ויברא האדם את אלוהים בצלמו

שני קווים מקבילים – הם אינם נפגשים, כאילו

'בתיאוריה, אין הבדל בין תיאוריה למציאות, אבל במציאות יש.' (יאן ל. א. ואן דה סנפשוט)
סופר ישראלי כתב פעם אודות חבריו היהודים ממוצא מזרח אירופאי, אשר 'לא מאמינים באלוהים' אבל 'נורא מפחדים מפניו' ('תמיד פולני', יאיר גרבוז). לאחר שהקדשתי מחשבה להתבטאות מבדחת זו, מצאתי אותה מעניינת ביותר. יש בה יותר ממה שנגלה לעין.
גבירותיי ורבותיי, הנה לכם מעט חדשות רעות: רובנו סובלים מסוג של פיצול אישיות. מוחנו יכול לעבוד בשני מצבים שונים – הבה נכנה אותם המצב המציאותי והמצב הדתי. כאשר הוא עובד במצב המציאותי, מוחנו נוטה להשתמש בלוגיקה, לבדוק דברים, ליישם ידע וניסיון בהתנהגותנו היומיומית. לעומת זאת, כאשר הוא במצב הדתי – כפי שנראה מיד – אנו שופטים דברים באופן שונה. השקפתנו על העולם שסביבנו משתנה.
הבעיות צצות כאשר שני מצבים אלה מתנגשים, כאשר אנו עושים בפועל משהו בעולם האמתי, בהתבסס על תפיסתנו את היקום הדתי. זהו הרגע בו מדוברות שפות לא מוכרות, אנשים מפורסמים או זרים לחלוטין נרצחים, ההיסטוריה משוכתבת, וחייזרים זוכים לשירי הלל.
כפי שאתם יודעים בוודאי (או שאולי אינכם יודעים עדיין), רוב המדענים אינם מה שהייתם מכנים דתיים, ורוב המקיימים פולחני דת אינם נחשבים למדענים. ובכל זאת, מדי פעם אתם יכולים לפגוש מדען דתי. אנשים כאלה בדרך כלל הם מקור שמחה למטיפים דתיים, אשר לעתים רחוקות ביותר מכירים את תורת הקוונטים, אבל הם בעלי כשרון נדיר לדבר עליה.
עבור מדען מדופלם, יהיה זה 'סוג של בסדר' לעבור בין המצבים, המציאותי והדתי, ואפילו לחוות את שניהם בו-זמנית, כל עוד שאינם מפריעים זה לזה ושוכנים במימדים נפרדים. ואולם הדברים הופכים להיות קצת מוזרים כאשר המצב הדתי מכתיב עולם בן כ-6000 שנה (5764 בזמן כתיבת ספר זה, ליתר דיוק), למדען אשר תחום חקר האדמה שלו במצב המציאותי מכתיב כוכב לכת בן ארבעה מיליארד שנים וחצי. הדברים אינם מוזרים פחות כאשר המצב הדתי מכתיב סיפור של אם אנושית היולדת בן ללא אב אנושי, בשעה שבמצב המציאותי עוסק אותו אדם במיטב זמנו במחקר גנטי מתקדם. ומה דעתכם על מסע לילי דתי בן אלף ומאתיים ק"מ ממכה לירושלים לפני כ-1400 שנה, המתואר על ידי דוקטור מציאותי לפיזיקה?

אחת מן השיטות הרבות שאנשים נוקטים לעתים ליישב סתירות מסוג זה היא הגישה הפסבדו-מדעית. שאלו יהודים רבים אודות נפילתן של חומות יריחו הקדומה (אינני מתכוון לתאר כאן את הסיפור כולו – קחו לכם עותק בספרייה הקרובה), ותשמעו תיאור פנטסטי של הכוח הגלום בקול ובאקוסטיקה. למרבה הפלא הם לא יקדמו תיאור זה ולו גם צעד אחד קדימה בכך שיכלול את המשוואות הפיזיקליות הרלוונטיות, או את הממצאים הארכיאולוגיים באשר לכמות האנשים באזור באותה תקופה.
הגישה הפסבדו-מדעית יכולה גם להיות משעשעת מאוד: כוכב שביט שגרם לים סוף להיחצות לשניים, או זווית מיוחדת של השמש שגרמה לסנה להיראות כאילו הוא בוער (שוב משה, אתם הרי יודעים). פעם אפילו שמעתי הסבר על כך שתוכו של ארון הברית האבוד היה חלל לא-אוקלידי (לא, אל תשאלו).
שיטה רגועה מעט יותר ליישוב הסתירות היא זו שאולי זכאית לכינוי ה'גישה הפילוסופית'. גישה זו כרוכה בקו חדש לחלוטין של תירוצים, אשר המכנה המשותף שלהם הוא שהם אינם אומרים שום דבר משמעותי, לפחות לא במונחים מדעיים. תוכלו לכנותה 'גישת הבלה-בלה' אם תרצו. לא לדאוג – מיד יוסברו הדברים.
'אלוהים,' יאמר המאמין, 'הוא בלתי נתפס. אנו כבני-אנוש פשוט איננו יכולים להבין את דרכיו'. עלינו להודות שזה טיפה בעייתי להתווכח על קיומו של משהו שאיננו יכולים לתפוס. אם המנגנון השמימי הזה המכונה 'אלוהים' הוא באמת בלתי נתפס על ידי בני-אנוש, אזי אין טעם אמתי בשבילי, כבן-אנוש, לדון בו. נותר לי רק לקוות שבן-שיחי מחשיב עצמו אנושי גם כן. בדרך כלשהי
נראה כי הוא יודע יותר על אלוהים... האם אתם חושבים שהוא... אולי...?
על פי המחקר המדעי המודרני, כדור הארץ הוא בן כארבעה מיליארד שנים וחצי. כאשר דנים ביקום כולו, המספרים גדלים עוד הרבה יותר, גם אם מושג הזמן עצמו נתון לפרשנויות שונות ומשונות. כך או אחרת, זה די בטוח לומר שכדור הארץ אינו בן 5764 שנים, או אפילו אינו קרוב לכך. 'כמובן,' יאמר המאמין (והוא אכן אומר – פעמים רבות – שמעתי זאת בעצמי), 'הוא נברא לפני 5764 שנים, יחד עם כל הממצאים ההיסטוריים שכרגע הזכרת כבר בתוכו'.
טענה זו של בריאה בדיעבד אין בה ולא כלום (למעט אולי הצדקתם של המדענים). ראשית, באותה מידה ניתן לטעון שהיקום כולו נברא לפני עשרים שניות, כאשר כל הממצאים, כולל הזיכרונות שלנו, הספר הזה, כל הדתות – הכול 'כבר בפנים'. אין שום הבדל אמתי בין טענה זו לבין הטיעון ה'בריאתני' הקודם.
אפילו אם נקבל כעובדה – לכאורה – שהעולם (היקום?) אכן נוצר לפני עשרים שניות, או ששת-אלפים שנה, או אפילו לפני מיליון שנה, עם כל הממצאים בתוכו, מבחינתנו זה לא רלוונטי לחלוטין. אנו יכולים לנתח ולחקור רק את הממצאים שאנו יכולים לראות ולמדוד, ולא את הדברים שאיננו יכולים לראות ולמדוד. אפילו אם העולם נוצר לפני 5764 שנים עם ראיות וממצאים על דינוזאורים שחיו לפני שבעים מיליון שנה, אזי חקר אותם דינוזאורים, מבחינתנו, הוא הדבר האמתי היחיד שיכול (וצריך) להתבצע. תאריך הבריאה הפילוסופי האחר הוא נטול ערך מחקרי, וממילא אין לנו מה לעשות בו.
ויכוח הקרוב במידת-מה לנושאים אלה עלה בזמן 'משפט הקופים' המפורסם (ארה"ב, מדינת טנסי נגד ג'ון סקופס, 1925). מבלי להיכנס להיסטוריה של המשפט (שהיא מעניינת בפני עצמה), הבה נבחן מספר ציטוטים מהדיאלוג המפורסם בין קלרנס דרו לבין ויליאם ג'נינגס בריאן, במשך אותו יום חם ובלתי נשכח. אתם תבינו די מהר מיהו 'האיש הטוב' ומיהו 'האיש הרע':

דרו: האם היית אומר שכדור הארץ הוא רק בן ארבעת אלפים שנה?
בריאן: הו, לא, אני חושב שהוא הרבה יותר מבוגר מכך.
דרו: בכמה?
בריאן: אינני יכול לומר.
דרו: האם אתה יכול לומר אם התנ"ך עצמו אומר שהוא מבוגר יותר?
בריאן: אינני חושב שהוא מבוגר יותר או לא.
דרו: האם אתה חושב שהארץ נוצרה בשישה ימים?
בריאן: לא שישה ימים של עשרים וארבע שעות ... התרשמותי היא שאלה היו תקופות ...
דרו: אז אם אתה מכנה אותן 'תקופות', הן יכלו להיות זמן ארוך מאוד?
בריאן: הן יכלו להיות.
דרו: הבריאה יכלה להימשך על-פני זמן ארוך מאוד?
בריאן: היא יכלה להימשך מיליוני שנים ...

בדומה למקרה של ויליאם ג'נינגס בריאן, קיים קו בלתי מוגדר בדמיונם של מאמינים דתיים, בין סיפורים דתיים שיש להבינם באופן מילולי לבין סיפורים שיש להבינם באופן מטפורי. מיקומו המדויק של קו זה נגזר כפי הנראה מן החינוך והידע של כל אחד. אם יום אחד יכול לסמל מיליוני שנים, אז אולי 'אדם' אחד ו'חוה' אחת יכולים לסמל מיליוני אנשים – היכן זה מסתיים? מדוע אם כן תשמעו לעתים קרובות סמכות דתית כלשהי מתעקשת על כך שיש לקיים באופן מילולי חוקים עתיקים אשר ניתן לפרשם באופן מטפורי גם כן?
וכך אין מדובר רק באמונה בסיפורים המתריסים נגד חוקי הפיזיקה. המצב הדתי מתממש גם בהתנהגות היומיומית. אנו רואים סופר העובד על ספרו השלישי או הרביעי בהיותו במצב המציאותי, אבל מלטף ומנשק נייר שנושא את עבודותיהם העתיקות של סופרים אחרים, בהיותו במצב הדתי. אנו צופים בחוקר שפות של המצב המציאותי, ממלמל מילים עתיקות במצב הדתי – מילים שלא תמיד הן מובנות לאשורן על ידי הקהילייה המדעית. אנו חוזים ברופא הכורת בפומבי עור מאיבר המין של בנו שלו, ומרגיש די שלם לעשות כך. כמה טבחים יצירתיים לא טעמו מעולם 'בייקון', ולאו דווקא בגלל שהם נגעלים באופן אישי מחזירים או מבשרם, והרשימה הולכת ומתארכת.
לאור כל האמור לעיל, יהיה לנו קל יחסית לתפוס את רוח הדברים בפסקה היפהפייה הבאה, המצוטטת מספרה של קרן ארמסטרונג 'היסטוריה של אלוהים' (הוצאת בלנטיין):

'למרות הכול זה גם נכון שאפילו באושוויץ המשיכו כמה יהודים ללמוד את התלמוד ולשמור את החגים והטקסים, לא בגלל שהם קיוו שאלוהים יציל אותם, אלא בגלל שהיה בכך היגיון כלשהו. ישנו סיפור על קבוצת יהודים באושוויץ אשר יום אחד העמידה את אלוהים למשפט. הם האשימו אותו באכזריות ובבגידה. כמו איוב, הם לא מצאו נחמה בתשובות הרגילות לבעיית הרוע והסבל בתוך הזוועה שמסביב. הם לא מצאו כל תירוץ עבור אלוהים, שום נסיבות מקלות, ולכן פסקו שהוא אשם ולכאורה ראוי למיתה. הרב הכריז את פסק הדין, ואז הוא הביט כלפי מעלה ואמר שהמשפט נגמר: הגיע הזמן לתפילת ערבית...'

כל זה קשור היטב לאבחנה שעשה בנדיקט ברוך שפינוזה, אשר חי בהולנד במאה השבע-עשרה. שפינוזה, הנחשב אצל רבים לפילוסוף היהודי הגדול ביותר בכל הזמנים, תיאר גם את טבע האדם. הוא הדגיש את ההפרדה שבין דברים הנתפסים באופן הגיוני-לוגי, לדברים שנתפסים באמצעות הרגש. 'מה שהוא תופס בשכל הטהור הוא מגן עליו בשכל ובתבונה בלבד,' אמר, 'ואילו מה שהוא סובר מתוך התפעלויות הנפש הוא מגן עליו בהן עצמן.'
את שפינוזה, אגב, החרימה הקהילה היהודית של זמנו, והוא אפילו שרד ניסיון רצח מידי צעיר יהודי אורתודוקסי.
לאון פסטינגר פיתח באמצע המאה העשרים את התיאוריה של הדיסוננס הקוגנטיבי. היא דנה בנטייתנו להתנגד ללימוד דברים שנראים כסותרים את המחויבות שלנו לידע קודם. הלומדים משתמשים בשיטות שונות כדי להפחית את ה'דיסוננס' (אי-ההתאמה הצורמת) ולסלק את המתח הבלתי נעים הכרוך בו. רבות משיטות אלה כוללות פסילה של ידע חדש או הפחתת החשיבות שלו. במקרים רבים מוכנים אנשים להכחיש את מה שידוע וברור כשמש מתוך המציאות עצמה, רק כדי לא לשנות את דעתם או את אמונתם. הם מגוננים על דעתם המוצקה, תוך שימוש ברגשות במקום בהיגיון צרוף, אך למרבה הצער הם נוהגים לכנות רגשות אלה בשם 'היגיון'.
האם באמת ובתמים מסתתרים שני אנשים שונים בתוך רבים מאתנו!?