ספר זה הוא תיעוד של המסע הפילוסופי־קיומי שבו אני צועד בשנים האחרונות. נולדתי בצרפת להורים שבאו ממשפחות יהודיות מודרניות אך בעלות זיקה עמוקה למסורת. אבי, ז’אן בנואה־ברוך ז”ל, ותבדל”א אמי, ז’קלין־אסתר, עלו לארץ, ואבי אף מסר נפשו עליה במלחמת יום הכיפורים, מתוך מניעים ציוניים ודתיים. גדלתי והתחנכתי במוסדות הציונות הדתית, הוסמכתי ואף כיהנתי ברבנות, לימדתי בישיבה ובמדרשה וראיתי את עצמי כמי שממשיך בדרך שבה עוצבה זהותי בעולם התורה הציוני־דתי. את לימודי האקדמיים התחלתי בגיל שלושים, בשבוע הראשון של הלימודים בחוג לתלמוד באוניברסיטת בר אילן, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. ההלם הרגשי והשאלות הנוקבות שהתעוררו בלבי ביחס למסורת הדתית שבשמה יצא הרוצח לדרכו הניעו בתוכי תהליכים ארוכים של חשיבה ומחקר שספר זה הוא הפרק הנוכחי שלו. הלימודים באוניברסיטה ולאחריהם המחקר והעבודה החינוכית רבת השנים במכון שלום הרטמן, אפשרו לי את מרחב השיחה, הלימוד והעשייה שבהם התפתחתי וגדלתי.

 

פתחתי בהקדמה אישית, ביוגרפית, מפני שלהבנתי, פרשנות, ובעיקר פרשנות של מסורת עתיקה ומשמעותית, אינה נעשית במעבדה סטרילית. פרשנות היא תהליך, פרשנות היא מסע. האדם המפרש את המסורת הוא עצמו תוצר של המסורת. משום כך, הממד האישי וההקשר ההיסטורי חשובים כל כך. הממד האישי אינו בהכרח פרטי. מתוך הזיקה שלי לחברה שבה אני חי אני יכול לחוש שיש רבים היכולים להזדהות עם נקודת המבט שאני מציע ולכן אני פורש אותה כאן בפניכם.

 

אני מחויב למסורת היהודית. זוהי מחויבות אותנטית, עמוקה ומשמעותית בחיי. איני יכול לראות את עצמי חי אלא כיהודי. היהדות היא שפתי התרבותית והדתית, היא מערך עצום של אורחות חיים, סמלים ונקודות ציון במרחב ובזמן, המכוננות את מי שאני. אך אינני “רק” יהודי. אני גם בן התרבות המערבית, המודרנית. תרבות שהיא הומניסטית ורואה את האדם כמרכז ההוויה. תרבות הרואה בחירות האישית של כל אדם ערך יסודי של הקיום. תרבות של השכלה ומדע, שבה החשיבה השכלית והביקורתית של האדם היא קנה מידה להבנת העולם. אני ציוני, אני מחויב לפרויקט הגדול ביותר של העם היהודי מזה מאות שנים – הקמתה של מדינת לאום מודרנית יהודית ודמוקרטית. ישראל היא המקום שבו מחדשת היהדות את פניה ומתמודדת עם אתגרים של קיום מדיני, של יצירת חברה מתוקנת, של פיתוח תרבות ושפה.

 

המחויבויות השונות יוצרות מתחים ודורשות מאמץ לגישור ולהשלמה. איני רוצה לחיות כאיש מדע ביקורתי במעבדה ומצד שני, גם לא כאיש אמונה תמימה בבית הכנסת. איני יכול לחיות כציוני רק מתוך המניע הדתי ללא מחויבות לדמוקרטיה ומודרניות. אני מבקש את הרצף בין המרכיבים השונים של חיי. עבודתי החינוכית, הציבורית והמחקרית היא חלק ממאמץ גדול זה. אני לא מזדהה עם חשיבה המבקשת לעצב יהודי חדש שאינו זקוק למסורת. אך לדידי גם השמרנות הדתית המבקשת לשמר את העבר ואת המסורת הדתית כפי שהייתה (על פי הבנתה) במצבה הראשוני, התמים, שוב אינה אפשרות, לא רגשית ולא מחשבתית.

 

אמנם, העת החדשה החריפה והעמיקה את שאלות המתח בין עבר להווה, אך השאלות העקרוניות מלוות אותנו מזה דורות. הרמב”ם, כבר במאה השתים־עשרה, עסק ברבות מן הבעיות המטרידות אותנו היום ולכן נוכחותו בספר זה רבה ומשמעותית. בפתיחה לספרו מורה נבוכים מתאר הרמב”ם את קהל היעד של החיבור:

 

מטרת הספר הזה להעיר לאדם דתי, אשר נקבעה בנפשו והושׂגה באמונתו אמיתת תורתנו, ואשר הוא שלם בדתו ובמידותיו, והוא עיין במדעי הפילוסופים וידע את משמעויותיהם, והשׂכל האנושי משכו והביאו לתת לו את מקומו (הראוי לו), אך מנעוהו מכך פשטי התורה […], וכתוצאה מכך הוא נשאר נבוך ונדהם. או שילך בעקבות שׂכלו וישליך מעליו מה שידע מאותם שמות, בחשבו שהוא משליך מעליו את יסודות התורה, או שיישאר עם מה שהבין מהם ולא יימשך אחר שׂכלו, ונמצא שהוא פנה עורף לשׂכלו וסר ממנו ויהיה סבור עם זאת שהזיק לעצמו ופגם בדתו. הוא יישאר עם אותן אמונות מדומות, פוחד וחולה, ולעולם בכאב לב ומבוכה רבה.[1]

 

הנחת היסוד של הרמב”ם היא שלא יכולה להיות סתירה בין המחויבות למסורת הדתית ובין היושרה האינטלקטואלית האישית. ההכרעה לכיוון אחד מביאה אתה “כאב לב ומבוכה רבה”, ולכן יש להפוך את המתח למנוע יצירתי לפרשנות חדשה של המסורת ולביקורת על הפילוסופיה. עבודתו השיטתית של הרמב”ם מספקת לי מקור השראה לעיסוק במתח שבין המסורת למחשבה האנושית המודרנית מתוך תקווה שגם בדורנו ניתן לעצב דרך פרשנית שתאפשר קיום דתי משמעותי ורלוונטי לעת הזאת.

 

ישנם גוונים רבים של שילובים וחיבורים בין מסורת ושינוי, בין שימור וחידוש, בין עבר לבין הווה: אורתודוקסיה מודרנית, ציונות דתית, מסורתיות, יהדות תרבותית־חילונית, התחדשות יהודית־ישראלית, התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית, ואלו הן רק הקבוצות המזוהות, המאורגנות. ברווחים שביניהן יש רבים המכריעים הכרעות אישיות, משפחתיות וקהילתיות המשלבות בצורות שונות את העבר וההווה. בספר זה אני מבקש להציג בפניכם כמה גשרים שבאמצעותם יהיה אפשר ליצור שפה משותפת שבתוכה, ובמגוון הרעיוני המוצע בה, יוכלו למצוא את מקומם דתיים, חילונים ומסורתיים.

 

תרבות חיה מבקשת לשמור את אוצרותיה העתיקים אך לא להכניע ולהכריע את עצמה תחתם. תרבות דינאמית מפרשת מחדש את המסורת. לעתים הדבר נעשה במודע כפי שעשה הרמב”ם במורה נבוכים. ולעתים, נדמה שהפירוש החדש לא מודע לחדשנותו ורואה בה את גילוי המשמעות המקורית של המסורת. מצויד בתובנות אלו על אודות הפרשנות והמסורת, שבהן עסקתי בהרחבה בספרי לראות את הקולות – מסורת יצירה וחירות פרשנית (2016), אני יוצא למסע של התבוננות ביסודות האמונה היהודית כדי לבדוק אם וכיצד ניתן לשמור על חיוניותם בעת הזאת ומה יכולה להיות תרומתם לתרבות היהודית המתחדשת בדורנו.

 

כיצד בונים גשרים? כיצד מעצבים את ההווה לאור המסורת? כיצד מפרשים מסורת עתיקה מתוך ההווה?[2] במאמרו “מקורות לא אכזב”, תיאר ברל כצנלסון את הדרכים השונות שבהן יש להתייחס למסורת מתוך ההווה.

 

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?[3]

 

בהמשך לדבריו של ברל הנה הגישות השונות המאפשרות לנו, בני הדור המחדש והיוצר, את הזיקה לירושת הדורות:

 

א. העבר כמקור השראה ותיקון להווה

 

היחס הבסיסי שלי למסורת היהודית הוא יחס של כבוד וציפייה. אני רואה בירושת הדורות אוצר, אני מבקש למצוא את מירב הדרכים המאפשרות את זרימתה של המסורת לתוך ההווה כדי לתקנו ולשפרו. כדי להציע קיום משמעותי יותר, מוסרי יותר לחברה שבה אנו חיים. בלשונו של ברל, אני מחפש במסורת את מה שיכול להזין את נפש הדור. פעמים רבות התבוננות מעמיקה במסורת מגלה שהמסורת בעניין מסוים יפה וטובה כפי שהיא, גם לימינו.

 

ב. מציאת מסורת נשכחת המתאימה להווה

 

לעתים המסורת המקובלת אינה מועילה להווה ואולי אף מזיקה לו. אנו נוטים להתייחס ל”מסורת” כאל קופסא סגורה שנשמרה בקפידה ובדייקנות במשך כל הדורות. אולם, עיון בהיסטוריה היהודית מגלה לא פעם שהמסורת שכחה את המסורת. כלומר, במהלך הדורות והגלויות נשכחו ואבדו מסורות יהודיות רבות. אנו מבקשים לחפור ולחשוף את המסורות האבודות שמא מתוכן תצמח לנו ישועה, שמא בהן נמצא מענה לאתגרי הקיום היהודי בימינו. דרך זו מאפשרת אלטרנטיבה להווה מתוך העבר הנשכח. המחקר ההיסטורי מאפשר לנו “לרדת לגלי גרוטאות, לחשוף נשכחות, ולמרק אותן מחלודתן”.

 

ג. יצירת משמעות חדשה למושגים ישנים

 

המסורת היהודית היא מסורת של פרשנות. גם עלינו מוטלת המשימה לפרש מחדש, למרק את המסורת מחלודתה, לתרגם, לעצב מושגים ישנים באור חדש, כדי שיהפכו שימושיים ומשמעותיים להווה. חיים נחמן ביאליק ניסח זאת כך:

 

במשך הדורות אנחנו צמצמנו את המושגים שלנו, קשרנו אותם עם תוכן מיוחד. אני רוצה לגאול את הטרמינים הללו מן האוויר המיוחד הזה לתחום האוויר האנושי, הכללי: סיקולריזציה של המונחים האלה, חילול אם לתרגם את המונח ‘סיקולריזציה’ במובן חול. “מי שנטע כרם יחללנו”. יש חילול של גידוף ויש חילול של גאולה, פדיון. […] אני דרכי לגאול. ואני חושב כשאני משקיע את המלים הללו באטמוספירה חדשה הם מקבלים תוכן חדש וצבע חדש.[4]

 

השפה הדתית היא מקור השראה לטיעונים ערכיים ומוסריים, היא נותנת שפה ועומק תרבותי וסמלי, שפת המסורת היהודית מעשירה את יכולת הטיעון וההסבר שלנו, אך הצידוק לעמדתנו צריך להיות משכנע במובנים אנושיים. הדיון הערכי והמוסרי, כולל זה המתנהל בשפה דתית, הוא “בלשון בני אדם”, כלומר, הוא אנושי ונתון לביקורת, וצריך להתקיים מתוך דיאלוג בין בני אדם. אנו אחראים לקיומנו, האישי והציבורי, לטוב ולרע. ביאליק ראה בסוג כזה של תרגום ופרשנות גאולה, המושגים העתיקים מקבלים משמעות חדשה ובכך נגאלים והופכים להיות רלוונטיים בהווה. חילון במובן זה הוא הפיכת רעיון, מושג, ערך, שאינו ראוי עוד למשמעותי לחיינו אנו כאן ועכשיו.

 

ד. זניחה של מסורת

 

הפתרון האחרון הוא הבנה והשלמה עם העובדה שיש במסורת שלנו רעיונות והלכות שאינם תורמים ואולי אף מזיקים לנו ויש לוותר עליהם. אנחנו יורשים של המסורת אך לא נתינים שלה. היחס שלנו הוא יחס של מי ש”בוחן ובודק, מרחיק ומקרב”. לעתים עלינו להודות בצער שיש מסורות שאין להן מקום בהווה. במהלך הדורות נזנחו מסורות שונות וגם אנחנו צריכים להיות מוכנים לעשות זאת. מי יודע? אולי פרשנים אחרים, דורות שיבואו אחרינו, ימצאו במסורות הללו טעם, ידעו לפרש אותן מחדש. אך עלינו מוטלת האחריות לדור שלנו. “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”. או בניסוח אחר: ” […] יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים, ואומר ‘ובאת אל הכוהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם’. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו” (בבלי, ראש השנה, כה ע”ב).

***

 

ספר זה עוסק בשאלות הגדולות של האמונה היהודית ובמשמעותן בעת הזאת: מהי המשמעות של האמונה בבריאת העולם? מהי השגחה אלוהית, וכיצד פועלת מערכת השכר והעונש? כיצד מתגלה האל לבני אדם? מהו החזון היהודי על אודות הגאולה וביאת המשיח? כיצד יש להבין את הרעיון של בחירת ישראל? מהו תפקידה של ההלכה והאם יש עלינו מצווה לתקן את העולם? מהו תפקידו של רב בישראל? האם לתפילה משמעות חדשה בעולם המודרני ואיך ניתן לפרש את מצוות תלמוד תורה בימינו? האם ליהדות תפיסה כוללת של צדק חברתי? וכיצד יש לחנך לזהות יהודית־ישראלית? במהלך העבודה על הספר נשאלתי לא פעם למי הוא מיועד? לחילונים, לדתיים, למסורתיים? אני מקווה שהתשובה הנכונה לשאלה זו היא שהספר מיועד לכל יהודי ויהודייה הנמצא במסע אישי, קיומי סביב שאלות הזהות היהודית המודרנית. אני חש שנושאים גדולים אלו זכו למעט התייחסות משום שהיהדות נתפסה לרוב כתרבות של מעשה ולכן ההבדלים, הניכרים לעין, בין הזרמים השונים באו לידי ביטוי בעיקר ביחס לאורחות החיים היהודיים ופחות ביחס לשאלות רוחניות של אמונה.

 

הפער בין העיסוק המרובה בהלכה והעיסוק המועט באמונה הדתית, בולט מאוד גם בשיח האורתודוקסי־מודרני. נדמה, שעל אודות האמונה יש הסכמה מלאה בין הגישה המודרנית לבין הגישה החרדית השמרנית והוויכוח הפנימי באורתודוקסיה הוא בנושאים שיש להם משמעות מעשית באורחות החיים: מעמד האישה, השירות בצבא, גיור, נישואין וגירושין וכדומה. ברור לכול, שנושאים אלו והוויכוח המעשי עליהם, נובע משאלות של השקפה ופילוסופיה. אך שאלות היסוד של האמונה, עיקרי האמונה כפי שנוסחו על ידי הרמב”ם, נמצאים, כך נדמה, בקונסנזוס רחב בקרב האורתודוקסיה ואף אצל יהודים המגדירים את עצמם כמסורתיים.

 

השקפת העולם החילונית־תרבותית, מבית מדרשם של אחד העם וביאליק, ביקשה לטפח תפיסה יהודית תרבותית לאומית של עם היושב בארצו. על פי עמדה זו יש לראות את היהדות כתרבות לאומית שהיא חילונית במהותה ומונחי הקדושה והרוחניות זרים לה ולכן יש בה מעט מאוד מקום לרגש הרליגיוזי, הדתי ולחשיבה תיאולוגית. תנועת ההתחדשות היהודית הישראלית שהחלה בשלהי המאה העשרים ראתה את מוקד הפעילות שלה בפתיחת ארון הספרים היהודי, בלימוד ובעיסוק בטקסטים יהודיים. במשך הזמן התפתחה בתנועה זו גם כמיהה דתית שמצאה את ביטוייה בתפילה ובהחזרת הממד הרוחני של היהדות לקדמת הבימה שהרי לא תיתכן התחדשות יהודית ללא ממד רוחני־ספיריטואלי.

 

סקירה קצרה זו מדגישה את הצורך לשוב ולעסוק בשאלות הגדולות של האמונה היהודית. החיבור שלפניכם מבקש לדרוש מחדש את המושגים הרוחניים העתיקים המשפיעים על עיצובה של היהדות הן במישור הרעיוני והן במישור המעשי, ולהציב יסודות להתחדשות יהודית ישראלית המשלבת את העבר וההווה, המסורת והחידוש.

***

 

עם סיום כתיבת הספר אני מבקש להודות לרבים וטובים שסייעו לי ותמכו בי במהלך הכתיבה. אני מודה לאלו שהערותיהם הטובות משוקעות בספר זה: פרופ’ אבי שגיא, פרופ’ דב שוורץ, הסופר דב אלבוים ורעייתי שלי פיקאר. אני מודה לנשיא מכון הרטמן, ביתי הרוחני והמקצועי מזה שנים רבות, הרב ד”ר דניאל הרטמן, על האמון והתמיכה.