1
"מה שאני עומד להגיד לא ימצא חן בעיניך כלל וכלל."
בשנייה שבה סטפאנו קרא לבנו ואמר לו שהוא צריך לדבר אתו על נושא בעל חשיבות עליונה, תיאו עזב הכל ולקח את הטיסה הראשונה בחזרה לאיטליה, אל אחוזתו הענקית של אביו, שהיתה ממש מחוץ לרומא.
סטפאנו דה-אנג'ליס לא היה טיפוס דרמטי, ובמשך חמש השנים האחרונות, גם תיאו וגם דניאל אחיו דאגו לו לא מעט. הוא לא הצליח מעולם להתאושש ממותה של אשתו, אמם, רוז. האיש רב העוצמה שהתחיל עם כלום וצבר הון אישי עצום, קרס אל תוך עצמו, נסוג אל המבצר הבטוח של חדר העבודה שלו, בהתעלמו כליל ממאמציהם של שני בניו לחלץ אותו מהיגון שלו. הוא הוסיף לאכול, לישון, לדבר וללכת, אבל הנשמה שלו כבר לא היתה שם, מה שנותר היה בעצם רק הקליפה החלולה של האיש שהוא היה פעם.
מה בדיוק הוא עומד לשמוע כעת, חשב תיאו לעצמו.
פחד צונן לפת אותו.
"ביקשת גם מדניאל לבוא?" הוא התהלך בחדר האורחים הענקי, בהשקיפו בעצלתיים דרך החלון, אל מרחבי המדשאות המשתפלים בחוץ, לפני שנעצר לבסוף והתיישב מול אביו.
"המצב הזה אינו נוגע לאחיך," השיב לו סטפאנו ועיניו הכהות חמקו מהמבט הנוקב של עיניו הירוקות של בנו.
תיאו פלט אנחת רווחה. אם דניאל לא זומן כמוהו, אז לפחות לא מדובר פה באיזה מקרה חירום רפואי. הוא כבר התפתה כמעט להתקשר אל אחיו, מיד אחרי שזומן אל אביו, אבל החליט להתאפק ביודעו שדניאל די מהלך על חבל מתוח כרגע: הוא מנסה לסגור עסקה גדולה וגם מנהל רומן קטן, בעת ובעונה אחת.
העסקה, אחיו סיפר לו רק לפני כמה ימים, כשהתקשר אליו מדירת הגג המפוארת שלו בסידני, היא ממש "קלי-קלות" בהשוואה לאישה שמתחילה להשמיע קולות של לקחת את מה שיש ביניהם "צעד אחד קדימה", ולא מראה שום סימנים שהיא עומדת לוותר על זה בלי מאבק.
"אז תגיד לי... מה אני לא עומד לשמוח כלל וכלל לשמוע?" עודד תיאו את אביו להמשיך.
"כמו שידוע לך היטב, בני..." עיניו הכהות, החפויות, של סטפאנו, הביטו אל המרחקים "...המצב שלי לא היה מזהיר מאז מותה של אמא שלך. כשרוז האהובה שלי הלכה, היא לקחה איתה חלק ממני."
"מכולנו."
"אבל אתה ואחיך צעירים. אני, מצד שני, כבר איש זקן – ואתה יודע מה אומרים על כלבים זקנים ותעלולים חדשים. אולי אם המוות שלה לא היה פתאומי כל כך... אולי אם היה לי זמן להתרגל לזה שהיא לא תהיה פה..." הוא נאנח. "אבל לא בשביל זה הבאתי אותך הנה, תיאו, לא בשביל להתלונן ולקטר בקשר למשהו שאנחנו לא יכולים לשנות. אני הזמנתי אותך בגלל שבמהלך הזמן שבו אני הייתי... בוא נגיד שלא הייתי לגמרי נוכח פה, כל מיני דברים לא נעימים התחוללו בתוך החברה."
תיאו התאבן. עיניו החדות הבחינו באופן שבו אביו שילב את אצבעותיו במתח ניכר. ואביו היה האיש הכי פחות מתוח שהוא הכיר.
"דברים מצערים...?"
"היו כמה ליקויים רציניים מאוד בניהול," הכריז סטפאנו, "ועוד יותר גרוע. אלפרדו, המנהל השותף שלי, שבו כל כך בטחתי, היה מעורב במעילה גדולה, שרק לאחרונה הובאה לידיעתי. מפליא שזה לא הגיע עדיין לכותרות העיתונים. בשורה התחתונה, תיאו, סכומי כסף ענקיים – כולל רוב חסכונות הפנסיה שלי – נלקחו ממני."
תיאו נשען אחורה במושב, פניו הצרים והנאים לא הסגירו שום דבר ממה שהתחולל מאחורי עיניו.
זאת בעיה – אכן – אבל האם כה רצינית? לא ממש. בכל מקרה, לא משהו שהוא לא יהיה מסוגל לפתור.
"אם אתה דואג בקשר לזה שהאיש לא יקבל את העונש המגיע לו, אתה יכול להשאיר לי את זה," הכריז תיאו בביטחון צונן, ומוחו האנליטי, החד, כבר החל לתכנן דרכים שבהן ניתן יהיה להעניש את אלפרדו. "ואם אתה דואג בקשר לכסף שאבד, אז שוב, אין לך סיבה לחשוש. לא תהיה לי שום בעיה להשיב את הכספים שנלקחו. איש לא יידע בכלל על היעלמם."
"זה לא פשוט עד כדי כך, תיאו."
ותיאו הבין שעכשיו הם מתקרבים אל ליבו של העניין – אל הסיבה שבגללה הוא זומן.
"לעולם אני לא אבקש סיוע כספי ממך או מדניאל!" נהם סטפאנו בכעס, ורוח הקרב שלו שבה וניעורה לרגע לחיים מעצם המחשבה על האפשרות הבלתי נסבלת הזאת... "אתם, בחורים, הצלחתם לפלס לעצמכם את הדרכים שלכם בעולם, ואני לעולם לא ארוץ אליכם ביד פשוטה לנדבות..."
תיאו ניער את ראשו בתסכול על הגאווה של אביו – שהיה עליו להודות שגם הוא וגם דניאל ירשו ממנו, ובשפע. "זאת לא תהיה בכלל שאלה של – "
"אני חושש שכבר ניגשתי אל קרלו קאלדיני," אמר פתאום סטפאנו. "לא היתה לי שום ברירה. הבנק לא היה בגדר אפשרות – מאחר שהיתה סבירות גדולה מאוד שהם יידחו את הבקשה שלי. ואם זה היה קורה, אז העסק... טוב, מה אפשר כבר להגיד? כל מה שאמא שלך ואני בנינו יחד היה נזרק אל הזירה הציבורית, לנבירתם של התנים והצבועים! לפחות עם קרלו, אנחנו יכולים להשאיר את זה בינינו."
תיאו לחץ על עיניו בכריות אגודליו.
קרלו קאלדיני היה בעבר חברו הטוב ביותר של אביו, ועכשיו, בעצם מאז שתיאו היה יכול לזכור, הוא היריב הגדול ביותר שלו. זה שאביו מצא לנכון לבקש את עזרתו של קרלו כבר התחיל לגרום לתיאו לכאב ראש פראי.
לא היה ספק שלא משנה מה שאביו יבקש לומר לו, תיאו לא ירצה בכלל לשמוע.
"ומה היה המחיר שלו?" הוא שאל, כי לא היה לו שום ספק שאין בעולמנו ארוחות חינם – וכשהארוחה הזאת היא עם אויב מושבע אז זה יהיה ההיפך מחינם.
מאוד ביוקר, היו המילים שעלו בדעתו.
סטפאנו החל למולל באצבעותיו. "תיאו, אתה לא הולך ונעשה צעיר מיום ליום. אתה כבר בן שלושים ושתיים! אמך כל כך קיוותה שתזכה לראות אחד הבנים שלה מתמסד ו... טוב, היא לא זכתה לזה."
"אני לא עוקב..."
"כל זה קרה לפני שמונה חודשים בערך," אמר סטפאנו בכבדות. "ובמהלך הזמן שעבר, לא התאפשר לי להחזיר את ההלוואה. רק להפנים את מידת ההפסדים ולהתמודד עם אלפרדו היה מאבק קשה מאוד..."
"ואתה הסתרת את זה מאתנו!"
"לא חשבתי שיש טעם מיוחד להדאיג אותך או את אחיך."
"רק תגיד לי איזו ריבית נוראית הטיל עליך קרלו, ואני כבר אטפל בזה."
"טוב, אז זה בדיוק החלק שלא ימצא חן בעיניך..."
"כולי אוזן."
בכל מה שנוגע לכסף, לא היה דבר שתיאו אינו יכול להרשות לעצמו לקנות, ומובן שהוא היה מוכן לשלם את החשבון בלי שום תלונות – למרות שהוא זעם על כך שאביו מצא לנכון לבקש עזרה מחוץ לחוג המשפחה.
גאווה.
"כמו שאתה יודע, לקרלו יש בת. בת יחידה. לרוע המזל, לא נולדו לו בכלל בנים."
אפילו בבואו להגיד לבנו את מה שידוע לו שהוא לא ירצה לשמוע, סטפאנו לא הצליח להסתיר את נימת שביעות הרצון שהיתה בקולו, ותיאו הרים גבה בציניות. הוא לא למד מעולם מה גרם לעוינות העזה בין קרלו לאביו, אבל היתה לו הרגשה ברורה שהשינאה הממושכת הזאת נבעה מאיזה פרט חסר כל חשיבות.
"איך זה קשור בכלל למשהו?" הוא שאל בפליאה אמיתית על הסטייה הזאת בכיוון דבריו של אביו.
"אלכסה... נדמה לי שפגשת אותה... או שאולי לא... טוב, מסתבר שהבחורה עדיין לא נשואה, וקרלו..." סטפאנו משך כתפיים. "זה מעציב אותו – כמו שאני הייתי נעצב אילו היתה לי בת... כך שבמסגרת הסדר השבת ההלוואה – שלזכותו של השועל הערמומי והזקן הזה אני חייב לומר, היא הרבה פחות תובענית ממה שאיזשהו בנק היה נותן לי – אתה צריך לסייע לו בפתרון הבעיה שיש לו עם אלכסה. במילים אחרות, תיאו, אני הבטחתי לו שאתה תישא את הנערה לאישה..."
אלכסה הביטה בזעם בבגדים שאמהּ בחרה לה כדי שתלבש.
משהו ראוי לפגישה עם הגבר שלא היה לה שום רצון לפגוש, ועוד פחות מכך, להינשא לו. מין שמלה מצועצעת להחריד, בכחול זועק, שגלשה עד קרסוליה, עם מחשוף עמוק מלפנים ומחשוף שערורייתי עוד יותר מאחור.
היא עמדה להיות מוצגת לראווה לפני תיאו דה-אנג'ליס, להילקח אליו כמו שה לעולה.
התחשק לה לצאת בסערה מהבית, לגשת לנמל ולתפוס את הספינה הראשונה אל קצהו השני של העולם – שם היא תוכל להתחבא במשך עשר שנים אולי, עד שכל המצב המגוחך הזה כבר ייפתר.
ללא מעורבותה.
בהתחלה, כשאביה הושיב אותה מולו וסיפר לה שהיא חייבת להתחתן עם דה-אנג'ליס, היא היתה בטוחה שהוא מתלוצץ.
נישואי שידוך? בימינו? לבנו של האיש שאתו הוא מנהל את הסכסוך האידיוטי הזה שנמשך כבר שלושים וחמש שנים? מה עוד זה יכול להיות מלבד הלצה?
זה היה לפני שבוע – מספיק זמן בהחלט כדי שיתברר לה שאביה היה לגמרי רציני.
"האיש המסכן נמצא בצרות כספיות רציניות מאוד," פתח קרלו קאלדיני ואמר לבתו, בניסיון לפרוט על מיתרי ליבה. הוא הביט בה בהבעת פנים עגומה ובעיניים מלאות תוגה. "נכון, הוא ואני לא ראינו עין בעין במשך שנים..."
"שלושים וחמש שנים ליתר דיוק..."
"אבל בסוף אל מי הוא פונה אם לא אל חברו הוותיק? גם אני במקומו הייתי נוהג אותו הדבר."
אלכסה היתה לגמרי מבולבלת לנוכח הבעת האהדה העזה הזאת, אך אם אביה החליט שמן הראוי לבוא לעזרתו של מי שהוא הכפיש בעקביות במשך שלושה וחצי עשורים, אז שיערב לו. אבל מה בדיוק קשור פה אליה?
הכל, כך מסתבר.
היא הועברה מיד ליד כמו איזו... חתיכת בשר!
היא ממש מתה על אבא שלה, אבל בכל זאת, היא היתה נוטעת את עקביה בקרקע ופשוט מסרבת בכל תוקף אם הוא לא היה שולף את הקלף המנצח שלו – בדמות אמהּ.
קורה קאלדיני, המתאוששת מאירוע מוחי, הצטוותה על ידי רופאיה להימנע מכל מידה של מאמץ ולחץ. בעיקר בלי מתח, הוזהרה המשפחה. ויותר מזה, אביה אמר לה שהאירוע המוחי האחרון היה הרציני ביותר מבין שלושה...הלב שלה חלש, והדבר היחיד שעליו היא מדברת הוא מותה – האפשרות שהיא תלך לעולמה לפני שתזכה לראות את בתה היחידה נישאת ומקימה משפחה. מה אם משהו יקרה לה? שאל אביה של אלכסה. מה אם היא תילקח מהם לפני שמשאלתה היחידה תוגשם?
לכודה בעין הסערה, אלכסה רטנה והתלוננה, עמדה בעקשנות על דעתה תוך השמעת דברים נוקבים בקשר לזמנים מודרניים, בקשר לזה שנישואי שידוך הם משהו מיושן אשר חלף מהעולם. היא ציינה, בזרועות שלובות על חזהּ, שהנישואים שלהם לא אורגנו על ידי הוריהם, אז למה הנישואים שלה כן צריכים להיות כך? היא השתפכה בליריות אודות חשיבותה של האהבה, למרות שלא היה לה שום מושג במה מדובר. היא איימה שהדבר האחרון שקורה קאלדיני היתה רוצה לראות הם נישואים מזויפים שנערכו מכל הסיבות הלא נכונות...
בסופו של דבר היא הסתפקה בהסכמה היחידה שעלה בידה להשיג. אם היא תתחתן עם האיש הזה, זה יהיה על פי תנאיה. כעבור שנה אחת של נישואים כפויים ולא מאושרים היא תהיה חופשיה להתגרש, וסטפאנו דה-אנג'ליס יהיה משוחרר מחובותיו הכספיים. אביה מיהר להסכים לתביעתה זאת.
כעת, כשהאיש היה אמור להגיע אל ביתם בתוך שעה, היא חרקה שיניים והשיבה את השמלה הכחולה, המצועצעת, אל הארון שמתוכו היא הוצאה.
היא לא עמדה להתלבש כמו איזו בובה לכבוד גבר שהמוניטין שלו כרודף נשים, עם רתיעה ממערכות יחסים רציניות, הולכים לפניו בכל רחבי הארץ ומחוצה לה. לא היה לה שום צורך לחפש אודותיו באינטרנט כי היא ידעה כל מה שיש לדעת אודותיו – ואודות אחיו. תיאו ודניאל דה-אנג'ליס נוצקו באותה התבנית, שניהם היו טייקונים חסרי מעצורים, ושניהם הרבה יותר מדי נאים.
למרות הרקע האמיד שלה, אלכסה הקדישה את חייה להימנעות מגברים שכאלה. היה לה שפע של ניסיון עם גברים שטחיים בעלי ממון ועוצמה. במשך שנים היא היתה מוקפת בגברים כאלה. היא ראתה איך הם חושבים שזאת זכותם מלידה לעשות כל מה שעולה בדעתם ולנהוג בנשים כפי שמתחשק להם, פשוט בגלל שהם יכולים.
היא שללה את כל מה שתיאו דה-אנג'ליס מייצג. בלי שום ספק, היא נטתה להעדיף תמיד גבר מהזן הקשוב והמתחשב.
בחושבה על אהבה, היא חשבה תמיד על הוריה – חשבה על מישהו שיבוא ויסחף אותה בסערה, מישהו טוב לב ובעל חוש הומור, מישהו שאתו היא תוכל ליהנות מקשר מאושר כמו זה שהתקיים בין הוריה. בחושבה על נישואים, היה ברור לה שלא יהיו שם שום פשרות. היא תינשא לבחיר ליבה – לגבר שאת ידו היא תרצה לאחוז במשך שארית חייה. היא פגשה מספיק בחורים עשירים, יהירים, אנוכיים ושקועים בעצמם – גברים בדיוק מסוגו של תיאו דה-אנג'ליס – בשביל לדעת שלעולם היא לא תמצא בינם את בחיר ליבה.
ותראו אותה עכשיו! הרבה תועלת הביאו לה כל האידיאלים הנעלים שלה!
היא התקלחה, לקחה לה את הזמן שלה, כי בפירוש היא לא עמדה להיחפז לרדת אל הטרקלין, רק כדי להמתין לו שם – כמו איזו כלה להוטה, נרגשת לתפוס כבר את הגבר שעיתוני הרכילות הגדירו פעם כרווק הנחשק ביותר בעולם.
והיא גם לא עמדה ללבוש את השמלה הכחולה הזאת – או כל שמלה אחרת, אם כבר מדברים על זה. בעצם, לא היתה לה כוונה ללבוש משהו שיציג את גופה לראווה.
היא בחרה לעצמה סוג ג'ינס וחולצה רפויה שאותה היא כיפתרה עד לצוואר, ואז, במתח שנבע מכעסה על המצב כולו, היא הביטה בהשתקפותה במראה הגדולה.
שיער ארוך, כהה וגלי שנאסף בפקעת פרקטית, מיסגר פנים אובליות. כמו אביה, עורה היה מעט שחום, עם גבות שחורות וריסים ארוכים ועבים. אבל מהצד של אמהּ היא ירשה את עיני הטורקיז הבהירות – הפרט הכי יפה בהופעה שלה, לדעתה – כי כל השאר לא הצליח להסעיר במיוחד את הדמיון. היא לא היתה גבוהה וארוכת רגליים, והיא הפסיקה להיות מסוגלת להיכנס למידה שלושים ושש מרגע שהגיעה לגיל ההתבגרות. היא התברכה, למרבה צערה התמידי, במאה שישים ושניים סנטימטרים של גוף בגזרת שעון חול בלתי אופנתית בעליל – שמאמנים אישיים ניסו במהלך השנים, וללא שום הצלחה, להכניס לכושר ולחטב.
עוד לפני שהגיעה אל הטרקלין היא שמעה קולות, מאחר שהדלת היתה פתוחה, ולפתע חשה התקפה עזה של עצבים.
זה דבר אחד לשפוך המון בוז ולעג על אנשים כמו תיאו דה-אנג'ליס, ממבטחי חדר השינה שלה. אבל דבר שונה לחלוטין להמשיך לדבוק בזעם הצדקני שלה – המוצדק כפי הנראה – כשהוא יושב לו על כורסה, מטרים ספורים ממנה, קצת מחוץ לשדה הראיה שלה.
היא לא ראתה אותו מעולם במו עיניה. הוא התגורר בלונדון, אבל אפילו אם הוא היה גר ברומא, סביר להניח שהיא לא היתה נתקלת בו מאחר שהיא השתדלה להימנע ככל האפשר מכל האירועים החברתיים הנוצצים.
כשליבה הולם במהירות היא נכנסה אל הטרקלין.
משקאות הוגשו, והוריה היו ישובים מולו, כששפת גופם מביעה את שביעות רצונם הרבה מכל מה שהוא אמר להם.
השיחה נקטעה באופן פתאומי.
אלכסה לא ששה מעולם לעמוד במרכז תשומת הלב הכללית. בגלל הרקע המאוד אמיד שלה, היא גדלה בחוגים שבהם בחורות היו קשקשניות והופעתן החיצונית היתה הדבר החשוב להן ביותר. בהיותה לכודה בתוך גוף שגרם לה להעדיף תמיד בגדים רפויים, היא למדה להותיר את רדיפת תשומת הלב לבחורות האחרות, וברגע שהיא סיימה את לימודיה בבית הספר, היא ויתרה כליל על תשומת הלב הזאת.
כרגע, היא מצאה את עצמה ממוסמרת למקומה על ידי גבר ארוך גוף ורזה, שהתרווח לו על כורסת הקמעט הנוחה, שנראתה קטנה לנוכח מידותיו.
תמונות יכולות לתת שפע של מידע, אבל הן לא הצליחו להעיד כהלכה עד כמה בדיוק האיש הזה גדול ושרירי. הן גם לא הכינו אותה ליופי המדהים שלו. הוא היה ממש עוצר נשימה. שיערו היה שחור וקצוץ קצר, תווי פניו כאילו סותתו בשלמות, עיניו, עצלות ובעלות הגוון הירוק הכי מיוחד שהיא ראתה אי-פעם, היו מעוטרות ריסים עשירים שכל אישה היתה נותנת בשבילן הכל.
הוא היה יפהפה יותר משיש לאיזה בן-אנוש זכות להיות... ועם זאת, הילת הכוח חסר המעצורים שאפפה אותו, כמו איזו גלימה בלתי נראית, הפכה אותו מסתם גבר יפה-תואר במידה שלא תיאמן, לבן-אדם שמושך מבטים ולא חושש לאחוז בהם.
במשך כמה שניות, ליבה של אלכסה כאילו עצר מלכת, והיא איבדה את היכולת למצמץ.
אך זה ארך רק כמה שניות, ואז חזרה המציאות וצפה, חילצה אותה מעמידתה שם כמו איזה דג זהב מחוץ למים.
הוריה קמו כדי לערוך את ההיכרות. היא לא עשתה אף צעד לכיוונו, וגם הוא לא התקרב אליה. למען האמת, הוא נותר לשבת בדיוק מספיק זמן בשביל לגרום לה לתהות אם חוסר הנימוס המוחלט הוא חלק מאישיותו.
"למה לא לבשת את השמלה היפה שהכנתי לך על המיטה?" לחשה אמהּ שנחרדה בבירור מהבגדים שהיא בחרה ללבוש.
"החלטתי שגישה יומיומית תהיה עדיפה על הופעה בתחפושת של סינדרלה. שמת לב שהאיש לבוש בג'ינס? לא הייתי אומרת שהוא התלבש במיוחד לאירוע, נכון?"
היא שלחה לעברו חיוך צונן בזמן שאחד מאנשי משק הבית החל לטרוח על פתיחת בקבוק שמפניה, ושיחת נימוסין החלה להתנהל בחדר.
בזכות נוכחותם של הוריה שם, חלק מהלחץ הוסר מעל כתפיה, אך היא עדיין מצאה את עצמה יושבת שם כמו קרש עץ נוקשה, גבה זקוף מאוד וכל גופה זועק מרוב מתח. וכאשר הוריה קמו, כעבור חצי שעה, והודיעו להם שהם יוצאים לארוחת ערב בחוץ, היא הביטה לעבר אמהּ בהבעה ברורה של חרדה.
"מוטב שניתן לשניכם קצת זמן ליהנות ביחד!" הכריזה קורה בקול מתרונן. "אלנה הכינה משהו לאכול, ואתם יכולים לסעוד באופן בלתי רשמי, בחדר הכחול..."
אלכסה שאלה את עצמה אם אמהּ יצאה מדעתה לחלוטין.
ליהנות ביחד?
היא לא קולטת שזה ממש סיוט? לא, מובן שלא. היא בטוחה שנכון, זה שידוך שאורגן על ידי הוריהם – אבל בכל זאת התקבל בשמחה על ידי שני הצדדים הנוגעים בדבר. והיא בטח לא תוסיף לפקפק בזה, הלא זה מה שהיא כל כך רצתה. שבתה תינשא סוף-סוף ותתמסד.
הדלת נסגרה בנקישה אחרי צאתם, ואלכסה השפילה את מבטה אל כוס השמפניה החצי-ריקה שלה. היא יכלה לחוש בעיניים הירוקות המדהימות הללו, המביטות בה, וממש עיצבן אותה שהוא לא חש שום צורך להגיד דבר.
"אז..." היא הפרה לבסוף את השתיקה המתארכת. היא הביטה לעברו במהירות, ובאותה המהירות הסיטה שוב את מבטה.
"אז..." אמר תיאו בעצלתיים, תוך שהוא מותח לפניו את רגליו הארוכות ומשלב ברפיון את אצבעותיו על בטנו. "הנה אנחנו. לא הייתי מעלה בדעתי בכלל, עד לפני שבועיים, שאני אהיה ישוב עכשיו בטרקלין של משפחת קאלדיני, כשאני מביט בפניה הקורנות והנרגשות של כלתי המיועדת..."
למה בדיוק הוא כן ציפה? הוא שאל את עצמו. העובדה שקרלו קאלדיני – אדם עם מיליונים רבים כל כך, שאין לו שום מושג מה לעשות איתם – לא הצליח לארגן איזה בעל לבת, שברור לגמרי שהוא מעוניין להשיא, אומרת כבר הכל.
פשוטת מראה במידה שלא תיאמן, עם אישיות משעממת להחריד – זאת היתה התחזית של אחיו, כשהוא סיפר לו על הקטסטרופה, ובינו לבינו, תיאו בהחלט הסכים אתו. יכול להיות שהוא ודניאל כבר לא חיים באיטליה, אבל הם עשירים ורבי עוצמה מספיק כדי לקבל הזמנות מכל מי שנחשב, ואיש משניהם לא זוכר שפגש אי-פעם את הבחורה – מה שבצירוף לחוסר יכולתה להתחתן בכוחות עצמה, אומר עליה כל מה שיש לדעת.
אך מאחר שהוא מצא את עצמו נעול במלתעות מלכודת הפלדה, תיאו החליט להפיק את המירב מהמצב הזה. מכיוון שלא משנה עד כמה דוחה הבחורה הזאת, שום חוזה נישואים אינו חקוק בסלע. תמיד יש איזה פתח למשא ומתן בנוגע לסעיף מילוט, ותיאו כבר איתר את הפתח הזה.
בינתיים, הוא דמיין לעצמו מישהי ביישנית מאוד, ונחבאת אל הכלים, שתהיה לו רעיה הולמת בזמן שהחברה של אביו תשוקם מהיסוד. בסך הכל, הוא החליט, חייו לא יצטרכו להשתנות כמעט בכלל. היא תישאר באיטליה, תטפל במסירות בבית, והוא יבקר מדי פעם בפעם, ככל שעבודתו תאפשר, והיא לא תתלונן.
כשאלכסה נכנסה אל הטרקלין הוא נדהם לראות שהיא כלל לא נראית כמו האישה שהוא ברא בדמיונו.
היא היתה...
הוא עדיין לא היה לגמרי בטוח – וזה היה ממש חידוש מבחינתו. כי אם היה דבר אחד שתיאו דה-אנג'ליס ממש הצטיין בו, הרי זאת היכולת לקרוא אישה בתוך חמש שניות בדיוק.
היא ישבה שם בדממה אילמת, במשך רוב מחצית השעה של שיחת הסרק המאומצת, כשגם קרלו וגם קורה קאלדיני נזהרים מאוד בדבריהם, לא להתקרב בכלל אל הפיל הלבן שהיה בחדר: קרי, הנושא של השידוך המתוכנן בינו לבין אלכסה.
קורה, כפי שנאמר לו על ידי בעלה, ידעה שהנישואים הללו אמורים להיות מאורגנים בשידוך, אבל אינה יודעת שום דבר על המצב הפיננסי שגורם להם להתקיים – ולעולם גם לא תדע. היא תוכל להתמודד עם הרעיון של נישואים בשידוך... ילדיהם של כמה מידידי המשפחה שודכו באופן דיפלומטי מאוד לבני זוג הולמים – והטקט מחייב שלא להיכנס ליותר מדי פרטים בנוגע לכל זה.
שתיקתה המתמשכת של אלכסה לא ביטאה בכלל את הצייתנות הענֵווה לה הוא ציפה.
ובאשר לאיך שהיא נראית...
הוא היטה את ראשו וראה את מבט המרי המתגרה שהיא שלחה לו בתגובה.
"ואני לא הייתי מעלה בדעתי שאשב כאן ואביט בבעלי המיועד, המעריץ והמסור!" השיבה אלכסה, כי לא היתה לה הרי שום סובה להעמיד פנים שכל זה אינו בגדר אסון גמור.
חוץ מזה, הגבר שמולה כל כך נאה, שהוא עלול להיות מספיק יהיר בשביל שיחשוב שהיא ממש רוצה להיות בסיטואציה הזאת.
היא הרגישה שחובה עליה לפטור אותו מראש מההנחה הזאת.
"אז אני מניח..." הוא קם בתנועה חלקה מהכורסה כדי למלא את הכוס שלה בעוד שמפניה ולהוסיף עוד וויסקי לכוס שלו "...ששנינו מנגנים מאותו דף של תווים?"
"למה ציפית?" הטיחה בו אלכסה וזוויות שפתיה נשמטו במרירות.
"אני יכול להשיב על השאלה שלך בכנות או לגמרי להתעלם ממנה. איזו אפשרות מבין השתיים את מעדיפה?"
אלכסה משכה בכתפיה וניתקה את מבטה מגופו הארוך והשרירי. "אין שום סיבה שלא נניח את כל הקלפים שלנו על השולחן," היא אמרה.
"אם כך," הוא החל להגיד בניגון עצל, "אני צריך לומר לך שאני הגעתי למסקנה מוקדמת שאת עשויה להיות מעט נואשת... בהתחשב בכך שקרלו מוכן לכלול אותך בעיסקה הפיננסית שבה הוא דן עם אבא שלי..."
סומק עז של זעם עלה באיטיות בלחייה.
"לדעתי, אתה הגבר היהיר ביותר שפגשתי בכל ימי חיי!" הכריזה אלכסה בשיניים חשוקות.
היא ניסתה להעריך כמה סיפוק בדיוק תוכל לחוש מהטחת כוס השמפניה שלה בכיוונו, אבל החליטה שהדרך היחידה להתמודד עם האסון הזה היא לא לתת לאיש הזה להשפיע עליה.
היא לא תאבד את שלוות הנפש שלה. לעולם היא לא מאבדת את שלוות הנפש. זה מה שהפך אותה לטובה בתחום שלה. היא עבדה במשרדי חברת עורכי דין שמעניקה שירות פרו-בונו לנזקקים, ונאלצה להתמודד יום-יום עם אנשים שזקוקים לסיוע מעשי ורגשי. שלושה ערבים בשבוע היא מתנדבת במקלט לנשים מוכות. היא בהחלט התגלמותה של שלוות הנפש!
"מאחר שאנחנו עומדים להפוך לזוג שנשוי באושר, אני מציע לך להשלים עם העובדה הזאת ולוותר מראש על ניסיונות לשנות את המצב הזה."
באיזשהו אופן מעוות, תיאו גילה שהוא נהנה מכל זה, והוא ייחס את העובדה הזאת לסוג הבן-אדם שהוא. הוא אחד שמסוגל להתמודד עם כל מה שנופל עליו, לא משנה כמה בלתי-צפוי זה יהיה.
"ובתמורה," הוא המשיך ואמר באותו קול עצל ואפל שעורר כל מיני תחושות משונות בתוכה, "אני לא אנסה להפוך אותך למישהי מקסימה ומנומסת..."
אלכסה שלחה מבט זועם והידקה בכוח את שפתיה לעצור את התשובה שבערה על קצה לשונה. לא היה לה שום מושג איך יעלה בידה לשרוד תריסר שעות עם האיש הזה, שלא לדבר על שנים-עשר חודשים.
"דיברתי עם אבא שלי," היא אמרה בקול עצור, "והוא הסכים שנצטרך להתמיד בהצגה המגוחכת הזאת רק במשך שנים-עשר חודשים. לאחר מכן אנחנו נלך איש-איש לדרכו, ואתה תוכל לשוב אל חייך. אתה תשוב לחייך ואני אשוב לחיי."
תיאו תהה מה היא עומדת לומר אבל החליט להרפות מזה. הוא, בעצם, השיג לעצמו עסקה הרבה יותר טובה – בגלל ששנים-עשר החודשים שלו יכללו גם רכישת חבילה נאה של מניות חברת קאלדיני, ומושב במועצת המנהלים שלה. זה עמד להשתלב יפה מאוד עם ההתרחבות של עסקיו ועם כוונתו להיכנס לתחום הטלקומוניקציה.
אחרי שפג ההלם של הקטסטרופה שהוצגה לפניו, תיאו הגיע מהר מאוד למסקנה, המוצדקת לגמרי, שלהשיא את בתו זה רק אחד היתרונות שקרלו קאלדיני יכול להשיג מהעזרה לאביו.
היתרון השני היה ברור לגמרי.
קרלו קאלדיני מנהל עסק משפחתי עצום ממדים, אך אין לו אף יורש ממין זכר אשר יוכל לקחת לידיו את המושכות בבוא העת – וכמו הרבה מאוד איטלקים שמרניים, הוא רצה שהשליטה בעסק תיוותר בתוך המשפחה. בהשיאו את בתו לתיאו הוא ילכוד ברשתו את אחד מאנשי העסקים המרשימים ביותר בתבל.
ומבחינתו של תיאו, אלכסה קאלדיני עומדת להגיע עם נדוניה משמעותית מאוד.
"אם כך, אין שום ספק שאנחנו צריכים לדון בפרטים הטכניים," הוא אמר.
"למה כוונתך?"
"אני מתכוון שבעיני המסתכל מהצד, אנחנו נצטרך להיראות כמו זוג מאוהב שעומד לצאת להרפתקה הגדולה ביותר של חייו. אני לא מוכן שאיזה שמץ של סקנדל ידבק בנישואים האלה, כי בשום פנים אסור שירדפו את אבי איזשהן שמועות על שידוך נוח שנועד להציל את העסק שלו." עיניו הירוקות הצטננו. "זה מובן לך בצורה חד-משמעית?"
"ואם לא אז מה?"
"זהו נתיב שאני ממליץ לך בהחלט לא לנסות לעלות עליו."
קולו היה צונן כקרח, מלא איום קטלני, ואלכסה רעדה. תיאו דה-אנג'ליס לא הגיע לגבהים הרמים של מעמדו בזכות היותו איזה דוד נדיב וטוב לב. סביר להניח שמעולם הוא לא סייע לאף אישה זקנה לחצות את הרחוב. היא תהתה איך הוא יקבל את מה שהיא עושה בחייה אחרי שהם יהפכו לבעל ואישה...
"כשנהיה ברשות הרבים," הוא דיבר בנימה רכה. "את תסתירי את ציפורנייך. תוכלי לשוב ולשלוף אותן כשנהיה לבד."
"עלול להתגלות לך שאתה לא אוהב כל כך להישרט." אלכסה היטתה את ראשה במרי, והוא חייך, חיוך איטי ומתעקל שעשה כל מיני דברים משונים ולא צפויים בתוך הגוף שלה.
"ולך עלול להתגלות שאני דווקא טוב מאוד בכל מה שקשור באילוף של חתולים."
בהרגישה לפתע מבולבלת, ומאוד רחוקה מאיזור הנוחות שלה, אלכסה מיצמצה ובלעה את שארית השמפניה שבכוסה בלגימה גדולה אחת.
היא אולי מדברת בגבורה גדולה, אך כמה אומץ יהיה לה לקיים את איומיה?
בעצם, לא היה לה כמעט שום ניסיון בכל מה שקשור אל בני המין הגברי. בנעוריה היא נשלחה לאנגליה, לבית ספר פרטי לבנות, ואחר כך עברה ישר לאוניברסיטה, שם היא קברה את עצמה בספרים כדי להשיג את התואר במשפטים שהיא כל כך רצתה.
אמנם, היו לה שני חברים, אך איש מהם לא הצליח להלהיב אותה, והיא היתה נחושה תמיד בכוונתה לחכות לאחד האמיתי – לא להתפשר לעולם ולא למכור את עצמה בזול. שני החברים שלה הסתלקו מהר מאוד כשהתברר להם שאין לה כוונה לקפוץ איתם למיטה.
עכשיו, כשעיניה הכחולות המאירות התנגשו בעיניו הירוקות שאת הבעתן קשה מאוד היה לקרוא, היא הבינה שטורף עומד מולה, מנהיג מבטן ולידה שמצפה לצייתנות מוחלטת.
צייתנות היא כן תיתן לו – אם כי רק במסגרת הפרמטרים שיתאימו לשניהם. אם הוא רוצה שאיש לא ינחש את הסיבה האמיתית לקשר ביניהם, היא בתורה רוצה להימנע מכל דבר שיבייש את הוריה, שאותם היא כה אוהבת.
הוא רוצה שהיא תציג מראית-עין בהיותם בחוץ, ואת זה היא תעשה – אבל בשנייה שהם יסגרו את הדלת מאחורי גבם, העמדת הפנים תסתיים מיד.
ולפתע עלתה בראשה איזו מחשבה שגרמה לנשימתה להאיץ.
כשדלת החזית תיסגר... מה יקרה אחר כך?
זה היה נושא שהיא חייבת להעלות, והיא ליקקה את שפתיה בעצבנות, כי עצם המחשבה על האיש המגודל והחזק הזה נוגע בה, גרמה לכל מערכת העצבים המרכזית שלה לקרוס מיד.
לא ייתכן שהוא יצפה מהם לישון ביחד! לא בשעה שזה הכל רק פארסה אחת גדולה – נישואי שידוך... קשר שיהיה נטול כל אהבה!
נשימתה התייצבה.
הפאניקה חלפה.
הוא אולי יהיר וחסר מעצורים, אבל הוא לא אידיוט – וחוץ מזה, היא יודעת עם איזה מין נשים בדיוק הוא יוצא. היא ראתה את התמונות בכמה מהמגזינים הזולים שבהם היא דיפדפה כשהיתה במספרה.
נשים גבוהות קומה, בלונדיניות, שלובשות מינימום בגדים וטיפוח המראה החיצוני שלהן הוא עיסוקן העיקרי כפי הנראה.
"אתה אמרת שאנחנו צריכים לדון בפרטים הטכניים של ה... סידור הזה...?"
"שנעשה את זה במהלך ארוחת ערב – ?"
"למה? אנחנו יכולים לסכם את זה כאן ועכשיו."
הוא קם, בהתעלמו במפגיע מהתפרצותה לתוך דבריו. "לא הייתי רוצה להתחיל ברגל שמאל את חיינו המשותפים המהנים," הוא אמר בקולו המתנגן בעצלתיים, תוך שהוא פוסע לכיוון הדלת, שהוריה סגרו ברוב טקט, בדרכם החוצה.
"למה אתה מתכוון?" אלכסה הממורמרת באה בעקבותיו.
"אני מתכוון לארוחה הטעימה, ללא ספק, שאמא שלך דאגה שיכינו לנו. איזה מין אורח אהיה אם אתעלם מהזמנתה הנדיבה?"
"אורח העומד להתחתן איתי בגלל הלחץ של ההורים?" הפטירה אלכסה במרירות.
הוא העיף לעברה מבט מהיר של הערכה.
"חוץ מזה," היא המשיכה, וכל עורה עיקצץ מהמבט החטוף הזה. "אתה לא נראה לי כמו מישהו ששם בכלל קצוץ על מה שאנשים חושבים עליו."
היא חלפה על פניו, שאפה לאפה את ניחוחו הנקי, תוך שהיא מתעלמת בנחישות מההשפעה שהיתה לו על חושיה.
"מסתבר שאני מוכן לחרוג ממנהגי למען מי שעומדים להיות המחותנים שלי..."
"למה אתה מקבל את זה בשלוות נפש שכזאת?"
זה היה הדבר הראשון שאלכסה אמרה אחרי שהם התיישבו ליד השולחן בחדר האוכל הלא רשמי. החדר הכחול היה עדיין גדול מספיק להכיל שולחן לעשרה סועדים, אך הוא היה ערוך רק לשניהם, זה מול זה, בשני קצותיו. כמו תמיד, השולחן היה ערוך באופן מלא, עם צלחות ארוחת ערב וצלחות צד, וסכו"ם של כסף לכל אחת מהמנות אשר עמדה להיות מוגשת – והפעם, סלט, מרק, מנה עיקרית וקינוח.
אלכסה לא יכלה להרגיש פחות רעבה, והיא הביטה בחוסר עניין במבחר הסלטים שהובאו והונחו לפניהם.
לו, היא שמה לב, לא היתה שום בעיה של תיאבון.
"למה, איך תיארת לעצמך שאני אגיב?" תיאו הביט בה, והיא, מצדו השני של השולחן, חשה בעוצמה רבה יותר את השפעת נוכחותו המהממת.
היה דבר מה מאוד אינטימי באכילה ביחד, והיא בקושי הצליחה להתרכז בסלט שלה, כשעצביה המפרפרים איימו להכריע לגמרי את יכולתה לחשוב בבהירות.
היא ייחסה את זה לרתיעתה הבריאה מהאיש.
"את מדמיינת לעצמך שזה מצב שאני נהנה למצוא בו את עצמי?" הוא שאל בשלווה. "אבא שלי הפיל עליי פצצה רצינית, ופתאום הסתבר לי שאין לי כמעט ברירה מלבד לספוג את מלוא עוצמתו של הפיצוץ."
"ואני – מעולם לא העליתי בדעתי שבסופו של דבר אתחתן עם מישהו שיסכים לצעוד עמי אל המזבח רק בגלל פצצה שממנה הוא לא הצליח לחמוק," אמרה אלכסה במרירות – וזאת היתה האמת לאמיתה.
היא לא הלכה מעולם בדרכן של חברותיה, שדגלו בכניסה למיטה עם כל אחד. היא לא חשבה מעולם שנישואים זה משהו שניתן להקל בו ראש, רק בגלל שכיום ניתן להיחלץ מהם ללא שום קושי ממשי, ברגע שהמסגרת נעשית מעט קשה מדי. הוריה התברכו בנישואים ארוכים ומאושרים מאוד. אמהּ, האירית במוצאה, היתה סטודנטית בשנת שבתון כשפגשה את אביה, ומה שהתפתח ביניהם היתה אהבה ממבט ראשון. וזה העצים את כעסה על כך שאביה מצא לנכון לכלול אותה בתנאי ההסכם שלו. הוא ניצל את המצב, והיא תיאלץ לשלם את המחיר.
"לא נראה לי שצורת חשיבה כזאת תתגלה כמשתלמת במקרה הספציפי הזה..." תיאו הדף הצדה את צלחת הסלט שלו והתרווח בכיסאו כדי להביט בה בשלווה צוננת. "שנינו מוצאים את עצמנו במצב לא נוח, ועכשיו אנחנו צריכים פשוט להתמודד אתו."
"ואתה לא כועס...?"
"כמו שאמרתי, אין שום טעם לבזבז אנרגיה על רגשות שלא יובילו איש משנינו לשום מקום. אנחנו הולכים להציג לעולם תמונה מושלמת של שני אנשים מאוהבים. ברור לגמרי שיצטרכו להיות אירוסים והכרזה פומבית. אין שום ספק שיהיו שם מצלמות. את תחייכי ותסתכלי עליי בעיניים מעריצות."
"ומה אתה תעשה בשעה שאני אחייך ואביט בך בהערצה?"
"אשלוט במצב."
"והאירוסים לכאורה הללו, אמורים להימשך... כמה זמן בדיוק?"
"הם יהיו קצרים," הרגיע אותה תיאו בביטחון עצמי של מי שהקדיש שפע של מחשבה לפרטים הללו. "אנחנו נהיה קצרי רוח לבוא כבר בברית הנישואין."
"ואיך בדיוק זה אמור להיראות הגיוני?" תבעה אלכסה לדעת. היא השתתקה כשצלחות הסלט שלהם פונו מהשולחן והוחלפו בצלחות מרק. "אתה עברת איזה מהפך פתאומי והשתנית מרודף נשים סדרתי לגבר של אישה אחת שכבר מת להתחתן?"
"וזאת," אמר תיאו בקול נוקשה, "היא בדיוק הגישה שבה אני מזהיר אותך שלא לנקוט." ואז הוא חייך – חיוך איטי עצל שגרם לנשימתה להיעצר בגרונה. "לא העליתי בכלל בדעתי שתתגלי כחתולה יורקת אש..." הוא הירהר בקול. "נראה לך שזאת הסיבה שהורייך סבורים שאת תישארי לעד על המדף...?"
