מבוא
עד שתצא נשמתך
אומה ללא קולנוע היא כמו בית ללא מראה.
ג'ון ברנט
בכל מקום שבו נמצאת אגדה, אין ספק שמי שיֵרד לשורשה ימצא פיסת היסטוריה.
ואלה די וירוויל
במאי 1889 נידון למוות ויליאם קמלר (Kemmler) בן ה-29, מוכר ירקות מבאפלו שבניו־יורק, לאחר שרצח את בת זוגו בעקבות ויכוח רווי אלכוהול. לכאורה לא מדובר בפרשה מסעירה במיוחד, אלא שצירוף נסיבות היסטוריות הפך אותה לכזו: גזר דינו של קמלר עורר מאבק איתנים בין שני ממציאים דגולים, תומס אלבה אדיסון (Edison) וג'ורג' וסטינגהאוס (Westinghouse), על השימוש התקדימי בכיסא החשמלי. הסיפור כמו נכתב בידי סופר כישרוני במיוחד: אדיסון, ממציא נורת החשמל, שהתנגד להוצאות להורג, צידד בשימוש בכיסא החשמלי בשיטת זרם החילופין שפיתח וסטינגהאוס, והאחרון נאלץ לתמוך במאבקו של הנידון למוות כדי לסכל את השימוש הקטלני שביקשו לעשות בהמצאתו. סיפור בדיוני לכאורה, אך אמיתי לחלוטין, וגיבורו הממשי נפח את נשמתו — בייסורים קשים.
באוקטובר 1917 נגזר למוות דינה של מרגרטה גרטרודה זֶלֶה־מקלאוד, שנודעה בשם מאטה הארי (Mata Hari), לאחר שהורשעה בריגול נגד הצרפתים. כך מתאר את הוצאתה להורג מרק גרוסמן, היסטוריון החוקר את עונש המוות: "כמו כל גבר המוצא להורג היא שתתה את מנת הרום שהוקצתה לה, סירבה לכסות את פניה, עמדה תחת העץ וחייכה אל הבוקר שהגיע. כדרכם של הצרפתים לעשות מכל אירוע חגיגה, גם כאן צפו בהוצאתה להורג קצינים וחיילים. בתוכם היו גם כמה ממאהביה — חלקם כצופים וחלקם בכיתת היורים, כמבקשים לקחת את נפשה ראשונים".1 אבל מאטה הארי לא הייתה כמו כל גבר המוצא להורג — היא הייתה לאגדה. במרוצת השנים היא זכתה לייצוגים קולנועיים רבים ומגוונים, בידי קולנוענים מצרפת, מארצות הברית, מברית המועצות ומאיטליה. בכל דור ובכל מדינה היא יוצגה באופן שונה: אמנית, מרגלת, אישה מפתה וזונה. על השאלה מי הייתה מאטה הארי באמת אי־אפשר לקבל תשובה היסטורית או קולנועית אחידה.
הסרט רוזווד (Rosewood, 1997) של ג'ון סינגלטון (Singleton) מתאר מאורע אמיתי: טבח שאירע בעיירה בשם רוזווד שבפלורידה ב-1922. כיתוב בסיומו של הסרט קובע כך: "בשנת 1993, 70 שנה לאחר הטבח, פסק בית המחוקקים של פלורידה על תשלום פיצויים למשפחות הנפגעים של רוזווד [...]. התביעה הצליחה בעיקר הודות לעדות בשבועה של כמה ניצולים, שהיו ילדים בעת האירוע, ולהצהרות של אזרחים לבנים שהעידו לטובת הקורבנות. על פי גרסתה של מדינת פלורידה, המספר הרשמי של הרוגי הפרעות הוא שמונה: שני לבנים וכשישה שחורים. הניצולים, אשר קומץ מהם עדיין חיים, נוקבים במספרים שבין 40 ל-150 איש, כמעט כולם אמריקאים ממוצא אפריקאי". הסרט משנת 1997 הצליח להנציח את סיפורם של בני העיירה השחורה יותר מכל רישום היסטורי שנוי במחלוקת.
בינואר 1945 הוצעד אל עמוד הקלון, בשלג שהתנשא לגובה 15 סנטימטרים, טוראי אדי סלוֹביק (Slovik), חייל בצבא ארצות הברית. הקצין קרא באוזניו את אישומו, עריקוּת, ואת דינו, מוות, שנגזר עליו בשם "רצונו של העם האמריקאי". ארבעה אנשי דת, שייצגו את הרכב הדתות הרשמי של צבא ארצות הברית, חברו בתפילה משותפת. 12 טוראים קיבלו רובי אם-1 והוצבו במרחק סביר מהנידון. לשמע הפקודה נורה מטח יריות וסלוביק מת. הפרשה המבישה נשמרה בסוד שנים רבות. רק בשנת 1974 עלתה על המסך הקטן דרמה טלוויזיונית על אודות חייו ומותו של טוראי סלוביק, שחשפה לראשונה את הציבור לפרשה העגומה.
עונש המוות — הן העממי, הבא לידי ביטוי במעשי טבח או לינץ' של אספסוף צמא דם הלוקח את החוק לידיים, והן הרשמי, המתממש בתוך מערכת המשפט עצמה כתוצאה מתהליכי קבלת החלטות בשלוש הרשויות: המחוקקת, השופטת והמבצעת — מיטיב לבטא את הפרדוקס הגדול של "החוויה האמריקאית": ארצות הברית היא מדינה ליברלית, פלורליסטית ומגוונת, שבלבה מפעפעת אלימות גדולה, ואף קטלנית. עיון בתולדותיו של עונש המוות בארצות הברית חושף אפוא את המתח הבלתי נסבל הקיים בתוככי החברה האמריקאית ואת השסעים התרבותיים, הדתיים והמשפטיים המאיימים ללא הרף על לכידותה ומגדירים שוב ושוב את זהותה, ומצד אחר הופכים לגורם המלכד שבה.
עונש המוות גם מספק, מטבע הדברים, סיפורים מרתקים, מותחים, מטלטלים, שהם לחם חוקו של הקולנוע. לכן אין זה פלא שקולנוענים רבים בחרו להציג סיפורים הקשורים בעונש המוות על המסך הגדול — פרשות אמיתיות ופרשות בדויות, בנימה ביקורתית ובנימה אוהדת. והעיסוק הקולנועי בעונש המוות תרם מצדו, כמובן, לעיצוב האירועים ההיסטוריים בתודעה הציבורית ולחידוד המתחים התרבותיים שהתופעה מעוררת. על כן יש טעם רב בהתבוננות בייצוגים הקולנועיים של עונש המוות כדי ללמוד על ההיסטוריה של התופעה ועל העימותים החברתיים והתרבותיים שהיא עוררה וביטאה לאורך השנים.
סרטים רבים נעשו לאורך השנים על פי ספרות יפה ורומנים היסטוריים שזכו להערכה מרובה. במאים רבים אף נעזרו בסופרים ידועי שם, שכתבו למענם תסריט לסרט. אולם לא תמיד עולה יפה החיבור בין הסופר, הבורא את עולמו הספרותי, לבין הבמאי המעניק לגיבוריו דמות מוחשית. סיפור ידוע הוא שהמחזאי הדני הנריק איבסן (Ibsen) לא אהב לראות את מחזותיו מבוימים; בעיניו רק הוא לבדו ידע כיצד נראית ידה של נורה, גיבורת המחזה בית הבובות, ואילו במאי המחזה מעולם לא הצליח לשחזר את שראה איבסן בעיני רוחו. מתח דומה מתקיים בדרך כלל בין במאי סרטים לבין הסופרים וכותבי התסריטים. סרטים משפטיים, לרבות סרטים העוסקים בעונש המוות, פטורים בדרך כלל מהקושי הזה: הבמאי יכול לחלץ את התסריט מפרוטוקול המשפט, המתעד ביובשנות דייקנית את אופן ניהול המשפט, את העדויות ואת הפסיקה. סרטו של סטנלי קרמר (Kramer) משפט הקופים (Inherit the Wind, 1960) הוא דוגמה מובהקת לכך: התסריט לסרט זה נגזר כמעט מילה במילה מפרוטוקול המשפט שעליו הוא מבוסס, למעט סיפור המסגרת, שהוא בדיוני ומשמש כרקע בלבד למשפט עצמו.
הדבר נכון גם לגבי סרטים העוסקים ב"שורת הנידונים למוות" (Death Row) — השם שניתן לאגף שבו ממתינים הנידונים למוות להוצאתם להורג. בכל בית סוהר בארצות הברית שנהוג להוציא בו אנשים להורג קיים פרוטוקול הוצאה להורג מסודר מאל"ף ועד תי"ו. התפאורה והמסגרת העלילתית מוכנות אפוא מראש, וכל שנותר לבמאי הוא לשרטט בתוכן עלילה שתיטלטל בין צדק לעוול, בין חטא לעונש ובין חיים למוות. במילים אחרות, היוצר הקולנועי בורא את ההיסטוריה המשפטית מתוך חומרים קיימים וזמינים.
היוצר הקולנועי יכול כמובן לחלץ את התסריט לסרטו גם מעיתונים תקופתיים ומספרות עיתונאית. דוגמה טובה לספרות כזו היא ספרו של הסופר טרומן קפוטה (Capote) בדם קר (In Cold Blood), שעל בסיסו נכתב התסריט לסרט מ-1967 בשם זה, בבימויו של ריצ'רד ברוקס (Brooks). העיתונות עצמה מעורבת לא פעם בפרשה שאותה היא מסקרת ומשפיעה עליה, דבר שתורם לעניין שהקולנוע יכול להפיק מהפרשה. כך קרה, למשל, במשפטם של "נערי סקוטסבורו" ("Scottsboro Boys") — תשעה נערים שחורים שהואשמו בהאשמת שווא: נטען נגדם שאנסו שתי נערות ברכבת, והעיתונות דרשה את ראשם. המאורע המשפטי החריג הזה הפך לסרט עלילתי ולסרט תיעודי נחשב. דומה לכך היה משפטו ב-1932 של ברונו האופטמן (Hauptmann), שנאשם והורשע בחטיפתו וברציחתו של בנו של גיבור התרבות האמריקאי צ'רלס לינדברג (Lindbergh).
העיסוק הקולנועי בסוגיות משפטיות ובעונש המוות נגזר מרוחות השעה, כלומר מגלגוליה ההיסטוריים של התרבות שבתוכה הוא נטוע. הקולנוע ללא ספק משתתף בעיצובה של התרבות שבתוכה הוא מתקיים, ובתוך כך בעיצובה של התודעה ההיסטורית של בני אותה תרבות. אין ספק שהשפעת הקולנוע על הצופה, מבחינה קוגניטיבית ומבחינה רגשית, היא גדולה, ועל כן הקולנוע יכול מעצם טיבו לעצב בראשם של צופיו דימוי היסטורי רב־עוצמה. אולם עד כמה כשיר הקולנוע לתפקד כהיסטוריון ממש? במידה מסוימת אין הבדל עקרוני בין היסטוריון לבין קולנוען שמייצג אירוע היסטורי: שניהם בוחנים תעודות, מסמכים, בעיקר חומרים כתובים, ומתרגמים אותם לשפתם. שפתו של ההיסטוריון היא השפה הכתובה, ואילו הקולנוען מתרגם את הנתונים ההיסטוריים לתחביר ולדקדוק אודיו־ויזואליים. "האמת ההיסטורית" אינה נפגעת בהכרח בשל הבחירה במדיום הקולנועי: ממילא כל "עובדה" בספרי ההיסטוריה ובסרטי הקולנוע היא תוצאה של עריכה. האמת ההיסטורית אינה נפגעת מעצם השימוש במדיום הקולנועי כשלעצמו. השיפוט של סרט הקולנוע צריך לבדוק אם קיימת סבירות שסוג כזה של אירוע אכן קרה באותו המקום והזמן, ולא לרדת לפרטי פרטים ולבדוק אם אנקדוטה ספציפית שתוארה בסרט אכן התקיימה.2 שלמה זנד כותב בהקשר זה, בספרו החלוצי הקולנוע כהיסטוריה, שהאמת ההיסטורית אינה השתקפותה של המציאות אלא פרי תהליך של יצירה.3
למעשה יש לקולנוען יתרון על פני ההיסטוריון מן השורה, מפני שהוא מתרגם את הנתונים העובדתיים היבשים לתכנים צורניים מוחשיים, המציגים בפני הצופה את האירוע ההיסטורי באמצעות דימויים שהוא מסוגל לעכל ולהזדהות עמם, תחת שיוצג בלשון נוקדנית המובנת ליודעי ח"ן בלבד. השילוב בין המילים לבין התמונות, וביניהן קצב, מוזיקה ואווירה, מסוגל אפוא להקים לתחייה את ההתרחשות המשפטית ההיסטורית ולהנחיל את הידע ההיסטורי לקהל רחב.4 היתרון הזה מאפשר כמובן לקולנוען לגייס את ההיסטוריה לצורך דיון בעניינים אקטואליים בוערים, שהסיטואציה המשפטית ההיסטורית מאפשרת לחדד ולהדגיש.
היסטוריונים שמרנים נוטים לטעון שהקולנוע אינו אלא הצגה כוזבת של המציאות, שאת פרטיה מקבצים לכלל קולאז' שאי־אפשר לאמתו. מרבית ההיסטוריונים הללו אינם אמונים על חקר הזיקה בין היסטוריה וקולנוע, ולפיכך הם נוהגים בזיקה הזאת בחשדנות רבה.5 אין ספק שה"היסטוריוגרפיה" הקולנועית מחייבת עמדה ביקורתית, אבל זו אינה שונה במהותה מכל היסטוריוגרפיה אחרת; יתרה מזאת: הדרך לפתח את חוש הביקורת אינו הכחשת קיומה של פרקטיקה היסטורית במסגרת הקולנוע, אלא דווקא התוודעות אליה ופיתוח כלים ביקורתיים לצפייה במסמכים ההיסטוריים שהקולנוע מייצר. הסרט המשפטי נוח יחסית לדיון ביקורתי מהסוג הזה, משום שלא אחת הוא מושתת, כאמור, על פרוטוקולים ומסמכים רשמיים. הייצוגים הקולנועיים של עונש המוות ההיסטורי נוטים אפוא לנצל את שני היתרונות הללו: לתרגם למדיום הקולנועי מקרים היסטוריים ממשיים שהדרמה טבועה בהם ממילא, וכך ליצור היסטוריה קולנועית לכל דבר.
ספר זה מבקש לחקור את ההיסטוריה הקולנועית של עונש המוות בארצות הברית. לשם כך הוא משלב עיון בהיסטוריה של עונש המוות בארצות הברית בהתבוננות בייצוגיו הקולנועיים של עונש המוות. פרק 1 בוחן ראשית את האטרקטיביות של הנושא המשפטי בכלל, ושל סוגיית עונש המוות בפרט, ליוצרים הקולנועיים. בהמשכו נסקרות תולדותיו של הסרט המשפטי, החל מעידן הסרט האילם ועד ימינו. במסגרת זו נדונים סרטים מרכזיים בז'אנר המשפטי, נבחנות תופעות מרכזיות בתולדות הקולנוע, כגון הצנזורה והמקארתיזם, ומוצגות התמורות העיקריות שהתחוללו ביחס של הקולנוע לסוגיות המשפטיות ולגיבורים המניעים את העלילה.
פרק 2 הוא פרק היסטורי באופיו, הבוחן את תולדותיו של עונש המוות בארצות הברית. הוא נפתח בבחינת הרקע לתופעה — השסעים החברתיים הרבים והחריפים שהולידו אותה, הטקסטים הדתיים והחוקתיים שעיצבו את הפולמוס סביבה וכיוצא באלה. בהמשך נסקרים גלגוליהם של עונש המוות וההוצאות להורג מימי קדם ועד עצם היום הזה. במסגרת זו נבחנים התהליכים הפוליטיים, המשפטיים והטכנולוגיים שעיצבו את המנהג האמריקאי להוציא אנשים להורג.
הפרק השלישי מפגיש את ההיסטוריה המשפטית של עונש המוות עם הייצוגים הקולנועיים של תופעה זו. בפרט, הוא בוחן כמה סוגיות מרכזיות במציאות של עונש המוות, כגון ההטיות הגזעיות הטבועות בהליך המשפטי, הבעיות הגלומות בשיטת המושבעים, היחס של המשפט לקטינים וללוקים בשכלם או בנפשם והייצוג הבלתי הולם של נאשמים. בחינת המציאות המשפטית מלווה בעיון ביקורתי באופן שבו הקולנוע בוחר להתמודד עם סוגיות הרות גורל אלה.
אחת התהיות המרכזיות שעונש המוות בארצות הברית מעורר היא שאלת היחס לנשים — שאלה העומדת במרכזו של פרק 4. פרק זה בוחן באופן ממוקד כמה דוגמאות בולטות של הוצאה להורג של נשים במרוצת הדורות — מלכות, מרגלות ועברייניות — ומנתח את הטיפול המורכב שהמוצאות להורג זוכות לו מידי הקולנוע האמריקאי. הפרק נחתם בדיון בשני מקרים מייצגים של גיבורות בדיוניות בתחום עונש המוות, שהקולנוע יצר בלי זיקה ישירה לדמויות היסטוריות, כדי להביע את דעתו על המנהג השנוי במחלוקת.
