"אֵל גִּבּוֹר, אֲבִי עַד, שַׂר שָָׁלוֹם": הולדתה של הדמות המשיחית

(ישעיהו)

 

אגדה עתיקה המופיעה בתלמוד הירושלמי1 מספרת על יהודי החורש את השדה עם פרתו, כשלפתע גועה הפרה בקול גדול. ערבי אשר עובר במקום אומר לו: יהודי יהודי, התר פרתך והתר מחרשתך, שכן בית מקדשך חרב זה עתה. אחרי כמה רגעים גועה הפרה שנית, ואותו הערבי אומר: יהודי, רתום את הפרה ואת מחרשתך, וחזור לעבד את השדה. שכן זה עתה נולד המשיח.

האגדה היפה הזו, שעל פיה המשיח נולד באותו היום ובאותו הרגע שנחרב המקדש, היא נקודת פתיחה ראויה למסענו בעקבות הרעיון המשיחי, שכן התחנה הראשונה במסע קשורה בשרשרת אירועים שהביאו לחורבנן של ממלכות ישראל ויהודה מחד, ולהופעתו הראשונה של הרעיון המשיחי מאידך.

כוונתי למפגש בין הנביא ישעיהו בן אמוץ לבין אחז מלך יהודה שהתרחש בשנת 733 לפנה"ס ומתואר בפרק ז בספר ישעיהו. הפסוקים מספרים על קואליציה ארמית־ישראלית, שבמסגרתה חבר רצין מלך ארם לפקח בן רמליהו מלך ישראל. השניים עולים להילחם ביהודה ולכבוש את ירושלים: "נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן טָבְאַל" (פס' ו) — רצונם הוא להבקיע את חומות ירושלים, להעביר את אחז מלך יהודה מכיסאו ולשים קץ לשלטון שושלת בית דוד, המולכת בירושלים יותר ממאתיים וחמישים שנה. במקום אחז הם מבקשים להמליך אדם בשם "בן טבאל" שיעשה את רצונם.

קיים ויכוח בין החוקרים בשאלה מהו שורש העימות המתואר כאן. יש הטוענים שמדובר בסכסוך טריטוריאלי, על שליטה בשטחים בעבר הירדן. אחרים מסתכלים בתמונה הרחבה יותר וקושרים זאת לעלייתה של המעצמה הגדולה של אותה תקופה — ממלכת אשור. בשנים הללו יוצא תגלת פלסר השלישי, מלך אשור, למסע כיבושים אשר הופכים את ארצו למעצמה אימפריאלית, הכובשת יותר ויותר שטחים במזרח התיכון (בין השאר בעזרת שכלול של כלי המלחמה וכלי המצור שברשותה). חלק מן החוקרים סבור כי מלך ישראל ומלך ארם מנסים ליצור ברית מקומית אשר תתנגד לאשור ומבקשים מאחז מלך יהודה להצטרף אליה. כאשר אחז מסרב מחליטים ארם וישראל לכבוש את ממלכת יהודה ולצרף אותה בכוח לקואליציה שלהם.

כך או כך, בירושלים יש פחד גדול, כפי שמתאר הנביא באופן ציורי: "וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר מִפְּנֵי רוּחַ" (פס' ב). הנביא ישעיהו נשלח על ידי האל ובפיו מסר למלך יהודה: "צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה בָּחֳרִי אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן רְמַלְיָהוּ" (פס' ג־ד). המלכים המתייצבים מול אחז הם "זנבות אודים עשנים", גחלים העומדים להיכבות, מנהיגים נטולי עוצמה. אל לו לפחד מהם.

***

לפני כעשר שנים הצטרפתי לארכיאולוג דוד עמית ז"ל לחפירה שניהל במרכז ירושלים, סמוך לגן העצמאות ול"כיכר החתולות". החפירה נעשתה לדרישת רשות העתיקות כחלק מהקמת מוזיאון חדש, ועמית מצא במקום שרידי סכר ולצדו תעלת מים. הממצאים תוארכו למחצית השנייה של המאה השמינית לפנה"ס, ונראה כי הסכר נועד לאגור את המים ולהזרימם אל ירושלים העתיקה, שמיקומה היה באזור עיר דוד של היום. עמית הציע כי זו היא למעשה "תעלת הבריכה העליונה" שבה התרחשה הפגישה הדרמטית בין ישעיהו לאחז. האזור שהוא חפר אכן היה רווי בזרימה של מים, והרחבה כולה התמלאה בבוץ כתוצאה מגשמי החורף.

אנו יכולים לדמיין אפוא את אחז יוצא לתעלת הבריכה העליונה כדי לבדוק את מתקני המים ולהתכונן למלחמה ולמצור, כאשר ישעיהו מגיע אליו ובפיו מסר מרגיע: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה" (פס' ז) — על אחז להאמין ולבטוח באל כי לא יתרחש כל רע. כדי להגדיל את ביטחונו של המלך מציע לו הנביא לבקש אות אלוהי, סימן שכך אכן יהיה: "שְׁאַל לְךָ אוֹת מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה" (פס' יא). אך אחז, במעין מפגן של חסידות, דוחה את ההזמנה לסימן אלוהי: "וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא אֶשְׁאַל וְלֹא אֲנַסֶּה אֶת ה'" (פס' יב). תגובתו של האל כעוסה, ודומה שאחז מתחיל לעייף אותו: "שִׁמְעוּ נָא בֵּית דָּוִד הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת אֱלֹהָי?" (פס' יג). על כורחו של אחז, הוא מוסר לו אות מסתורי: "לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת, הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" (פס' יד).

מדוע כועס האל? דומה שמאחורי הצהרת אחז שאין ברצונו לנסות את האל עומדים למעשה פקפוק וחוסר אמונה, שכן התיאור המקביל בספר מלכים משלים את התמונה ומספר לנו מה עשה אחז בפועל באותו רגע. אחז פונה למלך אשור, שולח אליו כסף וזהב שנטל מן המקדש ומאוצרות המלוכה, ומתחנן על נפשו: "וַיִּשְׁלַח אָחָז מַלְאָכִים אֶל תִּגְלַת פְּלֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר עַבְדְּךָ וּבִנְךָ אָנִי עֲלֵה וְהוֹשִׁעֵנִי מִכַּף מֶלֶךְ אֲרָם וּמִכַּף מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַקּוֹמִים עָלָי" (מלכים ב טז, ז). אחז אינו סומך על הבטחת ישעיהו, ובחשבון פוליטי פשוט בוחר להישען על הכוח האזורי העולה, האימפריה האשורית.

האל כועס על פנייתו של אחז לכוח זר, המתפרשת כחוסר ביטחונו באל. זהו כנראה פירוש הסימן שמעניק הנביא, לידת הבן לעלמה ההרה. במחקר קיימות אמנם מחלוקות לגבי אותו בן — האם זהו בן של נסיכה בבית המלוכה או בנו של הנביא? — אך ברי שהסימן המשמעותי נעוץ בשמו של אותו ילד: עמנו־אל. האל דורש מאחז לבטוח באל, בניגוד לנהייה שלו אחרי כוחה הצבאי והפוליטי של אשור.

מבחינה היסטורית, זהו רגע מכריע בתולדותיה של ממלכת יהודה. מלכהּ מתאר את עצמו כעבד של ממלכת אשור — ניסוח יוצא דופן, המעיד על צעד פוליטי בעל משמעות עמוקה. באותו רגע מוותר אחז על עצמאותה של יהודה והופך למעין וסל של תגלת פלסר. מכאן ואילך, מלבד פרקי זמן קצרים, לא תתקיים עוד ממלכת יהודה כממלכה עצמאית של ממש. העצמאות שהשיג דוד בירושלים לפני למעלה ממאתיים שנה חדלה להתקיים. במובן מסוים זהו רגע המטרים את חורבנה הפיזי של ירושלים, שיתרחש רק בעוד כמה דורות.

יתרה מזאת, הרגע שבו אנו עומדים אינו רק זרע הפורענות של חורבן יהודה, אלא גם תחילת חורבנה של ממלכת ישראל, שכן מלך אשור, תגלת פלסר השלישי, אכן נענה להזמנתו של אחז ומגיע לאזור. הוא כובש את ממלכת ארם ומביא אותה אל קִצה, ויחד עמה כובש חלקים נכבדים מממלכת ישראל באזור החוף, בגליל ובעבר הירדן. באזורים אלו מתחילה שרשרת ההגליות האשוריות של עשרת השבטים, ההופכת בסופו של דבר את השטחים הללו לפחוות אשוריות. ממלכת ישראל מתכווצת משמעותית, דבר שיוביל כעבור עשר שנים לכיבוש השומרון, לחורבנה המוחלט של ממלכת ישראל בידי אשור ולהיעלמותם של עשרת השבטים בתוך כור ההיתוך האשורי. במובנים רבים אפוא שנת 733 לפנה"ס היא תחילת חורבנן של יהודה וישראל.

ישעיהו מודע כמובן לדרמה המתרחשת בממלכה הצפונית, ובפרק הבא מתאר הנביא את הדיכאון והמצוקה השוררים בה: "וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח. כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם" (ישעיהו ח, כב־כג). הצרה והחשכה, הצוקה והאפלה, נובעות מכיבוש ארץ זבולון וארץ נפתלי בידי תגלת פלסר השלישי מלך אשור. נראה שסוף הפסוק מתאר את הגליית התושבים מאותם אזורים ויצירתן של שלוש פחוות אשוריות: לחוף הים, בעבר הירדן ובגליל.

יש לזכור כי שיטת הכיבושים האשורית כללה הגליה של התושבים המקומיים ופיזורם באימפריה האשורית, במקביל להבאת גולים מארצות אחרות ויישובם באזורים הכבושים. באופן זה ריסקו האשורים את הזהויות הלאומיות המקומיות. אכן, האזורים הכבושים של ממלכת ישראל חדלים להיות "ישראליים", כמו שיקרה בקרוב מאוד גם לבירת ישראל בשומרון. ישעיהו, הרואה ביהודה וישראל ישות אחת, השייכת לעם אחד, כואב את מצבה של ממלכת ישראל.

והנה, בתוך תיאורו את המצוקה והאפלה השוררת בה, רואה הנביא לפתע חזון של אור גדול: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם. הִרְבִּיתָ הַגּוֹי לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל (ט, א־ב). השבט, המסמל אצל ישעיהו את השלטון האשורי (ראו למשל ישעיהו י, ה) עומד להישבר כמו שקרה בתשועה הפתאומית מיד מדיין בתקופת גדעון: "כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן" (פס' ג). ישעיהו מתאר תמונה עזה מאותו יום תשועה עתידי: "כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ" (פס' ד). אלו הן הנעליים העזובות של חיילי אשור ("מסאני" בארמית הן נעליים) ולצדן בגד ("שמלה") הטבול בדם. זוהי תמונת ניצחון עתידית על אשור, שבה נשרפים בגדי האויב לאחר מפלתו.

אחרי המפלה מופיעה דמות מופלאה ומסתורית, שתעמוד במרכז עיוננו:

כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ בֵּן נִתַּן לָנוּ וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ

וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם.

לםרבה [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ

לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם

קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת.

מה מתאר כאן הנביא? מיהו הילד שעתיד להיוולד? ומה פשר ארבעת שמותיו הייחודיים כל כך: פלא יועץ, אל גיבור, אבי עד, שר שלום? חוקר מקרא גרמני בשם אלט השווה את הפסוקים לטקס ההכתרה של הפרעה המצרי, שבמסגרתו מוענקים לו חמישה שמות מלכותיים חדשים (בפסוקים שלפנינו מצויים אמנם רק ארבעה שמות, אך אולי היה בפסוקים גם שם חמישי שנעלם, ויש שניסו לטעון כי המילה החריגה "לםרבה" משקפת שריד לסופו של אותו שם חמישי שנמחק מן הטקסט).

מיהו המלך המוכתר? אחת הטענות שעלתה במחקר2 היא כי הילד המסתורי אינו אלא חזקיהו בן אחז, המלך שעתיד לעלות על כיסא המלוכה לאחר מות אביו; הכינוי "אל גיבור" מרמז לשמו הפרטי של המלך — "חזק־יהו". לפי פירוש זה, התאריך שהנבואה נישאת בו הוא שנת 727 לפנה"ס, שנה דרמטית במיוחד מבחינה פוליטית. במהלך שנה זו, שש שנים לאחר הפגישה בתעלת הבריכה העליונה, מת אחז מלך יהודה וכמותו מת גם מלכה ומייסדה של האימפריה האשורית — תגלת פלסר השלישי. לפי סברה זו, עם מותו של תגלת פלסר סבר ישעיהו כי האיום האשורי נחלש. הוא מתמלא באופטימיות פוליטית והיסטורית ומבשר בשמחה על המלך החדש שעתיד לשבת על כיסאו בממלכת יהודה.

אך קריאה זו של הפסוקים מעוררת בעיות קשות. ראשית, הנבואה אינה מספרת על מינוי מלך חדש אלא על לידה של ממש: "ילד יוּלד לנו, בן ניתן לנו". שנית, קשה לטעון שמצב רוחו הפוליטי של ישעיהו היה מעודד בשל מותו של המלך האשורי באותה שנה, שכן נשתמרה בידינו נבואה אחרת של הנביא מאותה שנה, שבה הוא מביע את העמדה ההפוכה בדיוק: "בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ אָחָז הָיָה הַמַּשָּׂא הַזֶּה. אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף" (ישעיהו יד, כח־כט). ישעיהו פונה אל הפלשתים ומתרה בהם בל ישמחו על שבירת ה"שבט" שהכה בהם והנחש שנלחם בהם. כפי שהיטיב לראות החוקר הגרמני בגריך,3 הכוונה כאן אינה לאחז אלא לתגלת פלסר מלך אשור, שאכן הכה בפלשתים ומת אף הוא באותה שנה. ה"שבט" האשורי נשבר, אך הנביא ישעיהו מזהיר כי תחתיו יבוא צפע; פריו של אותו נחש הוא "שרף מעופף". במילים אחרות, אשור לא הולכת להיעלם מן המפה והיא תוסיף לשלוט ולהכות בעמים שבאזור.

לפיכך, הצעתי היא לנתק את החזון על לידת הילד ומפלת האויב מן המישור ההיסטורי המיידי, ובעקבות חוקרים כמו צ'יילדס,4 לקרוא אותו כמשא בעל אופי טיפולוגי ומשמעות עמוקה ביותר. ישעיהו מתייאש מאחז ובאופן כללי מאבד את אמונו במלכים הקיימים של בית דוד. בעקבות אכזבתו העמוקה הוא מגיע למסקנה כי לא ניתן עוד להמשיך ולהלל את שושלת המלוכה הנוכחית מבית דוד כפי שנעשה במזמורי התהילים. המלכות העכשווית כושלת ועלינו לצפות להופעתה של דמות אחרת, עתידית ומופלאה — הילד שייוולד בעתיד. כאן נוצר בפעם הראשונה הרעיון שיום אחד בעתיד תופיע דמות נעלה שתשקם את גדולתו של בית דוד, תביא "שלום אין קץ" לארץ ותכונן מחדש את כיסא דוד לעולם.

לפנינו אם כן רגע הולדתה של הציפייה המשיחית. האכזבה המרה מן ההווה, מהמלך אחז המוותר על עצמאותה של יהודה והופך לווסל של מלך אשור, מולידה ציפייה למלך מופלא שיופיע בעתיד ויחזיר עטרה ליושנה. איננו יודעים כמה רחוק אותו "עתיד לבוא" בעיניו של ישעיהו בזמן שהוא נושא נבואה זו, ויש להניח שהוא קיווה שהדבר יקרה בימי חייו. אך החשיבות הגדולה בנבואה אינה שאלת העיתוי המדויק אלא עצם ההחלטה להרים את המבט מן ההווה אל העתיד המקוּוה, אל הדמות המלכותית שתופיע בזמן כלשהו. אף שישעיהו אינו משתמש בתואר "משיח" ביחס לדמות מלכותית זו, במבט כולל ניתן לראות בפסוקים אלה שרטוט ראשון של דיוקן המנהיג המשיחי העתידי.

יש לשים לב כי דמות המושיע העתידית אינה דמות לוחמת. מפלתה של אשור תבוא מידי האל, ורק לאחריה יעלה המלך העתידי על כיסאו ויישא את "המשרה", השררה, על שכמו. כפי שהעיר יחזקאל קויפמן,5 בשרטוט זה של תפקיד הדמות המשיחית השפיע ישעיהו באופן עמוק על המחשבה המשיחית המקראית — מעתה ועד סוף תקופת המקרא לא נמצא ציפייה לכך שהדמות המשיחית תמלא תפקיד של לחימה בקרב ושל ניצחון מלחמתי. נאמן לפקפוקו בעוצמה האנושית ולנטייתו להישען על כוח האל, ישעיהו מעביר את תפקיד המושיע הצבאי אל האל. לדמות המשיח, המופיעה לאחר התשועה, הוא מייחס משימה אחרת: הבאת צדק, משפט ושלום לארץ.

שמותיו של המלך העתידי, המפורטים בפסוק ה', יסייעו לנו להעמיק עוד בטיבה של דמותו. השם "פלא יועץ" מתארו כנראה כיועץ מופלא, חכם מופלג. אך כיצד עלינו להבין את השם "אבי עד", ואת השם הנועז ביותר — "אל גיבור"? באיזה מובן המלך העתידי הוא "אל"? כיצד ניתן לכנות אדם בשר ודם "אל גיבור"? והאם השם "אבי עד" רומז כי למלך שלו מקווה הנביא יוענקו חיי נצח? הלוא בני האדם הם בהגדרתם בני תמותה, והיחיד המיוחסת לו נצחיות במקרא הוא האל.

אכן, מאז תקופת הבית השני וחז"ל ועד ימינו הטרידו הפסוקים הללו את הקוראים והמפרשים, שניסו לא פעם להציע כי המילים האלו אינן מתארות את הילד שעתיד להיוולד אלא את האל עצמו. אך למעשה, ישעיהו לא חידש דבר בתיאוריו. קריאה בכמה ממזמורי התהילים מלמדת כי בנבואתו הוא נשען על מסורות מקראיות קיימות.

מזמור מה בתהילים, המתאר נישואים של מלך ישראלי עם נסיכה מצור, נתחבר כנראה בממלכת ישראל בזמן גדולתה ותפארתה, בנקודת זמן כלשהי לפני סוף המאה השמינית לפנה"ס. המשורר מתאר כך את המלך: "...אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר. יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם" (תהילים מה, ב־ג) — למלך יש חן, יופי וברכה אלוהית, ואליהם מצטרפת גבורה מלחמתית: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ. חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ" (פס' ד־ו). והנה ממשיך התיאור (פס' ז־ח):

כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ.

אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ.

פסוק ח' עוסק באהבת הצדק של המלך, שהיא הסיבה למשיחתו על ידי האל. ומכיוון שפסוקים ב־ו מתארים את המלך, וכן פסוק ח, אין לנו ברירה אלא לקרוא גם את המילים בפסוק ז' כמוסבות עליו: "כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד". המשורר מכנה את המלך "אלוהים" וטוען כי כיסאו הוא נצחי. כמו בנבואת ישעיהו מתואר כאן מלך שתפקידו לכונן את ממלכתו במשפט ובצדקה, וכמו בנבואת ישעיהו — מכונה המלך "אל" ומיוחסת לו נצחיות.

גם במזמורי תהילים אחרים, שמוצאם ככל הנראה ביהודה, אנו מוצאים תיאורים דומים המשגיבים את המלך ומעניקים לו חיי נצח. מזמור כא מהלל את המלך: "ה' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ מַה יָּגֶיל מְאֹד. תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה" (פס' ב־ג). בהמשך המזמור נאמר במפורש כי "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד" (פס' ה'). כך גם בתהילים סא, ז־ח: "יָמִים עַל יְמֵי מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ דֹר וָדֹר. יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ". דומה אפוא שישעיהו שאל רעיונות שהיו קיימים לפני זמנו אשר תיארו מלכי הווה היושבים על כיסאותיהם, והשליך אותם אל העתיד — לדמות המשיחית החדשה שטווה.

***

מכיוון שהמילה "משיח" אינה נזכרת במפורש בנבואת ישעיהו בן אמוץ, ברצוני להתעכב עליה מעט בטרם נחתום חלק זה של מסענו. במזמור מה בתהילים ראינו שהאל "מושח" את המלך בשמן כשכר על עשיית צדק: "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (פס' ח). אכן, המילה "משיח" קשורה במקרא למשיחה בשמן — יציקת שמן זית על ראש המלך. כך אנו מוצאים למשל בתיאורים המקראיים של המלכת שאול והמלכת דוד. משמעותו של טקס זה קשורה כנראה לברק ולאור המוקנים לגוף בעזרת המשיחה; משיחת המלך בשמן המבריק מדמה אותו לאל, שלפי התפיסה הקדומה היה אפוף בזוהר, ומקנה לו ברק אלוהי.

אחד המקורות הקדומים בהם אנו מתוודעים לטקס משיחה כזה קשור מאוד לענייננו. מדובר בתעודה מהמאה השמונה־עשרה לפנה"ס, שנמצאה בעיר ממלכה קדומה בשם מארי, השוכנת על נהר פרת בגבולות סוריה של היום. הנבואה הקדומה ממארי, שנכתבה כשש מאות שנה לפני היווצרותו של עם ישראל, מתארת את דברי הנביא הנשלח אל המלך על ידי הדד, אל הסערה:

השבתי אותך לכס בית אביך, נתתי לך את כלי הנשק אשר בהם נלחמתי בתיאמת [מפלצת דרקון מיתית] ומשחתי אותך בשמן של זוהרי ולכן איש לא התייצב נגדך. הקניתי לך את הזוהר האלוהי ואת כלי המלחמה האלוהיים.

שמע את מילתי האחת, כאשר מישהו בעל דין יזעק אליך... קום דין את דינו, ענה לו ביושר.6

האל הדד מזכיר למלך שהוא מצליח במלחמותיו רק כי הוא נמשח בשמן זוהרו, ומתרה בו כי הדבר מטיל עליו לנהוג בדרך של צדקה ומשפט. אם במזמור מה בתהילים משפט וצדקה הם הסיבה למשיחה, כאן היחס הוא הפוך, הם התביעה האלוהית בעקבות משיחת המלך; אך בשני המקרים יש קשר עמוק בין השניים. זיקה דומה מופיעה בדברי ישעיהו, הקושר בין המלך ה"אלוהי" לבין המשפט והצדקה שהוא עתיד לכונן בארץ.

התואר המפורש "משיח" וטקס המשיחה המופיעים במזמורי התהילים ובתיאורי ההמלכה המקראיים נעדרים כאמור מנבואת ישעיהו. ואף על פי כך, אני מכנה כאמור, את הנבואה שלפנינו נבואה משיחית, שכן להבנתי משיחיות פירושה ציפייה לדמות נעלה שתופיע בעתיד ותביא עמה "משפט, צדקה ושלום אין קץ". דמות זו עומדת במוקד נבואות רבות במקרא, שגם אם חסר בהן המושג משיח, הן מטרימות את הרעיון שבהמשך ההיסטוריה היהודית יכונה הרעיון המשיחי.

שנת 733 לפנה"ס היא אפוא שנה של מהפך ומפנה. מצד אחד, זוהי תחילת חורבנה הפיזי של ממלכת ישראל ותחילת חורבנה הפוליטי של ממלכת יהודה, הכרוכה באובדן עצמאותה. מצד שני, דווקא בגלל עוצמת המשבר ובגלל האכזבה העמוקה של ישעיהו, הוא מעלה על מפת הרעיונות המקראית את הציפייה והתקווה להופעתה של דמות עתידית משיחית. זהו מלך המכונה בשם האל וזוכה לקיום נצחי; "פלא יועץ, אל גיבור, אבי עד, שר שלום" — דמות הנעלית על האנושי ושואפת אל האלוהי. געיית הפרה המבשרת על החורבן כרוכה אפוא בגעייה המבשרת על הולדת המשיח וצמיחת הגאולה המשיחית.