כחמישה־עשר נשים וגברים התכנסו בבוקר קריר אחד באמצע מאי 2006 במשרדי הארגון הפמיניסטי בת שלום שבמרכז ירושלים. בהודעה שהועברה בדואר האלקטרוני הוזמנו נציגים ונציגות של ארגוני השטח הפועלים לשלום ולזכויות אדם ל"דיון אסטרטגי בעקבות ההינתקות". עדיין לא חלפה שנה מאז ההינתקות מרצועת עזה באוגוסט 2005. המוציא לפועל רב־העוצמה שלה שכב בחוסר אונים מוחלט בבית החולים, וממשלה חדשה — מספר 31 — התכנסה זה עתה לישיבתה הראשונה. ארגוני השלום מצאו את עצמם במצב חדש ובלתי מוכר מאז הכיבוש של 67'. הנה, ממשלת ימין מבצעת לכאורה את מדיניות השמאל ומכריזה על קץ הכיבוש ברצועת עזה. הצבא מפנה את בסיסיו; כל ההתנחלויות ברצועה וארבע מהן שבאזור ג'נין מפונות בכפייה.

אכן, תוכנית ההינתקות בוצעה באופן חד־צדדי אשר השמאל העקבי מתנגד לו בתוקף. אמנם היא בוצעה תוך הבלטת הרושם הטראומתי שעשה הפינוי שנכפה על המתנחלים כדי למזער את הציפיות לתכניות עתידיות של פינוי־פיצוי, ואף על פי כן זה הרבה יותר ממה שנעשה עד כה מאז הכיבוש של 67'.

אם כן, מה הלאה? שאלו את עצמם הנוכחים בפגישה. היכן עומד השמאל העקבי אחרי ההינתקות? התחושה הכללית הייתה שההינתקות הציבה את ארגוני השלום מחוץ לשיח הציבורי, ושקבוצות רחבות בציבור תופסות את השמאל העקבי כחלק ממארג הכיבוש שאותו הוא מנסה לשכוח. אחד הנוכחים אמר ש"נעשינו מומחים בכל מה שנוגע לכיבוש. מה אנחנו מתכוונים לעשות עכשיו עם הידע שלנו?"; אחר הוסיף שרעיונות שנהגו בשמאל הרדיקלי, כגון שתי מדינות לשני העמים או פינוי התנחלויות וסיום הכיבוש ואפילו שיח הנכבה הנתפס כאיום ממשי על הרעיון הציוני, כמו גם רעיונות בדבר חלוקת ירושלים — כל אלה הועלו כבר לדיון הציבורי, אם כי הפער בין מה שאנשים מצהירים עליו ובין דפוסי הצבעתם נותר כשהיה ועובדה היא שהשמאל הולך ומצטמק.

נציגת נשים בשחור ביקשה להזכיר שתודעת הכיבוש חלחלה לציבור ממשמרות התנועה שקראו בהתמדה "די לכיבוש!", והאקטיביסט הוותיק קטע אותה בשאלה "דווקא נשים בשחור?".

בחדר לא הורגשה שום שמחה לאיד, אף לא השתבחות עצמית, אלא הכרה עמוקה בכך שתפקידו ההיסטורי של השמאל העקבי טרם הסתיים. עם זאת היה ברור שההוויה מחייבת את השמאל לחשיבה מחודשת על חזונו ועל המונחים המגדירים אותו. עמדה אופוזיציונית מצריכה התבוננות עצמית מתמדת לשם הגנה על התודעה, הנוטה לכבול את עצמה ב"צדקת דרך" מאובנת הפוגעת ביעילות הפוליטית. "הבעיה שלנו", אמר האקטיביסט המנוסה, "שבשגרת הפעילות כל ארגון שקוע עמוק בעבודה המיוחדת שלו ואינו מוצא זמן להתפנות לרגע של מחשבה, וכשאנחנו מתאספים יחד אנחנו מתנהגים כמו עדר של חתולים". "רדיקלים חופשיים", חידד חברו, ומיד הוסיף ש"הפעם עלינו להתאחד סביב תשובה מוסכמת לשאלה איך להחדיר את קולנו לשיח הפוליטי הישראלי?", כלומר כיצד להשפיע בלי לאבד את קולנו המיוחד. במילים אחרות: מדוע אנחנו מתקשים לשווק את עצמנו לציבור בישראל? ואם הקושי שלנו נעוץ במיתוג ובשיווק, מה אנחנו מבקשים לשווק ומהו בכלל המוצר שלנו?

מיד פרץ ויכוח משעשע למדי על השימוש במונחים מתחום השיווק המסחרי בדיון אידיאולוגי רציני, והפגישה הסתיימה בהסכמה הכללית שאקטיביזם בלתי אלים נגד הכיבוש הוא עבודה סיזיפית ושתמיכת הציבור הישראלי בעמדותינו חשובה לנו מכדי שנוכל לוותר עליה.

 

בעקבות מפגש זה החלטתי לכתוב את הספר הנוכחי. ידעתי בשלב הראשוני רק שאני מתעתדת לדון בפעילות מרובת הפנים הנעשית בארגוני השמאל הפמיניסטי ולמקם אותה במקום הראוי לה במרחב האקטיביזם השמאלי. הנחתי שמתיאור פעילות זו יתבהר החזון הפמיניסטי לשלום ולצדק חברתי, אך בה בעת גם תיחשפנה הדילמות, הספקות והסתירות הפנימיות הבלתי נמנעות בפוליטיקה הפמיניסטית, אשר נוטה להרחיק את עצמה מן המציאות הפוליטית המפלגתית הרגילה בדמוקרטיה. אחת ממטרותיו של ספר זה היא אפוא להציג לפני הציבור הרחב את העשייה הפמיניסטית הפוליטית. מטרה נוספת היא לבחון לעומק את המרחב הפמיניסטי הפוליטי באמצעות שחזור, אמנם חלקי, של תולדותיו בישראל ושל זיקתו לתנועות שלום פמיניסטיות ברחבי העולם.

מי אנחנו?

 

שורשי השמאל הפמיניסטי הפעיל כיום בישראל נטועים באינתיפאדה הראשונה. בהפגנות המחאה על הכיבוש נפגשו אקטיביסטיות בתנועות השמאל הסוציאליסטי, שמאסו במעמד המשני שהוקצה להן מאחורי הקלעים של התנועות המעורבות, עם נשים שקידמו פוליטיקה פמיניסטית מתנגדת לכיבוש ולדיכוי סקסיסטי כמקשה אחת. במשמרות המחאה של נשים בשחור עמדו יחד יהודיות ופלסטיניות אזרחיות ישראל, לסביות וסטרייטיות, ובמשמרות הללו נרקמו הקשרים שהצמיחו את השמאל הפוליטי הפמיניסטי, אשר פעילותו הענפה מתועדת בחלקה בספר הזה.

 

התביעה הצודקת של נשים בישראל לשותפות מלאה בקביעת סדר היום המדיני והביטחוני נשמעה עוד קודם לכן במחאה של אימהות נגד שתיקה ושל ארבע אימהות. בקריאתן ל"החזרת הבנים הביתה" הן התמקדו במחאה על הלגיטימיות של מלחמת לבנון הראשונה. מה שייחד את נשים בשחור עם הקמת התנועה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, וממשיך מאז לאפיין את השמאל הפמיניסטי, הוא המחאה האזרחית העקבית על הפקעת החברה בידי הצבאיות, על אי־שיתופן של נשים ושל קבוצות מיעוט במהלכים הנוגעים לשלום ולביטחון, כמו גם על התניית האזרחות המלאה במילוי חובות לאומיות לפי הגדרותיה של חברת הרוב היהודית. בולטות ביניהן חובת האימהוּת וחובת השירות הצבאי או הלאומי (אזרחי). הפעילות הרחבה של ארגוני השמאל הפמיניסטי בתחומי חיים שונים חושפת את הקשרים, הסמויים לעתים מן העין האדישה, הקיימים בין צורות הדיכוי וצורות האלימות כלפי נשים וכלפי מיעוטים בחברה. בניתוח פמיניסטי פוליטי מתגלים בבירור הקווים הישרים הנמתחים בין הכיבוש ומשטר ההפרדה המושלט על הפלסטינים ובין ההסתגרות הלאומנית המייצרת אלימות ממסדית כלפי מיעוטים. כמו כן, מתברר הקשר ההדוק בין מרכזיותה של הצבאיות בחברה למעמדן האזרחי המשני של נשים בישראל.

 

לכשישים ארגוני וקבוצות הנשים הפועלים כיום בישראל יש נוכחות מרשימה בחברה האזרחית. כולם רהוטים בשיח הפמיניסטי ופועלים לשם העצמת נשים וקידומן בחברה. לאמיתו של דבר, גם ארגונים חברתיים מעורבים מרבים להשתמש כיום במונחים פמיניסטיים ומתנהלים תוך הקפדה על עקרונות של שוויון ודמוקרטיה המזוהים עם תרבות ארגונית פמיניסטית. מרביתם מייצגים את הזרם הליברלי בפמיניזם, החותר להשגת זכויות לנשים, ולמיעוטים בכלל, במערכות הבלתי שוויונית הקיימות. מספרם של ארגוני הנשים המגדירים את עצמם כפמיניסטיים ופועלים מתוך עמדה ביקורתית לשם שינוי ממשי ביחסי הכוחות בחברה הוא, לפי אומדני, בין עשרים לשלושים. את הארגונים והקבוצות הפועלים במרחב השמאל הפמיניסטי אפשר למנות על אצבעות הידיים (רובם שותפים בקואליציית נשים לשלום) וקשה מאוד להעריך את מספר הנשים הפעילות בו. התרשמותי היא שכמה מאות נשים פעילות בקביעות במסגרותיו, ולפחות אלפיים מוכנות להיענות לקריאה לפעולה בעת הצורך. מה שחשוב הוא שבכל רגע נתון ולאורך זמן מתפתח במרחב הזה אוונגארד פוליטי הנסמך על חשיבה רדיקלית בנוגע לפירוק המנגנונים המשמרים את השליטה הגברית בהוויה הציבורית. זו פעילות מורכבת המציעה תבנית מציאות חלופית שבה נשים משתתפות באופן שווה בהיסטוריה.

מרחב השמאל הפמיניסטי רוחש עשייה פוליטית וחברתית, אך הוא אינו מזוהה, כפי שהיה מצופה ממנו, עם מאבק מעמדי של עובדות להשגת שוויון ממשי, וזו חולשה הזועקת לתיקון. אמנם בעת האחרונה מעמיקים ארגונים אחדים את מעורבותם בהתארגנות עובדות ובמאבקיהן לשיפור תנאי העסקתן ופמיניסטיות רבות פועלות בארגונים לזכויות עובדים, אולם היעדרה של תנועה פמיניסטית נחושה ולוחמת מורגש היטב בשדה הזה.

יש בוודאי יותר מהסבר אחד להיעדר הזה. בשנות ה-70 המוקדמות, שהיו שנים מעצבות בתולדות השמאל הפמיניסטי בישראל, נזנח הניתוח המעמדי כגורם המחולל אי־שוויון לטובת ניתוח של יחסי הכוח בין המינים והמאבק לשחרור מן השליטה הגברית. נשים שעבדו במקומות עבודה מאורגנים מצאו את בסיס התמיכה שלהן במועצת הפועלות, שהתרחבה ב-1976 לארגון נעמ"ת הפועל במסגרת ההסתדרות או במסגרות של האיגודים המקצועיים. גם הזהות האשכנזית האקדמאית של מרבית הפמיניסטיות של אותם זמנים, שהיו מזוהות עם מעמד הביניים, הרחיבה את הפער שנפער ביניהן לבין עובדות הכפיים. במקרים רבים הזדהו הפועלות עם פועלי הייצור, עמיתיהם לעבודה, או עם הגבר המובטל, ולא עם הנשים שקראו ל"שחרור מעליונות הגבר".

את הסיבה המרכזית לדחיית השמאל הפמיניסטי אל השוליים הפוליטיים הצרים יש לראות, לדעתי, לא משום התנכרותו למציאות החיים של קבוצות רחבות בציבור היהודי, כפי שנוהגים להטיח נגדו, אלא משום שהוא מזוהה קודם כול עם ההתנגדות לכיבוש ולנגזרותיו בהוויה הישראלית. זיהוי זה גורם לכל מפלגות השמאל־מרכז החרדות מאובדן תומכים אפשריים להצניע את מציאות הכיבוש ואת המאבק נגדו בסדר היום שלהן. ביחס לשמאל הפמיניסטי הרדיקלי אפשר לומר שהכיבוש שאב אותו אליו באופן כזה שהוא נותר דל בכוח אישה ומדולדל ממשאבים אחרים שהיו עשויים לתמוך בעבודת שטח שמאלנית קלאסית, כמו פעילות בארגון עובדות וחיזוק מעמדן.

אידיאליסטיות? איזה שעמום.

 

אז זהו, שאף פעם לא משעמם.

נתן זך כתב בשיר No טיפוסי על הזכות הגדולה שהתגלגלה לידי משוררים שיש להם "[...] מעט זמן לכתוב שירים / על הזכות הגדולה להיות פה / על הזכות הגדולה לומר לא שבלעדיה אין שיר נו...".

ואני מוכנה להעיד גם על העונג הרב המוצפן באמירת לא! קולנית, מתפלמסת, אכפתית, מתעמתת. קריאת לא! במרחב האקטיביסטי מזכירה, ואף מחזירה לנו במובנים רבים, את להט נעורינו. לכן אין להתפלא על נוכחותן הבולטת של נשים מבוגרות — ואף מבוגרות מאוד — במרחב הפעילות הפוליטי־פמיניסטי.

באשר לי, טקסט הסירוב המכונן שלי מזה שנים ארוכות נכתב על ידי וירג'יניה וולף בספרה שלושה גיני. וזה עיקרו: שוחרת השלום באשר היא, כתבה וולף, לא תשתתף בהפגנות פטריוטיות. היא תסרב לכל אופן של השתבחות עצמית לאומנית ולא תיקח חלק בשום הפגנת תמיכה במלחמה. עליה להפגין אדישות מוחלטת כלפי טקסים ולהיעדר מכל תחרות או מפגן צבאי המזינים את התשוקה לכפות את הציוויליזציה "שלנו" על עם אחר ולשלוט בו. עם צאת ספרה לאור ב-1938 סברה וולף שהמלחמה היא עניין של גברים. היא האמינה שנשים אינן יכולות להיות שותפות בייצרי המלחמה של גברים, ושתנועת התנגדות רחבה של נשים עשויה למנוע מלחמות. כעבור שנה פרצה מלחמת העולם השנייה אשר כל תנועות השלום של נשים לא הצליחו, כידוע, למנוע. אולם תוקפה של הצוואה של וולף (כך אני קוראת את הטקסט שלה) נשאר בעיניי רענן ואקטואלי מתמיד.

 

כשחשבתי על כותרת־המשנה לספר, עמד לפני המושג הוותיק במרחב המחאה ורב הזכויות — "תרבות הנגד" — כמושג המאפיין את ההתנגדות הבונה והמקדמת של האקטיביזם השמאל־פמיניסטי. אינני מתכוונת ל"נגד" במובן האנטגוניסטי בלבד, אלא יותר למובנו הלעומתי, שיש בו הצעה לרוח אנושית נגדית למה שקיים ורווח ואינו מספק עוד. הזעם המבעיר תנועות מחאה מזין במרחב השמאל הפמיניסטי גם תרבות של עשייה פוליטית וחברתית עשירה שחלקה מתועד בספר זה. להלן אציג תיאור תמציתי של פרקי הספר.

 

הפרק הראשון, ציוני דרך במרחב השמאל הפמיניסטי, עובר בצמתי הזמנים והמקומות שבהם נפגשו פמיניזם וסוציאליזם בישראל משלהי שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 עד הקמתם של ארגוני השטח השמאל־פמיניסטיים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. התפתחותה של תרבות פמיניסטית של שלום פתחה בישראל ערוצים של שיתוף פעולה בין נשים יהודיות לנשים ערביות, כמו גם ביניהן לבין ארגוני נשים פלסטיניים. הפרק מסתיים בעיון בשאלת הנורמליזציה ביחסי העבודה והחברות של פעילות השלום במציאות של הכיבוש ומשטר ההפרדה. ברקע הדברים עומד הנתק בשיתוף הפעולה בין הארגונים הישראליים לארגונים הפלסטיניים.

הפרק שני, אישה לאישה, דור לדור, מתאר את חילופי המשמרות המתרחשים בעת האחרונה בארגונים הפמיניסטיים. ההגמוניה האשכנזית הוותיקה זזה או מוזזת הצידה ומפנה את מקומה לנשים צעירות מקבוצות חברתיות מגוונות — מזרחיות, מהגרות מברית המועצות לשעבר, ערביות, לסביות ונציגות של מיעוטים מיניים אחרים. רבות מהן תופסות את האקטיביזם הפוליטי הפמיניסטי כפעילות אידיאליסטית וכקריירה מקצועית גם יחד. ההתמקצעות באקטיביזם משפיעה על אופיים של הארגונים הפמיניסטיים ומציגה דילמות חדשות הקשורות בתלות שהם פיתחו בתרומות ובגופים התורמים.

הפרק השלישי, לא יורות, לא בוכות, פותח בחלופה האזרחית שמציעה תנועת פרופיל חדש וקושרת אותה לתפיסת הביטחון האנושי. זהו מושג חדש בחשיבה הבינלאומית על ביטחונם של בני אדם, והיא מנוגדת במובנים רבים לתפיסת הביטחון הלאומי של מדינות. החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם על נשים, שלום וביטחון מאוקטובר 2000, הקשורה בעקרונות הביטחון האנושי, עברה תהליך הטמעה בישראל עד חקיקת החוק המחייב שיתוף נשים בתהליכים מדיניים. הפרק מלווה את התהליך ואת הארגונים הפמיניסטיים שהיו מעורבים בו אך בחרו לפרוש ממנו ולא לשתף פעולה עם הממסד הפוליטי.

הפרק הרביעי, שגרירותינו ברפובליקה של המצפון, בוחן את השאלה אם הפעילות הפמיניסטית למען השלום הצליחה לגבש אסטרטגיה יעילה של התנגדות לכיבוש, תוך כדי התבוננות בשתי תנועות פמיניסטיות בולטות: נשים בשחור, שקמה כתגובת מחאה מיד עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ומחסום Watch, שהוקמה בתחילת האינתיפאדה השנייה. תנועת נשים בשחור לא הניחה לציבור לשכוח את מציאות הכיבוש או להשכיח אותה. בעוד פעילות מחסום Watch הצופות במחסומים חושפות באמצעות תיעוד יומיומי מדויק לא רק את מצוקת הפלסטינים הזקוקים למעבר, אלא גם את מנגנוני השליטה והפיקוח של ישראל על תנועת הפלסטינים בגדה המערבית וממנה החוצה ועל היבטים חיוניים בחייהם.

הפרק החמישי, מעבר למחסום שבתוכנו, שואל על המניעים האישיים לאקטיביזם הפמיניסטי בסביבה חברתית מנוכרת, ומנסה להבין כיצד רואה פעילת השמאל העקבי את מקומה בחברה כובשת שהיא משתייכת אליה ובו־בזמן מתנגדת לה. הציווי האתי המנחה נשים לפעילות בתחום זכויות האדם מפנה את תשומת הלב לקבוצה הקטנה והמחויבת נשים למען אסירות פוליטיות. פעילותן מחברת את הפוליטי עם ההומניטרי באופן המאתגר את החשיבה על זכויות אדם ועל הבחירות המוסריות שלנו.

הפרק השישי, זהירות, בכיר בחדר, דן במאבק הפמיניסטי באלימות המינית באמצעות ניתוח מערכה תקשורתית מרוכזת שניהלו ארגוני הנשים בשנת 2007, זמן קצר אחרי מלחמת לבנון השנייה, נגד עברייני מין בעלי שררה. מערכה זו נולדה בעקבות פרשת חיים רמון, שר שהואשם במעשה מגונה, ובעקבות פרשת משה קצב, נשיא שנחשד בעברות מין חמורות. ייחודה בא לידי ביטוי בחושפה את הזיקה הקיימת בין תופעת האלימות כלפי נשים, ובכללה אלימות מינית, ובין כוחנות, שלטון ומיליטריזם. המאבק הציבורי שניהלו הארגונים הזכיר לרבות מאתנו את הרלוונטיות הנמשכת של סיסמת הפמיניזם הרדיקלי של שנות ה-70 — "האישי הוא פוליטי".

הפרק השביעי, קריאה פמיניסטית בחוק האזרחות, פותח בביקור במפעל רקמת המדבר בעיירה הבדואית־ערבית לקיה שבנגב, עובר לשאלת ריבוי הנשים בחברה הבדואית ומגלה באמצעותה את ביטויהם הגזעניים של חוקי האזרחות והכניסה לישראל. הפרק דן במשמעותם של התיקונים שנוספו בשנים האחרונות לחוקים הללו לגבי נשים לא יהודיות בישראל, ובמיוחד ביחס לנשים פלסטיניות הנישאות לערבים אזרחי המדינה. ארגוני נשים וארגוני זכויות אדם רואים באכיפת החוק פן של אלימות ממסדית, ומזהירים מפני שימוש מפלה בהוראות מנהליות כאופן של מדיניות הגירה.

הפרק השמיני והאחרון, דו"ח פעילות: יאנון, 31 בינואר 2006, הוא סיפור אישי על ניסיון כללי ומוכר לאקטיביסטיות ולאקטיביסטים רבים בשמאל הרדיקלי המתנגד בעקביות לכיבוש: יום עבודה בכרם זיתים בכפר הפלסטיני הקטן יאנון שבאזור שכם. שום אירוע קיצון לא התרחש, שום טראומה לא דווחה, אבל כפי שהתברר, גם הפעם הזאת השקט בשטח הפלסטיני הכבוש תמיד מדומה והשלווה הכפרית כוזבת.

 

הספר שלפנינו הנו המשך לספרי הדוקומנטרי הקודם אחיות לשלום — קולות בשמאל הפמיניסטי, שיצא לאור ב-2003 (אף הוא בהוצאת רסלינג). עבודת התיעוד — שימור הזיכרון הקולקטיבי והגדלת נפח הארכיון של השמאל הפמיניסטי — משולה בעיניי לעשייה פמיניסטית כשלעצמה. בשנים שחלפו מאז ועד לאחרונה הייתי חברה בקואליציית נשים לשלום הממלאת, מיום הקמתה בנובמבר 2000, מיד לאחר פרוץ האנתיפאדה השנייה, תפקיד מרכזי הן במרחב הפמיניסטי והן בתנועת השלום וההתנגדות הבלתי אלימה לכיבוש. מרבית האירועים המתוארים בספר מסתמכים על התנסותי האישית בהם ועל שיחות שקיימתי עם חברותיי בקואליציה ובארגונים פמיניסטיים שותפים אחרים. חומר מרתק מצאתי בדו"חות, במאמרים ובתיעוד המתפרסמים באתרי האינטרנט של הארגונים השונים וכן בספרות האוטוביוגרפית של אקטיביסטיות פמיניסטיות. אוצר דוקומנטרי, שלא יסולא בפז, מצאתי בארכיון המקוון של השמאל הרדיקלי מיסודם של דפנה וראובן קמינר.

פרקים אחדים בספר הופיעו כמאמרים קצרים בביטאון המקוון הגדה השמאלית. אני מבקשת לנצל את ההזדמנות הזאת כדי להודות לחבריי ולחברתי בקבוצת המערכת הקטנה של האתר, שבאמצעיה הצנועים ובהתמדה שמאלית עיקשת מציעה זירה רעיונית לכותבים ולכותבות, שמרבית ערוצי התקשורת המרכזיים חסומים לפניהם בעיקר בשל דעותיהם.

תודה מעומק הלב לכל הנשים ששיתפו אותי בסיפורי חייהן, בתובנות ובידע שהן שומרות במגרות השולחן והזיכרון. לא יכולתי לשלב ברישומיי את כל מה שנמסר לי, אך לא היה פרט שלא סייע לי בעבודת השחזור וברישום האירועים.

 

תודה מיוחדת לעדי דגן, סלוא עלינאת, ד"ר אראלה דאור, ד"ר אפרים דוידי וד"ר חנה ספרן, על קריאתם הביקורתית בפרקי הספר השונים ועל הערותיהם המועילות והבונות. האחריות לכל מה שכתוב מוטלת, כמובן, עליי.

 

והערה נוספת בנוגע לנקודת מבט. שאלת "הסובייקט הפמיניסטי", או במילים פשוטות — "את מי את מייצגת ובשם מי את כותבת?", מעסיקה כותבות פמיניסטיות רבות. זו שאלה רגישה במיוחד ביחס לכותבת הנמצאת בכתיבתה הן כעדה והן כמתעדת. כמה וכמה פעמים מחקתי את המילה "אנחנו" מן הטקסט והחלפתי אותה במילה או בצירוף מילים פחות טעונים שמצאתי בלקסיקון הפמיניסטי. אסתר עילם, מחלוצות הפמיניזם של הגל השני (סוף שנות ה-1960 ותחילת ה-70) בארץ, טוענת — בנוגע לשימוש במילה "אנחנו" בטקסט פמיניסטי — שנשים המשתייכות לקבוצה ההגמונית בחברה (וכל הסימנים מצביעים על כותבת שורות אלו כאחת מהן) משתיקות בעצם האמירה "אנחנו" את שאר הנשים, שאינן נהנות מזכויות היתר הניתנות לבנות ההגמוניה. יש ממש בטענה זו כאשר היא מופנית לחוקרות המשתמשות בסיפורי החיים של נשים אחרות, כאילו היו בעבורן משאב מחקרי, ומסתתרות מאחורי חזות אקדמית אובייקטיבית, כביכול. אישית, אינני מכירה מקרים של חוקרות ש"ניצלו" סיפורי חיים של נשים אחרות למען קידומן בחוגים ללימודי המגדר וממשיכות להציג את עצמן כפמיניסטיות. להפך, מרבית הכותבות הפמיניסטיות ניגשות לכתיבה מתוך הכרה בצורך הדחוף לתיעוד ולשימור הזיכרון הבונה את הנרטיב ההיסטורי הפמיניסטי, שאין מי שיספר אותו זולתנו. מכל מקום, הצעתה של ג'ודית באטלר לקבל את הקטגוריה "אישה" כתחום פתוח של תכנים אפשריים נראית נכונה למקום הזה. לטענת באטלר, פמיניזם מעורר צורך פוליטי לדבר כאישה למען נשים. גם כשאנחנו מפגינות נגד אפליית נשים או מקדמות חקיקה למען נשים, אנחנו מעלות טענות בשם נשים. לכן, לטענת באטלר, מה שחשוב הוא לא לצנזר את השימוש במונח "סובייקט פמיניסטי", אלא להניח לו להשתחרר ממשמעויות צפויות וקבועות שהוא טעון בהן במצבו הנוכחי למען עתיד של ריבוי משמעויות.

 

בשנת 2009 הוכרז, בעקבות תוצאות הבחירות לכנסת ה-18, על היעלמות השמאל. מאז הבחירות הימין הלאומני, בתמיכת המרכז הפוליטי, פועל במרץ לקידום חקיקה גזענית ואנטי־דמוקרטית הפוגעת באזרחי המדינה הערבים ומבטאת את עריצות הרוב היהודי. הזמן המסוים הזה, שבו גם חופש הביטוי נמצא בטווח הסכנה והפעילות למען זכויות אדם נערכת למגננה הוא זמן מאתגר להוצאת ספר שכולו שמאל, פמיניזם ואקטיביזם המתרחש בשוליים הפוליטיים. אולם בדיוק מן המקום הזה עולה ההצעה לבנייה חלופית של תנועת שמאל חדשה ורחבה. מחויבותן רבת השנים של פעילות השמאל הפמיניסטי להתנגדות לכיבוש של 67', הכרתן בחוב המוסרי שמדינת ישראל חבה לפלסטינים על הנכבה של 48', התמחותן בהשפעתה המתעצמת של מנטליות הביטחון על החיים האזרחיים, מאבקן הבלתי פוסק לשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי והעבודה המשותפת רבת השנים של ערביות ויהודיות, כנגד כל ניסיונות ההפרדה, על יצירת תרבות של שלום וזכויות אדם — כל אלה מכשירים את השמאל הפמיניסטי להניע מחנה אקטיביסטי שיהיה בכוחו לחולל שינוי חברתי של ממש, לוּ רק נבחר בדרך הזו. שהרי אין אופק פוליטי שאינו בלתי אפשרי מנקודת מבטה של אקטיביסטית בשמאל, ואין זמן שאינו ראוי לחזון פמיניסטי כתוכנית פעולה באזרחות חברתית חדשה, רב־תרבותית, דמוקרטית, צודקת ושוויונית. עד שיבואו, אם יבואו, ימים אחרים.