בין המולדות

פרק א 

הבית ברחוב הכרמים

גֶרְטְרוּד התאמצה להחזיר את הבית לשגרה. הילדים כבר היו גדולים דיים להבין שמשהו עצוב קרה, אם כי נדמה שלא נפגעו הרבה. בין כה וכה היו רגילים שאביהם, קורט, נעדר ימים רבים מהבית, מה גם שהוא, מצידו, המשיך גם כעת להגיע מדי פעם לבקר אותם. על מנת להרגיע את מצפונו היה מביא עימו מהעיר הגדולה מתנות קטנות, נקניקים וממתקים. רפי אהב במיוחד את הדמויות הקטנות העשויות עץ שגודלן כזרת. קורט קנה אותן בחנות הצעצועים של מקס כהן ברחוב יפו־תל־אביב, והילדים נהגו לקרוא לדמויות הקטנות "מקַסְכּוֹנים" על שם בעל החנות שממנה הגיעו. האוסף גדל ותפח.

הבית עצמו לא השתנה הרבה. על הקירות היו תלויים עדיין הציורים שקורט קנה מידידיו האמנים, ואפילו תמונתה של בתיה ליטאי, "פינת רחוב ביפו", נותרה במקומה הצנוע בפרוזדור המוביל אל הגינה. היה זה ציור דל ומשעמם. לקורט היה טעם טוב באמנות, אבל בתמונה הזאת בחר, מן הסתם, בגלל הציירת ולא בגלל הציור. גרטרוד חשה שהסרתו תהיה למטה מכבודה, ועל כן הותירה אותו במקומו, על אף שהיה לה מזכרת עוון. בין כה וכה העדיפה מכל התמונות התלויות על קירות הבית את האחת שהביאה עימה מעיר מולדתה, וקבעה לה מקום בחדר השינה. התמונה תיארה יער לִבְנִים גדול בשלכת, שענפיו הלבנים מבהיקים באור הירח. הציור שימש לה זכר למולדת שעקרה ממנה, והיא הביטה בו כל בוקר כאשר פקחה את עיניה.

את הטיפול בארנבות שקורט גידל בחצר נטל על עצמו בועז. בין כה וכה היה זה מאז ומתמיד תפקידם של הילדים לקטוף את עלי המטפס שצמחו על גדרותיהם של בתים רבים בסביבה ושימשו לארנבות מזון. גרטרוד תרגמה את שמו של המטפס מגרמנית, וכינתה אותו "תפארת הבוקר", אך הילדים כינוהו בשם שקלטו מילדי השכנים, "צִינְדִיקֶס". רפאל הקטן למד לפזר ליונים גרעיני דורה לבנבנים ברחבת האדמה הדרוסה היטב שבין הבית לפרדס הקטן. את הגרעינים נטל בספל פח הישר מהשק הגדול שהיה מוטל במחסן. הוא גם למד לבחון תחילה את פתח השק, פן נחש מתנמנם בתוכו, כפי שקרה לפני חודשים מספר. אז נלכד הנחש בידי האב.

* * *

רפאל ועימו ידידו זאביק, בנה של טניה — ידידתה הטובה ביותר של גרטרוד — התחילו זה עתה ללמוד ב"בית הספר העממי", כך נקרא באותם ימים בית הספר היסודי. הם שובצו בכיתה א' ראשונה. לעומתם ווֹלוֹדיָה, בנה של אולגה — שכעת, לאחר ששניהם הגיעו לא מכבר ממוסקבה, קראו לו הכול עמוס — צורף לכיתה א' שנייה. מספר התלמידים בבית הספר גדל לאחרונה, ושתי כיתות א' המקבילות הועברו לחדרים שאולתרו באולם בית העם הישן באמצעות קירות העשויים עץ לבוד.

באחד הימים הראשונים הגיע לבית הספר ד"ר ויינגרטן, אביו של זאביק, ששימש גם רופא בית הספר. הוא הגיע בלוויית האחות אורנה גולדין, בת הרוקח מהרחוב הראשי, כדי לחסן את הילדים נגד מחלות שונות. הילדים נבהלו, וכמה מהם פרצו בבכי מר שנמשך עד שהתהליך הושלם, אבל לבסוף התברר — כפי שרפאל אמיץ הלב שיער מלכתחילה — שזה כלל לא כואב כל כך.

את האחות אורנה ראו הילדים לפחות פעם בשבוע, כאשר היתה מגיעה לבדוק את ניקיונם ונותנת להם ציון מא' עד ג'. א' פירושו היה נקי ומסודר, ומי שגורלו המר זיכה אותו בציון ג' היה טעון לא רק ניקוי יסודי אלא גם טיפול נגד כינים. רפי וזאביק זכו ללא כל קושי בציון הגבוה משום שגם טניה וגם גרטרוד הקפידו לקטום את ציפורני ידיהם ורגליהם, לנקות את אוזניהם ולציידם בממחטות נקיות, וכמובן גם לערוך בדיקה יומיומית קפדנית של שערותיהם, ולסלק מייד כל זכר לכינים או לביצי כינים.

רפי חיבב את המורה רחל, ולא התקשה להתקדם בלימודים. כעבור זמן קצר כבר ידע את כל פעולות החשבון. קרוא וכתוב ידע עוד לפני שהתחיל ללמוד, אך כעת מיומנות הקריאה שלו השתפרה מאוד, וכבר יכול היה לקרוא בסיפורי המקרא בעצמו.

* * *

בועז, אחיו הבכור של רפאל, עלה זה עתה לכיתה ח', ובעקבות ידידו משה — שגר עם הוריו הזקנים במבנה מט ליפול מאחורי "צריף הפועל", סמוך לביתה של רוזה איליובה — הצטרף לאחרונה לתנועת הנוער. בימי שני אחר הצהרים ובכל שבת בבוקר היו בועז ומוֹישֶה צועדים מערבה אל פאתי המושבה. לא הרחק מהחולות הצהובים הקימו בוגרי התנועה מתל־אביב וחיפה בגמר לימודי התיכון שלהם את המחנה הארעי של הכשרתם, ושכרו באחד הבתים בסביבה מרתף רחב לייסד בו את סניף תנועת הנוער במושבה.

בועז לא התעניין הרבה ב"צופיות", אבל הידע הנרחב שלו בַּטבע, בצמחיו, ציפוריו ופרפריו, ובשאר החרקים והזוחלים למיניהם, הקנה לו מעמד בכל היציאות לשדה. יותר מכול אהב בועז את הפעולות העיוניות והרעיוניות. בתנועה שמע לראשונה על דרווין ותורת האבולוציה, על פרויד ופשר החלומות שלו, ועל פרידריך אֶנגֶלס והאנתרופולוגיה של התפתחות האדם והתרבויות האנושיות. הוא הזדהה ללא שום סייג עם רעיונות התנועה, שדגלה בהגשמה חלוצית בקיבוצים, ובטיפוח אחווה בין העמים החיים בארץ־ישראל.

באותם ימים רווחו בתנועה הלכי רוח פציפיסטים. אחת הפעולות הראשונות שארגנו המדריכים עבור חניכיהם החדשים נערכה לכבוד "יום המלחמה במלחמה", שנחגג באותן שנים בתנועות סוציאליסטיות בכל רחבי העולם. חברי תנועת הנוער ישבו סביב מדורה שהוצתה לרגלי אחת מגבעות החול, ואחת המדריכות קראה את שירו הפציפיסטי המפורסם של נתן אלתרמן. היא פתחה את הקריאה בהכרזת שם השיר והמשורר, "אל תתנו להם רובים של אלתרמן", ובועז לא הבין מה רע ראו מחברי השיר דווקא ברובים של אלתרמן, אך עד מהרה הבין את טעותו, והזדהה בכל ליבו עם תפילתו של הלוחם הגוסס לאחר שנפגע בהתקפת גזים במלחמה הגדולה — התפילה שלילדיו לא יינתנו רובים.

* * *

עם נישואיה לקורט, לאחר שהתגיירה, נטלה גֶרטרוּד את השם "רות", הגיורת הידועה מהתנ"ך, אך בין ידידיה דבק בה שמה הקודם. קורט וידידים קרובים קראו לה בשם החיבה "גֶרטי". השכנים וסתם אנשים מזדמנים קראו לה ביראת כבוד "גברת עֵילָם", ואילו העולים החדשים שבאו מגרמניה בשנות השלושים נהגו לכנותהּ בדרכם "גברת דוקטור עֵילָם". גרטרוד היתה חביבה על שכניה, אם כי כמה מהם, בעיקר בין הדתיים הספורים שגרו בסביבה, לא סמכו על הגיור שנתגיירה בקהילה הרפורמית של ברסלאו, והעדיפו לשמור מרחק מהגוֹיה היפה, כחולת העיניים. חברות שאפשר לשוחח איתן שיחת נפש היו לה רק מעט, והיא דיברה עימן בגרמנית. אך בשיחות היומיום עם השכנים, כאשר דובר בעניינים פשוטים, עשתה גרטרוד שימוש במילון העברי המוגבל שעמד לרשותה, או שוחחה שיחה רב־לשונית: הם דיברו באידיש, והיא ענתה להם בגרמנית בסיסית.

ילדי השכנים היו מגחכים כאשר שמעו את גרטרוד משתמשת בצירופי מילים מוזרים. למשל, כאשר שקעה השמש, והיא רצתה שהם יפַנו את גינת ביתה המטופחת וישובו לבתיהם, היא היתה אומרת להם: "השקיפו בשמיים, הלבנה כבר זורחת!" גם את שני בניה, בועז ורפאל, שיעשעה גרטרוד בעברית המיוחדת שלה, ואחת משגיאותיה מצאה חן בעיניהם במיוחד, וחזרה שוב ושוב בסיפוריהם על ילדותם.

פעם היא שלחה את בועז לירקן, וביקש שיביא "פֶפוֹנים".

"לְמה את מתכוונת, אימא?" שאל בועז.

"Gurken", היא ענתה לו בגרמנית.

"אבל אומרים מְלָפְפונים", תיקן אותה בועז.

"לא, לא אני לא צריכה מלח־פפונים", אמרה גרטרוד בתוקף, כשהיא מדגישה כל עיצור והברה, "אני צריכה פפונים טריים!" — ורק אז הבין בועז שבעקבות הנהוג בגרמנית, חשבה אימו ששם הירק הוא "פפון", ורק כאשר הוא כבוש במלח הוא נקרא מלפפון, או כפי ששמעה זאת: מלח־פפון.

באותם ימים לא נשלחו העולים החדשים לאולפנים. גרטרוד למדה עברית מצומצמת בלבד, אבל בענייני יומיום היתה מסוגלת לתקשר היטב עם סביבתה. קצת משירי המולדת החדשה היא למדה יחד עם קורט בסניף צעירי ציון בברסלאו, אבל את רוב השירים החדשים וסיפורי הארץ החדשה הביאו עימם שני הבנים מבית הספר. גרטרוד נהגה לשאול כל אחד מהם: "מה למדת היום בבית הספר?" והיתה שומעת בסבלנות את הסיפורים שסיפרו. רפי הקטן חזר באחד הימים מגן הילדים וסיפר: "היום מת ביאליק. הוא היה משורר חשוב. הגננת סיפרה לנו עליו". גרטרוד כבר ידעה במי מדובר, ואפילו ידעה לדקלם את "קן לציפור בין העצים" לצד שירי הערש שהביאה מגרמניה. עם הזמן גם התחילה לכתוב עברית, אבל שוב היתה עושה שגיאות מצחיקות, ובניה היו מתריסים: "אימא, את כותבת נוח בשבע שגיאות!"

* * *

גרטרוד עדיין זכרה היטב כיצד בצהרי היום הראשון לבואם למושבה, שעה קלה לאחר שנכנסו לביתם החדש, נקשה אישה קמוטת פנים על הדלת הקדמית הפונה אל רחוב הכרמים שטרם נסלל. הזקנה, שהתגוררה מעבר לרחוב, באה להציע לשכנים החדשים חלב. היתה לה פרה אחת לצורכי הבית, ואת העודפים מכרה לשכנים. גרטרוד שמחה לחלב, והזקנה הניחה כד חלב מהביל שנחלב זה עתה על השולחן העגול שהוצב באמצע החדר. הזקנה הוסיפה ושאלה: "אולי תקנו גם חתיכת גבינה?" או כלשונה באידיש: "אַ־שְטיקֶעלֶע קֵעז?"

רפאל, שהיה אז בן שנתיים בערך, הגביהּ עצמו על אצבעותיו כדי להיטיב לראות את הכד, וכנראה הבין בחוש את דברי הזקנה, כי הוא מיהר ואמר בלשון תינוקות: "אוֹצֶה, אוֹצֶה!" גם בועז, הבכור, חייך והנהן. גרטרוד הידקה את כפות ידיה אל החזה כפי שעשתה תמיד כאשר גל של אושר כנף אותה, ואמרה לזקנה בגרמנית: "אצלנו אומרים האיכרים: כשיש חלב — יש בית". הזקנה מיהרה ושבה עם גוש גבינה לבנה שהוצא היישר מהמחבצת, ואצל ילדי עילם דבק בה מאז הכינוי: "א־שטיקֵעלֵע קֶעז".

שמה האמיתי היה גברת הורוביץ, ולבקשתה קראה לה גרטרוד בשמה הפרטי, בֶּלָה. היא נראתה כאילו קפצה זה עתה מבית איכרים אי שם ברוסיה או באוקראינה. גוצה ועגלגלה היתה, עם פני ירח עגולים וקמוטים. היא ומשפחתה גרו בצריף עץ קטן, מט לפול, שהיה מונח כאילו בהיסח הדעת על תשתית של אבני כורכר. את הצריף כיסה גג רעפים אדומים. כאשר הזקנה היתה פותחת לרווחה את תריסי העץ הירוקים, אפשר היה לראות את החדר שבו שכב ר' זלמן הורוביץ, בעלה התשוש, שמעולם לא נראה מחוץ לביתו. על פי רוב היה מוטל על ספה סמוך לחלון. היו להם שני בנים, יוסי וחננאל, שחבשו כיפות. הם היו דתיים, והבנים למדו בתלמוד תורה הקטן ששירת את מעט המשפחות הדתיות שגרו במושבה, ומכיוון שבין כה וכה היו הבנים של משפחת הורוביץ מבוגרים מילדי משפחת עילם, לא נוצר ביניהם כמעט שום קשר.

* * *

חביבה על גרטרוד במיוחד היתה רוזָה איליובָה פְּריליוּק. רוזה גרה מעבר לצריף הפועלים, ברחוב הניצב לו ממזרח. שמו של הרחוב טרם נקבע, והכול קראו אותו בכינוי הכולל "שכונת עַלְמָה". השכונה נקראה כך על שם בִּתו היפהפייה של בעל מרבית הפרדסים שעיטרו את גדות הרחוב כאשר המשיך דרומה, אל מחוץ לתחומי המושבה. השועים הללו — הוריה של עלמה — חיו בארצות הברית, ובמושבה ראו אותם רק לעתים רחוקות. פעם בשנה היתה הנערה בת החמש־עשרה מופיעה ברחוב כשהיא לבושה בשמלה הדורה, לראשה מגבעת קש רחבה, מעוטרת בפרחים, ולרגליה נעלים עם עקבים גבוהים. היא היתה מאופרת למהדרין, ושלא כדרכן של נערות המושבה בהקו שפתיה הצבועות באודם עז. גרטרוד סברה שריחות העולם הגדול עולים ממנה, אך בעיני בועז, שהתרוצץ בסנדלים ומכנסי חקי קצרים, היא בלטה בזרותה. היא נראתה לו כציפור מגן העדן.

רוזה איליובה דיברה עברית קלושה בלבד, וגם האידיש שלה היתה מוגבלת למדי. עם כולם היא דיברה רוסית שוטפת, וחיזקה את התקשורת בתנועות גוף ובהעוויות פרצוף כיאה לשחקנית מקצועית. לא היה קשה להבין את כוונותיה. ימים ספורים לאחר שהעֵילמים השתכנו במושבה הגיעה רוזה מביתה אשר מעבר לרחוב, בידה זר גלדיולות שקטפה מגינתה, וגרטרוד הבינה שהאישה הזרה, המדברת רוסית, מידפקת על דלתה על מנת לברך אותה על בואה למושבה.

משנכנסה מהחצר למטבח הציף את גרטרוד ריח מתוק של בושם חריף. גרטרוד הסתקרנה ורצתה לברר מה טיבו של הבושם הזה, אבל רוזה הקדימה אותה, ושאלה לטיב הבושם שבו גרטרוד השתמשה.

"אינני משתמשת בפֶּרפיוּם", השיבה גרטרוד. "אני רוחצת את הפנים ואת השערות במי לִבְנָה". היא השתמשה בביטוי הגרמני, Birken Wasser, ורוזה הנהנה בהתלהבות ואמרה: "כן, כן, בֶּריוֹזְ'קָה. אבל נודף ממך ריח עדין אחר, נוסף?"

חיוך עלה על פניה של גרטרוד. "את צודקת", אישרה, "אני משתמשת במי קולון שהרוקח מר גולדין מביא מתל־אביב במיוחד עבורי".

"ואני דווקא אוהבת את ריח הלָבֶנְדֶר", הסבירה רוזה, "ומאז שנגמרו לי הבשמים שהבאתי ממוסקבה, אני משתמשת בבושם ובסבון של יַרְדְלִי שחברים מביאים לי מתל־אביב".

היתה זו שיחת נשים למהדרין, ועד מהרה התפתחה ממנה ידידות של שכנות. רוזה היתה מביאה לגרטרוד תופינים מסוכרים שהיטיבה לאפות או מרק בורשט שהיטיבה לבשל, וגרטרוד היתה גומלת לה בעוגות שלמדה לאפות בבית הוריה, ובפירות מהפרדס הביתי.

* * *

באחד הערבים עלו מביתה של רוזה קולות זמרה. גרטרוד, שכיבתה כבר את האור בחדרי הילדים, וישבה לנוח מעמל היום בעודה ממתינה לקורט שישוב מעבודות החריש, האזינה לזמרה בהתרגשות. היו אלה שירים רוסיים, החודרים מבעד לדומיית הלילה הישר אל הלב. למחרת שאלה גרטרוד את רוזה לפשר הצלילים, ורוזה, שהשקתה את הגלדיולות והשושנים שטיפחה בגינתה, עצרה לשעה קלה מעבודת הגן, ונפנתה לספר את סיפורה:

"במוסקבה", אמרה, "הייתי שחקנית תיאטרון, ואף השתתפתי בריקוד הקבצנים בהצגת הדיבוק בתיאטרון הבימה. בימי המלחמה הגדולה התאהבתי בּצַלקֶה סֶגָלוֹבִיץ', שהיה גבר חזק ומושך אבל גם ציוני נלהב, ולאחר מהפכת אוקטובר עזבנו את מוסקבה ועלינו יחד ארצה". רוזה, כך הבינה גרטרוד מסיפוריה, היתה מיודדת עם שחקנים רבים שבאו מאותו רקע וחיו כעת בתל־אביב, וכל אימת שאחד התיאטראות העבריים היה מופיע ב"צריף הפועל" במושבה — שהוקם ליד ביתה של רוזה, ושימש לספורט אבל גם להצגות ולהרצאות פומביות — היו השחקנים מתארחים בביתה אחרי ההצגה. "אתמול", כך סיפרה רוזה לגרטרוד, "הציגו בצריף את 'בָּשֵפֶל' של גורקי. אחרי ההצגה השחקנים באו אלי לשתות וודקה ומשקה שאני יודעת לרקוח ומזכיר להם קצת את הקְבאס הרוסי של עלומיהם. הם בלעו מספיק וודקה, והתחילו, כמו תמיד, לשיר שירי מולדת. ואני בכיתי מרוב געגועים ואושר".

את צַלקֶה, בעלה של רוזה, היתה גרטרוד רואה השכם בבוקר, כשהיתה יוצאת לגינה לפזר גרגרי דורה ליונים. הוא היה פוסע בצעד בוטח, עם בלוריתו השחורה ועיניו היוקדות, אל היקב שבו עבד. גרטרוד היתה מברכת אותו בהרכנת ראש. הם מעולם לא החליפו ביניהם מילים. הוא היה נאה מאוד, וגרטרוד יכלה להבין למה רוזה התאהבה בו עד כדי כך שהלכה אחריו לארץ־ישראל. צר היה לה שלזוג לא היו ילדים.

רוזה מעולם לא ויתרה על שם נעוריה, פריליוק, שכבר היה מוכר קצת בחוגי הבוהמה. צלקה התקדם בעבודתו ביקב, ולימים היה לחבתן הראשי של יקבי "כרמל מזרחי". רוזה נטשה אמנם את ביתה למענו, אך לא את אהבתה לתיאטרון, שהמשיך למלא את כל עולמה. היא הביאה עימה ארצה לא מעט ספרים ממיטב הספרות הרוסית הקלאסית, ושחקני התיאטרון שביקרו בביתה לא נאלצו להתאמץ הרבה כאשר ניסו לשכנע אותה לקרוא בפניהם קטעים מייֶבגָנִי אוֹנייֶגין של פושקין או מונולוג של אחת האחיות של צ'כוב. על קיר חדר האורחים הקטן היו תלויים דיוקנאות של צֶ'כוב, פושקין וסְטָניסלַבסקי.

אהבתה של רוזה לתיאטרון ניכרה היטב גם בתיאטראליות המופגנת שדבקה בה, הן בהילוכה והן בחיתוך הדיבור שלה. היא המשיכה לטפח את דמוּתה, והיתה יוצאת מביתה רק לאחר שעה ארוכה של איפור ומירוק. היא היתה קטנת קומה וחטובת גזרה, וגם ברחובות המושבה היתה מהדסת ומרקדת בלכתה כאילו עלתה זה עתה על במה. ניתן היה להבחין בקלות כמה יפה היתה בנעוריה, כאשר זהרה כשושנה שעלעליה טרם נפקחו במלואם, אלא שעתה היקשה האיפור העבה להבחין במראה האמיתי המסתתר מתחתיו. גבותיה היו ממורקות ומושחרות בקשת עגולה ורחבה של פוך, ואילו האודם על שפתיה הגיח בעוצמה רבה מתוך לובן הפודרה שכיסה בשכבה עבה את לחייה ומצחה. היא לא יצאה מביתה לעתים קרובות, אבל משיצאה נהגה ללבוש את מלבושיה המפוארים ביותר, וביניהם שמלת סָטין שחורה וארוכה שמלמלה נאה עיטרה הן את שוליה והן את מִפתח החזה שלובן שדיה הציץ מתוכו. לרגליה נעלה תמיד נעלי עקב מבריקות וגבוהות, ולראשה חבשה כובע לבד רחב־תיתורה שנוצת טווס מתנוססת מעליו בגאון.

רוזה מעולם לא ויתרה על הופעתה, והיתה יוצאת מאופרת ולבושה בקפדנות אפילו רק כדי לבקר את המַכָּרָה החדשה שהגיעה מגרמניה והביאה עמה ניחוח של תרבות אירופאית. היא מעולם לא שכחה את הפריט שהעלה את הופעתה המוקפדת לדרגת שלמות — השמשייה הפרחונית שהגנה על עורה העדין. בימי גשם לא יצאה מהבית כלל. שתי הנשים, רוזה וגרטרוד, הבינו היטב זו את זו למרות הפער בין הרוסית של האחת לגרמנית של האחרת, והרבו להשתמש בתנועות ידיים, הבעות פנים וביטויים בצרפתית על מנת להשלים את המילים החסרות. ואכן, רוזה התחבבה על גרטרוד גם בלי שפה משותפת ועל אף שעולמה היה זר לה. ואולי היתה זו דווקא זרותה של רוזה שנגעה לליבה, שהרי מראשית נישואיה השתדלה גרטרוד לעשות ככל יכולתה על מנת להשתלב בעולם החדש שקורט ביקש לגבש סביבם בארץ החדשה, ואילו רוזה נקטה בדרך ההפוכה, ודבקה בכל כוחה בעולם שממנו באה. כל הופעתה זעקה געגועים לעולם שננטש, וגרטרוד הבינה היטב את עצבותה ובדידותה.

* * *

הבית של משפחת עילם נבנה בראשית המאה העשרים בידי יהודי שהמשיך בנדודיו — מכר לקורט את ביתו והיגר לאוסטרליה. העצים שנטע כבר הגביהו קומה. בחזית הבית הפונָה אל רחוב הכרמים היתה מרפסת עם קשתות קמורות ששיחי בוגנוויליה טיפסו עליה. מאחורי הבית השתרעה חלקה גדולה שהיתה נטועה ברובה בעצי הדר שכבר הניבו תפוזים, אשכוליות ומנדרינות, וחשוב מכל — לימונים עסיסיים עבור צורכי המטבח. בפינה צמח עץ גָ'קָרַנדָה גדול שהתעטף באביב בשפעת פרחים סגולים. קורט שיער שהג'קרנדה ניטעה בידי המייסדים, ממש כמו העצים הגבוהים בגן המושבה. את גילה של האּרוֹקָריָה, לעומת זאת, לא היה צורך לשער: כל שנה נוספה לה טבעת של ענפי מחטים עבים. קורט סָפַר את הטבעות וקבע שגם העץ הזה ניטע לפני המלחמה הגדולה. ממערב, מצד היקב, תחמה את החצר שורה של ברושים תמירים. קורט לא החמיץ את ההזדמנות שהעניקו לו הברושים לספר לגרטרוד סיפור נוסף מקורות הראשונים: "גם הרצל, בעת ביקורו בארץ, נטע ברוש בהרי יהודה. הכל קוראים לו 'הארז של הרצל', אבל בפועל זה ברוש, כמו אצלנו. ראיתי אותו כאשר נסעתי להוביל נשק לירושלים לפני כמה חודשים".

בין ביתם של העילמים ליקב ניצב בית קומותיים, מהמעטים במושבה שהתגבהו מעבר לקומה אחת. כאן גרה משפחת גיבְּלין מרובת הילדים, חרדים למהדרין, שעימם לא היה לבני עילם כל קשר. גִיוּרה המפוקפק של גרטרוד, שנחשבה בעיני בני גיבּלין לגויה גמורה, הוא שגרם לניכור המתמשך. אבי המשפחה היה רב אדוק שעסק כל זמנו בתפילה ובלימוד תורה. כמעט כל בוקר ראתה אותו גרטרוד חולף על פני ביתה בצעד מדוד, לבוש בחליפה שחורה בעלת שלושה חלקים, בידיו שקית התפילה שלו וזקנו השב יורד על פי מידותיו. על ראשו חבש תמיד מגבעת לבד שחורה מרופטת במקצת. כאשר באחד הימים הראשונים יצאה גרטרוד לקדמת הבית להשקות את שיחי הבוגנוויליה היא ברכה אותו לשלום, אבל הוא לא הרים את ראשו ולא השיב. לאחר שחלף ועבר אמרה לה א־שטיקעלע־קעז שצפתה במחזה מעבר הרחוב: "זה הרב גיבּלין. הוא הולך להתפלל אצל החסידים, לומד ואינו מדבר עם איש. הוא צדיק גדול". הרב היה מבלה כל יום כל היום בשטיבל של החסידים — צריף עץ שנבנה במעלה רחוב הכרמים — למרות שלמד בנעוריו בישיבות המפורסמות של ליטא. בחוגים דתיים היה הרב גיבלין ידוע כעילוי מופלג. עד מהרה התרגלה גרטרוד למראה וחדלה לברך אותו.

"האדוקים מאמינים שבתפילותיהם ובלימוד התורה הם מקרבים את בוא המשיח. לכן הם מסתייגים מהמפעל הציוני", הסביר קורט לגרטרוד כאשר היא סיפרה לו על הרב החולף על פניה בלי להרים את ראשו ולהשיב על ברכתה. גרטרוד אמנם חשה מעין יראת כבוד לדמות המוזרה הנאמנה כל כך לאמונותיה, אך החליטה להשאיר את הרב מחוץ לעולמה, ולא רק משום שהאמינה בכל ליבה בצדקת הציונות המעשית.

* * *

גרטרוד זכרה עדיין את ביקורה הראשון בקיבוץ, שהשאיר עליה רושם גדול. הדבר קרה סמוך לבואם לארץ. באחד החגים נעתר קורט להזמנתו של שלמה, ידיד נעוריו מהעיירה, לבקר יחד עם גרטרוד ובועז הקטן — רפאל עדיין לא נולד אז — בקיבוץ שנאחז לא מכבר על גבעה הנשקפת אל נוף עוצר נשימה של הרי הגליל ועמקיו.

שלמה גוּרֶבִיץ למד עם קורט בחֵידֶר. גם הוא וגם בּרוּריָה, רעייתו, גרו בעיירה סמוך לבית הוריו של קורט. הם היו צעירים מקורט בשנה או שנתיים, ובעיירה הקשרים ביניהם היו רופפים, אך כאשר קורט נתקל בשלוימל'ה בארץ הם מצאו נושאים משותפים לשיחה, והידידות התחזקה. הם נפגשו כאשר נזקקו שניהם לתיקונים שונים בטרקטורים שהביאו לסדנה של וגנר, הגוי הגרמני שהקים מוסך גדול ובית מלאכה מודרני בין יפו לתל־אביב.

בקיבוץ היה הכול פשוט ותמים כל כך. הם לנו באוהל על מיטות מתקפלות ואכלו עם כל החברים אוכל פשוט בצריף הגדול. גרטרוד אהבה את הצלצול שקרא לחברים לבוא לארוחות או לאסיפות שנועדו להחליט בכל עניין, קטן כגדול. הצלצולים קבעו סדר ברור למהלך היום והפגינו סדר ומשמעת. "זה מזכיר קצת את החיים במנזר של הדודה קלרה. זה משרה עלי שלווה", הסבירה גרטרוד לקורט. דודה קלרה היתה אם מנזר בֶּנֶדיקטיני ליד העיר דְרֶזְדֶן, וכשמלאו לגרטרוד שתים־עשרה שנים הציעה הדודה לפרנציסקה, אימה של גרטרוד, לאמצה כתלמידה במנזר. פרנציסקה סירבה, אך הרשתה לילדה לבלות במנזר את חופשת הקיץ, ולערוך בו את טקס הקונפירמציה.

קורט כנראה לא אהב את ההשוואה כי הוא אמר מייד: "אל תשלי את עצמך. החיים כאן אינם כה קלים כפי שזה נראה במבט שטחי".

בקיבוץ לא היה פעמון של ממש כמו בכנסיות בגרמניה, אבל הצליל שהופק ממכת מוט ברזל על ציר של טרקטור שיצא מכלל שימוש היה צלול ונעים. גם האוכל הפשוט מצא חן בעיני גרטרוד. המטעים היו צעירים וטרם הניבו פירות, אבל העגבניות, המלפפונים והצנוניות הובאו הישר מגן הירק, והלול סיפק די ביצים עבור כולם. את הלחם אפו במאפיה שנבנתה לא מכבר מטיט ולבנים אדומות ליד צריף האוכל. פרוסות לחם טרי בשמן זית ובצל היו כמזון גן עדן לחיכה של גרטרוד. האווירה היתה נלהבת ותחושת החברותא דבקה גם בה. השאלה כלל לא עלתה, אך אילו היתה נשאלת לא היתה גרטרוד מתנגדת להישאר שם, על הגבעה, אף שלא הצליחה להבין מדוע מתעקשות החברות ללבוש בגדי חאקי מכוערים כל כך. מן הסתם לא היו מקבלים אותה לקבוצה משום שלא היתה מוותרת על השמלות היפות שלה.

* * *

עם ותיקי המושבה ובני הדור השני של המייסדים כמעט לא היה לגרטרוד קשר. אלה היו ברובם פרדסנים או כורמים אמידים שדיברו ביניהם לבין עצמם עברית מיוחדת להם, רצופה במילים ערביות ובדימויים שנלקחו מהתנ"ך. יוצאת מן הכלל היתה נעימה סַרָטוב שלימדה את בועז פסנתר. גרטרוד היתה מביאה את הילד אל הווילה הנאה, בקצה שכונת עלמה, שבה התגוררו נעימה ובני משפחתה. נעימה נהגה להזמין את גרטרוד לשתות עימה תה או קפה, וגרטרוד היתה נענית בשמחה כאשר לא היתה לה סיבה למהר הביתה. הווילה של סרטוב היה מוקפת פרדסים סביב־סביב, לא היו להם שכנים, ונעימה שמחה להפיג קצת את בדידותה בשיחה על מוזיקה.

ולא רק על מוזיקה הן דיברו. נעימה גם היתה מספרת לאורחת סיפורים מתולדות המושבה. ניחוח הילידיות שנדף מנעימת דיבורה קסם לגרטרוד. היא נולדה במושבה, וכמוה גם בעלה אבנר. הוריהם היו ממייסדיה, וזכו עוד בימי הברון רוטשילד בחלקות אדמה נרחבות, שבדור האחרון ניטעו עליהן עצי הדר לאחר שהשקדים והענבים שניטעו שם קודם לכן סבלו ממחלות. ילדי המייסדים סיימו את חוק לימודיהם בבית הספר העממי שנודע כמקום הראשון שבו לימדו בעברית בלבד בהשראתו של אליעזר בן יהודה. אבנר המשיך את לימודיו בגימנסיה הרצליה, ואילו נעימה נשלחה, כדרכן של בנות המתיישבים, לגימנסיה צרפתית בּבֵּירוּת.

"לא היו במושבה צעירים רבים", סיפרה נעימה לגרטרוד, "אבל היה לי מזל ואבנר נענה לחיזורי הביישניים. הוא היה גבר נאה ונועז והילה של סודיות אפפה אותו. בימי המלחמה הגדולה הוא הצטרף יחד עם אחיו ובן דודו למחתרת שפעלה נגד הטורקים, אף כי הוא עצמו היה עדיין נער. האח ובן הדוד הוצאו להורג בתליה בדמשק, אבל אבנר, שעדיין לא מלאו לו אז שש־עשרה, ניצל. הטורקים פטרו אותו במעצר שנמשך עד שהבריטים כבשו את דמשק, וכאשר הוא חזר מהכלא למושבה, התחתנו".

גברת סרטוב, אימו הזקנה של אבנר, גרה בדרך הכרמים העולה מהיקב ומגיעה עד לבית פקידי הברון רוטשילד הניצב סמוך לראש הגבעה. כאשר גרטרוד היתה הולכת אל חנות המכולת של חיים צדוק התימני, או אל השוק שמאחורי בית הכנסת הגדול, היא היתה רואה את גברת סרטוב הזקנה יושבת על כסא נצרים במרפסת ביתה הפונה אל הדרך הבלתי סלולה. היה זה אחד מבתי המייסדים הבנוי מלבני חימר מטויחים בבוץ ומסוידים בסיד לבן ומבהיק, שתריסי עץ ירוקים מוסיפים לו לווית חן. גרטרוד היתה מברכת את הזקנה לשלום ונענית בקידה קטנה, כמעט בלתי נראית. מעולם לא החליפה עימה דברים. עולמם של המייסדים היה שונה מעולמה, אך למרות זאת רחשה העולה החדשה לזקנה כבוד רב. קורט הרבה לספר לה על עלילות הגבורה של הראשונים, על מאבקיהם בפקידי הברון ועל דבקותם במושבה ובאדמה, וגרטרוד חרתה את הדברים בליבה.

* * *

עם בואה ארצה הוקסמה גרטרוד מהדמויות שפגשה במושבה ולא הכירה כמותן בנעוריה. בשולי המושבה בנו לעצמם יוצאי תימן, שהגיעו ארצה שנים רבות לפניה, שכונה. לשכונה ניתן שם יפה מהתנ"ך אבל הכול קראו לה "שכונת התימנים". העולים התימנים חיו בינם לבין עצמם. רק מתי מעט מבני העדות האחרות שחיו במושבה נטו לגור ביניהם. אך ילדיהם כבר נקלטו יפה בקרב נוער המושבה. רק מקצתם עוד המשיכו להצמיח את פאותיהם המסולסלות והארוכות ולמדו בתלמוד התורה של הדתיים. רובם הלכו יחד עם בועז לבית הספר הכללי.

אך היה זה הדור הראשון של התימנים שמשך את ליבה של גרטרוד. את הגברים היתה רואה כאשר עברו לפני ביתה ברחוב הכרמים בדרכם ליקב, שם עבדו רבים מהם. תחילה, בגלל זְקָניהם ופאותיהם, הם נראו לה זקנים מכפי שהיו באמת, אך עם הזמן הבינה שרבים מהם בני גילה ואף צעירים ממנה. היא גם התקשתה בתחילה להבין את העברית הגרונית שבפיהם, וכל מאמציה לבטא את העי"ן והחי"ת כפי שהם הגו אותן עלו בתוהו.

רבות מהנשים התימניות עבדו במשקי הבית של האמידים, ותיקי המושבה. הופעתן הפליאה את גרטרוד. הן היו לבושות שמלות ארוכות, עטו אבנֶטים רחבים, חבשו שביסים צבעוניים שהסתירו את שערותיהן, וענדו לצווארן ענקים כבדים עשויים נטיפי ענבר וחרוזי קרמיקה גדולים. על פרקי זרועותיהן נצטלצלו אצעדות גדולות עשויות כסף.

מקצת מקבצי הנדבות שהיו מחזרים על הפתחים במושבה היו זקנים וזקנות מבני העדה התימנית שלא הצליחו להיחלץ מעוני מרוד. לגרטרוד הזדמן מקרה שגמל אותה מדעות קדומות. באחד הימים נעלם מקיר חדר הילדים שעון עתיק ויקר שנקרא, בשל מראהו, "שעון בצל". רוֹחְקָה, בִּתם של הזוג גיברמן בת השמונה, שהתארחה אז בבית משפחת עילם למשך חופשת הפסח, סיפרה שבעת ששיחקה בחדר נכנס מהרחוב גבר, נטל את השעון מהקיר ונעלם. לשאלתה של גרטרוד השיבה הילדה שהגבר היה שחום. גרטרוד הניחה מייד שהגנב הוא אחד מאותם קבצנים תימנים. אלא ששבוע מאוחר יותר נתפס הגנב כאשר ניסה למכור את השעון לסוחר עתיקות בתל־אביב, והתברר שאמנם עורו שחום למדי אבל הוא הגיע למושבה עם קבוצת חלוצים שעלתה מפולין. מצפונה של גרטרוד נקף על שהטילה חשד לא מוצדק ופזיז באנשים חפים מפשע רק בגלל שיוכם העדתי, והיא נשבעה בפני עצמה שבועה חמורה — לדון מעכשיו ואילך כל אדם כזכאי כל עוד לא נמצא בו עוון.

* * *

לחברת "החריש" היו שלושה שותפים. בבעלותם היו שלושה טרקטורים וכתריסר מחרשות בגדלים שונים שאותן רתמו לטרקטורים על פי צרכי החריש וסוגי האדמה. לאחרונה רכשו גם מַשדדה שפוררה את גושי העפר שהמחרשה הגדולה היתה מהפכת ומפזרת על פני הקרקע. השותפים היו חורשים בעצמם, אך העסיקו עוד כחצי תריסר פועלים שסייעו להם. השותפים היו מזדמנים מדי פעם לכוס תה בביתו של ד"ר עילם. קורט ייסד את האגודה, ונחשב לבכיר ביניהם. הוא גם זה שניהל למען האגודה את הקשרים עם בעלי הקרקעות, עם הרשויות הבריטיות ועם המוסדות הציוניים.

גרטרוד אהבה את ריח השמנים והעפר שהיה נודף מבגדיהם של השותפים, ואת שיחם העליז שביטויים באידיש, מונחים מכניים באנגלית ומונחי שדה בערבית היו מתגלגלים על לשונם. רוב השותפים והפועלים עלו ארצה מפולין. הם הרבו לספר על שנותיהם הראשונות בארץ, שבהן עבדו בקבוצות חלוצים בסלילת כבישים בעמק יזרעאל ובעמק הירדן. חבריהם הקימו קיבוצים אבל הם העדיפו למצוא עבודה במרכז, ליד תל־אביב, או במושבות השרון והשפלה, שבראשית שנות השלושים התפתחו במהירות רבה.

באחד מימי הקיץ הודיע קורט לגרטרוד שבדעתו להזמין לארוחת ליל שבת את הזוג גבריאלוב. "יששכר הוא בעל האדמות שאנחנו חורשים עבורו באזור פתח תקווה", הסביר לה קורט", הוא נוטע שם פרדס גדול. סיפרתי לך על המגרש בתל־אביב שהוא מבקש למכור לי תמורת חוב קטן שהוא חב לי? אתמול נסעתי עימו לראות את המגרש. זה היה בסוף העולם. מרחוב אלנבי צריך ללכת בחול העמוק עוד כחצי שעה. הסכמתי לעסקה אבל אני מקווה להיפטר מהנכס במהירות. אומרים שהעיר מתפתחת מהר בכיוון הזה אבל אני איני עוסק באדמות, רק חורש אותן. את אישתו של גבריאלוב איני מכיר. שמה הוא יוכבד. ליששכר את יכולה לקרוא בכינויו, יִשְכָּה. הוא אינו עונה כשקוראים לו אדון גבריאלוב".

"הם דתיים?" שאלה גרטרוד בחרדה.

"לגמרי לא! יִשכָּה מרבה להמריץ אותנו לחרוש גם בשבתות ותמיד מגיע לראות אותנו בשדה ומביא עימו כריכים עם קותלי חזיר שהוא קונה ביפו. הוא נכד לאחד ממייסדי פתח תקווה. הוריו הזקנים המשיכו לקיים מצוות, אבל הבנים והנכדים התפקרו. ואף על פי כן הוא שָמַח כשסיפרתי לו שאנו מקיימים קבלת שבת לפי מסורת בית אבא משום שבדור שלו המסורת הזו כבר נשכחה".

ארוחת הערב וקבלת השבת עברו בהצלחה. גרטרוד הכינה ממיטב תבשיליה. אף שלמדה את חוקי הכשרות כאשר התגיירה, קורט המריץ אותה להקל ראש לפחות במקצתם. בישול בשר בחמאה אפשר לה להוסיף לתפריט מנות מעולות, אך להביא מעדני חזיר היא לא הרשתה לו. על נרות השבת בירכה יחד עם יוכבד שהכירה את המנהג מבית הוריה. בראשית ימיהם במושבה נהגו ילדי השכנים להציץ מבעד לחלונות לראות כיצד גרטרוד — שכונתה בפיהם "הגויה" — מברכת על הנרות.

קורט פתח את קבלת השבת ב"אשת חיל מי ימצא", בירך על הלחם ועל היין, ואמר את הקידוש בנעימה שהכיר מהבית. על נטילת הידיים פָּסַח, שהרי הכול יצאו זה עתה מחדרי הרחצה מקולחים, מסורקים ולבושים לכבוד השבת במיטב מחלצותיהם. גם על ברכת המזון ויתר קורט: "זה דתי מדי למי שאינו מאמין באלוהים", הסביר לאורחיו שהנהנו בראשיהם. את הסעודה סיימו עם עוגה מעולה עשויה שכבות־שכבות, ספוגות ברום קובני טוב ומרופדות בּקְרֶם אגוזים.

"העוגה נקראת בשם טוֹרט מָלָקוף על שם השֶף של הקיסרית יקטרינה", הסבירה גרטרוד. "את המתכּון קיבלתי מידידתי טניה, היא נולדה במוסקבה".

השיחה נסבה על פרדסים, קרקעות ומנהגי הבדואים. קורט עורר את ישכּה לספר על נעוריו בפתח תקווה בימי העות'מאנים. גרטרוד היתה מרותקת. מצוקת המחלות ונגישׂות השלטון הטורקי שאילצו את המתיישבים לנטוש את בתיהם לאחר שלוש שנים, קליטת גולי תל־אביב בתקופת המלחמה הגדולה ומעשי הגבורה של מגיני המושבה בעת התקפת הערבים באביב 1921 — כל אלה נשמעו לה כמתארים אירועים שיש בהם עוצמה מיתולוגית.

"עד כמה השתנה המצב בשנים האחרונות?" קטעה גרטרוד את דברי האורח בשאלה.

"ממש אין להשוות", הגיב גבריאלוב, "עם כל הצרות שהם מחוללים, בואם של הפועלים בראשית שנות העשרים נתן זריקת מרץ למושבה. בעשר השנים הללו גדלה האוכלוסייה פי חמש".

"אכן, השפעתם של עולי העליות האחרונות ניכרת היטב גם במושבה שלנו", אמר קורט. "הוותיקים עדיין שולטים במועצה, אבל מפלגות הפועלים הולכות ומתחזקות. לא רחוק היום שבו הן תשתלטנה על המושבה".

"נקווה שלא", העיר ישכּה, אבל קורט לא רצה להיכנס לפולמוס.

על רקע העגה הילידית של ישכּה, שמה גרטרוד לב עד כמה דבקה עדיין הנעימה הגרמנית בעברית של קורט. לא נעלם מעיניה גם שקורט מתרפק על סיפוריו של ישכּה, ובשיחו היתה אפילו מידה קלה של התחנפות.

כמה הוא משתוקק להיות אחד מהם, הרהרה גרטרוד בינה לבין עצמה. כמה השתדלויות הוא עושה להיטמע בקרב הילידים.

בשעת לילה מאוחרת נפרדו האורחים כשהם חולקים למארחיהם שבחים, תודות והבטחות להזמנת תגמול. לילי, כלבת הדוֹבֶּרמָן של משפחת עילם, שנמנמה במשך הארוחה לאחר שפיטמה עצמה במנה טובה של שאריות עוף, נעורה לשמע טרטור המכונית שגבריאלוב הפעיל, ורצה החוצה בנביחות עזות.

"אנשים סימפטיים", אמרה גרטרוד לאחר שפינתה את השולחן, וקורט חזר מהחצר שם כיבה את הפנס שהאיר את שער הכניסה ואת האור בלול התרנגולות.

"אכן, ישכּה הוא איש אמין ואינטליגנטי. הגברת גבריאלוב לעומת זאת לא אמרה הרבה. היא אישה נאה. אולי זה מספיק לה", הגיב קורט.

"הם אנשים מסוג אחר. הם נראים לי מחוספסים קצת אבל מבוססים ונטועים עמוק באדמה, כמו עצי הזית שראינו על הגבעות ליד טולכרם. אנחנו נגרור אחרינו עד סוף ימינו את ריחותיה וטעמיה של אירופה. הם נולדו כאן ושייכים לכאן. אף אחד לא שולח להם מכתבים מברלין או מוורשה".

"מעניין שישכּה הזכיר את תרומת הפועלים", ניסה קורט להחליף את נושא השיחה. "הוא שייך לרוויזיוניסטים, המפלגה שהקים לאחרונה זאב ז'בוטינסקי. הנוער שלהם לובש חולצות חומות, כמו הנוער של מוסוליני באיטליה. הם מתנגדים לכל נוסח של סוציאליזם. המנהיג שלהם קבע שלציונות יש רק דגל אחד, כחול־לבן. הדגל האדום הוא טריפה בעיניהם".

גרטרוד אהבה להקשיב להסבריו של קורט בעניינים שונים, אבל השעה התאחרה והם פנו לחדר השינה למנוחת הלילה. קורט, כך ידעה, לעולם לא יהיה כמו ישכּה, איש השייך בלי כל פקפוק למקומו. גם את המבטא הגרמני קורט כבר לא ייעלם. רק בועז ורפי יזכו לכך בשלמות.

בטרם נרדמו, כמו כדי לפייסו, לחשה לו גרטרוד: "גם אתה, קורט, תישאר תמיד זר למחצה, יקה, עד יומך האחרון. אבל אני דווקא שמחה בכך. כך נשאר בך גם משהו מהעידון האירופאי".

* * *

עם בֶּנצִי גיבֶּרְמָן ורעייתו הֶנריֶאטָה קשרו קורט וגרטרוד קשרי ידידות עוד בחבורת הצעירים הציונים בברסלאו. שני הזוגות היו יוצאים מדי פעם לטייל באחד מיערות הסביבה או לשוט בסירה באחד האגמים הרבים. גם קורט וגם בנצי ניגנו במנדולינות. בפגישות הקבוצה היו כל החברים מצטרפים אל שירי הגעגועים אל הארץ היעודה. את ליבה של גרטרוד משכה בעיקר הנריאטה. הוריה, יהודים מאמידי ברסלאו, התנגדו להצטרפותה של בתם לתנועה הציונית, והתנגדו גם לקשריה עם בנצי. אדון וגברת שוּלוַייס היו שייכים לקהילה הרפורמית ששמרה על מקצת מן המצוות, אבל מכל בחינה אחרת השתדלה להיטמע בין הגויים. כל ניסיון להבליט יותר מהנחוץ את הייחוד היהודי נראה להם כהתגרות. את היהודים המהגרים שהגיעו זה מקרוב מהמזרח הם כינו בלגלוג "אוֹסְט יוּדֶן", ראו בבנצי בטלן והוזה הזיות שאין לו עתיד, וחזרו והטיפו להנריאטה למצוא לה חתן של ממש.

"מה מצאת בבטלן הזה?" היו מטיחים בה בוקר וערב. "ומה תעשו בשממות של פלשתינה? כאן בברסלאו יש הרבה צעירים מסודרים ומשכילים שימצאו לעצמם בקלות קריירה מצליחה כרופאים, כעורכי דין או סתם כבעלי עסקים מכובדים. איתם יובטח לך ולילדיך עתיד מאושר".

בנעוריה לא הכירה גרטרוד יהודים, והיא התקשתה מאוד להבין את צרות העין של הורי הנריאטה, הנערה היפה והעדינה, ואת סירובם להשלים עם אושרה בחברת בנצי וידידיו.

בארץ פגש קורט את בן ציון גיברמן באחת מפגישותיו הפוליטיות. בנצי נעשה עסקן במועצת הפועלים של ירושלים, שבה הזוג תקע יתד עם עלייתו ארצה. קורט השתייך בראשית דרכו בארץ לציונים הכלליים, ושניהם השתתפו באסיפה שנערכה לכבוד ד"ר וייצמן בתל־אביב. קורט היה מלא התפעלות ממי שהביא ליהודים את הצהרת בלפור. בנצי הסוציאליסט, לעומת זאת, הביע הסתייגות. ואף על פי כן חתמו השניים את הערב על כוסית קוניאק במסבאה סמוכה.

באחת השבתות ארחו העֵילָמים את הגיברמנים ובִּתָם רוֹחְקָה בת השש בביתם במושבה. בעת הארוחה נקלעו קורט ובנצי לוויכוח פוליטי לוהט. בנצי היה מחסידי דוד בן־גוריון, והאמין שרק חברה סוציאליסטית ומעמד הפועלים יוכלו להגשים את החלום הציוני, ואילו קורט דגל במדיניות מתונה והאמין שהמדע והתעשייה הם שיסייעו להגשמת הציונות. אף שגם הוא היה "אוסט יודה", כלומר "יהודי מהמזרח", שלט קורט בגרמנית שליטה מלאה, ואילו בנצי העדיף לדבר, לא כל שכן להתווכח, בעברית שפסוקים באידיש פזורים בה. קורט היה מפסיק את הפולמוס מדי פעם כדי להסביר את דקויות המחלוקת לשתי הגברות. רוחקה שיחקה עם בועז בחצר. הויכוח התלהט אבל נקטע כאשר הוצאו המנדולינות ושירים עצובים חידשו את הידידות בין המשפחות. אלא שהמרחק — הגיאוגרפי והפוליטי — קבע ליחסיהם קצב איטי.

* * *

במושבה הסתובבו גם לא מעט ערבים וערביות שהגיעו מכפרי הסביבה בחפשם עבודה או בהביאם לשוק המקומי מירקות ומפירות גניהם. לפי עצתה של רוזה איליובה הזמינה גרטרוד את עָזִיזָה לעזור לה פעם בשבוע לערוך בחצר הבית יום כביסה גדול. עזיזה, ערבייה כבת שלושים, נאלצה לעבוד אצל היהודים משום שנחלתו של בעלה היתה קטנה מלפרנס את חמשת ילדיהם. היא לבשה שמלה ארוכה, מקושטת ברקמות עשירות שרקמה בעצמה. השביס לראשה היה עשוי בד פשוט והיה מגולגל כחלה עגולה. עדייה היו עשויים מטבעות כסף מימי העות'מאנים שחלקן השתלשל כלפי מטה משני עברי הפנים. היו לה גם נזמים וסימני קעקע בלחייה ועל שפתותיה. עזיזה באה מהכפר סָרָפֶנד אל ח'ראב — "סרפנד החרבה". הכפר נקרא כך בשל הטבח שערכו בו הפרשים האוסטרלים בעת כיבוש הארץ בשלהי המלחמה הגדולה. הכפר, שנהרס כליל, נבנה מחדש מכספי שילומים שהעניקו ממשלות אוסטרליה וניו־זילנד כפיצוי לפליטי החורבן. תושבי הכפר, שהיו לפני שני דורות בדואים, הפכו זה מכבר לפלאחים, ורבים מהם התפרנסו מעבודה במחנה הבריטי הגדול הסמוך ובמושבות היהודים.

בכל יום חמישי היתה עזיזה מגיעה מהכפר השכם בבוקר ומביאה עימה פיתות כבדות שאפתה עם עלות השחר בטָבּוּן שלה מקמח גס וממתקים מעשה ידיה. ילדי משפחת עילם אהבו לנגוס מהפיתות האלה ששמרו על חומן והיו מכוסות באפר האפייה. מייד עם בואה היתה עזיזה עורכת מדורה מזרדים שקוששה בדרכה ומניחה על אבנים גדולות את דוד הנחושת הגדול שבו היו מרתיחים את הסדינים הלבנים ובגדים לבנים ובהירים במים ספוגים בסבון. את הדוד היא כינתה בכינויו האידי, "קֵיסֶעלֶע". לאחר שהכביסה שהתה שעה ארוכה בדוד המבעבע, היא הוצאה ממנו והועברה אל סיר רחב ושטוח שעזיזה כינתה "פַּיילָה". בפיילה היתה עזיזה משפשפת את הבדים, ומוסיפה למים קובייה קטנה של חומר כחול שהבליט את לובנם. לבסוף היתה שוטפת הכול במים עם עמילן וסוחטת בידיה החזקות והגרומות. גרטרוד אהבה להביט בסוף היום בכפות ידיה של עזיזה שנתכרכמו מהשהייה הממושכת במים — תלמים־תלמים עדינים ומפותלים.

עזיזה למדה כמה מילים באידיש והצליחה להסביר דברים לגרטרוד בתערובת צבעונית של ערבית, עברית ואידיש. כך למשל לימדה את גרטרוד לקח: "לָאזם נֶעמֶען פוּן קרוכְמַאל נוּר אַבִּיסְל, ובָּעָדֶן לשטוף טוב־טוב", או הודתה על הקפה אך סירבה לטעום מהכריכים שהוגשו מוקדם מדי ואמרה: "עכשיו נוּר קָהְוָה. עֶסֶען נוּר בָּעַד הכביסה". גרטרוד אהבה להקשיב לדיבורה של עזיזה כשם שאהבה להתבונן בכפות ידיה בסוף כל יום עבודה. כאשר בועז התחיל ללמוד בבית הספר העניקה לו עזיזה את אחת המטבעות העותומאניות שלה כמתנה. בועז הפגין לפני חבריו את המציאה וידע להסביר שהציור המעטר את המטבע הוא חותם הסולטאן העותומאני ששלט בארץ לפני שהאנגלים הגיעו.

הילדים אהבו את ימי החמישי האלה משום שלא נותר בהם די זמן להכין ארוחה של ממש, ולכן הם זכו לארוחה טעימה במיוחד של מרק שעועית שבושל מבעוד יום, חביתת ביצים וסלט עגבניות מפולפל. בערבו של אותו יום היתה זו חובתו של בועז לגרור לקראת שבת רבע בלוק קרח מבית החרושת הקטן שהקימה משפחת סרטוב בשולי היקב. הקרח היה דרוש כדי לשמור בשבת את האוכל ב"ארון הקרח". לאחר שהקרח היה נמס בימי השבוע הראשונים, היו בני המשפחה מסתפקים ב"ארון האוויר" שניתלה בחצר, והניח לרוחות הקרירות לחדור דרך רשת ברזל ולצנן את יתרת המזון.

בועז ביצע בקפדנות את מטלת הבאת הקרח, אך חביבה עליו הרבה יותר היתה השליחות להביא יין מהיקב. יין שנמזג מהחבית היה זול מהיין המבוקבק. בצריף ישן הגדוש בחביות ובקבוקים ריקים ישב הלל הזקן על שרפרף, ומזג בצינור דק יין מהחבית המלאה אל הבקבוק הנקי שבועז הביא עימו. הלל לא היה כל כך זקן, אך הכול קראו לו כך בשל זקנו האדמדם שירד על פי מידותיו. הוא היה תמיד קצת מבוסם, משום שבכל מציצה ומציצה מהצינור, שהיתה דרושה כדי להתחיל את זרימת היין מהחבית, היה היין מלחלח קצת את פיו ואת שפמו. בסוף היום היה חוזר לביתו מתנדנד קמעא.