"תמיד אהבתי יהודים מתבוללים, כי אצלם מתגלים האופי היהודי, ואולי גם הגורל היהודי, במרב העוצמה."
אהרון אפלפלד בשיחה עם פיליפ רות. "ענייני עבודה" מאת פיליפ רות. תרגום: אמיר צוקרמן. כנרת זמורה ביתן, 2008, (עמ' 38).
תל אביב, 1960. האב רכון על מיטת בתו. הילדה, ששמיכה מתוחה לה עד לסנטרה, תולה בו מבט מרוכז.
האב מפשפש בזיכרונו, מחפש משהו שיוכל לספר לה. הוא אינו רוצה להקריא לה מסֵפר. הוא אוהב לצפות בהבעות המשתנות על פניה. הסקרנות, הפליאה, הבהלה לעתים, ולבסוף — ההבעה המתוקה, המרוגעת, משמגיע הסוף הטוב.
הוא מספר לה על הכלב של דודתו ודודו, שלא היתה ברירה אלא לשלחו הרחק מביתם, משום שהפך לנשכן ותוקפני. הכלב ברח, חצה יערות וכפרים, ושב עייף ומרוט לבית הדודים בווינה. הילדה מוחה, אומרת שכבר שמעה סיפור כזה. האב מחייך, מבטיח שהסיפור אמיתי. הוא נושק למצחה ומכבה את האור.
זה היה הסיפור הראשון, כעין פרולוג או היכרות שערך האב לבתו עם הדודה־רבתא שלה, לינה, ובעלה אוטו.
אך ככל שתגדל הבת ותתבגר, לא יוכלו הסיפורים והזיכרונות עליהם לשמש עוד כסיפורי השכבה תמימים, שסופם מנחם ומשמח. הם ייעכרו וייהפכו למערערים וטורדי מנוחה, ויימסרו באופן תמוה במקוטע ובאקראיות — כנזהרים מלזעזע, מלהפר איזונים.
רק לאחר שילך אבי לעולמו, שבע שנים וסיפורים, רק אז אשָאב אל תוך סיפור חייהם ומותם של דודתי ודודי, ואתקף בלהט לדעת, לדעת עליהם כל מה שאפשר.
התחלתי: פניתי בשאלות, כתבתי לארכיונים שחשבתי שיימצא בהם חומר — ולא נעניתי. חיפשתי באינטרנט ומצאתי מידע דל וזעום. היה נדמה לי כאילו הסיפור שאותו אני מחפשת מצוי ברובד נמוך, נמוך אפילו מממצאי מנועי החיפוש.
נסעתי ל"יד ושם". כאן חייב להימצא משהו, האמנתי. אך הצלחתי ללקט שם רק מעט פירורים. הלכתי לספריות ומצאתי ספרים שסיפקו רקע היסטורי כללי. ליבת הסיפור, הרגשתי, שקועה עמוק מדי, ממאנת להיחשף.
תקוות גדולות התעוררו בי כשהופניתי לאדם שהיה אמור לפתוח בפני כיוונים חדשים, אבל הפגישה עמו היתה מאכזבת. חזרתי הביתה מתוסכלת. הוא היה תקוותי האחרונה.
התיישבתי ברוח נכאה מול המחשב, ובהבזק ספונטני חסר כל היגיון ותוכנית סדורה — הזמנתי לי כרטיס טיסה לווינה.
♦
וינה, 2014
מוצרט עומד במרכז המדרכה ומחלק עלונים עם שוברי הנחה לקונצרטים שלו. הופעתו מוקפדת: הקפלט האפור שלראשו, הבגדים התקופתיים, ואפילו הקידה הקלה שהוא קד כאשר הוא מגיש את העלונים לאנשים סביבו.
התיירים נענים בחיוך ולוקחים מידיו את העלונים. צרצור צורם נשמע לפתע, ומוצרט שולח יד לכיסו, מסיט מעט את הקפלט מאוזנו ומדבר בלהט לטלפון הנייד שלו. התיירים מגחכים, מצלמים אותו בטלפונים שלהם.
כרכרות רתומות לסוסים מתנהלות לאטן ברחובות הצרים. הסוסים טופפים בפרסותיהם במקצב מונוטוני ומרגיע, שנדמה שכל העיר מתנהלת לפיו. גם נהג המונית המזדחלת מאחורי הכרכרה המתנהלת בנחת בהרנשטראסה מאט, ונוהג בקצב שמכתיבה הכרכרה. איש אינו ממהר בבוקר האביבי הזה. השמים תכולים ומזג האוויר מושלם.
המונית נעצרת בפתח המלון. דלתה נפתחת מבחוץ בתנועה נמרצת. שוער המלון, מדיו מצוחצחים, רוכן פנימה ומושיט יד לעזור לנוסעת.
הוא מחייך אלי חיוך רחב: "ברוכה הבאה לווינה!"
♦
ביתם של לינה ואוטו ברייזנרשטראסה 34 הוא המקום שאני חושבת שנכון להתחיל בו. אני רוצה שמראהו ייתן לי עגינה ראשונית בסיפור.
הבית אפרורי משהו, בניין וינאי טיפוסי. דלת הכניסה סגורה, ואני מחכה שמישהו ייכנס או יצא. אישה צעירה פותחת את הדלת ואני ממהרת אליה, מבקשת להיכנס, מסבירה לה על לינה ואוטו. היא מקשיבה במבוכה, ואז אומרת לי: "אני גרמנייה, עלי להודות בזה..."
חדר המדרגות נראה כאילו לא חלפו שנים מאז חיו כאן אוטו ולינה. האריחים המצוירים, מעקה העץ המסולסל, דלת העץ החומה, הגדולה, והספרה 2 בראשה. על הדלת שלט: ד"ר כך וכך. השכנה הנחמדה מנסה לפתוח את הדלת, אך היא נעולה. היא מתנצלת שעליה ללכת ויוצאת לדרכה. אני נשארת. אני מוציאה מהתיק את המצלמה שלי, מצלמת את הדלת, את המבואה הגדולה, את המדרגות.
אחר כך אני מתיישבת על המדרגות. האור נכבה. המקום שקט מאוד, כאילו לא חיים כאן אנשים.
באפלולית של חדר המדרגות משתלטת עלי תחושה מוזרה. כאילו מן המבט הממוקד שלי בדלת דירתה של לינה השתחרר חיזיון איום.
בעיני רוחי אני רואה שני גברים במעילי עור. הם ניצבים מול דלת מספר 2 והולמים בה בפראות.
זמן קצר לאחר מכן הם יוצאים כאשר דודתי לינה אחוזה בידיהם. הם ייבלעו במכונית השחורה המצפה לצד המדרכה, והיא תצא ליעדה — לחדר החקירות במטה הגסטפו.
♦
ברוח שפופה אני חוזרת למלון. נחה קצת ויוצאת שוב העירה. בכל פינה אני רואה מראות אפלים. כל מה שקראתי עליו מתעורר בפני: יהודים מושפלים ומוכים, חלונות ראווה שהשלט JUDE מתנוסס עליהם, חלונות מנופצים בבית הכנסת המרכזי.
ובכל זאת אני ממשיכה לשוטט בעיר, העורגת ומתרפקת על העבר הרחוק שלה, זה שמעדיפים לזכור. אני מסתובבת חסרת מנוח בעיר היפה הזאת, על ארמונותיה וגניה והמונומנטים המפוארים שבה, שנדמים בעיני כמחפים על רוע כלוא.
אני מסיירת בעיר. אינני יודעת מה אני מחפשת, וזה מוסיף לתסכול שלי. נראה לי שאיבדתי כל כיוון.
רק אחרי שאשוב לביתי בתל אביב, ואמצא בתיבת המייל שלי שתי תשובות לפניות שכבר איבדתי את התקווה לקבלן, יעלה התחקיר שלי על דרך המלך. דבר הוליך אותי לדבר, האחד הפנה אותי לאחר — ונדמה שמצאתי את הדרך הנכונה. התמונה התחילה להתבהר, ליבת הסיפור נמשתה מהמעמקים ונתגלתה לפני.
אפשר להתחיל.
♦
