכה לתשובתך התכופה".41

 

האם זו הייתה סיבת עזיבתו את הארץ? האם התגובה המאופקת, לעתים הספקנית, שליוותה את הופעת יצירת הפרוזה הגדולה שלו היא זו שריפתה את ידיו? האם חש, עקב זה, כי התרבות הספרותית של ארץ ישראל נמנעת מלאמץ אותו לחיקה? סביר להניח כי תחושות אלה מילאו תפקיד באותה החלטה גורלית. אך כנראה חברו לזה עוד כמה סיבות: פוגל היה אדם חסר שקט פנימי, גם האקלים בארץ גרם לו אי־נוחות, בקיץ 1929 פרצו המאורעות שהטילו אימה על חלקים נרחבים ביישוב, כרגיל היו קשיי פרנסה, גם ההיקסמות מאירופה עשתה את שלה. וכך, יום אחד, ב־21 במאי 1930, רק אחד־עשר חודשים לאחר שהגיע לארץ ישראל, עזב פוגל את תל אביב — כעוס, ממורמר, מאוכזב, לאחר שחלום פלשתינה, שאותו נשא בלבו ימים הרבה, נגוז באחת לנגד עיניו.42 עדה לא הייתה כמעט צד בעניין — היא הייתה שקועה כל כולה בטיפול בבתם התינוקת, אז בת חצי שנה, מודעת היטב לקושי שנועד לה מעתה, להיטלטל יחד איתה מארץ לארץ. אך היא לא מיחתה, בשקט כנוע ארזה את מעט החפצים שהיו ברשותם, עשתה ניקיונות אחרונים שבטרם מסירת הדירה ששכרו ברחוב אלנבי לבעליה ובקול דממה דקה נפרדה ממעט החברים שעשו להם במהלך החודשים ששהו בארץ. פלשתינה, כך מסתבר, לא הייתה תחנה סופית ואחרונה, אלא עוד תחנה אחת במסלול הנדודים, שאותו למעשה גזרה על עצמה למן היום שפגשה את דוד פוגל בסנטוריום שבמראנו.

 

ובכן, לאן שמה משפחת פוגל את פעמיה? יכולים היינו לסבור כי כיוון נסיעתם היה חזרה לצרפת, שהרי פריז הייתה ביתם של דוד פוגל ושל עדה מזה שנתיים לפחות. לווינה בוודאי אין מה לחזור, הרי זאת הייתה עיר מגוריה של הלנה לוי, שממנה לא התגרש עדיין כדין, בעוד שבינתיים נשא אישה לכאורה כחוק והיה אב לילדה. למרבה הפליאה נסעה המשפחה ליעד שלישי — העיר ברלין, שהייתה מוכרת לפחות לעדה מן הזמנים שהתגוררה בה וניסתה בלא הצלחה לפלס לה קריירה כשחקנית קולנוע. מדוע דווקא ברלין? בברלין, כך קיווה פוגל, יצליח לשכנע את אחד המו"לים ביחס לערכו של הספר חיי נישואים, המתרחש במרחב הגרמני־אוסטרי, ואולי בזכות זה ייקבע לו מקום בעולם הספרות האירופי שהוא היה למעשה חלק ממנו, אף אם כתב עברית. מדוע ייגרע מקומו לעומת מקומם של סופרים כמו שניצלר, צווייג וּוסרמן?43 פוגל אמנם יצר קשרים טובים ואפילו חמים עם כמה אנשים מקרב החוג העברי בברלין, אך מזה לא צמחה לו כל תועלת מעשית. השורה התחתונה היא כי חיי נישואים לא זכה להכרה שלה ייחל, המו"לים כנראה לא גילו בו עניין והספר לא תורגם לגרמנית, לא על ידיו — אף שעשה ניסיון בכיוון זה — ולא על ידי אחרים. באחד המכתבים הבודדים שנכתבו בתקופה זו מזכיר פוגל את השם מס — ייתכן שהכוונה למו"ל ראובן מס, שהיה הבעלים של בית הוצאה יהודי שפעל באותה תקופה בברלין.44 סביר להניח שפוגל יצר קשר עם עוד כמה הוצאות, אך גם מגעים אלה היו עקרים לגמרי. כך מצא עצמו פוגל ממש במלכוד — ללא פרסום, ללא תהילה וכמובן בלי כסף. אט־אט חילחלה לתוך מוחו ההבנה כי חיי נישואים נדון לפי שעה להמשיך ולהתקיים בשפת עבר, מול קהל קוראים שלא ידע להעריך את הספר כערכו, וללא סיכוי כלשהו להגיע אל קהל קוראים שונה, שהיה לכאורה סמוך יותר אל מרחב התרבות המיוצג בו ובתוקף זה עשוי היה להעניק לו קבלת פנים אוהדת בהרבה.45

 

הבלחה נדירה לאותו פרק עלום בחייו של דוד פוגל הם קומץ מכתבים שהוחלפו בינו לבין רעייתו עדה בחודשים פברואר־מארס 1931 שבהם נפרדו זה מזה — פוגל נשאר בברלין, ואילו עדה נסעה יחד עם תמרה כדי להתאחד מחדש, ולו לזמן קצר, עם משפחתה שעדיין התגוררה בצפון גרמניה, בהמבורג. "היה לי רע ומר לשוב לבדי מתחנת הרכבת לרטר,46 בלי שתי הנשים היקרות שנאלצו לנסוע מסיבה בלתי מובנת" — כתב פוגל מביתו בשרלוטנבורג ב־12 בפברואר, ממש בסמוך לעזיבתן של אשתו ובתו. מן המכתב מסתבר שפוגל היה נתון בחיפוש מקום מגורים עבור המשפחה, תוך ציפייה לקבלת עזרה מגוף פילנתרופי כלשהו לתשלום שכר דירה, ושבכלל, חסרון הכיס המשיך להיות בעיה בלתי פתירה מבחינתו. מזה גם משתמע שאולי קשיי המעבר מדירה לדירה הם אלה שחייבו את עדה לנסוע לימים אחדים מחוץ לברלין עד שהעניינים יסתדרו. אך מה שעוד מסתבר מן המכתב הוא שגם בני משפחתה של עדה בגרמניה היו נתונים בקשיים כלכליים. "מה עושים בני משפחתך?" — שואל פוגל באותו המכתב. "ממה הם מתפרנסים? אני מניח שלא כל כך נעים שם, בגלל העוני." חלקים מן המכתב מתייחסים לבת תמרה, ומשהו מרגשותיו של פוגל כלפי בתו בא בו לידי ביטוי: "אבל אני מקווה שבעוד כמה שבועות אצליח להחזיר אותך לברלין, עם תמרה, הלכלוכית, הסוסונת, הצרפתייה הקטנה. השתדלי רק להינפש ולהתרענן קצת, ולדאוג לכך שתמרה תתבגר קצת, שתדע ללכת בעצמה ולהשתמש בסיר." וכן: "היי שלום, יקירתי. שמרי על עצמך ועל תמרה. כתבי לי מיד וספרי לי בפירוט מה אתן עושות ומה קורה. האם היא נראית טוב, הבת שלך? האם הפסיקה להשתעל?"

 

במכתב הבא, מתחילת מארס, מודיע פוגל לאשתו כי כבר מצא להם מקום מגורים, לא דירה אלא חדר, שהיה ממוקם בבית ההארחה של פולקה, ברובע שרלוטנבורג. הוא כבר העביר לשם את החפצים, והוא אף מצפה לכך שהן יצטרפו אליו בהקדם. "אני מצפה מיד לידיעות ממך, ואחר כך אני רוצה לראות אותך ואת הינשופה הקטנה." אלא ששובן של האם והבת לברלין התעכב שכן שתיהן לא היו כלל בקו הבריאות — עדה חשה לפתע שלא בטוב בשל מחלת השחפת הכרונית שממנה סבלה, וגם אצל תמרה לא היו העניינים כשורה. פוגל נשמע מודאג עד מאוד: "בכל אופן כתבי לי מיד מה שלומה. האם היא מדוכאת מאוד? האם יש לה תיאבון? אל תדאגי, תראי שהיא תתאושש ותעלה במשקל. האם היא עדיין משתעלת?" הגלויה ששלחה עדה כתשובה לא הייתה מעודדת — אמנם חומהּ של תמרה ירד, אך השיעול עדיין חזק מאוד, ובכלל, "המסכנה נראית חיוורת מאוד ורזה. היא אינה ישנה טוב בלילה, כנראה בגלל השיניים." אבל כמו עם הרבה מחלות ילדים, זה היה רק זמני: הגלויה הבאה בישרה כי תמרה מתאוששת יפה, ובתוך ימים אחדים הן מתעתדות לעלות על הרכבת ולפגוש את פוגל בתחנת לרטר בברלין, שם נפרדו אך לפני כמה שבועות. "אנחנו שמחות עד אין קץ לראותך שוב בקרוב" — כך כתבה. אלא שכל זה נתבדה כעבור ימים אחדים. אמנם החום ירד, אך השיעול לא פסק, היה שינוי לרעה במזג האוויר, ולכן נאלצו לדחות את הנסיעה בעוד כמה ימים. "מה שלומך, אהובי" — לא שכחה עדה לשאול, על אף הטרדות שהיו לה עם מחלת בתה. "האם התרחש משהו? הגיעו מכתבים? האם אתה נפגש עם מישהו? ובכן, בקרוב." ואכן, זה היה באמת בקרוב: אי־שם במחצית או סוף מארס שנת 1931, לאחר שבריאותה של תמרה התייצבה, ארזה עדה את מעט המיטלטלים שלה ושל בתה, היא הרי הייתה מורגלת בכך, והשתיים עלו על הרכבת בואכה ברלין.

 

ואז, אחרי שהתאחדה המשפחה בברלין, סימן לעצמו פוגל עוד יעד לנסיעה — לא, חלילה, צרפת, אלא דווקא פולין. אותה פולין שבה ביקר באביב 1925, זמן קצר אחרי מפגשו הגורלי עם עדה נדלר במראנו. אז נסע ביוזמתו ובעזרתו של המשורר והעסקן הספרותי מלך ראוויטש, שאיתו היה בקשרי ידידות. מדוע נסע שוב לפולין? אולי חש בצורך לפגוש מחדש קהלים רחבים של שוחרי ספרות עברית ויידיש, אך בוודאי סבר כי במסע מעין זה, שבו יישא כמה הרצאות ויקיים ערבי קריאה, יצבור פרוטה לפרוטה, מה שעשוי היה להקל על מצבו הכלכלי, שהיה, כמו תמיד, בכי רע.47 הפעם הצטרפו אליו אשתו ובתו, אלא שבבואם לפולין התפצלו דרכיהם — פוגל עצמו נסע ללבוב ולקרקוב, שבהן פעלו חוגים של סופרי עברית ויידיש, ואילו עדה והתינוקת נסעו לקולומיאה, עיר הולדתה של עדה, ולסטניסלבוב הסמוכה, עריה הקטנות של גליציה, כדי לשהות שם בלוויית חברים ובני משפחה. באמתחתו של פוגל הייתה שמורה הרצאה סדורה היטב על הספרות העברית בת זמננו — "לשון וסגנון בספרותנו החדשה" — שבה סיכם את הגיגיו ומחשבותיו על הספרות העברית בת־הזמן, ולא פחות מזה על מוסד הביקורת, שלטענתו חדל זה מכבר מלהבחין בין טוב לרע. הרצאה זו הייתה חשבונו הגדול של פוגל עם הספרות העברית שבה מלכו אנשים כמו אברהם שלונסקי, אליעזר שטיינמן וש"י עגנון, בעוד שהוא, פוגל, נדחק בה לקרן זווית, והיה לסופר בעל מעמד שולי: "לו היו לנו מבקרים נבונים ויודעי דבר — כלום יכול היה מוקיון ספרותי כשלונסקי להרים ראש? וכלום לא היו מגלים ברבים את קלונו של מזייף יצירה וסגנון כשטיינמן? והאנדרלמוסיה המדרשית הנבובה של פלוני הסופר, שהוציאו לו מוניטין כיוצר אמיתי — וכי הייתה קונה שביתה בספרותנו?" הטקסט הסמוי היה אכן אישי, ובו נשזרה האפולוגטיקה של הכותב ביחס לכישלון הקליטה שלו בארץ ישראל, מעין תשובה עקיפה לשאלה מדוע לא נמצא לו מקום, לפחות מנקודת מבטו, בצמרת המרכז הספרותי שהלך ותפס תאוצה, עד שמצא עצמו נאלץ לסוב על עקביו ולחזור לאירופה בתוך פחות משנה מיום הגעתו לתל אביב.48

 

ההתפצלות של בני הזוג פוגל על אדמת פולין הייתה גם הסיבה לצורך בקשר מכתבים, ממנו שרדו בסך הכול מכתב וגלויה: המכתב הראשון, ללא תאריך, נשלח על ידי פוגל מלבוב לסטניסלבוב, לשם, כאמור, הגיעה עדה לאחר ביקור בקולומיאה, עיר הולדתה. המכתב נכתב במוצהר במצב רוח ירוד. מסתבר כי התמלוגים שקיבל פוגל עבור ערבי הקריאה וההרצאה שלו היו נמוכים מאוד, מי שאירח אותו הצליח לקבץ עבורו מאתיים זלוטי בלבד, עוד מאה זלוטי הובטחו לו בהמשך, ולא עוד. עתה הוא תולה את תקוותיו, כמו תמיד, בתחנה הבאה — הלוא היא קרקוב. "רע לי בלבוב, ואני מתגעגע אליכן, יקירותי" — כתב. פוגל לא היה חדש בלמברג (היא לבוב). כשנמלט בשעתו מרוסיה הצארית חצה את הגבול דרך העיר הוסיאטין ומשם נסע ללבוב, שבה שהה לזמן מה עד שנסע לווינה. בלבוב היה פוגל אורחה של משפחת דיסטנפלד, בעוד שעדה התגוררה בסטניסלבוב אצל משפחת סופר. עתה דובר ביניהם על נסיעה של עדה ליעד כלשהו בתוככי פולין, שם מזומן לה אירוח לתקופה של שלושה עד ארבעה שבועות בביתה של משפחה נוספת, משפחת גוטליב. לאיש מהם לא היה כמובן תקציב לממן מגורים במלון או בבית הארחה כלשהו. במכתב מגלה פוגל עניין רב בשלומה של אשתו ובעיקר סקרנות לגבי שלומה של הבת, "האם תמרה אינה שואלת עלי? איך היא מתנהגת? ואת? האם כאבי הגב שלך עברו, ומה בנוגע לחום?" בסך הכול הביקור בפולין, לפחות לפי שעה, אינו מרגש אותו, בלשון המעטה — "לא היה לי מזל בפולין, אבל נתגבר גם על זה." אמירה זו כוחה היה יפה לגבי הרבה מקומות ולגבי הרבה מצבים שאליהם נקלע פוגל במהלך חייו.

 

עדה השיבה בגלויה קצרה שגם כן לא הקרינה אופטימיות יתר. היא ביקשה שלא ישלח אליה כסף, היא תסתדר בינתיים בכוחות עצמה, הרי הוא יזדקק לכל פרוטה בעת שיגיע לפריז! אכן, היא קראה בקפדנות את המכתב ששלח לה ואת התיאורים המפורטים על ההצלחה המפוקפקת של ערבי הקריאה, ולאור זה הבינה היטב מה מצבו. היא איחלה לו הנאה מערב הקריאה הצפוי לו בקרקוב, אך לא תלתה בזה תקוות רבות. "הו יקירי המסכן" — כך כתבה — "אתה נאלץ שוב להתמודד עם בעיות כאלה." אבל אחרי דברי הרוך והחמלה הגיעו מילות חיזוק, שהיו כה אופייניות לסגנונה האישי של עדה: "אני לידך, כולי לידך." מן הגלויה ניתן להבין כי אחרי שישלים פוגל את ביקורו בקרקוב ייסע לברלין, שממנה יָצא למסע בפולין, ומשם יחזור לפריז. עדה ועמה תמרה עתידות להצטרף אליו מאוחר יותר, לאחר שיתבסס מחדש בעיר החדשה־ישנה. אחרי ככלות הכול, משפחת פוגל נעדרה מפריז מאז נסיעתם לארץ ישראל בסוף פברואר 1929, היינו משך ההיעדרות היה למעלה משנתיים! "אני שולחת לך נשיקות חמות ומאחלת לך הצלחה בקרקוב, בברלין ובפריז" — חותמת עדה את הגלויה שלה, ובכך היא משרטטת את מסלול נסיעתו של בעלה האהוב, עד שיגיע הביתה.49

 

בתוך חודשים אחדים, בשלהי 1931, שבה והתאחדה משפחת פוגל בפריז. הכתובת הייתה חדשה, ברחוב פלומה (rue Plumet) שברובע ה־15 של פריז — רחוב שזכה למוניטין ספרותי, שכן בו שכן ביתם של של ז'אן ולז'אן וקוזט, גיבורי הרומן עלובי החיים מאת ויקטור הוגו. ושם, בפריז, בשונה מן התקופה שמלפני העלייה לארץ — התגוררה המשפחה בשלושה: אבא, אמא וילדה. האם היו אלה שנות חייהם היפות ביותר? קרוב לוודאי שכן. אמנם כסף לא היה, והתלות בקרן מץ בארצות הברית, בגופים אחרים של נותני חסד ובהלוואות של חברים נמשכה כסדרה. כרגיל, לא היה לפוגל מקום עבודה מסודר, הכנסותיו משכר סופרים היו מעטות, לעתים לא היו קיימות בכלל. עדה מצִדה טיפלה בבתם היחידה ולא יכולה הייתה ליצור לעצמה מחויבות לעבודה, ולו עבודה משרדית כלשהי, כפי שהייתה לה בעבר בגרמניה. ייתכן גם שהיו מוטלות על שניהם מגבלות בתוקף היותם תושבי חוץ במדינה — "זרים". אבל לפחות עכשיו הם היו ביחד, ולאורך זמן, במקום מגורים המשותף להם, משפחה לכל דבר. פוגל המשיך כמובן לשהות שעות ארוכות בבתי הקפה, אם ב"לה קופול" או ב"לה רוטונד", כותב, משחק שח, פוגש מי מחבריו הסופרים, ובאותן השעות היה גם משתחרר מן הסגר של הדירה הקטנה ומייצר מגע כלשהו עם העולם שמסביב. היו גם חברים, משפחת גוטליב ומשפחתו של הצייר אברהם גולדברג, גם איתם נערכו פגישות מעת לעת. פוגל שקד אז על ספר שירים חדש, שהלך ותפח. פה ושם היה שולח שירים בודדים אל העיתונים וכתבי העת בארץ ישראל, באירופה ובארצות הברית — מאזנים, גליונות, הפועל הצעיר, דבר, כנסת, העולם, הדואר, התורן ועוד.50

 

במקביל כתב גם פרוזה — אכן, שנת 1932 הייתה שנה ברוכה מאין כמוה, במהלכה שקד פוגל על חיבורו של הסיפור "נוכח הים", שהתקבל לדפוס על ידי עורך בר־סמכא כפישל לחובר, ופורסם כעבור שנה ויותר בספר השנה של ארץ ישראל לשנת תרצ"ד, בשכנות טובה עם כמה מן הסופרים המובילים שפעלו אז בארץ: על אותה הבמה עצמה פירסם, למשל, עגנון את "תחילתו של יצחק", גרעינו של הרומן תמול שלשום, שבו תוארו כיסופיו הציוניים של יצחק קומר עוד בימי שבתו בעיירת הולדתו שבוש. הכיוון שפוגל הלך בו היה שונה לגמרי: חבורה של אוסטרים, איטלקים וצרפתים ואפילו יפני אחד מזדמנת לחופשת קיץ ב־Cote d'Azur, היא הריביירה הצרפתית, שהייתה חלומה החוזר ונשנה של עדה, ושאותה היא מזכירה במכתביה בכמה הזדמנויות. האתר שנבחר הוא כפר דייגים יפהפה ששימש גם כמקום נופש, ואף שפוגל נמנע מלנקוב בשמו, הרי מה שעמד לנגד עיניו הוא הכפר קרו דה קאן (Cros de Cagnes), הסמוך לעיר ניס, שאותו הכיר לפרטים, ושתיאורו במהלך הסיפור מצטיין בדיוק מרבי.51 השהייה המתמשכת במרחב הפתוח, המוצף אור, כשהם נושמים תדיר את האוויר הקיצי היבש והחם ומרבים לרחוץ בים, מעוררת בנופשים תחושה מפתיעה של שחרור ארוטי ויוצרת חיבורים בין גברים ונשים הסודקים את שגרת החיים ופורצים את גבולותיה. פוגל עושה כאן שימוש בז׳אנר של נובלת הנופש הפותחת פתח למגוון של אפשרויות חדשות במגעים בין בני אדם ומפרקת את אורח החיים הבורגני שאליו הם מורגלים — זוגיותם המוגמרת למעשה של בארט וגינא, שניהם יהודים מווינה, שבה נפתח הסיפור, קורסת לחלוטין במהלכו, כאשר כל אחד מבני הזוג מפתח מערכת יחסים נפרדת, הוא עם מרסל השחומה, ה"ליאונית", והיא עם הפתיין האיטלקי צ'יצ'י. שרטוטי הנוף הקסומים, הלשון הלירית והתיאור המתוחכם של סבך היחסים בין הנפשות הפועלות מוליכים את הקורא לעבר מחוזות של רגש וחוויה שספק אם הספרות העברית ידעה כמותם קודם לכן. נכון, לא היה זה רומן רחב היקף ופורץ דרך כמו חיי נישואים, אך היה זה הישג ספרותי ראוי לשמו שפוגל יכול היה להתנאות בו ועקב כך אף לבסס את הרגשתו הפנימית באשר למידת כוחו הספרותי ולייחוד הסגנוני המציין אותו אל מול שאר כותבי העברית בני זמנו.52

 

אלא שאידיליה זו הייתה מוגבלת בזמן: מחלת השחפת של עדה, שהייתה למשך זמן מה בנסיגה, פרצה שוב, ובמלוא העוצמה, עד כדי כך שהרופאים מצאו עצמם חסרי אונים. אט־אט התגבשה ההערכה כי במצבה זה עדיף לה לעזוב את ביתה ולהתאשפז בסנטוריום של חולי ריאה, שם תזכה לטיפול צמוד שאולי יביא לה מזור. פוגל חשש מאוד להיפרד מאשתו. מה יעלה גם בגורל הבת אם תיסע האם למרחקים. אולם דברי הרופאים הכריעו, מה גם שהוא עצמו רצה בטובתה של עדה ובשלומה, ואם עליה לשוב ולנסוע אל אחת מערי המרפא או לעקור את מגוריה לאחד מבתי המרפא — שומה עליו להסכין לכך ואף לעשות את המאמץ לגייס את הסכום הדרוש למטרה האמורה. וכך, במחצית שנת 1936, כחמש שנים אחרי שיבתם לפריז, קמה עדה יום אחד ושמה את פניה לעיר קטנה בשם הוטוויל (Hauteville) שבמחוז אַן (Ain), שם שכן הסנטוריום "ל'אספרנס" (L'Esperance), שהיה אחד ממוסדות הרווחה שהוקמו על ידי משפחת רוטשילד. סנטוריום זה נועד במוצהר לטיפול בחולי שחפת, קודם כול בזה שבודד אותם מן החברה, אך מעבר לכך גם יצר מנגנון של רופאים, אחיות ועובדי סיעוד שהיו ממוקדי מטרה להתמודד עם מחלה זו, לפקח באופן שוטף על היומיום של החולים, ובמידת הניתן לסייע להם ביום מן הימים להתרפא. ברגע שבו עזבה עדה את הבית נוצר מצב שגם תמרה נאלצה לעזוב את הבית. תחילה נשלחה לגור אצל משפחה אומנת, ובהמשך בפנסיון של ילדים. פוגל, שאהב את בתו ועקב בסקרנות אין קץ אחר גידולה, לא ראה עצמו כשיר לטפל בילדה ולדאוג לכל מחסורה, כפי שעשתה עדה. תמרה הייתה אז בת שבע לערך, ומבלי שאפילו מחתה על כך מצאה את עצמה מחוץ לבית, נתונה לחסדיה של משפחה זרה ותלויה בביקורים הספורדיים של אביה. ופוגל, כמו פוגל, הפך שוב לגבר בודד, המתגורר בגפו, דואג לצורכי עצמו, כשהוא עוקב אחר שלום בני משפחתו מרחוק: קודם כול על ידי חילופי מכתבים וגלויות, שִגרה ישנה שתפסה תאוצה חדשה, וכן על ידי ביקורים מזדמנים — את תמרה יכול היה לבקר כמעט מדי שבוע, שהרי היא נשארה לגור באזור פריז, ואילו הביקורים אצל עדה, הגם שהיו ממושכים, התקיימו לעתים רחוקות, פעם או פעמיים בשנה.

 

הפרֵדה מעדה חידשה את ערוץ התקשורת שהשניים היו מורגלים בו, המכתבים. עדה בסנטוריום "ל'אספרנס" בהוטוויל, פוגל בדירתו שברחוב פלומה בפריז. לעתים חלו שינויי כתובת, ולו לפרק זמן מוגבל — אם לכתובתו של פוגל בעיירת הנופש ספא (Spa) שבבלגיה, אליה נסע להתרפא בסתיו של שנת 1935, ואם לכתובתה של עדה בסנטוריום "ארמיטאז'" (Ermitage) שבהרי הפירנאים, לשם הועברה באופן זמני בתחילת 1937. מפעם לפעם צורפו למכתבי פוגל מכתביה הקצרים של תמרה, שכבר למדה קרוא וכתוב והייתה מסוגלת לכתוב מכתב. היא כמובן כתבה בצרפתית, שלא כמו הוריה שלשונם הייתה גרמנית. עשרות מכתבים הוחלפו בין פוגל לבין רעייתו בתקופה זו, חלקם שרדו וחלקם לא. בתחילה היה הצפי כי שנה אחת בבית המרפא אכן תעשה את שלה, ולאחר שתזכה לעבור את כל סדרת הטיפולים הנדרשת לחולי שחפת ואף תיהנה מן המנוחה והשלווה שמעניק המוסד למטופליו, תוכל עדה להשתחרר מן הסנטוריום ולשוב לביתה ולמשפחתה בפריז. אולם לוח זמנים זה נתבדה לחלוטין — שהִייתה של עדה ב"ל'אספרנס" נמשכה עוד ועוד, שנה אחר שנה — 1935, 1936, 1937, 1938, 1939, ואז, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מצאה עצמה ממולכדת בין חומות הבית הזה, והיא נותרה לגור בו עד לאחר המלחמה. היו אמנם פרקי זמן קצרים וארוכים שבהם העתיק פוגל את מקום מגוריו להוטוויל, אף כי גם שם התגוררו בני הזוג בנפרד — היא בסנטוריום, והוא בחדר שכור. לעתים נדירות מאוד התאפשר לעדה לצאת לחופשה ולפגוש את משפחתה בפריז. אך דווקא ימים אלה, שבהם התאחדה המשפחה, נותרו נעדרי תיעוד או ייצוג כלשהו. כנגד זה זוכים ימי הנתק והפירוד לביטוי שבכתב — בקיץ 1938, למשל, במהלך החודשים יוני־יולי־אוגוסט, שיגר פוגל לאשתו מכתב כמעט בכל יומיים או אפילו בכל יום, מה שמזכה את המתבונן מן הצד במידע מפורט למדי לגבי תחושותיו של הסופר כלפי בת הזוג שלו בפרק ב' של חייו — שבו זכה, אמנם, באישה שאותה אהב יותר מכול, אך בה בעת נגזר עליו לחיות בנפרד ממנה למשך תקופות ארוכות ביותר. בראשית היכרותם היה מדובר בנתק שנמדד בחודשים, בהמשך נגרר הנתק על פני שנים הרבה.

 

המחלה. כן, המחלה — יותר מכל דבר אחר זה היה הנושא שעליו כתבה עדה לפוגל, וזה היה גם הנושא שפוגל כתב עליו לעדה. היא בתורת חולה, השקועה כל כולה במחלה הכרונית שפקדה אותה ובמאבק המתמיד להיחלץ ממנה, ומתוקף זה מוצאת לנכון לשתף את בן זוגה בפרטי הפרטים של מחלתה ודרכי הטיפול בה. והוא כמי שליווה מתוך אהבה ודאגה וחמלה את חיי אשתו האהובה, ולכן ביקש לדעת כל מה שקורה, עד לפרט האחרון. יתרה מזו, לא אחת נזף פוגל בעדה על כך שהיא מספרת לו חצאי דברים, שאין היא מוסרת לו את כל האמת, שהיא בוחרת מה לספר ומה לא לספר, כך שהוא נמצא לא אחת מחוץ לתמונה. "מדוע מותר לגברת גוטליב לדעת את האמת, במדויק, על מצב בריאותך, ולי לא? מצער אותי מאוד על שאני נאלץ להכיר בעובדה זו" — כתב לה בדם לבו במכתב שנשלח אליה מבלגיה ב־18 בנובמבר 1935. בתוך כך התגנבו למכתבים גם סיפורי מחלותיו של פוגל עצמו, אם כי בעוצמה פחותה מזו שלה. ובכל זאת, גם פוגל גרר עמו מחלות, היה דורש ברופאים, חיפש לעצמו גאולה בערי מרפא, וכשם שלא היסס לכתוב לעדה על הבדידות ותנאי המגורים הלא נוחים וחסרון הכיס שסבל מהם, כך כתב לה גם על המחלות שלקה בהן, והיא, מצִדה, השיבה לו כגמולו — היא ליוותה את מחלותיו כשהיא מלאת דאגה, דורשת גם כן לדעת כל פרט, משיאה לו מעת לעת עצות שונות שאם ישמע להן ייטיב את מצב בריאותו. לקורא יצירותיו של פוגל נדמה לרגע ששיח המחלה שאותו כונן פוגל בכישרון רב כל כך בסיפור הבכורה שלו "בבית המרפא" כאילו הלך והתפשט וחילחל אל קורפוס המכתבים שלו ושל רעייתו, זאת בפירוט, בעוצמה ובהיקף העולים כמה מונים על מה שמוצע בסיפור.

 

הנה, למשל, כמה שורות מן המכתב שהיה כנראה המכתב הראשון שאותו שיגרה עדה לבעלה מ"ל'אספרנס" בסוף אוקטובר 1935. פוגל עצמו היה אז בספא שבבלגיה:

 

[...] השמש זורחת פה. חדרי מוצף שמש. אולם שכיבה? אין כאן דבר כזה. מתוך חדרי אני יוצאת אל מרפסת רחבה מקורה, ויש שם כיסא נוח טוב ומרופד עם מזרן, כרית ושמיכה. משעה 1 עד 4 מורידים וילונות כבדים ומחייבים אותנו במנוחה שלמה, בלי שום עבודה. אפילו על קריאה חל איסור חמור. אם מזג האוויר יפה, יוצאים בבוקר לטייל בלוויית אחות. פעם בשבוע מרשים לנו לצאת לשוק כדי לקנות לעצמנו חמאה, פירות וכו'. זהו סדר יום משעמם נורא, אבל זה טוב לריאות ולעצבים. היה לי מזל שנתנו לי חדר כה יפה, כי יש גם חדרים ללא מרפסת, הפונים לצד צפון. לפי שעה יש לי מה ללבוש, ובמשך הזמן אסרוג לי כמה דברים נוספים, אבל בחודש הראשון לא מרשים לי לעשות שום דבר.

 

אך זו הייתה רק ההתחלה. בהמשך הציפה עדה את המכתבים בשפע בלתי נדלה של נתונים יבשים על מצב המחלה ודרכי הטיפול, והיא חזרה עליהם, בשינויים כמובן, עשרות פעמים — כמה יריקות ירקה ביום, מדד החום היומי, כמה עלתה או חלילה ירדה במשקל, תרופות שנטלה, זריקות שקיבלה, פעולות שנעשו לשם מילוי הריאות, האם השיעולים התרבו או פסקו, מצב התזונה, כיצד עברו עליה שעות המנוחה, איך השפיע עליה מזג האוויר, מה אמר ד"ר בּוֹנַפֶה,53 בעיקר מה הייתה הערכתו לגבי ההתקדמות שלה לקראת ריפוי. כך, למשל, במכתב שכתבה בדצמבר 1936: ״יקירי, לא כתבתי לך אתמול, כי לא הייתי בטוחה שתקבל את המכתב היום, וגם הייתי עייפה. ביום שישי עשו לי מילוי. מעט מאוד, 0, 50/-4. בונפה היה בטוח שמעט כל כך לא יגרום לתגובה, וגם אני מקווה מעומק לבי שכך יהיה. בלילה ישנתי לא רע, אבל הופתעתי לראות שבבוקר החום הגיע ל־37.8. בצהריים הוא עלה ל־38.6, בשעה 3 ל־38.7, ובערב ל־38.9, כלומר יותר מאשר בפעם הקודמת." אך מול התיאור המאופק והענייני של המחלה ודרכי ריפויה, והנכונות הנפשית לשאת את ייסוריה באהבה, מגלים מכתביה של עדה — ככל שהזמן נוקף — את קוצר הרוח, הייאוש והחידלון, ואת תחושת אי־הוודאות אם תיחלץ אי־פעם מן המלכוד שהיא נמצאת בו. וכך היא כותבת אליו מן הפירנאים באפריל 1937: "להתעשת, להתגבר. אתה הרי יודע איך זה. לשם כך דרושות בדיוק האנרגיות שאין לי מפני שהגוף חולה. וזה בדיוק הדבר שאני עושה כבר שנים: מנסה להתעשת, להתגבר [...] אבל כעת אני כבר לא מסוגלת לגייס את הכוחות האלה, אני מרגישה שגופי עייף, ואיננו מסוגל להתקדם. פעם קורס דבר אחד ופעם קורס דבר אחר."

 

מן הצד השני של המתרס ניצב דוד פוגל, עדיין בפריז, לבדו, בדירת החדר הקטנה שהחזיק ברחוב פלומה שברובע ה־15, מוטרד גם הוא ממחלותיו שלו אך יותר מכול מאזין בקשב רב ועם הרבה אמפתיה לאנקת רעייתו שבוקעת ממרחקים. בהיעדרה של עדה המשיך פוגל, לכאורה, בשגרת היומיום שלו — הוא נהג כדרכו לבקר בבתי הקפה של מונפרנס, פגש את הידידים המעטים שהיו לו בפריז, וכמובן שהמשיך במלאכת הכתיבה, זאת בתחושה שאם התנאים היו נוחים היה מגיע לתפוקה גדולה בהרבה ממה שהגיע אליה. אך מה שהטריד אותו יותר מכול, עכשיו כמו בימים האחרים, היה חסרון הכיס: כסף, כסף, כסף, מילה החוזרת במכתבים בהזדמנויות אינספור. אילו היה לו יותר כסף לצורכי עצמו, אילו היה לו עוד כסף כדי לממן את תמרה, אילו היה לו יותר כסף כדי לשלוח לעדה על מנת שתוכל להיטיב עם מצבה — להוצאות שוטפות, לקניית פריט לבוש כלשהו, לצורך השבחה של המזון שהיא צורכת, לשם תשלום עבור שירותים רפואיים שמן הסתם לא ניתנו חינם אין כסף. והיכן משיגים את הכסף? גם במכתביו של פוגל מן התקופה ההיא אין אזכור כלשהו על מקור פרנסה קבוע, להוציא התגמולים המעטים שאותם קיבל כשכר סופרים עבור פרסומיו המעטים, וגם אלה תמיד איחרו להגיע. שוב ושוב נזכרת קרן מץ, הקרן היהודית־אמריקנית לתמיכה בסופרים עברים, שמטוּבה נהנה, אלא שגם הכסף הזה לא הספיק. היו כספים שקיבל בהלוואה מידידים, ברגעי מצוקה עודד גם את עדה שלא להסס לקבל סיוע או הלוואה מאנשים שהכירה במקום. כל זה חייב חיסכון מרבי. כל קנייה נשקלה פעם אחר פעם, כל הוצאה נבדקה בשבע עיניים. העין הייתה פקוחה תמיד לגבי הנחות, מכירות, הזדמנויות. הדולרים והפרנקים נספרו בזהירות רבה — מה לי, מה לך, מה לתמרה, למי נחזיר את ההלוואה, וממי ניקח עכשיו הלוואה נוספת. "אתמול קיבלתי גלויה מגברת גוטליב לבוא בערב לקחת 10 דולר שכהן שלח [...] בעוד כמה ימים אשלח לך מזה 100 פרנק, כי את היתרה אני צריך להשאיר בשביל עצמי. יש לי מהכסף שלי בסך הכול 130 פרנק, עד להעברה הבאה. ומאחר שאני כל כך עייף עכשיו, קשה לי להישאר בלי כסף. וגם מביך אותי שאני נאלץ ללוות מגולדברג, שלא לדבר על כך, שגם כשמגיע כסף, אני חייב לפרוע חובות, וכבר בשעת קבלתו נפער אצלי חור בתקציב. אולי אחליט לקנות כובע שראיתי במכירת חיסול ב־40 פרנק."

 

בשנים ארוכות אלה, שבהן הצללים גברו על האורות, היו בכל זאת רגעי נוחם. אלה היו הרגעים שבהם פגש פוגל את בתו תמרה — על פי רוב בביקורי יום ראשון, בחגים או באירועים מיוחדים, כמו טקס סיום שנת הלימודים בבית הספר. הרחקתה של תמרה מן הבית עם העברתה של עדה להוטוויל לא בהכרח העיקה על פוגל, הוא ראה זאת כדבר המובן מאליו. המחשבה לגדל את הבת בכוחות עצמו, שלא בעזרת אשתו, כלל לא עלתה על דעתו, ואי מילוי המשימה לא עורר בו כל אשמה. מה שחשוב לו היה כי במקום שתמרה נמצאת בו לא יאונה לה כל רע — תחילה אצל שתי משפחות אומנות שהופקדו לשמור עליה, ומאוחר יותר במעין מעון של ילדים שהיה ממוקם מחוץ לפריז, מסגרת שעוררה במיוחד את התפעלותו. פוגל נסע בדרך כלל לפגוש את תמרה במקום מגוריה, לעתים גם לקח אותה אליו לדירתו בפריז. "ובכן, יקירתי, אתמול הייתי אצל הבת. הכול בסדר גמור. היא נראית טוב, כבר קצת שזופה, והיא בכלל במצב רוח מרומם. [...] הכול אצלה שמח עכשיו, אין לה התקפי דכדוך, כמו קודם, וכשנפרדים, היא כלל לא מלנכולית. כשילד מרגיש טוב פיזית, ונראה טוב, גם מצב הרוח שונה לגמרי, כמו אצל אדם מבוגר" — כתב במכתב ב־1937. ובמכתב אחר, מ־27 ביוני 1938: "ובכן, שלומה של הבת מצוין. דומני שהיא גבהה עוד קצת. יש לה איברים מוצקים, שריריים, היא לא צנומה, אבל גם לא שמנה — ברנשית מקסימה. שוחחנו על דברים רציניים, בחוכמה, בהרבה היגיון. את העובדה שעלייך לשהות בסנטוריום עוד כשנה היא קיבלה בהרבה הבנה ושלוות נפש. אמרתי לה גם שאולי, אם הרופא יתיר זאת, תבואי לחודש ימים. הפנסיון הזה הוא ממש מציאה. היא מרגישה שם נפלא, ובזכות עובדה זו היא מקבלת בשלוות נפש את האפשרות שיהיה עליה להישאר שם עוד שנה." ועדה, מצדה, קראה הכול בשקיקה, פעם אחר פעם, כשהמילים שכתב פוגל קירבו אותה ולו במעט אל הבת שהייתה כה רחוקה ממנה, ושאליה נשאה את לבה בתחושה של געגועים וחסר. כך בתגובה על אחד מן המכתבים: "יקירי, כרגע קיבלתי את מכתבך, ושמחתי מאוד שהבת מאושרת ושקועה בבובות שלה. זה בדיוק מה שאני רוצה, שתשחק כל זמן שהדבר ניתן. הדברים האחרים יכולים לחכות. האם המגפיים שלה עדיין שלמים? ושאר הבגדים? האם המעיל היפה לא נשחק יותר מדי? והשמלה הכחולה? מה היא לובשת כשאתה בא אליה? אתה חייב לספר לי הכול, כדי שתהיה לי תמונה מדויקת וכדי שאוכל להיות שם איתכם."

 

אך על הכול תכסה אהבה. זו אהבתם של עדה ודוד פוגל, שהתלקחה במראנו שבאיטליה בחורף של 1925, חילצה את פוגל מן העלבון והאין־מוצא של נישואיו הכושלים, והוסיפה לבעור באש תמיד לאורך כל השנים, הן בשנים הטובות שבהן זכו להיות ביחד — אם בפריז ואם בתל אביב — והן בשנים הרעות, שנות הפרֵדה, הריחוק והמחלה. בצד גילויי הנאמנות, האחריות ההדדית, הדאגה והחמלה שמצאו להם ביטוי שוטף במכתבים שנשלחו מפריז להוטוויל ובחזרה, היו רגעים נדירים שבהם הפך המכתב, לפחות לדידו של פוגל, למדיום המכיל וידוי אישי רוטט שביטא במלוא העוצמה את התשוקה והכמיהה ההדדית ואת האהבה השורה ביניהם. אהבה עד כלות. לעתים גם הבת תמרה הייתה נוכחת־לא נוכחת בחיבור זה. "כשאני חושב עלייך, אהובתי" — כותב פוגל לעדה ב־28 בינואר 1937 — "לבי מחסיר פעימה מרוב געגועים. הרי כבר כל כך התמזגנו זה בזה, אנחנו שנינו ובתנו. ואני כל כך אוהב את כל אישיותך היפה והאצילית, עד הסוף. לו הייתי צריך לבחור לי עכשיו אישה, הייתי בוחר בך שוב, תמיד רק בך — את מבינה? [...] אינני חושב שאפשר לאהוב אישה יותר משאני [אוהב] אותך. הוודאות הזאת צריכה לרומם אותך ברגעים של רפיון רוח. כשאני חושב על הגוף הנפלא והריחני שלך, שאני אוהב אותו עד אין קץ, פשוט אינני יכול לשאת את הכאב שאיננו בקרבתי, שאיני יכול לנשק אותו בכל מקום וללטף אותו. בכל זאת אולי איש לא אהב אותך כל כך." ובעוצמה לא פחותה במכתב מ־12 ביולי 1938: "למרות הכול אנחנו אוהבים מאוד־מאוד זה את זה, שנינו, הלוא כן, עֵיידְשֶל?! וטוב מאוד שאנחנו אוהבים כל כך, ושיש לנו את הכול יחד ושאנחנו יכולים לעשות הכול יחד, עד אחרון הדברים. בינינו הרי נעלמו המחיצות האחרונות ואנחנו נטועים עמוק זה בזה, עד הסוף — האין זה נפלא, כל זה?! הן בין כך ובין כך אנחנו רק אנשים עניים, אבל כשאנחנו מחזיקים זה בזה בחוזקה, זה בכל זאת קצת אחרת." וכעבור שמונה ימים, ב־20 ביולי: "עיידלה, אהובתי היקרה — הנה בדיוק מה שגם אני משתוקק אליו: להיות איתך ועם הבת, כל זמן שאינה עצמאית לגמרי, לחיות חיים שקטים, עד גיל מופלג — תמיד איתך, עיידלה, שרק אותך אני אוהב, ומעומק לבי. אני יודע: לפני שנספיק להסתכל כבר תלך לה הבת, בוגרת ועצמאית, לעניינים שלרוב לא יהיה לנו חלק בהם, ואשר לא נוכל, ולא נהיה רשאים, להביע את דעתנו עליהם. ככה זה. רק שנינו נדבק זה בזה עד הסוף."

 

ב־1 בספטמבר 1939 השתנה העולם באחת. פרצה מלחמת העולם השנייה, גרמניה של הרייך השלישי, שאוסטריה הייתה חלק ממנה, פלשה לפולין מצד מערב וכבשה את רוב שטחה. ב־3 בספטמבר הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה. עוד במכתב שנשלח לעדה ב־7 ביולי 1938 סיפר פוגל כי התפרסמה ידיעה בכל העיתונים לפיה על האוסטרים להתייצב במשטרה ולמסור הצהרה בתוך שלושה חודשים. בכוונתו לגשת לוועד האוסטרי ולברר מה עליו לעשות. כעבור שלושה ימים שב וכתב לה בנושא זה. הוא אף שאל אותה אם ניגשה כבר לעיריית הוטוויל כדי לטפל בעניין. "כך או כך אין באפשרותנו להיות משהו אחר מלבד להישאר אוסטרים לשעבר." ולבסוף, במעין הרגשה מדומה של הישג, דיווח לה פוגל ב־8 ביולי כי הסדיר את העניין עם המשטרה, כלומר מסר הצהרה לפיה הוא מבקש להישאר "אוסטרי לשעבר", כלומר לא גרמני, ובעקבות זה רשמו לו בתעודת הזהות שהוא Ex-autrichien. "ככה זה נכון. כאן אפשר להפיק מזה יתרונות שונים, שכן אתה מתגורר זמנית בצרפת. גם את חייבת לעשות זאת שם [...] אבל עשי זאת, בבקשה, במהרה." וכן כתב לה: "אוסטרי לשעבר עדיף על חסר אזרחות. בשעה זו מתכנסת גם ועידה בינלאומית באוויאן, כדי להחליט בעניין המהגרים מאוסטריה ומגרמניה, וככל הנראה תיפול החלטה גם בשאלת הדרכונים." כידוע, ב־6 ביולי של אותה שנה התכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ועידה שנועדה למצוא פתרונות מוסכמים עבור הפליטים שעזבו את גרמניה הנאצית (ואת אוסטריה בכלל זה), אולם היא הסתיימה מבלי שהושג בה הרבה.

 

ובכן, בתוקף היותו אזרח אוסטרי לשעבר — הרי נתון זה הוטבע בתעודת הזהות שלו — נעצר פוגל זמן קצר לאחר שצרפת הכריזה מלחמה על גרמניה, ויחד עם אלפי אזרחים גרמנים ואוסטרים ששהו אז על אדמת צרפת נשלח לשורה של מחנות מעצר. עם פרוץ המלחמה החל להתעורר בצרפת חשש כבד מפני "גיס חמישי": כתוצאה מכך הפכו המהגרים הגרמנים/אוסטרים בתוך כמה ימים ל"בלתי רצויים", והם הובלו למרכזי איסוף ומשם נשלחו למחנות מעצר שאולתרו בכל מקום — בבתי ספר, במחנות נופש, בבתי חרושת או בבתי סוהר שהופקעו מייעודם המקורי והוסבו לתכלית הזאת. בין העצורים היו לא מעט פליטים שנמלטו מארצות הרייך השלישי בשל היותם מתנגדים מובהקים של המשטר, או, לחלופין, קורבנותיו, בכללם אנשים שהיו כלואים במחנות הריכוז הנאציים. גלי המעצרים באו בזה אחר זה, ומספר האנשים שנאספו במהלך חודשי המלחמה הראשונים הגיע לכעשרים אלף איש — ביניהם יהודים רבים, נתינים של אוסטריה ושל גרמניה. דוד פוגל היה אחד מהם.

 

בעקבות הכרזת המלחמה של צרפת נמלט פוגל עם בתו תמרה מפריז ונסע לעיירה הוטוויל שבמחוז אַן, כדי לחבור לרעייתו עדה. ושם, בהוטוויל, נלקח למעצר — זה היה ב־3 באוקטובר 1939.54 תחילה נשלח למחנה מעבר בבורג־אן־ברס (Bourg-en-Bresse), בירת מחוז אן, ומשם הועבר לסדרה של מחנות הסגר: הראשון היה ליד עיירה בשם ארנדון (Arandon), במחוז איזר (Iser), משם הועבר למחנה הסמוך לעיר לוריול (Loriol) במחוז דְרום (Drôme), ולבסוף הועבר למחנה לה מיל (Camp des Milles), שפעל מאז תחילת המלחמה בבניין שנועד מלכתחילה למפעל לייצור לבנים ליד העיר אקס־אן־פרובנס (Aix en Provence), מן היפות והעתיקות בעריה של צרפת. פוגל הגיע למחנה לה מיל ב־12 ביוני 1940, יחד עם עוד אלף ומאתיים אנשים, שנאספו ברובם מכמה מחנות במרכז ובדרום צרפת, ונפלטו מקרונות רכבת שעליהם נכתב באותיות גדולות, בגיר לבן: "אויבים מסוכנים, גיס חמישי". הידיעות שהגיעו באותו יום מן החזית בישרו על התמוטטותו המוחלטת של הצבא הצרפתי, ובתום יומיים — ב־14 ביוני — נכנסו הגרמנים לפריז, שננטשה על ידי מרבית תושביה. ב־22 ביוני חתמה הממשלה החדשה בראשות המרשל פטן על הסכם שביתת נשק, וב־10 ביולי התכנסו האספה הלאומית והסנאט בעיר וישי, והחליטו על ביטולה של הרפובליקה השלישית ועל כינונה של "המדינה הצרפתית". בחודשים יולי־אוגוסט החלה להתבסס הגיאוגרפיה הפוליטית החדשה של צרפת, שחילקה את הארץ לאזור הצפוני, הנתון תחת שלטון כיבוש גרמני, ול"אזור החופשי" שהתפרש על פני המרכז, הדרום ודרום מזרח המדינה ושבו החל להתבסס משטר וישי בהנהגתו של פטן. מטבע הדברים, מציאות חדשה זו, שבה הפכה צרפת למדינת חסות של גרמניה הנאצית, עוררה את הציפייה לשחרורם המיידי של הנתינים הגרמנים והאוסטרים: אולם ציפייה זו לא נתממשה, ומחנות המעצר שהוקמו בצרפת בספטמבר 1939 המשיכו לפעול במתכונתם זו למשך כמה חודשים נוספים.

 

לאורך כל התקופה הקשה הזאת התנהל קשר מכתבים סדיר למדי בין פוגל לרעייתו עדה, שעדיין הייתה מאושפזת בסנטוריום "ל'אספרנס" שבהוטוויל, אף כי תכתובת זאת שרדה רק בחלקה: בידינו נמצאים שלושה־עשר מכתבים ששיגרה עדה לבעלה בתקופת שהותו במחנות ארנדון ולוריול, וכנגד זה מצויות עשרים ושש גלויות דואר שאותן שלח פוגל לרעייתו מן המחנה האחרון, מחנה לה מיל. המכתב הראשון ששלחה עדה לפוגל נכתב ב־7 באוקטובר, היינו ארבעה ימים לאחר מעצרו, כשכבר במשפט הראשון מציינת הכותבת כי "אתמול קיבלתי את הגלויה שלך מ־3 בחודש", היינו מיום המעצר עצמו. במקביל הודיעה עדה כי היא שולחת אליו המחאה בסך מאתיים פרנק, ואף ביררה אם קיבל את שתי החבילות ששלחה לו, שכללו, בין היתר, שק שינה. "אתה מבקש ממני שאכתוב לך מה חדש אצלי, אבל אינך כותב לי דבר על עצמך, ואינך עונה לשאלות שלי. מרוב דאגות הפכו החיים שלי לקשים מאוד." ואכן, החיים של עדה הפכו גם הם לקשים מאוד, יותר משהיו בדרך כלל — החרדה המתמדת לשלומו של בעלה העצור במחנה, האחריות הבלעדית לשלומה של בתם תמרה שהתגוררה אצל משפחה אומנת בהוטוויל, הלחץ המתמיד להשיג כסף למחיה, שחִייב התכתבות עם גורמים פיננסיים ופילנתרופיים שונים, הצורך לרכוש פריטי ציוד ומזון שונים, שאותם ארזה בחבילות ושלחה למחנה, בצד ההתדיינות עם הבירוקרטיה המקומית לשם השגת אישורים או מסמכים שונים שלהם נזקק בעלה. "כדי לעמוד בכל התלאות האלה דרושה בריאות טובה" — כך כתבה אליו, ובריאותה, כידוע, לא הייתה טובה כלל וכלל. היא לא נמנעה כמובן מלעדכן את פוגל באופן שוטף על מצבה הבריאותי, כפי שהייתה מורגלת לעשות כמעט מדי יום במשך השנים הרבות שבהן שכנה ב"ל'אספרנס".

 

מבחינתה של עדה קבלת מכתבים מפוגל הייתה עניין גורלי. "אינך כותב לי הרבה", "כבר כמה ימים לא שמעתי ממך, ובשל כך אני מדוכאה", "כבר חמישה ימים בלי אות חיים ממך, אני משתגעת מרוב דאגה [...] כתוב לי, יקירי, אל תשאיר אותי לבד!" וכשהגיע מכתב או כשהגיעה גלויה, לא היה גבול לשמחתה של עדה, אך היא לא הסתפקה בזה, היא תמיד רצתה לקבל עוד מכתב ועוד גלויה ולדעת עוד ועוד פרטים על המוצאות אותו. "הייתי רוצה מאוד לדעת מה אתה עושה במשך כל היום" — כתבה אליו ב־28 באוקטובר. "מדוע לא תכתוב לי קצת יותר על כך?" היא סיפרה לו על מישהו בשם הלפרין הנמצא גם הוא "במחנה מאותו סוג", אך הוא, לעומת פוגל, כותב לאשתו על הכול, "ואני מקנאה בה". היא מצִדה כתבה אליו הרבה, לדבריה — כמעט כל יומיים, כשהיא חוזרת וכותבת שוב ושוב על אותם הדברים עצמם: האנשים שפגשה, ההודעות שהגיעו או לא הגיעו מן הבנק, למי כתבה ומי כתב אליה, האישורים שהשיגה, ידיעה שקראה בעיתון, מזג האוויר, מצבה הבריאותי, אילו טיפולים היא עוברת, מה אמרו הרופאים, מה קורה עם תמרה. לעתים צירפה מכתבים קצרים שהבת עצמה כתבה לאביה. היא אף סיפרה לו כי קראה את כתבי היד של השירים ששלח אליה בזמן האחרון, זה עזר לה להרגיש קרובה אליו. אך מעל לכול הייתה הדאגה המתמדת לשלומו של פוגל, לרווחתו, לצרכים היומיומיים שלו, האם הוא זקוק לכסף, האם לשלוח לו עוגות, שוקולד, סרדינים, טבק, האם יש לו את הביגוד המתאים, בעיקר בגדים חמים, מה עם הנעליים, האם מצא לו חברים נחמדים, האם הוא מבלה איתם, היא כמובן תשלח לו את הפריטים הנחוצים לו, חולצת פלנל וג׳קט חם שלובשים בשביל סקי וגרבוני צמר ומכנסי גולף. התחושה שמשהו חסר לו הכאיבה לה מאוד. "אני יודעת עד כמה אתה שביר" — כתבה אליו.

 

בסוף פברואר 1940 הועבר דוד פוגל למחנה לוריול שבמחוז דרום, מה שהרחיק אותו עוד יותר מהוטוויל, ומעדה. "מאז יצאת ללוריול אני בחרדה מתמדת. זה כה רחוק!" — כך כתבה אליו. עם זאת נראה היה כי קשר המכתבים נמשך כסדרו — במכתבה הראשון מ־9 במארס אישרה עדה קבלת גלויה מ־29 בפברואר ואחר כך גלויה נוספת מ־4 במארס. הנושאים, הפרטים, העניינים והדיווחים שהיו כלולים במכתבים שנשלחו לארנדון חזרו על עצמם גם באלה שנשלחו ללוריול, רק הגעגועים הלכו והעצימו. "על אף האביב, יש לי לעתים קרובות מצב רוח" — כך כתבה. "לו רק היית כאן, אהובי! אבל מה לעשות? חייבים לחכות." עם זאת, לא איבדה עדה את התקווה ולא שקעה בייאוש שאין ממנו מוצא: "עוד נראה ימים טובים יותר. אני בטוחה [...] ואל תאבד את הסבלנות, את התקווה ואת האומץ." היא גם הבטיחה שיש לו לאן לשוב: "בתך הקטנה ואני מצפות לך בחיבה רבה ובאהבה." אלא שהעניינים עם תמרה הלכו והסתבכו, מסתבר שהיא תיאלץ לעזוב את המשפחה האומנת שאצלה חסתה — האב נקרא לשירות צבאי, והאֵם וילדיה החליטו לעזוב את הוטוויל ולנסוע אל מקום משפחתה של האם. "אינני יודעת מה אעשה עם תמרה" — כתבה אליו עדה — "אבל נקווה שעד אז אתה תהיה כאן, ונמצא פתרון." אלא שזו הייתה אשליה גמורה, שעוד חזרה על עצמה. בהזדמנות אחרת, כשלא הגיע מכתב במשך ימים אחדים, התמלאה עדה דאגה ושנתה נדדה בלילה. "מה קורה איתך?" — שאלה בבעתה. בה בעת נתפסה להנחה המוטעית שהנה הוא עומד להגיע. "תחילה חשבתי שלא כתבת לי מפני שאתה בדרך אלי, חשבתי שסוף־סוף השתחררת. אבל הימים חולפים, אתה לא בא ואני לא שומעת ממך שום דבר, אני רואה שזאת הייתה אשליה, ואני עוד יותר עצובה."

 

עם זאת לא שכחה עדה, ולו לרגע, את המצוקות שלה עצמה, את היותה חולת שחפת, ואת העובדה כי היא מאושפזת בסנטוריום של חולים כמוה, כשהיא נתונה במתח יומיומי לגבי מצב הריאות, מדד החום, הליחה, העייפות והחולשה הגופניים, וכשהיא נתונה בתלות מתמדת ברופאים, בתרופות, בזריקות, ובמתח בלתי פוסק לגבי תוצאות הבדיקות השונות המתבצעות באופן תדיר. "כרגע נבדקתי על ידי הרופא החדש" — היא כותבת בהתרגשות לפוגל, והיא מרוצה מאוד ממנו, הוא נראה לה "פעלתני ונמרץ". מסתבר שהוא גילה לה דברים שהרופא הקודם, הקבוע, ד"ר בונפה, נמנע מלגלות לה ביחס לתוצאות השפעת והנזקים שנגרמו לה בעקבותיה במהלך החורף. "אני כועסת עליו, כי הוא השאיר אותי חודשים רבים בלי לעשות דבר. כעת אני מבינה את הסיבה לעייפות העצומה במשך כל הקיץ. הייאוש שלי, והעצבנות." עכשיו הומלץ שתקבל זריקות קלציום פעמיים בשבוע וזריקת סלדור פעם בשבוע, "ישירות אל קרום הריאה". וכך, חרף כל תלאות המחלה הנמשכת מזה שנים, הניסיון המר עם טיפולים שלא צלחו, והיעדר סיכוי של ממש להחלמה מלאה, ישנו לפתע רגע של התבהרות, כשעדה עצמה יודעת בחוש שהדבר אכן מסתדר. "הוא הסביר לי היטב את הכול [...] מצב הריאות שלי טוב, צד ימין בסדר גמור [...] עם הטיפול הזה יחזירו אותי לאיתני בתוך זמן קצר." ומי יודע, אולי גם פוגל, שהיה נתון אז בכלא משלו, מנותק מן העולם החיצוני, כשהוא נטול כל ידיעה לגבי מה שצופן לו המחר, אולי גם הוא מצא במילים אלה מעט נחמה.

 

התחנה הבאה במסע הייסורים של דוד פוגל הייתה מחנה לה מיל, הסמוך לאקס־אן־פרובנס, שאליו הועבר ממחנה לוריול בראשית יוני. אלא שכאן מתחלפת לדידנו זווית הראייה: מכתביה של עדה אינם בידינו, ובמקום זה נותר צרור של גלויות הדואר שאותן שיגר אליה בעלה לכתובתה בהוטוויל, והן נשמרו על ידיה בקפדנות. הגלויות מלה מיל, שנשלחו בממוצע אחת ליומיים, נכתבו בכתב יד צפוף, חלקן בעיפרון וחלקן בעט נובע. את שתי הגלויות הראשונות כתב פוגל בצרפתית — כנראה על פי ההנחיות שקיבל במחנה, אולם היתר נכתבו בגרמנית, שפת התקשורת הקבועה בינו לבין עדה. רוב הגלויות התמקדו בעניינים שהטרידו את פוגל יותר מכול — הציפייה המתוחה עד כאב לשחרור מיידי, והדאגה הבלתי פוסקת לשלומה של משפחתו, במיוחד לשלומה של אשתו החולה. לזה נוספו הדאגות המוכרות בענייני כספים, שהטרידו אותו תמיד. פה ושם היו גם אזכורים הנוגעים לחייו במחנה, אך אלה נדחקו ממש לשוליים. לבד מאזכור שמו של האמן ויקטור טישלר, דבר לא נכתב על ציבור הכלואים במחנה — שבו היה מִספר גדול יחסית של אמנים, ציירים, מוזיקאים, סופרים ואנשי במה, רובם יהודים. שמא בחר פוגל להתנזר מחברתם, או אולי העדיף שלא להתייחס אל קשריו איתם בשל אימת הצנזורה, שבוודאי פקחה את עינה על רוב רובם של המכתבים שהיו יוצאים מן המחנה.

 

את הגלויה הראשונה מלה מיל שלח האסיר דוד פוגל (מספר אישי 2299) ב־13 ביוני 1940, ובה בישר לאשתו כי "מאז אתמול אנחנו כאן במחנה בדרום. עדיין לא יודעים אם נישאר כאן ולא לכמה זמן." ועוד כתב: "אני מוטרד מאוד מהעניין שלך. אינני יודע אם קיבלת את ייפוי הכוח ששלחתי לך ב־7 מלוריול ואם ניתן לך להישאר בהוטוויל, ואיך אתן בכלל מסתדרות, יקירות שלי. אני מקווה שאתן שתיכן נמצאות בבריאות טובה ושהכול לבסוף יסתדר. שלומי טוב. ואין לי אלא משאלה אחת: לדעת שאתן בריאות ובמצב רוח טוב." את הגלויה האחרונה שיגר ב־8 באוגוסט, כעבור קצת פחות מחודשיים, ובה הפציר באשתו להזדרז ולשכור עבורו חדר למגורים. "ייתכן שאגיע עוד קודם שתקבלי את הגלויה הזאת. היום או מחר, אולי רק מחרתיים, אקבל את תעודת השחרור שלי, וביום שלמחרת אצא לדרך. בנסיבות הקיימות אין לדעת כמה זמן תארך הנסיעה ומתי אגיע. אבל אטלגרף לך כשאצא לדרך מכאן." ועוד הוסיף: "כל קבוצת האוסטרים תשוחרר אפוא עכשיו, כ־40 איש."

 

ואכן, פוגל עזב את מחנה לה מיל ב־9 באוגוסט, וכעבור אחד־עשר יום הגיע להוטוויל, שהייתה ממוקמת מעכשיו ב"אזור החופשי". בשובו להוטוויל שכר לו פוגל חדר מגורים שאליו אסף כנראה את בתו תמרה, ואילו עדה המשיכה להתגורר בסנטוריום, שזה מכבר היה לביתה. במקום הזה, בהוטוויל, שרד פוגל את רוב שנות המלחמה, כשהוא מקדיש את עיקר זמנו לכתיבת חיבור רב היקף, הכתוב בגוף ראשון, שבו תיעד בפרטי פרטים את תולדות מאסרו ושהייתו במחנות. את החיבור הזה, שהחזיק מאה עשרים ושבעה עמודים גדולים, ושלתוכו דחס מאה וחמישים אלף מילים, כתב פוגל ביידיש, זו הלשון שבה חיבר בצעירותו את היומן שנועד לתעד את חיי היומיום שלו.55 אלא ששלווה יחסית זו נקטעה באופן פתאומי בתחילת פברואר 1944, כאשר מפקדת הגסטאפו שבלִיוֹן ערכה מבצע צבאי שנועד לתפיסת אנשי המחתרת הצרפתית שפעלו במחוז אַן. המבצע ארך ימים אחדים, ותוך כדי לכידתם של אנשי המחתרת נלכדו כמה מן היהודים הלא רבים שהתגוררו באזור. בין 5 ל־6 בפברואר נעצרו בהוטוויל בלבד שמונה־עשר אנשים, פוגל היה אחד מהם. הם שוכנו תחילה בפנסיון ז'אן מארי, שהיה משכנו של פוגל בראשית בואו להוטוויל, ומשם הועברו לבית הסוהר המרכזי בליון, שמפקדת הגסטאפו בראשות קלאוס בארבי הפכה אותו למקום הריכוז ובית המעצר המרכזי של אנשי המחתרת ושל יהודי האזור.

 

האם חש פוגל בעליל כי זה יהיה גורלו? בשבתו בהוטוויל כתב את השורות הבאות — זה היה ב־10 בדצמבר 1941:

 

שַׁעֲטַת צְבָאוֹת בִּמְלוֹא תֵבֵל,

 

כֻּלָּם יָצְאוּ לַקְּרָב.

 

רוּחַ קֶטֶל בָּעוֹלָם תִּתְהוֹלֵל —

 

וַאֲנִי עוֹד רֶגַע נִשְׁאַרְתִּי פֹּה.

 

גַּם עָלַי, יָדַעְתִּי לֹא תִפְסַח

 

וְלֹא עַל אִשָּׁה וָיֶלֶד.

 

עַל מָה אָמִית וְאוּמָת?

 

מִמָּוֶת אָרֹךְ זֶה יָצָאנוּ,

 

גֶּשֶׁר חַיִּים קָצָר

 

לַעֲבֹר בְּחָפְזָה —

 

אֶל מָוֶת אָרֹךְ.

 

[...] הִנֵּה עוֹד נִשְׁאַר לִי

 

מְעַט אֶפֶס

 

לְבַשֵׁל כַּף־מָרָק.

 

אֶקְרָא עוֹד עָנִי

 

לֶאֱכֹל עִמָּדִי

 

וְלִשְׁכַּב עַל־יָדִי עַל מַצַּע־הַתֶּבֶן.56

 

מעתה ואילך הייתה זו כרוניקה של מוות ידוע מראש.

 

בבוקר 3 במארס הוּצאה קבוצה גדולה של עצירים מבית הסוהר המקומי בליון, והם הועלו על רכבת הנוסעת צפונה. שמונים עצירים היו בקבוצה, בכללם דוד פוגל, שסומן בה במספר: 16092. היעד היה ה"גאר דה ליון" בפריז. משם הועברו העצירים באוטובוסים לעיירה דרנסי, השוכנת במרחק כמה עשרות קילומטרים מצפון מערב לפריז. שם, בדרנסי, במקום שלפני המלחמה נבנו שיכוני ענק בצורת ח' שנועדו לאכלס אנשי משטרה, נתכונן מחנה הריכוז שאליו נאספו רוב יהודי צרפת אשר הובלו להשמדה. על פי הרישומים הגיע פוגל לדרנסי באותו היום עצמו, 3 במארס — בכרטיס העציר שלו נרשם שמו, תאריך הלידה שלו, מקום הלידה (סטנוב), נתינות (אוסטרי לשעבר), מקצוע (סופר), ומקום המגורים (הוטוויל, אַן). פוגל היה עצור בדרנסי לזמן קצר בלבד — ארבעה לילות ושלושה ימים. ביום הרביעי לבואו — ב־7 במארס — התארגן משלוח חדש של עצירים שאמור היה להישלח למחנה ההשמדה אושוויץ שבדרום פולין. המשלוח סומן במספר 69, והוא לווה ברישום שֵמי מדויק של האסירים שנכללו בו — הכול נעשה במכונת כתיבה, בטורים ישרים, בסדר אלפביתי. המשלוח כלל 1,501 נוסעים, מתוכם 812 גברים, 689 נשים ו־178 ילדים מתחת לגיל שמונה־עשרה. שמו של פוגל — המתחיל באות V — נרשם קרוב לסופה של הרשימה, כשליד שמו מצוינים מקום הולדתו ותאריך הולדתו.57

 

עם השלמת הרישום הועלו כל הנוסעים על האוטובוסים הצהובים של חברת האוטובוסים הצרפתית והוסעו לתחנת רכבת קטנה בעיירה סמוכה — בוביני (Bobingy) שמה. הייתה זו נסיעה קצרה, שנמשכה לא יותר מחמש־עשרה דקות, ובמהלכה חצו האוטובוסים בשיירה את רחובה הראשי, המנומנם, של דרנסי. המחזות הקשים היו בבוביני: אלף חמש מאות ואחד אנשים — מבוגרים, זקנים, נשים, ילדים, תינוקות — הורדו במהירות מן האוטובוסים ונדחפו בברוטליות אל תוך קרונותיה של רכבת המשא שהמתינה להם בתחנה. המלאכה בוצעה על ידי שוטרים צרפתים חמושים. מוריס ליברטובסקי, שנמנה עם משלוח 69, ושאותו ראיינתי בפריז ב־11 בספטמבר 2001, סיפר לי כי הוא זוכר היטב את התנהגותם האלימה של השוטרים ואת צעקותיהם של מי שהובלו אל הקרונות. המשך המסע היה נורא: שלושה ימים ושלושה לילות נמשכה הדרך מזרחה — בצפיפות נוראה, עם פתחי אוויר צרים, ללא מזון, מים או שירותים סניטריים. אין תימה שלא מעט מן הנוסעים מצאו את מותם בדרך. כעבור שלושה ימים הגיע המשלוח לאושוויץ, הנוסעים הורדו מן הקרונות, ומיד נערכה במקום סלקציה: מאה ועשרה גברים ועוד שמונים נשים התקבלו למחנה כאסירים, כשלמעלה מאלף ושלוש מאות מן הנוסעים נשלחו מיד לתאי הגזים. פוגל היה אז בן חמישים ושלוש, נתון שחרץ את גורלו להישלח באופן מיידי אל תאי הגזים. זה היה ב־10 במארס 1944.58 באוגוסט של אותה שנה הובסה גרמניה על אדמת צרפת, פריז שוחררה, והשילוחים של יהודי צרפת אל מחנות המוות הופסקו באחת.

 

פוגל נספה — אך עדה נשארה בחיים. לפי עדותה של הציירת גליקה מילבאואר, אשתו של המשורר היהודי־צרפתי יוסף מילבאואר, שהייתה בתקופה זו בהוטוויל והייתה מיודדת עם הפוגלים, הגיעו הגרמנים בשלב מסוים גם לבית המרפא, אך הסתלקו משם מבלי לעשות מאומה. יש הערכות כי חששו מן המגע עם חולי השחפת, ובשל כך העדיפו להניח להם לנפשם. כך ניצלו החולים מן הגורל המר שפקד את שאר תושביה היהודים של העיירה. אולם חייה של עדה לא היו חיים — היעלמותו הפתאומית של אהובה הטריפה את דעתה, מה גם שלא זכתה לכל ידיעה באשר לְמה שאירע לו מאז. היא ידעה על הפשיטה הגרמנית על הוטוויל באותו לילה, על הסגרתם של אנשי המחתרת, על איסופם של שארית היהודים. היא אף ראתה את פוגל לרגע לאחר מעצרו — אך לא היה לה כל מושג על כך שבתוך ימים מאז שנעצר, נשלח למחנה המעבר בדרנסי, וממנו ברכבת לאושוויץ — שם נספה. היא חששה מפני הרע מכול, אך חושיה אותתו לה כי פוגל עדיין בחיים, והשאלה שנותרה היא היכן הוא נמצא. מן הסתם הגיעו גם אליה שמועות שפשטו אחר כך בחוגים רחבים כי פוגל קפץ מן הרכבת, ערק, ברח, מה שהותיר אותה תמיד עם שמץ של תקווה.59

 

ב־7 באוגוסט 1944, כחצי שנה לאחר מעצרו של פוגל, כתבה ביומנה האישי את השורות הבאות:60

 

כבר שישה חודשים מאז שד' נעצר על ידי הגסטאפו. שישה חודשים שאני לבדי, מיטלטלת בין ייאוש לתקווה. אני נאבקת כמו חיה, חיה במלכודת. נפשי מתקוממת. באיזו זכות עקרו אותו ממני? בן יום מצאתי את עצמי בודדה, עיוורת ממכת הבזק שניתכה עלי. הקרקע נשמטה תחת רגלי. אין לי מציאות עוד. המציאות של שנינו הפכה לחלום.

 

קיומנו בשניים משך שנים כה רבות הוא כעת חלום לא מוחש, בלתי נגיש, מרוחק.

 

אני מנסה לשחזר את כל המכוער והקטנוני שבקיום הזה, את החסכים, הוויתורים, את כל אותן זוטות שמעכירות את חיי הזוגיות — כדי שאוכל לראות את חיי הנוכחיים כנסבלים. אך זו תחבולה שאינה עוזרת לי עוד. דבר אינו מקהה את כאבי, שמעמיק ומחריף מיום ליום. היכן הוא? מה מצבו? האם הוא חי עדיין? שאלה איומה. כן, הוא חי, אבל היכן? הם הרגו אותו. לא — הוא נפטר מתשישות, מרעב, מייאוש, מגעגועים, מהמיאוס לחיות בתקופה מטורפת. לא — הוא בחיים, הוא בחיים, הוא סובל סבל נורא, אבל הוא חי, הוא יחזיק מעמד, הוא חזק, נפשו גדולה וחזקה.

 

לפעמים הוא מעירני בלילה כדי לומר לי להחזיק מעמד, כדי להתחנן בפני שאחשוב על בריאותי, על בתנו, כדי שאחזיק, אחזיק מעמד! אך כיצד? היכן אמצא את הכוחות לחצות את המדבר בכל יום מחדש?

 

בדידות עמוקה.

 

מדוע הוא איננו איתי? איך אפשר להבין זאת? הנוכחות הכֹּה טבעית, הכֹּה ברורה מאליה, שכבר לא ידענו להעריכה כערכה, מדוע היא הפכה להיות כל כך בלתי מושגת? כל כך נעים להתמודד עם החיים בשניים. ועכשיו אני לבדי. שישה חודשים בלי סימן חיים.

 

ואולי הכול היה רק חלום? הכול מתערבב במוחי התשוש כל כך, תשוש כל כך.

 

***

 

זהו זה! הסבל השתלט עלי. אני שומעת אותו מכרסם בלבי. התפילה שהתפללתי לאלוהים, אֵל לא נודע, אולי לא קיים, לא עזרה בדבר. הכול מתחיל מחדש! שלוות נפש! הבלים! אל רחום וחנון השועה לסבלנו, מרפא את פצעינו, מעמידנו בניסיונות כדי לחזקנו, איזו בדיחה! לא, אין דבר כזה, חמלה. אין דבר כזה, רחמים! אלוהים שמאפשר מלחמה, שמסתכל באנשים הורגים זה את זה, שעוקר ילדים מאמותיהם, אבות מילדיהם. איזה מין אל אומלל וחסר אונים הוא זה.

 

לא, הוא לא שמע את תפילתי! אני לבדי! הבדידות היא הנוכחות היחידה מסביבי.

 

כאשר הכאב מרפה ממני לכמה שעות, אני חשה ריקנות עצומה. הכאב הוא כל מה שנותר לי. סיבת קיומי היחידה...

 

***

 

אבל בסופו של דבר, מדוע לא לקוות שהכול עוד יסתדר. הרי הוא יכול גם לחזור! המלחמה תיגמר יום אחד.

 

הלילה, כמו לילות רבים אחרים, לא הצלחתי לישון. הדלקתי את האור כדי להתבונן בבדידותי.

 

פחד גדול אחז בי. פחד מכל מה שלפנינו ומאחורינו. מהרִיק העצום שמכונה יקום ושבו כולנו בודדים לבלי תקנה. איש אינו מבין את זולתו. משכננו היחיד הוא בתוך עצמנו.

 

הבנתי שאפשר לסבול רק עד גבול מסוים, ומשמגיעים אליו, דבר אינו יכול עוד לפגוע או להכאיב. לכל אחד יש רק סך הסבל שהוא מסוגל לספוג. אני סבורה שהגעתי לקצה הזה. אני יודעת שאם לא אצליח להרים את עצמי עכשיו — ולעשות זאת לגמרי לבדי, מכוח משאבַּי הפנימיים בלבד — אעבור את גבול הסבל שלאחריו מחכה לי השיגעון.

 

קיוויתי שבריאותי הרופפת לא תעמוד עוד במאבק הפנימי המתמשך, ולאחר שאותש, אמצא שלווה. אך אין זה המקרה. לאחר שישה חודשים ללא שינה, וכשאני ניזונה מכאב, בריאותי, הפגועה כבר שנים, עדיין עומדת לי. כאילו גופי מנותק מנפשי ואינו משתתף כלל במאבקי. האם הדבר אפשרי?

 

זה נראה לי בלתי סביר. אני חושבת שהוא משתמש במאגריו האחרונים ושהוא יתמוטט ברגע שאלו יאזלו.

 

כמה טוב יהיה לנוח ולשקוע בְּרַכּוּת לתוך הלילה הנצחי... נעים כל כך לישון! כבר שישה חודשים לא ישנתי.

 

***

 

כשאני מעוּדדת ממזג האוויר היפה, ירדתי הבוקר אל הגן. מאז שד' עזב, אינני יוצאת עוד. איני יכולה לראות את הרחובות. הנוף המוכר הפך לתפאורה מלאכותית חסרת ממשות. לרקע חד ממדי.

 

הרחובות אינם דומים לעצמם מאז אותו יום בפברואר, שבו הלכתי אל הקומנדנטור כדי לנסות ולהציל את ד'. לא הצלחתי להציל אותו. הם לקחו אותו באותו היום עצמו. הצלחתי רק לראותו מספר דקות בסיוע ז'נדרם צרפתי. הוא היה רגוע, אך כבר לא היה שייך לי עוד. במראהו כבר השתקף הגורל הקטלני שחיכה לו. קראו לו כשהיה באמצע משפט. חיכיתי שיחזור. היו לי דברים כה רבים לומר לו. אך הוא מעולם לא חזר. לא ראיתיו עוד.

 

לאחר זמן מה, הז'נדרם הצעיר אמר לי: "עלייך ללכת, גברת, הוא כבר עזב." קמתי בצייתנות, חבשתי את כפפותי, כיפתרתי את מעילי, ויצאתי אל הרחוב.

 

לא פחות קורע לב הוא המכתב שכתבה עדה בזמן ההוא ושהיה ממוען לרולנד דה פורי (Roland de Pury), כומר פרוטסטנטי ממוצא שוויצרי שכיהן בשנות המלחמה בְּליון, ונודע בעמידתו האמיצה והלוחמנית לטובת היהודים ונגד הכובש הנאצי ומשתפי הפעולה הצרפתים. לימים הוכר כחסיד אומות עולם. ב־1944 פורסם ספרו של דה פורי Journal de Cellule (רשימות מן התא), שהתבסס על ניסיונו כעציר ב־Prison Montluc בליון, שם הוחזק על ידי הגסטאפו במשך כמה חודשים. עדה, קוראת רגישה ודרוכה מאין כמוה, קראה את הספר או לפחות חלק ממנו, וקריאה זו היא שעוררה אותה לשתף את הכומר המופלא במה שעובר עליה:

 

סלח לי על שאני כותבת לך. זהו דחף בלתי נשלט שאינני יכולה לרסנו.

 

קראתי את הקטע מה־Journal de Cellule שלנו, והתרגשתי ממנו עמוקות. לא רק ממה שאתה אומר בו, אלא בעיקר ממה שאינך אומר כלל, אך ניתן לחוש בו בין השורות, והוא רב הבעה יותר ממילים.

 

אני מודה לך מעומק לבי הפצוע.

 

בעלי, אדם [...] עד אין קץ, בן זוגי הנפלא לאורך שנים ארוכות, היה ב־Montluc. לאחר מכן נשלח למחנות, ומאז לא שמעתי ממנו. בשל גורלו הטראגי צללה נפשי, שהייתה כבר חבולה ומוכה מאינספור זוועות בשנים שקדמו לכך, בייאוש חסר תקנה.

 

כשאני חולה מאוד אך כמעט אדישה לסבלות הגוף, שקעתי בבדידות עמוקה וכואבת, הולכת וגוברת.

 

חברַי הרהוטים אך האילמים, דוגמת בודלר, דקארט [...] פסקל ועוד רבים אחרים, שהפילוסופיה שלהם, הרציונאלית והטרנסצנדנטית בעת ובעונה אחת, מזינה את רוחי אך לא תמיד מצליחה להשקיט את נפשי, אינם יכולים לעזור לי לחיות.

 

בחדרי, חדרו של אדם חולה, ניטש ללא הרף הקרב ההפכפך שבין ייאוש לתקווה, שאותו היטבת כל כך לתאר ב"יומן התא" שלך, שאני מקווה להמשיך לקראו בקרוב.

 

נוכחותן על פני האדמה של ישויות נאצלות כמוך, אדוני הכומר, נותנת לי אומץ לחיות במדבר הצחיח אליו הפכו חיי.

 

אני חשה כמי שנאבקת בתחתית תהום, אך בעוד נפשי ענווה מכדי לקרוא לעזרה, רוחי גאה ויהירה מכדי להשמיע את זעקתה...

 

שהרי אלמלא כן, הייתי אומרת: עזור לי. עזור לי למצוא את חיי הרוחניים, את האמונה הבוטחת ואת ה[...] שלהם אני זקוקה כדי להמשיך ולהיאבק. שכן מוטלת עלי משימה: לגדל את בתי, הזקוקה לי וסובלת מאוד בלאו הכי עקב חסרונו של אביה.

 

כשהייתה בת ארבע זיעזע אותה עיצבונן של הילדות בבית היתומים הסמוך לביתנו, והיא ביקשה ממני להבטיח לה שלעולם לא תהיה יתומה. הבטחתי לה.

 

כבר פעמיים מנעה ממני הבטחה זו למות, בעודי על סף מוות. אך כעת אני כה תשושה, [...] מנוחה. ואף על פי כן, אני חייבת להמשיך. כל יום הוא מנת סבל נוספת שעלי לצלוח.

 

ואינני מה שקרוי נפש אצילית. נפשי מעונה ומרדנית. אני חייבת להבין הכול. ניחנתי ברוח אנליטית ובהיגיון סופיסטי, שהם מורשת אבותי, חוקרי התלמוד.

 

כדי [...] בסתירה מתמדת לרוחי, נפשי הצמאה אינה חדלה לחפש את אלוהים, שאני חשה [...] שהוא אדיר מכדי להיתפש בדמיוני האנושי. את ביטויי עוצמתו אני רואה בכול, אך את דרכיו איני מבינה, ואף לא את האמצעים שבהם הוא פועל.

 

האומנם צריך היה להכות את האנושות מכה כה אנושה כמלחמה זו על אסונותיה חסרי התקנה, לפצוע ולרסק את חייהם של מיליוני בני אדם?????????

 

ומלבד זאת, כמה אנשים יֵצאו מהמלחמה מטוהרים? מספר קטן מאוד, אולי קומץ בכל העולם הרחב הזה.

 

בעבר היה לי בן זוגי, נשמה חזקה וישרה, שיתמוך בי וישקיט את ספקותי.

 

סופר הכותב עברית, משורר טהור, מנותק מהבלי העולם הזה, בוטח ופטליסט, מכפיף עצמו לגורל הבלתי נמנע, בעל נפש הקרוצה מהחומר ממנו עשויים ילדים וקדושים.

 

בעצם קיומו, ללא צורך בדין ודברים, הוא העניק לי חוסן נפשי.

 

אך הוא נגזל ממני באכזריות. הוא מתענה כעת במעמקי הכלא הגרמני. אם הוא עדיין בחיים בכלל. כיצד לשאת בספק הזה? די רק בו כדי להוציאני מדעתי ולהחריב את בריאותי המאוימת.

 

כמה קשה לבטא את אשר במעמקי לבנו. כמה מחשבות קופאות ברגע שאנו [...]

 

הלילה — בעודי חסרת שינה ומתוודה בפניך במחשבתי — וידוי ראשון בעבורי — היו המילים חמות ופועמות, הייתי אומרת כמעט מדממות ממציאות ומאמת.

 

אך מה נותר מהן בבוקרו של יום חדש, עגמומי וריק, שצלילו היחיד הוא שיעולן המחרחר של ריאותי הפצועות?

 

אך אתה תבין אותי מבלי להכביר במילים, אדוני הכומר, שאם אעז, אכנה אותך חברי, כי אני מרגישה כה קרובה לנפשך. כן, אני משוכנעת שתבין אותי כפי שהבנתי אני אותך מבעד לשורות יומנך.

 

תודה על שהקשבת לי. אם אקבל ממך סימן חיים, הדבר ישמחני עד בלי די, קרן של תקווה במדבר בדידותי.

 

האם נשלח המכתב לכתובתו של רולנד דה פורי? ואם נשלח — האם זכתה עדה למענה כלשהו? לאחר שהשתחרר מן המעצר עבר דה פורי להתגורר בשווייץ, ומיד בתום המלחמה חזר למקום כהונתו לליון. האם העביר איתות כלשהו לעדה פוגל היהודייה, שהייתה לכודה עדיין בהוטוויל, הסמוכה לליון? את זאת לא נדע.

 

גם אחרי שהסתיימה המלחמה המשיכה עדה להתגורר בסנטוריום "ל'אספרנס", שהיה ביתה מזה עשר שנים, ומשם פעלה במידת יכולתה המוגבלת כדי לברר מה עלה בגורלו של בעלה. ב־31 במאי 1945, כשלושה שבועות לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שיגרה מכתב (באנגלית) למשורר שמעון הלקין, שהתגורר אז בניו יורק. הלקין הכיר את פוגל בתקופה ששניהם התגוררו בארץ. והוא נמנה עם אלה שהשתדלו לסייע לו באופן כלכלי באמצעות קרן מץ האמריקנית. גם עדה הכירה אותו באופן אישי, אולי משום כך התירה לעצמה לבקש ממנו לעשות למען חידוש הסיוע מצִדה של קרן מץ, שכנראה פסק בשלב כלשהו והעמיד אותה במצב כלכלי קשה מנשוא. בתוך כך מצאה לנכון לספר לו על גורלו של בעלה כפי שהיא נטתה להבין אותו: "ודאי נודע לך כי דוד נלקח במשלוח בשנה שעברה" — כך כתבה אליו. "הוא התגורר באזור פעולה של המחתרת הצרפתית וכך הוסגר. הוא הפגין אומץ לב רב ואני מעולם לא ויתרתי על התקווה לראות אותו שוב. עכשיו, לאחר שהסיוט חלף [היינו: הסתיימה המלחמה], הוא עשוי לחזור בכל יום. ייתכן שהוא ברוסיה, שכן הוא נשלח לשלזיה ומשם הועבר הלאה לידי הצבא האדום. עשיתי חקירות בכל מקום, שלחתי מברק למוסקבה ואני מחכה לחדשות." לימים עתידה הבת תמרה לפנות בנדון זה אל שלוחת המשרד לשבויי מלחמה שבעיר ניס, וממנו נמסר לה בנוסח לקוני כי דוד פוגל "הועבר לגרמניה ב־7 בפברואר 1944 בתור גולה פוליטי (déporté politique)" — ותו לא. קביעה זו נכללה במכתב מיום 12 במארס 1946.

 

ואכן, עדה הוסיפה וחיכתה לחדשות. אלא שמקום ההמתנה השתנה — לא עוד בסנטוריום בהוטוויל, אלא בעיירה ואנס (Vence), השוכנת במרחק קילומטרים ספורים מעל לחוף הדרומי של צרפת, צפונית לניס, ואף לא הרחק מקרו דה קאן (Cros de Cagnes), אותו כפר דייגים ציורי שבו מתרחשת הנובלה של פוגל, "נוכח הים". ההחלטה לעזוב את הסנטוריום ולרדת דרומה, לסביבה בעלת אקלים נוח יותר, הייתה כנראה מחויבת המציאות, זאת לאור ההידרדרות במצב בריאותה. משם, משדרות פוש 9 (Avenu Fosch), שלחה עדה מכתב נוסף להלקין, שבו חזרה ושטחה את בקשתה לפניו, לאחר שהמכתב הראשון לא נענה. "לא נעים לי להטריח אותך" — כתבה אליו בנובמבר 1945 — "אך קרן מץ הפסיקה לחלוטין את תמיכתה מאז יולי, לכן נראה לי שעלינו לפנות מחדש עבור השנה הנוכחית. הייתי משוכנעת שזה נעשה על ידיך, כפי שסיפרו לי חברים משותפים שלנו. הבקשה מוגשת בדרך כלל סביב ראש השנה. אני מקווה" — הוסיפה עדה — "שאין זה מאוחר מדי להסדיר את העניינים עם מץ, אני לא יודעת איך אוכל להתקיים בלי זה, כשהקושי הוא רב גם כאשר אני מקבלת את אותם סכומים קטנים." מובן שלא נמנעה מלומר דברים הנוגעים בגורל בעלה: "לא שמעתי דבר מדוד ואתה יכול לתאר לעצמך איך אני מרגישה. ובכן, לאמר את האמת, אני שבורה פיזית ומורלית ומצבי הבריאותי הולך ומידרדר. אני מנסה לשרוד אך ורק לטובת תמרה הקטנה שלנו."61

 

וכך, כשהיא נתונה במצב בריאותי רופף ביותר, ללא עורף כלכלי כלשהו, נטולת יכולת לפרנס את עצמה ואת בתה המתבגרת, המשיכה עדה להמתין עד בוש לשובו של פוגל — בעלה, משוש עיניה, בחיר לבה, האיש שאהבה עד כלות, שעקבותיו לא נודעו. האם מתענה פוגל במעמקי הכלא הגרמני, או אולי אין הוא כלל בין החיים. לעדה לא הייתה ידיעה בנדון. אולי ידעה משהו בחושיה הפנימיים, אך סירבה להודות בכך. כשענן של אי־ודאות מרחף עליה תדיר, המשיכה עדה להתגעגע, לחלום, לייחל, לצפות לרגע שבו תיפתח הדלת ופוגל ייכנס בשערי ביתה. בהיותה מורגלת מזה חמש־עשרה שנה בכתיבת מכתבים, שהיוו את ערוץ התקשורת העיקרי בינה לבין בעלה, המשיכה עדה בפעילות זו גם עתה, אף כי ספק רב אם מכתבים אלה נשלחו ליעד כלשהו.

 

הנה למשל:

 

אז זה אמיתי, החלום נגמר! אתה עוזב אותנו. רק במעומעם הבנתי את פשר מילותיך המעורפלות, שדיברו על עזיבה בעתיד הרחוק, כך נדמה לי. אך אני מרגישה שהעזיבה הזאת קרובה. אתה עוזב אותנו, כבר עזבת אותנו.

 

האינטואיציה המקוללת שלי, שבזכותה אני מבינה דברים כה רבים לעומקם, שגורמת לי סבל, הזהירה אותי בחלום. זהו גילוי פתאומי, אך אינני טועה. זה מרסק אותי. לו רק ראית את "המלכה" מתייפחת כילד נזוף.

 

אני יודעת שאין לי קשר לכך, ששיקולים אחרים דחפו אותך להחלטה הזו, שיקולים שאינם ידועים לי.

 

דע לך שאני חשה כלפיך חיבה אמיתית. אינך יודע מדוע. גם אני אינני יודעת. אבל אלו הם פני הדברים. ידידותנו עמוקה הרבה יותר מכפי שנדמה לך — אתה שחש מוצף על ידי חסרונותיך, ושחושב שרק לו יש חסרונות. אז נגמר החלום! אינך רוצה לראות אותי יותר. אך איני חושבת שעזיבתך תשים קץ לידידותנו. ההיעדר לא יחסל את רגשותינו/רגשותי. להפך.

 

מכתב נוסף:

 

איני מאמינה שלא נתראה עוד. כפי שגם איני מאמינה שפגישתנו הייתה מקרית לחלוטין, ולא פרי רצון של השגחה עליונה.

 

אינני יודעת! בערבים אינני יודעת דבר! אני עצובה, בודדה, נטושה, מעונה.

 

אתה מסוגר ב[...] אני רואה את האור הבוקע מחלונך, והוא כה קרוב וכה רחוק.

 

ולי יש דברים כה רבים לומר לך. ואתה, האין דבר נוסף שעוד רצית לומר לי? מאומה.

 

אם כך, אני אומרת לך שלום!

 

את האביב הקורן שהבטחתי לך כבר תראה אולי — במקום אחר?

 

אני שדמיינתי שנשיקותי הן שהצעירו אותך כל כך, עד שנראית צעיר מגילך בעשר שנים לפחות. כמה ילדותית הייתי.

 

הערב כבר איני אומרת noli me tangere [לטינית: "אל תיגעי בי", הבשורה על פי יוחנן, כ, י"ז]. אני שחקנית טובה. תמיד הייתי. אני מודה, מבלי לחשוש שאיראה חלשה, בכאבי את עזיבתך.

 

חולשתי תחזק אותך. תמיד מרגישים חזקים כשהאחר מפגין חולשה.

 

ועוד כתְבה עדה:

 

ואולי זה סוד האהבה שבין גבר לאישה. לדעת להפוך את הגבר לגדול וחזק בעיני עצמו ובעיני אחרים — כמה עדינה היא משימתה של האישה. כמה מורכבת, אינסופית, מלאה ב[...] ובגבורה אלמונית — לעולם ללא גמול.

 

אך אולי פינה צינית ולבנה בנפשך/הפינה האפלה השוכנת בכל נפש/מחייכת בקוראה את מילותי.

 

אך ביום אחר, בשעה אחרת, בשעה של נוסטלגיה, של חלום ושל התכנסות, יחזרו מחשבותיך אלי, אלי לבדי.

 

לעולם לא תשכח אותי לגמרי. את כל מה שאצילי בי. שכן כל רגשותיך הנשגבים יקבלו השראה מנוכחותי הלא מוחשת, הלא מציאותית, האידיאית, כמו סמל. חייך!

 

לעולם לא אחפש אחריך, אך תמיד אהיה נכונה ל..., לקריאת אס־או־אס ממך. אל נא תשכח זאת! היֵה שלום!

 

וזכור גם זאת: רציתי להיות לך מקלט, רוחני, נפשי ו...

 

לך רציתי לתת, לתת בשפע, בנדיבות — הכול.

 

אתה הוא החוטא בהתייחסות בביטול ל"אי שלנו", להרמוניה המושלמת... שנכונה לנו.

 

לא, אתה לא תשכח אותי. רק בחלוף הזמן עוד תבין שאהבת אותי!

 

היֵה שלום!

 

כמה זמן נמשכה תקופה זו? לא הרבה, שכן בריאותה הרופפת של עדה בגין מחלת השחפת קבעה מראש את תוחלת החיים הקצרה שלה. ואכן, בישיבת ועד אגודת הסופרים שהתקיימה בתל אביב ב־28 בינואר 1946, התייצבה המשוררת אנדה עמיר־פינקרפלד ובישרה לנוכחים על דבר מותה של עדה פוגל, רעייתו של המשורר דוד פוגל, שעמה הייתה כנראה בקשרי מכתבים. היא אף מיהרה לציין כי "עתה נשארה הבת היחידה יתומה מאב ומאם" ולכן יש לפעול למענה, למשל באמצעות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. פינקרפלד, שהייתה ידידת המשפחה, ואף פגשה את פוגל בפריז לפני המלחמה, שימשה מזה כמה חודשים כחוליה המקשרת בין עדה לבין אגודת הסופרים, כשהיא עושה כל מאמץ להגיש לה סיוע חומרי ואף למצוא דרכים לאפשר את עלייתה לארץ.62 חודשים אחדים קודם לכן, בישיבה שנערכה ב־5 ביולי 1945, הודיעה פינקרפלד לחברים כי "אשתו של המשורר דוד פוגל מבקשת להשתדל להעלות את בתה לארץ. יש לדאוג בשבילה לסרטיפיקט ולאזרחות." הדוברת העלתה כמה רעיונות בקשר לפנייה לאישים ולמוסדות לצורך מתן תמיכה כספית לאלמנה ולבת, ואף הציעה כי היא עצמה תשמש כאפוטרופוס לבת. בו במקום הוחלט על משלוח המחאה של עשר לא"י כתמיכה בעדה פוגל.63 ב־6 בינואר 1946 שבה פינקרפלד ופנתה לאגודה באותו עניין עצמו — הפעם בכתב: "כפי שכבר מסרתי לכם פעם, היא נמצאת במצב פָטָלי, הן בבחינה חמרית והן בבחינה רוחנית" — כתבה המשוררת. "לפי המכתב הרצ"פ יוברר לכם כי אין לה עוד תקוה לשובו של בעלה, והיא ביחד עם בתה בת ה־16 נמצאת בתנאים של עֹני מנוֵול. אבקש מאד כי תוֹאילו לפנות למר דובקין [אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית] לבקש למענה צרטיפיקט מתוך אלה הראשונים אשר ינתנו."64 

 

מטבע הדברים שלאחר מותה של עדה פוגל התמקדה תשומת הלב בבת תמרה ובצורך הדחוף למצוא דרך להעלות אותה לארץ ישראל. אלא שתמרה לא עלתה לארץ אלא נסעה לארצות הברית. זאת בהזמנת אחותה של עדה, שהתגוררה אז בברוקלין, ובעזרתו של הארגון היהודי־אמריקני "היאס" (Hias), ששם לו למטרה לסייע ליהודי אמריקה להשיג רישיונות כניסה עבור קרוביהם באירופה, ואף להקל על צעדיהם הראשונים בארץ החדשה. ממסמכי רשות ההגירה האמריקנית ניתן ללמוד כי היא יצאה מנמל שרבורג בצרפת באונייה "קווין אליזבת" והגיעה לנמל ניו יורק ב־4 באוגוסט 1948 — אם תרצו, שלושה חודשים בלבד לאחר הקמתה של מדינת ישראל.65 עם בואה לניו יורק התמקמה תמרה בשדרות רוצ'סטר 225 שברובע ברוקלין, זה היה בית דודתה, וכעבור זמן פנתה במכתבים הן אל שמעון הלקין והן אל הלל בבלי, ידידו של פוגל מנוער, בבקשה לשמש עבורה כממליצים לצורך קבלתה ללימודים במכללה במנהטן.66 גם הלקין וגם בבלי כיהנו אז כפרופסורים למדעי יהדות במוסדות שונים בעיר, ומן הסתם היה בכוחם כדי לסייע לה בנדון זה. באחד ממכתביה להלקין כתבה תמרה כי פגשה לאחרונה את הצייר אברהם גולדברג, ידידו הקרוב של אביה, שהתגורר אז בניו יורק, מה שמעיד על כך שאט־אט החלה ללקט סביבה את אותם מעטים שהיו מחוברים בדרך זו או אחרת לעבר המשפחתי שלה. למרבה העניין היו גולדברג והלקין שותפים לפרויקט ההצלה של עיזבונו של פוגל — גולדברג הוא זה שחילץ אותו מן המחבוא שבו טמן אותו פוגל בחצר הבית שבו התגורר בהוטוויל, ואילו הלקין הוא זה שהעביר אותו לארץ "כאילו נשא את אפרו של המשורר", כלשונו — ומסר אותו לידי אשר ברש, שעמד אז בראש מכון גנזים. אלא שבצד העיזבון שהותיר פוגל אחריו נותרו עוד כמה צרורות של חומר כתוב שאספה תמרה ממגירות השולחן של אמה ודחסה אותם לארגז המטען שנשאה עמה לניו יורק. ברובם היו אלה מכתבים וגלויות דואר המצטרפים יחד למעין רומן מכתבים יוצא דופן, האוצר בתוכו את סיפור אהבתם המופלא, הנפתל ועתיר הייסורים של עדה ודוד פוגל, השונה כל כך מן הסיפור המתרקם לנגד עיניו של הקורא ברומן האחד והיחיד שכתב פוגל, הלוא הוא חיי נישואים.

 

דן לאור